מחבר: עוז אלמוג, 2019
נוכחות העבר בעולם החרדי
חבר חרדי הסב את תשומת לבי שהחרדים אינם מתרפקים על העבר כי הם חיים בעבר. כך או אחרת, אין ספק שהתפישה החרדית של העבר שונה בתכלית מזו החילונית ומטבע הדברים קיימת בקרב החרדים רתיעה מטיפוח תרבות נוסטלגית במובן המקובל בחברה החילונית. לא בכדי המושג "נוסטלגיה" אינו שגור בחברה החרדית וכך גם העיסוק המוצהר בה.
רתיעתם של החרדים מנוסטלגיה קשורה בין השאר ברתיעה שפיתחו (לפחות במישור ההצהרתי) מתרבות פנאי ובידור, ובעיקר מזו המקובלת בקרב חילונים. היא נתפסת כעיסוק לא רצוי בשל המוסכמה שחובה לנצל את מלוא הזמן למטרות רוחניות, לאמור: עשיית מצוות, לימוד תורה והגות דתית. גם מאדם אשר עמל לפרנסתו ואינו שקוע בעולמה של תורה מצופה שבזמנו הפנוי ילך לשיעורי תורה ולא יבטל זמנו בהבלי החומר.
עם זאת, בשנים האחרונות הולך ומתרחב הפער בין הממד ההצהרתי הרשמי לבין המציאות בשטח. תרבות הנופש והבידור במגזר החרדי נמצאת בתנופת התפתחות ואפשר לשער שהמגמה הזו תטביע את חותמה גם בתרבות הנוסטלגיה שלהם.
התפישה שהדורות הקודמים היו טובים יותר מדור ההווה ("ירידת הדורות") היא תפישת יסוד בתרבות החרדית והולמת בעקיפין את רוח הנוסטלגיה (קשה למצוא חרדי שיאמר שהדור שלו טוב במשהו מהדור שקדם לו). בגמרא נאמר "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הם כבני אדם אנו כחמורים". גם פוסקי הלכה לא ירשו לעצמם בדרך כלל לחלוק על פוסקים מדורות קודמים, מתוך הכרה צנועה בעליונותם המוסרית והאינטלקטואלית.
בפועל החברה החרדית חיה את העבר באופן מוחשי אולי יותר מכל חברה אחרת – באמצעות התפילה, הלימוד וסיפורי הצדיקים וגדולי התורה (כנאמר "חדש ימינו כקדם"). משפטים כגון "כך אבא ז"ל היה עושה" או "כך הרבי זצ"ל היה עושה" שגורים בשפה החרדית.
אגב, כמה רבנים נודעים בישיבות הליטאיות התמחו בסיפורים מרתקים על גדולי הדור מדורות קודמים ובזכות סיפוריהם המרתקים קנו לעצמם מאזינים נאמנים ונלהבים. כך למשל הרב אלעזר שך זצ"ל היה ידוע בסיפוריו ונכדו הוציא אחרי מותו ספר שליקט את הסיפורים הללו. דוגמא נוספת היא הרב משה מרדכי שולזינגר זצ"ל שהיה מספר בדרשותיו על הרב מבריסק, על הסטייפלער, על הרב שך ועוד. הוא היה מספר סיפורים כה מוכשר שהמונים נהרו לשמוע אותו. הדוגמה הבולטת ביותר בימינו היא הרב ברוך מרדכי אזרחי. הוא ידוע בסיפוריו על חמו רבי מאיר חדש, על הסבא מסלבודקא, על הרב מבריסק ועוד. הוא עושה זאת בצורה כה חיונית שאלפי בחורי ישיבה נוהרים בליל שבת לשמוע את סיפוריו.
הנוסטלגיה נוכחת באופן עקיף בתרבות החרדית גם משום שמדובר בחברה סגורה עם אוריינטציה קהילתית ומשפחתית מובהקת. זו לא רק מצוות "כבד את אביך ואת אמך" שנחשבת למרכזית בהווייתם, אלא גם התלכיד הקהילתי ההדוק והחוויות המשותפות החזקות שמייצרות אינספור אסוציאציות וזיכרונות לטווח ארוך. מטבע הדברים לכל יישוב, שכונה וקהילה חרדיים יש גם נוסטלגיה פנימית הייחודית להם, שרובה נשמר כתורה חברתית שבעל פה.
כיוון שהחרדים לא כותבים ולא קוראים פרוזה, חסר על מדף הספרים שלהם ספרות יפה שמתעדת באופן סוציולוגי-אנתרופולוגי את העולם החרדי הישן. אחד הבודדים שעשה זאת בכישרון רב הוא יוצא בשאלה מפורסם – הסופר יהושע בר יוסף. כך למשל, ספרו "עיר קסומה" (הקיבוץ המאוחד, 1979) מביא את סיפורם של שלושה דורות במשפחת רבנים חסידיים בצפת - מראשית המאה התשע עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה. הרומן הזה כולל דמויות אותנטיות מהיישוב הישן בעיירה הצפונית, שנעשה מזוהה עם תורת הקבלה.
נוסטלגיה בתקשורת החרדית
בשנים האחרונות חלה פריחה במחקר ובתיעוד ההיסטורי של היהדות החרדית, הן על ידי חוקרים מהאקדמיה והן על ידי חוקרי עבר מתוך המגזר החרדי, שהניבה ספרים ומאמרים לרוב (כך למשל מחקריהם של מנחם פרידמן, קימי קפלן, בנימין בראון, ליאור אלפרוביץ , שלמה טיקוצינסקי). אפשר אפוא להניח שהמודעות ההיסטורית משפיעה ועוד תשפיע על תרבות הזיכרון החרדית.
עם זאת, בינתיים הרתיעה ממנהגים חילוניים ומלימוד היסטוריה מדעית (חילונית בעליל) מסבירה את העובדה שאין כמעט עיסוק רשמי בנוסטלגיה בתקשורת החרדית ובוודאי לא מדור שנועד לעיסוק בנושא. בעיתונות הממסדית המרכזית ('יתד נאמן' ו'פלס' הליטאיים, 'המודיע' ו'המבשר' החסידיים ו"יום ליום" של ש"ס) הנוסטלגיה מופיעה באופן עקיף בעיקר בכתבות של מוספי השבת. כך למשל, בכתבות על דמויות של רבנים חשובים מדורות עברו. לצד סיקור דמותו הרוחנית של הרב מופיעים לעיתים גם תיאורים היסטוריים של הישיבה ושל התקופה כולה. דוגמא אחת מיני רבות היא כתבה שהופיעה ביתד נאמן (מוסף שבת קודש, פרשת בראשית תש'ס) שעסקה באחד מגדולי ראשי הישיבות בדור שלפני השואה, רבי שמעון שקופ ראש ישיבת גרודנא באירופה (לרגל 60 שנה לפטירתו).
העיתונים החסידיים מפרסמים מעת לעת כתבות על מנהגים מסורתיים בחצרות החסידים (למשל מנהגי זימרה), שמעוררות גאווה וזיכרונות ישנים. כמו כן מתפרסמים בבמות הללו מדורים של צילומים היסטוריים של רבנים ואדמו"רים שנאספו אל אבותיהם.
ב"יתד נאמן" הליטאי היה לפני מספר שנים מדור שסקר את הידיעות שפורסמו באותו שבוע לפני 50 שנה, ובעקבותיו הופיע ב"המודיע" החסידי סקירה דומה מלפני 30 שנה. באופן כללי החסידים אוהבים את האגדה והסיפור העממי עם הלקח המוסרי. מעשיות חסידיות רבות ("חסידישע מייס'עס") מכילות התייחסות מפורטת לחפצים מאותה תקופה רחוקה וכן שמות וכינויים אופייניים לאותה עת (עגה חסידית שמקצתה נעלמה עם הזמן).
לעתים לסקירות של פולמוסים הלכתיים שהיו בדורות קודמים, מתלוות תמונות שנותנות את ניחוח הזמן (למשל תמונות של מודעות בעד ונגד מאת הבד"ץ). כך למשל, בגיליון מוסף שבת קודש ערב פסח תשמ"ח הופיעה ב"יתד נאמן" כתבה נרחבת על הויכוח ההלכתי על מצות שנאפות בידי מכונה אוטומטית. הכתבה פורסמה לרגל 150 שנה להמצאת המכונה הראשונה לאפיית מצות ולצד הסקירה ההיסטורית של הפולמוס שמלווה את החברה החרדית על ימינו צורפו כרזות ישנות של רבנים ובתי דין מצד המצדדים ומצד המתנגדים.
אירוע חריג בעיתונות החרדית בהקשר הנוסטלגי התרחש למרבה ההפתעה בעיתון האולטרה שמרני "יתד נאמן". לקראת חג הפסח 2014 פרסם העיתון מוסף מיוחד בשם "מראה מקום". "כותבי העיתון נשלחו אל 40 נקודות ציון היסטוריות, כדי לבדוק מה קורה בהן היום. לצד מקומות מן ההיסטוריה החרדית — יצאו מיטב העיתונאים החרדים לחפש את הבית שבו נערכה הפגישה ההיסטורית בין בן־גוריון לבין החזון אי"ש, את מרתף מלון המלך דוד שאותו פוצצו אנשי האצ"ל, את הבית ברחוב בן־מימון בירושלים שבו התגוררו בעבר ארבעה ראשי ממשלה, את החוף שבו טבעה האוניה אלטלנה ואת האולם שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל. הכתיבה על האירועים הללו היתה אמנם מנקודת מבט ביקורתית, אבל המוסף הפליג בהמשך גם אל האולם שבו נערך משפט אייכמן, זירת הפיגוע באוטובוס בכביש החוף בשנות ה־80, המטוס שבו טס בגין לראשונה למצרים ועוד." (מצוטט מתוך הטור של סיון רהב מאיר. 25.4.2014. ידיעות אחרונות, מוסף השבת).
במות השיח החרדיות האינטרנטיות ומדורים היסטוריים באתרי החדשות הגדולים ("בחדרי חרדים", "כיכר השבת" "חרדים 10") שינו דפוסים רבים בתקשורת החרדית המסורתית. אבל דווקא בעניין היחס לנוסטלגיה הם נותרו דומים למדי לתקשורת החרדית הוותיקה והשמרנית. כלומר פשוט ויתרו על התחום הזה.
ב-2014 נעשה ניסיון חלוצי אמיץ להקים במת שיח של נוסטלגיה חרדית בפורום החרדי "אוצר החוכמה". למרבה הצער הניסיון הזה לא הבשיל. בהקדמה לפורום נכתבו הדברים הבאים, שמסבירים את הכישלון (הזמני ככל הנראה):
"מזה זמן רב שרציתי להציע כאן לפתוח בפורום אשכולות של נוסטלגיה מכל סוג. שכונתית, ישיבתית, אישים וכו'. כמובן ללא לה"ר וכד'. בין קפלי האשכולות בפורום מצוי המון מידע נוסטלגי וגם אחר, שאינו מופיע בשומקום אחר ושאנשים מצאו כאן את המקום להעלותו עלי גליון למען יעמוד ימים רבים. יש ביקוש לדבר הזה. צא וראה באשכולות על הרב צוקר וספרייתו. איך אנשים מתמוגגים על זה. ומה גם שתהיה בכך תועלת נוספת של פחות רעייה בשדות זרים." אחד המגיבים בפורום כתב: "לפעמים גם לי מתחשק דבר כזה, דהיינו שכל אחד יכתוב על דמויות שהכיר וכדו' א) יש בעיה רצינית מכיוון שזה מתקרב תמיד לגבולות המותר והאסור בלשה"ר, וכמו שאמרו ז"ל לעולם אל יספר אדם בשבח חברו. עוד שלפעמים זה יכול להיות לעיני אנשים שיתביישו מהדברים מכיוון שמדובר במקום פתוח לכל. ב) מקום פתוח לכול שמיועד לשיחה בטלה, עלול למשוך אליו סוג כותבים עם רמות ירודות בכל המובנים, סוג כותבים שלא מתחשק להם לנבור בין מאות אשכולות בנושאים 'יבשים' כדי למצוא צימוק אחד שמעניין אותם, אבל כשזה מרוכז הכול רווח... ג) כמו שזה מושך אנשים מסויימים, זה גם מרחיק אנשים אחרים שאין להם חשק להימנות על פורום מיועד לנוסטלגיה. ד) כשיש אשכול על איש או נושא, ניתן להתבטא אודות ענין המסתעף ממנו, כשזה לא חורג מגבולות הרצוי כאן בפורום, ולכן באמת מה שאתה רוצה, ניתן לעשות כאן. אלא שלייעד מקום מיוחד בשביל זה, זה כבר לא שוה ולא מכובד, וכנ"ל. שני הגיב: ר' זלמניו הנכבד, ועמך שאר העושים לעמן החייאת פורומנו. קח לך ידידים נאמנים, חברים מקשיבים משאר הימים, אסוף אותם יחד ואמור: הבה נדבר נוסטלגיה! הבה נעלה זכרונות מהימים הטובים, ותהמה עלינו נפשנו! ברור כשמש שזה לא יקרה. יש דברים שנאמרים וקורים, אי אפשר לתזמן ולְעַשׂוֹת אותם... נוסטלגיה קבעוני לדורות. 26.5.2014. פורום אוצר החוכמה.
אחד הסימנים המעידים על שינוי בגישה שבפתח היא התרבות השימוש במילה המפורשת "נוסטלגיה" בבמות האינרנטיות החרדיות. אפשר שהשינוי התרחש בהשפעת התקשורת החילונית ואפשר שגם בשל המהפכה הויזואלית (האפשרות לצרף לכתבות בקלות תמונות וסרטונים).
כך למשל, באוקטובר 2008 הופיע פוסט בשם "20 שנה ל'דגל התורה' – נוסטלגיה" שבפתיחתו נכתב: "בימים אלו מלאו 20 שנה לתנועת "דגל התורה", זוהי הזדמנות עבורי לשחזר את הזכרונות הרבים מאותם ימים. בנוסף, נדמה לי ש-20 שנה הם פרק זמן ראוי, על מנת לבחון מה היו ההשלכות ארוכות הטווח של הקמת "דגל התורה" לטוב ולמוטב. בהודעה זו אשתדל להתמקד בארועים שהתרחשו אז, מנקודת מבט של נער בן 13-14 בתחילת לימודיו בישיבה קטנה." (כהנא בן ציון. 10.10.2008. 20 שנה ל'דגל התורה' – נוסטלגיה, בחדרי חרדים, פורומים).
בינואר 2012 פרסם האתר "כיכר השבת" כתבה וסרטון תחת הכותרת "נוסטלגיה: אבן הפינה לביהמ"ד בעלזא."
פה ושם אפשר למצוא ברחבי הרשת פורומים בודדים של אנשי מקצוע חרדים, כגון צלמים, עיתונאים ופירסומאים, העוסקים בעקיפין בנוסטלגיה. אך כאמור, אלה עדיין נסיונות נקודיים ובלתי רשמיים.
כלי התקשורת החרדי הממסדי היחיד שכולל מדור נוסטלגיה רשמי הוא אתר 'הידברות' אשר מזוהה עם קהילת החוזרים בתשובה ורבניה. אבל ספק אם חרדי אותנטי ימצא באתר הזה עניין.
הבועה נפתחת
הבועה החרדית, שהיתה במשך שנים סגורה ומסוגרת, הולכת ונפתחת בשנים האחרונות וההשפעה ניכרת כמעט בכל תחומי החיים. אפשר להניח שההיפתחות ההדרגתית תיתן את אותותיה גם בתרבות הנוסטלגיה במגזר, כפי שכותב פרופ' בנימין בראון, מהחוקרים הבולטים של החברה החרדית:
"ביהדות החרדית עצמה יש כבר מי שמתגעגעים לתקופת הזוהר של החזון איש והסטייפלר, ואפילו לימי הרב שך. אבל מתי נראה סופרים והוגים חילונים ודתיים–ציונים עורגים אל החרדיות הישראלית של הדור הקודם? מתי נראה אצלם את התיאורים הרומנטיים על הלהט הדתי שהניע את הצעירים לעזוב את מנעמי העולם הזה ולחבוש את ספסלי הישיבה, אז, כשהחרדיות עוד הייתה טרייה ורעננה, שלא כב"ימינו" (העתידיים)? מתי נראה אצל היוצרים הלא–חרדים תיאורים אידיליים של הבית החרדי "של פעם" (כלומר של דורותינו) המסתפק במועט כדי להתקיים כ"בית של תורה"? מתי נראה את ההערצה המתפייטת כלפי האישה החרדית, הסופר–וומן שהצליחה להשתלט גם על גידול המשפחה וגם על עול הפרנסה? [...] כרגע, כל אלה נראים רחוקים מאוד מאוד, כמעט פנטסטיים, אך תהפוכות הזמן עשויות להפתיע. לחסידות זה לקח כמה עשרות שנים, אולם לבסוף החלה ההתעניינות (הקיומית אך גם המחקרית–ביקורתית) באישיה ובספריה, התעניינות שהולכת וגוברת עד לימינו אלה. כמה זמן יידרש כדי שתופעה דומה תקרה בחילוניות ובציונות הדתית כלפי החרדיות הישראלית "של פעם"?" בנימין בראון. 15.7.2016. אח, איפה החרדיוּת של פעם?, מוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו.
המחשה לזיקה שבין השינוי התרבותי המתרחש בחברה החרדית לבין המודעות הגוברת בקרבה לתיעוד תרבות היומיום (ובכלל זה איסוף ושימור פרטי אפמרה), אפשר לראות באוסף (החריג בינתיים) של אבי ניזרי.
מוזיאונים חרדיים
כיוון שהחברה החרדית ענייה ברובה, כיוון שהיא מכוונת ללימוד פס צר של נושאים (התכנים התורניים) וכיוון שהיא מסתגרת ונזהרת מפיתוח מסורת של אמנות (למעט מסורת היודאיקה), מדע, פנאי ובידור – היא גם לא הקימה מוזיאונים וגלריות משלה. יוצאים מן הכלל הם מוזיאון הילדים היהודי של חסידות חב"ד בשכונת קראון הייטס בניו יורק ומוזיאון השואה החרדי "גנזך קידוש השם" בבני ברק.
בעבר נעשה ניסיון נחשוני ואמיץ להקים מוזיאון נוסטלגיה בבני ברק. היזם היה האספן ר' אשר פינגהורט ז"ל, חסיד גור שאסף מעל 1000 פריטים, שאותם סידר ומיין במוזיאון-גלריה שהקים בשנת 2006 ברחוב ז'בוטינסקי 7 (מאחורי מכון מור). במקום הוצגו מוצרי היום יום של "הורינו וסבותינו במאה השנים האחרונות", כלומר: חפצים המוכרים בעולם האספנות (שטרות כסף, חפיסות סיגריות, מכונת תפירה, פיילת כביסה, טלפונים של חוגה, ניירות סטנסיל לשכפול, גרמופון, צלמניה, מכונות כתיבה, שעונים מעוררים ועוד). המוזיאון הצנוע נפתח לקהל הרחב (בתיאום טלפוני) עם בקשה קטנה של הבעלים: "לכבד את המקום ולבוא בלבוש צנוע". למרבה הצער האדון פינגהורט הקדים את זמנו והמוזיאון שהקים נסגר אחרי שנתיים בלבד מיום פתיחתו (בעיקר בשל בעיות שיווק ועלויות הפעלה גבוהות). החפצים הנוסטלגיים אופסנו בארגזים (במחסן בצפת), ממתינים ליוזמה חדשה או לבואו של משיח. לאחר פטירתו איש מבני משפחתו של ר' אשר לא המשיך בדרכו האספנית. חשוב להדגיש שהאוסף של פינגהורט דמה לאוספים רגילים אחרים ולכן קשה לאפיינו כאוסף חרדי מובהק (למעט מספר פריטים חריגים).
נוסטלגיה בקהילות החסידים
תרבות הנוסטלגיה בולטת במיוחד בקרב קהילות החסידים, הן משום שהדגש אצלם הוא על הרגש ועל הטקסים העממיים שנשמרים בקפדנות מדור לדור והן משום שפולחן האדמו"רים מייצר גם סיפורי פולקלור ואגדות עממיות לרוב (על המנהגים המיוחדים לכל חסידות ראו: מנהגי שבת בתנועת החסידות, ויקיפדיה). למעשה, כמעט כל סיפור על צדיק כולל גם מרכיבים על אורח החיים והתקופה הקשורים בדמותו ובחצרו (על נושא זה ראו: יוסף דן.1975. הסיפור החסידי.כתר, מהדורה שנייה, תש"ן; גדליה נגאל, תשס"ב. הסיפורת החסידית. המכון לחקר הספרות החסידית; גדליה נגאל. תשס"ה. לקסיקון הספור החסידי. המכון לחקר הספרות החסידית; גדליה נגאל. תשס"ה. נשים בסיפורת החסידית. המכון לחקר הספרות החסידית).
ה"יאָרצייט" (ביידיש נהגה "יוֹרצַיְיט" או "יוּרצאַט") הוא יום זיכרון שנתי שמוקדש לאדם או למוסד והוא צבוע כולו בצבעי הנוסטלגיה. את היום הזה מציינים במגוון מנהגים, עם ניואנסים בין עדה לעדה. כך למשל, מקובל שהבנים או הנכדים תורמים לבית הכנסת קידוש שכולל כיבוד קל של עוגיות וליקר שעליו אומרים תפילה" לעילוי נשמת הנפטר" (בשבת שלפני יום השנה ובדרך כלל לאחר תפילת שחרית).
בעדות המזרח מקובל שהבנים עולים לתורה ביום השנה של אביהם. בעל הקורא אומר תפילת השכבה (לגבר אומרים "מנוחה נכונה", ולאישה - "אשת חיל"). ביום השנה לפטירת צדיק ידוע מקובל אצל הספרדים לערוך "הילולא" שכוללת סעודת מצווה שבה יסופר על חייו ופועלו. כך למשל ההילולה של משה רבנו בז' באדר.
ההילולה הידועה מכולם היא זו של רבי שמעון בר יוחאי שנערכת בל"ג בעומר בקברו שבמירון. רבבות אלפי בני ישראל מכל הזרמים (חרדים, דתיים ומסורתיים) נוהרים בכל שנה להר הגלילי הטמיר להשתטח על ציון התנא הקדוש. למעלה מ־1500 אוטובוסים מסיעים את ההמונים מיעדים שונים ברחבי הארץ וכבר יום לפני ההילולא שוהים בחניונים הסמוכים להר אלפים שהקדימו את בואם כדי להתכונן בתפילות ולימוד פרקי הזוהר.
ההילולא נפתחת לקראת חצות בריקודים בליווי תזמורת שמשוררת את הניגונים המסורתיים. השיא מגיע עם הדלקת המדורה המרכזית של חסידות באיאן. סביב האירוע התפתחה מסורת עניפה של מנהגים, כגון קריאה בספר האידרא ועריכת טקס החאלקה.
בתנועת החסידות נודעת חשיבות מיוחדת להילולות סביב היורצייט של האדמו"רים. בחצר החסידית זהו מועד של הבעת כבוד וגעגוע למנהיגי החסידויות הקודמים שעל מורשתם מחונכת הקהילה. התפישה הרווחת היא שביום זה מתעלה ומתפשטת נשמתו של הצדיק המת ומתעצם כוחו המטאפיזי בעולם (לכן זה יום של שמחה ולא צער). הערה: האתר 'הצדיק שלי' ('my tzadik') והאתר 'שטייגן' (פורטל עולם התורה) מכילים מידע מקיף על הילולות הצדיקים (תאריכי ההילולות, מידע ביוגרפי, תמונות ועוד).
תופעה נפוצה בחסידויות היא עריכת טיש יארצייט שבו מתכנסת החסידות עם האדמו"ר המכהן כדי להיזכר ברבותיו. נהוג שבאירוע הזה האדמו"ר מספר סיפורי חסידים על גדולתו של בעל היראצייט או מביא ציטוטים מדברי תורתו. הערה: קיימים אתרי אינטרנט חרדיים שכוללים צילומי סטילס וקטעי וידאו המתעדים את האירועים השונים הקשורים ביורצייטים. לדוגמא טיש יארצייט בבעלזא, בצאנז, בגור, בנאראל ובפרימשלאן).
בשנים האחרונות, עם הוזלת כרטיסי הטיסה, רווח בקרב החסידים המנהג לפקוד (לרוב ביורצייט) את קברי מייסדי החסידות וגדולי הדור במזרח אירופה. הטיולים הללו מאורגנים באופן פרטי או באמצעות חברות נסיעות ותיירות חרדיות (למשל "גלאט תור"). מקצת מהטיולים זוכים לתיעוד ויזואלי שמופץ ברשת. כך למשל, הטיול המאורגן לקברו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב באוקראינהה בהשתתפות אחד מצאצאיו המכהן היום כאדמו"ר החסידות בארץ.
העלייה לקבר הצדיק נועדה לצורך תפילה להצלחה וישועה, אבל היא כוללת גם ממד נוסטלגי עקיף: מפגש עם העיירה היהודית - ששמה גם מגדיר את שם החסידות (למשל, בעלז, ויז'ניץ, קרלין, סטמאר או גור). אמנם רוב החסידים שחיים היום הם ילידי ישראל, אבל הסיפורים על העיירות בגולה מועברים מדור לדור והופכים לזיכרון סימבולי. לעתים נשמר במקום ההיסטורי לא רק הקבר אלא גם בית כנסת עתיק שגם אותו פוקדים החסידים. כך לדוגמא קברו של הרבי מקוצ'ק שפולין ובתי כנסת העתיקים בקראקוב, טרנוב וברימנוב (פולין). לעניין זה ראו האתר Mytzadik (הצדיק שלי) המכונה 'האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים'. מטרתו לספק מידע עלל צדיקים (תולדותיהם, ימי אזכרה, עלייה לקבר ועוד). המחשה לתופעה אפשר לראות גם במסלולי טיולי שורשים לפולין באתר "למטייל" ובכתבתו של פרידמן, יצחק. 4.4.2014. "כשהשמש האוקראינית נטתה לערוב – יומן מסע לערש החסידות", באתר חרדים 10. מעניין בהקשר זה לצפות בסרטון של אברהם פריד (מכוכבי הזמר החסידי בימינו) מבצע את "אדרבה" על קברו של בעל ה"נועם אלימלך" בליז'נסק (הוגש לרגל יום היארצייט של רבי אלימלך).
ראוי לציין כי מנהג העליה לקברי צדיקים לא רווח בעבר בחברה הליטאית (לדברי הרב י"ד סולבייצ'יק: "הגר"א מווילנה; ר' יוסף בר, איש בריסק; ר' חיים בנו; ר' משה בנו; ר' אליהו, איש פרוז'ינא - כל אלה לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות" איש ההלכה, ירושלים תשל"ט, עמ' 40; להרחבה בנושא זה ראה מאמרו של מיכאל ויגודה, העלייה לקבר – המנהג והמשפט). עם זאת, בשנים האחרונות ליטאים רבים מאמצים את הטרנד בהשפעת התרבות החסידית. כך למשל, מסופר על קבוצה קטנה של אנשי עסקים מהזרם החרדי-ליטאי שנוהגת לפקוד בכל שנה קברי רבנים בליטא.
לאחרונה התהווה מנהג שבו רבנים ליטאים נוסעים למזרח אירופה בשליחות "ועד הרבנים לענייני צדקה" כדי להתפלל עם תורמים פוטנציאלים על קברי גדולי הדור. בשנת 2016 ערך ראש ישיבת "עטרת ישראל" מסע לקברים הסמליים הללו ולישיבות בליטא, שסוקר בהרחבה בכלי התקשורת החרדיים (כהן ישראל. 13.8.2015. המסע של הגרב"מ אזרחי לעולם הישיבות בליטא. כיכר השבת).
מזכרת מצולמת מהרבנים
בעת האחרונה הולכים ומתרבים על מדף הספרות המדעית והפופולרית ביוגרפיות של רבנים חרדיים חשובים שמביאות מניחוחות הזמן. הן נכתבות הן על ידי חוקרים מוסמכים מהאקדמיה והן על ידי רבנים ור"מים מהמגזר החרדי (ראו למשל: ספרו של יהודה משה מקובר על האדמו"ר בעל ה"ישמח ישראל" וספרו על האדמו"ר בעל "האמונת משה". דוגמא נוספת הוא ספרם של בראון בנימין וליאון נסים [עורכים]. 2017. הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת מאגנס ומכון ון ליר).
התפתחות תרבות הצילום בחברה החרדית תורמת מכיוון נוסף להתפתחות תרבות הנוסטלגיה ובעיקר לזיכרון הרבנים. בעבר לא היה מקובל לצלם, בעיקר בחסידויות האולטרה שמרניות, כגון גור ותולדות אהרון. הדבר נבע מהרתיעה מטכנולוגיה חדשה, מהרצון להתבדל מהעולם המודרני, מחשש לפגיעה בצניעות הנשים ומהפחד שהצילומים יפלו לידיים טמאות. אפשר שהתופעה קשורה גם לנטייתן של החסידויות לשמור על האינטימיות של החצר. אפילו בחגיגות שמחת בית השואבה נהוג עד היום לקבוע שלט גדול שמבקש מהחוגגים להימנע מצילום.
מסופר על האדמו"ר הקודם של חסידות תולדות אהרון, שאמר לחסידיו שהיה נכון לשלם כסף רב כדי לקבל צילום של אמו האהובה שנרצחה בתקופת השואה (הוא היה קשור אליה מאד ולא הספיק אפילו להיפרד ממנה לפני לכתה). אחד החסידים שאל את הרב מדוע הוא אינו מאפשר למצער לחסידיו לצלם אותו, כדי שיוותר בידם משהו להתרפק עליו אחרי לכתו. הרבי התכנס בשתיקתו ונראה שהבין ללבו של החסיד, אך לא יכול היה לחרוג מהצו שגזר עצמו ועל קהילתו. עד כדי כך היה הרב מחמיר בעניין התמונות, שכאשר תפילתו לא הועילה למי שבאו שיבקש עליהם, נהג להורות להם (כמוצא אחרון) לשרוף את התמונות המשפחתיות (מה שגרם לצער רב לרבים).
תמונות חדרו באופן מאסיבי לעיתונות החרדית רק לפני כשני עשורים. הערה: ישראל גליס סיפר לנו בראיון שבעוד שבעבר בעיתון הרשמי היומי של היהדות החרדית 'המודיע' לא היה כלל תמונות, הוא זה שהכניס לראשונה את התמונות ל"יתד נאמן" ואחר כך גם ל"מודיע". שאר העיתונים הלכו בעקבותיהם. בימינו, לעומת זאת, אין כלי תקשורת חרדי שאינו מוצף במאות צילומים (כמובן עם צנזורה בלתי מתפשרת). תופעת צילומי הרבנים ובעיקר האדמו"רים תפסה תאוצה בעיקר בשל השפעת הז'ונאלים המשפחתיים "בקהילה" ו"משפחה", המקומונים ואתרי האינטרנט החרדיים. ברוב העיתונים החרדים יש היום יש מדור מיוחד שמסקר את עולם הרבנים מכל זווית אפשרית. הוא דומה במקצת למדורי הפאפרצ'י בעיתונים החילוניים שמקדישים טורים על טורים לסלבריטאים.
מי שהתחיל את הטרנד הוא אהרל'ה ליבוביץ', חסיד סארט ויז'ניץ מחיפה. ליבוביץ' ייסד כבר בראשית המילניום את המגזין המצולם "כל העולם כולו" - מעין צהובון חרדי (עם כל ההבדלים המתבקשים), שסיפק תמונות של גדולי תורה ואדמו"רים מרחבי העולם. לימים נמכר המגזין הזה למתחרהו "העולם החרדי" ונבלע בתוכו. היום "כל העולם כולו" מפורסם בפורמט אינטרנטי במסגרת האתר JDN" חדשות היהדות החרדית". ל"חסידונים" המצולמים יש ביקוש רב במגזר כי הם מתעדים כל אירוע טקסי וחגיגי בחצרות האדמו"רים -- החל מחתונה, בר מצווה ויורצייט וכלה במפגש פסגה בין רבנים מדרגים שונים.
האדמו"רים הבכירים מתועדים גם באירועים שאינם רשמיים, כגון נופש בשוויץ או אוסטריה. במגזינים הללו הופיעו בשנים האחרונות גם מעין מדורי נוסטלגיה, שכוללים תמונות היסטוריות של אדמו"רים שהלכו לעולמם. כך למשל המגזין האינטרנט JDN חדשות היהדות החרדית, פרסם מקבץ 'תמונות נדירות שצולמו בעיירות המרפא השונות "בעת שמאורי הדור פסעו במשעוליהם, אוחזיםם בכוס מי המרפא, ובפיהם אמרי שפר".
בבתים רבים של חרדים מהשורה תלויות על קירות הבית תמונות דיוקן של רבנים ואדמו"רים שהלכו לעולמם – בהתאם לאוריינטציה הקהילתית של בני המשפחה. האדמ"ור שמביט מהתמונה מאפשר לחסידים לקיים את האימרה "והיו עיניך רואות את מוריך" ('בחברה החרדית, המובן המקובל של הפסוק הזה הוא שעל האדם לראות באופן מוחשי את מוריו ורבותיו. אי לכך, נוהגים רבים לתלות בבתיהם דיוקנאות של רבנים חשובים ועליהם כתוב הפסוק הנ'ל. עם זאת, אין זה פשט הפסוק: הפסוק בישעיהו לא מדבר כלל על מורים רבים אלא על מורה יחיד, ואינו מדבר על מורה בשר ודם, אלא על האלוהים: וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר, וּמַיִם לָחַץ; וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ (ישעיהו ל כ). הנביא אומר שלעתיד לבוא הקב'ה לא יהיה עוד נסתר מהאדם ('וְלֹא-יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ') – אלא הוא יהיה נגלה לעיני כל ('וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ') מצוטט בתוך: והיו עיניך רואות את-מורֶיך, מילון השפה העברית). באתר הבית של מוסדות "היכל הקודש" ברסלב נכתב:
"מוהרא"ש נ"י אמר, שהוא דבר גדול מאד לראות ולהסתכל על פני הצדיקים, אפילו כשאינו שומע תורה מפיהם, כי ההסתכלות על פניהם לבד, מעוררת את הלב ללכת בדרכיהם הקדושים ולעשות כמעשיהם. כי הלא חכמינו הקדושים אמרו לגבי דבר עבירה (ילקוט ישעיה רמז תמ"ד) העין רואה והלב חומד, ואם מדת פורענות כך, מדה טובה על אחת כמה וכמה, שאם יסתכל על פני הצדיקים, יחמוד לבו ללכת בעקבותיהם הקדושים. ורביז"ל דיבר מזה כמה פעמים, ואמר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ע"ה) שהסתכלות פני הצדיקים מועיל לקדושה מאד, ועליו נאמר (איכה רבה בפתיחתא) שהמאור שבה מחזירו למוטב, שעל ידי הסתכלות פני הצדיקים יכול לזכות לתשובה, וכן אומר רביז"ל (ספר המדות אות צדיק סי' קל"ח) על ידי ראיית פני הצדיק נתחדד השכל, כי על פני הצדיק מאירה חכמתו, וכמו שכתוב (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו. ולכן בהסתכלו על פניו, יכולים לקבל התנוצצות מאור חכמתו, ומצינו בגמרא (ברכות כ.), שרבי יוחנן עשה שהנשים תסתכלנה בו, ועל ידי זה יולידו בנים יפים כמותו, הרי שהסתכלות פני הצדיקים מועילה גם לוולד הנוצר, ולכן הוא דבר גדול להשתדל לקבל פני הצדיקים בכל עת, ולהסתכל על צורתם הקדושה, כי זה מועיל לכל ענין בין ברוחניות ובין בגשמיות. ואמר מוהרא"ש נ"י, שגם בהסתכלות בתמונות של צדיקים, מקיימים קצת ענין זה, כי רואים בחוש, כשאדם מסתכל בתמונה של צדיק אמיתי, נתעורר לבו להשם יתברך, והוא נזכר בצדיק, ורוצה ללכת בדרכיו, נמצא שהתמונה של הצדיק משמשת כמו מזכרת, להזכיר אותו באור פני הצדיק, ומעוררת את לבו. לכן היה רצונו של מוהרא"ש נ"י שתהיינה תמונות של צדיקים תלויות בבית, שיהיו בני ובאי הבית רגילים לראות את פני הצדיקים לפני עיניהם תמיד, וזה יעורר אותם ליראת ה' טהורה, וגם בביתו של מוהרא"ש נ"י היו תלויים תמונות של צדיקים, כגון של הגאון הקדוש מסאטמאר זי"ע, וכן של אביו, הגאון הקדוש מטאקאי זי"ע, ועוד, והיה מעורר את אנשי שלומינו שתהיינה בביתם תמונות של צדיקים, ובדרך זה יהיה זכרון הצדיקים לפני עיניהם תמיד." שיחות מוהרא'ש - פני הצדיקים. אתר הבית של מוסדות 'היכל הקודש' ברסלב.
בהקשר זה ניתן לציין את ההתרגשות שאחזה בציבור החרדי כשהתגלה סרטון נדיר משנת 1923 שמתעד את ה"חפץ חיים" (אחת הדמויות המיתולוגיות בעולם החרדי) מגיע לכנס גדול של אגודת ישראל (כהן ישראל. 23.8.2015. נדיר: מרן החפץ חיים זיע'א מגיע לכנסייה הגדולה – צפו. כיכר השבת). הסרט הזה מזכיר במעט בסמליותו ההיסטורית את קטע הסרט שנמצא לפני מספר שנים בצרפת ובו תיעוד של יוסף טרומפלדור החלוץ חורש ביד אחת בהתיישבות בגליל. התיעוד החי של הדמות הציונית המיתולוגית עורר התרגשות גדולה בקרב ציונים רבים. אין חרדי שלא שמע על החפץ חיים ולא למד משהו מספריו הרבים, והנה לפתע הגיבור עצמו לובש עור וגידים. לא בכדי דורג הסרטון הזה ב"כיכר השבת" כאחד מעשרת הסרטונים הנצפים ביותר לשנת תשע"ב (לוי משאל. 12.9.2015. צפו, צפו: קטעי הוידאו הכי נצפים בשנת תשע'ה, כיכר השבת). אפילו גדול התורה הרב קנייבסקי, אשר מוכר כמי שמנצל כל שנייה ללימוד תורה, תועד צופה בסרטון זה.
על האפקט של פרסום הסרטון כתב ידידיה מאיר בטור השבועי שלו:
"במקביל לסרטונים הבהמיים, חרך את הרשת בימים אלה סרטון אחר לגמרי. אין בו צעקות. אין בו סאונד בכלל. רק רואים בו, בשחור‑לבן, ל‑11 שניות בלבד, את החפץ חיים הולך. בימים אלה, פתאום, איזה ארכיון בחו"ל (הארכיון של אוניברסיטת דרום קרוליינה, ליתר דיוק) שחרר סרטון מ”הכנסייה הראשונה” של אגודת ישראל שנערכה בווינה, באלול תרפ"ג (1923). רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, אז בן 84, נראה שם במלוא הדרו, סביבו מלווים שרואים על ארשת פניהם שהם מודעים לגודל המעמד, והוא ממלא את המסך עד שמישהו מחליט (למה, למען השם?!) לכסות בידו את עדשת המצלמה. הסרטון הישן‑חדש הזה מסעיר בימים אלה את העולם היהודי, ובצדק. שוב ושוב קיבלתי למייל שלי את הקטע הזה, שאנשים נרגשים שלחו לכל רשימות התפוצה שלהם, עם ההוראה לרוץ לתזמון 00:58 בסרטון. החפץ חיים הוא אייקון. שם נרדף למשנה ברורה, שם נרדף להלכות לשון הרע, שם נרדף לצדיק מהדור הקודם. בשבילנו הוא תמונה על הקיר, לא בשר ודם עם פרצוף וזקן ושפת גוף שהולך ברחובות וינה. למה הסרטון הזה מתפרסם דווקא עכשיו, אחרי 92 שנה? יכול להיות שהחפץ חיים בעצמו כבר כתב לנו את התשובה לכך. בספרו 'שם עולם' הוא מתייחס להמצאת המצלמה (או כמו שהוא קורא לזה, "פוטוגרפיע") ומסביר שההתפתחות הטכנולוגית לא מעידה על כך שהעולם הולך קדימה, אלא אחורה. למה? הוא מביא את דברי הזוהר הקדוש לפיהם כל מעשה שלנו עומד כעין תמונה לפני הקב”ה שרואה הכול. אלא שהאמונה הפשוטה שלנו בזה – מסביר החפץ חיים ‑ הולכת ונחלשת עם ירידת הדורות, ולכן צריך להמחיש לנו למה הכוונה: 'עניין כזה ממש יש בשמיים ממעל. וממילא תבין ותדע הטעם מה שנתגלה זה בימינו למטה... בדורות ראשונים כשהיה לומד דבר כזה בזוהר הקדוש, לא היה דבר כזה לפלא בעיניו לתמוה איך נהיה כזאת, שנקלט הדבר שעשיתי ועלה למעלה ואני לא אדע דבר מזה. כי היה עניין האמונה במה שכתוב בספרים, ובפרט בזוהר הקדוש, חזק מאוד. אבל עתה בעוונותינו הרבים שנעשה עניין האמונה רפה, ואם לא היה רואה דבר זה בעיניו היה לפניו דבר זה לתימהון. לכן נתן לנו ה' יתברך עניין זה בזמננו בעולם, שנהיה אנו, בני אדם חלושי דעת וחלושי כוח, יכולים למשוך על ידי טבע הבריאה התמונה מהאדם, אף שהוא בעצמו אינו יודע מזה דבר. ומעתה נוכל ממילא להבין בנקל שאדון הכול יתברך, הממציא את הבריאה גופא, יכול לעשות כל הנ”ל". כלומר, העובדה שאנחנו חיים בעידן כל כך מתועד, ממצלמות אבטחה במעגל סגור דרך מצלמה בכל סלולרי, לא מעידה שאנחנו מפותחים, אלא להפך, שהאמונה שלנו כל כך “רפה”, שצריך להמחיש ולהדגים לנו איך 'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים'. [...] לפי החזון הטכנולוגי של החפץ חיים, שכאמור נכתב כבר בתחילת המאה הקודמת, כל החיים שלנו הם בעצם סרטון אחד ארוך, וכל השקה של דור חדש של סלולרי משוכלל רק נועדה להמחיש את זה יותר: 'כל מה שאנו רואין שמתרבין יותר דברים כאלו, מזה נוכל להבין ולשפוט כמה נתקטנו במדרגה, עד שמן השמיים צריך להראות לנו אותות מופתיות על שורש אמונתנו הקדושה, מה שלפנים עד דורותינו אלה, בעת שהייתה אמונת ה’ ותורתו חזקה אצל כל אחד ואחד מבני ישראל, לא היה צריך לכל זה. מעניין מה זה אומר עלינו אם צריך לחשוף בפנינו, אחרי מאה שנה, דווקא בדור שלנו, גם סרטון נדיר של בעל ההסבר הזה בעצמו." מאיר ידידיה. 5.3.2015. מי האיש החפץ שוקולד, בשבע, 177.
התרגשות רבה במגזר עורר גם סרט צבע שצילם תייר אמריקני ברובע היהודי בוורשה בשנת 1939, חודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הסרט הזה, שנשמר באוסף של במאי הקולנוע סיטבן שפילברג, נחשף בראשית 2017 לציבור הרחב ופורסם גם באתר חרדים 10). מעבר לצבעים המפתיעים, הסרט ממחיש את ההווי של יהודי וורשה (רובם נראים בתמונה בלבוש חרדי) שמן הסתם רבים מהם (אם לא כולם) מצאו את מותם זמן קצר אחר כך בכבשנים.
אפשר להניח שככל שילכו ויימצאו עוד צילומים ועוד סרטים וסרטונים שמתעדים רגעים בהיסטוריה של היהדות החרדית, כך יתחזקו שלושה אלמנטים: הזיקה שלהם לעולם הצילום, הזיקה שלהם לאינטרנט והזיקה שלהם לנוסטלגיה. למעשה התהליך הזה כבר בעיצומו, כאשר האתרים החרדים (בעיקר "כיכר השבת") מפרסמים מפעם לפעם קטעים מהסוג הזה.כך למשל במאי 2015 פרסם 'כיכר השבת' 'תיעוד נדיר: שבועות בכותל המערבי בשנת 1946'. סרטון תיעודי נדיר מישיבת פוניבז' בליטא פורסם באתר 'לדעת'.
גם סרטונים עם הקלטות של רבנים חשובים המספרים זכרונותיהם האישיים הולכים ומתרבים לאחרונה בעקבות התפתחות תרבות הצילום במגזר החרדי. כך למשל, סרטון ובו הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, שנפטר בגיל 93, ומי שהיה מתלמידיה הראשונים של ישיבת פוניבז' בבני ברק, מספר על הקמת בית הכנסת 'הילגמן' באותם ימים רחוקים.
מי שהקדימה את זמנה ועדיין מקדימה את זמנה במגזר החרדי בכל מה שקשור לטכנולוגיה (כולל מחשבים וצילומים דיגיטליים) היא חסידות חב"ד. אתר החדשות 'שטורעם' המזוהה עם חב"ד כולל מדור בשם 'היו ימים – זכרונות ונוסטלגיה', שעוסק בתיעוד אירועים שונים בדברי ימי חב"ד (בעיקר סביב האדמו"ר האחרון, אך לא רק). מפורסמים בו תמונות, מאמרים, מכתבים מהרבי ועוד. יש לציין שחסידות חב"ד מצטיינת בתיעוד עצמי מקדמת דנא, ואתריה הרבים כללו אלפי סרטונים שתיעדו והפיצו את דרשותיו של הרבי, עוד לפני עידן הסמרטפון (ראו למשל באתר חב"ד אינפו(. כיוון שזרם חב"ד שאב תמיד השראה מהתרבות החילונית האמריקאית, כיוון שהרבי אהב להצטלם וטיפח תרבות צילום בחצרו, וכיוון שבחב"ד חסידים רבים הם בעלי התשובה (שהביאו איתם תרבות צילום), אפשר למצוא באתרי התנועה ובאתר יוטיוב סרטונים היסטוריים רבים הקשורים לחסידות המיוחדת הזו.
חפצים אישיים של גדולי תורה ואדמו"רים
בניגוד לדימוי הרווח, החברה החרדית אינה כולה ענייה ויש בה גם בעלי הון ("בעלבתים" בעגה החרדית) שיכולים להרשות לעצמם לאסוף פריטים היסטוריים בעלי ערך רגשי – בעיקר מתחום היודאיקה.
למעשה חלק נכבד מאספני היודאיקה בישראל הם חובשי כיפות סרוגות ושחורות כאחד. אחד הגדולים והידועים הוא הרב שלמה פפנהיים זצ"ל, חבר הנהלת העדה החרדית, סבו של ידידי היקר שמואל פפנהיים ("הדובר" לשעבר של העדה), ושווער של אחד הדיינים בבד"צ. פרט לחפצי יודאיקה האוסף העשיר שלו כולל גם הדפסים, קרמיקה, צורפות ותכשיטים, אריגה וטקסטיל, צעצועים, אומנות בטכניקות מעורבות עבודות עץ ועוד.
פופולאריות במיוחד, הן בקרב החרדים והן בקרב חובשי כיפות הסרוגות, הם ההגדות של פסח. האספן הידוע ביותר בתחום הזה הוא יהודי בשם נתן שניידר. אוסף ההגדות שלו מוצג במוזיאון "למורשת עדות ישראל" בלוד. בבני ברק חי בזמנו יהודי כבן 90 שהחזיק ברשותו לא פחות מ-2000 אגדות של פסח. תערוכה של האוסף שלו הוצגה ב-2016 במוזיאון "אוצרות בחומה" בעכו )אגב, יש גם לא מעט אנשים חילונים שאוספים הגדות של פסח. הבולט הוא עוזי גדעוני מקיבוץ מחניים שמחזיק באוסף מרשים של למעלה מ-600 הגדות. גדעוני הוא פנסיונר וכעת בתהליך של העברת האוסף שלו כתרומה לספריית המכללה האקדמית תל-חי).
כמו בחברות דתיות אחרות בעולם, גם בעולם החרדי חפצים משפחתיים רבים מקבלים ערך סמלי ורגשי. כיוון שמצוות כיבוד אב ואם היא אחת המצוות המרכזיות בעולם החרדי, יש לה גם ביטויים פולקלוריסטיים בכל הקשור לחפצים אישיים שעוברים בירושה מאב לבנו, מאם לבתה ומרב לתלמידו.
כידוע, תפקיד האדמו"ר עובר בחסידות בירושה, מאב לבנו הבכור, ולכן טבעי שנוצרה בעולם האדמו"רים מסורת של העברת חפצים אישיים, שמזכירה בסמליות שלה את טקס העברת השרביט וירושת הנכסים במשפחות המלוכה באירופה. השימוש שעושה האדמו"ר המכהן בחפצי אביו המת (ספרים, שופרות, טלית, תפילין וכדומה) נועד לבטא את רציפות הממלכה ואישרור הסמכות הבין דורית. לעיתים האדמו"ר לא מסתפק רק בשמירת חפציו האישיים של אביו, אלא משתמש בהם באופן טקסי. כך למשל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ נוהג להעמיד על שולחנו מדי שנה בימי הרחמים והסליחות את קופסת ה'טבק' העתיקה של אביו, בעל ה'צמח צדיק' מויזניץ זי"ע. החפיסה מעולם לא התרוקנה, שכן בכל פעם מוסיפים כמות לטבק המקורי, כך ש"לא ינוס ליחו".
לא נדיר שבחתונות בתוך משפחות האדמו"רים מציגים לראווה כיפה או גרטל (חגורה) עתיקה של אדמו"ר קדום. אגב, לפני מספר שנים ניצת ויכוח עז בין האחים האדמו"רים לבית ויז'ניץ על הקיטל (גלימה) של אביהם (כחלק ממלחמת הירושה העזה) והעולם החסידי היה כמרקחה.
בחופות שנערכות במשפחות האדמו"רים נהוג להלביש את החתן המיוחס בפרטי לבוש שהיו שייכים לצדיקים מדורות קודמים (לעתים מלפני למעלה ממאה שנה) - זאת, כסגולה להצלחה וכמסר סמלי ש"נמשכת השרשרת". במשפחת האדמו"ר מגור, למשל, החתן לובש את הכיפה של האדמו"ר מקוצק, ואת הגרטל של האדמו"ר הזקן מראדזימין.
החיבור לדמויות אב באמצעות חפצים אישיים מקובלת גם בקרב רבנים ליטאיים מובילים. כך למשל, הרב הגאון חיים קנייבסקי, ממנהיגי הציבור הליטאי, נוהג לחבוש "שטריימל" (כובע פרווה) שקיבל מחמו. הרב יוסף אלישיב זצ"ל, שנחשב לבכיר גדולי התורה בעשור האחרון, נהג לחבוש בראש השנה את השטריימל של סבו, שהיה מגדולי המקובלים בדורו.
יש אדמו"רים שמחזיקים ברשותם חפצים אישיים של גדולי החסידות (לאו דווקא מהחצר הספציפית שלהם) וככל שמדובר באדמו"ר מפורסם יותר כך גדול שוויו הרגשי והכספי של הפריט. האדמו"ר הקודם של חסידות גור, המכונה "הפני מנחם", היה רוקד בשמחת תורה עם ספר תורה שיירש מ"היהודי הקדוש" מפרשיסחא.
הנגיד ר' שמואל משה זופניק מוילאמבורג, חסיד סאטמר, מחזיק ברשותו ספר תורה המיוחס ל'דברי חיים' מצאנז. אדמו"רים ורבנים שעולים לביתו לצורך גיוס תרומות מתכבדים בעלייה לתורה בספר תורה זה (ראו לדוגמא סיקור של ביקורו של האדמו'ר מזוויהל אצל בן דוד אלי. כ״ד באדר תשע״ג. האדמו'ר מזוויעהל קרא בספר תורה של הדברי חיים מצאנז, JDN, חדשות היהדות החרדית).
ברשות הרבי מתולדות אהרון חפצים של מספר אדמו"רים חשובים, כגון העטרה של בעל 'האוהב ישראל מאפטא'.
בראש השנה היהודי של 2012 פרסם האתר החרדי "בחדרי חרדים" מאמר ובו סקירה של 12 חפצי קודש שבהם השתמש בחג האדמו"ר מויז'ניץ:
"טלית שאביו, בעל 'הישועות משה' זצ"ל התעטף בה בחייו, ואשר בה נשאו את גופו בהלווייה בכ' באדר תשע"ב; קיטל לבן של בעל 'הישועות משה' (בכל יום מימי ראש השנה לבש האדמו"ר קיטל אחר, ובאחד הימים היה זה הקיטל אותו לבש תחת החופה בזיווג שני, בכ"ז בתשרי תש"ס; כיפה רקומה בחוטי כסף שסבו, בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל חבש בליל הסדק; סטראקעס קאפעטן (קטיפה) מהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל; גרטל שחור מהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל; טלית קטן מהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' זצ"ל; טאביק פושקע (-קופסת טבק) של ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע; טאביק פושקע (-קופסת טבק) של ה'דמשק אליעזר' זצ"ל; מחזורים של אביו, בעל 'הישועות משה' זצ"ל; מחזור גדול שהתפללו בו ה'אמרי חיים' ואחיו ה'מקור ברוך' מסערט-ויזניץ זצ"ל; שני כיסאות בתפילה ו'בטישים', עליהם ישבו ה'אמרי חיים' ו'הישועות משה' זצ"ל; גביע זהב לקידוש בשני לילות ראש השנה - מה'אמרי חיים' ו'הישועות משה' זצ"ל. התחתית מזהב - מ'הישועות משה'."
האדמו"ר ממכנובקא-בעלזא מחזיק ברשותו את ספר התורה של הבעל שם טוב מחולל תנועת החסידות. חשוב לציין כי ספרי התורה של הבעש'ט נקראים על שמו של מייסד החסידות לא משום שהוא כתבם. כתב אותם ר' צב' הירש סופר, שנמנה על 'בני היכלא' של הבעש'ט. הוא כתב אותם על פי פקודתו והשראתו של רבו הקדוש (ר' צבי הירש, שמילא את מקומו של ר' אלכסנדר סופר, היה מקורב מאוד אל הצדיק. בכמה מהספרים שנקבצו בספר 'שבחי הבעש'ט', נזכר שמו של ר' צבי-סופר כמלווהו הנאמן של הבעל שם טוב במסעיו על פני רחבי אוקראינה). הקריאה בספר הזה נערכת אך רק בראש חודש כאשר התור לקריאה (לרוב של אישים מכובדים בחסידות) ארוך (על האופן שבו התגלגל הספר יקר הערך לידי האדמו"ר ממכנובקא-בעלזא ראו סיפורו של נכדו יהושע טברסקי, מאורעות ספר התורה של הבעש"ט, באתר "בחצר הצדיק"). האדמו"ר מתולדות אהרון מקבל לידיו את ספר התורה הזה בשמחת תורה תמורת פקדון.
הכבוד העצום שרוכשים החרדים למנהיגיהם, הופך את העיסוק בחפצים האישיים של גדולי התורה והאדמו"רים לפופולרי מאד בחברה החרדית. הכל נאסף - ממקל ההליכה, כובע או כיפה ועד לשופר, כתבי יד, כוסות תה או כיסוי בד לחלה. לאחרונה נוצרה תעשיית אספנות סביב הפריטים הללו שמגלגלת סכומי עתק ומקודמת בבתי המכירות ובאינטרנט.
רכוש הצדיק נמדד ב"שוויו הרוחני" בשוק המוניטין והמיתוסים. פריטים כגון שופרות, שעולים כמה עשרות או מאות שקלים בחנות לתשמישי קדושה, ירקיעו למחיר התחלתי של עשרות אלפי דולרים אם מדובר בצדיק וברב ידוע.
כך לדוגמא, משקפי השבת של ה'חזון איש' זצ"ל, שהוצמדו לראשו כדי למנוע טלטול בשבת, הועמדו בשלהי 2016 למכירה פומבית בבית המכירות 'ירושלים של זהב'. הפריט הייחודי הוצע לקונים במחיר התחלתי של 2000 דולרים, במכירה שבה השתתפתו אספנים רבים. ב"ירושלים של זהב" מספרים כי המשקפיים הללו היו צמודים מאוד לראשו של הרב המיתולוגי, כדי לפתור את דילמת היציאה בהם בשבת. עד היום תלמידיו של הרב מקפידים לעקם את הידיות של משקפיהם בצורת עיגול כדי למנוע טלטול בשבת ואולי גם כאות הזדהות עם גדול הדור.
כיצד הגיעו המשקפיים למוכר בר המזל שהפקיד אותם בידי בית המכירות? באתר חרדים 10 סופר כי "הלה היה אדם עני שנזקק למשקפיים, והרב, ששמע את מצבו הקשה, הביא לו את משקפיו המיוחדים לשבת. "היום יום רביעי", אמר לו. "יש לי כמה ימים להשיג משקפיים חדשים. קח במתנה את המשקפיים של שבת שיהיו לך, ואני אסתדר". העני קיבל את המשקפיים, שמר עליהם והעביר אותם