כתב: עוז אלמוג
נוסטלגיה מגזרית
הקושי לייצר נוסטלגיה מגזרית
באופן כללי קיים קושי לאפיין את תרבות הנוסטלגיה הייחודית לחברה הדתית-לאומית משלושה טעמים:
א. מדובר בציבור המחובר בטבורו להוויה הישראלית ולכן בעיקרו מאמץ את תרבות הנוסטלגיה הכללית בארץ.
ב. העבר בחברה הדתית נוכח ומוחשי מאד בתפילות, במצוות, בטקסים, במדרש, באגדה ובספרי המוסר והמידות. לכן, קשה למתוח בחברה הזאת קו מבדיל ברור בין עיסוק בהיסטוריה לבין עיסוק בנוסטלגיה.
ג. הציונות הדתית אינה הומוגנית בהשקפה ובסגנון החיים ולכן התהוו בתוכה חוויות וזיכרונות מפוצלים, בהתאם לזרמים השונים.
עם זאת, כמו בכל חברה, גם בציונות הדתית קיימים זכרונות נוסטלגיים טיפוסיים הקשורים לחוויות יסוד במסגרות המשפחתיות והקהילתיות. נדון בהם בהמשך.
העדפה לעידן הפוסט-מזרחוניקי
שורשיה של הציונות הדתית מעמיקים לראשית תנועת התחיה בעם היהודי. סיעת "המזרחי" הוקמה במסגרת ההסתדרות הציונית בשנת 1902 (כסיעה של יהודים דתיים, שפעלו בתוך המנגנון החילוני) וב-1957 התאחדה עם "הפועל המזרחי" ל"מפלגה הדתית לאומית" (מפד"ל).
במשך שנים רבות ייצגה המפד"ל את הציבור הדתי הלאומי בכנסת ובממשלה עד למיזוגה בשנת 2008 בתוך מפלגת "הבית היהודי" שסימן את פתיחתו של פרק פוליטי ותרבותי חדש בתולדות הציונות הדתית. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מקורבת יותר לתנועת העבודה והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך.
מלבד בחוגים הליברלים, שמתרפקים על ימי הדתיות המתונה (פוליטית ודתית כאחד) ואולי גם האנמית, דומה שרוב אנשי הציונות הדתית (בעיקר צעירים) נוטים לטשטש (או למצער לא להדגיש) את תקופת המזרחי והמפד"ל. היא נחשבת בעיני רבים לתקופה לא מזהירה - תקופה שבה לרבנים מהזרם הדתי-לאומי היה מעמד שולי, שהפוליטקאים הדתיים ניגנו כינור שני, שמפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון לא היה בגדר חלום, שלחובשי הכיפות הסרוגות לא היתה נוכחות משמעותית ביחידות הלוחמות ובקצונה הבכירה בצה"ל ובה שבאופן כללי הסטטוס "דתי" נחשב בארץ לשולי ואף נחות ביחס לסטטוס "חילוני". זו היתה תקופה שבה אנשי הכיפות הסרוגות ניסו בעיקר להתנחמד וליישר קו והיו הרבה פחות אסרטיביים, מתריסים ובולטים.
זו כנראה הסיבה לכך שהנוסטלגיה הדתית-לאומית הפופולרית אינה נוטה להרחיק היום לימים רחוקים, כלומר מעצימה זכרונות מהתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים ועוד יותר אחרי עליית הקואליזציה הימנית לשלטון.
אפילו רבנים חשובים מבחינה היסטורית, כמו הרב מוהליבר, הרב מיימון והרב ריינס, וכן דמויות פוליטיות דומיננטיות כמו חיים משה שפירא, משה אונא, זרח והרפטיג, יוסף בורג, יצחק רפאל, זבולון המר, יצחק לוי, אהרון אבו-חצירה, אבנר שאקי, שאול יהלום וחנן פורת – אינן זוכות בשנים האחרונות להבלטה מיוחדת בזיכרון הקולקטיבי של הדתיים.
פה ושם נערכים ימי עיון ואזכרה לחובשי כיפות שלחמו במלחמות ישראל וליישובים דתיים שהוקמו בימי הבראשית (ראוי לציון במיוחד את אתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון). אבל כאמור, עיקר גאוותו של מגזר הכיפות הסרוגות היא על התקופה שבה הם הפסיקו להתבטל בפני החילונים והחלו לייצר נוכחות תרבותית ומוקדי השפעה משמעותיים - בצבא, בתקשורת, בפוליטיקה ועוד. הבחירה בנפתלי בנט כמנהיג "הבית הלאומי" ובאיילת שקד כ"סגניתו" בהיררכיה המפלגתית משקפת את השינוי העמוק שהתרחש בציונות הדתית - שינוי שמשפיע בעקיפין על תרבות הזיכרון שלה.
ביטוי סמלי נוסף לתופעה אפשר לראות ביחס הרווח היום בקרב צעירים חובשי כיפה סרוגה כלפי המושג הסימבולי "מזרחוניק". הוא נולד במקור כביטוי גנאי של החרדים כלפי הדתיים הלאומיים, אבל היום הוא משמש בעיקר כלעג חייכני משני כיווני המפה הפוליטית: מחד, מצד הצעירים הליברלים שמבקשים להתנער מדמות של המפד"לניק עם הדובון והשפם (מעין יאצק דתי שדבק במנהגים שאבד עליהם הכלח) ומאידך מצד צעירי האגף החרד"לי שרואים בדתי של פעם "חפיפניק" בתורה ומצוות.
להלן קטעים מתוך קליפ שעוסק בדמות הישנה של המזרחוניק מנקודת מבט הומוריסטית (הופק על ידי להקת "אנדרדוס" וזכה ליותר מ-300,000 צפיות): "שפם בז', שחור או כסוף/ יש לו מקום קבוע, גם אם קצת צפוף/ הוא דור חמישי לאדמו"ר מפונוביץ' / ואצלו בסלון יש חמישים ושניים אינטש/ האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב?/ זה לקרוא עלון עם מוסף של נדל"ן/ זה לעשות קידוש על ליקר דובדבן/ זה לטוס לחו"ל בטיול מאורגן/ הרינג לקרדה קיגל! שני בנים ובת, וחתן עורך דין/ עושה הליכות במוצ"ש להוריד את החמין/ הוא אוכל רבנות קונה אתרוג בקופסא/ הוא קובע עיתים בלילה על הכורסא/ האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב? [...] יש לו עיטור מכובד מכסף על הטלית/ ויש איזה שכן בספסל, ויש לו חזות קצת תורנית/ האם הוא לא חרדלניק? אתה חושב?/ יש מצב שהוא קצת חרדלניקכן גם אני חושב!"
"אנדרדוס", הלהקה שביצעה את הפזמון הפרודי הזה, היא תופעה חברתית חשובה בפני עצמה שקשורה להתפתחות תיעוד הפולקלור הפנימי במגזר הדתי. מדובר בהרכב קומי של ארבעה צעירים (חברי ההרכב הם מתן צור, יאיר יעקבי ונדב נוה - שלושתם בוגרי ישיבת ההסדר קריית שמונה, ואשר בן אבו - בוגר ישיבת מעלות) שהחל את פעילותו ביוטיוב, בשנת 2012 וכעבור שנה עבר גם להופעות בימתיות. סרטוני הקבוצה פונים בעיקר לציבור הדתי לאומי וזוכים לפופולריות עצומה (בדצמבר 2016 לערוץ היוטיוב של ההרכב יש יותר מ-24 מיליון צפיות, על עשרות סרטונים וקרוב ל-42 אלף רשומים בערוץ - ראו אנדרדוס, ויקיפדיה). המגזין מוצ"ש של מקור ראשון דירג את ההרכב במקום ה-27 ברשימת '100 האנשים שעושים לנו את המגזר' (מקור ראשון, גיליון 100, 21.3.2013).
הפופולריות הזו נובעת מהעובדה שההרכב "מסתלבט" (בעדינות) על ההווי החדש של צעירי המגזר שעומד כניגוד סוציולוגי להווי הישן המזרחוניקי. כך למשל הם צוחקים על תופעת השו"ת SMS ב"ביצה הדתית" הירושלמית והתל אביבי או על סצנת הדייטים והרווקות המתארכת בקרב צעירי המגזר (היא מאפיינת את צעירי דור ה-Y, מכל המגזרים, אבל במגזר הדתי המשמעות שלה מרחיקת לכת). ב-2 באוגוסט 2012 העלה ההרכב פזמון פרודי בשם 'אחלה חסודה', כמעין קאבר פרודי על הפזמון 'אחלה חמודה' של הזמר בני בשן. הקליפ זכה להצלחה רבה ותוך כחודש הגיע לכ-240,000 צפיות).
השפה הפנים-מגזרית
קודים לשוניים
כל קבוצה תרבותית ייחודית בעלת אופי קהילתי ומסגרות חברתיות משלה מפתחת שפה משלה. לכן רק טבעי היה שבתוך המגזר הדתי-לאומי תתפתח שפה פנימית כזו.
הראשון שתעד ופרסם לקסיקון פנימי של המגזר הדתי-לאומי היה העיתונאי, הסופר, שדר הרדיו, הסאטיריקן, הפוליטיקאי והשר לאזרחים ותיקים אורי אורבך ז"ל בספרו "סבא שלי היה רב – לקסיקון דתי חילוני" (כתר, 2002).
כדרכו של אורבך, הספר נכתב בנימה סאטירית והומוריסטית ושירטט תמונה של תת-המגזרים בתוך הציונות הדתית, של השיח הדתי היום-יומי ושל התמודדות הדתיים מול החילונים.
באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, הלקסיקון הציב מראה בפני הקורא הדתי, ופתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני.
הערכים בספר חולקו לשש קטגוריות:
א. משפטים ששגורים בשיח הדתי-לאומי היום-יומי: "איפה זה ירושלים?", שאלה הנשאלת במטרה למצוא את הכיוון לירושלים שאליו יש להתפלל; "יש בטלוויזיה גם דברים טובים"; "באיזה שבט אתה?"; "כמה היה אתמול לעומר".
ב.משפטים של חילונים כלפי דתיים: "איפה הסופרים שלכם"; "למה אסור להדליק אור בשבת?"; "תפסיקו להטריד אותו" (את אלוהים).
ג. מושגי יסוד דתיים: "עלייה לתורה"; "ספירת העומר"; "עזרת נשים";
ד. מושגים דתיים-חברתיים: "מזרוחניק"; "חפיפניק"; "מניין קרליבך"; "מרכזניק"; "בני עקיבא"; "מכינה קדם צבאית".
ה. תרבות ותקשורת ציונית-דתית: "מעלה" (בית ספר דתי לקולנוע); "ערוץ 7"; "רינת ישראל"; "שטיינזלץ"; "חידון התנ"ך"; "יום ירושלים"; "הסדר"; "חולצה עם משבצות".
ו. ביטויים של דתיים כלפי חילונים: "שני ילדים וכלב"; "קיבוצניקים"; "עגיל באוזן"; "לא חשוד בדתיות".
להלן כמה דוגמאות נוספות מהלקסיקון:
"אתה אל תקשיב" – המילואימניק עומד לספר בדיחה גסה, אבל פתאום הוא שם לב לנוכחותך, הרב הצדיק. "אתה אל תקשיב," הוא מגחך בשביעות רצון עצמית, כאילו המציא את החוכמה הזו הרגע. אז אתה לא מקשיב ומשתדל גם לא לצחוק.
"אתה דווקא בסדר" – אתה לא כמו ההם, הקיצונים. הדתי מופתע ומתאכזב כל פעם מחדש שהוא נוכח לדעת שהחילוניים חושבים דברים רעים על הדתיים, ומשנים את דעתם רק כשהם נתקלים בדתי החי הראשון. ומה חשבתם, שיש לנו קרניים מתחת לכיפה?
"דתי ומשקר?!" – אחיו החורג של "דווקא אתה?" הנזיפה שכל חובש כיפה מפחד ממנה מגיל אפס ועד יומו האחרון, הד לציפיות המוגזמות מאתנו. "דתי ומקלל?! זה מה שלימדו אותך בבית ספר שלכם? לא מתבייש, ואתה עוד עם כיפה? לפחות תוריד את הכיפל'ה שלך כשאתה מתנהג ככה."
"דתי מחמד" – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: "הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין." ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכול לפי הצורך.
"חילול השם" – דתי שמשתטה בתוכנית של דודו טופז; דברי גידופין של רב חשוב נגד הציונות. תזוזה קלה של חרדי בעת צפירת יום הזיכרון. כל התנהגות שאינה הולמת. גם ילד דתי שמדבר בקול רם עם החבר'ה בפיצריה עושה לא פחות ממחלל השם. בקיצור: כל פאדיחה פומבית של חובש כיפה היא חילול השם.
"לקחתם לנו את ה..." – כתב האשמה מוכר כלפי דתיים: "אתם הדתיים לקחתם לנו את התנ"ך..." וכן: "לא נסלח לכם שלקחתם לנו את המושג ארץ ישראל," ו"הדתיים לקחו לנו את היהדות, כאילו יש להם מונופול עליה." אמירות כגון אלה נתקלות בתגובה הנעלבת: "אנחנו לקחנו?! אדרבה. מישהו מפריע לכם לפתוח תנ"ך וללמוד? למה כל דבר מאשימים אותנו?"
"סבא שלי היה רב" – שם הספר ושורה מביוגרפיה נפוצה. "אני, אל תראה אותי ככה. סבא שלי היה רב. אני עד גיל שמונה למדתי בישיבה." ואז החילוני פוצח באוזני הדתי המזדמן בשירה משובשת של "אדון עולם", "שמע ישראל" ו"אדון הסליחות" כדי להפגין בפניו את בקיאותו במקורות. ממשפחת "אימא שלי מדליקה נרות, אבא שלי עושה קידוש."
"קסבה" – לא בשכם ולא בחברון. הקסבה של קריית משה, שכונה בירושלים, היא המקום שבו מרוכזת השמנת של הציבור החרד"לי, אנשי מרכז הרב, וגם של חוגים אחרים. "אתה יודע מה הבעייה שלכם? שאתם חיים בתוך הקסבה של קריית משה ולא יודעים מה קורה בערי הפיתוח."
"תראה לי איפה כתוב בתורה" – שאסור לנסוע בשבת, שאסור לאכול גבינה צהובה אחרי נקניק, שאסור להדליק טלוויזיה, שאסור לשלוח פקס בשבת. חברך האפיקורס מוכן, לצורך הדיון כמובן, להסכים עם כמה דברים שכתובים בתורה, אבל הוא נגד מה שנתפס כחומרות, הגזמות והמצאות. אחרי שאתה מראה לו איפה זה כתוב בתורה, הוא מגיב: "נו, באמת."
בדרכו של אורבך הלכו עוד שלושה: חגי סגל שכתב את "מונכון" - מילון ערוץ 7; רועי שרון שחיבר את "המילון של נוער הגבעות" – והעיתונאי הסופר והבלשן הותיק ד"ר רוביק רוזנטל שכתב את "מילון הסלנג השלם" (שבו יש גם תיעוד של השפה הדתית). הרביעית והעדכנית מכולם היא שלומית זמיר, סטודנטית לתואר שני בלשון עברית באוניברסיטה העברית, העובדת במכללת אפרתה להכשרת מורים בירושלים. היא איגדה את המלים והביטויים האופיינים למגזר הדתי לאומי לכדי לקסיקון בשם "מהגוש ועד הגירוש" (הוצאת אפרתה 2018). הלקסיקון הוא תוצאה של סמינריון ומחשבה פורה של המנחה שלה דאז, פרופ' יהודית הנשקה, שאמרה לה: "את גרה בשילה, מכירה את המתנחלים הדתיים, אולי תמצאי מילים מיוחדות. תזרמי ונראה מה יצא". ולמרבה הפתעתה מה שיצא הוא יבול עשיר של כ-350 מילים.
את הפרסום יזמה ד"ר סיגלית רוזמרין, ראשת המכללה, לרגל צאתו לגמלאות של ד"ר ציון עוקשי, שהיה מרצה של זמיר בחוג ללשון.
כדי לצוד מילים ללקסיקון שלה, זמיר החלה לקרוא בעיון את הטקסטים המגזריים, ובכלל זה עלוני שבת, עלוני ישובים ביהודה, שומרון וגוש עציון, אתרי אינטרנט דתיים, ובנוסף יצאה למסע בין טרמפיאדות.
בראיון לעיתונאי יצחק טסלר, היא סיפרה: "הייתי מסתובבת עם פנקס בטרמפיאדות הגדולות – צומת גוש גילה, עופרה, מחסום הגבעה הצרפתית שהיום כבר לא קיים, ובשאר הטרמפיאדות הגדולות. לא ניסיתי לשאול, וגם לא יכולתי להצמיד לאנשים מכשיר הקלטה. פשוט הקשבתי. נתתי לאנשים להשיח לפי תומם, ורשמתי בפנקס. הקפדתי לא ליזום שיחה ולא להפריע, כדי שהשפה תהיה הכי אותנטית, ומזה יצא יבול רב".
טסלר שאל: כיצד יודעים לזהות מילה שהתקבעה בציבור, לעומת מילה שהיא קוד מוסכם רק במשפחה או ביישוב קטן? וזמיר השיבה:
"ניסיתי לראות שזה ביטוי שחוזר על עצמו", מסבירה זמיר. "אם זה בכתב, אז מחפשים חזרה של המילה במאמרים או בטורים נוספים. אם זה נאמר בשיחה בעל-פה, הרי שווידאתי שזה נאמר מספר פעמים. אחרי שחיברתי את הלקסיקון נתתי לאנשים רבים ככל האפשר, ממגוון גילאים, ומאזורים שונים בארץ לקרוא ולחוות דעה. רציתי לראות שאני אמינה, ושלא מדובר במשהו איזוטרי. המבחן הוא שכל אחד מכיר משהו אחר, וכך אפשר לראות את התמונה השלימה. מהביקורות שקיבלתי התברר שאנשים הכירו את הרוב, אבל כל אחד מהם אמר על ביטוי אחר: 'את זה לא היכרתי'. זה בסדר, כי לא כולם צריכים להכיר את הכול. יש ביטויים מוכרים בשפה שקיבלו בציבור הדתי משמעות שונה – ויש כאלה שמוכרים בתוך הציבור הדתי, אבל בתוך תת-קבוצה הם קיבלו משמעות אחרת. למשל, הביטוי 'נפרד/ מעורב' הוא קוד דתי לשהייה של גברים ונשים בבריכה, למשל. אבל עבורי, כמדריכה בעבר ב'בני עקיבא', ברור שהכוונה היא האם לקיים פעילות משותפת לבנים ולבנות, דבר שבו השקענו אינספור שעות של ויכוחים בימי עיון וסמינרי הדרכה (יצחק טסלר. 9.4.2018. דתי בהפסקה: הלקסיקון שרק דתיים יבינו. Ynet).
להלן עוד צרור ביטויים המופיעים בספר:
"גוזמבות": פאות רחבות המתנפנפות מצדי הראש של הגבעוני (=נער הגבעות) המצוי. "עזוב אותך ולעמוד כל בוקר מול הראי. גדל שתי גוזמבות וזקן ודבר עם ה'."
"קירוב": פעילות "קירוב לבבות", לשם החזרה בתשובה של חילונים. מכונה בקיצור "קירוב". "ביום שישי כולם יוצאיחם לפעילות קירוב בדוכנים במרכז העיר".
"סיבו"ש": ראשי תיבות של "סיבוב שערים". אירוע המתרחש כל ערב ראש חודש בירושלים ובו נוהגים המשתתפים לחדש מסורת עתיקה ולעבור בשערים המקיפים את הר הבית תוך שירת פזמונים.
"דתי בהפסקה": צעיר שהחליט לקחת פסק זמן מאורח החיים הדתי, לטעום מהעולם שבחוץ ולחזור בחזרה.
"רחבות" (במלעיל): כינוי לשפע ולרווחה. בדרך כלל נוגע לאוכל ולמגורים: "הקייטרינג הזה מגיש את המנות ברחבות".
"סלט של שמאלנים": כינוי לסלט בריאות יקר שמכיל בדרך כלל עלים ירוקים ומתובל בפקאנים, שקדים, חמוציות ושאר פירות.
שמות אנשים[1]
שמות לבנים
לציבור הדתי-לאומי כמעט אין מגבלות בבחירת שמות לילדיהם, למעט שמות של דמויות שבתנ"ך הם דמויות שליליות, כגון: נמרוד, ירבעם וכדומה.
בדרך כלל בוחר הזוג הצעיר את השם לילדיו לפי אחד הקריטריונים הבאים: שם של אחד מהורי בני הזוג, שם של קרוב/ת משפחה שנפטרו או כל שם תנ"כי או אופנתי, שמוצא חן בעיני ההורים. בכל זאת ניתן למצוא אצל קבוצות שונות בציבור הדתי לאומי שמות אופייניים. שמות רבנים - בחוגי ישיבת 'מרכז הרב' או ישיבת 'הר המור' נושאים רבים את השמות אברהם יצחק, על שמו של הרב קוק האבא, או צבי יהודה, על שם הרב קוק הבן.
שמות תיאופוריים - שמות, שיש בהם שילוב של אחד משמותיו של הקב"ה, נפוצים מאוד בציבור זה: ידידיה, אלישיב, צופיה, אריאל וכדומה.
שמות של הבעת תודה - אחד הערכים שהיהדות מחנכת הוא לדעת להכיר תודה. מתוך כך התפתחו השמות הבאים: אודיה, הודיה, מתניה, נתנאל, מתניה וכדומה. קבוצה דומה של שמות היא: שמות של הבעת שמחה: הַלל, שירה, תהלה, רננה.
שמות הקשורים לזמן - מועדי ישראל מספקים קבוצה של שמות. חג השבועות מספק את השמות רות ונעמי. שמות אלה לקוחים מתוך מגילת רות, שנוהגים לקרוא בחג זה. ימי חודש אב, שבהם מתאבל היהודי על חורבן בית המקדש, מספק את השם נחמה. ימי חג הסוכות מספקים את השם חגית. חג הסוכות נקרא במקורות המשנה והתלמוד – החג (בלי להוסיף את המלה 'סוכות').
שמות הקשורים לארץ ישראל - זו דרך להביע את אהבתם של ההורים לארץ ישראל. מוריה – על שם הר המוריה, הוא ההר עליו עמד בית המקדש בירושלים. נחלה – כדי לבטא את הרעיון שארץ ישראל היא נחלתנו.
שמות הקשורים לתהליך הגאולה של עם ישראל - לפי התפישה הדתית של המנהיגים הרוחניים של הציונות הדתית, מדינת ישראל היא חלק מתהליך איטי של גאולת עם ישראל. השם איילת השחר, הוא אחד השמות המבטא את הרעיון שהתהליך הוא איטי. כמו תהליך זריחת האור בבוקר שמתחיל עם כוכב השחר ולאט לאט האור מתחזק עד להופעה מלאה של השמש, כך תהליך הגאולה של עם ישראל שאנו נמצאים בתחילתו, ושהמדינה היא חלק ממנו. בהקשר זה יש לראות גם את השם ראשית, מהביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו', הנאמר בתפילה לשלום המדינה, הנאמרת בשבתות ובחגים בבתי הכנסת של המגזר הציוני דתי.
שם זה מתחבר גם לשמות הקשורים בזמן – יום העצמאות, שאצל הציבור הדתי לאומי יש לו משמעות דתית. גם השם מבשרת מסמל את הגאולה, כמו שמופיע בספר ישעיהו: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים....אמרי להרי יהודה הנה אלהיכם" (שם, מ', ט'). השם ינון, הוא אחד משמותיו של המשיח (על פי התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין דף צח). גם שמות כמו: אורי, רני, תחיה שייכים לקבוצה זו.
שמות כתגובה לתהליכים פוליטיים - לאחר ההתנתקות , שבוצעה בשנת 2005, החלו להופיע שמות כמו נטע או נטע-אל. שמות אלה הם תגובה רגשית, כנגד העקירה – נטיעה.
שמות בעלי משמעות ערכית - כגון: אחדות, רעות, אהבה.
פרט פיקנטי: מבדיקת נתוני ההרשמה לבתי הספר שערכה עיריית ירושלים ב-2008 (תשס"ט) עלה כי בכיתות א' בחינוך הממלכתי דתי השמות יונתן לבנים והודיה לבנות עמדו בראש הרשימה (ציפי מלכוב וידיה פרץ. 27.8.2008. לכל איש יש (אותו) שם. Ynet).
שמות לבנות
מקובל בכלל הציבור הדתי שנתינת השם לבת נעשית בבית הכנסת. בני הזוג בוחרים את השם, אך עדיין לא קוראים לתינוקת בשמה. באחד הימים שבהם קוראים בתורה בבית הכנסת – שני, חמישי, שבת – קוראים לאבי הבת לעלות לתורה, ואחרי קריאת תורה נאמרת ברכה מיוחדת לשלום היולדת והבת, ובתוכה משולבת השורה: "...ויקרא שמה בישראל......בת.....". מאז קוראים לתינוקת בשמה.
יש קהילות בהם נותנים שם לבת דווקא בשבת, ובהזדמנות זו עורכים מסיבה קטנה – 'קידוש' בעגה מקובלת בציבור הדתי – הנעשית בישיבה ליד שולחנות ערוכים. הכיבוד יהיה קצת יותר עשיר, לפי יכולתם הכלכלית של ההורים.
נוסטלגיית ההתנחלויות
זיכרונות החלוצים
מפעל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק מזוהה עם המגזר הדתי לאומי ומהווה אחד מעוגני הזיכרון ההיסטורי של אנשי המגזר. רבים מהדתיים הלאומיים חיים ביהודה ושומרון במסגרות חברתיות קהילתיות הדוקות ואין כמעט דתי בארץ שאין לו קרוב משפחה או חבר שמתגורר בהתנחלות זו או אחרת.
ראשוני המתנחלים, שחיו בתנאי מחייה קשים ונאלצו גם לנהל מאבקים פוליטיים לא קלים, גיבשו תודעה דורית חזקה וזיכרון נוסטלגי משותף. אמנם לא נוצרו בקרבם יורצייטים היסטוריים סדורים, אבל מפגשי רעים להעלאת זכרונות משותפים, מתקיימים מפעם לפעם.
מעטים מראשוני המתנחלים פרסמו זכרונות (מאמרים או ספרים) על אותה תקופה סוערת ומעצבת. כך למשל, הרב דרוקמן - זכרונות ילדות - ראיון של הרב הראל כהן עם הרב דרוקמן באתר ישיבה; דניאלה וייס. 12.10.2012. זה היה ביתי: דניאלה וייס נזכרת בהתיישבות בסבסטיה, nrg מקומי; 'קדומים- עצמאות, תורה', ראיון בסרט על המועצה המקומית 'קדומים'.
תנועת גוש אמונים שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים היא התנועה המזוהה ביותר עם המגזר הדתי לאומי בכלל ומפעל ההתנחלויות בפרט. המנהיג הרוחני של התנועה היה הרב צבי יהודה קוק ז"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחקק הכהן קוק, שלאחר משבר מלחמת יום הכיפורים עודד את תלמידיו לפעול לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני.
המיתוס המכונן של סבסטיה
היישובים שיצרו את המיתוסים המכוננים של התנועה הם עופרה, בית אל, אילון מורה וחברון. סבסטיה הוא ככל הנראה המקום מזוהה יותר עם המאבק להתיישבות ביהודה בשומרון (שנמשך עד ימינו). כזכור, ב-25 ביולי עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת מן הימין, לתחנת הרכבת הנטושה ליד הכפר הערבי סבסטיה. הממשלה הורתה לפנותם ולאחר שסרבו בתוקף הם פונו בכוח על ידי כוחות צה"ל. בסופו של דבר, הושגה פשרה שבה הוסכם שהמתנחלים יעבור למחנה הצבאי הסמוך "קדום", שלימים הפך ליישוב קדומים. עוד קודם לכן ניתן לאנשי התנועה להתיישב גם ביישוב עפרה שממוקמת במורדות הר בעל חצור וצפונית לרמאללה.
הסיפור ההיסטורי של סבסטיה טומן בחובו במידה רבה את המתווה הטיפוסי של מפעל ההתיישבות כולו של הימין הדתי: הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון, תוך קביעת עובדות בשטח חרף אי-תמיכה או תמיכה בעצימת עינים מצד הממשלה. המתווה הזה הביא בסופו של דבר (בעיקר אחרי עליית הליכוד לשלטון ואיתו גם שינוי היחס למתנחלים) למדיניות ממשלתית יזומה של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון (בעיקר יישובים עירוניים דוגמת אריאל, מעלה אדומים וביתר עלית). גם דפוס עקיפת החוק והקומבינות שמאחורי הקלעים (לטובת השגת המטרה) אופייני למפעל ההתיישבות הזה עד ימינו.
בדצמבר 2015 פרסם העיתון מקור ראשון כתבה נרחבת על האירוע המכונן של סבסטיה (שירה קדרי עובדיה. 11.12.2015. 40 שנה לתמונת הריקוד בסבסטיה: מה עבר עלינו?, מקור ראשון). הופיעו בה זכרונותיהם של האנשים שנטלו חלק אקטיבי באירוע. כך למשל, אהרון דומב, מי שהיה לימים מנכ"ל מועצת יש"ע, דוברר המועצה ומנכ"ל משרד התיירות, כתב:
"הייתי רק בשנה הראשונה בישיבת ההסדר בקריית־ארבע, וכבר אז למדתי את הכלל "עת לעשות", בשעה שקיבלנו הוראה לעבור עם הגמרות לסבסטיה. שיטת חומה ומגדל עבדה גם כאן. באישון לילה נאמר לנו שקבלן יצא מתל־אביב עם מבנים טרומיים, והגיע עד כקילומטר מסבסטיה. מיד התארגנו בחוליות של שלושה־ארבעה אנשים ויצאנו לקראתו. המטען הכבד פורק, ואנו נושאים אותו על הכתפיים בשירה וריקודים. שבת התקרבה, ואני בבגדי חול, מכיוון שתכננתי לחזור באותו יום לחיפה. קיבלתי חולצה לבנה מחבר לשיעור, אבל מידותיה הקטנות לגופי גרמו לכך שהיא לא הייתה מכופתרת. שבת חנוכה עברה עלינו בסבסטיה, מלאה בשמחת חיים ורוויה במתח לקראת הפינוי הצפוי. כאשר הרב לוינגר וחנן פורת הודיעו לציבור במקום שממשלת ישראל החליטה להקים יישוב יהודי בשומרון, יצאנו בשירה וריקודים כמו בתיאורי המחולות מהכרזת המדינה. רגעי ההצלחה בסבסטיה נטעו בנו את התחושה שכל העם איתנו. הגרעין המגובש, המלוכד והתוסס יצא בשירה וריקודים להתבסס במחנה קדום, ואנו ליווינו אותו ושהינו יחד עמו כחצי שנה. שם קיבלתי דוגמה אישית לנחישות, מסירות, דבקות במטרה, ומעל הכול - אהבת הארץ. למאבקים השונים מתחת לפני השטח - בין המסכימים לפשרת מחנה קדום לבין המתנגדים - לא הייתי מודע כלל. נחשפתי אליהם רק שנים לאחר מכן."
בכתבה פורסם שוב הצילום האיקוני של משה מילנר, שבו נראים חנן פורת ז"ל ומשה לוינגר ז"ל, ממנהיגיו הבולטים של מפעל ההתנחלות, נישאים על כתפי הפעילים בסבסטיה, באותו יום היסטורי.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדלה תנועת גוש אמונים להתקיים כגוף רשמי, אך רבים מחבריה השתלבו במפלגות ימין שונות כגון התחייה, המפד"ל ומולדת והקימו ארגונים פוליטיים והתיישבותיים כמו מועצת יש"ע. רוחה של התנועה משפיעה עד היום על המגזר כולו, אף שבמהלך השנים המגזר הדתי השתנה במובנים רבים (כולל תהליכי הקצנה פוליטית ודתית מצד אחד וליברליזציה מצד שני).
ההיסטוריה של גוש אמונים ושל ההתנחלות ביהודה ושומרון זכו בשלושת העשורים האחרונים לתיעוד מאסיבי בספרות המדעית והעיונית ובמאמרי עיתונות רבים (ראו למשל: אבי דוידוביץ. 1993. הוויכוח על תיוגו של גוש אמונים כסוטה פוליטי, בראי הסוציולוגיה של בעיות חברתיות, אתר אישי; גדעון ארן. 2013. קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו. הוצאת כרמל; חגי הוברמן. 2008. כנגד כל הסיכויים: שנות התיישבות ביש'ע. הוצאת ספריית נצרים; עדית זרטל ועקיבא אלדר. 2004. אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967. הוצאת כנרת; חגי סגל. 1987. אחים יקרים. הוצאת כתר; מיכאל פייגה. תשס'ג. שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל. ספריית אשכולות, מכון לוי אשכול; הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים. דני רובינשטין. 1982. מי לה' אלי: גוש אמונים. הוצאת הקיבוץ המאוחד; גרשון שפט. 1985. גוש אמונים: הסיפור מאחורי הקלעים, ספריית בית אל; חגי סגל. 1991. התנחלות דמה, ספריית בית אל).
עם זאת, באופן תמוה המתנחלים עצמם מיעטו לתעד את עצמם והם ממעטים עד היום בפיתוח תרבות נוסטלגית בתחום ההתיישבותי. אפשר לייחס לתופעה מספר סיבות: