מחבר: עוז אלמוג, 2019
נוכחות העבר בעולם החרדי
חבר חרדי הסב את תשומת לבי שהחרדים אינם מתרפקים על העבר כי הם חיים בעבר. כך או אחרת, אין ספק שהתפישה החרדית של העבר שונה בתכלית מזו החילונית ומטבע הדברים קיימת בקרב החרדים רתיעה מטיפוח תרבות נוסטלגית במובן המקובל בחברה החילונית. לא בכדי המושג "נוסטלגיה" אינו שגור בחברה החרדית וכך גם העיסוק המוצהר בה.
רתיעתם של החרדים מנוסטלגיה קשורה בין השאר ברתיעה שפיתחו (לפחות במישור ההצהרתי) מתרבות פנאי ובידור, ובעיקר מזו המקובלת בקרב חילונים. היא נתפסת כעיסוק לא רצוי בשל המוסכמה שחובה לנצל את מלוא הזמן למטרות רוחניות, לאמור: עשיית מצוות, לימוד תורה והגות דתית. גם מאדם אשר עמל לפרנסתו ואינו שקוע בעולמה של תורה מצופה שבזמנו הפנוי ילך לשיעורי תורה ולא יבטל זמנו בהבלי החומר.
עם זאת, בשנים האחרונות הולך ומתרחב הפער בין הממד ההצהרתי הרשמי לבין המציאות בשטח. תרבות הנופש והבידור במגזר החרדי נמצאת בתנופת התפתחות ואפשר לשער שהמגמה הזו תטביע את חותמה גם בתרבות הנוסטלגיה שלהם.
התפישה שהדורות הקודמים היו טובים יותר מדור ההווה ("ירידת הדורות") היא תפישת יסוד בתרבות החרדית והולמת בעקיפין את רוח הנוסטלגיה (קשה למצוא חרדי שיאמר שהדור שלו טוב במשהו מהדור שקדם לו). בגמרא נאמר "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הם כבני אדם אנו כחמורים". גם פוסקי הלכה לא ירשו לעצמם בדרך כלל לחלוק על פוסקים מדורות קודמים, מתוך הכרה צנועה בעליונותם המוסרית והאינטלקטואלית.
בפועל החברה החרדית חיה את העבר באופן מוחשי אולי יותר מכל חברה אחרת – באמצעות התפילה, הלימוד וסיפורי הצדיקים וגדולי התורה (כנאמר "חדש ימינו כקדם"). משפטים כגון "כך אבא ז"ל היה עושה" או "כך הרבי זצ"ל היה עושה" שגורים בשפה החרדית.
אגב, כמה רבנים נודעים בישיבות הליטאיות התמחו בסיפורים מרתקים על גדולי הדור מדורות קודמים ובזכות סיפוריהם המרתקים קנו לעצמם מאזינים נאמנים ונלהבים. כך למשל הרב אלעזר שך זצ"ל היה ידוע בסיפוריו ונכדו הוציא אחרי מותו ספר שליקט את הסיפורים הללו. דוגמא נוספת היא הרב משה מרדכי שולזינגר זצ"ל שהיה מספר בדרשותיו על הרב מבריסק, על הסטייפלער, על הרב שך ועוד. הוא היה מספר סיפורים כה מוכשר שהמונים נהרו לשמוע אותו. הדוגמה הבולטת ביותר בימינו היא הרב ברוך מרדכי אזרחי. הוא ידוע בסיפוריו על חמו רבי מאיר חדש, על הסבא מסלבודקא, על הרב מבריסק ועוד. הוא עושה זאת בצורה כה חיונית שאלפי בחורי ישיבה נוהרים בליל שבת לשמוע את סיפוריו.
הנוסטלגיה נוכחת באופן עקיף בתרבות החרדית גם משום שמדובר בחברה סגורה עם אוריינטציה קהילתית ומשפחתית מובהקת. זו לא רק מצוות "כבד את אביך ואת אמך" שנחשבת למרכזית בהווייתם, אלא גם התלכיד הקהילתי ההדוק והחוויות המשותפות החזקות שמייצרות אינספור אסוציאציות וזיכרונות לטווח ארוך. מטבע הדברים לכל יישוב, שכונה וקהילה חרדיים יש גם נוסטלגיה פנימית הייחודית להם, שרובה נשמר כתורה חברתית שבעל פה.
כיוון שהחרדים לא כותבים ולא קוראים פרוזה, חסר על מדף הספרים שלהם ספרות יפה שמתעדת באופן סוציולוגי-אנתרופולוגי את העולם החרדי הישן. אחד הבודדים שעשה זאת בכישרון רב הוא יוצא בשאלה מפורסם – הסופר יהושע בר יוסף. כך למשל, ספרו "עיר קסומה" (הקיבוץ המאוחד, 1979) מביא את סיפורם של שלושה דורות במשפחת רבנים חסידיים בצפת - מראשית המאה התשע עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה. הרומן הזה כולל דמויות אותנטיות מהיישוב הישן בעיירה הצפונית, שנעשה מזוהה עם תורת הקבלה.
נוסטלגיה בתקשורת החרדית
בשנים האחרונות חלה פריחה במחקר ובתיעוד ההיסטורי של היהדות החרדית, הן על ידי חוקרים מהאקדמיה והן על ידי חוקרי עבר מתוך המגזר החרדי, שהניבה ספרים ומאמרים לרוב (כך למשל מחקריהם של מנחם פרידמן, קימי קפלן, בנימין בראון, ליאור אלפרוביץ , שלמה טיקוצינסקי). אפשר אפוא להניח שהמודעות ההיסטורית משפיעה ועוד תשפיע על תרבות הזיכרון החרדית.
עם זאת, בינתיים הרתיעה ממנהגים חילוניים ומלימוד היסטוריה מדעית (חילונית בעליל) מסבירה את העובדה שאין כמעט עיסוק רשמי בנוסטלגיה בתקשורת החרדית ובוודאי לא מדור שנועד לעיסוק בנושא. בעיתונות הממסדית המרכזית ('יתד נאמן' ו'פלס' הליטאיים, 'המודיע' ו'המבשר' החסידיים ו"יום ליום" של ש"ס) הנוסטלגיה מופיעה באופן עקיף בעיקר בכתבות של מוספי השבת. כך למשל, בכתבות על דמויות של רבנים חשובים מדורות עברו. לצד סיקור דמותו הרוחנית של הרב מופיעים לעיתים גם תיאורים היסטוריים של הישיבה ושל התקופה כולה. דוגמא אחת מיני רבות היא כתבה שהופיעה ביתד נאמן (מוסף שבת קודש, פרשת בראשית תש'ס) שעסקה באחד מגדולי ראשי הישיבות בדור שלפני השואה, רבי שמעון שקופ ראש ישיבת גרודנא באירופה (לרגל 60 שנה לפטירתו).
העיתונים החסידיים מפרסמים מעת לעת כתבות על מנהגים מסורתיים בחצרות החסידים (למשל מנהגי זימרה), שמעוררות גאווה וזיכרונות ישנים. כמו כן מתפרסמים בבמות הללו מדורים של צילומים היסטוריים של רבנים ואדמו"רים שנאספו אל אבותיהם.
ב"יתד נאמן" הליטאי היה לפני מספר שנים מדור שסקר את הידיעות שפורסמו באותו שבוע לפני 50 שנה, ובעקבותיו הופיע ב"המודיע" החסידי סקירה דומה מלפני 30 שנה. באופן כללי החסידים אוהבים את האגדה והסיפור העממי עם הלקח המוסרי. מעשיות חסידיות רבות ("חסידישע מייס'עס") מכילות התייחסות מפורטת לחפצים מאותה תקופה רחוקה וכן שמות וכינויים אופייניים לאותה עת (עגה חסידית שמקצתה נעלמה עם הזמן).
לעתים לסקירות של פולמוסים הלכתיים שהיו בדורות קודמים, מתלוות תמונות שנותנות את ניחוח הזמן (למשל תמונות של מודעות בעד ונגד מאת הבד"ץ). כך למשל, בגיליון מוסף שבת קודש ערב פסח תשמ"ח הופיעה ב"יתד נאמן" כתבה נרחבת על הויכוח ההלכתי על מצות שנאפות בידי מכונה אוטומטית. הכתבה פורסמה לרגל 150 שנה להמצאת המכונה הראשונה לאפיית מצות ולצד הסקירה ההיסטורית של הפולמוס שמלווה את החברה החרדית על ימינו צורפו כרזות ישנות של רבנים ובתי דין מצד המצדדים ומצד המתנגדים.
אירוע חריג בעיתונות החרדית בהקשר הנוסטלגי התרחש למרבה ההפתעה בעיתון האולטרה שמרני "יתד נאמן". לקראת חג הפסח 2014 פרסם העיתון מוסף מיוחד בשם "מראה מקום". "כותבי העיתון נשלחו אל 40 נקודות ציון היסטוריות, כדי לבדוק מה קורה בהן היום. לצד מקומות מן ההיסטוריה החרדית — יצאו מיטב העיתונאים החרדים לחפש את הבית שבו נערכה הפגישה ההיסטורית בין בן־גוריון לבין החזון אי"ש, את מרתף מלון המלך דוד שאותו פוצצו אנשי האצ"ל, את הבית ברחוב בן־מימון בירושלים שבו התגוררו בעבר ארבעה ראשי ממשלה, את החוף שבו טבעה האוניה אלטלנה ואת האולם שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל. הכתיבה על האירועים הללו היתה אמנם מנקודת מבט ביקורתית, אבל המוסף הפליג בהמשך גם אל האולם שבו נערך משפט אייכמן, זירת הפיגוע באוטובוס בכביש החוף בשנות ה־80, המטוס שבו טס בגין לראשונה למצרים ועוד." (מצוטט מתוך הטור של סיון רהב מאיר. 25.4.2014. ידיעות אחרונות, מוסף השבת).
במות השיח החרדיות האינטרנטיות ומדורים היסטוריים באתרי החדשות הגדולים ("בחדרי חרדים", "כיכר השבת" "חרדים 10") שינו דפוסים רבים בתקשורת החרדית המסורתית. אבל דווקא בעניין היחס לנוסטלגיה הם נותרו דומים למדי לתקשורת החרדית הוותיקה והשמרנית. כלומר פשוט ויתרו על התחום הזה.
ב-2014 נעשה ניסיון חלוצי אמיץ להקים במת שיח של נוסטלגיה חרדית בפורום החרדי "אוצר החוכמה". למרבה הצער הניסיון הזה לא הבשיל. בהקדמה לפורום נכתבו הדברים הבאים, שמסבירים את הכישלון (הזמני ככל הנראה):
"מזה זמן רב שרציתי להציע כאן לפתוח בפורום אשכולות של נוסטלגיה מכל סוג. שכונתית, ישיבתית, אישים וכו'. כמובן ללא לה"ר וכד'. בין קפלי האשכולות בפורום מצוי המון מידע נוסטלגי וגם אחר, שאינו מופיע בשומקום אחר ושאנשים מצאו כאן את המקום להעלותו עלי גליון למען יעמוד ימים רבים. יש ביקוש לדבר הזה. צא וראה באשכולות על הרב צוקר וספרייתו. איך אנשים מתמוגגים על זה. ומה גם שתהיה בכך תועלת נוספת של פחות רעייה בשדות זרים." אחד המגיבים בפורום כתב: "לפעמים גם לי מתחשק דבר כזה, דהיינו שכל אחד יכתוב על דמויות שהכיר וכדו' א) יש בעיה רצינית מכיוון שזה מתקרב תמיד לגבולות המותר והאסור בלשה"ר, וכמו שאמרו ז"ל לעולם אל יספר אדם בשבח חברו. עוד שלפעמים זה יכול להיות לעיני אנשים שיתביישו מהדברים מכיוון שמדובר במקום פתוח לכל. ב) מקום פתוח לכול שמיועד לשיחה בטלה, עלול למשוך אליו סוג כותבים עם רמות ירודות בכל המובנים, סוג כותבים שלא מתחשק להם לנבור בין מאות אשכולות בנושאים 'יבשים' כדי למצוא צימוק אחד שמעניין אותם, אבל כשזה מרוכז הכול רווח... ג) כמו שזה מושך אנשים מסויימים, זה גם מרחיק אנשים אחרים שאין להם חשק להימנות על פורום מיועד לנוסטלגיה. ד) כשיש אשכול על איש או נושא, ניתן להתבטא אודות ענין המסתעף ממנו, כשזה לא חורג מגבולות הרצוי כאן בפורום, ולכן באמת מה שאתה רוצה, ניתן לעשות כאן. אלא שלייעד מקום מיוחד בשביל זה, זה כבר לא שוה ולא מכובד, וכנ"ל. שני הגיב: ר' זלמניו הנכבד, ועמך שאר העושים לעמן החייאת פורומנו. קח לך ידידים נאמנים, חברים מקשיבים משאר הימים, אסוף אותם יחד ואמור: הבה נדבר נוסטלגיה! הבה נעלה זכרונות מהימים הטובים, ותהמה עלינו נפשנו! ברור כשמש שזה לא יקרה. יש דברים שנאמרים וקורים, אי אפשר לתזמן ולְעַשׂוֹת אותם... נוסטלגיה קבעוני לדורות. 26.5.2014. פורום אוצר החוכמה.
אחד הסימנים המעידים על שינוי בגישה שבפתח היא התרבות השימוש במילה המפורשת "נוסטלגיה" בבמות האינרנטיות החרדיות. אפשר שהשינוי התרחש בהשפעת התקשורת החילונית ואפשר שגם בשל המהפכה הויזואלית (האפשרות לצרף לכתבות בקלות תמונות וסרטונים).
כך למשל, באוקטובר 2008 הופיע פוסט בשם "20 שנה ל'דגל התורה' – נוסטלגיה" שבפתיחתו נכתב: "בימים אלו מלאו 20 שנה לתנועת "דגל התורה", זוהי הזדמנות עבורי לשחזר את הזכרונות הרבים מאותם ימים. בנוסף, נדמה לי ש-20 שנה הם פרק זמן ראוי, על מנת לבחון מה היו ההשלכות ארוכות הטווח של הקמת "דגל התורה" לטוב ולמוטב. בהודעה זו אשתדל להתמקד בארועים שהתרחשו אז, מנקודת מבט של נער בן 13-14 בתחילת לימודיו בישיבה קטנה." (כהנא בן ציון. 10.10.2008. 20 שנה ל'דגל התורה' – נוסטלגיה, בחדרי חרדים, פורומים).
בינואר 2012 פרסם האתר "כיכר השבת" כתבה וסרטון תחת הכותרת "נוסטלגיה: אבן הפינה לביהמ"ד בעלזא."
פה ושם אפשר למצוא ברחבי הרשת פורומים בודדים של אנשי מקצוע חרדים, כגון צלמים, עיתונאים ופירסומאים, העוסקים בעקיפין בנוסטלגיה. אך כאמור, אלה עדיין נסיונות נקודיים ובלתי רשמיים.
כלי התקשורת החרדי הממסדי היחיד שכולל מדור נוסטלגיה רשמי הוא אתר 'הידברות' אשר מזוהה עם קהילת החוזרים בתשובה ורבניה. אבל ספק אם חרדי אותנטי ימצא באתר הזה עניין.
הבועה נפתחת
הבועה החרדית, שהיתה במשך שנים סגורה ומסוגרת, הולכת ונפתחת בשנים האחרונות וההשפעה ניכרת כמעט בכל תחומי החיים. אפשר להניח שההיפתחות ההדרגתית תיתן את אותותיה גם בתרבות הנוסטלגיה במגזר, כפי שכותב פרופ' בנימין בראון, מהחוקרים הבולטים של החברה החרדית:
"ביהדות החרדית עצמה יש כבר מי שמתגעגעים לתקופת הזוהר של החזון איש והסטייפלר, ואפילו לימי הרב שך. אבל מתי נראה סופרים והוגים חילונים ודתיים–ציונים עורגים אל החרדיות הישראלית של הדור הקודם? מתי נראה אצלם את התיאורים הרומנטיים על הלהט הדתי שהניע את הצעירים לעזוב את מנעמי העולם הזה ולחבוש את ספסלי הישיבה, אז, כשהחרדיות עוד הייתה טרייה ורעננה, שלא כב"ימינו" (העתידיים)? מתי נראה אצל היוצרים הלא–חרדים תיאורים אידיליים של הבית החרדי "של פעם" (כלומר של דורותינו) המסתפק במועט כדי להתקיים כ"בית של תורה"? מתי נראה את ההערצה המתפייטת כלפי האישה החרדית, הסופר–וומן שהצליחה להשתלט גם על גידול המשפחה וגם על עול הפרנסה? [...] כרגע, כל אלה נראים רחוקים מאוד מאוד, כמעט פנטסטיים, אך תהפוכות הזמן עשויות להפתיע. לחסידות זה לקח כמה עשרות שנים, אולם לבסוף החלה ההתעניינות (הקיומית אך גם המחקרית–ביקורתית) באישיה ובספריה, התעניינות שהולכת וגוברת עד לימינו אלה. כמה זמן יידרש כדי שתופעה דומה תקרה בחילוניות ובציונות הדתית כלפי החרדיות הישראלית "של פעם"?" בנימין בראון. 15.7.2016. אח, איפה החרדיוּת של פעם?, מוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו.
המחשה לזיקה שבין השינוי התרבותי המתרחש בחברה החרדית לבין המודעות הגוברת בקרבה לתיעוד תרבות היומיום (ובכלל זה איסוף ושימור פרטי אפמרה), אפשר לראות באוסף (החריג בינתיים) של אבי ניזרי.
מוזיאונים חרדיים
כיוון שהחברה החרדית ענייה ברובה, כיוון שהיא מכוונת ללימוד פס צר של נושאים (התכנים התורניים) וכיוון שהיא מסתגרת ונזהרת מפיתוח מסורת של אמנות (למעט מסורת היודאיקה), מדע, פנאי ובידור – היא גם לא הקימה מוזיאונים וגלריות משלה. יוצאים מן הכלל הם מוזיאון הילדים היהודי של חסידות חב"ד בשכונת קראון הייטס בניו יורק ומוזיאון השואה החרדי "גנזך קידוש השם" בבני ברק.
בעבר נעשה ניסיון נחשוני ואמיץ להקים מוזיאון נוסטלגיה בבני ברק. היזם היה האספן ר' אשר פינגהורט ז"ל, חסיד גור שאסף מעל 1000 פריטים, שאותם סידר ומיין במוזיאון-גלריה שהקים בשנת 2006 ברחוב ז'בוטינסקי 7 (מאחורי מכון מור). במקום הוצגו מוצרי היום יום של "הורינו וסבותינו במאה השנים האחרונות", כלומר: חפצים המוכרים בעולם האספנות (שטרות כסף, חפיסות סיגריות, מכונת תפירה, פיילת כביסה, טלפונים של חוגה, ניירות סטנסיל לשכפול, גרמופון, צלמניה, מכונות כתיבה, שעונים מעוררים ועוד). המוזיאון הצנוע נפתח לקהל הרחב (בתיאום טלפוני) עם בקשה קטנה של הבעלים: "לכבד את המקום ולבוא בלבוש צנוע". למרבה הצער האדון פינגהורט הקדים את זמנו והמוזיאון שהקים נסגר אחרי שנתיים בלבד מיום פתיחתו (בעיקר בשל בעיות שיווק ועלויות הפעלה גבוהות). החפצים הנוסטלגיים אופסנו בארגזים (במחסן בצפת), ממתינים ליוזמה חדשה או לבואו של משיח. לאחר פטירתו איש מבני משפחתו של ר' אשר לא המשיך בדרכו האספנית. חשוב להדגיש שהאוסף של פינגהורט דמה לאוספים רגילים אחרים ולכן קשה לאפיינו כאוסף חרדי מובהק (למעט מספר פריטים חריגים).
נוסטלגיה בקהילות החסידים
תרבות הנוסטלגיה בולטת במיוחד בקרב קהילות החסידים, הן משום שהדגש אצלם הוא על הרגש ועל הטקסים העממיים שנשמרים בקפדנות מדור לדור והן משום שפולחן האדמו"רים מייצר גם סיפורי פולקלור ואגדות עממיות לרוב (על המנהגים המיוחדים לכל חסידות ראו: מנהגי שבת בתנועת החסידות, ויקיפדיה). למעשה, כמעט כל סיפור על צדיק כולל גם מרכיבים על אורח החיים והתקופה הקשורים בדמותו ובחצרו (על נושא זה ראו: יוסף דן.1975. הסיפור החסידי.כתר, מהדורה שנייה, תש"ן; גדליה נגאל, תשס"ב. הסיפורת החסידית. המכון לחקר הספרות החסידית; גדליה נגאל. תשס"ה. לקסיקון הספור החסידי. המכון לחקר הספרות החסידית; גדליה נגאל. תשס"ה. נשים בסיפורת החסידית. המכון לחקר הספרות החסידית).
ה"יאָרצייט" (ביידיש נהגה "יוֹרצַיְיט" או "יוּרצאַט") הוא יום זיכרון שנתי שמוקדש לאדם או למוסד והוא צבוע כולו בצבעי הנוסטלגיה. את היום הזה מציינים במגוון מנהגים, עם ניואנסים בין עדה לעדה. כך למשל, מקובל שהבנים או הנכדים תורמים לבית הכנסת קידוש שכולל כיבוד קל של עוגיות וליקר שעליו אומרים תפילה" לעילוי נשמת הנפטר" (בשבת שלפני יום השנה ובדרך כלל לאחר תפילת שחרית).
בעדות המזרח מקובל שהבנים עולים לתורה ביום השנה של אביהם. בעל הקורא אומר תפילת השכבה (לגבר אומרים "מנוחה נכונה", ולאישה - "אשת חיל"). ביום השנה לפטירת צדיק ידוע מקובל אצל הספרדים לערוך "הילולא" שכוללת סעודת מצווה שבה יסופר על חייו ופועלו. כך למשל ההילולה של משה רבנו בז' באדר.
ההילולה הידועה מכולם היא זו של רבי שמעון בר יוחאי שנערכת בל"ג בעומר בקברו שבמירון. רבבות אלפי בני ישראל מכל הזרמים (חרדים, דתיים ומסורתיים) נוהרים בכל שנה להר הגלילי הטמיר להשתטח על ציון התנא הקדוש. למעלה מ־1500 אוטובוסים מסיעים את ההמונים מיעדים שונים ברחבי הארץ וכבר יום לפני ההילולא שוהים בחניונים הסמוכים להר אלפים שהקדימו את בואם כדי להתכונן בתפילות ולימוד פרקי הזוהר.
ההילולא נפתחת לקראת חצות בריקודים בליווי תזמורת שמשוררת את הניגונים המסורתיים. השיא מגיע עם הדלקת המדורה המרכזית של חסידות באיאן. סביב האירוע התפתחה מסורת עניפה של מנהגים, כגון קריאה בספר האידרא ועריכת טקס החאלקה.
בתנועת החסידות נודעת חשיבות מיוחדת להילולות סביב היורצייט של האדמו"רים. בחצר החסידית זהו מועד של הבעת כבוד וגעגוע למנהיגי החסידויות הקודמים שעל מורשתם מחונכת הקהילה. התפישה הרווחת היא שביום זה מתעלה ומתפשטת נשמתו של הצדיק המת ומתעצם כוחו המטאפיזי בעולם (לכן זה יום של שמחה ולא צער). הערה: האתר 'הצדיק שלי' ('my tzadik') והאתר 'שטייגן' (פורטל עולם התורה) מכילים מידע מקיף על הילולות הצדיקים (תאריכי ההילולות, מידע ביוגרפי, תמונות ועוד).
תופעה נפוצה בחסידויות היא עריכת טיש יארצייט שבו מתכנסת החסידות עם האדמו"ר המכהן כדי להיזכר ברבותיו. נהוג שבאירוע הזה האדמו"ר מספר סיפורי חסידים על גדולתו של בעל היראצייט או מביא ציטוטים מדברי תורתו. הערה: קיימים אתרי אינטרנט חרדיים שכוללים צילומי סטילס וקטעי וידאו המתעדים את האירועים השונים הקשורים ביורצייטים. לדוגמא טיש יארצייט בבעלזא, בצאנז, בגור, בנאראל ובפרימשלאן).
בשנים האחרונות, עם הוזלת כרטיסי הטיסה, רווח בקרב החסידים המנהג לפקוד (לרוב ביורצייט) את קברי מייסדי החסידות וגדולי הדור במזרח אירופה. הטיולים הללו מאורגנים באופן פרטי או באמצעות חברות נסיעות ותיירות חרדיות (למשל "גלאט תור"). מקצת מהטיולים זוכים לתיעוד ויזואלי שמופץ ברשת. כך למשל, הטיול המאורגן לקברו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב באוקראינהה בהשתתפות אחד מצאצאיו המכהן היום כאדמו"ר החסידות בארץ.
העלייה לקבר הצדיק נועדה לצורך תפילה להצלחה וישועה, אבל היא כוללת גם ממד נוסטלגי עקיף: מפגש עם העיירה היהודית - ששמה גם מגדיר את שם החסידות (למשל, בעלז, ויז'ניץ, קרלין, סטמאר או גור). אמנם רוב החסידים שחיים היום הם ילידי ישראל, אבל הסיפורים על העיירות בגולה מועברים מדור לדור והופכים לזיכרון סימבולי. לעתים נשמר במקום ההיסטורי לא רק הקבר אלא גם בית כנסת עתיק שגם אותו פוקדים החסידים. כך לדוגמא קברו של הרבי מקוצ'ק שפולין ובתי כנסת העתיקים בקראקוב, טרנוב וברימנוב (פולין). לעניין זה ראו האתר Mytzadik (הצדיק שלי) המכונה 'האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים'. מטרתו לספק מידע עלל צדיקים (תולדותיהם, ימי אזכרה, עלייה לקבר ועוד). המחשה לתופעה אפשר לראות גם במסלולי טיולי שורשים לפולין באתר "למטייל" ובכתבתו של פרידמן, יצחק. 4.4.2014. "כשהשמש האוקראינית נטתה לערוב – יומן מסע לערש החסידות", באתר חרדים 10. מעניין בהקשר זה לצפות בסרטון של אברהם פריד (מכוכבי הזמר החסידי בימינו) מבצע את "אדרבה" על קברו של בעל ה"נועם אלימלך" בליז'נסק (הוגש לרגל יום היארצייט של רבי אלימלך).
ראוי לציין כי מנהג העליה לקברי צדיקים לא רווח בעבר בחברה הליטאית (לדברי הרב י"ד סולבייצ'יק: "הגר"א מווילנה; ר' יוסף בר, איש בריסק; ר' חיים בנו; ר' משה בנו; ר' אליהו, איש פרוז'ינא - כל אלה לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות" איש ההלכה, ירושלים תשל"ט, עמ' 40; להרחבה בנושא זה ראה מאמרו של מיכאל ויגודה, העלייה לקבר – המנהג והמשפט). עם זאת, בשנים האחרונות ליטאים רבים מאמצים את הטרנד בהשפעת התרבות החסידית. כך למשל, מסופר על קבוצה קטנה של אנשי עסקים מהזרם החרדי-ליטאי שנוהגת לפקוד בכל שנה קברי רבנים בליטא.
לאחרונה התהווה מנהג שבו רבנים ליטאים נוסעים למזרח אירופה בשליחות "ועד הרבנים לענייני צדקה" כדי להתפלל עם תורמים פוטנציאלים על קברי גדולי הדור. בשנת 2016 ערך ראש ישיבת "עטרת ישראל" מסע לקברים הסמליים הללו ולישיבות בליטא, שסוקר בהרחבה בכלי התקשורת החרדיים (כהן ישראל. 13.8.2015. המסע של הגרב"מ אזרחי לעולם הישיבות בליטא. כיכר השבת).
מזכרת מצולמת מהרבנים
בעת האחרונה הולכים ומתרבים על מדף הספרות המדעית והפופולרית ביוגרפיות של רבנים חרדיים חשובים שמביאות מניחוחות הזמן. הן נכתבות הן על ידי חוקרים מוסמכים מהאקדמיה והן על ידי רבנים ור"מים מהמגזר החרדי (ראו למשל: ספרו של יהודה משה מקובר על האדמו"ר בעל ה"ישמח ישראל" וספרו על האדמו"ר בעל "האמונת משה". דוגמא נוספת הוא ספרם של בראון בנימין וליאון נסים [עורכים]. 2017. הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת מאגנס ומכון ון ליר).
התפתחות תרבות הצילום בחברה החרדית תורמת מכיוון נוסף להתפתחות תרבות הנוסטלגיה ובעיקר לזיכרון הרבנים. בעבר לא היה מקובל לצלם, בעיקר בחסידויות האולטרה שמרניות, כגון גור ותולדות אהרון. הדבר נבע מהרתיעה מטכנולוגיה חדשה, מהרצון להתבדל מהעולם המודרני, מחשש לפגיעה בצניעות הנשים ומהפחד שהצילומים יפלו לידיים טמאות. אפשר שהתופעה קשורה גם לנטייתן של החסידויות לשמור על האינטימיות של החצר. אפילו בחגיגות שמחת בית השואבה נהוג עד היום לקבוע שלט גדול שמבקש מהחוגגים להימנע מצילום.
מסופר על האדמו"ר הקודם של חסידות תולדות אהרון, שאמר לחסידיו שהיה נכון לשלם כסף רב כדי לקבל צילום של אמו האהובה שנרצחה בתקופת השואה (הוא היה קשור אליה מאד ולא הספיק אפילו להיפרד ממנה לפני לכתה). אחד החסידים שאל את הרב מדוע הוא אינו מאפשר למצער לחסידיו לצלם אותו, כדי שיוותר בידם משהו להתרפק עליו אחרי לכתו. הרבי התכנס בשתיקתו ונראה שהבין ללבו של החסיד, אך לא יכול היה לחרוג מהצו שגזר עצמו ועל קהילתו. עד כדי כך היה הרב מחמיר בעניין התמונות, שכאשר תפילתו לא הועילה למי שבאו שיבקש עליהם, נהג להורות להם (כמוצא אחרון) לשרוף את התמונות המשפחתיות (מה שגרם לצער רב לרבים).
תמונות חדרו באופן מאסיבי לעיתונות החרדית רק לפני כשני עשורים. הערה: ישראל גליס סיפר לנו בראיון שבעוד שבעבר בעיתון הרשמי היומי של היהדות החרדית 'המודיע' לא היה כלל תמונות, הוא זה שהכניס לראשונה את התמונות ל"יתד נאמן" ואחר כך גם ל"מודיע". שאר העיתונים הלכו בעקבותיהם. בימינו, לעומת זאת, אין כלי תקשורת חרדי שאינו מוצף במאות צילומים (כמובן עם צנזורה בלתי מתפשרת). תופעת צילומי הרבנים ובעיקר האדמו"רים תפסה תאוצה בעיקר בשל השפעת הז'ונאלים המשפחתיים "בקהילה" ו"משפחה", המקומונים ואתרי האינטרנט החרדיים. ברוב העיתונים החרדים יש היום יש מדור מיוחד שמסקר את עולם הרבנים מכל זווית אפשרית. הוא דומה במקצת למדורי הפאפרצ'י בעיתונים החילוניים שמקדישים טורים על טורים לסלבריטאים.
מי שהתחיל את הטרנד הוא אהרל'ה ליבוביץ', חסיד סארט ויז'ניץ מחיפה. ליבוביץ' ייסד כבר בראשית המילניום את המגזין המצולם "כל העולם כולו" - מעין צהובון חרדי (עם כל ההבדלים המתבקשים), שסיפק תמונות של גדולי תורה ואדמו"רים מרחבי העולם. לימים נמכר המגזין הזה למתחרהו "העולם החרדי" ונבלע בתוכו. היום "כל העולם כולו" מפורסם בפורמט אינטרנטי במסגרת האתר JDN" חדשות היהדות החרדית". ל"חסידונים" המצולמים יש ביקוש רב במגזר כי הם מתעדים כל אירוע טקסי וחגיגי בחצרות האדמו"רים -- החל מחתונה, בר מצווה ויורצייט וכלה במפגש פסגה בין רבנים מדרגים שונים.
האדמו"רים הבכירים מתועדים גם באירועים שאינם רשמיים, כגון נופש בשוויץ או אוסטריה. במגזינים הללו הופיעו בשנים האחרונות גם מעין מדורי נוסטלגיה, שכוללים תמונות היסטוריות של אדמו"רים שהלכו לעולמם. כך למשל המגזין האינטרנט JDN חדשות היהדות החרדית, פרסם מקבץ 'תמונות נדירות שצולמו בעיירות המרפא השונות "בעת שמאורי הדור פסעו במשעוליהם, אוחזיםם בכוס מי המרפא, ובפיהם אמרי שפר".
בבתים רבים של חרדים מהשורה תלויות על קירות הבית תמונות דיוקן של רבנים ואדמו"רים שהלכו לעולמם – בהתאם לאוריינטציה הקהילתית של בני המשפחה. האדמ"ור שמביט מהתמונה מאפשר לחסידים לקיים את האימרה "והיו עיניך רואות את מוריך" ('בחברה החרדית, המובן המקובל של הפסוק הזה הוא שעל האדם לראות באופן מוחשי את מוריו ורבותיו. אי לכך, נוהגים רבים לתלות בבתיהם דיוקנאות של רבנים חשובים ועליהם כתוב הפסוק הנ'ל. עם זאת, אין זה פשט הפסוק: הפסוק בישעיהו לא מדבר כלל על מורים רבים אלא על מורה יחיד, ואינו מדבר על מורה בשר ודם, אלא על האלוהים: וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר, וּמַיִם לָחַץ; וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ (ישעיהו ל כ). הנביא אומר שלעתיד לבוא הקב'ה לא יהיה עוד נסתר מהאדם ('וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ') – אלא הוא יהיה נגלה לעיני כל ('וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ') מצוטט בתוך: והיו עיניך רואות את-מורֶיך, מילון השפה העברית). באתר הבית של מוסדות "היכל הקודש" ברסלב נכתב:
"מוהרא"ש נ"י אמר, שהוא דבר גדול מאד לראות ולהסתכל על פני הצדיקים, אפילו כשאינו שומע תורה מפיהם, כי ההסתכלות על פניהם לבד, מעוררת את הלב ללכת בדרכיהם הקדושים ולעשות כמעשיהם. כי הלא חכמינו הקדושים אמרו לגבי דבר עבירה (ילקוט ישעיה רמז תמ"ד) העין רואה והלב חומד, ואם מדת פורענות כך, מדה טובה על אחת כמה וכמה, שאם יסתכל על פני הצדיקים, יחמוד לבו ללכת בעקבותיהם הקדושים. ורביז"ל דיבר מזה כמה פעמים, ואמר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ע"ה) שהסתכלות פני הצדיקים מועיל לקדושה מאד, ועליו נאמר (איכה רבה בפתיחתא) שהמאור שבה מחזירו למוטב, שעל ידי הסתכלות פני הצדיקים יכול לזכות לתשובה, וכן אומר רביז"ל (ספר המדות אות צדיק סי' קל"ח) על ידי ראיית פני הצדיק נתחדד השכל, כי על פני הצדיק מאירה חכמתו, וכמו שכתוב (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו. ולכן בהסתכלו על פניו, יכולים לקבל התנוצצות מאור חכמתו, ומצינו בגמרא (ברכות כ.), שרבי יוחנן עשה שהנשים תסתכלנה בו, ועל ידי זה יולידו בנים יפים כמותו, הרי שהסתכלות פני הצדיקים מועילה גם לוולד הנוצר, ולכן הוא דבר גדול להשתדל לקבל פני הצדיקים בכל עת, ולהסתכל על צורתם הקדושה, כי זה מועיל לכל ענין בין ברוחניות ובין בגשמיות. ואמר מוהרא"ש נ"י, שגם בהסתכלות בתמונות של צדיקים, מקיימים קצת ענין זה, כי רואים בחוש, כשאדם מסתכל בתמונה של צדיק אמיתי, נתעורר לבו להשם יתברך, והוא נזכר בצדיק, ורוצה ללכת בדרכיו, נמצא שהתמונה של הצדיק משמשת כמו מזכרת, להזכיר אותו באור פני הצדיק, ומעוררת את לבו. לכן היה רצונו של מוהרא"ש נ"י שתהיינה תמונות של צדיקים תלויות בבית, שיהיו בני ובאי הבית רגילים לראות את פני הצדיקים לפני עיניהם תמיד, וזה יעורר אותם ליראת ה' טהורה, וגם בביתו של מוהרא"ש נ"י היו תלויים תמונות של צדיקים, כגון של הגאון הקדוש מסאטמאר זי"ע, וכן של אביו, הגאון הקדוש מטאקאי זי"ע, ועוד, והיה מעורר את אנשי שלומינו שתהיינה בביתם תמונות של צדיקים, ובדרך זה יהיה זכרון הצדיקים לפני עיניהם תמיד." שיחות מוהרא'ש - פני הצדיקים. אתר הבית של מוסדות 'היכל הקודש' ברסלב.
בהקשר זה ניתן לציין את ההתרגשות שאחזה בציבור החרדי כשהתגלה סרטון נדיר משנת 1923 שמתעד את ה"חפץ חיים" (אחת הדמויות המיתולוגיות בעולם החרדי) מגיע לכנס גדול של אגודת ישראל (כהן ישראל. 23.8.2015. נדיר: מרן החפץ חיים זיע'א מגיע לכנסייה הגדולה – צפו. כיכר השבת). הסרט הזה מזכיר במעט בסמליותו ההיסטורית את קטע הסרט שנמצא לפני מספר שנים בצרפת ובו תיעוד של יוסף טרומפלדור החלוץ חורש ביד אחת בהתיישבות בגליל. התיעוד החי של הדמות הציונית המיתולוגית עורר התרגשות גדולה בקרב ציונים רבים. אין חרדי שלא שמע על החפץ חיים ולא למד משהו מספריו הרבים, והנה לפתע הגיבור עצמו לובש עור וגידים. לא בכדי דורג הסרטון הזה ב"כיכר השבת" כאחד מעשרת הסרטונים הנצפים ביותר לשנת תשע"ב (לוי משאל. 12.9.2015. צפו, צפו: קטעי הוידאו הכי נצפים בשנת תשע'ה, כיכר השבת). אפילו גדול התורה הרב קנייבסקי, אשר מוכר כמי שמנצל כל שנייה ללימוד תורה, תועד צופה בסרטון זה.
על האפקט של פרסום הסרטון כתב ידידיה מאיר בטור השבועי שלו:
"במקביל לסרטונים הבהמיים, חרך את הרשת בימים אלה סרטון אחר לגמרי. אין בו צעקות. אין בו סאונד בכלל. רק רואים בו, בשחור‑לבן, ל‑11 שניות בלבד, את החפץ חיים הולך. בימים אלה, פתאום, איזה ארכיון בחו"ל (הארכיון של אוניברסיטת דרום קרוליינה, ליתר דיוק) שחרר סרטון מ”הכנסייה הראשונה” של אגודת ישראל שנערכה בווינה, באלול תרפ"ג (1923). רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, אז בן 84, נראה שם במלוא הדרו, סביבו מלווים שרואים על ארשת פניהם שהם מודעים לגודל המעמד, והוא ממלא את המסך עד שמישהו מחליט (למה, למען השם?!) לכסות בידו את עדשת המצלמה. הסרטון הישן‑חדש הזה מסעיר בימים אלה את העולם היהודי, ובצדק. שוב ושוב קיבלתי למייל שלי את הקטע הזה, שאנשים נרגשים שלחו לכל רשימות התפוצה שלהם, עם ההוראה לרוץ לתזמון 00:58 בסרטון. החפץ חיים הוא אייקון. שם נרדף למשנה ברורה, שם נרדף להלכות לשון הרע, שם נרדף לצדיק מהדור הקודם. בשבילנו הוא תמונה על הקיר, לא בשר ודם עם פרצוף וזקן ושפת גוף שהולך ברחובות וינה. למה הסרטון הזה מתפרסם דווקא עכשיו, אחרי 92 שנה? יכול להיות שהחפץ חיים בעצמו כבר כתב לנו את התשובה לכך. בספרו 'שם עולם' הוא מתייחס להמצאת המצלמה (או כמו שהוא קורא לזה, "פוטוגרפיע") ומסביר שההתפתחות הטכנולוגית לא מעידה על כך שהעולם הולך קדימה, אלא אחורה. למה? הוא מביא את דברי הזוהר הקדוש לפיהם כל מעשה שלנו עומד כעין תמונה לפני הקב”ה שרואה הכול. אלא שהאמונה הפשוטה שלנו בזה – מסביר החפץ חיים ‑ הולכת ונחלשת עם ירידת הדורות, ולכן צריך להמחיש לנו למה הכוונה: 'עניין כזה ממש יש בשמיים ממעל. וממילא תבין ותדע הטעם מה שנתגלה זה בימינו למטה... בדורות ראשונים כשהיה לומד דבר כזה בזוהר הקדוש, לא היה דבר כזה לפלא בעיניו לתמוה איך נהיה כזאת, שנקלט הדבר שעשיתי ועלה למעלה ואני לא אדע דבר מזה. כי היה עניין האמונה במה שכתוב בספרים, ובפרט בזוהר הקדוש, חזק מאוד. אבל עתה בעוונותינו הרבים שנעשה עניין האמונה רפה, ואם לא היה רואה דבר זה בעיניו היה לפניו דבר זה לתימהון. לכן נתן לנו ה' יתברך עניין זה בזמננו בעולם, שנהיה אנו, בני אדם חלושי דעת וחלושי כוח, יכולים למשוך על ידי טבע הבריאה התמונה מהאדם, אף שהוא בעצמו אינו יודע מזה דבר. ומעתה נוכל ממילא להבין בנקל שאדון הכול יתברך, הממציא את הבריאה גופא, יכול לעשות כל הנ”ל". כלומר, העובדה שאנחנו חיים בעידן כל כך מתועד, ממצלמות אבטחה במעגל סגור דרך מצלמה בכל סלולרי, לא מעידה שאנחנו מפותחים, אלא להפך, שהאמונה שלנו כל כך “רפה”, שצריך להמחיש ולהדגים לנו איך 'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים'. [...] לפי החזון הטכנולוגי של החפץ חיים, שכאמור נכתב כבר בתחילת המאה הקודמת, כל החיים שלנו הם בעצם סרטון אחד ארוך, וכל השקה של דור חדש של סלולרי משוכלל רק נועדה להמחיש את זה יותר: 'כל מה שאנו רואין שמתרבין יותר דברים כאלו, מזה נוכל להבין ולשפוט כמה נתקטנו במדרגה, עד שמן השמיים צריך להראות לנו אותות מופתיות על שורש אמונתנו הקדושה, מה שלפנים עד דורותינו אלה, בעת שהייתה אמונת ה’ ותורתו חזקה אצל כל אחד ואחד מבני ישראל, לא היה צריך לכל זה. מעניין מה זה אומר עלינו אם צריך לחשוף בפנינו, אחרי מאה שנה, דווקא בדור שלנו, גם סרטון נדיר של בעל ההסבר הזה בעצמו." מאיר ידידיה. 5.3.2015. מי האיש החפץ שוקולד, בשבע, 177.
התרגשות רבה במגזר עורר גם סרט צבע שצילם תייר אמריקני ברובע היהודי בוורשה בשנת 1939, חודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הסרט הזה, שנשמר באוסף של במאי הקולנוע סיטבן שפילברג, נחשף בראשית 2017 לציבור הרחב ופורסם גם באתר חרדים 10). מעבר לצבעים המפתיעים, הסרט ממחיש את ההווי של יהודי וורשה (רובם נראים בתמונה בלבוש חרדי) שמן הסתם רבים מהם (אם לא כולם) מצאו את מותם זמן קצר אחר כך בכבשנים.
אפשר להניח שככל שילכו ויימצאו עוד צילומים ועוד סרטים וסרטונים שמתעדים רגעים בהיסטוריה של היהדות החרדית, כך יתחזקו שלושה אלמנטים: הזיקה שלהם לעולם הצילום, הזיקה שלהם לאינטרנט והזיקה שלהם לנוסטלגיה. למעשה התהליך הזה כבר בעיצומו, כאשר האתרים החרדים (בעיקר "כיכר השבת") מפרסמים מפעם לפעם קטעים מהסוג הזה.כך למשל במאי 2015 פרסם 'כיכר השבת' 'תיעוד נדיר: שבועות בכותל המערבי בשנת 1946'. סרטון תיעודי נדיר מישיבת פוניבז' בליטא פורסם באתר 'לדעת'.
גם סרטונים עם הקלטות של רבנים חשובים המספרים זכרונותיהם האישיים הולכים ומתרבים לאחרונה בעקבות התפתחות תרבות הצילום במגזר החרדי. כך למשל, סרטון ובו הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, שנפטר בגיל 93, ומי שהיה מתלמידיה הראשונים של ישיבת פוניבז' בבני ברק, מספר על הקמת בית הכנסת 'הילגמן' באותם ימים רחוקים.
מי שהקדימה את זמנה ועדיין מקדימה את זמנה במגזר החרדי בכל מה שקשור לטכנולוגיה (כולל מחשבים וצילומים דיגיטליים) היא חסידות חב"ד. אתר החדשות 'שטורעם' המזוהה עם חב"ד כולל מדור בשם 'היו ימים – זכרונות ונוסטלגיה', שעוסק בתיעוד אירועים שונים בדברי ימי חב"ד (בעיקר סביב האדמו"ר האחרון, אך לא רק). מפורסמים בו תמונות, מאמרים, מכתבים מהרבי ועוד. יש לציין שחסידות חב"ד מצטיינת בתיעוד עצמי מקדמת דנא, ואתריה הרבים כללו אלפי סרטונים שתיעדו והפיצו את דרשותיו של הרבי, עוד לפני עידן הסמרטפון (ראו למשל באתר חב"ד אינפו(. כיוון שזרם חב"ד שאב תמיד השראה מהתרבות החילונית האמריקאית, כיוון שהרבי אהב להצטלם וטיפח תרבות צילום בחצרו, וכיוון שבחב"ד חסידים רבים הם בעלי התשובה (שהביאו איתם תרבות צילום), אפשר למצוא באתרי התנועה ובאתר יוטיוב סרטונים היסטוריים רבים הקשורים לחסידות המיוחדת הזו.
חפצים אישיים של גדולי תורה ואדמו"רים
בניגוד לדימוי הרווח, החברה החרדית אינה כולה ענייה ויש בה גם בעלי הון ("בעלבתים" בעגה החרדית) שיכולים להרשות לעצמם לאסוף פריטים היסטוריים בעלי ערך רגשי – בעיקר מתחום היודאיקה.
למעשה חלק נכבד מאספני היודאיקה בישראל הם חובשי כיפות סרוגות ושחורות כאחד. אחד הגדולים והידועים הוא הרב שלמה פפנהיים זצ"ל, חבר הנהלת העדה החרדית, סבו של ידידי היקר שמואל פפנהיים ("הדובר" לשעבר של העדה), ושווער של אחד הדיינים בבד"צ. פרט לחפצי יודאיקה האוסף העשיר שלו כולל גם הדפסים, קרמיקה, צורפות ותכשיטים, אריגה וטקסטיל, צעצועים, אומנות בטכניקות מעורבות עבודות עץ ועוד.
פופולאריות במיוחד, הן בקרב החרדים והן בקרב חובשי כיפות הסרוגות, הם ההגדות של פסח. האספן הידוע ביותר בתחום הזה הוא יהודי בשם נתן שניידר. אוסף ההגדות שלו מוצג במוזיאון "למורשת עדות ישראל" בלוד. בבני ברק חי בזמנו יהודי כבן 90 שהחזיק ברשותו לא פחות מ-2000 אגדות של פסח. תערוכה של האוסף שלו הוצגה ב-2016 במוזיאון "אוצרות בחומה" בעכו )אגב, יש גם לא מעט אנשים חילונים שאוספים הגדות של פסח. הבולט הוא עוזי גדעוני מקיבוץ מחניים שמחזיק באוסף מרשים של למעלה מ-600 הגדות. גדעוני הוא פנסיונר וכעת בתהליך של העברת האוסף שלו כתרומה לספריית המכללה האקדמית תל-חי).
כמו בחברות דתיות אחרות בעולם, גם בעולם החרדי חפצים משפחתיים רבים מקבלים ערך סמלי ורגשי. כיוון שמצוות כיבוד אב ואם היא אחת המצוות המרכזיות בעולם החרדי, יש לה גם ביטויים פולקלוריסטיים בכל הקשור לחפצים אישיים שעוברים בירושה מאב לבנו, מאם לבתה ומרב לתלמידו.
כידוע, תפקיד האדמו"ר עובר בחסידות בירושה, מאב לבנו הבכור, ולכן טבעי שנוצרה בעולם האדמו"רים מסורת של העברת חפצים אישיים, שמזכירה בסמליות שלה את טקס העברת השרביט וירושת הנכסים במשפחות המלוכה באירופה. השימוש שעושה האדמו"ר המכהן בחפצי אביו המת (ספרים, שופרות, טלית, תפילין וכדומה) נועד לבטא את רציפות הממלכה ואישרור הסמכות הבין דורית. לעיתים האדמו"ר לא מסתפק רק בשמירת חפציו האישיים של אביו, אלא משתמש בהם באופן טקסי. כך למשל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ נוהג להעמיד על שולחנו מדי שנה בימי הרחמים והסליחות את קופסת ה'טבק' העתיקה של אביו, בעל ה'צמח צדיק' מויזניץ זי"ע. החפיסה מעולם לא התרוקנה, שכן בכל פעם מוסיפים כמות לטבק המקורי, כך ש"לא ינוס ליחו".
לא נדיר שבחתונות בתוך משפחות האדמו"רים מציגים לראווה כיפה או גרטל (חגורה) עתיקה של אדמו"ר קדום. אגב, לפני מספר שנים ניצת ויכוח עז בין האחים האדמו"רים לבית ויז'ניץ על הקיטל (גלימה) של אביהם (כחלק ממלחמת הירושה העזה) והעולם החסידי היה כמרקחה.
בחופות שנערכות במשפחות האדמו"רים נהוג להלביש את החתן המיוחס בפרטי לבוש שהיו שייכים לצדיקים מדורות קודמים (לעתים מלפני למעלה ממאה שנה) - זאת, כסגולה להצלחה וכמסר סמלי ש"נמשכת השרשרת". במשפחת האדמו"ר מגור, למשל, החתן לובש את הכיפה של האדמו"ר מקוצק, ואת הגרטל של האדמו"ר הזקן מראדזימין.
החיבור לדמויות אב באמצעות חפצים אישיים מקובלת גם בקרב רבנים ליטאיים מובילים. כך למשל, הרב הגאון חיים קנייבסקי, ממנהיגי הציבור הליטאי, נוהג לחבוש "שטריימל" (כובע פרווה) שקיבל מחמו. הרב יוסף אלישיב זצ"ל, שנחשב לבכיר גדולי התורה בעשור האחרון, נהג לחבוש בראש השנה את השטריימל של סבו, שהיה מגדולי המקובלים בדורו.
יש אדמו"רים שמחזיקים ברשותם חפצים אישיים של גדולי החסידות (לאו דווקא מהחצר הספציפית שלהם) וככל שמדובר באדמו"ר מפורסם יותר כך גדול שוויו הרגשי והכספי של הפריט. האדמו"ר הקודם של חסידות גור, המכונה "הפני מנחם", היה רוקד בשמחת תורה עם ספר תורה שיירש מ"היהודי הקדוש" מפרשיסחא.
הנגיד ר' שמואל משה זופניק מוילאמבורג, חסיד סאטמר, מחזיק ברשותו ספר תורה המיוחס ל'דברי חיים' מצאנז. אדמו"רים ורבנים שעולים לביתו לצורך גיוס תרומות מתכבדים בעלייה לתורה בספר תורה זה (ראו לדוגמא סיקור של ביקורו של האדמו'ר מזוויהל אצל בן דוד אלי. כ״ד באדר תשע״ג. האדמו'ר מזוויעהל קרא בספר תורה של הדברי חיים מצאנז, JDN, חדשות היהדות החרדית).
ברשות הרבי מתולדות אהרון חפצים של מספר אדמו"רים חשובים, כגון העטרה של בעל 'האוהב ישראל מאפטא'.
בראש השנה היהודי של 2012 פרסם האתר החרדי "בחדרי חרדים" מאמר ובו סקירה של 12 חפצי קודש שבהם השתמש בחג האדמו"ר מויז'ניץ:
"טלית שאביו, בעל 'הישועות משה' זצ"ל התעטף בה בחייו, ואשר בה נשאו את גופו בהלווייה בכ' באדר תשע"ב; קיטל לבן של בעל 'הישועות משה' (בכל יום מימי ראש השנה לבש האדמו"ר קיטל אחר, ובאחד הימים היה זה הקיטל אותו לבש תחת החופה בזיווג שני, בכ"ז בתשרי תש"ס; כיפה רקומה בחוטי כסף שסבו, בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל חבש בליל הסדק; סטראקעס קאפעטן (קטיפה) מהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל; גרטל שחור מהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל; טלית קטן מהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל; טאביק פושקע (-קופסת טבק) של ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע; טאביק פושקע (-קופסת טבק) של ה'דמשק אליעזר' זצ"ל; מחזורים של אביו, בעל 'הישועות משה' זצ"ל; מחזור גדול שהתפללו בו ה'אמרי חיים' ואחיו ה'מקור ברוך' מסערט-ויזניץ זצ"ל; שני כיסאות בתפילה ו'בטישים', עליהם ישבו ה'אמרי חיים' ו'הישועות משה' זצ"ל; גביע זהב לקידוש בשני לילות ראש השנה - מה'אמרי חיים' ו'הישועות משה' זצ"ל. התחתית מזהב - מ'הישועות משה'."
האדמו"ר ממכנובקא-בעלזא מחזיק ברשותו את ספר התורה של הבעל שם טוב מחולל תנועת החסידות. חשוב לציין כי ספרי התורה של הבעש'ט נקראים על שמו של מייסד החסידות לא משום שהוא כתבם. כתב אותם ר' צב' הירש סופר, שנמנה על 'בני היכלא' של הבעש'ט. הוא כתב אותם על פי פקודתו והשראתו של רבו הקדוש (ר' צבי הירש, שמילא את מקומו של ר' אלכסנדר סופר, היה מקורב מאוד אל הצדיק. בכמה מהספרים שנקבצו בספר 'שבחי הבעש'ט', נזכר שמו של ר' צבי-סופר כמלווהו הנאמן של הבעל שם טוב במסעיו על פני רחבי אוקראינה). הקריאה בספר הזה נערכת אך רק בראש חודש כאשר התור לקריאה (לרוב של אישים מכובדים בחסידות) ארוך (על האופן שבו התגלגל הספר יקר הערך לידי האדמו"ר ממכנובקא-בעלזא ראו סיפורו של נכדו יהושע טברסקי, מאורעות ספר התורה של הבעש"ט, באתר "בחצר הצדיק"). האדמו"ר מתולדות אהרון מקבל לידיו את ספר התורה הזה בשמחת תורה תמורת פקדון.
הכבוד העצום שרוכשים החרדים למנהיגיהם, הופך את העיסוק בחפצים האישיים של גדולי התורה והאדמו"רים לפופולרי מאד בחברה החרדית. הכל נאסף - ממקל ההליכה, כובע או כיפה ועד לשופר, כתבי יד, כוסות תה או כיסוי בד לחלה. לאחרונה נוצרה תעשיית אספנות סביב הפריטים הללו שמגלגלת סכומי עתק ומקודמת בבתי המכירות ובאינטרנט.
רכוש הצדיק נמדד ב"שוויו הרוחני" בשוק המוניטין והמיתוסים. פריטים כגון שופרות, שעולים כמה עשרות או מאות שקלים בחנות לתשמישי קדושה, ירקיעו למחיר התחלתי של עשרות אלפי דולרים אם מדובר בצדיק וברב ידוע.
כך לדוגמא, משקפי השבת של ה'חזון איש' זצ"ל, שהוצמדו לראשו כדי למנוע טלטול בשבת, הועמדו בשלהי 2016 למכירה פומבית בבית המכירות 'ירושלים של זהב'. הפריט הייחודי הוצע לקונים במחיר התחלתי של 2000 דולרים, במכירה שבה השתתפתו אספנים רבים. ב"ירושלים של זהב" מספרים כי המשקפיים הללו היו צמודים מאוד לראשו של הרב המיתולוגי, כדי לפתור את דילמת היציאה בהם בשבת. עד היום תלמידיו של הרב מקפידים לעקם את הידיות של משקפיהם בצורת עיגול כדי למנוע טלטול בשבת ואולי גם כאות הזדהות עם גדול הדור.
כיצד הגיעו המשקפיים למוכר בר המזל שהפקיד אותם בידי בית המכירות? באתר חרדים 10 סופר כי "הלה היה אדם עני שנזקק למשקפיים, והרב, ששמע את מצבו הקשה, הביא לו את משקפיו המיוחדים לשבת. "היום יום רביעי", אמר לו. "יש לי כמה ימים להשיג משקפיים חדשים. קח במתנה את המשקפיים של שבת שיהיו לך, ואני אסתדר". העני קיבל את המשקפיים, שמר עליהם והעביר אותם לבנו שאף הוא הקפיד על שמירתם במשך עשרות שנים" (ליבוביץ דוד. 18.12.2016. מכירה פומבית: מי יזכה במשקפי השבת של בעל החזון איש זצ'ל?, חרדים 10).
אבישי גלר, ר"מ ישיבה ממודיעין עילית, נחשב לאחד המומחים המובילים בתחום מכירת חפצי הצדיקים. גלר, שמנהל היום את בית המכירות הפומביות הגדול "קדם", הגיע לתחום לאחר ש"נדבק בחיידק", כהגדרתו, בגיל צעיר. "המשיכה לתחום החלה באבא שלי", סיפר בראיון ל-Ynet. "הוא היה אספן, ושהה תקופה בגרמניה וברומניה, שם אנשים מבוגרים הביאו לו חפצים שלא היה להם עניין בהם. אני גיליתי בזה עניין, ולכן הוא העביר את האוסף אלי. התחלתי לחפש בעצמי, ולהגיע למכירות פומביות – ונדבקתי" (פרקש טלי. 21.1.2014. אלביס, מאחוריך: כמה שווה הכיפה של הרבי?, Ynet).
בתי המכירות מקדמים את מכירת החפצים הללו בין השאר באמצעות סיפורי פולקלור שקשורים באישיות בעליהם. כך למשל, בית המכירות "קדם" קידם בזמנו את מכירת הכיפה של האדמו"ר רבי חיים זנוויל אברהמוביץ - "הרבי מריבניץ" – באמצעות הטקסט שלהלן (אגב, הפריט הוצע למכירה במחיר פתיחה של 8000 דולר ונמכר בסוף ב-10,455 דולר):
"האדמו"ר רבי חיים זנוויל אברהמוביץ - "הרבי מריבניץ" (תרנ"ח-תשנ"ו), נולד בבוטושאן שברומניה ונתייתם מאביו בגיל שנתיים וחצי. גאון עצום וצדיק בעל מופת, שכיהן במסירות נפש כאדמו"ר תחת השלטון הקומוניסטי ברומניה. כיתום צעיר גדל בבית האדמו"ר רבי יהודה אריה ליב פרנקל מבוטושאן ונסמך להוראה ע"י רבי יהודה לייב צירלסון, אך במיוחד הפך לבן-בית ותלמיד קרוב של האדמו"ר רבי אברהם מתתיהו פרידמן משטפנשט. מספרים כי הרבי משטפנשט, שלא היו לו ילדים, כינה אותו "בני היקר" ואמר עליו: "אתה החידוש שלי", והוא מצדו היה אומר על הרבי משטפנשט: "אני בן יחיד שלו". בפטירתו של הרבי משטפנשט אמר לו: "אני משאיר לך שלושה דברים: את רוח הקודש שלי, את הצורה ואת החן שלי". היה גאון ובקי מופלג והעיד על עצמו שכבר בהיותו בגיל 18 ידע את כל הש"ס. כבר בצעירותו נודע בהנהגות החסידות והפרישות שלו, נהג לסגף את עצמו, היה טובל בקרח, צם ימים ארוכים כשהוא עטוף בטלית ותפילין עד הלילה, ועורך "תיקון חצות" בדמעות שליש במשך שעות ארוכות כשהוא לבוש שק. [...] היה ידוע כבעל רוח הקודש ואף הוא העיד על עצמו כי ביכולתו לראות "מקצה העולם ועד סופו". נתפרסם מאד כצדיק בעל מופת ופועל ישועות. רבבות באו להתייעץ עמו ולהתברך מפיו, וראו ישועות ומופתים מופלאים. היה מבטל מחלות של האנשים בברכתו, ורבים מצאו את זיווגם ונפקדו בילדים בזכותו. היה אוהב ישראל מופלג והיה מסוגל לבכות בכי תמרורים לשמע צרותיו של אדם אחר. נהג לומר כי הישועות שהוא פועל הם בזכות שמרגיש את צערו של השני, בוכה ומתפלל עליו. נפטר בגיל מופלג קרוב למאה שנים. קברו שבעיר מונסי הוא מוקד עליה לרגל, ואלפים באים להשתטח על ציונו מדי שנה. הזמר החסידי מרדכי בן-דוד (ורדיגר), שהיה קשור אליו בלב ובנפש, הקדיש לו את השיר "אוי רבי" באלבומו "אין עוד מלבדו". מצורף אישור חתום עם תמונת הכיפה מגבאי האדמו"ר ששימש בקודש ומעיד כי כיפה זו היתה שייכת לאדמו"ר וכי חבש אותה במשך תקופה ארוכה. קוטר: 21 ס"מ. כתמים."
על המשתתפים במכירות הפומביות, שבהן נמכרים חפצים היסטוריים מהעולם החרדי, נמנים גם אדמו"רים עשירים שאוספים להם אוסף. לדברי גלר, רובם מבקשים "תצוגה פרטית" ומכירה מוקדמת, ומקצתם שולחים נציגים למכירות שבהן נמכרים פריטים שקוסמים להם.
ככל שהשמועות על מכירת החפצים הולכת ונפוצה בציבור החרדי, כך היא מושכת לתחום יותר אנשים שמצאו בביתם פריט היסטורי שעשוי להעשירם. גלר מספר שיש אנשים שבאים ואומרים לו: "יש לי ספר בן 100 שנה, והם בטוחים שהם הולכים לקנות כמה דירות מהקופה שיעשו, אבל לאכזבתם הספר לא שווה כלום. לעומתם, יש גם את ההוא שמגיע עם שקית, מתנצל ואומר שחשב בכלל לזרוק. ואז אתה פותח ומגלה שם אוצר ששווה מאה אלף דולר".
מלבד פריטים בעלי ערך אסתטי, היסטורי או סנטימנטלי, קיים ביקוש בשוק החרדי גם לפריטים בעלי הילה מאגית. מדובר בעיקר בחפצים אישיים של צדיקים ומקובלים שהלכו לעולמם. במיוחד פופולריים ספרי תהילים שנחשבים לבעלי סגולה מיוחדת לגירוש עין הרע.
בדומה לקברי צדיקי, שלעתים מקבלים ערך של קדושה כיד הדמיון ההיסטורי של המאמינים, גם בתחום המאגיה היהודית הצדיק עשוי לקבל את הילתו דווקא אחרי מותו. כך לדוגמא, רבי משה יעקב רביקוב ז"ל היה מקובל וצדיק נסתר, שעבד לפרנסתו כסנדלר פשוט בתל אביב. לימים סופר עליו שרבני דורו ובכללם הרב קוק והחזון איש בכבודם ובעצמם, שלחו אליו אנשים להתברך מפיו. הידיעה הזו הפכה את כלי עבודתו לייקרי ערך בשוק המכירות אחרי שהלך לעולמו.
מטבע הדברים תעשיית המאגיה היהודית מצמיחה רמאויות וזיופים ובמקביל גם מומחים שתפקידם לוודא שזה באמת החפץ האותנטי (באמצעות סימנים ורמזים שונים כגון כיתוב, חריטה או חותמת).
מורשת החוּמרוֹת
העולם החרדי, ובעיקר זה החסידי, ידוע בחומרותיו ובתחרות הגלויה והסמויה שנערכת בתוכו על הקפדה בקיום מצוות. ידועות במיוחד החומרות הנהוגות בפסח. אמנם אין להן כלל הצדקה הלכתית, אבל כל חסידות שמכבדת את עצמה מנפיקה רשימת מאכלים משלה שאסורים בפסח. למשל חסידי היישוב הישן נמנעים משתיית מים בימי החג שמא התערב בהם חמץ ולכן מכינים לעצמם בערב החג צידה של מי שתיה (על החומרות החדשות בפסח ראו: בן חיים נסים. 22.4.2016. כל החומרות המיוחדות לפסח. כיכר השבת; פרקש טלי. 3.4.2012. פסח 2012: עשר החומרות ההזויות ביותר, Ynet יהדות; ללא שם מחבר. ט'ו ניסן, תשע'ב. חומרות או הידורים? - ראיון מקיף ומרתק, חב'ד אינפו).
אצל חלק מהחסידים מטרת החומרות בחג אינה דווקא הקפדת יתר אלא יותר שימור המנהגים שהיו נהוגים בעיירת המוצא במזרח אירופה. למשל בחסידות בעלזא נמנעים מאכילת גזר, קישואים או מלפפון בפסח. עד כדי כך מחמירים שמשפחה שלא תקפיד על חומרה זו ילדיה יורחקו מהמוסד הלימודי של החסידות. בויז'ניץ נמנעים מאכילת דגים ובחב"ד נמנעים מאכילת שום. בצאנז וחסידויות נוספות מתייחסים למצות שנעשו במכונה כאל חמץ ואוכלים רק מצות שנעשו בעבודת יד מפוקחת. הרעיון בבסיס החומרות הללו הוא שמה שאבותינו בגולה לא אכלו בפסח (לרוב בשל מחסור כלכלי או קושי בהשגחת הכשרות) לא יעלה גם שולחן הבנים.
נוסיף ונציין שכל החומרות למיניהן מהוות מקור לא אכזב לסיפורי מורשת ופולקלור שמועברים מפה לאוזן.
נוסטלגיית הניגונים והפיוטים
הנוסטלגיה החרדית באה לידי ביטוי בין השאר בניגונים המיוחדים לכל חסידות וחסידות (בעיקר בטישים בליל שבת). זימרתם המשותפת יוצרת חוויה מלכדת וזיכרונות מתוקים.
רבים במגזר מכירים את חסיד קרלין ר' אהרון הויזמן שהיה מוכר טליתות לפרנסתו ובשעות הפנאי כתב ספרים על מנהגי החסידות. הוא זכר בעל פה אלפי ניגונים והכיר את הסיפור ההיסטורי של כל ניגון וניגון.
ב-2015 פירסם אליעזר היון באתר "חרדים 10" כתבה מעניינת על הפיוטים (טקסטים ומנגינות) של תפילות הימים הנוראיים, שיש להם מקום מיוחד בלבו של אדם דתי וחרדי. הכתבה נפתחה במלים הבאות:
"נכנסים לאווירת הימים הנוראים: מה 'עושה לכם את זה'? ונתנה תוקף, או אדון הסליחות? לך אלי תשוקתי או אבינו מלכנו?- אמנים, פוליטיקאים, ואישי ציבור מספרים על הפיוט האהוב עליהם מתפילות הימים הנוראים - מי לא זוכר מאומה מילדותו ומדוע? למי התקשרה אשה חולה וסיפרה כי היא עומדת בפני סיום חייה? ואיך נוצר הפיוט המרטיט 'לך אלי תשוקתי'? היון אליעזר. 13.9.2015. איזה פיוט הכי אהוב עליך? אמנים ואישי ציבור מספרים. חרדים 10.
בשל מקומה החשוב של המוזיקה בעולם החרדי מתבקש היה לכאורה שבתחנות הרדיו החרדיות ישדרו תוכניות של נוסטלגיה מוזיקלית. בפועל זה לא קורה בשכיחות רבה. חריגה ופורצת דרך היא התוכנית "השירים שאהבנו" ברדיו "קול חי".
בהקשר זה מעניינים דבריו של אושיית הפייסבוק שמוליק אברהם: "כחלק מהכנת הפלייליסט לתוכנית שהזמינו אותי להגיש מחר ברדיו קול חי ״השירים שאהבנו״ חיטטתי קצת בארכיון השירים ששמרתי מגיל בר מצווה. נזכרתי מאירועים שגרמו לי לדמוע ולשירים שגם אחרי כמה שנים טובות העלו לי עכשיו חיוך על הפנים. לא יאמן עד כמה המוסיקה היא פס קול שגדל איתך ביחד בכל אירוע בכל גיל ובכל מצב. אז אל תפספסו מחר בשש בערב אגיש את התוכנית ״השירים שאהבתי״ השירים הנוסטלגיים וגם כמה חדשים שליוו אותי ומלווים אותי עדיין ברכבת החיים. רדיו קול חי 93 ו 92.8 בירושלים והסביבה. לילה טוב" (מתוך דף הפייסבוק של שמוליק אברהם, 2017 ).
דינרים של גיוס תרומות באווירה נוסטלגית
הגעגועים האמיתיים והמדומים לימים עברו משמשים אמצעי חשוב לגיוס תרומות בחברה החרדית. בעבר היה נהוג לקיים "דינרים" (ארוחה חגיגית לגיוס כספים) מרשימים וגדולים, אך משהסתבר כי הם לא תמיד ריווחיים נוצרה חלופה של דינר צנוע בביתו של אחד מתורמי החסידות. לאירועים הללו נהוג להזמין מספרי סיפורים שמענגים את קהלם במעשיות על האדמו"ר המכהן או קודמו וכן על דמויות היסטוריות בתולדות החסידות.
מי שנחשבים למומחים גדולים בתחום זה הם חסידי גור, הגדולה שבחסידויות. המשבר הכלכלי של 2007 הדיר שינה מעיניהם של ראשי ופרנסי 'איחוד מוסדות גור' (הגוף שאחראי על גיוס תרומות ברחבי העולם עבור מוסדות החסידות). ישבו ראשי הגוראים וטיכסו עצה. לאחר מרתון של דיונים קדחתניים ואסיפות של סיעור מוחות, התקבלה הצעה מקורית: נגידי החסידות יקבלו לבתיהם הזמנות למסע-קודש במדינת-הים האירופאית, כשאת המסע יפאר לא אחר מאשר כ"ק האדמו"ר מגור בכבודו ובעצמו.
צוות היגוי מיוחד תיכנן את המסע לפרטיו, תוך שהוא מתאם הכול עם ביתו של האדמו"ר שליט"א. יעד המסע שעליו הוחלט: מלון פאר, גלאט כושר, בעיירת נופש איטלקית, קרוב לגבול עם שווייץ. שם, למרגלות הרי האלפים, התכנסו אילי ההון ונשמו אוויר-פסגות רוחני צלול כיין, נהנו מזין פניו של הרבי והרימו את תרומת ה' בגיבורים. על פי התוכנית, האדמו"ר מגור הצטרף למסע ביומו השני. במהלך היום סעד האדמו"ר במחיצת התורמים, התפלל יחד עימם, וגולת הכותרת - קיבל את כל אחד מהגבירים לפגישה אישית, לעצה ולברכה. אין צורך לציין, שהזכות להימנות על מסע קודש שכזה, כרוך היה בהרמת תרומה משמעותית לטובת המוסדות: מינימום צנוע של 100 אלף דולרים.
"השוס" הגדול של מסע התרומות זה, שנערך עוד מספר פעמים, היה הקמת רחוב שְטֵייטְל טיפוסי, עם הבתים האופייניים לתקופה ההיא וכל התפאורה הפנימית הנלווית (החדרים שוחזרו על תכולתם הטיפוסית). עם תום האירוע פורק המיצג ואופסן במחסן בארץ, עד לפעם הבאה. מדי שנה או שנתיים מארגנת החסידות גם נסיעות "תורמים בינוניים" לפולין - הפעם בלי האדמו"ר. גם שם, הנוסטלגיה היהודית משחקת תפקיד חשוב.
סורמלו בלבוש חרדי
יהודים חובשי כיפה התגוררו בירושלים העתיקה הרבה לפני צמיחת התנועה הציונית ופיתחו פולקלור ייחודי שנשמר במשך דורות. הוא תועד והופץ בספרים ומאמרים רבים (כך, למשל: ריבלין יואל. תש"ז. מאה שערים, ירושלים: המחלקה לעניני הנוער - המדור הדתי של ההסתדרות הציונית; צרפתי יוסף בנימין. תשנ"ג. קובץ מאה שערים, ירושלים: מוציא לאור לא ידוע; קלוגר, בנימין בן אליעזר ליפמן. 2014. מאה שערים שלי: מזכרונותיו של מאה שערים'דיגער, ירושלים: הוצאת המודיע; זכריה, שבתי. 2004. שכונות ה"ישוב הישן" בירושלים, ירושלים: ז' שבתי; גפני ראובן. 2005. מראה דו כיוונית : בתי הכנסת בשכונות הראשונות בירושלים, כמשקפים תופעות ותהליכים גיאוגרפיים והיסטוריים בשכונות, ירושלים: מוציא לאור לא ידוע; לנגבוים, שלומית. 2004. מאה שערים וסביבתה, בתוך: שילר, אלי, ברקאי, גבריאל, פרקש, שי (עורכים), אריאל - כתב עת לידיעת ארץ ישראל ; 163-164) ובשנים האחרונות גם על ידי מאות מורי דרך ועל ידי מוזיאון "חצר היישוב" בעיר העתיקה.
בהקשר זה נזכיר את הסופר החרדי מנחם מנדל גרליץ (נולד ב-1942), הידוע גם בשם העט מנחם גץ. יצירתו כוללת ספרות ילדים ונוער וספרי הגיאוגרפיה, וכן הוא עורך, מהדיר ומוציא לאור של ספרות תורנית. ספריו עוסקים בתולדות חכמי ישראל לאורך הדורות ובתולדות היישוב הישן בירושלים, מנקודת מבט חרדית. במשך שנים הייתה לו פינה קבועה בתוכנית "מלווה מלכה" של קול ישראל שעסקה במנהגי ירושלים ואורחות חיי תושביה. באותו נושא פרסם סדרת ספרים בת חמישה חלקים בשם ירושלים של מעלה, הכוללת סיפורים מחיי היישוב הישן שבירושלים [הסדרה תורגמה לאנגלית וצרפתית] (ראו: מנחם מנדל גרליץ, ויקיפדיה).
השכונות היהודיות הראשונות שנבנו מחוץ לחומה הוקמו על ידי אנשים חרדים וגם בתוכן התפתח הווי מיוחד שמקצתו נשמר בחסידיות הירושלמיות עד עצם ימינו [הערה: לנושא הנוסטלגיה החרדית בכלל והישוב הישן בפרט נעזרנו בראיון עם שמואל חיים פפנהיים, יליד 1970 (ירושלים), לשעבר עורך בטאון 'העדה' של העדה החרדית (הדובר הלא רשמי של העדה החרדית). פפנהיים הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות, פעיל חברתי, אב לחמשה וסב לשניים, מתנדב קבוע באיחוד הצלה. כמו כן נעזרנו בראיון עם ישראל גליס].
החילונים מכירים את סורמלו הגדול (1898 - 1979) - מספר הסיפורים המיתולוגי בנושאי הפולקלור הירושלמי. הוא נהג לספר בגוף ראשון על הווי הסמטאות ודמויותיהן, ממחנה-יהודה ועד רחביה, והיה מוכר בעיקר בקרב הבוהמה הירושלמית. פרסומו הגדול הגיע בזכות העובדה שיוסי בנאי ודן בן אמוץ הפכו את "סיפורי סורמלו" לשוס בידורי בהופעותיהם בטלוויזיה, ברדיו ובספרים שכתבו.
אצל החרדים מוכר היום כמספר סיפורים ירושלמיים בעיקר הרב ישראל גליס – היסטוריון שהתמחה בפולקלור הירושלמי, בעיקר בקרב קהילות חובשי הכיפה. גליס הוא דור עשירי לילידי העיר ומתגורר היום בשכונת "עזרת תורה". הוריו התגוררו ברובע המוסלמי ובמלחמת העצמאות נפלו בשבי הירדני. לאחר מכן הם 'גלו' (כלשונו) לשכונת קטמון בירושלים. אביו היה עורך בעיתון "המבשר" ושדרן בקול ישראל. גליס עבד בעיתון "המודיע" החסידי ולאחר מכן היה מהעורכים של "יתד נאמן" הליטאי. הוא מוכר כאחד המומחים להיסטוריה של בתי כנסת בישראל בכלל ובירושלים בפרט ולפולקלור חרדי (בעיקר של ירושלים, בדגש על היישוב הישן וישיבת חברון). הוא מנחה תוכניות רדיו, מרצה מבוקש ופרשן בכלי התקשורת (החרדים והחילונים כאחד). גליס גם מחזיק ברשותו ארכיון של אלפי תמונות היסטוריות של ירושלים (התמונות שבארכיונו מבוקשות על ידי חוקרים מהאקדמיה, כלי תקשורת ומו"לים של הוצאות לאור) וכן ספרים ומסמכים נדירים הקשורים בעיר ותושביה. בספרים שפרסם על הווי ירושלים (בליווי תמונות מארכיונו) הוא מספר על דמויות ירושלמיות (למשל, מגידי שיעורים) על בעלי מקצוע (חייטים, סנדלרים, רפדים ועוד), על מנהגי יומיום ומסורת החגים, על נשים צדקניות ועל חפצים מיוחדים [כגון הפיילה, והפרימוס שהיו בשימוש נרחב בירושלים הענייה] (גליס ישראל. (תשמ"ח), שכונות בירושלים, ירושלים: המכון לחקר ירושלים; גליס ישראל. 2005 ; גליס ישראל (עורך). 1994. שבעים שנות תורה ומוסר: מסלבודקא לחברון וירושלים.
בנוסף לספריו על העיר הקדושה הוציא גליס ספר אלבומי על בתי כנסת בארץ ישראל, וכן מדריך לקברי צדיקים (גליס ישראל. 2011. הוד והדר - בתי כנסת בארץ ישראל, ירושלים: כרטא; מדריך כרטא - קברי צדיקים בארץ ישראל: תהלים, סגולות, תפילות, הוצאת כרטא) ספר קומיקס לילדים של המאייר החרדי המפורסם גדי פולק התבסס על תמונות מארכיונו של גליס, שגם כתב את המבוא לספר (דמותו של גליס מאויירת בתוך הספר כחלק מהנוף הירושלמי).
גליס מרצה למגוון רחב של קהלים (חרדים, דתיים וגם חילונים) ומרבה לספר בהן על דמויות ירושלמיות וותיקות, כמו כמו מנדל גפנר שיזם את טקס ברכת הכוהנים ההמוני בכותל המערבי בימי חול המועד (ראו: ברכת כהנים בכותל המערבי, ויקיפדיה) או מגיד המישרים ר' בן ציון ידלר (ראו: בן ציון ידלר, ויקיפדיה). שהיה נואם קבוע בתשעה באב על חורבן בית המקדש (ברשותו של גליס ההקלטה מהנאום האחרון של האיש).
מקום מיוחד מקדיש גליס בספריו לרפואה העממית שהתבססה על תפילות ותרופות סבתא. לדבריו גם היום כמה מהירושלמים הוותיקים נוהגים לרפא כאב ראש באמצעות קליפת תפוח אדמה ששמים על המצח ("אומרים שזה עובד טוב יותר מאספירין ואקמול"). הוא מטבל את ספריו והרצאותיו בסיפורים עממיים עם פיקנטריה חייכנית. כך למשל, הוא מספר על החשמל שהוזרם לראשונה לבתים בירושלים בזמן שעדיין לא הומצא שעון שבת. כדי לכבותו בלי לחלל שבת נהוג היה לחבר חוט בין מתג החשמל לשעון המעורר. כשהשעון הגיע לשעה היעודה החוט כיבה את החשמל (כמו בשעון שבת מודרני). כאשר הפטנט לא עבד "שיכללו" את השיטה: חיברו למתג החשמל חוט ובקצהו קשרו חתיכת עוף. כשרצו לכבות את האור, פתחו את הדלת והחתול היה נכנס ונוגס בחתיכת העוף.
ירושלים של הצאלמרים
"העדה החרדית", המכונה 'ה'צאלמרים', היא קבוצה (לא הומוגנית) בתוך הציבור החרדי בישראל המונה כ-10,000 משפחות. רובה מתגוררת בשכונת מאה שערים בירושלים ומקצתה בריכוזים קטנים בשכונת הר נוף בעיר, בבית שמש, באחוזת ברכפלד (מודיעין עילית), באלעד ובביתר עילית. מבחינה רעיונית אנשיה מחשיבים עצמם כממשיכי דרכם של בני היישוב הישן בקיום אורח חיים סגור ומתבדל (לעניין זה ראו: ולדר חיים. 2015. צ'אלמר : סיפורים ותמונות מתוך שכונת מאה שערים, בני ברק: חיים ולדר הוצאה לאור. הספר אינו מחקר היסטורי אבל כולל תאורים אותנטיים של האווירה והדמויות הירושלמיות).
"העדה החרדית" מתייחדת בלבושה (למשל חליפה שאליה תפור גרטל רחב במעט וכובע 'סופר' נמוך עם שוליים רחבים), בביטויים לשוניים טיפוסיים (למשל שימוש במושגים ספרדיים כגון חמנאדס' [ביצים המתבשלות בחמין של שבת] או צ'איניק [קומקום מים]), בקללות עסיסיות בשפת היידיש ובהיגוי שאיננו דומה ליידיש הגליציאנית והפולנית שבפי החסידים האחרים.
לציבור החילוני מוכרים אנשי ירושלים בעיקר בשל התנגדותם התקיפה לציונות ולמודרנה (עד כדי שנאת המדינה), סירובם לקבל אזרחות ישראלית, החזקתם בגוף הכשרות המחמירה והיוקרתית ביותר (בד"ץ העדה החרדית), הפגנותיהם האלימות בכיכר השבת (לרוב נגד חילול שבת וחילול קברים ונגד מצעדי הגאווה); אבל בחיי היומיום הצ'אלמרים מתאפיינים דווקא בסגנון חיים רגוע – מעין "שאנטי" חרדי, ללא לחץ ועם הרבה "זרימה".
יתר על כן, בניגוד לתדמיתם הקנאית כ"שומרי החומות" (והם אכן קנאים מאד בתחומים רבים), דווקא בתחום ההלכתי הם נחשבים למקלים. רבים מרבניהם סברו ועדיין סבורים שביחס להלכה כוח ההיתר עדיף על כוח הסירוב (ידוע בגישה זו הוא ר' ישראל יעקב פישר שהיה מהרבנים הבכירים של העדה החרדית). לכן חרדים רבים מזרמים מגוונים נוהגים להתייעץ עם רבני העדה כדי למצוא לעצמם קולא או היתר הלכתי.
קיצוניותם הדתית מתבטאת בעיקר בלהט האידיאולוגי לשמר את ירושלים של פעם – העיר בטוהרתה, לפני שחוללה כביכול בידי החילונים הציונים. לכן הם שומרים בקנאות על מנהגי העבר הירושלמיים, דבקים בהלכות ישנות (נמנעים גם משינוי לחומרה), מאדירים דמויות עבר ומתרפקים על ימים רחוקים. בעיניהם ההיאחזות בעבר הטהור הוא המפתח לקירוב המשיח והגאולה (כדוגמא של המאבק במודרנה אפשר לציין את המאבק שניהלו אנשי ירושלים נגד תלמידי ישיבת סלבודקא שעלו לארץ וביקשו להתיישב בירושלים. תלמידי סלבודקא שצימחו בלורית והלכו עם חליפה קצרה ועניבה, נראו לירושלמים כמייצגים של ההשכלה והמודרנה. לכן הם התנגדו להשתלבותם בחיי היישוב הירושלמי. ר' יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים שתמך בסלבודקה וידע להעריך אותם, המליץ להם ללכת לחברון ושם נקבעה ישיבת הדגל שלהם. בויקיפדיה מובאת גירסה מעט שונה מפי ר' יחזקאל סרנא ראש היישיבה דאז: 'כשבאתי לארץ ישראל שאלתי היכן לייסד את הישיבה. נועצתי בגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ'ל, שקרא לי לחדר ואמר: 'באתם לקבוע ישיבה, תעשו כרצונכם הטוב', אבל הבנתי מדבריו, שירושלים אינה נוחה להקים בה את הישיבה, בגלל הניגוד בין היישוב החדש לישוב הישן והמחלוקת שבין הגראי'ה קוק לקנאי ירושלים. לא רצינו להיגרר למחלוקת הזאת. כמו כן לא רצינו להראות כרפורמים בלבוש המודרני שהיה נהוג אז בישיבה.' (ראו 'חברון', ויקיפדיה).
לפני מאה שנה, כשלא היו חילונים בירושלים, הישוב הישן היה נוהג כמדינת הלכה לכל דבר. ר' שמואל סלנט, רבה המיתולגי של העיר, היה אוכף את דיני התורה באמצעות השוטרים שלו. כך למשל, אם עגלון איחר ונסע בשבת הוא ספג מלקות ללא רחמים. זה ככל הנראה גם אחד ההסברים לסגנון האלים שמאפיין את המפגינים בני העדה החרדית היום.
אנשי ירושלים אינם חסידים במקור ובעבר אף התנגדו בנחרצות לחסידות (בתקנון של שכונת מאה שערים נקבע שלא יקום בית כנסת חסידי בשכונה). סביב בניית בית כנסת החסידי הראשון בשכונה פרצו מריבות רבות, שגבו גם קורבנות בנפש. עם הזמן גדלה אוכלוסיית החסידים בעיר הקודש וחסידיות רבות (כגון חסידות תולדות אהרון) הצטרפו לאנשי ירושלים הוותיקים. ההשפעות שהביאו איתם החסידים יצרו פולקלור ה"ירושלמרי" שטובל עם הזמן בדגשים ומנהגים חסידיים טיפוסיים, לצד מנהגים מקומיים בדגש על רומנטיזציה של העיר. כך לדוגמא, בכל ערב שבת בתפילת המנחה נוהגים רבים מאנשי העדה החרדית ללכת לתפילה בכותל (הזקנים לוקחים עימם בן או נכד כדי להחדיר בו את אהבת ירושלים). בערב פסח הם נוהגים להגיד בכותל את פסוקי התורה המתארים את קרבן הפסח.
מסורת מפורסמת אחרת של בני העדה הן קינות תשעה באב בבית הכנסת במאה שערים (סמוך לכותל), בקבר זכריה ובכותל המערבי. התפילות הללו מלוות בדרשת אבלות של גדולי התורה (ראו: טוקר בני. 29.7.2009. שריפת בית המקדש המחישה את החורבן, ערוץ 7). התחיל בזה לפני קום המדינה המגיד המפורסם ר' בן ציון ילדר, (דמות ירושלמית מיתולוגית) שדרשותיו מרעידותת הלב הביאו אנשים לכדי בכי. בשנים שאחרי הקמת המדינה המשיך את המסורת ר' יעקב גלינסקי, וכיום היא נפוצה בכל הפלגיםם החרדיים (במיוחד זוכה לתהודה הדרשה המסורתית של ר' ברוך מרדכי אזרחי ראש ישיבת "עטרת ישראל").
מסורת אחרת המאפיינת את העדה החרדית היא עלייה לכותל בפסח ובסוכות, לזכר העלייה לבית המקדש שהיתה נהוגה בשמחת תורה (הקפות שניות) ובשמחת בית השואבה. התפילה בכותל בחגים הללו ידועה באווירה המיוחדת שלה ובריקודים האקסטטיים (סרטים המתעדים את השמחות הללו אפשר למצוא היום ביוטיוב).
נוסטלגיה חרדית-ספרדית
כמו אצל האשכנזים, גם אצל הספרדים הזיכרונות הנוסטגליים תלויים במקום הלימוד, באזור המגורים ובבית הכנסת שבו האדם התפלל רוב ימיו. לא הרי הקהילה הספרדית החרדית שבהר נוף בירושלים כהרי הקהילה בהר כנען שבצפת או בעיירות הפריפריה. לא דומה בעל תשובה לבחור ישיבה או אברך מהאליטה הספרדית שבפורת יוסף בירושלים. במיוחד שונים זה מזה הבחורים הספרדים שהתחנכו בישיבות האשכנזיות לעומת הבחורים הספרדים שהתחנכו בישיבות הספרדיות (ריאיון עם ד'ר נסים לאון, מומחה לחרדיות מזרחית, ראש מגמת חברה ותרבות באוניברסיטת בר אילן ומחבר הספרים 'חרדיות רכה' ו'ש'ס של הרב עובדיה יוסף).
ובכל זאת יש מספר מכנים משותפים בין החרדים הספרדים. למשל, הזכרונות החזקים של הדור המבוגר שהיגר לישראל ממדינות האיסלם (צפון אפריקה, עיראק, תימן וכו').
גם החיבה לסיפורי הצדיקים והמקובלים, שהיו פופולריים בעיקר בקהילות הצפון אפריקאיות, היא חלק מהמכנה המשותף הספרדי-חרדי. רבים מהחרדים מהזרם הזה ערכו מסע שורשים למרוקו, תונסיה, לוב ואלג'יריה שהציפו בהם זכרונות ורגשות עזים.
מכנה משותף נוסף הוא חוויות העוני. רבים בציבור הזה באים משכבות המצוקה וזכרונות ההתמודדות שלהם עם המצוקה הכלכלית במשפחות מרובות ילדים עוצמתיים ומשפיעים בהבטים רבים. הקושי היומיומי גם מעצים את הקשרים בין בני משפחה, חברים ושכנים.
האוכל המזרחי ידוע כמתובלן, ארומטי וטעים מאד. לא בכדי רבים מתגעגעים לסירים של אמא וסבתא – ובעיקר לאלה שהוגשו בשבתות וחגים כאשר המשפחה התכנסה.
גם תרבות הפיוטים בבתי הכנסת הספרדיים היא מקור לא אכזב של רגשות נוסטלגיים, בין השאר בשל היסוד המוזיקלי והיסוד הקהילתי החזקים בתרבות המזרח. בעיקר אהובה ומעוררת זכרונות "שירת הבקשות" הספרדית (כינוי לאוסף פיוטים המושרים על ידי הקהל בבית הכנסת לפני תפילת שחרית, בעיקר בשבתות ובחגים. הם עוסקים בעיקר בשבח לקב"ה, בשבת ובגעגועים לארץ ישראל). הערה: בית הכנסת מוסיוף בשכונת הבוכרים ובית כנסת עדס בנחלאות (שניהם בירושלים) מזוהים במיוחד עם השירים הללו.
רבים מהציבור הספרדי היום הם חוזרים בתשובה שאימצו לעצמם את הסנטימנט הנוסטלגי כחלק מטמיעתם בחברה החרדית החדשה. עברם החילוני הוא מקור לזכרונות שליליים שטוענים את משמעות קיומם בהווה.
כיוון שהספרדיות החרדית היא תופעה של ארבעים השנים האחרונות, חלק גדול מהנוסטלגיה של הציבור הזה קשור במוסדות ובאירועים של ש"ס ונוגע בעקיפין ובמישרין לרבני המגזר ובראשם הרב עובדיה יוסף ז"ל, שגם עיצב את השקפתם וסגנון חייהם של רבים.
הרב עובדיה הירבה לספר על ילדותו (הקלטות של זכרונותיו נמכרות היום בהמוניהן ומביאות רבים לדמעות) ורבים אחרים דרשו וכתבו על חייו המרתקים של מי שנחשב אצל הספרדים לגדול הדור.
לאחר שהלך לעולמו, התגלע משבר משפחתי מעניין סביב ירושתו של מרן, שאיים לפרק את משפחתו ואולי גם לבזות את זכרו. "הויכוחים על הירושה התנהלו בעיקר בין משה יוסף, בנו הצעיר של הרב, ורעיינתו יהודית מצד אחד, לבין עשרת ילדיו האחרים. הרב המנוח התגורר ב-20 השנים האחרונות אצל משה ויהודית ברחוב הקבלן בירושלים. הוויכוחים נסבו בעיקר על שתי סוגיות: הדירה, שבה עדיין מתגוררים משה והיהודית, ומפעל הספרים של הרב. במהלך הדיונים הוצג מסמל חתום בידי הרב עובדיה, שלפיו משה הוא שיירש את הספרים. עיקר המחלוקת היה סביב החשד שמשה ויהודית מסתירים מיליוני שקלים שצברו מתרומות, דבר שכנראה הופרך בהליך הגישור. חלק מהאחרים גם פיקפקו במהימנות המסמך המוריש את הספרים לבן הצעיר. במסגרת הליך גישור (שהגיע לסיומו בפברואר 2016) הוסכם שמשה ויהודית יקנו את הדירה והכסף יחולק באופן שוה בין האחים. על פי תוכניתם יהפכו בני הזוג את הבית ל'בית מורשת מרן', הספרייה המכילה כ-30 אלף ספרים תיאר שם, ובמקום יוקם 'כולל'. מכון הספרים שמפיץ את פסיקות הרב יועבר לשם, וכמוהו גם משרדי מפעל הכשרות בד"ץ בית יוסף. כל האזכרות של הרב עובדיה ורעייתו מרגלית יערכו במקום. בני המשפחה ימשיכו לגור שם, ולצורך התשלום והקמת בית המורשת הם מתכוונים לבצע מגבית. הושגה הסכמה גם על הפריטים הקטנים אך הסמליים, כגון המצנפת של הרב, גלימתו, כוסות הקידוש שעליהן בירך, החנוכיה, כלי הכסף, קערת הפסח, מקל ההליכה והביגוד. הוסכם כי חלקם יישארו בבית המורשת וחלקם יפוזורו בין האחים למזכרת" (שלזינגר יהודה, הסוף לקרב הירושה: הסכם בין ילדי הרב עובדיה יוסף, ישראל היום, 15.2.2016, עמ' 18).
פולקלור נרחב התרבד עם השנים סביב תרבות העצות והברכות של המקובלים הספרדים, שאת ביתם פוקדים בשנים האחרונות גם דתיים, מסורתיים וחילונים. בראשית 2016 נמכר בבית המכירות "קדם" "פנקס המטופלים" של הרב כדורי זצ"ל – מי שכונה "זקן המקובלים", והיווה מוקד עלייה לרגל לישראלים רבים, ובהם לא מעט פוליטיקאים, ידוענים ואישי ציבור. "לא תמצאו שם אנטיביוטיקה או ציפרלקס". כתבה טלי פרקש ב-Ynet יהדות. "אז מה כן? לחשים, קמעות, סגולות וחישובי מזלות שערך "זקן המקובלים", הרבב יצחק כדורי. אוסף נדיר מסוגו של טיפול באמצעות "מאגיה לבנה" או קבלה מעשית, של כאלף פונים בלמעלה מ-450 מקרים שונים" (פרקש טלי. 12.1.2016. פנקס הסגולות: נחשף ספר המטופלים הסודי של הרב כדורי, Ynet יהדות).
בפנקס של כדורי, שנכתב בסגנון שאפיין חכמים בארצות ערב, תועדו הפונים אל הרב עם מצוקות שונות, בשמותיהם – לצד הטיפול שניתן להם. בכתב ידו תיעד המקובל הפופולרי את שם הפציינטים וגילם, מקום מגוריהם, הסיבה שלשמה פנו אליו ואמצעי הסיוע שניתנו לסובלים כמזור למצוקתם. מדי פעם נוסף מידע על הצלחתו או כישלונו של הטיפול המאגי. "היומן הרפואי" לא היה למעשה פנקס רגיל, אלא "שנתון כיס" של השנים 1964-1965 שעליו כתב הרב בכתב רש"י, בסגנון "מזרחי" קלאסי.
הערה: המסמך הזה הוא עדות סוציולוגית משעשעת, מבהילה ומרגשת כאחד (תלוי בנקודת ההשקפה) על תרבות עממית עניפה שחצתה מזמן את גבולות שכבות המצוקה. אלה אנשים שבכאבם מוכנים לעשות כל מיני דברים משונים - תליית קמיעות, אמירת לחשים, אכילה ושתייה של מאכלים סרי טעם וכדומה. את השירות הזה מספקים רבנים מרקע מגוון, מקצתם בעלי כוונות טובות, כריזמה ויכולת פסיכולוגית טבעית, ומקצתם נוכלים, שעושים מהמצוקה והכסילות האנושית הון.
היומן הזה, שאליו צורפו עוד מספר תכתובות אישיות, הוצע במחיר התחלתי של לא פחות מ-6,000 שקלים, ולא ידוע המחיר הסופי שבו נמכר.
חרדים ספרדים שלומדים בישיבות האשכנזיות (ויש רבים כאלה) מתקשים לשמר את מנהגי בית אבא משום שהם מהווים מיעוט בתוך הציבור הזה ומשום שהחברה החרדית-האשכנזית נגועה בסנוביזם והתנשאות (ויש שיאמרו גזענות). לכן למשל, קיימות בישיבות האשכנזיות מכסות קבלה לבחורים ספרדיים. זו גם הסיבה לזלזול האשכנזים בכשרות הספרדית (ראו: הלוי אברהם. 10.3.2011. 'הרב המגרש' יצא לחו'ל; הרב עובדיה לגבירים: אל תתרמו לו, כיכר השבת). כך למשל, יש ישיבות שראשיהן לא מאפשרים לבחורים הספרדים לערוך סליחות באלול לפני מנהג בית אבא (אצל הספרדים נהוג להתחיל את הסליחות בראש חודש, בניגוד לאשכנזים שמתחילים אותן בשבוע שלפני ראש השנה).
לא נדיר שפורצת מחלוקת בין בחור ישיבה ספרדי לבין ראש הישיבה האשכנזי שבו הוא לומד, סביב השאלה האם לקיים את המנהג האשכנזי של חדר ייחוד, שאינו מקובל על הספרדים. היו ראשי ישיבה שאף שאיימו שלא ישתתפו בחתונת תלמידם הספרדי אם לא יקיים את המנהג המוזר (ויש שיגידו "דוחה"), והדבר עורר מורת רוח רבה בקרב התלמידים הספרדים ורבותיהם (כולל הרב עובדיה יוסף).
פה ושם אפשר למצוא ישיבות אשכנזיות שמנסות לשמר קמצוץ מהמסורת הספרדית. כך למשל בישיבת באר יצחק במושב תפרח נוהגים במנהג "מבחן הסיכה" על פי מסורת הספרדים. המבחן נועד לבחון את זכרונו ובקיאותו של הבחור. נועצים סיכה במקום אקראי בגמרא, ואז שואלים את הבחור אודות הטקסט שבו ננעצה (ראו: גאונים שידועים במבחן הסיכה, אתר אוצר החוכמה).אבל אלה טיפות ספרדיות בים ההגמוניה האשכנזיות שמכתיבה את הטון בישיבות הללו. למען האמת גם ראשי הישיבות הספרדיות לא מתאמצים במיוחד לשמר את שורשיהן התרבותיים. כך למשל, בניגוד ליידיש, הלאדינו אינה רווחת בישיבות הספרדיות. בישיבת "כסא רחמים" של הרב מאזוז, הנחשב ללוחם למען הספרדיות המקורית, נוהגים אמנם ללמוד בשיטת לימוד אשכנזית אך במקביל מנסים להנהיג לבוש ספרדי. אבל כאמור, זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
ישנה רק קבוצה אחת של "ספרדים טהורים", באזור ירושלים שדחתה בתקיפות את ההשפעה האשכנזית וחבריה מתנגדים אפילו למהלך ההלכתי של הרב עובדיה שקבע כי יש לקבל בארץ ישראל את הוראותיו ההלכתיות של הבית יוסף בעל השולחן ערוך (הרב יוסף קארו) ולא לנהוג כמנהג בן איש חי (ספר דרשות לפי פרשיות השבוע, ובו ביאור על פרשת השבוע והלכות שחובר על ידי חכם יוסף חיים מבגדאד - 1834–1909). הערה: הספר התקבל כספר הלכה קובע בחלק מקהילות המזרח התיכון ובעיקר על יהדות בבל. פסקי הרב מחמירים בדרך כלל ומבוססים על הקבלה והאר'י.
הקבוצה הזו אינה נסמכת כיום על דמות תורנית בולטת ומצטיינת בעיקר בהתרפקות על דמויות ספרדיות מהעבר, כמו הרב עטייה או הרב בן ציון אבא שאול ושאר חכמי ישיבת פורת יוסף המיתולוגית.
יואליש קרויס ואוסף הפשקווילים
יואל (יואליש) קרויס (יליד 1973) הוא תושב שכונת מאה שערים המכונה לעתים בעיתונות "קמב"ץ העדה החרדית" (אף על פי שאין לו תפקיד רשמי שכזה). בעבר נודע כאחד המפיקים של הפגנות אנשי העדה החרדית כנגד חילול שבת, חפירות קברים ומצעד הגאווה. בזמנו נחשב לאחד הקיצונים בעדה – פרחח חרדי שמחצין סממנים אנטי-ציוניים כגון סירוב להחזיק בתעודת זהות ישראלית או לבישת שק אבלות ביום העצמאות. גם דתיותו מוחצנת. כך למשל, הוא נוהג ללכת בבלויים, הוא לא אוכל ביצים שהוטלו בשבת, אופה בעצמו את הלחם ושותה רק חלב של פרות שצעדו ארבע אמות (יואל קרויס, ויקיפדיה. ב-2006 יצא סרט תיעודי עליו "יואל, ישראל והפשקווילים" בעברית, יידיש ואנגלית. במאית: לינה צ'פלין).
קרויס הפעיל משחטת עופות בשכונת מאה שערים, אף שהוא עצמו צמחוני, לדבריו משיקולי כשרות. ב-2011 עצרה אותו המשטרה וסגרה את המשחטה בשל פעילות לא חוקית. ב-2016 הוא הורשע בעבירות מס ובעבירה של אי הוצאת תעודת זהות. בית המשפט גזר עליו מאסר בפועל לתקופה של שבעה חודשים, קנס בסכום של 50 שקלים ושישה חודשי מאסר על תנאי.
בשנים האחרונות התמתן קרויס מבחינה אידיאולוגית (כמו חלק גדול מקהילתו) וחימם את יחסיו עם החילונים. הוא הפך ליקיר התקשורת החילונית ולמורה דרך פופולרי בנבכי העדה החרדית. למעשה קרויס היה מאז ומעולם איש של ניגודים: מצד אחד קנאי שלא בוחל בשימוש באלימות כנגד שוטרים ומצד שני איש חביב, רב קסם ומסביר פנים, שידוע גם במעשי החסד שלו (הוא מוכר כמי שמחלק בסתר אוכל למשפחות עניות, כדי שיהיה להן שולחן ראוי לשבת, או משכן בביתו צעירים שנשרו מהישיבה).
לעיתים נדמה שהקנאות עבור קרויס היא בעיקר תחפושת או יותר נכון מותג חברתי מכיר. למרות חזותו "הפראית", קרויס הוא גם איש רוח ובשנת 2012 הוציא לאור ספר הגות בשם "משנתו של רבי עמרם", שמשרטט את משנתו ודמותו של הרב עמרם בלוי (מי שנחשב למנהיג ומייסד נטורי קרתא).
כבר בילדותו החל קרויס לגלות בעצמו את דחף האספנות. הוא החזיק באוסף בולים גדול, ולמרבה ההפתעה אסף גם תקליטים (עד היום הוא מחזיק ברשותו פטיפון ישן). באופן מאד לא טיפוסי לחרדים, קל וחומר לאיש העדה החרדית, ביתו במאה שערים מלא וגדוש בפריטי נוסטלגיה מגוונים. אבל יש אוסף אחד, חרדי-קנאי במובהק, שרשום בעיקר על שמו: אוסף הפשקווילים המרשים שצבר. פַּשְׂקֶוויל (נכתב גם: פסקוויל; בכתיב יידי: פּאַשקעוויל) הוא כינוי לכרזת קיר או כרוז ברחוב החרדי הנושא מסר לוחמני כלפי רעיון או אדם כלשהו. הוא נכתב לרוב בעברית ארכאית ("לשון הקודש"), ונוטה בתכניו למליצה ולגוזמאות.
באשר למקור המונח הועלו מספר סברות:
א. זהו שיבוש של הכינוי "פסקוינו" (Pasquino) – פסל קדום של אדם קטוע גפיים המוצב ברומא. החל מהמאה ה-16 נהגו תושבי העיר לתלות על הפסל הזה מודעות היתוליות בגנות האפיפיור ומוסד הכנסייה. המילה התגלגלה לשפות אירופאיות רבות וייתכן שהגיעה גם ליידיש דרך הגרמנית או הפולנית.
ב. יש שרואים במושג גלגול של הביטוי 'פתקי אוויל' הנהגה בהברה אשכנזית ("פיסקיאוויל"). מקובל להניח שטבע אותו רבי יעקב מעמדין שהיה מגדולי הלוחמים במשיח השקר שבתאי צבי. על אלה שכתבו נגדו מודעות אנונימיות אמר רבי יעקב: "כל אלה שכותבים פסקי אוויל לא ינקו מדין שמים".
ג. יתכן שמקור המושג "פשקוויל" מהמילה הרוסית 'פשקא' שמשמעותה עקיצה.
המסרים המובעים בחלק גדול מהפשקווילים חבויים בתחכום ובשנינות שלהם ומבוססים על קודים פנימיים של החברה החרדית, בשיבושי לשון מכוונים ובקיצורים שאינם נהירים לחילונים. הפשקוויל, המהווה כלי תקשורת משלים בחברה החרדית, נתלה על קירות הבתים, גדרות ולוחות מודעות בריכוזים החרדים (בעיירות באירופה, ביישוב הישן וכיום בשכונות החרדיות בירושלים, בבני ברק ובריכוזים חרדיים אחרים), או מופץ בכרוזים המושלכים ברחובות ממכונית או מפוזרים בבתי הכנסת.
פעמים רבות מדובר בכרוז אנונימי שמטרתו למחות כנגד מעשה לא מוסרי לתפישתה של העדה (בעיקר חילול מצוות), להכתים את "הסוטה" ולהנחות את ציבור המאמינים או לדרבנו לנקוט בפעולה אלימה כלשהי נגדו/ה (למשל גינוי, נידוי או חרם). היו רבנים שיצאו נגד התופעה ואמרו על כותבי הפשקווילים שהם עוברים על איסור התורה "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד), אבל זה לא הכחיד את המנהג, ומסורת הפשקווילים הפכה לאחד מתווי ההכר של השכונות החרדיות.
בשנים האחרונות גדלה ההתעניינות המחקרית בתופעת הפשקווילים, ועל מדף הספרים המדעי הצטברו שורת מאמרים בנדון ( רשימה של מאמרים וקישורים רלוונטיים ראו בערך 'פשקוויל' בויקיפידה).
בשנת 2005 עלתה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב תערוכה שהציגה מודעות קיר ופשקווילים ברחוב החרדי (האוצרת ניצה בהרוזי ברעוז). האלבום "פשקווילים - מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי" (יד יצחק בן צבי ומוזיאון ארץ ישראל, 2005) שנלווה לתערוכה (עורכות ניצה בהרוזי-ברעוז וגניה דולב) כולל מבוא מאת פרופ' מנחם פרידמן, קובי אריאלי וצפורה שפירא, לצד צילומים של כמאה ושלושים מודעות קיר, המחולקות לשבעה שערים: מחלוקות בישוב הישן בירושלים, "החינוך הטהור", ההיבדלות מן הציונות, חילול שבת, פלגנות בתוך המחנה, צניעות האשה, סוגיות מריבה.
חוקרים רבים רואים במודעות הללו מראה חשובה למאפיינים רבים בחיי החברה החרדית בכלל והעדה החרדית בפרט, לרבות יחסיה עם החברה החילונית הסובבת אותה. אופיין הסוער והאלים (ולרוב גם המגוחך), תוחלתן קצרת הימים על גבי הקירות והלוחות, והיותן עשויות נייר מתכלה, הופכות את המודעות האלה יעד נחשק לאספנים. הגדול מכולם בתחום זה הוא כאמור יואליש קרויס.
את הפוטנציאל האספני של הפשקווילים גילה קרויס כבר בגיל צעיר, אבל לאחר שהצליח לגבש אוסף מכובד זרק את הכל מחוסר עניין. למזלו ולמזלנו כעבור זמן מה הוא חזר לתחביבו והצליח לבנות אוסף מרשים של כעשרים אלף פשקווילים ומודעות חרדיות מסוף המאה התשעה עשרה ועד ימינו. בעבר נהג לרדוף אחרי כל מודעה שנתלתה במאה שערים וסביבותיה והיה לו גם הסדר קבוע עם המדביקים שתמורת תשלום צנוע הם יספקו לו עותק של כל מודעה חדשה. הוא פנה גם לאספנים קטנים של פשקווילים, כגון בחורי ישיבה, וקנה מהם את האוספים שברשותם בסכומים מכובדים (כל אספן מתמקד בדרך כלל באיסוף פשקווילים של החסידות שלו). לטענתו מאספן אחד רכש את האוסף האישי שלו בסכום של 25 אלף דולר!
תחילה אוחסן האוצר בסליק שבדירתו בת שני החדרים ב"קסבה" של מאה שערים. דלת קטנה בתחתית ארון הקיר נפתחת, וסולם מוביל אל חדר גדול הכרוי באדמה. כאשר האוסף גדל העבירו קרויס למחסן הצמוד לדירה.
הפשקוויל עתיק באוסף הוא משנת תרפ"ט והחדשים מהשנים האחרונות. כתחביב משני מחזיק ברשותו קרויס גם אוסף של כלים, בקבוקים ואריזות שהיו בשימושם היומיומי של בני הישוב הישן. חביבה עליו במיוחד פחית השמן (מקבר רחל) שעליה נכתב Made in Palestine ומהדורה מאוחרת יותר Made in Israel.
בראיון שערכנו איתו, ציין קרויס מספר דגשים לגבי אוסף הפשקווילים שברשותו:
א. חשוב להבחין בין מודעה לבין פשקוויל. בניגוד למודעה הפשקוויל הוא אנונימי ולא ידוע מי כתבו. בנוסף, הפשקוויל נכתב בעיקר כנגד אדם מסוים או קבוצה מסוימת, כאשר המסרים בו נרמזים ומובנים בעיקר למי שצריך להבינם. כדי להמחיש שולף קרויס נייר מצהיב מתוך האוסף, שעליו מתנוססת הכותרת: "חיים המוסר". מעטים יודעים מיהו אותו חיים המוסר, למעט מכרים וחברים מבית הכנסת שבו הוא מתפלל, אבל מה שחשוב זה שאותו חיים יודע גם יודע שהמסר נכתב עליו ואליו והוא שרוי מן הסתם בחרדה.
ב. לא מעט פשקווילים נכתבים בזהות מזוייפת, שכוללת לא רק את השם המפוברק של המנאצים אלא אפילו את חתימתם השקרית בעליל. דוגמא לכך הוא פשקוויל שיצא בזמנו כנגד ח"כ מאיר פרוש, איש יהדות התורה. בנייר שחולק בתיבות דואר רבות בירושלים הופיע הלוגו של העירייה (פרוש כיהן אז כסגן ראש עיריית ירושלים) עם חתימתו המלאה של פרוש. במכתב הזה הודה כביכול הגביר בכשלונו במאבק למען השבת וביקש לכאורה הזדמנות נוספת (קרי, קדנציה נוספת של ארבע שנים). הזיוף היה כה מוצלח עד שאפילו הקנאים לקחו את דבריו ברצינות.
ג. יש פשקווילים שלא עלו מעולם על לוח המודעות ונועדו לאיים רק דרך תיבת הדואר של הממוען המגונה.
ד. הפשקווילים מהווים מראה לרוח הזמן ותמורותיה. קרויס מציג לדוגמא מודעה משנת תרצ"ג שעוסקת באופן טיפוסי בצניעות הנשים. כותרתה: "התעוררות". המוחים מזהירים מפני הנשים שלובשות 'טיכאלך' –מטפחות ללא 'של'. כיום נורמות הצניעות השתנו ורוב הנשים החרדיות גם במאה שערים לא עוטות של כזה מעל מטפחתן.
ה. מפיצי הפשקוויל משתמשים בשיטות מתוחכמות כדי להפיץ את מודעותיהם בלי שהמשטרה תעלה על עקבותיהם. בזמנו פורסם פשקוויל שהישווה בין מפקד משטרת ירושלים להיטלר ומטבע הדברים עורר סערה גדולה. המשטרה דלקה אחר מפיץ המודעה המנוול ללא הצלחה, משום שהפשקווילים הופצו במכוון בשכונות השונות על ידי ילדים ובאותה שעה בדיוק. יש פשקווילים שמופצים באמצעות חור שנפער בקרקעית המכונית, כדי להסוות את המפיצים ולאפשר להם להימלט במהירות ממקום הפשע.
ו. ישנם שיטות מיוחדות שנועדו להתגונן מפני תולשי המודעות (הן חלק בלתי נפרד מהפולקלור). כך למשל, בזמן הדבקת המודעה שפוגעת במישהו, מעמידים שני חרדים שקוראים כביכול בעניין את המודעה החדשה. העמידה מול המודעה מונעת מאלה שזוממים לתלשה לבצע את זממם.
ז. היום אפשר להדפיס מודעה תוך מספר דקות, אבל בעבר ההדפסה ערכה שעות ארוכות. הדבר יצר פרק זמן שבמסגרתו אפשר היה להתחרט או לחשוב פעמיים לפני פרסום הפשקוויל המשמיץ.
ח. החרדים לא מתעניינים במיוחד בהיסטוריה של הפשקווילים, אבל כאשר זקני העדה נתקלים באוסף של קרויס הם נזכרים בחיוך במאבקים ההיסטוריים הרבים (לעתים על קוצו של י') שטלטלו את חברתם.
בעידן האינטרנט הולכים ומאבדים הפשקווילים מהאפקטיביות והפופולריות שלהם, ולמעשה נעלמים בהדרגה מהזירה החרדית (באופן פרדוכסלי ועצוב הרשתות החברתיות הפכו ללוח פורה של "פשקווילים חילונים"). אולי זו אחת הסיבות (לצד ההתמתנות האידיאולוגית) לכך שקרויס עשה צעד מפתיע ביותר. לא זו בלבד שהוא סייע בהפקת התערוכה על הפשקווילים במוזיאון ארץ ישראל אלא שהוא איפשר לספריה הלאומית להנגיש את האוסף שלו לציבור הרחב (נטע סלע. 14.9.2010. האיש שבקיר: מה הסיפור של יואלישש קרויס והפשקווילים? Nrg).
קרויס תרם לאתר הספרייה הלאומית בירושלים קרוב ל-14,000 פשקווילים מתוך הארכיון הענק שבידיו (כ-20,000 פשקווילים). חודשים רבים הוא עמל על סריקת מאות הפשקווילים באמצעות מכשור מיוחד שקיבל מהספרייה הלאומית (הערה: הסריקה הדיגיטלית, שהשתכללה בשנים האחרונות, מאפשרת היום להנגיש אוספים פרטיים לציבור הרחב) האוסף הגדול שברשות קרויס הועלה לאתר הספריה הלאומית כשהוא מחולק לנושאים. כך, למשל: "זעקת השבת-כביש בר אילן", "עמנואל", "פלאפונים כשרים", "בחירות לכנסת בשנת תשמ"ט, "פאה נוכרית".
לשאלתנו כיצד ייתכן שקנאי כמוהו, אחד מסמלי נטורי קרתא, ישתף פעולה עם מוסד ציוני מובהק, עונה קרויס תשובה אפולוגטית מחוייכת שמאפיינת אותו: "אני לא לוקח מהציונים דבר, אבל לתת אין לי שום בעיה". שיתוף הפעולה עם הספרייה נועד לדבריו גם לצורך שימור האוסף החשוב שבידו. הוא מבין שאם האוסף ישמר בדירתו בלבד הוא נתון בסכנת כלייה (הוא עצמו לא נכנס בשערי הספרייה הלאומית מסיבות אידיאולוגיות). חרף תשובתו של קרויס אפשר לשער שיש כאן גם מניע כלכלי (מיתוגו של קרויס כאושיה חרדית) וערכי (קירוב לבבות).
הרב ישראל גליס נוהג כבר למעלה מעשור לשלוח מעת לעת סטודנטים חילונים בקבוצות קטנטנות לסיור במאה שערים, כדי שיכירו כדבריו "את החרדים באמת ושתתוקן משהו מהתדמית הקשה שהודבקה להם". הם מבקרים בכמה תחנות בשכונה כגון בית הדפוס, חנות הקוגעל וחנות הכובעים. אבל גולת הכותרת היא בית משפחת קרויס. בדרך כלל הם מציינים את המפגש עם יואליש ומשפחתו כשיא חיובי של רושם טוב על החרדים הקנאים. באחד על אחד, אין כמוהו בלהסביר את האידיאולוגיה החרדית הקנאית. למשל, מדוע הוא ומשפחתו, כמו כל "הצ'למרים האמיתיים" לא משתתפים בבחירות לכנסת ולא מקבלים תקציבים מהמדינה, ומה פשר כתובות הגרפיטי "שטח פלשתין" על הקירות מסביב (בן חיים אבישי. 9.11.2006. גאוות העדה, מעריב).
קרויס הוא למעשה החסיד היחיד במאה שערים שפותח את דלתו ואת לבו לתיירים. בשיחה עימנו (ראיין אותו אליהו כספי) הוא תולה את ההתנגדות הרווחת בקרב חבריו לסיורים כאלה לאו דווקא בטעמי צניעות (לדידו הסוגיה הזו פתירה), או בשל כעסם של הקנאים על הכופרים הציוניים ועל יחסם השלילי לדת, אלא בהסתה של מורי דרך ומדריכים חילוניים והנטיה של כמה מהם להדגיש את הרע בעדה החרדית. לטענתו "תמיד יחפשו את האמא שנתנה סטירה לילד שבוכה כדי להדגים את האלימות המקומית במקום להראות את הדברים היפים שבקהילה". קרויס מספר על מדריכים שאפילו ממציאים סיפורים כדי להוציא את דיבת השכונה. כך למשל, כאלה שבדו ממוחם את הטענה שרחוב 'חברת ש"ס' נקרא על שם חבורת 'שומרי סדר'. תפקידם היה לכאורה להשליט טרור על סביבתם בדומה למאפיה האיטלקית. בפועל הסיפור הרבה יותר "פרווה". מסתבר שהרחוב נקרא על שם חבורת אנשים שלמדו את הש"ס (גמרא).