פוטו ורה בתל אביב

לגלריית התמונות באתר


הסיפור הזה מתחיל בערכת הריטוש של אמי אסתר ז"ל, שמצאתי בין חפציה. לאחר טיפול בסימני הזמן, הצלחתי להשיבה לצורתה המקורית, ואז זכרתי את כל הפריטים הנוספים שנשארו במשפחה ומהווים בעצם רצף שמספר סיפור של צילום ישראלי בן קרוב ל-100 שנה. החלטתי לשתף, ואגב כך, לקיים הבטחה בת שנים שהבטחתי לקובי לידרמן, אספן נוסטלגיה תל-אביבית שנמצא גם איתנו בקבוצה – לספר את סיפורו של "פוטו ורה", והריני מקיים, באיחור רב – עכשיו. ובמילותיו של רינו צרור, גם הפעם – נתחיל בהתחלה...


בעת עלית הנאצים לשלטון התגוררה משפחתה של אמי בפרנקפורט שבגרמניה. לסבי, היינריך צבי קאלבפלייש, היה שם סטודיו ידוע ומוכר לצילום בשם Foto Attalier Wera.


בשנת 1935 עלתה המשפחה לארץ. סבי מכר את הסטודיו בפרנקפורט ופתח את "צלמניה פוטו ורה" ברח' אלנבי 11 בת"א. כעבור כשנתיים עבר הסטודיו לחנות גדולה יותר ברח' אלנבי 19.


הערה: תמונת החנות, שמופיעה בגלריה זו, הוצגה בזמנו בתערוכה "צלם על הגג" - מצילומיו של אלפונס הימלרייך שהוצגה בשנת 2006 במוזיאון הפתוח בפארק התעשיה בעומר (ראו: גבי מנשה. 2.5.2006. פעם היה פה שמח: תערוכת צילום של אלפונס הימלרייך כוללת מגוון רחב של תצלומים מ-1933 ועד שנות ה-70, Ynet).


צילום: אלפונס הימלרייך
צילום: אלפונס הימלרייך

"פוטו ורה" היתה מחנויות הצילום הראשונות שנפתחו באזור כיכר מוגרבי והייתה אחד הקדקודים ב"משולש הצילום" שכלל מלבדה גם את "פוטו פרי-אור" ברח' אלנבי 30 (הוא הידוע מבין השלוש ונודע בכינוי "הצלמניה") ו"פוטו יוגנד" ברח' בן יהודה 3 (בחצר, ליד קולנוע "מגדלור").


הערה: פוטו פרי-אור נוסדה ע"י הצלם רודי וייסנשטיין. עדיין פועלת ברח' טשרניחובסקי ובכוונת המשפחה להחזירה בעתיד למיקומה המיתולוגי ברחוב אלנבי. "פוטו יוגנד" היה הספק העיקרי של ציוד וחומרי צילום לצלמי ת"א באותן שנים. העסק קיים עד היום במיקום אחר בדרום העיר.


"פוטו ורה" עסקה בתחומי הצילום המקובלים דאז של מכירת ציוד, פיתוח והדפסת תמונות לצלמים, כמו גם בצילומי סטודיו שהיו פופולאריים מאד באותה תקופה בעיקר בקרב החיילים הזרים - האנגלים והאוסטרלים - שבאו להצטלם (במכנסי מדים קצרים וגרבי צמר ארוכות עד הברכיים) כדי לשלוח את הצילומים למשפחותיהם במולדת.


בחנות זו פגשה אמי, אסתר, נער תל אביבי חובב צילום, נתן סופרין שמו, שהיה מלקוחות החנות, ושאיתו הקימה לימים בית בישראל.


אמי סייעה בעבודות החנות והתמחתה בעיקר ב"ריטוש" – תיקון פגמים בתמונות, שנבעו מאיכותם של סרטי הצילום והדפסת התמונות באותם ימים. הריטוש דאג בעיקר למילוי בדיו שחור כתמים בהירים בשטחים כהים, וניקוי כתמים שחורים בשטחים לבנים באמצעות גרוד עדין בסכין גילוח. עד היום, 70 שנה אחרי, אני מקבל "עור ברווז" כשאני רק נזכר בקול החיכוך בין סכין הגילוח לנייר הפוטו המבריק.


התמחות נוספת של אמי, אופיינית לתקופה זו של הצילום ב"שחור-לבן" היתה הפיכת התמונה לצבעונית לפי בקשת הלקוח באמצעות צביעתה בצבעי מים בגוון מתאים. היום היו מן הסתם מכנים זאת פוטושופ ידני.


החנות היתה פעילה עד תחילת שנות השישים, ואז מכר סבי את הסטודיו והזוג קלבפלייש פרש לגמלאות. החנות המשיכה לפעול שנים רבות לאחר מכן כחנות צילום בבעלויות שונות.


ברשות המשפחה נשארו מאז מצלמת הסטודיו (ללא "אקורדיון" הבד שעליו נע משטח העדשה כדי למקד את התמונה, שהתבלה עם השנים); מצלמה ידנית קומפקטית, מתקפלת תוצרת צייס שאת תמונתה (מצולמת על גליון מגזין הצילום GOOD PHOTOGRAPHY משנות ה-40) מצאתי בין התמונות הישנות של סבי); שעון האורלוגין שהובא מפרנקפורט, היה חלק מהסטודיו כל השנים, ועדיין פועל בביתו של אחי.


עם הקמת חיל האוויר גויס אבי לצה"ל כצלם אווירי, וזה היה עיסוקו במלחמת השחרור. הצילום האווירי התבצע בתקופה זו ממטוס אוסטר (פרימוס) שבו פורק אחד החלונות. בזמן הצילום היה הצלם גוחן עם המצלמה, וחצי גוף, מחוץ למטוס.


לאחר שחרורו מהצבא התמקצע אבי בתחביבו, והתפרסם כצלם. הוא פרסם ספר צילומים בשם "מעין לעין" (1992), הציג שתי תערוכות יחיד וכן השתתף בתערוכות נוספות ובכתיבת ספרי צילום נוספים.

אני, כדור שלישי לצלמים, ממשיך במסורת הצילום המשפחתית.


כתיבה: דני סופרין