מצעד הפזמונים של שון שמעון בן נון

ראיין וכתב: עוז אלמוג

לגלריית התמונות באתר


עוז: מדוע שון?


שון: הורי העניקו לי את השם המסורתי שמעון ואשתי הפכה אותי לשון – קיצור של שמשון. מאז דבק בי השם הזה, ולמעט אמי כולם קוראים לי כך.


עוז: זה ללא ספק ממתג אותך. קצר, קולע ונעים לאוזן. יש לזה ארומה בינלאומית ומן הסתם זה אפקטיבי למכירות לחו"ל. :)


שון: אולי. נסתרות דרכי הכינויים. אבל אני שומר נאמנות לשמי המקורי בדף הפייסבוק שלי.


עוז: ספר על הרקע האישי שלך.


שון: באתי לעולם בשנת 1964 להורים שעלו ארצה בשנות החמישים והכירו במעברה. התגוררנו ברמלה. אבי עבד כהנדסאי בתעשייה האווירית ואמי היתה עקרת בית. אני הבכור בין שלושה בנים. בשנות התשעים נישאתי לזוגתי יפית, גם היא רמלאית במקור, ונולדו לנו שלושה ילדים: ספיר (27) בוגרת במדעי מזרח אסיה. מחברת ספרי אנימה, שחר (21)סטונדנט שנה שנייה לביולוגיה באוניברסיטה העברית, ויונתן (16) תלמיד תיכון.


עוז: מתי ניצתה אהבתך למוזיקה בכלל ולתקליטים בפרט?


שון: הכל החל עם "מצעדי הפזמונים" ששודרו מדי שבוע. בהיותי נער אלה היו תכניות רדיו פופולריות מאד וגם אני נשביתי בקסמן.

עוז: נעשה קצת סדר למי שלא יודע במה מדובר. טבלת הפופולריות של פזמונים חדשים שיצאו לשוק פורסמה לראשונה בשנת 1935 על ידי מגזין המוזיקה האמריקאי Billboard . הדירוג התבסס בעיקר על מכירות תקליטים. כדי לעשות את זה מותח ואינטראקטיבי וכדי לאפשר לקהל ליהנות משמיעת "הלהיטים" החדשים ולהשתתף בחגיגת הדירוג, נהגה באנגליה ובארה"ב במחצית שנות החמישים הרעיון של תוכנית רדיו שבועית המשדרת את הטבלה המשתנה (Music Chart באנגלית).


קברניטי תחנת "קול ישראל", שהושפעו מתרבות השידור הבריטית, גיירו את הפורמט ב-1963, תחת השם "מצעד הפזמונים". בניגוד לשיטות ההצבעה בבריטניה וארה"ב, שהתבססו על נתוני המכירות של התקליטונים, בארץ השיטה התבססה על גלויות שהמאזינים שלחו לתחנה. עיתוני הבידור - בעיקר 'להיטון' ו'עולם הקולנוע' - עודדו את קוראיהם לשלוח בהמוניהם את הגלויות הללו. הטבלה השבועית התפרסמה במוספי סוף השבוע של העיתונים הגדולים.

עד 1968 נכללו במצעדי הפזמונים שירים עבריים ולועזיים גם יחד, ומשנה זו ואילך הופרדו השירים ל"מצעד עברי" ו"מצעד לועזי". המצעד העברי זכה בגלי צה"ל לשם "משלנו" והמצעד של "גל הקל" (קול ישראל ואחר כך רשת ג') נקרא "מקום בצמרת". למצעדים הלועזיים לא ניתן שם ממתג. בכל שבוע הוצגו חמישה שירים ב"פינה לשיפוטכם" וברי המזל זכו להיכנס למצעד בשבוע שלאחר מכן. על המגישים המפורסמים, שחלקם היו עוד חיילים במדים, נמנים בין השאר שוש עטרי ז"ל, גדי ליבנה, גבי יינון, רם תדמור, לאה עוז ז"ל וארז טל.

תקליט של שלמה ארצי מ-1976. נקרא במקור "יש לי אשה ילדה ולמברטה" וכנויו העממי היה "תעודת זהות", כיוון שבעותקים הראשונים צורף לעטיפה כיסוי של תעודת זהות כחולה.

בכל סוף שנה (ערב ראש השנה) שודר מצעד הפזמונים השנתי (עברי ולועזי-בינלאומי) שנועד לסכם את כל מצעדי הפזמונים השבועיים ששודרו בשנה החולפת. במצעד זה שודרו השירים הנבחרים של השנה על פי סדר בחירתם, כשהשיר הזוכה במקום הראשון נקרא "שיר השנה". כמו כן נבחרו הזוכים במספר קטגוריות של יוקרה: "זמר השנה", "זמרת השנה", "להקת השנה" או "הרכב השנה" ו"תגלית השנה" או "פריצת השנה". השירים והמבצעים נקבעו על פי בחירת המאזינים ולפעמים גם ניתן משקל לדרוג השירים במצעדים השבועיים במהלך השנה.

השידור של מצעד הפזמונים השנתי בראש השנה הפך עם הזמן עבור רבים לחלק בלתי נפרד מריגושי החג והוסיף למסורת היהודית אלמנט ישראלי עדכני. איש הטלוויזיה ומגיש הרדיו הוותיק יגאל רביד, שבמשך שנים רבות טיפח את מסורת מצעדי הפזמונים העבריים והלועזיים, כתב: "כשהיינו ילדים, ראש השנה תמיד היה מלווה בהתרגשות גדולה, אולי הדבר הכי כיפי בחג הזה. כולנו היינו מצפים בשקיקה למצעד הפזמונים השנתי, שמסכם את כל המגמות במוזיקה הישראלית במשך השנה. היו למצעד המסורתי תקופות טובות ותקופות פחות טובות. המוזיקה השתנתה המון לאורך השנים, אבל המצעד השנתי נשאר סוג של אייקון" (רביד, 2018).


על רקע מנגנוני הדירוג הדיגיטליים של היום (הצבעות באינטרנט, הקלקות ביוטיוב, השמעות בספוטיפיי, מכירות כרטיסים למופעים, לייקים ברשתות החברתיות וכו') מצעדי הפזמונים נראים במבט לאחור כקוריוז משעשע, אבל בשנות השישים והשבעים, השפעתם על שוק המוזיקה הישראלית היתה העצומה ולא אחת הם חרצו גורלות של תקליטים ואמנים. מאזינים רבים הקשיבו לתוכניות הללו בהנאה רבה ועקבו באדיקות אחרי הדירוג המשתנה.

חשוב לציין שבתוך הברנג'ה המוזיקלית רבים ידעו שהאמינות של הדירוגים מפוקפקת, לא רק משום שרוב מכריע של שולחי הגלויות היו ילדים ונערים, אלא גם משום שהרבה אמנים ומנהלים היו מזייפים ומפברקים משלוחי גלויות כדי לייצר לעצמם רייטינג מלאכותי. אבל כל זאת לא פגע במעמדם המרכזי של מצעדי הפזמונים בתרבות המוזיקה בארץ בשנות השישים, השבעים והשמונים.


הפופולריות של מצעדי הפזמונים החלה לדעוך בשלהי המאה העשרים. ביקורת שהטיח מבקר המדינה בשיטת הדירוג ערערה על אמינות השיטה. השתנות דפוסי ההפקה והצריכה של מוזיקה בעולם (הווקמן ויורשיו הדיגיטליים, ה-MTV והקליפים הטלוויזיוניים, תכניות הריאליטי, אפליקציות המוזיקה בסלולר וכדומה) הביאה לשקיעה של המסורת הזו בראשית המילניום החדש. בתרבות השידור נשארו כמה שרידים למצעדי הפזמונים, אבל חשיבותם לעולם המוזיקה היום היא מזערית.


במטרה להצדיע למסורת עתיקת היומין של המצעדים, הגו יגאל רביד והלל אברמוביץ' (עורך ברדיוס 100FM), פרויקט שסקר את מצעד הפזמונים העברי ב־50 שנותיו. התוכנית שודרה ב-2018 ובמסגרתה לא רק נסקרו נתונים מעניינים על המצעדים אלא נעשתה גם עבודת תחקיר מעמיקה, שבמסגרתה סופרו הסיפורים על מאחורי השירים ועל התופעות שקרו במוזיקה בכלל בארץ באותן שנים (רביד, 2018).


שון: תראה, אני לא רק האזנתי באדיקות למצעדים הללו, אלא ניהלתי רישום של הדירוגים, כלומר נתונים מצטברים של הצלחות. למשל, כמה שבועות שהה הלהיט במקום הראשון בטבלה. קשה לדעת מדוע בדיוק עשיתי את הרישום הזה. אני מניח שזה קשור לאהבה הכללית שלי לעולם המוזיקה, אבל אולי היתה כאן גם איזו אינטואיציה לגבי העתיד.


עוז: מן הסתם זה שרת אצלך צרכים עמוקים, לא רק מוזיקליים.

אלבום הסולו הראשון של עפרה חזה. האלבום נדיר ולכן גם עלותו גבוהה.


שון: אינני יודע. הייתי נער מופנם וההסתגרות בחדר להאזנה קשובה למוזיקה - תחילה רק לשידורים ברדיו ואחר כך גם לתקליטים מפטיפון שקנו לי הוריי - היתה עבורי סוג בועה מנחמת. מדובר פחות או יותר על גיל 12.כאמור, אהבתי במיוחד להאזין למצעדי הפזמונים ומהר מאד ההאזנה הזו לבשה גם צביון אספני. כיוון שהדירוג במצעדי הפזמונים התבסס על גלויות שהמאזינים שלחו לתחנה, התמריץ למשלוח היה תקליט ששולחי הגלויות קיבלו במתנה מהתחנה. כדי לקבל מקסימום מתנות כאלה נהגתי לשלוח לתחנות גלויות תחת פסבדונים של קרובי משפחה וידידים. זה עבד טוב. תאר לך שאת מאה התקליטים הראשונים שלי קיבלתי מהם במתנה - שיא שנשבר רק 8 שנים אחריי. כך הפכה ההאזנה לתקליטים למוקד בילוי מרכזי עבורי ואחר כך גם עבור אחי נתי (צעיר ממני בשש שנים).


עוז: כל האהבה למוזיקה התבטאה רק בהאזנה. לא ניגנת על איזה כלי נגינה?


שון: ניגנתי על מלודיקה, קצת קלידים ובס, אבל לא באופן עקבי ומקצועי. לא נתפסתי לזה.


עוז: ההתמכרות למצעדי הפזמונים נגדעה בצבא?


שון: לא בדיוק. שירתתי רחוק מהבית וזה השאיר לי קצת זמן פנוי למוזיקה. כשהייתי בלבנון, אחי שלח את הגלויות לרדיו בשמי והמשיך לקבל תקליטים.


עוז: מן הסתם הפכת עם הזמן לסמכות ידע בכל הנוגע למצעדי הפזמונים בארץ.


שון: בהחלט. אולי תתפלא, אבל בישראל אין רישום מלא של כל הפזמונים שהושמעו ודורגו במצעדי הפזמונים הישראלים לסוגיהם ודורותיהם. יש פה ושם ספרות מקצועית ואתרים שמספקים מידע על הפזמונים הישראלים. למשל, דף פייסבוק בשם "מצעד הפזמונים מאז ועד היום", מצעד הפזמונים העברי השנתי בויקיפדיה ואתר פזמונט.

תראה, על המצעדים העבריים יודעים כבר הרבה, אבל לא על הפזמונים הלועזיים ששודרו בארץ. המידע הזה קיים אצלי. כל דבר שהושמע במצעדים שלנו בשנים 1977-1994 תועד במחברת האישית שלי. למעשה הרישום העקבי הניח עבורי את היסודות לעיסוק בתקליטים ודיסקים באופן מקצועי.


עוז: מתי תכלס זה הפך לעיסוק המרכזי שלך בחיים?


שון: ב-1985 התחלתי לכתוב על מוזיקה בעיתון המקומי של רמלה - "מוקד 81". זה איפשר לי לראשונה לפנות ישירות לחברות תקליטים: הליקון, פונוקול, הד-ארציו-CBS Records. רוב כתבי העיתונות המתינו שישלחו להם תקליטים בדואר, אבל אני לא המתנתי למשלוחים ופשוט הלכתי פיזית לחברות כדי לקבל את התקליט החדש ישר מהתנור.


עוז: אינטואיציה טובה.


שון: אפרופו אינטואיציה, בשנות התשעים, כאשר תעשיית תקליטי הויניל היתה כבר בסוף דרכה ונשאר רק טפטוף של תקליטים חדשים, אני חיפשתי דווקא אותם. באותה עת זה היה פשוט דחף אספני, אבל לימים זה שרת אותי גם בהיבט הכלכלי, כי התקליטים הללו הפכו לנדירים בשוק. מה שקניתי בלא יותר משני דולר נמכרים היום במאות ואלפי דולרים.


עוז: אני מניח שהעובדה שכתבת על מוזיקה וראיינת מוזיקאים קרבה אותך עוד יותר לתחום.


שון: נכון, וזה גם הרחיב לי את האוסף. פחות או יותר משנת 1987 התחלתי לבקש גם מהזמרים שראייתי עותק מהתקליטים שלהם. רובם העניקו לי בשמחה עותקים בחינם. בשנות התשעים עברתי לכתוב על מוזיקה (בשם בדוי) בעיתונים המרכזיים של רשת שוקן ורשת תקשורת (ידיעות אחרונות). באותה תקופה גם החלו להיפתח בארץ חנויות תקליטים יד שניה. האוזן השלישית היתה הראשונה (ב-1987) וה"חור השחור" (ב-1988) היתה השניה. כמובן שמיד עשיתי לעצמי מנהג לקנות תקליט חדש כל יומיים. כאן גם התפתח אצלי הדחף והאתגר להשלים סדרה, כלומר לרכוש את כל התקליטים שזמר/ת או להקה הוציאו אי פעם.


עוז: לאיזו מוזיקה אהבת במיוחד להאזין?


שון: למוזיקה קלה מכל הסוגים. לא בררתי ז'אנרים. עברי ולועזי. קח בחשבון שבשלב הזה פיתחתי מומחיות וידעתי היטב מה לחפש. תבין, אני גם אספן וגם סוחר תקליטים ודיסקים ולכן תפריט ההאזנה שלי לא כולל רק יצירות ואמנים שאני אוהב. אני מנסה להתעדכן בהכל.


עוז: איזה סוג של ביקורת מוזיקלית כתבת? הרגזת מישהו?


שון: זו לא היתה ביקורת במובן של שוטר תנועה או של בעל טעם אנין ומתנשא שמתיימר לדעת מה טוב ומה רע. אני מגיע מהכיוון החיובי ומתרכז בעיקר בטוב. זו הנטייה הטבעית שלי. כל הסקירות והראיונות שלי נועדו בסופו של דבר ליידע את הציבור על אמנים חדשים ויצירות חדשות. היום העולם השתנה ורבים מחפשים את השלילי. לקטול וללכלך. זה לא אני.


עוז: אני מניח שלא רק הלב הטוב שלך קבע את הכיוון אלא גם העובדה שבסופו של דבר האמנים קיימו אתך קשרי ידידות.


שון: כנראה שכן. בסופו של דבר השתייכתי תמיד יותר לעולם האמנות והאספנות ופחות לעולם העיתונות. בכנות, העיתונות שרתה אותי לא פחות מאשר את קוראיי. המוזיקה הישראלית היא הבית השני שלי והאינסטינקט הבסיסי שלי הוא חיבה לכל מי שנמצא ותורם בתחום. זו גם הסיבה שאני מתחבר למגוון רחב של סגנונות. אני וותיק בשטח ושמרתי על יחסים טובים עם רבים מהתעשייה הזו, שעדיין מרגשת אותי וגם מפרנסת אותי.


עוז: אפרופו שיפוטיות, מה דעתך על המוזיקה הישראלית היום? לא מפריע לך הפלגיאטים, המיחזור, המסחרה?


שון: תראה, בימינו העושר והגיוון גדולים לאין שיעור מבעבר, אבל אני מסכים שהיום לרדידות יש רייטינג גבוה. האינסטנט מנצח בכל החזיתות. זו לא המורכבות שהכרנו בשנות השבעים, למעט בפופ. בז'אנר הזה לא חלה "ירידת הדורות" ולמעשה להיפך.


עוז: זכות הראשונים שקיבלת על שמיעת תקליטים איפשרה לך לכאורה לגלות כישרונות בזמן אמת.


שון: ללא ספק. לא מעט אמנים סימנתי ככוכבים לפני פרסומם הגדול. למשל, דיקלה שהד ארצי שלחה לי קסטה שלה מספר חודשים לפני שיצא לאור אלבום הבכורה שלה. לקח לה עוד 15 שנים עד שהפכה לכוכבת. אני אמרתי מיד שהיא תותחית וכשידיעות אחרונות ביקשו ממני דירוג לאלבומי כל הזמנים אני הכנסתי אותה לרשימה


עוז: יש אמנים שגילית ושאנחנו עדיין לא גילינו?


שון: לפני המון שנים יצאו מספר תקליטים של אמנים מתוך קהילת העבריים מדימונה, הנודעים גם בכינוי "האפריקאים העבריים". בישראל ראו בהם קוריוז, אבל אני הבחנתי בכישרון המוזיקלי של האמנים ההם וכמובן שמרתי תקליטים שלהם. היום הם שווים מאות דולרים בשוק תקליטי היד שניה.


עוז: מן הסתם היום אמנים רבים כבר מבקשים ממך עותק מהתקליטים שלהם, לא?


שון: בדיוק. רוב האמנים הפוריים לא שומרים באמתחתם את כל מכלול היצירה שלהם ולא אחת פשוט שוכחים דברים שהפיקו. התארחתי פעם אצל ירדנה ארזי בטלוויזיה והיא הופתעה למצוא אצלי תקליטון שבו שרה כשהיתה בת 16. היו זמרים שב"חוצפתם" הרשו לעצמם להתווכח איתי על שירים שהקליטו בעבר כשהיו פחות מפורסמים. כך למשל, אושיק לוי ויגאל בשן ז"ל. אתה בטח מנחש מי בינינו צדק?

אריק איינשטיין ורוב הקסלי' "שירי ילדים" (אלבום שנגנז). אריק לא היה מרוצה ממנו, גם אחרי שיצא לשוק. כעבור כעשרים שנה התייחס אליו איינשטיין ביתר סלחנות והרשה להוציאו לאור בדיסק. בתמונה: המקור מ-1971 לצד הדפסה חדשה מ-2016


עוז: מה עם האולפנים וחברות התקליטים? גם הם נעזרים בך?


שון: שמע אנקדוטה: בשלהי שנות השמונים החלה להתפתח בארץ תרבות הנוסטלגיה והסיכומים, בכל השטחים. ב-1993 התחלתי להפיק אוספים היסטוריים עבור חברות התקליטים. כך גם זכיתי ששמי יתנוסס על תקליטי אוסף רבים, באגף התודות. יש ברשותי כ-100 דיסקים עם קרדיט של שמי עליהם. זה הרחיב את קשריי עם זמרים ולהקות כי אוסף כזה דורש הן תחקיר מקדים והן את אישור בעל הזכויות. היו יוצרים ומפיקים שנדהמו שמצאתי פזמון שהם הקליטו ושכחו ממנו. כך למשל של יגאל בשן ואושיק לוי שהזכרתי קודם. תקליטי האוספים שהפקתי הגדילו את המוניטין שלי כאספן, לקטור וסמכות ידע בתחום ההיסטוריה של המוזיקה הקלה בארץ. אגב, אחד המקרים המרגשים שקרו לי בהקשר הזה הוא הפקת אוסף פרטי עבור רוני בראון, המנכ"ל המיתולוגי של חברת הליקון. הצלחתי לשים יד על כל הסינגלים שהוא הוציא והפקנו עבורו אלבום אוסף שיצא בחמישה עותקים. לו עצמו, לארכיון של הליקון, לחברה שעמד בראשה, ליואב קוטנר שסייע, ולי. זהו.


עוז: מוזר שהאקדמיה לא נעזרת בשירותך. זה רק מוכיח עד כמה ההיסטוריוגרפיה של המוזיקה הישראלית בארץ היא שדה לא מפותח מספיק. למעשה רוב ההיסטוריונים בתחום הזה אינם חברי סגל בכירים במוסדות האקדמיים. אפרופו, יואב קוטנר הוא ללא ספק המלך בתחום תיעוד המוזיקה הישראלית. הייתם בקשר?


שון: לכאורה הוא מתחרה שלי, אבל אני לא רואה בקולגות יריבים ותמיד שמח לשתף פעולה.


עוז: בכל פעם מחדש אני נדהם עד כמה מסורת התיעוד והשימור של התרבות הפופולרית והחומרית בישראל לוקה בחסר. כיוון שמוזיקה היא בעיני התוצר החשוב והיפה ביותר של התרבות הזו, וכיוון שכולם כאן אוהבים מוזיקה ומדברים על מוזיקה, הנחתי לתומי שבתחום הזה תודעת השימור מפותחת.


שון: אז הגיע הזמן שתתפכח מאשליות. גם בתחום שימור היצירה המוזיקלית האותנטית אנחנו מפגרים. אנשים כאן חיים בעיקר את הרגע. קח למשל תחנות רדיו. בגלי צה"ל זרקו ארגזי דיסקים לפח האשפה. נתנו חינם לסוחרים בשוק הפשפשים. כששמעתי שארגזים כאלה אמורים להגיע לשוק הייתי משכים קום כדי להגיע בזמן. בספריה הלאומית יש בעיקר ספרים. מוזיקה זה לא הצד החזק שלהם. חוק ההפקדה מחייב להפקיד שני עותקים מכל חומר מודפס (ספרים וכתבי עת) אבל הוא לא מחייב בתחום המוזיקה. לכן מה שיש להם זה בעיקר תרומות ועזבונות, שלא מכסים כמובן את רוב האינוונטר של התקליטים והדיסקים שיצאו לאור בעברית. כדאי בהקשר זה לציין את האתר "סטריאו ומונו – אתר הדיסקוגרפיה של המוזיקה הישראלית" שאמור להכיל את כל התקליטים שיצאו בארץ אי פעם. המון אנשים נעזרים בו. אגב, יש באתר לא מעט חסרים ומנהלו קונה ממני מדי פעם כדי להשלים.


עוז: כמה פריטים כולל האוסף שלך היום והיכן הם מאוחסנים?


שון: יש ברשותי היום 17,700 תקליטים ודיסקים. כולם מאוחסנים במעין דירת מחסן הצמודה לדירת המגורים שלי. אגב, כבר ב-2006 לא היה לי מספיק מקום כדי לאחסן את האוסף, אז אמרתי לאחי, שגם הוא אספן וסוחר תקליטים משומשים, בוא נחפש מחסן. מצאנו אחד כזה ברמת גן. פיזית המקום נראה כמו חנות, אבל בפועל זה מחסן. למעשה אחי קיבל לחזקתו את כל הפריטים שאוחסנו שם.


עוז: יפה מצדך. נדיבות זה באמת קו אופי אצלך. בוא נדבר על התקליטים הנדירים.

אוסף הדיסקים של שון


שון: פחות או יותר בשנת 2003 הבנתי שאני מתחיל למצות את קניית התקליטים והדיסקים הסטנדרטים בישראל וכיוון שכבר הייתי שקוע בחיפוש אוצרות ומציאות עבור האוספים שלי, טבעי היה שאתחיל להתמקד בפריטים הנדירים. בשלב הזה גם התחלתי להחליף תקליטים, בעיקר כפולים, עם אספנים אחרים. קח בחשבון שבאותה עת עוד לא היה כמובן פייסבוק והמכירות התנהלו בעיקר בין קומץ משוגעים לדבר שהכירו זה את זה מחנויות היד שניה והשווקים. בשלב הזה האספנים הכבדים של תקליטים וישראליאנה כבר הכירו אותי וביקשו שאחפש עבורם תקליט כזה או אחר. כך למשל, השגתי נדירים לאספן הישראליאנה הגדול ד"ר חיים גרוסמן, שאותו אתה מן הסתם מכיר.


עוז: הכרתי אותו אישית וחיבבתי אותו מאד. לצערנו הוא נפטר לפני מספר שנים. שון: התחלתי להתמקד יותר ויותר בפריטים נדירים, הן בשל הריגוש שבמציאתם והן משום שהם הכי משתלמים למכירות. מחירו של תקליט או דיסק נדיר יכול להגיע לכמה אלפי שקלים.


עוז: איזה תקליט הכי יקר בארץ?


שון: התשובה כאן קלה וידועה לכל מי שבתחום הזה: התקליט הראשון של להקת הצ'רצ'ילים שהיה מהפכני לזמנו. מחירו מגיע ל-20 אלף שקלים. לידיעתך, יש אתר אמריקאי בשם Bomsite records שמספק מידע אודות מכירת תקליטי אספנות. על פי האתר בשנות האלפיים נמכרו 55 עותקים מהתקליט הזה, מתוכם 32 תקליטים הן מכירות שלי.


עוז: איך השגת אותם?


שון: קשרים, קשרים ועוד פעם קשרים, וכמובן גם ניסיון, ידע וחוש ריח.


עוז: נראה שהפריט הכי יקר אצלך זה רשימת הטלפונים. :)


שון: לא יודע. אני במילא זוכר את כל אלה שהיו איתי בקשר. אגב איתור ומכירת תקליטים הפכו עבורי מתחביב למקצוע לא רק בגלל שצברתי ידע, ניסיון ואלפי פריטים, אלא גם בגלל ההכרה שילדי לא ימשיכו את האוסף שלי אחרי לכתי. אומר לך עוד משהו לגבי השגת תקליטים נדירים. אני נדיב עם בעלי הזכויות. למשל, לצ'רצ'ילים נתתי 70% מהרווחים על מכירת התקליטים שהם סיפקו לי והמשמעות היא שזה השתלם להם להפקיד את המכירה בידיי. מציאת אוצרות זה בלשות לכל דבר ועניין. אתה מגיע אל טכנאי ההקלטות, הצלם, האח שלו, הגיס, הילדים וכל מי שקשור בעקיפין או במישרין לתקליט ו/או ליוצריו. במחסן, על המדף או בבוידעם נמצאים התקליטים האלה שנשכחו והעלו אבק.


אוסף התקליטים של שון

עוז: מה הופך תקליט או דיסק לנדיר?


שון: כמו באוספים מסוג אחר - קודם כל התפוצה. תקליטים ודיסקים שהוצאו בהוצאה מוגבלת הם בעלי פוטנציאל נדירות גבוה שיעלה את מחירם בשוק. כמובן שזה תלוי גם בזהות היוצרים - זמרים, נגנים, מפיקים וכו'. ככל שהם יותר מפורסמים כך מקדם הנדירות עולה.


עוז: יש כאן גם טרנדים? כן, בעשור האחרון למשל מחפשים funk בעברית. זה לא באמת פאנק כמו באמריקה אלא יותר כוונה לקטעים עם גרוב ושיהיו אתניים, מזרחית, תימנית וגם פסקולים שעשו כאן בתחילת שנות השבעים, והם" מגניבים" בעיני קהל צעיר שלא הכיר את זה. דוגמא אחרת: היום גדל הביקוש לעטיפות של אומני חו"ל שתקליטיהם יצאו בארצות אחרות, כמו למשל ישראל. הם מבוקשים מאוד בעולם.


עוז: רבים מהתקליטים והדיסקים הנדירים הם מה שמכונה "תקליט שדרים", "תקליטון שדרים" או "תקליטון" –סִינְגֵל באנגלית (Single – יחיד (בודד). האקדמיה ללשון קראה לזה חַדְשִׁיר – מילה, שכמו הרבה מלים מתוצרתה, לא נקלטה בשפה המדוברת. אני מגייס לרגע את ויקיפדיה כדי להבהיר למי שלא מכיר את השיטה: "בדרך כלל מיועד הסינגל לקדם את מכירותיו של אלבום מוזיקה חדש היוצא בסמוך ליציאת הסינגל (או הסינגלים). עם זאת, ישנם מקרים שבהם יוצא הסינגל בלי תלות לאלבום. בחלק מהמקרים, יוצאים מספר סינגלים המשויכים לאלבום אחד. בדרך כלל יוצאים שניים עד ארבעה סינגלים מאלבום (תלוי במידת ההצלחה של האלבום ושל הסינגלים הקודמים), אך המספר אינו קבוע. סינגלים נשלחים הן לתחנות הרדיו והן למכירה בחנויות, אם כי לעיתים קרובות נשלחים הסינגלים לרדיו לפני יציאתם לחנויות, כחלק ממהלך של יחסי ציבור וקידום מכירות קודם להגעת האלבום לחנויות. לעיתים השיר המופיע בסינגל שונה במעט מהשיר המופיע באלבום, בהתאם לצורכי הרדיו - מילים בעייתיות מצונזרות, ושיר שאורכו אינו מתאים לרדיו מתקצר. סינגל מוביל הוא בדרך כלל הסינגל הראשון שיוצא מתוך אלבום אולפן, על ידי מוזיקאי או להקה, לפני יציאת האלבום עצמו (סינגל, ויקיפדיה).


שון: אין ספק שסינגל הוא מרכיב חשוב בנוסחת הנדירות. אני מחפש בעיקר אותם.

הסינגל הכי נדיר באוסף


עוז: אתה אספן התקליטים הגדול בארץ?


שון: הייתי פעם, אבל היום, אחרי שמכרתי המון פריטים מהאוסף, אחרים לקחו ממני את הבכורה. למשל, אלי פיכמן או רוני אמיר. כשאני התחלתי לאסוף תקליטים הסתכלו עלי כמו על משוגע. הייתי מגיע לחנויות שסגרו את שעריהן וקונה את כל הסטוק. היום יש לי מאות מתחרים בשוק. אבל אני מפרגן לכולם. לא מקנא באף אחד.


עוז: האם יש איזה רף איכות לתקליטים שיכנסו לאוסף?

שון: בהחלט. באוסף שלי אין תקליטים במצב בינוני ומטה. אני סבור שמי שמחזיק תקליטים שאינם ברי שמיעה הוא אגרן ולא אספן, לכן מראש גם אין לי חצאי פריטים, כלומר רק עטיפות ללא תקליטים או רק תקליטים ללא עטיפות. במקרים כאלה אני לא ממתין להשלמות ופשוט משחרר.


אגב, בשפה המקצועית של האספנים יש תוויות דירוג. Mint Record הוא הדירוג הגבוה ביותר. הכוונה לתקליט במצב מושלם - כלומר, לא נוגן, ונשמר בתנאים אופטימליים. אחריו בדירוג יש את Near Mint (9 מ-10 במונחי ציונים) וכך הלאה. לעתים קרובות שומעים את המונח מינט אבל רק לעתים נדירות רואים תקליט כזה. מינט אמיתי אין בישראל, למעט תקליטים חדשים. הסיבה לכך היא שבניגוד לחו"ל בישראל לא נהוג היה לאטום את התקליטים בניילון הדוק (מה שנקרא "שרינק") ולכן כבר עם יציאתם מהמפעל הם היו חשופים לאבק ושאר מרעין בישין.

עוז: יש מצב שאתה קונה תקליט ודוחף אותו לאוסף מבלי לשמוע.


שון: חס וחלילה. להשקפתי אם אספן קונה תקליט בלי לשמוע אותו הוא לא אספן אמיתי, אלא סוחר. אבל את זה צירך קצת לסייג: יש לא מעט אספנים, בעיקר בחו"ל, שלא מתעניינים דווקא במוזיקה אלא אוספים מסיבות אחרות. כך למשל, יש אספנים של Sexy Covers, כלומר אלה שאוספים תקליטים שעל עטיפותיהם נשים מעורטלות, בחצי עירום או עירום מלא. מן הסתם האספנים הללו לא מבינים מילה בעברית וחומדים את התקליט רק בשביל העטיפה.


עוז: מה לגבי הדפסות מחודשות? איך הן מבחינת הנדירות?

שון: תקליטים שהצליחו הודפסו בדרך כלל מחדש. יש ערך מיוחד להדפסה ראשונה שלא יצאו לה הוצאות נוספות. אגב, לעתים ההדפסה החדשה שונה מהמקור (שתי עטיפות שונות לאותו תקליט). יש פה ושם עטיפות כאלה שיצאו בפערים של חודשים או שנים. מ-2014 ואילך החלו להוציא לאור בישראל הדפסות חדשות לקלאסיקות עבר. הכמויות מצומצמות, בין 300 ל-1500 עותקים. כך נוצר מצב שתקליט חדש עשוי להיות נדיר יותר מהמקורי שיצא במאות רבות או באלפי עותקים. אני כמובן רוכש את החדשות הללו ומחזיק לצדן מקור. מה שבטוח בטוח.


עוז: אתה אחד האספנים הבודדים בארץ שהפך את התחביב הזה גם למקצוע מפרנס. זה די נדיר והאמת גם די הפתיע אותי. אפשר להתפרנס מזה בכבוד?


שון: בהחלט. יש פרנסה לכולם ואני רגוע לפחות לעשר שנים הקרובות.


עוז: מרגש, ולא מובן מאליו. האר בבקשה את עינינו לגבי מוסכמות המכירה בתחום התקליטים.


שון: זה עולם גדול ומסועף שהתפתח מאד בשנים האחרונות, כמו כל תחומי האספנות ואולי אפילו יותר. רוב המכירות בעולם נעשות בפלטפורמות של eBay וDiscogs-. וכמובן יש את קבוצות הפייסבוק הייעודיות שמספרן עלה פלאים בשנים האחרונות.


עוז: אני מבין שגם הדף האישי שלך בפייסבוק הוא ערוץ מכירות.


שון: נכון, אבל בניגוד לדפים אחרים ברשת שנועדו בעיקר למסחר אני דואג כל הזמן לפרסם מידע היסטורי מעניין סביב הנושא. יש לי 4000 חברים בקבוצה והם נהנים ומגיבים לי. אתן לך המחשה פיקנטית אחת. לא מזמן פרסמתי מידע על המצעד השנתי של 1978. זה המצעד היחיד שבו הוגדלה טבלת הדירוג ל-75 מקומות בגלל ריבוי הפזמונים הטובים. זו היתה שנה פוריה במיוחד בתחום המוזיקלי. זה מידע חדש שהפתיע את קוראיי.


עוז: מה עם חנויות התקליטים יד שניה?


שון: גם מספרן עלה מאד. יש בישראל למעלה מחמישים חנויות כאלה וצריך להוסיף אליהן עוד כעשרים אתרי מכירות, חלקם מיועדים רק לתקליטים וחלקם מוכרים גם פרטי אספנות ווינטג' אחרים. תוסיף לזה את ירידי המכירות שמתקיימים בממוצע אחת לחודש. הגדולים והחשובים ביותר הם הירידים בדיזינגוף סנטר ובבית רומנו, אבל יש גם קטנים יותר, למשל בבנימינה.


עוז: מה גודלה של קהילת אספני התקליטים/דיסקים/קסטות בארץ?

שון: בשנת 2014 היא כללה כ-500 "משוגעים לדבר" שקנו כל תקליט חדש שיצא לשוק. היום הקהילה הזו מונה כבר 1000 איש. העניין הוא שהיום כבר כמעט ולא מפיקים ומוכרים דיסקים או תקליטי ויניל. כולם עברו לסטרימינג. יש לזה משמעות מרחיקת לכת בעיני. כאשר ליצירה אין ממד פיזי, שום דבר מוחשי לא נשאר לדורות הבאים. כאשר נועה קירל תהיה סבתא היא לא תוכל להראות לנכדיה שום סימן מוחשי ליצירות שלה. מן הסתם תהיה מדיה משוכללת שתשמר את היצירות המוזיקליות שהיא הפיקה, אבל זה לא אותו דבר בעיני.


עוז: תגיד, הכל נמכר רק בארץ?


שון: תתפלא אבל 80% מהמכירות שלי הן לאספנים בחו"ל. בעיקר נדירים. כל אחד שמחפש תקליט היסטורי יודע להגיע אלי. אני נחשב לתחנה האחרונה. במלוא הצניעות, אם אני לא מוצא אף אחד כנראה כבר אף אחד לא ימצא. לעתים זה מסע בלשי מפרך, אבל אני נהנה הן מהחיפוש והן מההזדמנות שנפלה בחלקי לרגש אנשים שמחפשים לעצמם פריט לאוסף או זיכרון וגעגוע מהעבר הרחוק. קיבלתי הרבה מכתבי תודה מרגשים.

עוז: נראה שאתה לתקליטים הישראלים מה שאיתמר לוי הוא לספרים בעברית. האם רוב המחפשים מבוגרים, או צעירים?


שון: גם וגם.


עוז: במה מתמקד הדור הצעיר?


שון: באופן לא מפתיע (לפחות לא אותי) העניין שלהם הוא בתקליטים ודיסקים שיצאו אחרי 1967. מה שקדם לעידן הפופ והרוק לא מעורר בהם עניין רב ורגש נוסטלגי. הם לא חיו באותה תקופה. כל המוזיקה של שנות החמישים כבר אינה אטרקטיבית עבורם, אולי גם בגלל שהיא הפכה מזמן לפס הקול של חיינו ומושמעת שוב ושוב עד לעייפה בטקסי זיכרון ובתוכניות נוסטלגיות ברדיו. זה מוקד עניין לסבים ולסבתות. לצעירים יש עניין מיוחד בתקליטים שיצאו בשלהי עידן הויניל, כי אז זה היה טפטוף אחרון בלבד.


עוז: פינוי דירות יכול להניב אוצרות בתחום הזה?


שון: לעתים נדירות. אני אישית לא נעזר כמעט באפיק הזה. יש אספנים, כמו רוני אמיר, שנעזרים יותר. כל מי שמפנה דירות יודע שכדאי לפנות אליו כדי שהוא יגיע לקנות את העיזבון המוזיקלי.


עוז: מה מבדיל בין התקליטים הישראלים לבין אלה בחו"ל?


שון: קודם כל ומעל לכל אנחנו מדינה קטנה ולכן התפוצה של תקליט כאן היא תמיד קטנה יחסית לרוב העולם. תקליט מצליח בארה"ב יכול להימכר במיליוני עותקים. אצלנו גג – רבבות. יתרה מזאת, מוזיקה ישראלית יצאה לאור כמעט אך ורק בארץ ולכן כל האספנים בחו"ל שמתעניינים במוזיקה הישראלית מתבייתים על חברות התקליטים הישראליות.

עוד הבדל בינינו לבין חו"ל הוא העטיפות. בישראל נהוג שעיצוב התקליט שיובא מחו"ל מותאם לשוק המקומי ולכן לא נדיר שהוא שונה מהעיצוב של התקליט המקורי. כך למשל לעטיפות של תקליטי "האבנים המתגלגלות" ו"החיפושיות" היתה תמונה אחרת מזו שהופיעה על עטיפות התקליטים המקוריות שלהם בבריטניה וארה"ב. זה מקנה שווי שוק טוב לתקליטים הלועזיים שיצאו לאור בארץ. אגב, זה נכון לא רק לתמונה על העטיפה אלא גם לכיתוב שמופיע עליה. כך למשל, בתקליטים רבים הוסיפו מודעה בנוסח "כולל הלהיט הגדול...".


עוז: היופי בתקליטים של פעם זה שמדובר ביצירה כוללת, מה שנקרא "אלבום" או "אריך נגן". אתה שומע יצירה קוהרנטית שמורכבת מכמה קטעים משלימים.


שון: לא רק העטיפה עברה מהעולם, אלא גם הדפים הפנימיים עם ההקדמה, שמות המבצעים והנגנים ומילות השירים. לא מעט תקליטים בארץ עוצבו על ידי טובי המעצבים. למשל דויד טרטקובר. לכן כאשר קנית פעם תקליט קנית גם סוג של פוסטר או תמונה.


עוז: זכיתי שטרטקובר עיצב את העטיפה של אחד מספריי. הוא באמת גאון. ללא ספק קניית תקליט היתה פעם טקס שלם.


שון: נכון, אתה משתרע על הספה ומאזין שעה ארוכה לשירים. זה כמו מופע של 70 דקות. זה גם מעשיר אותך מבחינה אמנותית כי אתה לא בוחר רק את מה שאתה אוהב ולא מדלג קדימה בתזזיות. זה מצריך סבלנות ואורך רוח, תרתי משמע. אתה סקרן לשמוע הכל. היום חוזרים לתקליט גם בגלל שיש לו צליל חם, פחות מושלם וסינטטי מהדיסקים. האנלוגי מדבר אלי ולעוד מיליונים יותר מהדיגיטלי.


עוז: אתה אוסף גם קסטות?


שון: יש לי מאות קלטות אבל אני לא אוסף אותן באופן שיטתי.


עוז: באיזה אופן אתה שומע את המוזיקה בבית?


שון: יש לי פטיפון טוב מתוצרת Technix אבל את הדיסקים אני שומע באוטו.


עוז: כרגיל, הסנדלר הולך יחף. J אתה משתמש באפליקציית ספוטיפיי?


שון: לא. יש לי בכל שעה לפחות עשרה דיסקים על השולחן שאני צריך לשמוע. אז איך יהיה לי זמן לשמוע גם מהאפליקציה?


עוז: תודה רבה, למדתי ממך המון. וכמובן יישר כוח על השליחות החשובה שאתה ממלא לטובת המורשת הישראלית כולה ותרבות המוזיקה בפרט. וכמובן בעקיפין גם למדע.



מקורות