ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2019
יואל (יואליש) קרויס (יליד 1973) הוא תושב שכונת מאה שערים המכונה לעתים בעיתונות "קמב"ץ העדה החרדית" (אף על פי שאין לו תפקיד רשמי שכזה). בעבר נודע כאחד המפיקים של הפגנות אנשי העדה החרדית כנגד חילול שבת, חפירות קברים ומצעד הגאווה. בזמנו נחשב לאחד הקיצונים בעדה – פרחח חרדי שמחצין סממנים אנטי-ציוניים כגון סירוב להחזיק בתעודת זהות ישראלית או לבישת שק אבלות ביום העצמאות. גם דתיותו מוחצנת. כך למשל, הוא נוהג ללכת בבלויים, הוא לא אוכל ביצים שהוטלו בשבת, אופה בעצמו את הלחם ושותה רק חלב של פרות שצעדו ארבע אמות (יואל קרויס, ויקיפדיה. ב-2006 יצא סרט תיעודי עליו "יואל, ישראל והפשקווילים" בעברית, יידיש ואנגלית. במאית: לינה צ'פלין).
קרויס הפעיל משחטת עופות בשכונת מאה שערים, אף שהוא עצמו צמחוני, לדבריו משיקולי כשרות. ב-2011 עצרה אותו המשטרה וסגרה את המשחטה בשל פעילות לא חוקית. ב-2016 הוא הורשע בעבירות מס ובעבירה של אי הוצאת תעודת זהות. בית המשפט גזר עליו מאסר בפועל לתקופה של שבעה חודשים, קנס בסכום של 50 שקלים ושישה חודשי מאסר על תנאי.
בשנים האחרונות התמתן קרויס מבחינה אידיאולוגית (כמו חלק גדול מקהילתו) וחימם את יחסיו עם החילונים. הוא הפך ליקיר התקשורת החילונית ולמורה דרך פופולרי בנבכי העדה החרדית. למעשה קרויס היה מאז ומעולם איש של ניגודים: מצד אחד קנאי שלא בוחל בשימוש באלימות כנגד שוטרים ומצד שני איש חביב, רב קסם ומסביר פנים, שידוע גם במעשי החסד שלו (הוא מוכר כמי שמחלק בסתר אוכל למשפחות עניות, כדי שיהיה להן שולחן ראוי לשבת, או משכן בביתו צעירים שנשרו מהישיבה).
לעיתים נדמה שהקנאות עבור קרויס היא בעיקר תחפושת או יותר נכון מותג חברתי מכיר. למרות חזותו "הפראית", קרויס הוא גם איש רוח ובשנת 2012 הוציא לאור ספר הגות בשם "משנתו של רבי עמרם", שמשרטט את משנתו ודמותו של הרב עמרם בלוי (מי שנחשב למנהיג ומייסד נטורי קרתא).
כבר בילדותו החל קרויס לגלות בעצמו את דחף האספנות. הוא החזיק באוסף בולים גדול, ולמרבה ההפתעה אסף גם תקליטים (עד היום הוא מחזיק ברשותו פטיפון ישן). באופן מאד לא טיפוסי לחרדים, קל וחומר לאיש העדה החרדית, ביתו במאה שערים מלא וגדוש בפריטי נוסטלגיה מגוונים.
אבל יש אוסף אחד, חרדי-קנאי במובהק, שרשום בעיקר על שמו: אוסף הפשקווילים המרשים שצבר. פַּשְׂקֶוויל (נכתב גם: פסקוויל; בכתיב יידי: פּאַשקעוויל) הוא כינוי לכרזת קיר או כרוז ברחוב החרדי הנושא מסר לוחמני כלפי רעיון או אדם כלשהו. הוא נכתב לרוב בעברית ארכאית ("לשון הקודש"), ונוטה בתכניו למליצה ולגוזמאות.
צילום: אליהו כספי, 2017
באשר למקור המונח "פשקוויל" הועלו מספר סברות:
א. זהו שיבוש של הכינוי "פסקוינו" (Pasquino) – פסל קדום של אדם קטוע גפיים המוצב ברומא. החל מהמאה ה-16 נהגו תושבי העיר לתלות על הפסל הזה מודעות היתוליות בגנות האפיפיור ומוסד הכנסייה. המילה התגלגלה לשפות אירופאיות רבות וייתכן שהגיעה גם ליידיש דרך הגרמנית או הפולנית.
ב. יש שרואים במושג גלגול של הביטוי 'פתקי אוויל' הנהגה בהברה אשכנזית ("פיסקיאוויל"). מקובל להניח שטבע אותו רבי יעקב מעמדין שהיה מגדולי הלוחמים במשיח השקר שבתאי צבי. על אלה שכתבו נגדו מודעות אנונימיות אמר רבי יעקב: "כל אלה שכותבים פסקי אוויל לא ינקו מדין שמים".
ג. יתכן שמקור המושג "פשקוויל" מהמילה הרוסית 'פשקא' שמשמעותה עקיצה.
המסרים המובעים בחלק גדול מהפשקווילים חבויים בתחכום ובשנינות שלהם ומבוססים על קודים פנימיים של החברה החרדית, בשיבושי לשון מכוונים ובקיצורים שאינם נהירים לחילונים. הפשקוויל, המהווה כלי תקשורת משלים בחברה החרדית, נתלה על קירות הבתים, גדרות ולוחות מודעות בריכוזים החרדים (בעיירות באירופה, ביישוב הישן וכיום בשכונות החרדיות בירושלים, בבני ברק ובריכוזים חרדיים אחרים), או מופץ בכרוזים המושלכים ברחובות ממכונית או מפוזרים בבתי הכנסת.
פעמים רבות מדובר בכרוז אנונימי שמטרתו למחות כנגד מעשה לא מוסרי לתפישתה של העדה (בעיקר חילול מצוות), להכתים את "הסוטה" ולהנחות את ציבור המאמינים או לדרבנו לנקוט בפעולה אלימה כלשהי נגדו/ה (למשל גינוי, נידוי או חרם). היו רבנים שיצאו נגד התופעה ואמרו על כותבי הפשקווילים שהם עוברים על איסור התורה "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד), אבל זה לא הכחיד את המנהג, ומסורת הפשקווילים הפכה לאחד מתווי ההכר של השכונות החרדיות.
בשנים האחרונות גדלה ההתעניינות המחקרית בתופעת הפשקווילים, ועל מדף הספרים המדעי הצטברו שורת מאמרים בנדון ( רשימה של מאמרים וקישורים רלוונטיים ראו בערך 'פשקוויל' בויקיפידה).
בשנת 2005 עלתה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב תערוכה שהציגה מודעות קיר ופשקווילים ברחוב החרדי (האוצרת ניצה בהרוזי ברעוז). האלבום "פשקווילים - מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי" (יד יצחק בן צבי ומוזיאון ארץ ישראל, 2005) שנלווה לתערוכה (עורכות ניצה בהרוזי-ברעוז וגניה דולב) כולל מבוא מאת פרופ' מנחם פרידמן, קובי אריאלי וצפורה שפירא, לצד צילומים של כמאה ושלושים מודעות קיר, המחולקות לשבעה שערים: מחלוקות בישוב הישן בירושלים, "החינוך הטהור", ההיבדלות מן הציונות, חילול שבת, פלגנות בתוך המחנה, צניעות האשה, סוגיות מריבה.
חוקרים רבים רואים במודעות הללו מראה חשובה למאפיינים רבים בחיי החברה החרדית בכלל והעדה החרדית בפרט, לרבות יחסיה עם החברה החילונית הסובבת אותה. אופיין הסוער והאלים (ולרוב גם המגוחך), תוחלתן קצרת הימים על גבי הקירות והלוחות, והיותן עשויות נייר מתכלה, הופכות את המודעות האלה יעד נחשק לאספנים. הגדול מכולם בתחום זה הוא כאמור יואליש קרויס.
את הפוטנציאל האספני של הפשקווילים גילה קרויס כבר בגיל צעיר, אבל לאחר שהצליח לגבש אוסף מכובד זרק את הכל מחוסר עניין. למזלו ולמזלנו כעבור זמן מה הוא חזר לתחביבו והצליח לבנות אוסף מרשים של כעשרים אלף פשקווילים ומודעות חרדיות מסוף המאה התשעה עשרה ועד ימינו. בעבר נהג לרדוף אחרי כל מודעה שנתלתה במאה שערים וסביבותיה והיה לו גם הסדר קבוע עם המדביקים שתמורת תשלום צנוע הם יספקו לו עותק של כל מודעה חדשה. הוא פנה גם לאספנים קטנים של פשקווילים, כגון בחורי ישיבה, וקנה מהם את האוספים שברשותם בסכומים מכובדים (כל אספן מתמקד בדרך כלל באיסוף פשקווילים של החסידות שלו). לטענתו מאספן אחד רכש את האוסף האישי שלו בסכום של 25 אלף דולר!
תחילה אוחסן האוצר בסליק שבדירתו בת שני החדרים ב"קסבה" של מאה שערים. דלת קטנה בתחתית ארון הקיר נפתחת, וסולם מוביל אל חדר גדול הכרוי באדמה. כאשר האוסף גדל העבירו קרויס למחסן הצמוד לדירה.
הפשקוויל עתיק באוסף הוא משנת תרפ"ט והחדשים מהשנים האחרונות. כתחביב משני מחזיק ברשותו קרויס גם אוסף של כלים, בקבוקים ואריזות שהיו בשימושם היומיומי של בני הישוב הישן. חביבה עליו במיוחד פחית השמן (מקבר רחל) שעליה נכתב Made in Palestine ומהדורה מאוחרת יותר Made in Israel.
בראיון שערכנו איתו, ציין קרויס מספר דגשים לגבי אוסף הפשקווילים שברשותו:
א. חשוב להבחין בין מודעה לבין פשקוויל. בניגוד למודעה הפשקוויל הוא אנונימי ולא ידוע מי כתבו. בנוסף, הפשקוויל נכתב בעיקר כנגד אדם מסוים או קבוצה מסוימת, כאשר המסרים בו נרמזים ומובנים בעיקר למי שצריך להבינם. כדי להמחיש שולף קרויס נייר מצהיב מתוך האוסף, שעליו מתנוססת הכותרת: "חיים המוסר". מעטים יודעים מיהו אותו חיים המוסר, למעט מכרים וחברים מבית הכנסת שבו הוא מתפלל, אבל מה שחשוב זה שאותו חיים יודע גם יודע שהמסר נכתב עליו ואליו והוא שרוי מן הסתם בחרדה.
ב. לא מעט פשקווילים נכתבים בזהות מזוייפת, שכוללת לא רק את השם המפוברק של המנאצים אלא אפילו את חתימתם השקרית בעליל. דוגמא לכך הוא פשקוויל שיצא בזמנו כנגד ח"כ מאיר פרוש, איש יהדות התורה. בנייר שחולק בתיבות דואר רבות בירושלים הופיע הלוגו של העירייה (פרוש כיהן אז כסגן ראש עיריית ירושלים) עם חתימתו המלאה של פרוש. במכתב הזה הודה כביכול הגביר בכשלונו במאבק למען השבת וביקש לכאורה הזדמנות נוספת (קרי, קדנציה נוספת של ארבע שנים). הזיוף היה כה מוצלח עד שאפילו הקנאים לקחו את דבריו ברצינות.
ג. יש פשקווילים שלא עלו מעולם על לוח המודעות ונועדו לאיים רק דרך תיבת הדואר של הממוען המגונה.
ד. הפשקווילים מהווים מראה לרוח הזמן ותמורותיה. קרויס מציג לדוגמא מודעה משנת תרצ"ג שעוסקת באופן טיפוסי בצניעות הנשים. כותרתה: "התעוררות". המוחים מזהירים מפני הנשים שלובשות 'טיכאלך' –מטפחות ללא 'של'. כיום נורמות הצניעות השתנו ורוב הנשים החרדיות גם במאה שערים לא עוטות של כזה מעל מטפחתן.
ה. מפיצי הפשקוויל משתמשים בשיטות מתוחכמות כדי להפיץ את מודעותיהם בלי שהמשטרה תעלה על עקבותיהם. בזמנו פורסם פשקוויל שהישווה בין מפקד משטרת ירושלים להיטלר ומטבע הדברים עורר סערה גדולה. המשטרה דלקה אחר מפיץ המודעה המנוול ללא הצלחה, משום שהפשקווילים הופצו במכוון בשכונות השונות על ידי ילדים ובאותה שעה בדיוק. יש פשקווילים שמופצים באמצעות חור שנפער בקרקעית המכונית, כדי להסוות את המפיצים ולאפשר להם להימלט במהירות ממקום הפשע.
ו. ישנם שיטות מיוחדות שנועדו להתגונן מפני תולשי המודעות (הן חלק בלתי נפרד מהפולקלור). כך למשל, בזמן הדבקת המודעה שפוגעת במישהו, מעמידים שני חרדים שקוראים כביכול בעניין את המודעה החדשה. העמידה מול המודעה מונעת מאלה שזוממים לתלשה לבצע את זממם.
ז. היום אפשר להדפיס מודעה תוך מספר דקות, אבל בעבר ההדפסה ערכה שעות ארוכות. הדבר יצר פרק זמן שבמסגרתו אפשר היה להתחרט או לחשוב פעמיים לפני פרסום הפשקוויל המשמיץ.
ח. החרדים לא מתעניינים במיוחד בהיסטוריה של הפשקווילים, אבל כאשר זקני העדה נתקלים באוסף של קרויס הם נזכרים בחיוך במאבקים ההיסטוריים הרבים (לעתים על קוצו של י') שטלטלו את חברתם.
בעידן האינטרנט הולכים ומאבדים הפשקווילים מהאפקטיביות והפופולריות שלהם, ולמעשה נעלמים בהדרגה מהזירה החרדית (באופן פרדוכסלי ועצוב הרשתות החברתיות הפכו ללוח פורה של "פשקווילים חילונים"). אולי זו אחת הסיבות (לצד ההתמתנות האידיאולוגית) לכך שקרויס עשה צעד מפתיע ביותר. לא זו בלבד שהוא סייע בהפקת התערוכה על הפשקווילים במוזיאון ארץ ישראל אלא שהוא איפשר לספריה הלאומית להנגיש את האוסף שלו לציבור הרחב (נטע סלע. 14.9.2010. האיש שבקיר: מה הסיפור של יואלישש קרויס והפשקווילים? Nrg).
קרויס תרם לאתר הספרייה הלאומית בירושלים קרוב ל-14,000 פשקווילים מתוך הארכיון הענק שבידיו (כ-20,000 פשקווילים). חודשים רבים הוא עמל על סריקת מאות הפשקווילים באמצעות מכשור מיוחד שקיבל מהספרייה הלאומית (הערה: הסריקה הדיגיטלית, שהשתכללה בשנים האחרונות, מאפשרת היום להנגיש אוספים פרטיים לציבור הרחב) האוסף הגדול שברשות קרויס הועלה לאתר הספריה הלאומית כשהוא מחולק לנושאים. כך, למשל: "זעקת השבת-כביש בר אילן", "עמנואל", "פלאפונים כשרים", "בחירות לכנסת בשנת תשמ"ט, "פאה נוכרית".
לשאלתנו כיצד ייתכן שקנאי כמוהו, אחד מסמלי נטורי קרתא, ישתף פעולה עם מוסד ציוני מובהק, עונה קרויס תשובה אפולוגטית מחוייכת שמאפיינת אותו: "אני לא לוקח מהציונים דבר, אבל לתת אין לי שום בעיה". שיתוף הפעולה עם הספרייה נועד לדבריו גם לצורך שימור האוסף החשוב שבידו. הוא מבין שאם האוסף ישמר בדירתו בלבד הוא נתון בסכנת כלייה (הוא עצמו לא נכנס בשערי הספרייה הלאומית מסיבות אידיאולוגיות). חרף תשובתו של קרויס אפשר לשער שיש כאן גם מניע כלכלי (מיתוגו של קרויס כאושיה חרדית) וערכי (קירוב לבבות).
הרב ישראל גליס נוהג כבר למעלה מעשור לשלוח מעת לעת סטודנטים חילונים בקבוצות קטנטנות לסיור במאה שערים, כדי שיכירו כדבריו "את החרדים באמת ושתתוקן משהו מהתדמית הקשה שהודבקה להם". הם מבקרים בכמה תחנות בשכונה כגון בית הדפוס, חנות הקוגעל וחנות הכובעים. אבל גולת הכותרת היא בית משפחת קרויס. בדרך כלל הם מציינים את המפגש עם יואליש ומשפחתו כשיא חיובי של רושם טוב על החרדים הקנאים. באחד על אחד, אין כמוהו בלהסביר את האידיאולוגיה החרדית הקנאית. למשל, מדוע הוא ומשפחתו, כמו כל "הצ'למרים האמיתיים" לא משתתפים בבחירות לכנסת ולא מקבלים תקציבים מהמדינה, ומה פשר כתובות הגרפיטי "שטח פלשתין" על הקירות מסביב (בן חיים אבישי. 9.11.2006. גאוות העדה, מעריב).
קרויס הוא למעשה החסיד היחיד במאה שערים שפותח את דלתו ואת לבו לתיירים. בשיחה עימנו (ראיין אותו אליהו כספי) הוא תולה את ההתנגדות הרווחת בקרב חבריו לסיורים כאלה לאו דווקא בטעמי צניעות (לדידו הסוגיה הזו פתירה), או בשל כעסם של הקנאים על הכופרים הציוניים ועל יחסם השלילי לדת, אלא בהסתה של מורי דרך ומדריכים חילוניים והנטיה של כמה מהם להדגיש את הרע בעדה החרדית. לטענתו "תמיד יחפשו את האמא שנתנה סטירה לילד שבוכה כדי להדגים את האלימות המקומית במקום להראות את הדברים היפים שבקהילה". קרויס מספר על מדריכים שאפילו ממציאים סיפורים כדי להוציא את דיבת השכונה. כך למשל, כאלה שבדו ממוחם את הטענה שרחוב 'חברת ש"ס' נקרא על שם חבורת 'שומרי סדר'. תפקידם היה לכאורה להשליט טרור על סביבתם בדומה למאפיה האיטלקית. בפועל הסיפור הרבה יותר "פרווה". מסתבר שהרחוב נקרא על שם חבורת אנשים שלמדו את הש"ס (גמרא).