פולקלור, מורשת ונוסטלגיה בקהילה הדתית-לאומית בישראל

כתב: עוז אלמוג


נוסטלגיה מגזרית

הקושי לייצר נוסטלגיה מגזרית


באופן כללי קיים קושי לאפיין את תרבות הנוסטלגיה הייחודית לחברה הדתית-לאומית משלושה טעמים:

א. מדובר בציבור המחובר בטבורו להוויה הישראלית ולכן בעיקרו מאמץ את תרבות הנוסטלגיה הכללית בארץ.


ב. העבר בחברה הדתית נוכח ומוחשי מאד בתפילות, במצוות, בטקסים, במדרש, באגדה ובספרי המוסר והמידות. לכן, קשה למתוח בחברה הזאת קו מבדיל ברור בין עיסוק בהיסטוריה לבין עיסוק בנוסטלגיה.


ג. הציונות הדתית אינה הומוגנית בהשקפה ובסגנון החיים ולכן התהוו בתוכה חוויות וזיכרונות מפוצלים, בהתאם לזרמים השונים.


עם זאת, כמו בכל חברה, גם בציונות הדתית קיימים זכרונות נוסטלגיים טיפוסיים הקשורים לחוויות יסוד במסגרות המשפחתיות והקהילתיות. נדון בהם בהמשך.


העדפה לעידן הפוסט-מזרחוניקי


שורשיה של הציונות הדתית מעמיקים לראשית תנועת התחיה בעם היהודי. סיעת "המזרחי" הוקמה במסגרת ההסתדרות הציונית בשנת 1902 (כסיעה של יהודים דתיים, שפעלו בתוך המנגנון החילוני) וב-1957 התאחדה עם "הפועל המזרחי" ל"מפלגה הדתית לאומית" (מפד"ל).


במשך שנים רבות ייצגה המפד"ל את הציבור הדתי הלאומי בכנסת ובממשלה עד למיזוגה בשנת 2008 בתוך מפלגת "הבית היהודי" שסימן את פתיחתו של פרק פוליטי ותרבותי חדש בתולדות הציונות הדתית. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מקורבת יותר לתנועת העבודה והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך.


מלבד בחוגים הליברלים, שמתרפקים על ימי הדתיות המתונה (פוליטית ודתית כאחד) ואולי גם האנמית, דומה שרוב אנשי הציונות הדתית (בעיקר צעירים) נוטים לטשטש (או למצער לא להדגיש) את תקופת המזרחי והמפד"ל. היא נחשבת בעיני רבים לתקופה לא מזהירה - תקופה שבה לרבנים מהזרם הדתי-לאומי היה מעמד שולי, שהפוליטקאים הדתיים ניגנו כינור שני, שמפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון לא היה בגדר חלום, שלחובשי הכיפות הסרוגות לא היתה נוכחות משמעותית ביחידות הלוחמות ובקצונה הבכירה בצה"ל ובה שבאופן כללי הסטטוס "דתי" נחשב בארץ לשולי ואף נחות ביחס לסטטוס "חילוני". זו היתה תקופה שבה אנשי הכיפות הסרוגות ניסו בעיקר להתנחמד וליישר קו והיו הרבה פחות אסרטיביים, מתריסים ובולטים.


זו כנראה הסיבה לכך שהנוסטלגיה הדתית-לאומית הפופולרית אינה נוטה להרחיק היום לימים רחוקים, כלומר מעצימה זכרונות מהתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים ועוד יותר אחרי עליית הקואליזציה הימנית לשלטון.


אפילו רבנים חשובים מבחינה היסטורית, כמו הרב מוהליבר, הרב מיימון והרב ריינס, וכן דמויות פוליטיות דומיננטיות כמו חיים משה שפירא, משה אונא, זרח והרפטיג, יוסף בורג, יצחק רפאל, זבולון המר, יצחק לוי, אהרון אבו-חצירה, אבנר שאקי, שאול יהלום וחנן פורת – אינן זוכות בשנים האחרונות להבלטה מיוחדת בזיכרון הקולקטיבי של הדתיים.


פה ושם נערכים ימי עיון ואזכרה לחובשי כיפות שלחמו במלחמות ישראל וליישובים דתיים שהוקמו בימי הבראשית (ראוי לציון במיוחד את אתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון). אבל כאמור, עיקר גאוותו של מגזר הכיפות הסרוגות היא על התקופה שבה הם הפסיקו להתבטל בפני החילונים והחלו לייצר נוכחות תרבותית ומוקדי השפעה משמעותיים - בצבא, בתקשורת, בפוליטיקה ועוד. הבחירה בנפתלי בנט כמנהיג "הבית הלאומי" ובאיילת שקד כ"סגניתו" בהיררכיה המפלגתית משקפת את השינוי העמוק שהתרחש בציונות הדתית - שינוי שמשפיע בעקיפין על תרבות הזיכרון שלה.


ביטוי סמלי נוסף לתופעה אפשר לראות ביחס הרווח היום בקרב צעירים חובשי כיפה סרוגה כלפי המושג הסימבולי "מזרחוניק". הוא נולד במקור כביטוי גנאי של החרדים כלפי הדתיים הלאומיים, אבל היום הוא משמש בעיקר כלעג חייכני משני כיווני המפה הפוליטית: מחד, מצד הצעירים הליברלים שמבקשים להתנער מדמות של המפד"לניק עם הדובון והשפם (מעין יאצק דתי שדבק במנהגים שאבד עליהם הכלח) ומאידך מצד צעירי האגף החרד"לי שרואים בדתי של פעם "חפיפניק" בתורה ומצוות.


להלן קטעים מתוך קליפ שעוסק בדמות הישנה של המזרחוניק מנקודת מבט הומוריסטית (הופק על ידי להקת "אנדרדוס" וזכה ליותר מ-300,000 צפיות): "שפם בז', שחור או כסוף/ יש לו מקום קבוע, גם אם קצת צפוף/ הוא דור חמישי לאדמו"ר מפונוביץ' / ואצלו בסלון יש חמישים ושניים אינטש/ האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב?/ זה לקרוא עלון עם מוסף של נדל"ן/ זה לעשות קידוש על ליקר דובדבן/ זה לטוס לחו"ל בטיול מאורגן/ הרינג לקרדה קיגל! שני בנים ובת, וחתן עורך דין/ עושה הליכות במוצ"ש להוריד את החמין/ הוא אוכל רבנות קונה אתרוג בקופסא/ הוא קובע עיתים בלילה על הכורסא/ האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב? [...] יש לו עיטור מכובד מכסף על הטלית/ ויש איזה שכן בספסל, ויש לו חזות קצת תורנית/ האם הוא לא חרדלניק? אתה חושב?/ יש מצב שהוא קצת חרדלניקכן גם אני חושב!"


"אנדרדוס", הלהקה שביצעה את הפזמון הפרודי הזה, היא תופעה חברתית חשובה בפני עצמה שקשורה להתפתחות תיעוד הפולקלור הפנימי במגזר הדתי. מדובר בהרכב קומי של ארבעה צעירים (חברי ההרכב הם מתן צור, יאיר יעקבי ונדב נוה - שלושתם בוגרי ישיבת ההסדר קריית שמונה, ואשר בן אבו - בוגר ישיבת מעלות) שהחל את פעילותו ביוטיוב, בשנת 2012 וכעבור שנה עבר גם להופעות בימתיות. סרטוני הקבוצה פונים בעיקר לציבור הדתי לאומי וזוכים לפופולריות עצומה (בדצמבר 2016 לערוץ היוטיוב של ההרכב יש יותר מ-24 מיליון צפיות, על עשרות סרטונים וקרוב ל-42 אלף רשומים בערוץ - ראו אנדרדוס, ויקיפדיה). המגזין מוצ"ש של מקור ראשון דירג את ההרכב במקום ה-27 ברשימת '100 האנשים שעושים לנו את המגזר' (מקור ראשון, גיליון 100, 21.3.2013).


הפופולריות הזו נובעת מהעובדה שההרכב "מסתלבט" (בעדינות) על ההווי החדש של צעירי המגזר שעומד כניגוד סוציולוגי להווי הישן המזרחוניקי. כך למשל הם צוחקים על תופעת השו"ת SMS ב"ביצה הדתית" הירושלמית והתל אביבי או על סצנת הדייטים והרווקות המתארכת בקרב צעירי המגזר (היא מאפיינת את צעירי דור ה-Y, מכל המגזרים, אבל במגזר הדתי המשמעות שלה מרחיקת לכת). ב-2 באוגוסט 2012 העלה ההרכב פזמון פרודי בשם 'אחלה חסודה', כמעין קאבר פרודי על הפזמון 'אחלה חמודה' של הזמר בני בשן. הקליפ זכה להצלחה רבה ותוך כחודש הגיע לכ-240,000 צפיות).


השפה הפנים-מגזרית


קודים לשוניים


כל קבוצה תרבותית ייחודית בעלת אופי קהילתי ומסגרות חברתיות משלה מפתחת שפה משלה. לכן רק טבעי היה שבתוך המגזר הדתי-לאומי תתפתח שפה פנימית כזו.


הראשון שתעד ופרסם לקסיקון פנימי של המגזר הדתי-לאומי היה העיתונאי, הסופר, שדר הרדיו, הסאטיריקן, הפוליטיקאי והשר לאזרחים ותיקים אורי אורבך ז"ל בספרו "סבא שלי היה רב – לקסיקון דתי חילוני" (כתר, 2002).


כדרכו של אורבך, הספר נכתב בנימה סאטירית והומוריסטית ושירטט תמונה של תת-המגזרים בתוך הציונות הדתית, של השיח הדתי היום-יומי ושל התמודדות הדתיים מול החילונים.

באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, הלקסיקון הציב מראה בפני הקורא הדתי, ופתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני.


הערכים בספר חולקו לשש קטגוריות:

א. משפטים ששגורים בשיח הדתי-לאומי היום-יומי: "איפה זה ירושלים?", שאלה הנשאלת במטרה למצוא את הכיוון לירושלים שאליו יש להתפלל; "יש בטלוויזיה גם דברים טובים"; "באיזה שבט אתה?"; "כמה היה אתמול לעומר".


ב.משפטים של חילונים כלפי דתיים: "איפה הסופרים שלכם"; "למה אסור להדליק אור בשבת?"; "תפסיקו להטריד אותו" (את אלוהים).


ג. מושגי יסוד דתיים: "עלייה לתורה"; "ספירת העומר"; "עזרת נשים";


ד. מושגים דתיים-חברתיים: "מזרוחניק"; "חפיפניק"; "מניין קרליבך"; "מרכזניק"; "בני עקיבא"; "מכינה קדם צבאית".


ה. תרבות ותקשורת ציונית-דתית: "מעלה" (בית ספר דתי לקולנוע); "ערוץ 7"; "רינת ישראל"; "שטיינזלץ"; "חידון התנ"ך"; "יום ירושלים"; "הסדר"; "חולצה עם משבצות".


ו. ביטויים של דתיים כלפי חילונים: "שני ילדים וכלב"; "קיבוצניקים"; "עגיל באוזן"; "לא חשוד בדתיות".


להלן כמה דוגמאות נוספות מהלקסיקון:

"אתה אל תקשיב" – המילואימניק עומד לספר בדיחה גסה, אבל פתאום הוא שם לב לנוכחותך, הרב הצדיק. "אתה אל תקשיב," הוא מגחך בשביעות רצון עצמית, כאילו המציא את החוכמה הזו הרגע. אז אתה לא מקשיב ומשתדל גם לא לצחוק.


"אתה דווקא בסדר" – אתה לא כמו ההם, הקיצונים. הדתי מופתע ומתאכזב כל פעם מחדש שהוא נוכח לדעת שהחילוניים חושבים דברים רעים על הדתיים, ומשנים את דעתם רק כשהם נתקלים בדתי החי הראשון. ומה חשבתם, שיש לנו קרניים מתחת לכיפה?


"דתי ומשקר?!" – אחיו החורג של "דווקא אתה?" הנזיפה שכל חובש כיפה מפחד ממנה מגיל אפס ועד יומו האחרון, הד לציפיות המוגזמות מאתנו. "דתי ומקלל?! זה מה שלימדו אותך בבית ספר שלכם? לא מתבייש, ואתה עוד עם כיפה? לפחות תוריד את הכיפל'ה שלך כשאתה מתנהג ככה."


"דתי מחמד" – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: "הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין." ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכול לפי הצורך.


"חילול השם" – דתי שמשתטה בתוכנית של דודו טופז; דברי גידופין של רב חשוב נגד הציונות. תזוזה קלה של חרדי בעת צפירת יום הזיכרון. כל התנהגות שאינה הולמת. גם ילד דתי שמדבר בקול רם עם החבר'ה בפיצריה עושה לא פחות ממחלל השם. בקיצור: כל פאדיחה פומבית של חובש כיפה היא חילול השם.


"לקחתם לנו את ה..." – כתב האשמה מוכר כלפי דתיים: "אתם הדתיים לקחתם לנו את התנ"ך..." וכן: "לא נסלח לכם שלקחתם לנו את המושג ארץ ישראל," ו"הדתיים לקחו לנו את היהדות, כאילו יש להם מונופול עליה." אמירות כגון אלה נתקלות בתגובה הנעלבת: "אנחנו לקחנו?! אדרבה. מישהו מפריע לכם לפתוח תנ"ך וללמוד? למה כל דבר מאשימים אותנו?"


"סבא שלי היה רב" – שם הספר ושורה מביוגרפיה נפוצה. "אני, אל תראה אותי ככה. סבא שלי היה רב. אני עד גיל שמונה למדתי בישיבה." ואז החילוני פוצח באוזני הדתי המזדמן בשירה משובשת של "אדון עולם", "שמע ישראל" ו"אדון הסליחות" כדי להפגין בפניו את בקיאותו במקורות. ממשפחת "אימא שלי מדליקה נרות, אבא שלי עושה קידוש."


"קסבה" – לא בשכם ולא בחברון. הקסבה של קריית משה, שכונה בירושלים, היא המקום שבו מרוכזת השמנת של הציבור החרד"לי, אנשי מרכז הרב, וגם של חוגים אחרים. "אתה יודע מה הבעייה שלכם? שאתם חיים בתוך הקסבה של קריית משה ולא יודעים מה קורה בערי הפיתוח."


"תראה לי איפה כתוב בתורה" – שאסור לנסוע בשבת, שאסור לאכול גבינה צהובה אחרי נקניק, שאסור להדליק טלוויזיה, שאסור לשלוח פקס בשבת. חברך האפיקורס מוכן, לצורך הדיון כמובן, להסכים עם כמה דברים שכתובים בתורה, אבל הוא נגד מה שנתפס כחומרות, הגזמות והמצאות. אחרי שאתה מראה לו איפה זה כתוב בתורה, הוא מגיב: "נו, באמת."


בדרכו של אורבך הלכו עוד שלושה: חגי סגל שכתב את "מונכון" - מילון ערוץ 7; רועי שרון שחיבר את "המילון של נוער הגבעות" – והעיתונאי הסופר והבלשן הותיק ד"ר רוביק רוזנטל שכתב את "מילון הסלנג השלם" (שבו יש גם תיעוד של השפה הדתית). הרביעית והעדכנית מכולם היא שלומית זמיר, סטודנטית לתואר שני בלשון עברית באוניברסיטה העברית, העובדת במכללת אפרתה להכשרת מורים בירושלים. היא איגדה את המלים והביטויים האופיינים למגזר הדתי לאומי לכדי לקסיקון בשם "מהגוש ועד הגירוש" (הוצאת אפרתה 2018). הלקסיקון הוא תוצאה של סמינריון ומחשבה פורה של המנחה שלה דאז, פרופ' יהודית הנשקה, שאמרה לה: "את גרה בשילה, מכירה את המתנחלים הדתיים, אולי תמצאי מילים מיוחדות. תזרמי ונראה מה יצא". ולמרבה הפתעתה מה שיצא הוא יבול עשיר של כ-350 מילים.

את הפרסום יזמה ד"ר סיגלית רוזמרין, ראשת המכללה, לרגל צאתו לגמלאות של ד"ר ציון עוקשי, שהיה מרצה של זמיר בחוג ללשון.


כדי לצוד מילים ללקסיקון שלה, זמיר החלה לקרוא בעיון את הטקסטים המגזריים, ובכלל זה עלוני שבת, עלוני ישובים ביהודה, שומרון וגוש עציון, אתרי אינטרנט דתיים, ובנוסף יצאה למסע בין טרמפיאדות.

בראיון לעיתונאי יצחק טסלר, היא סיפרה: "הייתי מסתובבת עם פנקס בטרמפיאדות הגדולות – צומת גוש גילה, עופרה, מחסום הגבעה הצרפתית שהיום כבר לא קיים, ובשאר הטרמפיאדות הגדולות. לא ניסיתי לשאול, וגם לא יכולתי להצמיד לאנשים מכשיר הקלטה. פשוט הקשבתי. נתתי לאנשים להשיח לפי תומם, ורשמתי בפנקס. הקפדתי לא ליזום שיחה ולא להפריע, כדי שהשפה תהיה הכי אותנטית, ומזה יצא יבול רב".


טסלר שאל: כיצד יודעים לזהות מילה שהתקבעה בציבור, לעומת מילה שהיא קוד מוסכם רק במשפחה או ביישוב קטן? וזמיר השיבה:

"ניסיתי לראות שזה ביטוי שחוזר על עצמו", מסבירה זמיר. "אם זה בכתב, אז מחפשים חזרה של המילה במאמרים או בטורים נוספים. אם זה נאמר בשיחה בעל-פה, הרי שווידאתי שזה נאמר מספר פעמים. אחרי שחיברתי את הלקסיקון נתתי לאנשים רבים ככל האפשר, ממגוון גילאים, ומאזורים שונים בארץ לקרוא ולחוות דעה. רציתי לראות שאני אמינה, ושלא מדובר במשהו איזוטרי. המבחן הוא שכל אחד מכיר משהו אחר, וכך אפשר לראות את התמונה השלימה. מהביקורות שקיבלתי התברר שאנשים הכירו את הרוב, אבל כל אחד מהם אמר על ביטוי אחר: 'את זה לא היכרתי'. זה בסדר, כי לא כולם צריכים להכיר את הכול. יש ביטויים מוכרים בשפה שקיבלו בציבור הדתי משמעות שונה – ויש כאלה שמוכרים בתוך הציבור הדתי, אבל בתוך תת-קבוצה הם קיבלו משמעות אחרת. למשל, הביטוי 'נפרד/ מעורב' הוא קוד דתי לשהייה של גברים ונשים בבריכה, למשל. אבל עבורי, כמדריכה בעבר ב'בני עקיבא', ברור שהכוונה היא האם לקיים פעילות משותפת לבנים ולבנות, דבר שבו השקענו אינספור שעות של ויכוחים בימי עיון וסמינרי הדרכה (יצחק טסלר. 9.4.2018. דתי בהפסקה: הלקסיקון שרק דתיים יבינו. Ynet).

להלן עוד צרור ביטויים המופיעים בספר:


"גוזמבות": פאות רחבות המתנפנפות מצדי הראש של הגבעוני (=נער הגבעות) המצוי. "עזוב אותך ולעמוד כל בוקר מול הראי. גדל שתי גוזמבות וזקן ודבר עם ה'."


"קירוב": פעילות "קירוב לבבות", לשם החזרה בתשובה של חילונים. מכונה בקיצור "קירוב". "ביום שישי כולם יוצאיחם לפעילות קירוב בדוכנים במרכז העיר".


"סיבו"ש": ראשי תיבות של "סיבוב שערים". אירוע המתרחש כל ערב ראש חודש בירושלים ובו נוהגים המשתתפים לחדש מסורת עתיקה ולעבור בשערים המקיפים את הר הבית תוך שירת פזמונים.


"דתי בהפסקה": צעיר שהחליט לקחת פסק זמן מאורח החיים הדתי, לטעום מהעולם שבחוץ ולחזור בחזרה.


"רחבות" (במלעיל): כינוי לשפע ולרווחה. בדרך כלל נוגע לאוכל ולמגורים: "הקייטרינג הזה מגיש את המנות ברחבות".


"סלט של שמאלנים": כינוי לסלט בריאות יקר שמכיל בדרך כלל עלים ירוקים ומתובל בפקאנים, שקדים, חמוציות ושאר פירות.


שמות אנשים[1]


שמות לבנים

לציבור הדתי-לאומי כמעט אין מגבלות בבחירת שמות לילדיהם, למעט שמות של דמויות שבתנ"ך הם דמויות שליליות, כגון: נמרוד, ירבעם וכדומה.

בדרך כלל בוחר הזוג הצעיר את השם לילדיו לפי אחד הקריטריונים הבאים: שם של אחד מהורי בני הזוג, שם של קרוב/ת משפחה שנפטרו או כל שם תנ"כי או אופנתי, שמוצא חן בעיני ההורים. בכל זאת ניתן למצוא אצל קבוצות שונות בציבור הדתי לאומי שמות אופייניים. שמות רבנים - בחוגי ישיבת 'מרכז הרב' או ישיבת 'הר המור' נושאים רבים את השמות אברהם יצחק, על שמו של הרב קוק האבא, או צבי יהודה, על שם הרב קוק הבן.

שמות תיאופוריים - שמות, שיש בהם שילוב של אחד משמותיו של הקב"ה, נפוצים מאוד בציבור זה: ידידיה, אלישיב, צופיה, אריאל וכדומה.

שמות של הבעת תודה - אחד הערכים שהיהדות מחנכת הוא לדעת להכיר תודה. מתוך כך התפתחו השמות הבאים: אודיה, הודיה, מתניה, נתנאל, מתניה וכדומה. קבוצה דומה של שמות היא: שמות של הבעת שמחה: הַלל, שירה, תהלה, רננה.

שמות הקשורים לזמן - מועדי ישראל מספקים קבוצה של שמות. חג השבועות מספק את השמות רות ונעמי. שמות אלה לקוחים מתוך מגילת רות, שנוהגים לקרוא בחג זה. ימי חודש אב, שבהם מתאבל היהודי על חורבן בית המקדש, מספק את השם נחמה. ימי חג הסוכות מספקים את השם חגית. חג הסוכות נקרא במקורות המשנה והתלמוד – החג (בלי להוסיף את המלה 'סוכות').

שמות הקשורים לארץ ישראל - זו דרך להביע את אהבתם של ההורים לארץ ישראל. מוריה – על שם הר המוריה, הוא ההר עליו עמד בית המקדש בירושלים. נחלה – כדי לבטא את הרעיון שארץ ישראל היא נחלתנו.

שמות הקשורים לתהליך הגאולה של עם ישראל - לפי התפישה הדתית של המנהיגים הרוחניים של הציונות הדתית, מדינת ישראל היא חלק מתהליך איטי של גאולת עם ישראל. השם איילת השחר, הוא אחד השמות המבטא את הרעיון שהתהליך הוא איטי. כמו תהליך זריחת האור בבוקר שמתחיל עם כוכב השחר ולאט לאט האור מתחזק עד להופעה מלאה של השמש, כך תהליך הגאולה של עם ישראל שאנו נמצאים בתחילתו, ושהמדינה היא חלק ממנו. בהקשר זה יש לראות גם את השם ראשית, מהביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו', הנאמר בתפילה לשלום המדינה, הנאמרת בשבתות ובחגים בבתי הכנסת של המגזר הציוני דתי.


שם זה מתחבר גם לשמות הקשורים בזמן – יום העצמאות, שאצל הציבור הדתי לאומי יש לו משמעות דתית. גם השם מבשרת מסמל את הגאולה, כמו שמופיע בספר ישעיהו: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים....אמרי להרי יהודה הנה אלהיכם" (שם, מ', ט'). השם ינון, הוא אחד משמותיו של המשיח (על פי התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין דף צח). גם שמות כמו: אורי, רני, תחיה שייכים לקבוצה זו.

שמות כתגובה לתהליכים פוליטיים - לאחר ההתנתקות , שבוצעה בשנת 2005, החלו להופיע שמות כמו נטע או נטע-אל. שמות אלה הם תגובה רגשית, כנגד העקירה – נטיעה.

שמות בעלי משמעות ערכית - כגון: אחדות, רעות, אהבה.

פרט פיקנטי: מבדיקת נתוני ההרשמה לבתי הספר שערכה עיריית ירושלים ב-2008 (תשס"ט) עלה כי בכיתות א' בחינוך הממלכתי דתי השמות יונתן לבנים והודיה לבנות עמדו בראש הרשימה (ציפי מלכוב וידיה פרץ. 27.8.2008. לכל איש יש (אותו) שם. Ynet).

שמות לבנות

מקובל בכלל הציבור הדתי שנתינת השם לבת נעשית בבית הכנסת. בני הזוג בוחרים את השם, אך עדיין לא קוראים לתינוקת בשמה. באחד הימים שבהם קוראים בתורה בבית הכנסת – שני, חמישי, שבת – קוראים לאבי הבת לעלות לתורה, ואחרי קריאת תורה נאמרת ברכה מיוחדת לשלום היולדת והבת, ובתוכה משולבת השורה: "...ויקרא שמה בישראל......בת.....". מאז קוראים לתינוקת בשמה.

יש קהילות בהם נותנים שם לבת דווקא בשבת, ובהזדמנות זו עורכים מסיבה קטנה – 'קידוש' בעגה מקובלת בציבור הדתי – הנעשית בישיבה ליד שולחנות ערוכים. הכיבוד יהיה קצת יותר עשיר, לפי יכולתם הכלכלית של ההורים.



נוסטלגיית ההתנחלויות


זיכרונות החלוצים

מפעל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק מזוהה עם המגזר הדתי לאומי ומהווה אחד מעוגני הזיכרון ההיסטורי של אנשי המגזר. רבים מהדתיים הלאומיים חיים ביהודה ושומרון במסגרות חברתיות קהילתיות הדוקות ואין כמעט דתי בארץ שאין לו קרוב משפחה או חבר שמתגורר בהתנחלות כזו או אחר.


ראשוני המתנחלים, שחיו בתנאי מחייה קשים ונאלצו גם לנהל מאבקים פוליטיים לא קלים, גיבשו תודעה דורית חזקה וזיכרון נוסטלגי משותף. אמנם לא נוצרו בקרבם יורצייטים היסטוריים סדורים, אבל מפגשי רעים להעלאת זכרונות משותפים, מתקיימים מפעם לפעם.


מעטים מראשוני המתנחלים פרסמו זכרונות (מאמרים או ספרים) על אותה תקופה סוערת ומעצבת. כך למשל, הרב דרוקמן - זכרונות ילדות - ראיון של הרב הראל כהן עם הרב דרוקמן באתר ישיבה; דניאלה וייס. 12.10.2012. זה היה ביתי: דניאלה וייס נזכרת בהתיישבות בסבסטיה, nrg מקומי; 'קדומים- עצמאות, תורה', ראיון בסרט על המועצה המקומית 'קדומים'.


תנועת גוש אמונים שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים היא התנועה המזוהה ביותר עם המגזר הדתי לאומי בכלל ומפעל ההתנחלויות בפרט. המנהיג הרוחני של התנועה היה הרב צבי יהודה קוק ז"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחקק הכהן קוק, שלאחר משבר מלחמת יום הכיפורים עודד את תלמידיו לפעול לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני.


המיתוס המכונן של סבסטיה

היישובים שיצרו את המיתוסים המכוננים של התנועה הם עופרה, בית אל, אילון מורה וחברון. סבסטיה הוא ככל הנראה המקום מזוהה יותר עם המאבק להתיישבות ביהודה בשומרון (שנמשך עד ימינו). כזכור, ב-25 ביולי עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת מן הימין, לתחנת הרכבת הנטושה ליד הכפר הערבי סבסטיה. הממשלה הורתה לפנותם ולאחר שסרבו בתוקף הם פונו בכוח על ידי כוחות צה"ל. בסופו של דבר, הושגה פשרה שבה הוסכם שהמתנחלים יעבור למחנה הצבאי הסמוך "קדום", שלימים הפך ליישוב קדומים. עוד קודם לכן ניתן לאנשי התנועה להתיישב גם ביישוב עפרה שממוקמת במורדות הר בעל חצור וצפונית לרמאללה.


הסיפור ההיסטורי של סבסטיה טומן בחובו במידה רבה את המתווה הטיפוסי של מפעל ההתיישבות כולו של הימין הדתי: הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון, תוך קביעת עובדות בשטח חרף אי-תמיכה או תמיכה בעצימת עינים מצד הממשלה. המתווה הזה הביא בסופו של דבר (בעיקר אחרי עליית הליכוד לשלטון ואיתו גם שינוי היחס למתנחלים) למדיניות ממשלתית יזומה של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון (בעיקר יישובים עירוניים דוגמת אריאל, מעלה אדומים וביתר עלית). גם דפוס עקיפת החוק והקומבינות שמאחורי הקלעים (לטובת השגת המטרה) אופייני למפעל ההתיישבות הזה עד ימינו.


בדצמבר 2015 פרסם העיתון מקור ראשון כתבה נרחבת על האירוע המכונן של סבסטיה (שירה קדרי עובדיה. 11.12.2015. 40 שנה לתמונת הריקוד בסבסטיה: מה עבר עלינו?, מקור ראשון). הופיעו בה זכרונותיהם של האנשים שנטלו חלק אקטיבי באירוע. כך למשל, אהרון דומב, מי שהיה לימים מנכ"ל מועצת יש"ע, דוברר המועצה ומנכ"ל משרד התיירות, כתב:

"הייתי רק בשנה הראשונה בישיבת ההסדר בקריית־ארבע, וכבר אז למדתי את הכלל "עת לעשות", בשעה שקיבלנו הוראה לעבור עם הגמרות לסבסטיה. שיטת חומה ומגדל עבדה גם כאן. באישון לילה נאמר לנו שקבלן יצא מתל־אביב עם מבנים טרומיים, והגיע עד כקילומטר מסבסטיה. מיד התארגנו בחוליות של שלושה־ארבעה אנשים ויצאנו לקראתו. המטען הכבד פורק, ואנו נושאים אותו על הכתפיים בשירה וריקודים. שבת התקרבה, ואני בבגדי חול, מכיוון שתכננתי לחזור באותו יום לחיפה. קיבלתי חולצה לבנה מחבר לשיעור, אבל מידותיה הקטנות לגופי גרמו לכך שהיא לא הייתה מכופתרת. שבת חנוכה עברה עלינו בסבסטיה, מלאה בשמחת חיים ורוויה במתח לקראת הפינוי הצפוי. כאשר הרב לוינגר וחנן פורת הודיעו לציבור במקום שממשלת ישראל החליטה להקים יישוב יהודי בשומרון, יצאנו בשירה וריקודים כמו בתיאורי המחולות מהכרזת המדינה. רגעי ההצלחה בסבסטיה נטעו בנו את התחושה שכל העם איתנו. הגרעין המגובש, המלוכד והתוסס יצא בשירה וריקודים להתבסס במחנה קדום, ואנו ליווינו אותו ושהינו יחד עמו כחצי שנה. שם קיבלתי דוגמה אישית לנחישות, מסירות, דבקות במטרה, ומעל הכול - אהבת הארץ. למאבקים השונים מתחת לפני השטח - בין המסכימים לפשרת מחנה קדום לבין המתנגדים - לא הייתי מודע כלל. נחשפתי אליהם רק שנים לאחר מכן."


בכתבה פורסם שוב הצילום האיקוני של משה מילנר, שבו נראים חנן פורת ז"ל ומשה לוינגר ז"ל, ממנהיגיו הבולטים של מפעל ההתנחלות, נישאים על כתפי הפעילים בסבסטיה, באותו יום היסטורי.


בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדלה תנועת גוש אמונים להתקיים כגוף רשמי, אך רבים מחבריה השתלבו במפלגות ימין שונות כגון התחייה, המפד"ל ומולדת והקימו ארגונים פוליטיים והתיישבותיים כמו מועצת יש"ע. רוחה של התנועה משפיעה עד היום על המגזר כולו, אף שבמהלך השנים המגזר הדתי השתנה במובנים רבים (כולל תהליכי הקצנה פוליטית ודתית מצד אחד וליברליזציה מצד שני).


ההיסטוריה של גוש אמונים ושל ההתנחלות ביהודה ושומרון זכו בשלושת העשורים האחרונים לתיעוד מאסיבי בספרות המדעית והעיונית ובמאמרי עיתונות רבים (ראו למשל: אבי דוידוביץ. 1993. הוויכוח על תיוגו של גוש אמונים כסוטה פוליטי, בראי הסוציולוגיה של בעיות חברתיות, אתר אישי; גדעון ארן. 2013. קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו. הוצאת כרמל; חגי הוברמן. 2008. כנגד כל הסיכויים: שנות התיישבות ביש'ע. הוצאת ספריית נצרים; עדית זרטל ועקיבא אלדר. 2004. אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967. הוצאת כנרת; חגי סגל. 1987. אחים יקרים. הוצאת כתר; מיכאל פייגה. תשס'ג. שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל. ספריית אשכולות, מכון לוי אשכול; הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים. דני רובינשטין. 1982. מי לה' אלי: גוש אמונים. הוצאת הקיבוץ המאוחד; גרשון שפט. 1985. גוש אמונים: הסיפור מאחורי הקלעים, ספריית בית אל; חגי סגל. 1991. התנחלות דמה, ספריית בית אל).


עם זאת, באופן תמוה המתנחלים עצמם מיעטו לתעד את עצמם והם ממעטים עד היום בפיתוח תרבות נוסטלגית בתחום ההתיישבותי. אפשר לייחס לתופעה מספר סיבות:

א. מבחינת המחנה הדתי-לאומי, המאבק עדיין בעיצומו ולכן אין זמן ומקום לנוסטלגיה.


ב. יש שיאמרו שמפעל ההתנחלות לא נחל הצלחה – לפחות לא בקנה מידה של חזונם וציפיותיהם של החלוצים והמייסדים. רוב הציבור הישראלי מדיר עצמו מהשטחים שמעבר לקו הירוק וחלקים נרחבים בתוכו תופשים את ההתנחלויות בעיניים שליליות. אפשר והדימוי השלילי מקשה על פיתוח תרבות נוסטלגית רחבה ועל תמידה ממסדית.


ג. המחנה הדתי-לאומי מפוצל ושסוע מתמיד. החרד"לים קרובים ברוחם לחרדים ואפשר שגם זה יוצר סוג של רתיעה בתחום פיתוח התרבות הנוסטלגית.


ד. רבים מהמתיישבים ביהודה ושומרון הם צעירים בגילם ולכן פחות מחוברים לזכרונות הישנים.


לאחרונה הופיעו ניצנים של בניית מסורת נוסטלגית סביב מפעל ההתנחלויות. הנה כי כן, היישוב אלון מורה מקיים מדי ארבע שנים מסע מסורתי בעקבות ראשי ההתיישבות בשומרון. באיסרו חג שבועות, שחל ביוני 2015, לרגל 40 שנה לראשית ההתנחלות הדתית בשומרון, יצאו כמאה בני נוער מלווים בהורים ובתושבי הישוב למסע ייחודי אשר החל בהר הזיתים, המשיך לעבר תחנת עפרה ומשם לנווה צוף. לאחר מכן עצרו המשתתפים בישוב קדומים ומשם המשיכו לישורת האחרונה ולשיאו של המסע - טקס שמונה העליות בתחנת הרכבת העתיקה בסבסטיה. התרגשות גדולה ניכרה בדבריהם של בני קצובר והרב מנחם פליקס אשר מתגוררים עד היום בישוב אלון מורה. הם התכבדו בהדלקת משואות כהוקרה לחלוציותם (עולים לסבסטיה, אתר מועצת יש'ע, 3.6.205. סרט המתעד את האירוע הועלה ביוטיוב).


בדצמבר אותה שנה, פקדו את תחנת הרכבת בסבסטיה מאות אנשים מתנועת "נחלה" (תנועה הפועלת לחיזוק הדרישה לבניית ישובים חדשים ביו"ש) יחד עם כמה מראשוני המתנחלים, ובראשם דניאלה וייס. בין הצעירים שנשארו ללון במקום היו גם 25 מצאצאי הרב לוינגר ז"ל שהשתייך גם הוא לגרעין שלפני 40 שנה עלה שוב ושוב לסבסטיה והוביל את הדרישה מול הממשלה לבנייה ביו"ש.


צבי אלימלך, נכדו של הרב, הסביר את התגייסותה של המשפחה לאירוע הסמלי: "זה באמת לא עניין פשוט. לא כל מנהיג זוכה לכך שצאצאיו ילכו אחר המורשת שלו באופן כ"כ גורף. לא הרבה אנשים יודעים אבל זו הייתה הצוואה של סבא, לפני שהוא נפטר. הוא בכה 3 שעות וקרא: "מי ישמור על ארץ ישראל". לבסוף הוא קרא לבנו הבכור לפני מותו וציווה עלינו לעזור לדניאלה וויס ולהקים ישובים חדשים בארץ ישראל. אנחנו כמשפחה נרתמנו לנושא, 3 דורות בנים נכדים ונינים. מי בעליות לקרקע ומי בסיוע מבחוץ. הנושא של ארץ ישראל הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו כמשפחה וכפרטים" (מדור חדשות. 14.12.2015. אחרי 40 שנה: צאצאי הרב לוינגר עלו לסבסטיה. אתר סרוגים).


מוקדם יותר, לפני אותה עלייה, קיימה מועצה אזורית שומרון בתחנת הרכבת בסבסטיה את ארוע הדלקת נר שמיני של חנוכה. ראש המועצה יוסי דגן אמר בנאומו באירוע: "קיבלנו מראשי המתיישבים ירושה: 400,000 תושבים. אנחנו מתחייבים להגיע למיליון איש תוך שני עשורים. מה שהתחיל לפני ארבעים שנים, אנחנו ממשיכים בכל הכוח בתנופת ההתיישבות- זה התפקיד ההיסטורי שלנו" דגן התייחס גם לגירוש ב 2005 באומרו " אנחנו עוד נחזור בע"ה לכל אותם יישובים בצפון השומרון שמהם גורשנו: חומש, שא -נור, גנים וכדים" (מדור חדשות. 14.12.2015. אחרי 40 שנה: צאצאי הרב לוינגר עלו לסבסטיה, אתר סרוגים).


באפריל 2016, במקביל להקמת מוזיאון התיישבות חדש בשומרון, נערך אירוע היסטורי נוסטלגי נוסף בתחנת הרכבת בסבסטיה. לצד קטעי וידאו נדירים מהעליות הראשונות לסבסטיה, תמונות ומסמכים רבים, הוצגה במקום תערוכה ייחודית על מורשת צפון השומרון, שבה נחשפו פריטים מארכיונו של האלוף משה (בריל) בר כוכבא ז"ל - מי שפיקד על הקרב המפורסם בעמק דותן במלחמת ששת הימים. כמו כן הוצגו בתערוכה פנקסי הרכזים של הרב יהודה חזני ז"ל, מראשי גוש אמונים, ושוחזר "מחנה המתנחלים" של גרעין אלון מורה. אחד הפריטים ההיסטוריים שהוצגו בתערוכה היה טנדר הוויליס FC-150 המפורסם של מאיר הר ציון ז"ל, עמוו הוביל הלוחם האגדי של יחידה 101 את שיירות המתיישבים למבצעי העליות וביניהן גם לתחנת הרכבת סבסטיה. את האירועע אירגנה המועצה האיזורית שומרון יחד עם ארגון "חומש תחילה" והמרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון. לקהל המבקרים (רובם ככולם אנשי הכיפות הסרוגות) הוצע מגוון אטרקיות: טיול ריינג'רים על מסילת הרכבת הטורקית, סדנאות יצירה, סיורים מודרכים בידי ותיקי ההתיישבות, דוכני אוכל, פינות ישיבה ומשחקים לילדים (ללא שם מחבר. 7.4.2016. הכונו: אירועי פסח בסבסטיה. אתר הקול היהודי).


חייבים לציין שהמיעוט היחסי של המשתתפים באירועים הללו (בהשוואה לכלל המגזר שמונה קרוב ל-800,000 נפש), וההומוגניות הדמוגרפית היחסית שלהם (רוב החוגגים באים מקרב ציבור המתנחלים), מעלים סימן שאלה לגבי הצלחתה של החברה הדתית לאומית להנחיל את מפעל ההתנחלויות בלב הציבור הישראלי הרחב ולמסד מורשת נוסטלגית סביבו. ימים יגידו.


דומה כי מתרבים הסימנים לכך שגם בחלקים נרחבים במגזר הדתי לאומי חדרה ההכרה שההתיישבות ביהודה ושומרון הגיעה למיצוי הפוטנציאל הן בשל הבעיות הפוליטיות והבטחוניות שנוצרו סביבה והן משום שחלקים נרחבים בציבורי הישראלי (אולי אפילו רוב) אינם רואים בה יעד לאומי חשוב. באופן כללי החברה הישראלית נעשתה חומרנית והיא מוכוונת יותר להגשמה של יעדים אישיים (קריירה, זוגיות, הורות, רווחה כלכלית) ופחות להגשמת יעדים קולקטיביים (בנוסח הפטריוטי הישן).


זו גם אחת הסיבות להתפתחות החלופה האידיאולוגית להתיישבות ביהודה ושומרון: התיישבות של גרעינים צעירים באזורי הפריפריה בתוך הקו הירוק, ובעיקר בשכונות מוחלשות בערים. התופעה הזו החלה כבר לפני למעלה מ-30 שנה אבל צברה תנופה בשנים האחרונות. בינתיים התרבדו זכרונות נוסטלגיים סביב המפעל המיוחד והחשוב הזה, שמשתלב עם האג'נדה הקהילתית והסוציאלית שתופסת תאוצה בכלל החברה הישראלית (ראו רייכנר, אליישיב. 2013. סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית, ידיעות אחרונות).


מפעל הצילום של אשר קורלק

מעטים מראשוני המתנחלים הבינו את המשמעות העצומה שטמונה בתהליך ובמאבק הקשה שהחלו בו. הם עסקו בעשייה בשטח ולכן גם לא פיתחו תודעה של הנצחה ויזואלית או אחרת.

בשלהי 2016, במלאות ארבעים שנה לעלייה לקרקע בקדומים, נבר הצלם אשר קורלק בארכיונו הפרטי והעמיד לרשות היישוב ומארגני החגיגות את ה"אוצר" שברשותו - אלפי פריימים שתיעדו את המאבק "לחידוש הישוב היהודי בשומרון" (על השיר המוכר "נתתי לה חיי" ערכו מחלקת התרבות של היישב פזמון המתאר את ההסטוריה המתחדשת של קדומים בליווי תמונות שראו אור לראשונה מארכיון התמונות של אשר קורלק. המבצעים היו תושבי קדומים).

קורלק אינו צלם במקצועו אלא מהנדס מכונות ובעל מפעל לתכנון וייצור מכונות ומערכות לנפוי, שנוע ואחסון חומרי תפזורת, כגון: קמחים, אבקות, גרעינים וכימיקלים כמו גם מטחנות רייחים וציוד נילווה.

הוא נולד בתש"ח בהונגריה להורים ניצולי שואה, עלה ארצה איתם בגיל שנה וגדל בגבעתיים. אביו הקים מפעל קטן לייצור מכונות לטחנות קמח ואשר ובניו, (דור שלישי שגרים ביישוב איתמר) הרחיבו את המפעל המשפחתי, באזור התעשיה ברקן.


אבל למרות שהצילום היה לו רק תחביב בזכות חוש לקומפוזציה ובעיקר טיימינג מוצלח ובזכות העובדה שנכח באירועים ההיסטוריים הוא הפך למנציח הויזואלי הגדול של מפעל ההתנחלויות.

אל תחביב התיעוד הגיע קורלק בימיו הראשונים של היישוב אלון מורה לאחר סבסטיה ופשרת קדום (ששמעון פרס תמך בה ורבין נאלץ להסכים לה).


הוא ואשתו רבקה היו המשפחה ה-15 ברשימת המשפחות של ההתנחלות החדשה. בעקבות המאבקים הדרמטיים, ההפגנות והצעדות, רכש קורלק מצלמה טובה והחל לצלם באופן אינטנסיבי - בעיקר טקסים ביישובים, בגנים, בבתי הספר ובשמחות משפחתיות וקהילתיות.


גרעין אלון מורה קבע לו כמשימה לתעד לא רק את היישוב שלו אלא את כלל היישובים בשומרון, וכך לדבריו הפכו כולם ל"ת.פ. צילומי של אשר קורלק" (ריאיון איתו באפריל 2017).


בריאיון ל"מקור ראשון" הוא סיפר: "יום אחד פנו אליי מגוש אמונים וביקשו שאארגן בשבילם תמונות של ההתיישבות בשומרון, באופן דחוף. באותם ימים, ימי הפילמים, פתוח תמונות לקח זמן, וחשבתי איפה אוכל להדפיס אותן במהירות המרבית. הגעתי למסקנה שבמערכות העיתונים זה אפשרי. הלכתי לשעיה סגל שצילם עבור מעריב, והוא ייעץ לי לפנות לסוכנות צילום פרטית כדי להדפיס. לא היו אז הרבה סוכנויות, ואני כבר הכרתי חלק גדול מהצלמים שהגיעו לצעדות של סבסטיה ולשאר האירועים הגדולים. פניתי אל סוכנות הצילום והידיעות IPPA בתל-אביב, שכבר לא קיימת היום, וכך זה בעצם התחיל. דן הדני, הבעלים של י.פ.פ.א. הדריך ולימד אותי מה נדרש בצילום עיתונות. צלם את זה, צלם ככה,תכנן את את ה"פרים" בצורה כזו, תתמקד בדמויות החשובות וכו'. אהבתי את זה, וצילמתי המון תמונות בלעדיות. בכל פעם שהיו לי תמונות טובות, הייתי מביא אותן אל הסוכנות והם הפיצו הלאה. אני מניח שהם עשו עליי כסף לא רע במהלך השנים" (הודיה כריש-חזוני. 13.8.2016. מקדומים ועד לאריק: צלם ההתיישבות חושף פילם. מקור ראשון).


עם הזמן צבר קורלק שם בברנג'ה כ"צלם של ההתנחלויות" ותצלומיו פורסמו בעיתונות הישראלית (דבר, מעריב, ג'רוזלם פוסט, ערוץ 1 ועוד) ובמדיה הבינלאומית (הניו-יורק טיימס, ה"דר שפיגל", בי-בי-סי, סוכנות IPPA ועוד), כולל תמונות שער בעמודי חדשות ומוספים.


לתמונותיו היתה לא רק חשיבות היסטורית אלא גם הסברתית גדול משום שלא היו בשטח צלמים רבים שתיעדו את האוכלוסיה היהודית בשטחים. יתר על כן, לרוב צלמי העיתונים היתה תפישה פוליטית עוינת למתנחלים ונטיה להביא צילומים מזוית המציגה אותם באור שלילי. הצילומים של קורלק מזווית פרו-מתנחלית, איזנו במידת מה את "התמונה" שהתקבלה בעיתונות הכללית.


יתר על כן, היות ותהליך הפקת העיתון לפני העידן הדיגיטלי, היה ארוך יותר ולחוץ בזמנים, קורלק נדרש לספק לתמונות הנבחרות, כותרות, הסברים ודברי רקע. בדרך זו הוא הצליח כדבריו "להעביר חומר ללא צנזורה עוינת...." (ריאיון איתו באפריל 2017).


התחושה שלו באותם ימים וגם עכשיו מפרספקטיבה של זמן היא שהוא זכה להימנות על חבורה קטנה ואיכותית של חלוצים שחוללו מהפכה - הן במעמד הציונות הדתית בציבוריות הישראלית והן במפה הפוליטית וההתיישבותית בישראל.


גם תמונות חשובות מפינוי ימית רשומות על שמו (כולל התמונה על כריכת ספרו של חגי סגל "ימית, סוף: המאבק לעצירת הנסיגה בסיני").


בסיום הריאיון ב"מקור ראשון" נשאל קורלק על ידי הכתבת: "מה אתה מרגיש כשאתה רואה היום את ההתיישבות בשומרון?" על כך השיב: "זה מדהים. לא חלמנו שנצליח עד כדי כך. אין בעל הנס מכיר בנִסו, וזה נס אדיר. לפני ארבעים שנה הייתי מגיע בערב מירושלים לקדומים, וחוץ מעפרה לא היה שום אור, עד אלון-מורה. היינו נוסעים בדרך מפותלת, עוברים דרך שכם, חושך מוחלט. הייתי רואה את ההרים החשופים, החשוכים, ואומר לעצמי: וואו, בכמה מקומות כאן אפשר להתיישב. כשנוסעים שם היום, רואים שהכול התגשם. כל ההרים הללו מיושבים, מוארים, בנויים. פשוט מדהים בעיניי לראות איך החלום התממש. חלמנו שתהיה התיישבות רצופה מאלון-מורה עד קדומים, שתקיף את שכם מדרום לאורך "ציר דניאלה" שנפרץ בזמנה ובהתעקשותה. לדור שלכם יש עוד מה לעשות בעניין הזה.(גילוי נאות, הכתבת, הודיה חזוני-כריש,היא דור שני למתישבי קדומים ובתו של מייסד "מקור ראשון" מייקל כריש ז"ל) יצרנו מהפך אדיר בדעת הקהל הישראלית, אבל בגלל המעטה הפוליטי שתמיד היה לדברים, הסיפור המלא של תחילת ההתיישבות ביו"ש,ושל האנשים שעשו זאת, עדיין לא סופר. זה לא שאנחנו צריכים הכרה, אבל חשוב שהדור השני לפחות יידע איך ומה היה. אני מרגיש שלא מספיק יודעים. אולי התמונות שיתפרסמו עכשיו הן צעד ראשון בכיוון" (הודיה כריש-חזוני. 13.8.2016. מקדומים ועד לאריק: צלם ההתיישבות חושף פילם. מקור ראשון).

חגים ייחודיים


רפי קפלן, בוגר ישיבת כפר הרא"ה, מנכ"ל מעל"ה (המרכז לציונות הדתית) וחבר צוות תוכן בית הציונות הדתית, המוקם בימים אלה בכפר הרא"ה, פרסם בדצמבר 2020 מאמר ובו כתב:

"בשבוע שעבר פרסם הרב ד"ר חנן יצחקי מאמר שכותרתו "כך ניצחה חב"ד את הציונות הדתית", ובו הוא קובע כי בציונות הדתית יש לזיכרון הקולקטיבי של "חג החסידות" החב"די, בי"ט כסלו, נוכחות חזקה הרבה יותר מהזיכרון של הרב נריה שנפטר באותו התאריך. "הזיכרון מעצב תודעה, והתודעה מעצבת עתיד", כתב. "אם הציונות הדתית חפצת חיים, עליה להנכיח ולהנציח את מייסדיה".

עם כל הכבוד להצלחת אירועי י"ט כסלו החב"דניקי, אין כאן ניצחון ובטח שלא הפסד למורשתו של הרב נריה. אילו היו ארגוני הציונות הדתית מאמינים כי מופעים מושקעים עם זמרים מפורסמים הם הפתרון לחינוך לחיי ערכים, הם היו משקיעים בכיוון הזה. אני יכול בהחלט לראות את ילדיי הולכים לאירועי י"ט כסלו בבנייני האומה, כדי לשמוח ולשיר עם אביתר בנאי או אברהם פריד ששיריו מתנגנים בביתנו הדתי-לאומי למהדרין, אבל דרך חייהם לא תהפוך להיות חב"דניקית. גם אני חובב מוסיקה חסידית ונהנה מלימודי חסידות, מספר סיפורים חסידיים ולומד הרבה מעבודת ה' בשמחה וממסירות נפש שלהם בהרבה תחומים. אין עיני צרה בהצלחת אירועי י"ט כסלו של גורמים מהעולם החסידי. אך יחד עם זאת, הציונות הדתית חוגגת את ערכי הרב משה צבי נריה – "אבי דור הכיפות הסרוגות", שיום פטירתו חל אתמול (שבת) - כל השנה, כל החיים: נאמנות לעם, למדינה ולארץ, מתוך אמונה וביטחון בה'. יישוב הארץ, מעורבות חברתית, התגייסות לצבא, חינוך לתורת ארץ ישראל ועוד, הם ערכים של מוסדות החינוך של הציונות הדתית וגם של רוב-רובן של משפחות דור הכיפות הסרוגות. [...] הצלחה חינוכית לא נמדדת באירוע תרבותי חד-שנתי, אלא בדרך חיים. הציונות הדתית חיה את ערכי הרב נריה. מה ששרו אז בימים הראשונים בישיבתו, בראש הגבעה - "ישיבות נקים בכל מקום" - זו כבר עובדה בשטח. הישיבות הארץ-ישראליות שהוא חלם עליהן, מחנכות למעורבות חברתית וחלוציות בכל שטחי החיים." (רפי קפלן. 6.12.2020. הציונות הדתית הפסידה לחב"ד? "מורשת זה לא מופע מוזיקלי". Ynet יהדות).


יום ירושלים

להוציא כמובן את חגי הישראל המסורתיים, שלהם כל מגזר וכל עדה בעם היהודי יוצקים צבע ואופי משלהם, לציונות הדתית אין הרבה יורצייטים (ימי זיכרון תרבותיים ייחודיים) פנימיים משלה. אבל למועד לאומי אחד היא הכניסה תכנים ייחודיים שהפכו את החג הזה למזוהה במיוחד עם המגזר: יום ירושלים.


יום ירושלים הוא יום חג לאומי הנחגג בישראל בכ"ח באייר (מ"ג בעומר) לציון איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית בכ"ח באייר התשכ"ז, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. היום נקבע על ידי הכנסת ב"חוק יום ירושלים". ביום ירושלים נערכים טקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה וכן טקסי זיכרון ממלכתיים לחללים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים. במקביל נערך ביום הזה טקס הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לציון.


יום ירושלים נעשה מזוהה במיוחד עם המגזר הדתי לאומי ממספר סיבות:

א. הציונות הדתית, בהשראת הרב קוק, ראתה במלחמת ששת הימים בכלל ובכיבוש המקומות הקדושים בפרט, סימן לאתחלתא דגאולה.


ב. בשנת 1968 ביקשו צעירי המפד"ל לערוך עצרת חגיגית גדולה לכבוד יום ירושלים הראשון ברחבת הכותל המערבי, אך נתקלו בהתנגדות מצד ממשלת ישראל. בסופו של דבר העצרת התקיימה בהיקף נרחב בסמוך לעיר העתיקה ובהשתתפות הרב הראשי לישראל, איסר יהודה אונטרמן. האירוע הזה טען את יום ירושלים (מבחינת הציונות הדתית) בסמליות של מאבק ונחישות מול התנגדות ממשלת השמאל - סמליות שקשורה ל זהותם של הדתיים הלאומיים מאז ועד היום.


ג. מי שיזם את מיסודו הממלכתי של יום ירושלים באמצעות חקיקה (חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998) היה חבר הכנסת חנן פורת מהמפד"ל שהביא את הצעת החוק בזו הלשון: "עם מלאת 30 שנה לשיחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית." (הצעת חוק יום ירושלים, התשנ'ז-1997, ה'ח 2625 מיום 17 ביוני 1997).


ד. בערב יום ירושלים מתקיימת מדי שנה עצרת גדולה בישיבת מרכז הרב, בהשתתפות רבנים ואישי ציבור מחוגי הציבור הדתי לאומי. על פי רוב מגיעים לעצרת הזאת ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת והרמטכ"ל. לאחר חצות הלילה מתקיימת צעדה מהישיבה אל הכותל המערבי. המסורת הזאת יצרה מעין מפגן הזדהות והערכה לבני הציונות הדתית.


ה. האירוע המרכזי של יום ירושלים במגזר הדתי לאומי הוא ריקוד הדגלים שמתקיים בשעות אחר הצהרים (על מקורו וראשיתו של ריקוד הדגלים, ראו הערך ריקוד הדגלים, ויקיפדיה). עשרות אלפי אנשים, רובם בני נוער מן הציונות הדתית מכל רחבי הארץ, משתתפים בתהלוכה ובריקודים הללו. התהלוכה יוצאת ממרכז העיר (גן סאקר וגן העצמאות) ומסתיימת בכותל המערבי.

ו. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר הלל ומזמורי תודה ביום ירושלים (זאת, בניגוד לבתי הכנסת החרדיים שמתעלמים מהיום הזה).


מן הראוי לציין שבאתר הספרייה הלאומית התפרסמו תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים ליום ירושלים ויש בהם לא מעט נוסטלגיה היסטורית.


שבת חברון

בשנת תשנ"ה (1995), החלה יוזמת אירוח המוני ביישוב היהודי בחברון בכל שבת פרשת חיי שרה, ומאז מגיעים אלפי יהודים לעיר בכל שבת זו. באותה שנה נחנך בסמוך למערת המכפלה מרכז גוטניק. במקום הייתה "מסעדת המתנחלים" שהייתה המבנה היהודי הראשון בחברון לאחר מלחמת ששת הימים.

יש הרואים ב"שבת חברון" סוג של חג מגזרי – בעיקר של הפלג החרד"לי (על האירוע ראו "שבת חברון" באתר "היישוב היהודי בחברון").


אספנות במגזר הדתי-לאומי

אנשים מאמינים מפתחים רגש עז לתשמישי קדושה וחפצים משפחתיים בעלי ערך דתי שעוברים בירושה מדור לדור. כמעט כל משפחה דתית-לאומית מחזיקה ברשותה חפצים אסתטיים וסנטימטליים כגון: מחזור התפילות, ההגדה של פסח, הטלית, התפילין, השופר, הגביע לקידוש ומגדל הבשמים (להבדלה) של אבא וסבא; הפמוטות, ההינומה והמתכון לאוכל המסורתי בשבת וחגים של אימא וסבתא. גם סביב ספרי התורה התפתחה מסורת רחבה של שימור, הנצחה והעברה מדור לדור.


בקרב אספני היודאיקה הרבים ברחבי העולם יש לא מעטים (מספרם המדויק לא ידוע) חובשי כיפה סרוגה. אחד מהאספנים חובשי הכיפה היותר יודעים ומוכרים הוא ח"כ הכנסת ויו"ר הסוכנות לשעבר אברום בורג - בנו של יוסף בורג, מהמנהיגים ההיסטורים הבולטים של הציונות הדתית, ומי שהיה בעברו יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית (חשוב לסייג כי מבחינה אידיאולוגית קשה לשייך את בורג היום למגזר הדתי לאומי. מבחינות רבות הוא ההיפך הגמור מחובש כיפה סרוגה טיפוסי).


בורג מחזיק ברשותו אוסף מרשים של לא פחות מ-3,500 סביבונים מרחבי העולם. בחנוכה 2010 נפתחה בבית התפוצות תערוכת סביבונים שהורכבה ברובה מהאוסף הפרטי שלו. בראיון שנערך לכבוד האירוע הוא סיפר: "אחד הצעצועים היחידים שנשארו לי מילדותי זה סביבון אדום שאימא שלי נתנה לי. כשילדיי נולדו, קניתי להם סביבונים שהצטרפו לאותו סביבון. במשך השנים הצטברו בביתנו סביבונים, אבל את הילדים שלי זה כבר לא עניין, ואני תפסתי עליהם בעלות. זה הפך להיות אוסף רשמי רק ביום הולדתי ה-40. באתי הביתה וחיכתה לי שם מתנה - ארון ובו 80 סביבונים. זו היתה התרגשות עצומה, כי זו היתה הכרה שיש לי אוסף רשמי. מאותו הרגע העניין תפס תאוצה".


בהקשר לפריטי אספנות, ראוי להזכיר את ספרה החשוב ושובה הלב של תחיה ספיר ז"ל, "בקרוב אצלכם: הזמנות לחתונה מארץ־ישראל מסוף המאה הי״ט ועד היום", שיצא בהוצאת מוזיאון ישראל (2007). הספר אמנם לא מתמקד רק באוכלוסיה הדתית וסוקר את התפתחות הזמנות החתונה בחברה היהודית הרחבה בארץ ישראל, אבל כיוון שרוב היהודים בארץ נוהגים בחתונתם על פי המנהג האורתודוכסי וכיוון שרוב ההזמנות הישנות באוסף של ספיר הן של הציבור הדתי – הוא מהווה בעיקר מראה לתמורות הזמן בקרב חובשי כיפות הסרוגות.


אליבא דה ספיר, ההזמנה היא למעשה מכשיר תרבותי שמטרתו, בין השאר, לקשור בין משפחות המתחתנים ובין המוזמנים. כל עוד חיו בקהילות קטנות, ההודעה על חתונה נעשתה בעל פה. המנהג לשלוח הזמנה לחתונה התפתח במקביל להתפתחות הדפוס, הדואר וגידול האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. ספיר רואה בהזמנות לחתונה טקסט היסטורי ותרבותי, ביטוי לערכים חברתיים, עמדות דתיות, העדפות אסתטיות ועוד. בעידן שבו שיעור הרווקים והמתפקרים באוכלוסיה הדתית עולה משנה לשנה, מעניין לבדוק מה השתנה אם בכלל במוסכמה הטקסית הזאת.


החוקר הפורה והבולט ביותר בתחום היסטוריית ההווי והמנהגים היהודיים שהתפתחו בארץ ישראל במאה העשרים הוא ד"ר יואל רפל. רפל נולד בשנת 1946 בקבוצת יבנה, לדב ופנינה. אביו היה פרופסור, רב וחוקר שעלה מפולין בשלהי שנות השלושים. הוא גדל בחינוך הדתי-קיבוצי הקלאסי ולימים נעשה היסטוריון פורה שידו בכל ויד כל בו. הוא הוציא לאור 25 ספרים, ערך כ-80 ספרים (כולל האנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל אותה ערך בשיתוף עם אוריאל רפפורט), פרסם מאות מאמרים בעיתונות היומית ובכתבי עת, הרצה ולימד במוסדות מחקר ולימוד שונים בארץ ובעולם, הגיש תוכניות בנושא היסטוריה, נוסטלגיה ויהדות ברדיו (בין השאר כתב והגיש את הפינה השבועית 'על הפרשה' ברשת ב´ של 'קול ישראל' ששודרה מדי יום שישי) והנחה ערבי עיון בפורומים מגוונים. רפל הוא גם מומחה לקהילות ישראל בתפוצות ומזה עשרים שנה מדריך ומורה דרך של קבוצות לאתרים יהודיים במזרח ומערב אירופה (על מסעותיו והדרכותיו ראו: יואל רפל. 1990. לקראת מסע במחוזות הזיכרון במזרח אירופה. הוצאת משרד הביטחון).


רפל הוא לא אספן במובן הרגיל של המילה, אבל הקשרים שפיתח בעבודתו עם אספנים (למשל ביל גרוס וארייה רייכמן), ליקוט המידע השקדני ויצירת החיבורים שהוא עושה, האופי האנתרופולוגי של מחקריו ההיסטוריוגרפיים (דגש על תרבות היומיום), והתוצרים האינציקלופדיים שהוא מפיק – הקינו לו מעמד של מעין אספן-על וממיין-על של התרבות היהודית-ישראלית-מסורתית.


"ספר השמחות-מחזור החיים היהודי" (משרד הביטחון), "קבלת שבת-שרים ומספרים ומשוחחים סביב שולחן הבית" (כנרת, זמורה ביתן); ממזרח ומים : פרקי מורשת ותרבות (משרד הביטחון, 1978); הגדה- סדר ט"ו בשבט; וכן קובץ מאמרי החגים שהופיע באתר ב"אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית" – מהווים תיעוד מקיף של מנהגים שמאפיינים את היהודים בכלל ואת היהודים האורתודוכסים בפרט.{1


בהקשר אספנות והמגזר הדתי-לאומי יש לציין כי אספנים רבים של ישראליאנה מחזיקים ברשותם מסמכים, תצלומים וחפצים הקשורים בעקיפין ובמישרין בציונות הדתית. מקצתם אגורים כאוסף ייעודי נפרד ומקצתם נמצאים כפריטים בתוך אוסף כללי יותר (למשל אוסף ספרים, אוסף כרזות, או אוסף סטיקרים).


מוזיאונים ומרכזי מבקרים וסיורים


בית הרב קוק. בית המגורים שבו חי ופעל הרב מ-1923 ועד פטירתו ב-1935, שוכן בקומה העליונה (השנייה) ברחוב הרב קוק 9 בירושלים. הבית הוכרז על ידי המועצה לשימור אתרים כמבנה לשימור והפך עם הזמן למוזיאון. מוצגים בו החדר שבו למד הרב המיתולוגי, חדר האורחים, ספרייה ובית המדרש של הישיבה שהקים במקום. בחדר הלימוד, שאסורה הכניסה אליו ואפשר רק לראותו מבחוץ, מוצגים ארון הספרים הפרטי של הרב, שכולל בין השאר ספרים שקיבל בהקדשה, וכן שולחן העבודה שלו, כובע הפרווה שחבש (ספודיק) ופריטים אישיים נוספים.


בחדר האורחים, שבו קיבל הרב אנשים רבי מעלה, נותרו ארונות ובהם ספרי קודש מעזבונו של הרב. על קירות החדר תלויות תמונותיהם של גדולי ישראל שהרב קוק העריך במיוחד - הגאון מווילנה, רבי שניאור זלמן מלאדי, הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרב שמואל סלנט ועוד.


במוזיאון מוצגת תערוכה היסטורית, ולמבקרים במקום מוקרן סרט על חיי הרב קוק ופועלו. המבנה כולל בתוכו היום גם מרכז תיעודי שבו נמצא אוסף של כתבי הרב, לצד מסמכים, תעודות, ראיונות, חומר פדגוגי, תצלומים וסרטים הקשורים בחייו.

"בית הרב" מקיים הדרכות, סיורים (בסביבת הבית) וימי עיון ומוציא לאור ספרים וכתב עת הקשורים ברב ובתלמידיו. הספרייה ובית המדרש בביתו של הרב שימשו בזמנו את ישיבת "מרכז הרב" המפורסמת, עד שעברה למשכנה החדש בקריית משה בה'תשכ"ד (1964). חלק מהמסמכים ההיסטוריים הועברו לארכיון הישיבה במשכנה החדש.


מרכז סיור ולימוד שומרון. ב-2007 החלה תנועת המטיילים לחזור לשומרון ולבקעת הירדן. המגמה הצמיחה יוזמה להקים מרכז סיור ולימוד בחבל הארץ הזה. היזמים היו שרה קורלק, נתנאל אלינסון ומאיר ברויאר.


מאז צמחו שני מרכזים לסיורים מודרכים - אחד באלון מורה והשני בשבי שומרון. ב-2015, לאחר תהליך של צמיחה והבנה שעדיף מקום אחד גדול ומיקצועי על פני מספר מקומות קטנים, אוחדו מרכזי הסיור של השומרון למרכז אחד בשם "מרכז סיור ולימוד שומרון" שנמצא במדרשת שומרון. המוסד מגדיר עצמו כ"בית מקצועי ללימוד והכרת ההר המרכזי ובקעת הירדן, להדרכת מטיילים ולאירוח".


המרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון בניצן.לאחר ההתנתקות הופיעו יוזמות שונות של הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו בין השאר הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות ההיא, קריאת שמות רחובות ביישוב הקהילתי הושעיה על שם יישובי גוש קטיף והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט.


ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר וארכיון. המרכז פועל מאז הקמתו באתר הקרוילות בניצנה.


'יום גוש קטיף' נקבע ל-ז' באב - היום שבו נערכה המחאה ההמונית ('מפגן השלשלת') נגד תוכנית ההתנתקות, כשנה לפני ביצועה.


בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב "מורשת" חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.


בשנת 2015 יצא לאור שירו של יוני קמפינסקי (שהיה נער בן 17 בזמן ההתנתקות) "אמא אם הייתי יכול" (מילים: חנן בן ארי, לחן: אלנתן שלום), המתאר את כאבם של המפונים.


המרכז מוגדר כתאגיד הכפוף למשרד ראש הממשלה והוא מנוהל על ידי מועצה ציבורית לצד ועד מנהל אשר מתמנים על ידי ראש הממשלה לתקופה של 4 שנים. המועצה הציבורית מתכנסת 3 עד 4 פעמים בשנה על מנת לדון ולאשר את המתווה הכללי של פעילות המרכז.


כיום קיימים במקום מרכז מבקרים, ארכיון, ספרית עיון ומכון מחקר. המייסדים מקווים להרחיב את המוסד ולהקים בעתיד מרכז מבקרים קבוע ביישוב.


מלבד מרכז המבקרים, מתקיימים באופן סדיר, פעילויות הנצחה, מחקר (תורני ומדעי), פעילויות חינוכיות, כנסים ואירועים, הוצאת ספרים והפקת סרטים .


מוזיאון גוש קטיף בירושלים. לצד המרכז בניצנה הוקם "מוזיאון גוש קטיף" בירושלים. מדובר במוזיאון פרטי השוכן בשכונת נחלאות בירושלים (ברחוב שערי צדק 5), ומועסקים בו אנשי הדרכה ותוכן, כולם מפוני גוש קטיף.


המוזיאון הוקם באוגוסט 2008, במלאת 3 שנים לפינוי היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון, במסגרת תוכנית ההתנתקות. היוזמה להקמה היתה של כמה ממפוני גוש קטיף, ומנהלו הראשון היה העיתונאי יענק'לה קליין, שעמד בעבר בראש מחלקת החדשות של מקור ראשון.


מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'". מקימי המוזיאון מעידים כי כוונתם היא ליצור "גוף תרבותי-תיעודי פלורליסטי א-פוליטי, ברוח יהודית וישראלית שורשית, כך שהמוזיאון ייתן במה רחבה ליצירה ועשייה מכל גוני החברה הישראלית, ישמש מוקד לשיח תרבותי ואומנותי, ויפעל להפצת מוצרי גוש קטיף ללא מטרות רווח."


המוזיאון כולל כמה אגפים - מקצתם קיימים בפועל ומקצתם בתכנון, ובהם:

- אגף המבוא שבו נפרש תיאור של ההיסטוריה היהודית בחבל עזה החל מכיבוש יהושע בן נון דרך גירוש יהודי עזה בתקופת השלטון הרומאי והקהילה היהודית בעזה בימי נפוליאון ועד לימינו. בין המוצגים: המנורה שהייתה על גג בית הכנסת בנצרים.


- האגף הכתום ובו תיעוד המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, בגוש קטיף ובתוך הקו הירוק ותערוכות מתחלפות.


- האגף השחור ובו תמונות מההתנתקות, שירים, ומסך פלזמה המציג קליפים מהרגעים האחרונים לפני הפינוי.


- אגף העתיד ובו תיאור מצב הקהילות כיום, תוך שימת דגש על קשייהם הרבים של המפונים. בין המוצגים: ארגז ובו תכולת ביתה של משפחה בגוש קטיף, אחד מני רבים שעדיין שוכנים במחסני צה"ל.


- אולם הסרטים שבו מוקרנים מבחר סרטים על הגוש, כולל סרט תיעודי של הפנוי.


- אגף הספרייה ובו ספרים על ההתיישבות היהודית בעזה ועל ההתנתקות.


- קומת התערוכות שבו תערוכות מתחלפות וספריית עיון.


לפי אתר המוזיאון, בשנה הראשונה לפעילותו ביקרו במקום למעלה מ-40,000 איש מכל רחבי הארץ והעולם. על המבקרים נמנו בין השאר כ-5,000 קבוצות מאורגנות של תלמידים ומטיילים מהארץ (מקצתם במסגרת "ימי כיף" ופעולות חברתיות מגוונות).


במהלך שמונה שנות פעילות המוזיאון ביקרו בו למעלה מ-300 אלף איש, ביניהם אישי ציבור וחברי פרלמנט מהארץ ומהעולם.


בשנת 2016 השתדרג המוזיאון ופתח קומה נוספת עקב הביקוש לביקורים. באותה שנה החליטה וועדת השמות בעיריית ירושלים לקרוא לצומת הרחובות אגריפס - שערי צדק המובילים למוזיאון "כיכר גוש קטיף" (הכיכר נחנכה ב-2017).


מדרשת חברון בקרית ארבע. 'מדרשת חברון' הוקמה לפני כשלושים שנה בקרית ארבע-חברון כ'מדרשת ארץ ישראל' לטיולים ויהדות. מטרות המדרשה בראשיתן היו: א. להביא קבוצות של בתי ספר ותנועות נוער לטייל בעיר חברון והאתרים היהודיים בה, במרחב הר חברון וארץ יהודה. ב. להביא את דבר חידוש היישוב היהודי בחברון ההיסטורית לתודעת הציבור הישראלי.


מאז הקמתה ועד היום עוסקת המדרשה בהדרכת אלפי סיורים וטיולים בחברון, מדבר יהודה, הר חברון, גוש עציון, מישור החוף וירושלים. היקף הפעילות של המדרשה הוא רחב וגדל משנה לשנה ושותפים לו גופים רבים: בתי ספר יסודיים ותיכונים, תנועות נער, קורסי חיילים וקציני צה"ל, מכללות, סטודנטים, וועדי עובדים, משפחות ועוד.


בין השאר עוסקת המדרשה בהנחלת ערכי הציונות וההתיישבות (על פי השקפת עולמה של הציונות הדתית) על ידי הרצאות, סיורים ייחודיים, קורסים וימי עיון.


המדרשה עוסקת מאז הקמתה במחקר העיר חברון וארץ יהודה. במסגרת מחקר זה מקיימת המדרשה מזה שבע שנים, כנס מחקרי אקדמי העוסק בתולדות חברון ועברה, ובתולדות ארץ יהודה, במגוון תחומים: ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה, היסטוריה, ספרות ומדרש, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, טבע ומורשת. המחקרים מתבצעים ומוצגים על ידי מרצים וחוקרים מלומדים מכל המוסדות להשכלה גבוהה מעל במת הכנס, מתפרסמים בקבצי מאמרים 'מחקרי חברון ויהודה', ומופצים בספריות האקדמיות ברחבי הארץ. בכל כנס משולבת הרצאת עדות אחת.


בכל שנה מתקיים יום עיון וסיור בעקבות מאורעות תרפ"ט, כשבכל שנה נחקרים ומוצגים המאורעות מזויות שונות ומאזורים שונים בארץ.


בנוסף, מתקיימים מדי פעם אירועים חד פעמיים, ביניהם:

- שחזור תמונה היסטורית של מתיישבי בית הדסה בתחילת שנות ה80. באירוע זה הוזמנו הנשים והילדים שנכנסו לבית הדסה במוצאי פסח תשל"ט והתגוררו בבית הדסה, לערב של העלאת זכרונות וסיפורים מהחיים בבית הדסה, וכן שחזור התמונה ההיסטורית.