מורשת המשפחה והחינוך: מחוזות ילדות

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023

ילדות בראי הדורות

"דור" הוא מוּשׂג סוציולוגי רוֹוֵחַ, שמשמעויותיו אינן כה חדות ובהירות כפי שרבים נוטים להניח. למעשה קיימות ארבע הגדרות יסוד שונות לַמוּשׂג (אלמוג, 2016):

א. הביולוגים והדמוגרפים משתמשים במושג "דור" כפשוטו, לאמור: מחזור שנתי של צאצאים (ילידי 1960, 1961, 1962 וכו'). המושג הזה הושאל גם לתיאור דורות של ציוד טכני כמו שנת ייצור של מכוניות או דגם של מחשבים וכן לתיאור שרשרת רבייה של אורגניזמים.

שיטה אחרת לקִטלוּג ביולוגי-דמוגרפי של דורות הוא הפרש השנים בין גיל הצאצאים לבין גיל-האֵם הממוצע בעת לידת הילד הראשון. לדוגמה: בשנת 2004 עמד הגיל הממוצע של נשים יהודיות בישראל, בעת לידת הילד הראשון, על 27.4 שנים, והמשמעות היא שבאותה עת התחלוּפה הדורית התרחשה פחות או יותר כל 27 שנים. ברור שככל שגיל הפריון עולה, כך מתארך זמן החיים של דור ביולוגי.

דורות של ילדים בקיבוץ בית השיטה, צילום: עזריה אלון. התצלומים באדיבות משפחת אלון

ב. פסיכולוגים ולעתים גם אנשי תקשורת טבעו במאה העשׂרים מוּשׂגי-מפתח פופולריים שנועדו לתחום שכבות גיל, כגון "דור הטיפש עשׂרה" או "דור הסנדוויץ" (אנשים המטופלים בילדים והורים בעת ובעונה אחת), שמצביעים על פרק במחזור החיים של האדם. ההנחה היא שמצבנו הגופני, הנפשי והחברתי משתנה פחות או יותר מדי עשׂור (באופן המודע הן לאדם והן לסביבתו). היום, בעידן שבו ההבדלים בין הגילים אינם כה חדים כבעבר, המוּשׂגים הללו איבדו מעט מאחיזתם וקסמם, שהרי "מותר" להיות "זקן" בגיל צעיר, ובעיקר להיות צעיר גם בגיל זקן.

ג. מדעני המדינה נוטים להשתמש במושג "דור" לקִטלוּג שכבה של מנהיגים בתחומים שונים. למשל, "דור מפקדים חדש" או "משמרת צעירה של פוליטיקאים". תפיסה זו מאפיינת גם את חוקרי הספרות, שנוהגים לתור אחר קבוצה של סופרים בולטים (מנקודת מבטם ו/או מנקודת מבטו של ציבור הקוראים) הנותנים את הטון בתקופתם.

ד. בחקר הספרות והחברה נִלווֹת למוּשׂג "דור" גם משמעויות סוציולוגיות והיסטוריות. הדור נתפס בעת ובעונה אחת הן כתוצר והן כיוצר של תקופה בעלת ייחוד תרבותי. הגרמנים מכנים את הייחוד הזה "רוח הזמן" (zeitgeist). ודוק: המוּשׂג "רוח הזמן" שייך לאותם מושגים סוציולוגים נפלאים וחשובים שקל להבינם אבל קשה מאוד להגדירם, הן באופן תיאורטי והן באופן מעשי (רוח הזמן של עידן ספציפי). באופן כללי אפשר אולי להגדיר זאת כתנאֵי המִחיָה הבסיסיים המשפיעים על דפוסי חשיבה, תודעה והתנהגות, ולהפך. לשם המחשה: המַחשֵב הדיגיטאלי יצר עולם של גירויים שהוליד "צייטגייסט" חדש – השונה בתכלית מזה של עידן המכונה המכאנית.

אחד הכלים המעניינים שצמחו בשנים האחרונות ללכידת "רוח הזמן" הם אלבומי צילומים היסטוריים - אתנוגרפיים - נוסטלגיים של חפצים, מקומות, פרסומות, מבנים ועוד, מתקופות שונות (בית-ההוצאה Taschen הוא דוגמא ידועה בתחום זה). גם הספרות היפה אוצרת בחוּבּה את רוח הזמן, אם כי בדרך אחרת ואולי מורכבת יותר מהאמנויות החזותיות, כגון הצילום, הציור והקולנוע. בעקבות התפתחות הסוציולוגיה של הלשון ודפוסי הדיבור, הפכה גם שפת הסלנג למראה מעניינת להבדלים בין דוריים ולמאפיינים דוריים של תפישות עולם וסגנון חיים.

לפני מספר שנים השיקה חברת Google כלי מעניין ל"ניטור" חודשי של רוח הזמן בכל מדינה ומדינה – אמצעי שהוא כמדומה בעצמו חלק מאותה רוח חדשה של תקופתנו. אליבא ד-Google, "רוח הזמן והדור" מגוּלמת בשאלות החיפוש (Top Gaining Queries) השכיחות ביותר לאותו חודש במנוע-החיפוש הפופולרי. זאת, מתוך הנחה, שהשאלות הללו משקפות תחומי עניין חברתיים דומיננטיים.

דור חדש הופך ל"עובדה חברתית" ומפתח זהות משותפת בדרך כלל כאשר קבוצה רחבה של יוצרים צעירים, שאינם בהכרח מוּדעים לדמיון ביניהם, מפתחת מכנה משותף ביוגרפי, ערכי ואמנותי. יצירתם המשותפת "לוכדת" ומפיצה, כמו "וירוס" חברתי, את הקוֹדים החדשים בעת התהווּתם. למעשה, המושג היותר מדויק לקבוצה מסוג זה, ולקבוצות דומות בתחומי השפעה אחרים, הוא המושג שטבע הסוציולוג הגרמני קרל מנהיים: "גרעין דורי". הגרעין הוא לִבַּת הדור – הכוח המניע את הדור כולו. תפקידו כפול: יצירת מודל-חיקוי עבור בני השכבה הדורית הרחבה (בעיקר באמצעות דמויות-מופת וגיבורי-תרבות), ועיבוד והפצה של חומרים עממיים (מהשטח) באמצעות יצירות מגוּונות (ספרות יפה ותיעודית, הצגות תיאטרון, סרטים, פזמונים, מערכונים ועוד) עד להתגבשותם לפולקלור דורי.

החוקרים העוסקים בחקר הדורות תמימי דעים כי קשה לקבוע מסמרות לחלוקת ההיסטוריה הרציפה לדורות, ועוד יותר מכך, להגדרת המאפיינים המדויקים המבחינים בין דור אחד למשנהו. עם זאת, נראה כי החלוקה הזו – גם אם היא שרירותית במידת מה – תורמת מאוד להבנת ההתפתחות ההיסטורית של תפיסות עולם וסגנונות תרבותיים ואמנותיים.

מוסכם גם על רוב החוקרים שהתודעה הדורית מעוּצבת לעיתים בפרץ געשי – על ידי אירועים חברתיים פתאומיים וטראומתיים, כגון מלחמות או משברים כלכליים. כך נוצרת תחושה של שותפות-גורל ונצרב הזיכרון הקולקטיבי. דוגמאות לדורות שתודעתם המשותפת נצרבה בצוק העיתים הן 'דור מהפכת אוקטובר', 'דור מלחמת העולם הראשונה', ואצלנו 'דור ניצולי השואה'.

אולם מכנה משותף ותודעה דורית מתפתחים גם, ואולי בעיקר, באופן הדרגתי-אבולוציוני. המהפכה הדורית "השקטה" מתהווה בעיקר על ידי זרימה מתמדת של חידושים טכנולוגיים (בתחומי הכלכלה, הרפואה, הבידור וכו') ואינטלקטואליים (תיאוריות ורעיונות חדשים), הגוררים בעקבותיהם שינויים בהרגלי הצריכה, בטעם האמנותי ובתפיסות חברתיות.

כאשר נוצרת שכבה דורית מובחנת היא בדרך כלל זוכה לכינוי קליט, שהופך לתו הזהות הסוציולוגי שלה. כך למשל, "דור הבייבי-בומרס" או "דור ילדי הפרחים". רוב הכינויים הדוריים המוכרים לנו הוטבעו בארה"ב ובאירופה, אולם גם ביבשות ובמדינות אחרות מקובלים כינויים דוריים מגוונים. כך למשל, 'הדור הגנוב' הוא מונח המתאר את הילדים האוסטרלים האבוריג'ינים, שהועברו מבתיהם וממשפחותיהם על ידי נציגי הממשלה האוסטרלית ונציגי הכנסייה, בשנים 1972-1900. גם אצלנו בישראל זכו דורות שונים לתיוג סוציולוגי. כך למשל, 'דור הפלמ"ח', או 'דור תש"ח', 'דור מלחמת יום כיפור' או 'דור הכזה כאילו' (הדור הראשון של העידן הפוסט-לאומי).

החוויות שמעצבות דור ומבדילות אותו מדורות אחרים מתרחשות בעיקר בתקופת הילדות והנעורים. זה גם מה שיוצר את הזהות ואת הסולידריות של בני הדור, כלומר את התחושה שכולנו עוצבנו בכור היתוך חברתי תרבותי דומה. הדבר בולט במיוחד בקרב דורות שגדלו/ התבגרו בתקופה של משבר או של שינוי חברתי.

חוויות הילדות גם צובעות את הנוסטלגיה הדורית בצבעים שונים. למשל דור תש"ח בישראל יתגעגע לחווית תנועת הנוער, למשחקי השכונה, לצעצועים מחומרים טבעיים (שרובם נעשו בעבודה עצמית), לריח של דיו ודבק מקמח וכדו'.

ילידי שנות ה-90 לעומת זאת יתגעגעו לתוכניות ערוץ הילדים, לבילוי בלונה פארקים עם ההורים ולמשחקי המחשב הראשונים והמוסיקה האלקטרונית.

"במאה הזאת השעון לא מתקתק, המטלפן לא מחייג, הסנדלר לא מתקן עקבים והשלטון לא מתקן עוולות. במאה הזאת אין גרעינים באבטיח, אין תאי טלפון ברחובות, אין שיויון בקיבוצים ואין אידיאולוגיה בפוליטיקה. במאה הזאת נתעשרה העברית בביטויים כמו נשימה עצמונית, כשלון חלוץ ונבצרות מאונס. שר בלי תיק הוא מעמד נדיר ומכובד. בית הבראה נקרא צימר, בית אבות נקרא אחוזה ובית בושת – הממשלה. במאה הזאת מתבלט הדור השלישי בסלולרי ובמשפחה. הנכדים מלמדים אותנו להשתמש במחשב ובשאר אביזרי האלף השלישי. במאה הזאת כבר לא שותים גזוז, צוף , מיץ פז ומי ברז. שוטים מנהיגים את המדינה שלנו, ועוד כמה מדינות. מאירן עד קוריאה, מהודו ועד בוש. במאה הזאת, מליונים נהרגים במלחמות ומתים ברעב וממחלות. אלא שהפעם הכל מצולם ומתוקשר, מסודר ומשודר. במאה הזאת מגדלים עגבניות בטעם אננס,פלפלים בטעם תות ובידור בטעם רע. בלשון המעטה. במאה הזאת נעלמו מכונות הכתיבה, הפתיליות, הגטקעס, הצניעות והבושה. במאה הזאת יושב ראש הכנסת והסוכנות מציע לנו להצטייד בדרכון זר. פרסי או גרמני? סודני או תימני? במאה הזאת המשורר יכתוב: משיח לא בא, משיח גם לא מסַמס. במאה הזאת – המאה של נכדי – הייתי רוצה להרגיש בבית... ואינני יכול. סבא". (נכתב על ידי הסופר אמנון שמוש, הופץ ברשת המיילים).

במקרים רבים החפצים שאפיינו תקופה מסוימת מהווים מעין "מתגי אסוציאציות" אינטלקטואליות ורגשיות. למשל עיתון ישן, צלחת או כוס, בגד וכדו'. לכן, פעמים רבות, כשאנשים מבקרים בתערוכות של נוסטלגיה, מציפים אותם רגשות עזים. המוצגים שבהם הם נתקלים מעוררים לא רק עניין היסטורי אלא גם לוחצים על נימי הנפש.

דומה כי זיכרונות הילדות שהתרחשה בתקופת המנדט וקום המדינה עוצמתיים במיוחד. זאת, הן משום שמדובר בתקופה מהפכנית רצופת אירועים דרמטיים והן משום שמעמדם של בית הספר וההורים באותו עידן היה מיוחד וחשוב. הזכרונות הטובים מתקופת בית הספר ותנועות הנוער חזקים גם משום שרבים מהמורים והמדריכים באותה עת היו אינטלקטואלים רחבי אופקים ודמויות מופת חדורי שליחות.

המחשה לכך אפשר למצוא בספרה של בלהה נוי "ילדי ביכורים - זיכרונות מבית הספר בשנותיה הראשונות של המדינה" (ספריית פועלים, 1996) שבו משקיפים מאה בוגרי החינוך הממלכתי בתקופת קום המדינה על בתי הספר היסודיים שבהם למדו. האירועים המרכזיים של הזמן ההוא - המנדט הבריטי, מלחמת העולם והשואה, העליות ההמוניות, מלחמת השחרור והצנע, הטביעו חותם עמוק על חיי היומיום בכלל ועל הווי בית הספר בפרט, ורישומם בלב המספרים לא פג עד היום. הזיכרונות חושפים את מעמדו החשוב של בית הספר ואת השפעתו - לטוב ולרע - על עולמם של תלמידיו.

סהר התקופה היה כה עז, עד שגם אנשים שלמדו במקומות שונים ובמסגרות חינוכיות שונות חוו חוויות ילדות די דומות. אותו מכנה משותף ציוני שאפיין את ילדותם של ישראלים שגדלו בארץ בשנות הארבעים, החמישים והשישים - שחצה מעמדות, ארצות מוצא, מקום מגורים וארץ לידה - מוסבר יפה בדברים שאמרה הסופרת נווה סמל בהרצאת פתיחה בכנס: "ששים שנה למדינה - בסימן ילדים בישראל" (הכנס נערך ב-2008 במכללת דוד ילין וההרצאה פורסמה בכתב העת "ספרות ילדים ונוער").

"הרבה לפני שהגענו לעידן שבו ההפסקות הן זמן לשיטוט בפייסבוק או לכתיבת הודעות בוואטסאפ והשיעורים האהובים על הילדים הם שיעור וואטסו או קורס די.ג'יי, בית הספר היה מקום תמים יותר. הפסקות בית הספר היו הזמן לשחק בקלאס, בגומי או לשבת עם החברים ב"רחבה" של בית הספר ולדבר על הפעילות של יום שישי בתנועת הנוער או על הטיול למצדה. השיעורים האהובים עלינו היו בעיקר...ספורט ולאף אחד מאיתנו לא היה טלפון נייד, מקסימום אסימון להתקשר לאמא במקרה חירום. אחד הזיכרונות הכי גדולים של כולנו מתקופת בית הספר היה הציוד הפשוט שבו היינו משתמשים. לצד לוח גיר שהיה בכל כיתה והיינו מקשקשים עליו לפני שהמורה נכנסת עם הצלצול, היינו מסתפקים גם במחברות חומות פשוטות שהיינו עוטפים בעטיפות פלסטיק צבעוניות, עפרונות צהובים עם מחק לבן וקלמר ג'ינס. ילדים של היום לא היו מסתפקים בשלל הפשוט והתמים שלנו. מה שבטוח, יש זכרונות ילדות מבית הספר שלא ייעלמו אף פעם, לא משנה באיזו תקופה מדובר. גם היום ילדים וילדות מתאהבים וחווים אהבה ראשונה, הם הולכים יד ביד בפעם הראשונה בחשש, מגניבים נשיקה קטנה וראשונה כשאף אחד לא רואה." (חאליסי, 11.14.2013).

געגועים לחוויות ילדות

"כולנו חיים בגלות מהארץ האבודה של ילדותנו" כתב המחזאי דניס פוטר. אכן, תקופת הילדות מעוררת רגשות עזים וגעגועים בקרב מרבית האנשים. זאת, ממספר סיבות:

א. הזמן עושה את שלו והעולם שסבב אותנו בגיל צעיר משתנה ונעלם. העובדה שהדברים לא יחזרו לעד יוצרת תחושה נוגה של ארעיות החיים – תחושה שבאה לידי ביטוי באינספור יצירות אמנות בכל השטחים (שירה, ספרות, ציור, תיאטרון ועוד).

"נא השׁיבו לִי ילדותי, תר השירים, גיל-עולמים, שׁדמות-זהב ושׁמי טהר, וִימות ילד, ילד תמים" (שאול טשרניחובסקי, אודיסה 1894).

"כביש ישן שביל בגן עץ ובית. אבא כאן אמא שם כאן נשארתי. מה שהייתי פעם מזמן. מה שעכשיו ילדות נשכחת (ילדות נשכחת, מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודית רביץ).

ב. הילדות כרוכה בתמימות גדולה - סוג של עיוורון ביולוגי שמגן עלינו בתקופת עיצוב האישיות. עם ההתבגרות באה ההתפכחות הנעימה והכואבת, וההגנות נחלשות. מטבע הדברים אנשים מתגעגעים לעולם המוגן והמעורסל שבו היה נעים להם לחיות.

ג. בתקופת הילדות השאיפות, הציפיות והתקוות עזות במיוחד. עם הבגרות מגיעות האכזבות וההכרה הריאליסטית שמה ששאפת אליו כבר לא יתממש. כאן גם צומחים הגעגועים לאותה תקופה אופטימית (ונאיבית בעליל) בחיינו.

ד. רמת האחריות-האישית בתקופת הילדות נמוכה יותר מתקופות מאוחרות יותר (אין עול פרנסה או אחריות על גידול הילדים) וטבעי שאנשים יתגעגעו לתקופה שבה תחושת החופש שלהם היתה גדולה יותר.

ה. ילדים מפתחים קשר עז עם הוריהם ועם בני משפחה קרובים, שחיים לצדם, דואגים להם ועוטפים אותם באהבה ללא תנאי. הגעגוע לילדות הוא במידה רבה גם געגוע למגע ולאהבה של אותם אנשים קרובים, שעם הזמן הולכים לעולמם.

"לכשתהיה ילדי לאיש גדול. אל נא תשכח ילדות ימי אתמול. את זו שאותך כה אוהבת. אמך האחת היחידה. לילות וימים היא הקריבה. ישמור אותה לעולם. ישמור אותה עדי עד." (כשתגדל ילדי, מילים: אברהם גולדפאדן, תרגום/נוסח עברי: יעקב אפרתי, לחן: אברהם גולדפאדן).

חשוב להדגיש שזיכרונות הילדות אינם רק חיוביים ובמקרים רבים אנשים משתדלים דווקא לשכוח חוויות טראומטיות שחוו בתקופת ילדותם ובחרותם – הן במסגרת המשפחה והן במסגרת החברים (שבגיל הרך עלולים להיות אכזריים מאד זה לזה). הערה: ביוני 2015 עלתה על במת החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב (בהשתתפות תלמידי החוג) ההצגה "נוף ילדות" מאת המחזאי הבריטי הנודע דניס פוטר (תרגום – בן לוין, בימוי – כרמל ידיד-ליבוביץ'). העלילה מתרחשת ביום קיץ אחד, בתקופת מלחמת העולם השנייה (1943), בו שבעה ילדים משחקים זה עם זה ביער, בשדה ובאסם, נאבקים על מקומם בקבוצה. גילויי הפחד ויחסי והיריבות שביניהם יוצרים בבואה של חברת מבוגרים מנדה ואכזרית.

המחקר הפסיכולוגי והניסיון הקליני מלמדים שהשפעתם של זכרונות ילדות על עיצוב האישיות ובמקרים רבים גם על קשיים שמתגלעים בחיים הבוגרים יכולה להיות דרמטית.

"הייתה בכיתה שלנו ילדה אחת חמודה. באחד השיעורים שלחתי לה פתק. כתבתי בו שהיא מוצאת חן בעיניי והצעתי לה חברות. המורה תפסה את הפתק וקראה אותו בפני הכיתה...הפכתי לבדיחת היום. אני זוכר, כאילו זה קרה אתמול, איך צחקו עליי; רציתי שהאדמה תבלע אותי. קשה לי לתאר מה אני מרגיש – עד היום – כשאני נזכר באירוע הזה. אני כל כך שונא אותה; הרבה פעמים פינטזתי איך אני פוגש את המורה הזאת ברחוב ופשוט מחטיף לה סטירה. [...] האם יש קשר בין זיכרון רחוק זה מבית הספר היסודי לבין העובדה שהמטופל שישב מולי, גבר בגיל העמידה, חש תסכול ואכזבה מחייו וחוסר הגשמה עצמית? האם יש בחוויה המשפילה והמסרסת שהוא מתאר בעוצמה רגשית כה רבה כדי להסביר איך גבר אינטליגנטי מאד ומוכשר, מתאר את חייו כשרשרת של יוזמות בתחומים חשובים שנכשלות בזו אחר זו? זו דוגמה אחת מני רבות של זיכרונות מבית הספר שכתבו אנשים מבוגרים בשלב ההתחלתי של פסיכותרפיה. כתיבת זיכרונות ילדות בתחילת טיפול הינה כלי אבחוני וטיפולי המשמש הן כמבחן השלכתי לתיאור אישיותי והן ככלי לקביעת המוקד להתערבות הטיפולית. ניתוח זיכרונות, הן מבחינת תוכנם והן מבחינת ניסוחם, יכול לספק תובנות חשובות לתהליך הטיפולי". (אריאס, 2004).

ילדות בקיבוץ

ילדי הקיבוצים שנולדו בשנות הארבעים, החמישים והשישים זכו לחווית ילדות עזה ושונה מאוד מזו של ילדי הערים. על ייחודיותו של מרחב המחיה הקיבוצי ביחס לעיר ועל השוני בין ילד עיר וילד כפר (קיבוץ ובמובנים מסוימים גם מושב) כתבה שולי גלנץ (באתר Saloona):

" [...] אודה בגילוי לב, שכילדה עירונית שגדלה בינות למעברי החצייה וחדרי המדרגות, ילדות בקיבוץ נראתה לי אז כגן העדן בהתגשמותו, בכל אופן עבור ילדים. [...] באותה תקופה להיות עירוני הייתה פחיתות כבוד של ממש. פגם שיש להסתירו. מול הקיבוצניק הלא חומרני, האדיש, והלא מתלהב בעליל, היודע כל על הדרך, להבדיל בין חרצית כחלילית לכרכומית ננסית. המאפיינים החיצוניים הקלו על הזיהוי והצביעו על השונות. [...] מבעד לעיניי ילדה בת עשר, לפסוע יחפה בשבילי הקיבוץ הייתה התגלמות החופש המוחלט. אין כבישים, אין הורים בשטח, אין מי שיגיד מה מותר ומה אסור או צריך לבקש ממנו רשות, הכל פתוח, ירוק, המגע הנעים עצמו של כף הרגל היחפה על השביל, רק לא להידרס על ידי איזו קלנועית. [...] גן העדן הזה כלל גם בריכה מדהימה ביופייה וארטיקים בדרך אליה עם תלושים, וכמובן חברת ילדים זמינה בכל מקום ובכל זמן. אין צורך לתאם מראש ולבקש רשות של ההורים. תמיד הייתי נפעמת מחוסר הפחד והיראה של ילדי הקיבוץ מהוריהם, כפי שלי היה עם הורי. הילדים באו ל”חדר” (כך מכונה הבית בקיבוץ) ויצאו מה”חדר” כרצונם, ואפילו לא נאלצו להסתובב עם מפתח וגומי על הצוואר. ובעיקר ענו בטון נרגן “אוף אמא די כבר”, למעשה, בדיוק כמו הבת שלי היום. [...] חדר האוכל היה עולם בפני עצמו. עם המבחר הגסטרונומי שהיה עומד לראווה ממש כמו צימר על בסיס יומי. הייתי מוקסמת מאיך זורקים כל כך בקלות אוכל לפח, לא בדיוק לפח כי אם ל”כולבויניק” שהיה סופג הכל, כיאה לשמו. [...] אבל יותר מכל הייתי מסתכלת בעיניים כלות על עצמאותם המוקדמת של בני הנוער, שבגיל 13 כבר גרו במעין בית נוער משותף וישבו שעות מדוכאים ביחד על המיטה, אחרי המקלחת המפורסמת של הקיבוץ, כיאה לגילם." (גלנץ, 31.5.2011).

"חינוך משותף" היא שיטה חינוכית שבה התחנכו הילדים בקיבוץ בתקופה שבין שנות ה-20 של המאה העשרים ועד סוף שנות ה-80. עיקרון מרכזי בחינוך המשותף הוא החינוך הבלתי-סלקטיבי: כל ילדי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל נהנו מהזכות ללמוד 12 שנות לימוד. לא היו מבחנים ולא נרשמו ציונים, והתלמידים אף לא נגשו לבחינות הבגרות.

בית הילדים היה שייך לקבוצת ילדים, כולם בסביבות אותו הגיל ולהם מטפלת קבועה שהייתה מעין אם בית. מבנה בית הילדים כלל חדר אוכל, כיתה, חדרי שינה (3-4 ילדים בכל חדר) ומקלחת. בכיתות היסוד - עד גיל 12 - התקלחו בנות ובנים ביחד. בחלק מהקיבוצים היו חדרי השינה משותפים לבנות ובנים עד סוף כיתה י"ב.

ילדי הקיבוץ גרו בבית הילדים ושהו בו במשך רוב שעות היום. שם הם ישנו, אכלו את ארוחותיהם, התקלחו ולמדו. לשם הגיעו הבגדים הנקיים שלהם ממחסן הבגדים (שבקיבוצי הקיבוץ הארצי נקרא קומונה) ומשם נשלחו הבגדים והמצעים המלוכלכים בשקים למכבסה הקיבוצית. רק את שעות אחר הצהרים בילו בחדר ההורים. בלילה ישנו הילדים בחדריהם שבבית הילדים. (על הלינה המשותפת בקיבוץ ראו: פסו ולבנה, 2008; לינה משותפת, ויקיפדיה; גונן 2009; פוגל-ביז'אוי ושחם,2009; נצר, 2012; חלפין, 2017; צ'פלין, 2020; קנר, 2021; קפקא, 20.2.2006; עם-עד, 24.11.2003; לינה משותפת, אנציקלופדיית קיבוץ בארי; הרצוג, 24.12.2018).

ילדים בקיבוץ בית השיטה, התצלומים באדיבות אביטל אפרת

מאמרים וספרים רבים עסקו בחינוך הקיבוצי מנקודות מבט מגוונות והם כוללים גם זיכרונות אישיים. כך לדוגמא ספרה של רבקה לבקוביץ, עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית שנולדה בקיבוץ ואף גידלה בו את ילדיה, "שני בתים לחלום: ילדות ואימהות בקיבוץ, שלושה דורות " (כרמל, 2007). מה חוו הילדים שגדלו בשיטת החינוך המשותף והלינה המשותפת בקיבוץ? כיצד חוו האימהות את גידול ילדיהן? במה השפיעו שיטת החינוך והחברה הסובבת על בניית הזהות האימהית? האם נפגמה "חוויית הבית" עקב הפיצול בין שני הבתים? סוגיות אלו ואחרות נבחנות לאורך שלושה דורות בקיבוץ.

לקריאה נוספת על תולדות החינוך הקיבוצי ראו: ארנון, 1977; גולן, 1961; גולן, שמואל 1964; דרור, 2002; דר, 1998; כפכפי,‫ 1998; ליבליך, 2010; סלע-צור, 2001; פורת, 1977; פורת, 1987; פלטק, 1989

התחזקות הנטייה האינדיבידואליסטית בקיבוץ בכלל ובחינוך הקיבוצי בפרט, כניסת בחינות הבגרות למוסדות החינוך הקיבוציים, עזיבת בני קיבוץ רבים, הזדקנות החברה הקיבוצית, ההפרטה שחלה ברבים מהקיבוצים, הדרישה להשכלה גבוהה, הירידה בדומיננטיות של החקלאות - תהליכים אלה גרמו לקולקטיביזם לפנות את מקומו לטובת האינדיבידואליזם. בני הקיבוצים שהתבגרו לא רצו שילדיהם יתחנכו באותה דרך שבה הם גודלו. בשנת 1997 ביטל אחרון הקיבוצים (ברעם) את הלינה המשותפת ובכך גווע למעשה החינוך המשותף.

ובכל זאת, רבים שגדלו בשיטה הזאת מביטים עליה בנוסטלגיה ומתגעגעים לאותה ילדות קיבוצית, שהיתה שונה מכל מה שידע המין האנושי עד אז.

בתהליך ההיחלשות וההתפכחות האידיאולוגית שחל בקיבוצים בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת (שהיה חלק מהתמורה הכוללת באידיאליזם הציוני), רוב אלה שחקרו וניתחו את החינוך הקיבוצי עשו זאת מנקודת מבט ביקורתית ואף זועמת. עם הזמן התרכך הטון והועלו גם טיעונים כבדי משקל בזכות שיטת בית הילדים והלינה המשותפת שעברה מהעולם. יתכן והיא עוד תחזור בשינויים כאלה או אחרים.

"הקיבוץ בראשיתו היה חברה חלוצית, המגויסת למשימות לאומיות. האמהות והאבות הצעירים, היו עסוקים - יומם ולילה - בהקמת מדינה ובמלחמה על קיומה. לא היה סיכוי למאבק שלהם ללא נכונותם להקריב הכל. [...] היחידה המשפחתית החלוצית, לא הייתה פנוייה ולא היתה בנוייה להתמסר לילדים.כפי שנכתב בשיר איתו הרדימו אותנו: "למה זה יחרוש בלילה ואותי לא יישן, אדמתי, בני, אין פנאי לה, נומה בן נומה בן." [...] מציאות החיים הכתיבה את אופן הטיפול בילדים, לא פחות מרעיונות החינוך הנאורים. [...] כשאני נזכרת בכפר שבו גדלתי, בכפר גלעדי של ילדותי, – המשפט הזה, במידה רבה מאוד מבטא את תחושותיי בו כילדה. [...] השילוב הקשה שהתקיים בחצר הקיבוצית: של העדר דור סבים בוגר ומנוסה שידריך את ההורים הטריים, יחד עם סביבה פיזית רבת סכנות לילדים, המאיימת גם במחלות קטלניות, ואיתם חולשת המשפחה, שתארתי, הפך את אנשי הרפואה לאורים ותומים של גידול התינוקות והפעוטות. [...] אמי, אשר ילדה וגידלה עשרה תינוקות, סיפרה לי, שעד היום יש לה חלום-סיוט חוזר, על תינוק ששכחה באיזה מקום, והיא יודעת שהוא מחכה לה, שתבוא להניק אותו. [...] במבט לאחור קל לבקר את החינוך הקיבוצי קשה יותר להבין אותו, ועוד יותר קשה, אך חשוב, ליטול קורה מבין עינינו, ולהודות בכך שרוב ההורים הצעירים בימינו, השותפים לביקורת על החינוך הקיבוצי של אותם ימים, נוהגים כיום, לאפסן ילדים מגיל חודשים ספורים, במוסדות חינוך מנוכרים, כשילדיהם פוגשים את הוריהם המותשים – להשכבה בלבד, כי ההורים של היום מוכנים להקריב כמעט הכל, למען מה? לנו היו שעות אחה"צ עם הורינו - ובהמשך מוסדה בקיבוץ גם שעת האהבה, במשך היום. כל מי, שמבקרים וכואבים את החסר של הדרכה הורית בימינו, יכולים לראות בקיבוץ, דוגמא לחברה שלוקחת אחריות קולקטיבית על חינוך הילדים. אני מציעה לראות בשיטה הסדורה של החינוך הקיבוצי, החלוצי, מקור השראה ומורה נבוכים, למחנכי דורנו. לא, אין צורך לחזור לשם כך ללינה המשותפת, הנסיבות שדרשו זאת אז, השתנו, אך ראוי מאוד בעיניי, לבחור שוב בחינוך כמשימה החלוצית של התנועה הקיבוצית, במאה השנים הבאות." (מיריק שניר, בבלוג שלה)

על המדף אפשר למצוא היום שפע של ספרי זיכרונות שמתעדים את הילדים בקיבוץ ואת החינוך הקיבוצי. למשל :

• הביתה מאת אסף ענברי, ידיעות ספרים, 2009.

• היינו העתיד מאת יעל נאמן, אחוזת בית, 2011.

• מסע ליד חנה מאת כרמית גיא, עם עובד, 1992.

• מעוז חייו - סיפור חייהם של חיה ודודו אפל מאת שלומי רוזנפלד, הוצאת משפחת אפל, 2016.

• נעמה אורברך, איך עושה ילדה, שוקן 2004.

• ארבע אחרי הצהריים מאת נועה זית (בת-קיבוץ גשר(, הוצאת מטר, 2008.

בשנים האחרונות הופקו גם סרטים חשובים וקטעי וידיאו שעוסקים בחינוך הקיבוצי. מבין המבחר ראוי להזכיר במיוחד את הבאים:

• אדמה משוגעת, תסריט ובימוי דרור שאול, 2005.

• ילדי השמש, בימוי רן טל, 2007.

• שדה האפונים הירוקות, בימוי יגאל תיבון, 2008.

גם התיאטרון עסק בתופעה בהקשרים שונים. כך למשל, ביולי 2009 עלה בתיאטרון צוותא המופע הקומי "כי אמיתית היא" מאת רוני ברודצקי וניבה דלומי. גיבורת ההצגה יוצאת למסע זיכרונות אל עברה כילדת קיבוץ בחברת הילדים ונזכרת בחוויות המתוקות-מרירות שעברה בה. מסע הזיכרונות מלווה בדילמות שונות הצצות ועולות בעולם המבוגרים המקביל, המלווה את התפוררותה של המסגרת הקיבוצית. ההצגה בנויה מקולאז' מגוון של תמונות תוך שילוב שירים אופייניים לתקופה והתייחסות למאפייני הישראליות. לקהל יש הזדמנות לקחת חלק פעיל בהצגה, באמצעות שירה בציבור בתחילתה ובסופה.

האינטרנט ובעיקר אתרי הקיבוצים כולל מגוון רחב של מאמרים וכתבות שעוסקים בילדות הקיבוצית. כך למשל, בקיבוץ בית השיטה ובקיבוץ דליה.

המוסד החינוכי שבקיבוץ גן-שמואל הקים אתר אינטרנט ייחוד בהקשר הנוסטלגי. מעצבי האתר ביקשו להתמודד עם הסוגיה כיצד להנגיש את החומר הרב, שהוא בעל ערך היסטורי וסנטימנטלי, לקהל הרחב, כך שיוכל לראות, להיזכר, ואף לחלוק בסיפורים ובחוויות מהעבר. הפתרון היה בהפיכתו לאתר חי ואינטראקטיבי. האתר כולל ציר זמן, תגיות (נושאים), דף הקבוצה, דף החניך, דף מחנכים ואנשי 'חבר העובדים'. מספר חודשים לאחר עלייתו לאוויר דיווחו עורכי האתר שכבר הוזנו בו 2,345 תמונות, 14 סרטונים, מידע על 1,425 חניכים ואנשים שעבדו במוסד, 60 קבוצות, 1,045 דפים.

ישראל רפפורט, ממנהלי האתר (לשעבר עורך אתר הקיבוצים) סיפר: "הרבה שאלות ואתגר גדול הציב הפרויקט הזה מה גם שצריך לכוון לכל הגילאים, לכל ה'מוסדניקים' והעובדים לדורותיהם. הקמנו אתר שהוא גם ספר מחזור מאורגן לפי הקבוצות, גם ארכיון וגם רשת חברתית פעילה בה יכולים החברים לא רק לצפות אלא גם להגיב, לתרום לתוכן בכתיבה והעלאת תמונות וסרטים".

במוזיאון החצר הישנה בקיבוץ עין שמר ובמוזיאון העמק בקיבוץ יפעת נבנו אגפים המוקדשים לתיעוד חוויות הילדות בקיבוץ. בקיבוץ אפק הקימו מוזיאון המוקדש לאורח חיי הילדים שגדלו בקיבוץ בחינוך המשותף, שמבוסס על מוצגים ותמונות מארכיון הקיבוץ.

בית הארחה "בית וקיט" בקיבוץ לוחמי הגטאות מזמין מטיילים למסלול טיול נוסטלגי בשבילי הקיבוץ. לאורך המסלול מזכירים אנקדוטות מהחיים במקומות שהיו ואינם או בכאלה שהשתנו (בתי הילדים, חדר האוכל, המוזיאון, האטלייה, הרפת ועוד).

התערוכה "שי לילדינו - תרבות לילדים בקיבוצים" עלתה בספטמבר 2012 בגלריית עין חרוד (אוצרת: עינת אמיתי ז"ל). התערוכה והספר שנלווה לה משרטטים תרבות פנימית עשירה לילדים שגדלו והתחנכו בקיבוצים. כלולים בתרבות זו רעיונות בתחומי האדריכלות, הקשר אל הטבע, חצר הגרוטאות, האמנות, המשחק והצעצוע, הספרות, התיאטרון, הבובטרון, הקולנוע והחג.

האוסף "ילדות יחפה", שהפיקה עינת אמיתי, מורכב מארבעה דיסקים שכוללים 14 סיפורים ו-36 שירים שנאספו על פי עדותה: "לפי אהבה אישית וזיכרונות פרטיים שלי. את הסיפורים אספתי מספרים שהיו לי בבית ומספרים שמצאתי אצל חנצ'ה בספריה של גשר. את השירים אספתי בעזרתה של תלמה נשיא מהארכיון ביד יערי, מנבירה בזיכרון שלי ושל הקרובים לי על שירים ששמעו בילדותם, מהפרוייקט האדיר של זמרשת ומאוסף התקליטים והדיסקים הפרטיים שלי. את האוסף מלווים כמה דברים מוחשיים. הראשון הוא מין נסיון נוסטלגי לשוות לדיסקים מראה של תקליטי ויניל (ספריי צבע שחור עושה עבודה מצויינת!), והשני הוא שכל דיסק סומן בעיגול צבע התואם לצבע של פתקי הכביסה של בתי הילדים. כל דיסק "נכנס" למעטפה המסומנת בפתק הכביסה התואם (מאחורי הדיסק). את שני אלה לא אביא לכאן. בתוך המארז נמצאת חוברת עם פרטי הסיפורים והשירים. לפי רעיון שהגה יובל דניאלי מארכיון יד יערי, בחוברת ישנם גם 14 ציורים של שערי משמר לילדים. על שער האוסף מופיע קטע מתוך חיתוך נייר של אראלה הורביץ. הצבע הירוק שנבחר למארז כולו יובן אולי רק על ידי בני קיבוץ גשר: זהו הצבע של קירות חדר האוכל של גשר... " טעימות מהחוברות נמצאות בבלוג שלה.

ילדות בתקופת השואה

הילדות שנגזלה

על פי נתוני הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, בשנת 2015 חיו בישראל כ- 189,000 ניצולי שואה. ביוני 2014 עדכנה הרשות לזכויות ניצולי השואה בדיון בכנסת, כי לאחר שגובשה הרשימה הלאומית קיימת ברשותה כעת רשימה של כ- 200 אלף ניצולי שואה; נתון זה תואם את ההערכות של הקרן משנים קודמות. כשני שליש מתוכם הן נשים, וכ-45,000 מהם חיים מתחת לקו העוני (הכנסה של מתחת ל- 3000 ₪ לפי הביטוח הלאומי). הם סובלים מבעיות רפואיות – פיזיות ונפשיות, שהן תוצר ישיר מהילדות בתקופת השואה. בעיות אלה מלוות אותם במהלך כל חייהם, פוגעות בשלוותם ומתגברות עם השנים. כ- 40 ניצולי שואה נפטרים מידי יום, כ- 1200 מדי חודש, וכ- 14,200 נפטרים מדי שנה. במקביל, ישנן אוכלוסיות חדשות של ניצולי שואה המוכרים על ידי מדינת ישראל וועידת התביעות כזכאים לסיוע. למרות זאת, 2015 היתה השנה הראשונה בה מספר הניצולים ירד עקב תמותה גוברת (למרות ההכרה באוכלוסיות חדשות בישראל). ניצולי השואה הולכים ומזדקנים והגיל הממוצע שלהם עולה. על פי נתוני הקרן ונתוני מכון ברוקדייל לשנת 2013 , כ- 65% מהניצולים הנזקקים לסיוע הינם מעל גיל 80, 40% מהניצולים מעל גיל 86, כ- 13% מתוכם בני 90 ומעלה (ניצולי השואה בישראל. אפריל 2015. דו'ח הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל).

כמיליון וחצי מתוך ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה היו ילדים. ילדים תמימים וחסרי ישע, שלא הספיקו לממש את חלומותיהם ואת תקוותיהם לעתיד. הם נרדפו, עונו וחוו חוויות טראומטיות שהדעת מתקשה לקלוט (ילדים בשואה, ויקיפדיה).

תקופת השואה גזלה מהילדים את ילדותם. הם נאלצו להתבגר מהר מהצפוי, לקבל אחריות על עצמם ולעיתים גם על הוריהם וקרוביהם ולהתמודד בעצמם עם המצוקות שכפתה עליהם המלחמה.

עשרות עדויות מצויות במאגרי יד ושם ובמאמרים וספרים שפורסמו על הנושא. כך למשל, בקובץ "ילדי המלחמה, 1944-1948 - ילדים מספרים על השואה" (ערך חנן אלשטיין) שראה אור ב-2014 (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). הספר מאגד 55 עדויות של ילדים ששרדו את המלחמה ולוקטו מתוך מאות עדויות שנשמרו בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. העדויות מזעזעות. הילדים מספרים על ההיטלטלות ממקום למקום, על המוות והרצח בכל מקום שיפנו (לעתים ממש לנגד עיניהם), על משפחתם שנכחדה והגעגועים להורים ולקרובים ועל הצורך להישרד יומיום בכל דרך אפשרית (כולל אכילת שלג וחלקי בעלי חיים לא נודעים) [רותם, 27.4.2014].

המיתוס של אנה פרנק

על עולמם של ילדים בשואה אפשר ללמוד ממכתבים ששלחו למשפחותיהם מהגטאות וממחנות הריכוז. רבים נאספו ותורגמו על ידי מכון יד ושם בירושלים. גם היומנים האישיים וספרי הזיכרונות שנכתבו בזמן השואה ואחריה מהווים כלי תיעודי בעל חשיבות גדולה בשחזור ובהבנה של עולמם של ילדי התקופה ההיא.

מקצת מהנערים והנערות ששרדו את השואה החלו לכתוב רשימות או קטעי יומן עוד בימי המלחמה. אחרים החלו לכתוב מיד לאחריה בבתי ילדים במחנות הפליטים או בארץ ישראל. לרבים לקח זמן רב עד שהיו מסוגלים לאסוף את עצמם לכתוב על החוויות הקשות שעברו. לעתים משפחתו של הניצול/ה מוציאה לאור ספר זיכרונות לזכרו/ה, שכולל גם זיכרונות ילדות שהותיר/ה אחריו/ה. כך למשל, ספר הזיכרון ואנדה וינציגסטר (1934-210).

ד"ר אמונה נחמני גפני, שחקרה את ספרי הזיכרונות של מי שהיו ילדים בתקופת השואה (במיוחד את אלו שנכתבו בשנים האחרונות), מצאה כי רבים התלבטו והתחבטו אם לכתוב במשך רוב חייהם. הכתיבה דרשה מהם כוחות נפש והתמודדות רגשית קשה ולכן רובם בחרו לדחותה. רק לעת זקנה הם החלו לכתוב, בין השאר כהצהרה של ניצחון או התבגרות וגם כדחף להנציח את סיפורם ולהורישו לצאצאיהם.

היומן המפורסם ביותר מתקופת השואה הוא יומנה של אנה פרנק, שתיאר את חייה של נערה החיה בדירת מסתור עם בני משפחתה ובני משפחה נוספת באמסטרדם. פרנק הייתה בת 13 כשנכנסה למחבוא ובת 16 כשנספתה במחנה הכפייה ברגן בלזן, חודשים ספורים לפני תום המלחמה. מותה והיומן הנפלא שהותירה אחריה קיבעו אותה בתודעה הקולקטיבית העולמית כנערה מתבגרת נצחית. רציחתה בידי הנאצים, כמו רציחתם של מאות אלפי ילדים ונערים חסרי ישע, סימלה את פסגת הרשע.

תערוכות ומיזמים חינוכיים

כחלק ממחויבותו של מוסד יד ושם לשמר את זיכרון השואה, שומר המוסד גם אלפי חפצים של הנספים והניצולים ששרדו. ביניהם חפצים אישיים או חפצים ששמשו משפחות או קהילות. רק חלק קטן מאוסף החפצים מוצג בתערוכת הקבע במוזיאון ההיסטורי לתולדות השואה ביד ושם. חלק מוצג גם בתערוכה וירטואלית באתר המוסד.

מוזיאון "יד לילד" בלוחמי הגטאות מוקדש לסיפור גורלם של הילדים היהודיים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשלהי 2013 נפתחה בחלל התערוכות המתחלפות תערוכה בשם "כאן התחילה ילדותי", שעסקה בגורלם של הילדים עם סיום המלחמה ולאחריה: "ילדים שאיבדו את הוריהם ואת ביתם; שאיבדו במלחמה ערכי מוסר והם מתקשים לחזור לחיים נורמאליים; ילדים שחיו בזהות שאולה אצל משפחות נוצריות ובמנזרים, ילדים אשר התקשו לחזור אל זהותם היהודית וסוגיות נוספות המעמיקות את ההבנה שהשחרור לא היה סופו של מאבק ההישרדות."

גדעון רפאל בן מיכאל, עורך הביטאון "פורום שמירת זיכרון השואה", הוציא מספר גיליונות שקשורים בזיכרונות של ילדים שעברו את השואה. בפתח הגיליון שיצא ב-2007 נכתב:

"זה למעלה משלוש שנים אני חוקר נושאים רבים מהשואה וכתוצאה מכך אני נחשף לעשרות ספרים הנמצאים בספריות ובעדויות רבות הנמצאות במאגר ארכיון "יד ושם". כתוצאה מחשיפה זו, הגעתי לספרי עדות, יומנים ועדויות על ילדים ומתבגרים בשואה. שנים רבות עסקתי בנושאי החינוך לערכים וגם בהנחלת תודעת השואה לתלמידים וזאת במסגרת תפקידיי במערכת החינוך. כאמור, אני מקדיש את עיתותיי לחקר השואה ולהנחלת זיכרון השואה בעיקר לבני נוער וילדים. כאשר עיינתי בסיפור עדותיהם של ניצולי השואה המספרים על ילדותם והתבגרותם בתוככי התופת, חשבתי שמן הראוי לחשוף את סיפוריהם. [...] ככל שהתעמקתי בתכני העדויות, עמדתי משתאה נוכח גבורתם של הילדים והמתבגרים, כיצד חשו אחריות ומחויבות לגורל הוריהם ואחיהם וכיצד התמודדו עם סבלותיהם האישיים ועם מלחמת הקיום-ההישרדות. [...] צירפתי לביטאון תמונות המבטאות את אימי הפחד הנסוכים על פני הילדים ואופן הישרדותם. מהתמונה המצ"ב הנמצאת ב"אלבום אושוויץ", הוצאת "יד ושם", נוכל לראות את מבטיהם הנוגים וסימני השאלה הנסוכים על פניהם של נשים וילדים הצועדים על ה"רמפה" ליד הרכבת שהביאה אותם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. תמונה זו, מבטאת בעיניי את הטרגדיה האיומה של אותם ילדים ואימותיהם שלא זכו להינצל ונרצחו בתאי הגזים באושוויץ (מיכאל גדעון בן רפאל, 2007).

מזה שנים רבות ערך והגיש איזי מן פינות ותוכניות מיוחדות ליום הזיכרון לשואה ולגבורה וליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מן תיעד עשרות ניצולי שואה שסיפרו על הילדות בשואה, דרכי המחבוא שלהם, השתתפותם בפעילות הפרטיזנים, ציד נאצים, חסידי אומות העולם ועוד.

פרויקט ייחודי שיזם הארכיון הציוני בירושלים זכה לכותרת "ילדי הבי.בי.סי." ב 1945 שידר ה BBC שמות ופרטים של 45 ילדים, ניצולי שואה שנותרו לבד, המחפשים את קרובי משפחתם. ב-2012 יצא צוות ה BBC יחד עם הצלב האדום לאתרם. לשידור המקורי אפשר להקשיב באתר ההיסטורי של ה-BBC.

באתר מוזיאון השואה בוושינגטון ניתן לקרוא פרטים על המבצע לאיתור ילדי שואה, שנמשך כבר כמה שנים. ב-2015, 70 שנה לאותו שידור של ה-BBC, התבקש הארכיון הציוני לעזור ולאתר שישה שבמהלך השנים לא אותרו. האיתור נעשה בעזרת בוגרי קורס המבוא לחקר המשפחה, המתקיים בארכיון הציוני, ובעזרת מתנדבים רבים נוספים החברים בקבוצה זו. ב-19 במרץ 2015 נערך בארכיון בירושלים יום עיון לסיכום הפרויקט, ובמסגרתו התקיים מפגש של משפחות ילדי ה BBC שאותרו עם המאתרים. תיקים אישיים שאותרו בארכיון הציוני הוצגו בספריה לבני המשפחות.

ילדי הניצולים

בשלושת העשורים האחרונים גדל העניין הציבורי והמחקרי במה שזכה לכינוי "הדור השני לשואה". בהקשר זה עלו שאלות כגון: האם טראומה נפשית שחווה הורה יכולה לעבור לילדיו אף שלא היו נוכחים בעת הטראומה? המחקר הפסיכולוגי נותן מענה חיובי לשאלה הזו. כלומר ילדותם של רבים מבניהם ובנותיהם של ניצולי השואה הושפעה מהטראומה של הוריהם באופן מודע ובלתי מודע. תופעות דומות של העברת ביטויי טראומה מדור הורים לדור הילדים נמצאו גם אצל ילדיהם של חיילים אמריקאים משוחררים אשר שירתו במלחמת וייטנאם (הדור השני לשואה, ויקיפדיה).

ילדות בחברה דוברת הערבית

רבות כבר נכתב על המקום השולי שמייחדות האמנות והתקשורת ההגמונית בישראל למגזרי החברה הישראלית שאינם יהודים חילונים. למעשה רוב הציבור הישראלי אינו מכיר אלמנטים בסיסיים של מסורת וסגנון חיים הרווחים במגזר החרדי, הדתי-לאומי, האתיופי והרוסי. בעיקר הוא חסר ידע על המגזרים דוברי הערבית - הדרוזי והערבי מוסלמי/נוצרי/בדואי. ילדות בחברה הדוברת ערבית בארץ כוללת אינספור מרכיבים ייחודיים ומעניינים שמחכים למחקר ותיעוד מקיפים. הם קשורים למסורות דתיות, עדתיות ומקומיות, לחיים בבועה גיאוגרפית ותרבותית, לאופי החיים החמולאי והפטריארכלי, וכמובן גם למתח, הניכור והעוינות המלווים את היחסים בין יהודים לערבים.

שנות הששים, צילום: עזריה אלון. התצלום באדיבות משפחת אלון

הספר ילדוּת בחברה הערבית בישראל - סוגיות חינוכיות ומחקריות, בעריכת גילה רוסו-צימט, מרגלית זיו ואפנאן מסארוה-סרור (2015) הוא הראשון שעוסק בסוגיה מנקודת מבט מחקרית. הספר, שיצא לאור בערבית ועברית, מאגד בתוכו מאמרים עיוניים ומחקריים על ילדוּת בחברה הערבית בישראל. המאמרים בספר, שנכתבו על ידי אנשי מקצוע ממגוון רחב של דיסציפלינות אקדמיות וממוסדות אקדמיים שונים, בוחנים מנקודות מבט היסטוריות ועכשוויות מרכיבים הקשורים בילדים ובילדות בתרבות האסלאם ובחברה הערבית בישראל. הספר נוגע בהתפתחות השפה, בהתפתחות המוזיקה, בחיי הילדים בגיל הרך, ביחסי הורים וילדים ובהדרכה בגני ילדים.

ועדיין יש מקום לעוד ועוד מאמרים, ספרים וסרטים שיעסקו בילדות בחברה דוברת הערבית בישראל, בתקופות שונות, על כל הייחודיות שקשורה לחוויה הזאת.

מקורות

• אלמוג תמר ואלמוג עוז. 2016. דור ה-Y - כאילו אין מחר, מודן.

• אריאס אסתי, 2004. החשיבות הפסיכודינמית והחינוכית של זיכרונות מבית הספר, מפגש לעבודה חינוכית סוציאלית, גיליון 20, דצמבר.

• חאליסי, אבישי, 11.14.2013. זיכרונות ילדות מבית הספר: לוח הגיר של המורה, אימגו – מגזין מאמרים.

• גלנץ, שולי. 31.5.2011. בלדה לזוכרת קיבוץ. Saloona.

• פסו תמר ולבנה מייק, 2008. הלינה המשותפת בקיבוץ, אנשים ישראל, המדריך לחברה הישראלית.

• לינה משותפת, ויקיפדיה.

• גונן סמדר. 2009. שחזור אינטימי. לינה משותפת וכמיהה לאהבה, רסלינג.

• פוגל-ביז'אוי סילביה ושחם צפרירה (עורכות). 2009. באות משתיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים.

• נצר רות, 2012. ההתחלה - נומה עמק. כרמל.

• חלפין תמה. 2017. היה רע לתפארת: לינה משותפת – פוליטיקה וזיכרון, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות.

• צ'פלין אוריין. 2020. ארבע שעות ביום, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

• אלה קנר, 2021. דלתות לא נעולות, הוצאה עצמית.

• קפקא דקלה. 20.2.2006, שורדי בית הילדים, nrg‏.

• עם-עד קרני, 24.11.2003. לינה משותפת או משפחתית?, Ynet.

• לינה משותפת, אנציקלופדיית קיבוץ בארי.

• הרצוג עמרי. 24.12.2018. "כאן היה הבית": כתב הגנה על הלינה המשותפת בקיבוצים אחרי שהורשעה, באתר הארץ.

• שניר מיריק, ללא תאריך, בת קיבוץ - על החינוך הקיבוצי - במלאות 100 לתנועה הקיבוצית (קטע מהרצאה בנושא), בבלוג שלה.

• ארנון, יוסף. 1977. החינוך המשותף באספקלריה של משנתו של שמואל גולן. ספרית פועלים.

• גולן, שמואל. 1961. החינוך המשותף. הוצאת ספרית פועלים.

• גולן, שמואל. חינוך משותף. 1964. האנציקלופדיה למדעי החברה, כרך ב', ספרית פועלים, 514-518.

• דרור, יובל. 2002. תולדות החינוך הקיבוצי: ממעשה להלכה. הקיבוץ המאוחד.

• דר, יחזקאל. 1998. חינוך, לקסיקון הקיבוץ. יד טבנקין, 139-143.

• כפכפי,‫ איל. 1998. כשתילי זיתים - שיטת התהליכים: משנתו החינוכית של מרדכי סגל ויישומה בבתי הספר של הקיבוץ המאוחד. רמות, אוניברסיטת תל אביב.

• ליבליך, עמיה. 2010. מאה שנה של ילדות, של הורות ושל משפחה בקיבוץ. ישראל 17, 1-24.

• סלע-צור, בינה. 2001. יחפים על גדות ירדן: בית החינוך המשותף בעמק הירדן 1926–1948. הוצאת מועצה אזורית עמק הירדן.

• פורת, ראובן. 1977. החינוך בקבוצות ובקיבוצים: מהעלייה השנייה עד העלייה הרביעית. הקיבוץ המאוחד.

• פורת, ראובן. 1987. היחיד והיחד : תולדות בית הספר הקיבוצי. יד טבנקין.

• פלטק, יצחק. 1989. המוסד: בית הספר הראשון של השומר הצעיר במשמר העמק 1931-1940. יד טבנקין.

• ילדים בשואה, ויקיפדיה.

• רותם, תמר. 27.4.2014. מה סיפרו ילדים על השואה מיד לאחריה. הארץ.

• בן מיכאל, רפאל גדעון. אפריל 2007. דבר העורך, ביטאון פורום שמירת זיכרון השואה, גיליון 14.

• הדור השני לשואה, ויקיפדיה.

• רוסו-צימט גילה, זיו מרגלית ומסארוה-סרור אפנאן, 2015( (עורכות). ילדוּת בחברה הערבית בישראל - סוגיות חינוכיות ומחקריות.