מורשת וזיכרון בציונות הדתית

כתב: עוז אלמוג, 2022

חוויות יסוד ייחודיות

באופן כללי קיים קושי לאפיין את תרבות הנוסטלגיה הייחודית לחברה הדתית-לאומית משלושה טעמים:

א. מדובר בציבור המחובר בטבורו להוויה הישראלית ולכן בעיקרו מאמץ את תרבות הנוסטלגיה הכללית בארץ.

ב. העבר בחברה הדתית נוכח ומוחשי מאד בתפילות, במצוות, בטקסים, במדרש, באגדה ובספרי המוסר והמידות. לכן קשה למתוח בחברה הזאת קו מבדיל חד בין עיסוק בהיסטוריה לבין עיסוק בנוסטלגיה.

ג. המגזר הדתי-לאומי אינו הומוגני בהשקפה ובסגנון החיים ולכן התהוו בתוכו חוויות וזיכרונות מפוצלים, בהתאם לזרמים השונים.

עם זאת, כמו בכל חברה, גם בציונות הדתית קיימים זיכרונות נוסטלגיים משותפים הקשורים לחוויות יסוד במסגרות המשפחתיות והקהילתיות האופייניות למגזר.

נוסטלגיה של פרק ב'

מלבד החוגים הליברלים, שמתרפקים על ימי המתינות (פוליטית ודתית כאחד), דומה שרוב אנשי הציונות הדתית (בעיקר צעירים) נוטים היום לייצר נוסטלגיה פנימית המחוברת בעיקר לתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים. הם נוטים לכך כיוון שהתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים נחשבת בעיני הדורות הצעירים במגזר לתקופה לא מזהירה. זו תקופה שבה לרבנים מהזרם הדתי-לאומי היה מעמד שולי יחסית בחברה הישראלית, שבה הפוליטקאים הדתיים ניגנו כינור שני בקואליציה ומפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון, שמיתג את הציונות הדתית והפך לבסיס גאוותה, טרם קרם עור וגידים. זו גם תקופה שבה לחובשי הכיפות הסרוגות לא היתה נוכחות משמעותית ביחידות הלוחמות ובקצונה הבכירה בצה"ל ושבה באופן כללי הסטטוס "דתי" נחשב בארץ לשולי ואף נחות ביחס לסטטוס "חילוני". רק אחרי מלחמת ששת הימים הפכה הציונות הדתית לאסרטיבית, מתריסה ובולטת בנוף הציבורי והפוליטי בארץ וניהלה שורת מאבקים אידיאולוגיים שצרבו בה זכרונות טובים ומרים כאחד.

שיחה בין שרי המפד"ל יוסף בורג (משמאל), זבולון המר (במרכז) ואהרון אבו חצירא בבית הנשיא, בירושלים.

צילום: משה מילנר, 21.6.1977. התצלום באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית - אוסף התצלומים הלאומי.

חשוב לציין בהקשר זה שאפילו רבנים חשובים מבחינה היסטורית, כמו הרב מוהליבר, הרב מיימון והרב ריינס, וכן דמויות פוליטיות דומיננטיות כמו חיים משה שפירא, משה אונא, זרח והרפטיג, יוסף בורג, יצחק רפאל, זבולון המר או אהרון אבו-חצירה – אינן זוכים בשנים האחרונות לבולטות גדולה בזיכרון הקולקטיבי של הדתיים.

פה ושם נערכים בעשורים האחרונים ימי עיון ואזכרה לחובשי כיפות שלחמו במלחמות ישראל וליישובים דתיים שהוקמו בימי הבראשית (ראוי לציון במיוחד את אתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון), אבל כאמור, עיקר גאוותו של מגזר הכיפות הסרוגות היא על התקופה שבה הם הפסיקו להתבטל בפני החילונים והחלו לייצר נוכחות תרבותית ומוקדי השפעה משמעותיים - בצבא, בתקשורת, בפוליטיקה ועוד.

ביטוי סמלי לתופעה אפשר לראות ביחס הרווח היום בקרב צעירים חובשי כיפה סרוגה כלפי המושג הסימלי "מזרחוניק". הוא נולד במקור כביטוי גנאי של החרדים כלפי הדתיים הלאומיים, אבל עם הזמן הפך בעיקר לביטוי לעג חייכני משני כיווני המפה הפוליטית: מחד, מצד הצעירים הדתיים הליברלים שמבקשים להתנער מדמות של המפד"לניק עם הדובון והשפם (מעין יאצק דתי שדבק במנהגים שאבד עליהם הכלח) ומאידך מצד צעירי האגף החרד"לי שרואים בדתי של פעם "חפיפניק" בתורה ומצוות.

להלן קטעים מתוך קליפ שעוסק בדמות הישנה של המזרחוניק מנקודת מבט הומוריסטית (הופק על ידי להקת "אנדרדוס" וזכה ליותר מ-300,000 צפיות): "שפם בז', שחור או כסוף/ יש לו מקום קבוע, גם אם קצת צפוף/ הוא דור חמישי לאדמו"ר מפונוביץ' / ואצלו בסלון יש חמישים ושניים אינטש/ האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב?/ זה לקרוא עלון עם מוסף של נדל"ן/ זה לעשות קידוש על ליקר דובדבן/ זה לטוס לחו"ל בטיול מאורגן/ הרינג לקרדה קיגל! שני בנים ובת, וחתן עורך דין/ עושה הליכות במוצ"ש להוריד את החמין/ הוא אוכל רבנות קונה אתרוג בקופסא/ הוא קובע עיתים בלילה על הכורסא/ האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב? [...] יש לו עיטור מכובד מכסף על הטלית/ ויש איזה שכן בספסל, ויש לו חזות קצת תורנית/ האם הוא לא חרדלניק? אתה חושב?/ יש מצב שהוא קצת חרדלניקכן גם אני חושב!"

"אנדרדוס", הלהקה שביצעה בזמנו את הפזמון הפרודי הזה, היא תופעה חברתית חשובה בפני עצמה שקשורה להתפתחות תיעוד הפולקלור הפנימי במגזר הדתי. מדובר בהרכב קומי של ארבעה צעירים (חברי ההרכב הם מתן צור, יאיר יעקבי ונדב נוה - בוגרי ישיבת ההסדר קריית שמונה, ואשר בן אבו - בוגר ישיבת מעלות) שהתפרסם ברבים ב-YouTube, בשנת 2012 וכעבור שנה עבר גם להופעות בימתיות. סרטוני הקבוצה פנו בעיקר לציבור הדתי לאומי וזכו לפופולריות עצומה במגזר (על הצלחתם העצומה ראו: אנדרוס, ויקיפדיה).

הפופולריות של הלהקה זו נבעה בין השאר (ויש הגורסים בעיקר) מהעובדה שההרכב "הסתלבט" (בעדינות) על ההווי החדש של צעירי המגזר שעומד כניגוד סוציולוגי להווי הישן המזרחוניקי. כך למשל הם צחקו על תופעת השו"ת SMS ב"ביצה הדתית" הירושלמית והתל אביבית או על סצנת הדייטים והרווקות המתארכת בקרב צעירי המגזר. ב-2 באוגוסט 2012 העלה ההרכב פזמון פרודי בשם 'אחלה חסודה', כמעין קאבר פרודי על הפזמון 'אחלה חמודה' של הזמר בני בשן. הקליפ זכה להצלחה רבה ותוך כחודש הגיע לכ-240,000 צפיות.

משמאל לימין: צילומים: נדב נוה, איור: דביר מימון. התצלומים באדיבות להקת אנדרדוס.

מלים האוצרות זיכרונות

כל קבוצה תרבותית מפתחת שפה פנימית שמשמשת את חברי הקבוצה לתקשורת ביניהם. שפה זו אינה בהכרח שפה חדשה מבחינה לשונית, אלא שפה שמתאפיינת במילים, ביטויים, סמלים ותפיסות עולם ייחודיות אשר מתפתחות מתוך חוויות משותפות, זיכרונות קולקטיביים, ומסגרות חברתיות מסוימות.

באופן כללי, השפה הפנימית מקיימת מספר תפקידים:

א. זהות קבוצתית: השפה עוזרת להגדיר ולהבדיל את חברי הקבוצה מהחברה הרחבה, ובכך תורמת לעיצוב הזהות.

ב. חיזוק תחושת שייכות: השפה מסייעת לבני הקבוצה להרגיש שייכות ולהיות חלק ממשהו גדול יותר, לעיתים גם מול אתגרים חיצוניים.

ג. זיכרון קולקטיבי: דרך השפה מועברות חוויות משותפות, זיכרונות משותפים, ומורשת רוחנית, שמחברים את חברי הקבוצה זה לזה ולסיפור משותף.

הראשון שתעד ופרסם לקסיקון פנימי של המגזר הדתי-לאומי היה העיתונאי, הסופר, שדר הרדיו, הסאטיריקן, הפוליטיקאי והשר לאזרחים ותיקים אורי אורבך ז"ל בספרו "סבא שלי היה רב – לקסיקון דתי חילוני" (כתר, 2002).

כדרכו של אורבך, הספר נכתב בנימה סאטירית והומוריסטית ושירטט תמונה של תת-המגזרים בתוך הציונות הדתית, של השיח הדתי היום-יומי ושל התמודדות הדתיים מול החילונים.

באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, הלקסיקון הציב מראה בפני הקורא הדתי, ופתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני.

הערכים בספר חולקו לשש קטגוריות:

א. משפטים ששגורים בשיח הדתי-לאומי היום-יומי: "איפה זה ירושלים?", שאלה הנשאלת במטרה למצוא את הכיוון לירושלים שאליו יש להתפלל; "יש בטלוויזיה גם דברים טובים"; "באיזה שבט אתה?"; "כמה היה אתמול לעומר".

ב.משפטים של חילונים כלפי דתיים: "איפה הסופרים שלכם"; "למה אסור להדליק אור בשבת?"; "תפסיקו להטריד אותו" (את אלוהים).

ג. מושגי יסוד דתיים: "עלייה לתורה"; "ספירת העומר"; "עזרת נשים";

ד. מושגים דתיים-חברתיים: "מזרוחניק"; "חפיפניק"; "מניין קרליבך"; "מרכזניק"; "בני עקיבא"; "מכינה קדם צבאית".

ה. תרבות ותקשורת ציונית-דתית: "מעלה" (בית ספר דתי לקולנוע); "ערוץ 7"; "רינת ישראל"; "שטיינזלץ"; "חידון התנ"ך"; "יום ירושלים"; "הסדר"; "חולצה עם משבצות".

ו. ביטויים של דתיים כלפי חילונים: "שני ילדים וכלב"; "קיבוצניקים"; "עגיל באוזן"; "לא חשוד בדתיות".

להלן מספר דוגמאות נוספות מהלקסיקון:

"אתה אל תקשיב" – המילואימניק עומד לספר בדיחה גסה, אבל פתאום הוא שם לב לנוכחותך, הרב הצדיק. "אתה אל תקשיב," הוא מגחך בשביעות רצון עצמית, כאילו המציא את החוכמה הזו הרגע. אז אתה לא מקשיב ומשתדל גם לא לצחוק.

"אתה דווקא בסדר" – אתה לא כמו ההם, הקיצונים. הדתי מופתע ומתאכזב כל פעם מחדש שהוא נוכח לדעת שהחילוניים חושבים דברים רעים על הדתיים, ומשנים את דעתם רק כשהם נתקלים בדתי החי הראשון. ומה חשבתם, שיש לנו קרניים מתחת לכיפה?

"דתי ומשקר?!" – אחיו החורג של "דווקא אתה?" הנזיפה שכל חובש כיפה מפחד ממנה מגיל אפס ועד יומו האחרון, הד לציפיות המוגזמות מאתנו. "דתי ומקלל?! זה מה שלימדו אותך בבית ספר שלכם? לא מתבייש, ואתה עוד עם כיפה? לפחות תוריד את הכיפל'ה שלך כשאתה מתנהג ככה."

"דתי מחמד" – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: "הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין." ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכול לפי הצורך.

"חילול השם" – דתי שמשתטה בתוכנית של דודו טופז; דברי גידופין של רב חשוב נגד הציונות. תזוזה קלה של חרדי בעת צפירת יום הזיכרון. כל התנהגות שאינה הולמת. גם ילד דתי שמדבר בקול רם עם החבר'ה בפיצריה עושה לא פחות ממחלל השם. בקיצור: כל פאדיחה פומבית של חובש כיפה היא חילול השם.

"לקחתם לנו את ה..." – כתב האשמה מוכר כלפי דתיים: "אתם הדתיים לקחתם לנו את התנ"ך..." וכן: "לא נסלח לכם שלקחתם לנו את המושג ארץ ישראל," ו"הדתיים לקחו לנו את היהדות, כאילו יש להם מונופול עליה." אמירות כגון אלה נתקלות בתגובה הנעלבת: "אנחנו לקחנו?! אדרבה. מישהו מפריע לכם לפתוח תנ"ך וללמוד? למה כל דבר מאשימים אותנו?"

"סבא שלי היה רב" – שם הספר ושורה מביוגרפיה נפוצה. "אני, אל תראה אותי ככה. סבא שלי היה רב. אני עד גיל שמונה למדתי בישיבה." ואז החילוני פוצח באוזני הדתי המזדמן בשירה משובשת של "אדון עולם", "שמע ישראל" ו"אדון הסליחות" כדי להפגין בפניו את בקיאותו במקורות. ממשפחת "אימא שלי מדליקה נרות, אבא שלי עושה קידוש."

"קסבה" – לא בשכם ולא בחברון. הקסבה של קריית משה, שכונה בירושלים, היא המקום שבו מרוכזת השמנת של הציבור החרד"לי, אנשי מרכז הרב, וגם של חוגים אחרים. "אתה יודע מה הבעייה שלכם? שאתם חיים בתוך הקסבה של קריית משה ולא יודעים מה קורה בערי הפיתוח."

"תראה לי איפה כתוב בתורה" – שאסור לנסוע בשבת, שאסור לאכול גבינה צהובה אחרי נקניק, שאסור להדליק טלוויזיה, שאסור לשלוח פקס בשבת. חברך האפיקורס מוכן, לצורך הדיון כמובן, להסכים עם כמה דברים שכתובים בתורה, אבל הוא נגד מה שנתפס כחומרות, הגזמות והמצאות. אחרי שאתה מראה לו איפה זה כתוב בתורה, הוא מגיב: "נו, באמת."

בדרכו של אורבך הלכו עוד שלושה: חגי סגל שכתב את "מונכון" - מילון ערוץ 7; רועי שרון שחיבר את "המילון של נוער הגבעות" – והעיתונאי הסופר והבלשן הותיק ד"ר רוביק רוזנטל שכתב את "מילון הסלנג השלם" (שבו יש גם תיעוד של השפה הדתית). הרביעית והעדכנית מכולם היא שלומית זמיר, סטודנטית לתואר שני בלשון עברית באוניברסיטה העברית, העובדת במכללת אפרתה להכשרת מורים בירושלים. היא איגדה את המלים והביטויים האופיינים למגזר הדתי לאומי לכדי לקסיקון בשם "מהגוש ועד הגירוש" (הוצאת אפרתה 2018). הלקסיקון הוא תוצאה של סמינריון ומחשבה פורה של המנחה שלה דאז, פרופ' יהודית הנשקה, שאמרה לה: "את גרה בשילה, מכירה את המתנחלים הדתיים, אולי תמצאי מילים מיוחדות. תזרמי ונראה מה יצא". ולמרבה הפתעתה מה שיצא הוא יבול עשיר של כ-350 מילים. את הפרסום יזמה ד"ר סיגלית רוזמרין, ראשת המכללה, לרגל צאתו לגמלאות של ד"ר ציון עוקשי, שהיה מרצה בחוג ללשון (זמיר למדה אצלו).

כדי לצוד מילים ללקסיקון שלה, החלה זמיר לקרוא בעיון את הטקסטים המגזריים, ובכלל זה עלוני שבת, עלוני ישובים ביהודה, שומרון וגוש עציון, אתרי אינטרנט דתיים, ובנוסף יצאה למסע בין טרמפיאדות.

בראיון לעיתונאי יצחק טסלר, היא סיפרה: "הייתי מסתובבת עם פנקס בטרמפיאדות הגדולות – צומת גוש גילה, עופרה, מחסום הגבעה הצרפתית שהיום כבר לא קיים, ובשאר הטרמפיאדות הגדולות. לא ניסיתי לשאול, וגם לא יכולתי להצמיד לאנשים מכשיר הקלטה. פשוט הקשבתי. נתתי לאנשים להשיח לפי תומם, ורשמתי בפנקס. הקפדתי לא ליזום שיחה ולא להפריע, כדי שהשפה תהיה הכי אותנטית, ומזה יצא יבול רב".

טסלר שאל: כיצד יודעים לזהות מילה שהתקבעה בציבור, לעומת מילה שהיא קוד מוסכם רק במשפחה או ביישוב קטן? וזמיר השיבה:

"ניסיתי לראות שזה ביטוי שחוזר על עצמו", מסבירה זמיר. "אם זה בכתב, אז מחפשים חזרה של המילה במאמרים או בטורים נוספים. אם זה נאמר בשיחה בעל-פה, הרי שווידאתי שזה נאמר מספר פעמים. אחרי שחיברתי את הלקסיקון נתתי לאנשים רבים ככל האפשר, ממגוון גילאים, ומאזורים שונים בארץ לקרוא ולחוות דעה. רציתי לראות שאני אמינה, ושלא מדובר במשהו איזוטרי. המבחן הוא שכל אחד מכיר משהו אחר, וכך אפשר לראות את התמונה השלימה. מהביקורות שקיבלתי התברר שאנשים הכירו את הרוב, אבל כל אחד מהם אמר על ביטוי אחר: 'את זה לא היכרתי'. זה בסדר, כי לא כולם צריכים להכיר את הכול. יש ביטויים מוכרים בשפה שקיבלו בציבור הדתי משמעות שונה – ויש כאלה שמוכרים בתוך הציבור הדתי, אבל בתוך תת-קבוצה הם קיבלו משמעות אחרת. למשל, הביטוי 'נפרד/ מעורב' הוא קוד דתי לשהייה של גברים ונשים בבריכה, למשל. אבל עבורי, כמדריכה בעבר ב'בני עקיבא', ברור שהכוונה היא האם לקיים פעילות משותפת לבנים ולבנות, דבר שבו השקענו אינספור שעות של ויכוחים בימי עיון וסמינרי הדרכה (טסלר 9.4.2018).

להלן עוד צרור ביטויים המופיעים בספר:

"גוזמבות": פאות רחבות המתנפנפות מצדי הראש של הגבעוני (=נער הגבעות) המצוי. "עזוב אותך ולעמוד כל בוקר מול הראי. גדל שתי גוזמבות וזקן ודבר עם ה'."

"קירוב": פעילות "קירוב לבבות", לשם החזרה בתשובה של חילונים. מכונה בקיצור "קירוב". "ביום שישי כולם יוצאיחם לפעילות קירוב בדוכנים במרכז העיר".

"סיבו"ש": ראשי תיבות של "סיבוב שערים". אירוע המתרחש כל ערב ראש חודש בירושלים ובו נוהגים המשתתפים לחדש מסורת עתיקה ולעבור בשערים המקיפים את הר הבית תוך שירת פזמונים.

"דתי בהפסקה": צעיר שהחליט לקחת פסק זמן מאורח החיים הדתי, לטעום מהעולם שבחוץ ולחזור בחזרה.

"רחבות" (במלעיל): כינוי לשפע ולרווחה. בדרך כלל נוגע לאוכל ולמגורים: "הקייטרינג הזה מגיש את המנות ברחבות".

"סלט של שמאלנים": כינוי לסלט בריאות יקר שמכיל בדרך כלל עלים ירוקים ומתובל בפקאנים, שקדים, חמוציות ושאר פירות.

נוסטלגיה של בני עקיבא

תנועת הנוער הוותיקה בני עקיבא הייתה ונשארה כור ההיתוך התרבותי המרכזי של הציונות הדתית. עבור רבים, התנועה הייתה כאורח חיים שני, שהקיף טיולים בחגים, שבתות משותפות, חברות ארוכת שנים ולעיתים גם קשרים רומנטיים בין נערים ונערות מאותו שבט, שלעיתים הובילו לקשרי נישואין.

במהלך השנים, עברה התנועה תמורות ששינו במעט את צביונה. בעבר, היה לה אופי חלוצי-התיישבותי, שהקנה לה קשר הדוק עם הקיבוץ הדתי. עם הזמן, תפסו ההתיישבות ביהודה ושומרון ובחבל עזה מקום מרכזי.

השפעתה של ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים על בני עקיבא גברה, והכיוון הפוליטי של התנועה נטה באופן ברור ימינה.

במקביל להתפתחות הפוליטית, התמקדו בתנועה יותר ויותר בערך לימוד התורה. השירות בנח"ל הפך לפחות נפוץ, ועם הצלחתן של ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות, וכן המדרשות הגבוהות לבנות, עבר הדגש בתנועה להכנה לקראת שירות צבאי ולאומי.

הנוסטלגיה של בוגרי בני עקיבא הוותיקים (שנות הארבעים-שישים) קשורה בין השאר לעובדה שאז התנועה הייתה קטנה, כולם הכירו את כולם והייתה אוירה משפחתית. כיום בגלל ההתפתחות של המגזר בכלל ובני עקיבא בפרט, הקשר בין השבטים השונים בבני עקיבא אינו פמיליארי כבעבר.

תנועת הבוגרים של בני עקיבא הוקמה בשנת 2010 במטרה "לספק לכל המעוניין בכך פלטפורמה מתאימה ומסודרת, ללימוד ועשייה ערכית המתאימה לגילו". במסגרת הזאת נערכים גם אירועים נוסטלגיים מגוונים.

באתר האינטרנט של התנועה ישנו מדור של שירי בני עקיבא לדורותיהם.

בבטאון התנועה "זרעים" התפרסמו כתבות ותמונות היסטוריות רבות שמתעדות מציאות רחוקה ומזכירות נשכחות.

במספר יישובים ברחבי הארץ הוקמו חוגי ידידים של בני עקיבא. מקצתם הוציאו חוברות זכרון שמנציחות אנשים ואירועים בתנועה.

בדף הפייסבוק "בני עקיבא נוסטלגיה" מתפרסמות כתבות היסטוריות על התנועה וכן מסמכים ותמונות בעלי הקשרים היסטוריים ונוסטלגיים.

פה ושם נערכים טיולים מאורגנים של ותיקי התנועה, ששומרים על קשר מתקופת הבחרות.

בשנים האחרונות הולכות ומתרבות פגישות מחזור של בוגרים וותיקים של שבטי התנועה ושל גרעיני הנח"ל הדתי. העיתון "מקור ראשון" נהג לפרסם כמעט מדי שבת תמונה של פגישת מחזור כזאת, ורבים מהקוראים מחפשים שם שמות ופרצופים מוכרים.

בפגישות הללו מעלים באוב החניכים שזקנו זיכרונות של מסעות וטיולים, מחנות קיץ ובמיוחד "שבת ארגון". האירוע הזה, שנחגג פעם בשנה בסניפים, לציון יסוד התנועה, נחשב בזמנו לגולת הכותרת באירועי התנועה. הופקו סביבו מצעדי לפידים, ערבי זמר, מחזות, תערוכות של חפצים ותמונות היסטוריות ועוד. הכול כמובן סביב נושאי עוגן הקשורים לעם ישראל ולציונות, כגון הרצל, מונטיפיורי, הרב מוהליבר והרב קוק. וכשהוותיקים נפגשים כולם נזכרים בהווי ההוא ושרים ביחד את המזמורים שציינו את תקופת התום שלפני המאבקים, ההפגנות הפוליטיות, המריבות הפנימיות והמחלוקות האידיאולוגיות.

הזיכרון הזה מקבל ערך מוסף פוליטי ורגשי לנוכח הפיצול התרבותי העמוק שחוותה תנועת הציונות הדתית בשנים האחרונות. שני הקטבים - החרד"לים מכאן והפלורליסטים משם - מייצרים כבר חוויה מצרפת, השונה בתכלית, ברוח ובתוכן, מזו שאפיינה את הציונות הדתית הקלאסית של שנות החמישים, השישים והשבעים (בעבר לא הפרידו, למשל, בין נשים לגברים, כמקובל היום בתנועה).

יצחק מאיר כתב: "בני עקיבא של היום אינה בני עקיבא של אז, הכל משתנה, גם היא נשתנתה, ואנחנו הזקנים - לא מחוכמה אולי אבל מאין כל מוצא אחר - מצטערים על החדשות ומתגעגעים על הנושנות ומשלימים שכך דרכו של עולם." (מאיר, 18.8.2015).

בדומה לחילונים, גם אצל הדתיים הלאומיים המפגשים הללו מעלים חיוך ציני-כאוב על "כמה תמימים מאוחדים ונחמדים היינו". האווירה הזאת מתבטאת, בין השאר, בברכות הדדיות בסגנון ארכאי: "חבריי לדרך, בברכת תורה ועבודה!" וכאשר החבר יברך "השם עמכם", יענו לו החברים הוותיקים מיני וביי: "יברך השם", כפי שענו אז לקומונר בתנועה.

באחד המפגשים מהסוג הזה, שהתקיים באלול תשע"ב, כתבה אחת המשתתפות, אישה בשם עירית שולץ, פואמה על האירוע ומה הוא מסמל עבורה ועבור חבריה. להלן קטעים נבחרים ממנו:

"נכון שלכולכם מתחשק ממש כמוני/ להיות ליום אחד בדיוק כמו דאג וטוני?/ (זוג השחקנים המקצועי והמיומן/ שגלש אל העבר באמצעות מנהרת זמן )/ אז בואו נדמיין, נכנס למנהרה/ ונחזור אל ילדותנו במאה שעברה/ [...] פעילות ערכית בסניף בכל שלישי ושבת/ לצלילי "קדש חייך" ו"בן לוקח בת",/ אל שבתות ארגון, מסעות ומחנות,/ אל פצעי הבגרות ואהבות ראשונות,/ אל ימי "יא ווארדי איזו קציצה ",/ אל מילים כמו עוו'נטה , שאפה ופצצה,/ [...] אל הימים בהם חבר היה דבר מוחשי/ (ולא כמו היום - וירטואלי וטיפשי )/ ימי טרום הפייסבוק, האייפון, הכבלים/ כשהריגוש הכי גדול היה "הספסלים"/ אכן תקופה קסומה , מלהיבה ומסעירה/ אך האור כבר מבצבץ לו בקצה המנהרה/ ומחזיר במהירות מֵעבר בלתי נשכח/ אל הווה מתבגר שנראה בערך כך:/ עבודה ומשכנתא, חשבונות ותשלומים, ילדים מתבגרים, הורים באים בימים, תוכניות חיסכון לגיל הפרישה, שעון ביולוגי עם סוללה חלשה [...] קמטים, משקפיים וכרס קטנה, דמנציה ועוד שערה לבנה, בקיצור, אם נודה על האמת חברים, אנחנו כבר לא ממש בגיל הנעורים .../ [...] שינויים רבים עברו על כולנו/ איבדנו שני בנים מהשבט שלנו/ אחדים מאיתנו הם מנכ"לים בכירים/ יש כמה דתל"שים, יש מעט " שחורים"/ חלקנו בשכירות, אחרים בבית הקבע/ ויש רבים שעברו את קווי שישים ושבע./ ...] הכול מתקדם פתאום במהירות/ והנה אנחנו שוב בגיל ההתבגרות/ מוציאים מהבוידעם תמונות ישנות, מכתבים, תעודות וספרי זיכרונות/ הנוסטלגיה משתלטת על חיינו בעוצמה/ פותחים חשבון בפייסבוק, נכנעים לקִדמה/ כל אחד מאיתנו מול המסך שעות יושב/ והילדים כבר צועקים: "אולי די עם המחשב?"/ הם דורשים את שלהם אך קולם לא נשמע/ כי אנחנו נחושים להשלים ת'משימה/ ובמבצע בילוש מורכב ורב מערכתי/ מצליחים לשחזר את דף הקשר השבטי!/ תודה לגבי וישראל שהביאונו עד הלום/ כך הגשמתי גם אני הקטנה את החלום/ מאושרת שהצלחנו סוף סוף להיפגש/ מאחלת לנו ערב קסום ומרגש/ ולפני סיום, עוד בקשה אישית קטנה - אל תיעלמו לי שוב לעוד שלושים שנה!"

נוסטלגיה במוסדות החינוך

תנועת הציונות הדתית מקדישה בשנים האחרונות זמן ומשאבים לתיעוד הישיבות הגדולות והידועות (הידועות הן ישיבת כפר הראה, ישיבת נחלים, ישיבת נתיב מאיר וישיבת מרכז הרב) באמצעות אלבומי זיכרון מהודרים. כך לדוגמה, הספר הענק שפרסמה ישיבת 'כרם ביבנה' על תולדותיה, במלאות לה שישים שנה.

עם זאת, בניגוד למגזר החרדי, שבו הישיבות הגדולות והחשובות ממשיכות לשמור על מעמדן, אצל הדתיים הלאומיים, רוב הישיבות הוותיקות דעכו או התחדשו והשתנו (הדוגמא הטובה ביותר היא ישיבת כפר הרואה שעמדה בזמנו בפני סגירה).

ישיבת מרכז הרב הנחשבת למרכזית ולידועה במגזר – הראשונה מבין הישיבות הארצישראליות שהיתה ציונית ברוחה. "רוב עולם הרבנות של הציונות הדתית בא ממנה: ראשי ישיבות, רבני ערים ויישובים וגם הרבה מחנכים בישיבות ההסדר והישיבות התיכוניות. ממילא גם היתה לישיבה דומיננטיות בעיצוב דמותו והשקפת עולמו של עולם התורה הציוני-דתי. הרב קוק כינה אותה בשם היומרני "הישיבה המרכזית העולמית", מתוך רצון לראות בה מודל לתפישה חדשה לעולם הישיבות כולו: שילוב של לימודי התלמוד המסורתיים, עם שיעורים במחשבת ישראל (שכונו "שיעורי אמונה"), תנ"ך ואפילו היסטוריה יהודית, ידיעת הארץ וכתיבה ספרותית (שלושת האחרונים לא מומשו בסופו של דבר). רק אחרי מותו של המייסד, ב-1935, היא כונתה על שמו, "מרכז הרב" (שלג, 7.3.2008).

ב-1982, אחרי פטירתו של הרב קוק, חל עימות אידיאולוגי בין ראש הישיבה החדש, הרב אברהם שפירא (שכיהן גם כרב ראשי), לבין תלמידו הקרוב של הרב קוק, הרב צבי טאו. העימות הפך לפיצול פורמלי ב-1997, לאחר ששפירא הכניס לישיבה מכון להכשרת מורים, שטאו ומקורביו ראו בו "צלם בהיכל" (בהיותו מכניס תפישות פדגוגיות אקדמיות ו"נכריות"). טאו ואנשיו הקימו את ישיבת "הר המור", שנחשבת לישיבה המרכזית של הפלג החרד"לי בציונות הדתית.

בישיבת מרכז הרב קיים ארכיון שכולל מסמכים ותמונות הקשורים לישיבה ולרב אברהם יצחק הכהן קוק, מייסדה.

ישיבת כרם ביבנה נחשבת לישיבת ההסדר הותיקה והראשונה,[1] ומטבע הדברים נוצרו סביבה יוזמות של תיעוד, הנצחה והווי נוסטלגי. כך למשל ספר יובל הכולל 800 עמודים ו-1600 תמונות.

בציונות הדתית לא נוצרה מסורת מאורגנת של מפגשי מחזור ואירועי נוסטלגיה סביב הישיבות. כל ישיבה וישיבה יוצרת את מסורת הזיכרון שמאפיינת אותה. במיוחד פעילות בתחום הזה הן הישיבות הגדולות והוותיקות. כך למשל, לישיבת אור עציון, שהונהגה על ידי הרב חיים דרוקמן, יש ארגון בוגרים אשר שם לו למטרה לשמור על עם הישיבה ובין בוגריה. סרט יוטיוב תעד את מפגש הבוגרים של אור עציון משנת 1983. בשנת 2012, במלאות 35 שנה לישיבה נערך כנס בוגרים מרגש של הישיבה, שזכה לתיעוד מצולם.

בפנימיות הדתיות נעשה לעתים מפגש נוסטלגי בשבת המכונה "שבת מחזור".

בישיבת הר ציון התגבשה מסורת מיוחדת שבה הילדים והנכדים של בוגרי הישיבה שמגיעים לגיל מצוות (13) מוזמנים יחד עם הוריהם ליום "לימודי וחוויתי" בישיבה. ארגון בוגרי הישיבה מקיים ימי לימוד בישיבה ואירועים למשפחות, ומוציא לאור ביטאון תורני.

באולפנות לנשים דתיות מתקיימים מדי פעם מפגשי בוגרות – בעיקר באולפנות הוותיקות והידועות כמו אולפנת אמנה בכפר סבא (נוסדה בשנת תשכ"ד) או אולפנת בהרן בגדרה (נוסדה בשנות השמונים).

נוסטלגיית ההתנחלויות

זיכרונות המייסדים

מפעל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק מזוהה עם המגזר הדתי לאומי ומהווה אחד מעוגני הזיכרון ההיסטורי של אנשי המגזר. רבים מהדתיים הלאומיים חיים ביהודה ושומרון במסגרות חברתיות קהילתיות מלוכדות ואין כמעט דתי בארץ שאין לו קרוב משפחה או חבר שמתגורר בהתנחלות זו או אחרת.

"גוש אמונים" הייתה תנועה ציונית-דתית שנוסדה ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, ופעלה לקידום ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון, חבל עזה והגולן. התנועה ראתה בהתיישבות הגשמת חזון גאולתי והמשך ישיר של הציונות, מתוך תפיסה דתית לאומית שהאמינה בקדושת ארץ ישראל השלמה. גוש אמונים השפיע רבות על הפוליטיקה, החברה והזהות הדתית-לאומית בישראל, ובאמצעות פעולתה נוצרו יישובים רבים בשטחים שמעבר לקו הירוק.

ראשוני המתנחלים, שחיו בתנאי מחייה קשים ונאלצו גם לנהל מאבקים פוליטיים לא קלים, גיבשו תודעה דורית חזקה וזיכרון נוסטלגי משותף. אמנם לא נוצרו בקרבם יורצייטים היסטוריים סדורים, אבל מפגשי רעים להעלאת זכרונות משותפים, מתקיימים מעת לעת.

מעטים מראשוני המתנחלים פרסמו זכרונות (מאמרים או ספרים) על אותה תקופה סוערת ומעצבת. כך למשל, הרב דרוקמן - זכרונות ילדות - ראיון של הרב הראל כהן עם הרב דרוקמן באתר ישיבה; דניאלה וייס. 12.10.2012. זה היה ביתי: דניאלה וייס נזכרת בהתיישבות בסבסטיה, nrg מקומי; 'קדומים- עצמאות, תורה', ראיון בסרט על המועצה המקומית 'קדומים'.

המיתוס המכונן של סבסטיה

היישובים שיצרו את המיתוסים המכוננים של מפעל ההתנחלות הם עופרה, בית אל, אילון מורה וחברון. סבסטיה הוא ככל הנראה המקום מזוהה יותר עם המאבק להתיישבות ביהודה בשומרון (שנמשך עד ימינו). כזכור, ב-25 ביולי עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת מן הימין, לתחנת הרכבת הנטושה ליד הכפר הערבי סבסטיה. הממשלה הורתה לפנותם ולאחר שסרבו בתוקף הם פונו בכוח על ידי כוחות צה"ל. בסופו של דבר, הושגה פשרה שבה הוסכם שהמתנחלים יעבור למחנה הצבאי הסמוך "קדום", שלימים הפך ליישוב קדומים. עוד קודם לכן ניתן לאנשי התנועה להתיישב גם ביישוב עפרה שממוקמת במורדות הר בעל חצור וצפונית לרמאללה.

הסיפור ההיסטורי של סבסטיה טומן בחובו במידה רבה את המתווה הטיפוסי של מפעל ההתיישבות כולו של הימין הדתי: הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון, תוך קביעת עובדות בשטח חרף אי-תמיכה או תמיכה בעצימת עינים מצד הממשלה. המתווה הזה הביא בסופו של דבר (בעיקר אחרי עליית הליכוד לשלטון ואיתו גם שינוי היחס למתנחלים) למדיניות ממשלתית יזומה של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון (בעיקר יישובים עירוניים דוגמת אריאל, מעלה אדומים וביתר עלית).

בדצמבר 2015 פרסם העיתון מקור ראשון כתבה נרחבת על האירוע המכונן של סבסטיה (שירה קדרי עובדיה. 11.12.2015. 40 שנה לתמונת הריקוד בסבסטיה: מה עבר עלינו?, מקור ראשון). הופיעו בה זכרונותיהם של האנשים שנטלו חלק אקטיבי באירוע. כך למשל, אהרון דומב, מי שהיה לימים מנכ"ל מועצת יש"ע, דובר המועצה ומנכ"ל משרד התיירות, כתב:

"הייתי רק בשנה הראשונה בישיבת ההסדר בקריית־ארבע, וכבר אז למדתי את הכלל "עת לעשות", בשעה שקיבלנו הוראה לעבור עם הגמרות לסבסטיה. שיטת חומה ומגדל עבדה גם כאן. באישון לילה נאמר לנו שקבלן יצא מתל־אביב עם מבנים טרומיים, והגיע עד כקילומטר מסבסטיה. מיד התארגנו בחוליות של שלושה־ארבעה אנשים ויצאנו לקראתו. המטען הכבד פורק, ואנו נושאים אותו על הכתפיים בשירה וריקודים. שבת התקרבה, ואני בבגדי חול, מכיוון שתכננתי לחזור באותו יום לחיפה. קיבלתי חולצה לבנה מחבר לשיעור, אבל מידותיה הקטנות לגופי גרמו לכך שהיא לא הייתה מכופתרת. שבת חנוכה עברה עלינו בסבסטיה, מלאה בשמחת חיים ורוויה במתח לקראת הפינוי הצפוי. כאשר הרב לוינגר וחנן פורת הודיעו לציבור במקום שממשלת ישראל החליטה להקים יישוב יהודי בשומרון, יצאנו בשירה וריקודים כמו בתיאורי המחולות מהכרזת המדינה. רגעי ההצלחה בסבסטיה נטעו בנו את התחושה שכל העם איתנו. הגרעין המגובש, המלוכד והתוסס יצא בשירה וריקודים להתבסס במחנה קדום, ואנו ליווינו אותו ושהינו יחד עמו כחצי שנה. שם קיבלתי דוגמה אישית לנחישות, מסירות, דבקות במטרה, ומעל הכול - אהבת הארץ. למאבקים השונים מתחת לפני השטח - בין המסכימים לפשרת מחנה קדום לבין המתנגדים - לא הייתי מודע כלל. נחשפתי אליהם רק שנים לאחר מכן."

בכתבה פורסם שוב הצילום האיקוני של משה מילנר, שבו נראים חנן פורת ז"ל ומשה לוינגר ז"ל, ממנהיגיו הבולטים של מפעל ההתנחלות, נישאים על כתפי הפעילים בסבסטיה, באותו יום היסטורי.

הרב משה לוינגר (שמאל), מנהיג תנועת גוש אמונים חנן פורת (ימין) ופעיליהם, חוגגים את החלטת הממשלה להעבירם למחנה הצבאי הסמוך לכפר הערבי סבסטיה ולאיזורים נוספים באיזור השומרון. צילום:  משה מילנר, 1975. התצלום באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי.

ההיסטוריה של תנועת "גוש אמונים" ושל ההתנחלות ביהודה ושומרון זכו בשלושת העשורים האחרונים לתיעוד מאסיבי בספרות המדעית והעיונית ובמאמרי עיתונות רבים. עם זאת, באופן תמוה המתנחלים עצמם מיעטו לתעד את עצמם והם ממעטים עד היום בפיתוח תרבות נוסטלגית בתחום ההתיישבותי. אפשר לייחס לתופעה מספר סיבות:

א. מבחינת המחנה הדתי-לאומי, המאבק עדיין בעיצומו ולכן אין זמן ומקום לנוסטלגיה.

ב. יש שיאמרו שמפעל ההתנחלות לא נחל הצלחה – לפחות לא בקנה מידה של חזונם וציפיותיהם של החלוצים והמייסדים. רוב הציבור הישראלי מדיר עצמו מהשטחים שמעבר לקו הירוק וחלקים נרחבים בתוכו תופשים את ההתנחלויות בעיניים שליליות. אפשר והדימוי השלילי מקשה על פיתוח תרבות נוסטלגית רחבה ועל תמידה ממסדית.

ג. המחנה הדתי-לאומי מפוצל ושסוע מתמיד. החרד"לים קרובים ברוחם לחרדים ואפשר שגם זה יוצר סוג של רתיעה בתחום פיתוח התרבות הנוסטלגית.

ד. רבים מהמתיישבים ביהודה ושומרון הם צעירים בגילם ולכן פחות מחוברים לזכרונות הישנים.

עם זאת, בעשור השני של המילניום הופיעו ניצנים של בניית מסורת נוסטלגית סביב מפעל ההתנחלויות. הנה כי כן, היישוב אלון מורה מקיים מדי ארבע שנים מסע מסורתי בעקבות ראשי ההתיישבות בשומרון. באיסרו חג שבועות, שחל ביוני 2015, לרגל 40 שנה לראשית ההתנחלות הדתית בשומרון, יצאו כמאה בני נוער מלווים בהורים ובתושבי הישוב למסע ייחודי אשר החל בהר הזיתים, המשיך לעבר תחנת עפרה ומשם לנווה צוף. לאחר מכן עצרו המשתתפים בישוב קדומים ומשם המשיכו לישורת האחרונה ולשיאו של המסע - טקס שמונה העליות בתחנת הרכבת העתיקה בסבסטיה. התרגשות גדולה ניכרה בדבריהם של בני קצובר והרב מנחם פליקס אשר מתגוררים עד היום בישוב אלון מורה. הם התכבדו בהדלקת משואות כהוקרה לחלוציותם (עולים לסבסטיה, אתר מועצת יש'ע, 3.6.2005. סרט המתעד את האירוע הועלה ביוטיוב).

בדצמבר אותה שנה, פקדו את תחנת הרכבת בסבסטיה מאות אנשים מתנועת "נחלה" (תנועה הפועלת לחיזוק הדרישה לבניית ישובים חדשים ביו"ש) יחד עם כמה מראשוני המתנחלים, ובראשם דניאלה וייס. בין הצעירים שנשארו ללון במקום היו גם 25 מצאצאי הרב לוינגר ז"ל שהשתייך גם הוא לגרעין שלפני 40 שנה עלה שוב ושוב לסבסטיה והוביל את הדרישה מול הממשלה לבנייה ביו"ש.

צבי אלימלך, נכדו של הרב, הסביר את התגייסותה של המשפחה לאירוע הסמלי: "זה באמת לא עניין פשוט. לא כל מנהיג זוכה לכך שצאצאיו ילכו אחר המורשת שלו באופן כ"כ גורף. לא הרבה אנשים יודעים אבל זו הייתה הצוואה של סבא, לפני שהוא נפטר. הוא בכה 3 שעות וקרא: "מי ישמור על ארץ ישראל". לבסוף הוא קרא לבנו הבכור לפני מותו וציווה עלינו לעזור לדניאלה וויס ולהקים ישובים חדשים בארץ ישראל. אנחנו כמשפחה נרתמנו לנושא, 3 דורות בנים נכדים ונינים. מי בעליות לקרקע ומי בסיוע מבחוץ. הנושא של ארץ ישראל הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו כמשפחה וכפרטים" (מדור חדשות, 14.12.2015).

מוקדם יותר, לפני אותה עלייה, קיימה מועצה אזורית שומרון בתחנת הרכבת בסבסטיה את ארוע הדלקת נר שמיני של חנוכה. ראש המועצה יוסי דגן אמר בנאומו באירוע: "קיבלנו מראשי המתיישבים ירושה: 400,000 תושבים. אנחנו מתחייבים להגיע למיליון איש תוך שני עשורים. מה שהתחיל לפני ארבעים שנים, אנחנו ממשיכים בכל הכוח בתנופת ההתיישבות- זה התפקיד ההיסטורי שלנו" דגן התייחס גם לגירוש ב 2005 באומרו " אנחנו עוד נחזור בע"ה לכל אותם יישובים בצפון השומרון שמהם גורשנו: חומש, שא -נור, גנים וכדים" (מדור חדשות, 14.12.2015).

באפריל 2016, במקביל להקמת מוזיאון התיישבות חדש בשומרון, נערך אירוע היסטורי נוסטלגי נוסף בתחנת הרכבת בסבסטיה. לצד קטעי וידאו נדירים מהעליות הראשונות לסבסטיה, תמונות ומסמכים רבים, הוצגה במקום תערוכה ייחודית על מורשת צפון השומרון, שבה נחשפו פריטים מארכיונו של האלוף משה (בריל) בר כוכבא ז"ל - מי שפיקד על הקרב המפורסם בעמק דותן במלחמת ששת הימים. כמו כן הוצגו בתערוכה פנקסי הרכזים של הרב יהודה חזני ז"ל, מראשי גוש אמונים, ושוחזר "מחנה המתנחלים" של גרעין אלון מורה. אחד הפריטים ההיסטוריים שהוצגו בתערוכה היה טנדר הוויליס FC-150 המפורסם של מאיר הר ציון ז"ל, עמוו הוביל הלוחם האגדי של יחידה 101 את שיירות המתיישבים למבצעי העליות וביניהן גם לתחנת הרכבת סבסטיה. את האירועע אירגנה המועצה האיזורית שומרון יחד עם ארגון "חומש תחילה" והמרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון. לקהל המבקרים (רובם ככולם אנשי הכיפות הסרוגות) הוצע מגוון אטרקיות: טיול ריינג'רים על מסילת הרכבת הטורקית, סדנאות יצירה, סיורים מודרכים בידי ותיקי ההתיישבות, דוכני אוכל, פינות ישיבה ומשחקים לילדים (ללא שם מחבר, 7.4.2016).

חייבים לציין שהמיעוט היחסי של המשתתפים באירועים הללו (בהשוואה לכלל המגזר שמונה קרוב למליון נפש), וההומוגניות הדמוגרפית היחסית שלהם (רוב החוגגים באים מקרב ציבור המתנחלים), מעלים סימן שאלה לגבי הצלחתה של החברה הדתית לאומית להנחיל את מפעל ההתנחלויות בלב הציבור הישראלי הרחב ולמסד מורשת נוסטלגית סביבו. ימים יגידו.

דומה כי מתרבים הסימנים לכך שגם בחלקים נרחבים במגזר הדתי לאומי חדרה ההכרה שההתיישבות ביהודה ושומרון הגיעה למיצוי הפוטנציאל הן בשל הבעיות הפוליטיות והבטחוניות שנוצרו סביבה והן משום שחלקים נרחבים בציבורי הישראלי (אולי אפילו רוב) אינם רואים בה יעד לאומי חשוב. באופן כללי החברה הישראלית נעשתה חומרנית והיא מוכוונת יותר להגשמה של יעדים אישיים (קריירה, זוגיות, הורות, רווחה כלכלית) ופחות להגשמת יעדים קולקטיביים (בנוסח הפטריוטי הישן).

זו גם אחת הסיבות להתפתחות החלופה האידיאולוגית להתיישבות ביהודה ושומרון: התיישבות של גרעינים תורניים בתוך הקו הירוק, ובעיקר בשכונות מוחלשות בערים. התופעה הזו החלה כבר לפני למעלה מ-30 שנה אבל צברה תנופה בשנים האחרונות. בינתיים התרבדו זכרונות נוסטלגיים סביב המפעל המיוחד והחשוב הזה, שמשתלב עם האג'נדה הקהילתית והסוציאלית שתופסת תאוצה בכלל החברה הישראלית (ראו: רייכנר, 2013).

יום ירושלים

רפי קפלן, בוגר ישיבת כפר הרא"ה ומנכ"ל מעל"ה (המרכז לציונות הדתית) פרסם בדצמבר 2020 מאמר שבו נכתב:

"בשבוע שעבר פרסם הרב ד"ר חנן יצחקי מאמר שכותרתו "כך ניצחה חב"ד את הציונות הדתית", ובו הוא קובע כי בציונות הדתית יש לזיכרון הקולקטיבי של "חג החסידות" החב"די, בי"ט כסלו, נוכחות חזקה הרבה יותר מהזיכרון של הרב נריה שנפטר באותו התאריך. "הזיכרון מעצב תודעה, והתודעה מעצבת עתיד", כתב. "אם הציונות הדתית חפצת חיים, עליה להנכיח ולהנציח את מייסדיה". עם כל הכבוד להצלחת אירועי י"ט כסלו החב"דניקי, אין כאן ניצחון ובטח שלא הפסד למורשתו של הרב נריה. אילו היו ארגוני הציונות הדתית מאמינים כי מופעים מושקעים עם זמרים מפורסמים הם הפתרון לחינוך לחיי ערכים, הם היו משקיעים בכיוון הזה. אני יכול בהחלט לראות את ילדיי הולכים לאירועי י"ט כסלו בבנייני האומה, כדי לשמוח ולשיר עם אביתר בנאי או אברהם פריד ששיריו מתנגנים בביתנו הדתי-לאומי למהדרין, אבל דרך חייהם לא תהפוך להיות חב"דניקית. גם אני חובב מוסיקה חסידית ונהנה מלימודי חסידות, מספר סיפורים חסידיים ולומד הרבה מעבודת ה' בשמחה וממסירות נפש שלהם בהרבה תחומים. אין עיני צרה בהצלחת אירועי י"ט כסלו של גורמים מהעולם החסידי. אך יחד עם זאת, הציונות הדתית חוגגת את ערכי הרב משה צבי נריה – "אבי דור הכיפות הסרוגות", שיום פטירתו חל אתמול (שבת) - כל השנה, כל החיים: נאמנות לעם, למדינה ולארץ, מתוך אמונה וביטחון בה'. יישוב הארץ, מעורבות חברתית, התגייסות לצבא, חינוך לתורת ארץ ישראל ועוד, הם ערכים של מוסדות החינוך של הציונות הדתית וגם של רוב-רובן של משפחות דור הכיפות הסרוגות. [...] הצלחה חינוכית לא נמדדת באירוע תרבותי חד-שנתי, אלא בדרך חיים. הציונות הדתית חיה את ערכי הרב נריה. מה ששרו אז בימים הראשונים בישיבתו, בראש הגבעה - "ישיבות נקים בכל מקום" - זו כבר עובדה בשטח. הישיבות הארץ-ישראליות שהוא חלם עליהן, מחנכות למעורבות חברתית וחלוציות בכל שטחי החיים." (קפלן, 6.12.2020).

להוציא כמובן את חגי הישראל המסורתיים, שלהם כל מגזר וכל עדה בעם היהודי יוצקים צבע ואופי משלהם, לציונות הדתית אין הרבה יורצייטים (ימי זיכרון תרבותיים ייחודיים) פנימיים משלה. אבל למועד לאומי אחד היא הכניסה תכנים ייחודיים שהפכו את החג הזה למזוהה במיוחד עם המגזר: יום ירושלים.

יום ירושלים הוא יום חג לאומי הנחגג בישראל בכ"ח באייר (מ"ג בעומר) לציון איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית בכ"ח באייר התשכ"ז, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. היום נקבע על ידי הכנסת ב"חוק יום ירושלים". ביום ירושלים נערכים טקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה וכן טקסי זיכרון ממלכתיים לחללים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים. במקביל נערך ביום הזה טקס הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לציון.

יום ירושלים נעשה מזוהה במיוחד עם המגזר הדתי לאומי ממספר סיבות:

א. הציונות הדתית, בהשראת הרב קוק, ראתה במלחמת ששת הימים בכלל ובכיבוש המקומות הקדושים בפרט, סימן לאתחלתא דגאולה.

ב. בשנת 1968 ביקשו צעירי המפד"ל לערוך עצרת חגיגית גדולה לכבוד יום ירושלים הראשון ברחבת הכותל המערבי, אך נתקלו בהתנגדות מצד ממשלת ישראל. בסופו של דבר העצרת התקיימה בהיקף נרחב בסמוך לעיר העתיקה ובהשתתפות הרב הראשי לישראל, איסר יהודה אונטרמן. האירוע הזה טען את יום ירושלים (מבחינת הציונות הדתית) בסמליות של מאבק ונחישות מול התנגדות ממשלת השמאל - סמליות שקשורה ל זהותם של הדתיים הלאומיים מאז ועד היום.

ג. מי שיזם את מיסודו הממלכתי של יום ירושלים באמצעות חקיקה (חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998) היה חבר הכנסת חנן פורת מהמפד"ל שהביא את הצעת החוק בזו הלשון: "עם מלאת 30 שנה לשיחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית." (הצעת חוק יום ירושלים, התשנ'ז-1997, ה'ח 2625 מיום 17 ביוני 1997).

ד. בערב יום ירושלים מתקיימת מדי שנה עצרת גדולה בישיבת מרכז הרב, בהשתתפות רבנים ואישי ציבור מחוגי הציבור הדתי לאומי. על פי רוב מגיעים לעצרת הזאת ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת והרמטכ"ל. לאחר חצות הלילה מתקיימת צעדה מהישיבה אל הכותל המערבי. המסורת הזאת יצרה מעין מפגן הזדהות והערכה לבני הציונות הדתית.

ה. האירוע המרכזי של יום ירושלים במגזר הדתי לאומי הוא ריקוד הדגלים שמתקיים בשעות אחר הצהרים (על מקורו וראשיתו של ריקוד הדגלים, ראו הערך ריקוד הדגלים, ויקיפדיה). עשרות אלפי אנשים, רובם בני נוער מן הציונות הדתית מכל רחבי הארץ, משתתפים בתהלוכה ובריקודים הללו. התהלוכה יוצאת ממרכז העיר (גן סאקר וגן העצמאות) ומסתיימת בכותל המערבי.

ו. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר הלל ומזמורי תודה ביום ירושלים (זאת, בניגוד לבתי הכנסת החרדיים שמתעלמים מהיום הזה).

מן הראוי לציין שבאתר הספרייה הלאומית התפרסמו תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים ליום ירושלים.

ריקוד הדגלים ביום ירושלים, 2010. צילום: אלי קובין. התצלומים באדיבות הצלם.

שבת חברון

בשנת תשנ"ה (1995), החלה יוזמת אירוח המוני ביישוב היהודי בחברון בכל שבת פרשת חיי שרה, ומאז מגיעים אלפי יהודים לעיר בכל שבת זו. באותה שנה נחנך בסמוך למערת המכפלה מרכז גוטניק. במקום הייתה "מסעדת המתנחלים" שהייתה המבנה היהודי הראשון בחברון לאחר מלחמת ששת הימים.

יש הרואים ב"שבת חברון" סוג של חג מגזרי – בעיקר של הפלג החרד"לי (על האירוע ראו "שבת חברון" באתר "היישוב היהודי בחברון").

אספנות במגזר הדתי-לאומי

אנשים מאמינים מפתחים רגש עז לתשמישי קדושה וחפצים משפחתיים בעלי ערך דתי שעוברים בירושה מדור לדור. כמעט כל משפחה דתית-לאומית מחזיקה ברשותה חפצים אסתטיים וסנטימטליים כגון: מחזור התפילות, ההגדה של פסח, הטלית, התפילין, השופר, הגביע לקידוש ומגדל הבשמים (להבדלה) של אבא וסבא; הפמוטות, ההינומה והמתכון לאוכל המסורתי בשבת וחגים של אימא וסבתא. גם סביב ספרי התורה התפתחה מסורת רחבה של שימור, הנצחה והעברה מדור לדור.

אספנים רבים של ישראליאנה (לאו דווקא דתיים) מחזיקים ברשותם מסמכים, תצלומים וחפצים הקשורים בעקיפין ובמישרין בציונות הדתית. מקצתם אגורים כאוסף ייעודי נפרד ומקצתם נמצאים כפריטים בתוך אוסף כללי יותר (למשל אוסף ספרים, אוסף כרזות, או אוסף סטיקרים מימי ההתנתקות מעזה).

פריטים מהאוסף של פרופ' שלום צבר, צילום: עוז אלמוג, 2015

בקרב אספני היודאיקה הרבים ברחבי העולם יש לא מעטים (מספרם המדויק לא ידוע) חובשי כיפה סרוגה.

בהקשר האספני ראוי להזכיר את ד"ר יואל רפל, שנחשב לחוקר הפורה והבולט ביותר בתחום היסטוריית ההווי והמנהגים היהודיים שהתפתחו בארץ ישראל במאה העשרים. רפל נולד בשנת 1946 בקבוצת יבנה, לדב ופנינה. אביו היה פרופסור, רב וחוקר שעלה מפולין בשלהי שנות השלושים. הוא גדל בחינוך הדתי-קיבוצי הקלאסי ולימים נעשה היסטוריון פורה שידו בכל ויד כל בו. הוא הוציא לאור 25 ספרים, ערך כ-80 ספרים (כולל האנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל אותה ערך בשיתוף עם אוריאל רפפורט), פרסם מאות מאמרים בעיתונות היומית ובכתבי עת, הרצה ולימד במוסדות מחקר ולימוד שונים בארץ ובעולם, הגיש תוכניות בנושא היסטוריה, נוסטלגיה ויהדות ברדיו (בין השאר כתב והגיש את הפינה השבועית 'על הפרשה' ברשת ב´ של 'קול ישראל' ששודרה מדי יום שישי) והנחה ערבי עיון בפורומים מגוונים. רפל הוא גם מומחה לקהילות ישראל בתפוצות ומזה עשרים שנה מדריך ומורה דרך של קבוצות לאתרים יהודיים במזרח ומערב אירופה (על מסעותיו והדרכותיו ראו: יואל רפל. 1990. לקראת מסע במחוזות הזיכרון במזרח אירופה. הוצאת משרד הביטחון).

רפל הוא לא אספן במובן הרגיל של המילה, אבל הקשרים שפיתח בעבודתו עם אספנים (למשל ביל גרוס וארייה רייכמן), ליקוט המידע השקדני ויצירת החיבורים שהוא עושה, האופי האנתרופולוגי של מחקריו ההיסטוריוגרפיים (דגש על תרבות היומיום), והתוצרים האינציקלופדיים שהוא מפיק – הקינו לו מעמד של מעין אספן-על וממיין-על של התרבות היהודית-ישראלית-מסורתית.

"ספר השמחות-מחזור החיים היהודי" (משרד הביטחון), "קבלת שבת-שרים ומספרים ומשוחחים סביב שולחן הבית" (כנרת, זמורה ביתן); ממזרח ומים : פרקי מורשת ותרבות (משרד הביטחון, 1978); הגדה- סדר ט"ו בשבט; וכן קובץ מאמרי החגים שהופיע באתר ב"אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית" – מהווים תיעוד מקיף של מנהגים שמאפיינים את היהודים בכלל ואת היהודים האורתודוכסים בפרט.

מוזיאונים ומרכזי מבקרים וסיורים

בית הרב קוק

בית המגורים שבו חי ופעל הרב מ-1923 ועד פטירתו ב-1935, שוכן בקומה העליונה (השנייה) ברחוב הרב קוק 9 בירושלים. הבית הוכרז על ידי המועצה לשימור אתרים כמבנה לשימור והפך עם הזמן למוזיאון. מוצגים בו החדר שבו למד הרב המיתולוגי, חדר האורחים, ספרייה ובית המדרש של הישיבה שהקים במקום. בחדר הלימוד, שאסורה הכניסה אליו ואפשר רק לראותו מבחוץ, מוצגים ארון הספרים הפרטי של הרב, שכולל בין השאר ספרים שקיבל בהקדשה, וכן שולחן העבודה שלו, כובע הפרווה שחבש (ספודיק) ופריטים אישיים נוספים.

בחדר האורחים, שבו קיבל הרב אנשים רבי מעלה, נותרו ארונות ובהם ספרי קודש מעזבונו של הרב. על קירות החדר תלויות תמונותיהם של גדולי ישראל שהרב קוק העריך במיוחד - הגאון מווילנה, רבי שניאור זלמן מלאדי, הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרב שמואל סלנט ועוד.

במוזיאון מוצגת תערוכה היסטורית, ולמבקרים במקום מוקרן סרט על חיי הרב קוק ופועלו. המבנה כולל בתוכו היום גם מרכז תיעודי שבו נמצא אוסף של כתבי הרב, לצד מסמכים, תעודות, ראיונות, חומר פדגוגי, תצלומים וסרטים הקשורים בחייו.

"בית הרב" מקיים הדרכות, סיורים (בסביבת הבית) וימי עיון ומוציא לאור ספרים וכתב עת הקשורים ברב ובתלמידיו. הספרייה ובית המדרש בביתו של הרב שימשו בזמנו את ישיבת "מרכז הרב" המפורסמת, עד שעברה למשכנה החדש בקריית משה בה'תשכ"ד (1964). חלק מהמסמכים ההיסטוריים הועברו לארכיון הישיבה במשכנה החדש.

בית הרב קוק

מרכז סיור ולימוד שומרון

ב-2007 החלה תנועת המטיילים לחזור לשומרון ולבקעת הירדן. המגמה הצמיחה יוזמה להקים מרכז סיור ולימוד בחבל הארץ הזה. היזמים היו שרה קורלק, נתנאל אלינסון ומאיר ברויאר.

מאז צמחו שני מרכזים לסיורים מודרכים - אחד באלון מורה והשני בשבי שומרון. ב-2015, לאחר תהליך של צמיחה והבנה שעדיף מקום אחד גדול ומיקצועי על פני מספר מקומות קטנים, אוחדו מרכזי הסיור של השומרון למרכז אחד בשם "מרכז סיור ולימוד שומרון" שנמצא במדרשת שומרון. המוסד מגדיר עצמו כ"בית מקצועי ללימוד והכרת ההר המרכזי ובקעת הירדן, להדרכת מטיילים ולאירוח".

המרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון בניצן

לאחר ההתנתקות הופיעו יוזמות שונות של הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו בין השאר הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות ההיא, קריאת שמות רחובות ביישוב הקהילתי הושעיה על שם יישובי גוש קטיף והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט.

ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר וארכיון. המרכז פועל מאז הקמתו באתר הקרוילות בניצנה.

'יום גוש קטיף' נקבע ל-ז' באב - היום שבו נערכה המחאה ההמונית ('מפגן השלשלת') נגד תוכנית ההתנתקות, כשנה לפני ביצועה.

בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב "מורשת" חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בשנת 2015 יצא לאור שירו של יוני קמפינסקי (שהיה נער בן 17 בזמן ההתנתקות) "אמא אם הייתי יכול" (מילים: חנן בן ארי, לחן: אלנתן שלום), המתאר את כאבם של המפונים.

המרכז מוגדר כתאגיד הכפוף למשרד ראש הממשלה והוא מנוהל על ידי מועצה ציבורית לצד ועד מנהל אשר מתמנים על ידי ראש הממשלה לתקופה של 4 שנים. המועצה הציבורית מתכנסת 3 עד 4 פעמים בשנה על מנת לדון ולאשר את המתווה הכללי של פעילות המרכז.

כיום קיימים במקום מרכז מבקרים, ארכיון, ספרית עיון ומכון מחקר. המייסדים מקווים להרחיב את המוסד ולהקים בעתיד מרכז מבקרים קבוע ביישוב.

מלבד מרכז המבקרים, מתקיימים באופן סדיר, פעילויות הנצחה, מחקר (תורני ומדעי), פעילויות חינוכיות, כנסים ואירועים, הוצאת ספרים והפקת סרטים.

מוזיאון גוש קטיף בירושלים

לצד המרכז בניצנה הוקם "מוזיאון גוש קטיף" בירושלים. מדובר במוזיאון פרטי השוכן בשכונת נחלאות בירושלים (ברחוב שערי צדק 5), ומועסקים בו אנשי הדרכה ותוכן, כולם מפוני גוש קטיף.

המוזיאון הוקם באוגוסט 2008, במלאת 3 שנים לפינוי היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון, במסגרת תוכנית ההתנתקות. היוזמה להקמה היתה של כמה ממפוני גוש קטיף, ומנהלו הראשון היה העיתונאי יענק'לה קליין, שעמד בעבר בראש מחלקת החדשות של מקור ראשון.

מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'". מקימי המוזיאון מעידים כי כוונתם היא ליצור "גוף תרבותי-תיעודי פלורליסטי א-פוליטי, ברוח יהודית וישראלית שורשית, כך שהמוזיאון ייתן במה רחבה ליצירה ועשייה מכל גוני החברה הישראלית, ישמש מוקד לשיח תרבותי ואומנותי, ויפעל להפצת מוצרי גוש קטיף ללא מטרות רווח."

המוזיאון כולל כמה אגפים - מקצתם קיימים בפועל ומקצתם בתכנון, ובהם:

- אגף המבוא שבו נפרש תיאור של ההיסטוריה היהודית בחבל עזה החל מכיבוש יהושע בן נון דרך גירוש יהודי עזה בתקופת השלטון הרומאי והקהילה היהודית בעזה בימי נפוליאון ועד לימינו. בין המוצגים: המנורה שהייתה על גג בית הכנסת בנצרים.

- האגף הכתום ובו תיעוד המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, בגוש קטיף ובתוך הקו הירוק ותערוכות מתחלפות.

- האגף השחור ובו תמונות מההתנתקות, שירים, ומסך פלזמה המציג קליפים מהרגעים האחרונים לפני הפינוי.

- אגף העתיד ובו תיאור מצב הקהילות כיום, תוך שימת דגש על קשייהם הרבים של המפונים. בין המוצגים: ארגז ובו תכולת ביתה של משפחה בגוש קטיף, אחד מני רבים שעדיין שוכנים במחסני צה"ל.

- אולם הסרטים שבו מוקרנים מבחר סרטים על הגוש, כולל סרט תיעודי של הפנוי.

- אגף הספרייה ובו ספרים על ההתיישבות היהודית בעזה ועל ההתנתקות.

- קומת התערוכות שבו תערוכות מתחלפות וספריית עיון.

לפי אתר המוזיאון, בשנה הראשונה לפעילותו ביקרו במקום למעלה מ-40,000 איש מכל רחבי הארץ והעולם. על המבקרים נמנו בין השאר כ-5,000 קבוצות מאורגנות של תלמידים ומטיילים מהארץ (מקצתם במסגרת "ימי כיף" ופעולות חברתיות מגוונות).

במהלך שמונה שנות פעילות המוזיאון ביקרו בו למעלה מ-300 אלף איש, ביניהם אישי ציבור וחברי פרלמנט מהארץ ומהעולם.

בשנת 2016 השתדרג המוזיאון ופתח קומה נוספת עקב הביקוש לביקורים. באותה שנה החליטה וועדת השמות בעיריית ירושלים לקרוא לצומת הרחובות אגריפס - שערי צדק המובילים למוזיאון "כיכר גוש קטיף" (הכיכר נחנכה ב-2017).

המרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון, צילום צבי כהן, 2022. התמונות באדיבות הצלם

מוזיאון חברון

מוזיאון חברון, הממוקם בבית הדסה שביישוב היהודי בחברון, נועד להנציח את תולדות ההתיישבות העברית בעיר ולהציג את חשיבותה ההיסטורית כ"עיר האבות והאימהות". המוזיאון מציע מבט מעמיק על 4000 שנות היסטוריה של חברון, החל מתקופת האבות ועד ימינו.

אחת האטרקציות המרכזיות במוזיאון היא המיצג "לגעת בנצח", בו המבקרים מצטרפים למסע של משפחה ישראלית המתמודדת עם משבר אישי ויוצאת למסע שורשים היסטורי. במהלך החוויה, המבקרים משחזרים אירועים מרכזיים בתולדות עם ישראל, כולל רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו, מפגש יעקב ובניו, וכן נקודות ציון נוספות מימי התנ"ך, היישוב הישן, פרעות תרפ"ט ועד תקופתנו.

במוזיאון חמישה אולמות תצוגה, המעוצבים בסגנון תקופתי ייחודי באמצעות ציורי קיר של האמן שמואל מושניק, המעצימים את האווירה ההיסטורית. המעבר בין התקופות נעשה בסדר כרונולוגי ומלווה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. בנוסף, המקום כולל אולם אירועים, מרכז מבקרים וחנות מזכרות.

מוזיאון חברון, צילום: צבי כהן, 2022, התמונות באדיבות הצלם

מדרשת חברון בקרית ארבע

'מדרשת חברון' הוקמה לפני כשלושים שנה בקרית ארבע-חברון כ'מדרשת ארץ ישראל' לטיולים ויהדות. מטרות המדרשה בראשיתן היו: א. להביא קבוצות של בתי ספר ותנועות נוער לטייל בעיר חברון והאתרים היהודיים בה, במרחב הר חברון וארץ יהודה. ב. להביא את דבר חידוש היישוב היהודי בחברון ההיסטורית לתודעת הציבור הישראלי.

מאז הקמתה ועד היום עוסקת המדרשה בהדרכת אלפי סיורים וטיולים בחברון, מדבר יהודה, הר חברון, גוש עציון, מישור החוף וירושלים. היקף הפעילות של המדרשה הוא רחב וגדל משנה לשנה ושותפים לו גופים רבים: בתי ספר יסודיים ותיכונים, תנועות נער, קורסי חיילים וקציני צה"ל, מכללות, סטודנטים, וועדי עובדים, משפחות ועוד.

בין השאר עוסקת המדרשה בהנחלת ערכי הציונות וההתיישבות (על פי השקפת עולמה של הציונות הדתית) על ידי הרצאות, סיורים ייחודיים, קורסים וימי עיון.

המדרשה עוסקת מאז הקמתה במחקר העיר חברון וארץ יהודה. במסגרת מחקר זה מקיימת המדרשה מזה שבע שנים, כנס מחקרי אקדמי העוסק בתולדות חברון ועברה, ובתולדות ארץ יהודה, במגוון תחומים: ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה, היסטוריה, ספרות ומדרש, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, טבע ומורשת. המחקרים מתבצעים ומוצגים על ידי מרצים וחוקרים מלומדים מכל המוסדות להשכלה גבוהה מעל במת הכנס, מתפרסמים בקבצי מאמרים 'מחקרי חברון ויהודה', ומופצים בספריות האקדמיות ברחבי הארץ. בכל כנס משולבת הרצאת עדות אחת.

בכל שנה מתקיים יום עיון וסיור בעקבות מאורעות תרפ"ט, כשבכל שנה נחקרים ומוצגים המאורעות מזויות שונות ומאזורים שונים בארץ.

בנוסף, מתקיימים מדי פעם אירועים חד פעמיים, ביניהם:

- שחזור תמונה היסטורית של מתיישבי בית הדסה בתחילת שנות ה80. באירוע זה הוזמנו הנשים והילדים שנכנסו לבית הדסה במוצאי פסח תשל"ט והתגוררו בבית הדסה, לערב של העלאת זכרונות וסיפורים מהחיים בבית הדסה, וכן שחזור התמונה ההיסטורית.

- שחזור הכניסה למלון פארק. באירוע זה הוזמנו המשפחות שגרו במלון פארק ובבית הממשל הצבאי לערב של תמונות, סיפורים וזכרונות. במהלך הערב שבנו ובקרנו במלון פארק (בתיאום עם הצבא כמובן) (המידע נמסר לי על ידי מוריה פרג'ון-לוי ממדרשת חברון).

המוזיאון לתולדות ההתיישבות בגוש עציון

המוזיאון הזה הוקם בקיבוץ כפר עציון, במורדות הגבעה שעליה שכן כפר עציון עד לחורבנו בשנת 1948. לידו נטוע גן זיכרון, ובו בית אחד ששרד מהקיבוץ שחרב וחזית של בית חווה ("המנזר הגרמני") שהקימו ב-1928 נזירים ממנזר דורמיציון בירושלים ובו התגוררו ראשוני גוש עציון. למוזיאון יש דף פייסבוק פעיל.

בתוך המוזיאון הוקם בית עדות למורשת גוש עציון ובו שיחזור "מנזר גרמני".

כמו כן מוצג במוזיאון חיזיון אור-קולי של המאורעות מרכזיים בתולדות העם היהודי באזור מאז חידוש היישוב היהודי בהר.

במוזיאון קיימים גם:

- ארכיון פעיל ובו ספרייה לשירות ציבור.

- "אולם ההתיישבות" המתאר את שלבי ההתיישבות בהר בעת החדשה ואת והווי החיים בהר בימים הראשונים להקמת הגוש.

- "אולם המערכה" על גוש עציון במלחמת העצמאות - המצור על היישובים, מהלך שיירות האספקה והתגבורת מירושלים לגוש עציון ובחזרה ענו שיירת נבי דניאל, הקרבות הקשים על הגנת הגוש והעסקת התגבורת הערביות (שלא עלו לירושלים בעקבות זאת), הקרב האחרון והנפילה של הגוש.

בקיבוץ כפר עציון נמצאים גם מוזיאון האדם בהר, ובו אוסף של כלי בית וכלי עבודה האופייניים להר חברון, וגן בוטני וזואולוגי בשם "שיר השירים".

המוזיאון לתולדות ההתיישבות בגוש עציון, צילום: אלי סגל, 2010. התמונות באדיבות הצלם.

בית העדות למורשת הציונות הדתית והשואה

זהו מכון חינוכי במושב ניר גלים, שעל יד אשדוד. הוא הוקם בראשית שנות התשעים על ידי עמותת ותיקי בני עקיבא במרכז אירופה להנחלת זיכרון השואה. המקום עוסק בעיקר בקהילת היהודים בהונגריה בתקופת השואה.

במקום מתקיימת פעילות חינוכית, המיועדת לתלמידים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון, מורים, קבוצות מטיילים וגמלאים. פעילות זו מתבססת על התפיסה שהנחלת זיכרון השואה היא חלק בלתי נפרד מעיצוב הזהות היהודית והישראלית של אזרחי ישראל.

בבית העדות ניצב בתצוגה קרון רכבת אותנטי ששימש להובלת יהודים בתקופת השואה, זהו אחד הקרונות האותנטיים היחידים המוצגים בארץ ובעולם כולו.

הקו המנחה של הפעילות בבית העדות מדגיש את העמידה היהודית בתקופת השואה לגווניה השונים, ואת הקשר ההדוק שבין השואה לתקומת העם היהודי בארצו.

בית עדות במושב ניר גלים. צילום: ישראל פרקר, 2023

היכל שלמה

היכל שלמה הוא מבנה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, בצמוד לבניין בית הכנסת הגדול, אשר שימש בעבר ללשכות הרבנים הראשיים לישראל ומשכנם של בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בבניין פועלת כיום שלוחה של המכללה האקדמית הרצוג לצד מוזיאון לאמנות יהודית ע"ש וולפסון, בית הכנסת "רננים" ואודיטוריום. בגג הבניין ישנה תצפית פנורמית על ירושלים.

הפריט המפואר ביותר בבית הכנסת הוא ארון הקודש, שהובא להיכל שלמה מבית הכנסת של הקהילה הספרדית בעיר פדובה שבאיטליה.

ארון הקודש האיטלקי, וכן בימת הקריאה בתורה התואמת לו, הובאו ארצה בשנות החמישים יחד עם ארונות קודש אחרים מקהילות באיטליה, במסגרת מבצע העלאת ארונות קודש מאיטליה לישראל. חלק מן הארונות הובאו מקהילות בהן לאחר השואה לא נשארו עוד מתפללים. במבצע זה הועלו כארבעים ארונות קודש ופוזרו ברחבי הארץ. כמה מהם, כמו גם בית הכנסת מן העיירה קונלאנלו ונטו, הובאו לירושלים ושימשו בסיס להקמת המוזיאון ליהדות איטליה. המבצע נוהל בידי איש הסוכנות היהודית ד"ר שלמה אומברטו נכון, משרד הדתות בראשות השר ד"ר זרח ורהפטיג ואישים נוספים באיטליה ובישראל.

בשנת 1992 עברו משרדי הרבנות הראשית לבנין בכניסה לעיר ירושלים. באותו זמן נמכרו רוב ספרי הספרייה התורנית של היכל שלמה לסוחרים, ונשארו רק הספרים באולם העיון המרכזי של הספרייה. היום פועל בבניין מוזיאון לאמנות יהודית ואולם שבו מתקיימים מופעים שונים ברוח היהדות. חלק משטח הבניין מושכר לארגונים יהודיים שונים (לדוגמה המטה הישראלי של הארגון StandWithUs הפועל לשיפור תדמית ישראל בעולם). בינואר 2017 נפתח בבניין גם קמפוס אקדמי דתי מטעם המכללה האקדמית הרצוג ללימודי הוראה והכשרות מקצועיות למורים.

המוזיאון ב"היכל שלמה" מציע דרך ייחודית וחווייתית לעיסוק בזהות היהודית ובמורשת העם היהודי. האוסף הגדול כולל חפצים מקהילות יהודיות רבות בארץ ובעולם מימי "תקופת בית ראשון" ועד לימים אלה. הוא נחשב לאחד האוספים החשובים בעולם. התצוגה, המשלבת בין חפצי יודאיקה בעלי סיפורים מרתקים, ציורים ופסלים, עוסקת בשאלת הקיום היהודי. זהות יהודית, ירושלים והשואה הם חלק מהמוטיבים החשובים העולים מתוך החפצים." (היכל שלמה, ויקיפדיה).

במאי 2014 ביקר במקום האפיפיור פרנציסקוס ומתוך 4000 הפריטים של המוזיאון הוצגו בפניו כמה מעניינים במיוחד, כגון חנוכיה שעמדה בבית הכנסת הגדול של ורשה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

חלקת השדה

"חלקת שדה" הוא מרכז סיור ולימוד השוכן ביישוב אלון מורה שבלב השומרון (שממנו נשקף נוף קסום). המקום כולל אכסניה בת 34 חדרים ממוזגים ובהם שירותים ומקלחות צמודים. כל חדר מתאים לאירוח של עד 6 אנשים במיטות חד קומתיות ודו קומתיות.

המבנים סמוכים זה לזה, טובלים בדשא וגינון מטופח. במקום גם חדר אוכל (לעד 150 איש) ובריכת שחיה.

המרכז מגדיר עצמו כ"מדרשה" המתמחה בהדרכת טיולים להכרות עם השומרון, בנימין ובקעת הירדן. בשירותי מרכז נעזרים בתי ספר, אולפנות וישיבות (לטיולים שנתיים) וקבוצות מגוונות (וועדי עובדים, מכינות, חיילים ועוד). במקום מוגדרים "פרויקטים מיוחדים" כגון: כנס שכם - כנס מחקרי, בנושא ארץ שכם; סיורים ואירועי זיכרון בעקבות לוחמים בשומרון ובבקעת הירדן; טיולי בר/בת מצווה - תכנית ייחודית המכינה את הנער/ה להדריך את המשפחה והחברים באתרי מורשת בשומרון ובנימין, בליווי מדריך; חוגי משוטטים, אוהבי פריחה וטיולי ג'יפים ואופניים.

ארכיונים בציונות הדתית

כמו כל התנועות הציוניות, גם תנועת הציונות הדתית תועדה בכתובים כבר מראשיתה. עם זאת היקף התיעוד לא התקרב לזה של התנועות הסוציאליסטיות החילוניות ושיקף את מעמדם הנחות של הדתיים הלאומיים בנרטיב הציוני ההגמוני. רק משנות השמונים ואילך הצטברו על מדף הספרים המדעי והעיוני מסה הולכת וגדלה של מאמרים וספרים שעסקו בתולדות התנועה הדתית-לאומית, אמונתה הייחודית, השקפותיה ואורחות חייה.

מסמכים וצילומים הקשורים בעקיפין ובמישרין בציונות הדתית פזורים בכל הארכיונים הלאומיים בישראל. עם זאת, יש מספר ארכיונים שאוצרים עדויות היסטוריות הרלוונטיות בעיקר לתנועה ולמגזר הזה:

א. ארכיוני היישובים שבהם יש ריכוזים גדולים של אוכלוסיה דתית לאומית (פירוט ראו להלן).

ב. גנזך הציונות הדתית במוסד הרב קוק. בשנת ת”ש הגה ד”ר יצחק רפאל ז”ל, יו”ר מוסד הרב קוק, רעיון להקמת גוף בתוך המוסד הזה שיעסוק באיסוף החומר התיעודי הרב המצוי בארכיונים השונים של תנועת הציונות הדתית ואישיה, כולל עיתונות התנועה ופירסומיה וכדומה.

בשנת תשי”ד מומש הרעיון והוקם הגנזך לציונות דתית. מאז תפח החומר האצור בו והוכנסו שכלולים ניכרים בתהליך האיסוף והתיעוד. כיום הגנזך כולל אוסף של עשרות אלפי מסמכים הקשורים לתולדות הציונות הדתית. סופרים, חוקרים ותלמידים למאות נעזרים בו מדי יום ביומו.

ג. המכון והארכיון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר אילן. המכון לחקר הציונות הדתית נוסד בשנת תשל"ב כחלק משני פרוייקטים: א. המפעל לחקר הציונות הדתית בפולין בראשות פרופ' א. רובינשטין. ב. הוצאת כתבי הרב מ. בר-אילן בראשות פרופ' נ. קצבורג.

בשנת תשל"ט הורחבה מסגרת המכון למחקר בכל הנושאים הרלוונטים לציונות הדתית. פרופ' רובינשטין היה מנהלו הראשון של המכון והגדיר את יעדיו. היום הוא מנוהל על ידי הגב' עליזה הימן.

במסגרת המכון נבנו בין השאר ספריה וארכיון. הארכיון כולל חומרים שונים (בעיקר תעודות, התכתבויות, ראיונות וצילומים) הקשורים למנהיגים ופעילים בתנועות הציונות הדתית בחו"ל ובישראל (רבנים, הוגי דעות, פוליטיקאים, עסקנים ועוד), ארגונים ומפלגות של התנועה (המזרחי, הפועל המזרחי, המפד"ל, בני עקיבא, אמונה-תנועת האישה הדתית לאומית, ועוד). (המידע נשאב מתוך: תזכיר על פעילות "המכון לציונות דתית", אפריל 1981. ניתן לי באדיבות על ידי עליזה הימן).

אתר האינטרנט של הארכיון הוקם בשנת 2002 ונעזרים בו הים בעיקר סטודנטים לתארים מתקדמים מהמחלקות להיסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטאות בארץ ובעולם, מדענים ואנשים שמחפשים מידע אודות בני משפחתם.

ד. ארכיון הקיבוץ הדתי. "ראשית הקיבוץ הדתי בשנת תר"צ (סוף 1929), עם עליית קבוצות קטנות של חלוצים דתיים מן ההכשרות בגרמניה ובפולין והקמת מחנות עבודה זמניים בשולי המושבות הוותיקות. בתרצ"ה (1935) הקימו חמש קבוצות כאלה, במסגרת הפועל המזרחי, את תנועת "הקיבוץ הדתי" (רודגס, שח"ל, כפר יעבץ, קב' אברהם, רמת השומרון).

בתרצ"ז (1937) עלו חברים מתוך שלוש הקבוצות הראשונות להתיישבות בדרום עמק בית שאן, הרחק מכל ישוב יהודי, בלב מאהלי בדווים וביצות, ללא דרך סלולה ובמזג אויר קשה.

מיקומה של הנקודה בדרום העמק השתלב יפה במאמצי המוסדות הלאומיים באותה תקופה לקבוע עובדות בשטח, כדי להשפיע על מפת החלוקה הצפויה של ועדת פיל (התיישבות "חומה ומגדל"). כך מצאה את עצמה טירת צבי, הקבוצה הראשונה של הקבה"ד שזכתה להתיישב על הקרקע, ממוקמת בכורח הנסיבות במקום מרוחק ומנותק, בעייתי מבחינת הביטחון והאקלים ובלתי מוכר לחלוטין מבחינה משקית – חקלאית.

בשנת תרצ"ט (1939) שינה "חבר הקבוצות" את שמו ל-"הקיבוץ הדתי, איגוד הקבוצות של הפועל המזרחי". מזכירות ה"חבר" ולאחריה, מזכירות ה"קיבוץ הדתי" פעלו להמשך הקמת קיבוצים דתיים ברחבי הארץ.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה מנתה תנועת הקיבוץ הדתי תשע קבוצות ובהן כ- 600 חברים. שתי קבוצות כבר עלו על הקרקע בעמק בית שאן והאחרות עדיין ישבו בהמתנה לתורן להתיישבות.

בשנות המלחמה עלו שלוש קבוצות נוספות להתיישבות: יבנה – סמוך לגדרה (1940), בארות יצחק פתחה גוש דתי בנגב (1943), וכפר עציון עלתה להרי חברון (1943). עם תום המלחמה והתקרבות המאבק בבריטים לשיאו נוספו חמש קבוצות: עין הנצי"ב (1946) הצטרפה לגוש בית שאן, ואחריה (1947) - קב' שלוחות. משואות יצחק (1945) ועין צורים (1947) עלו לגוש עציון, ואילו כפר דרום (1946) וסעד (1947) נוספו לגוש הנגב.קבוצה נוספת – ביריה - ישבה באופן זמני בגליל העליון.

בתחילת תש"ח, ערב הקמת המדינה, מנה הקיבוץ הדתי אחת עשרה נקודות בהתיישבות ועוד חמש בהמתנה, ובהן כאלפיים נפש, כולל 470 ילדים. עם פרוץ מלחמת העצמאות (29.11.1947) נמצאו כל הקבוצות בקו החזית הקדמי: חברי טירת צבי הדפו התקפה כבדה של "צבא ההצלה"; גוש עציון עמד במצור ממושך והדף את האויב במבואותיה הדרומיים של ירושלים, עד שנפל. רבים נפלו חלל ואחרים נשבו בשבי הירדני; כפר דרום ננטשה אחרי עמידה במצור ובקרב במשך חודשיים; חברי בארות יצחק הדפו את הצבא המצרי מתוך חצר המשק. אך המחיר היה כבד מאד. עשרות חברים נפלו בקרבות, חמישה ישובים חרבו עד היסוד, ורובם נותרו מחוץ לשטח מדינת ישראל. אחרי המלחמה נאלץ הקיבוץ הדתי להתחיל כמעט מבראשית. בשנים תש"ח–תש"י עלו להתיישבות, במסגרת הקיבוץ הדתי, אחת עשרה נקודות ברחבי הארץ: חמש ותיקות ושש חדשות (הוותיקות הן: עין צורים, ניר עציון, משואות יצחק, בארות יצחק, בני דרום. החדשות: לביא, מכורה, התחייה, שחר, אחדות).

מיד אחרי קום המדינה עלתה קב' שלוחות, שישבה עד אז במחנה הזמני בפרדס חנה, על הקרקע בעמק בית שאן, ובכך הגדילה את הגוש דתי שם לארבעה קיבוצים.

שנות ה-50 וה-60 היו לתנועה שנים של שיקום והתבססות. המשקים התרחבו ופיתחו ענפים, דור הבנים הראשון החל להיקלט, ואף גרעיני בני עקיבא הצטרפו ברציפות. בתשכ"ו התחילה צמיחה חדשה עם עליית קב' עלומים לאדמות בארות יצחק לשעבר, ושנה אחרי כן – מעלה גלבוע.

מלחמת ששת הימים, בתשכ"ז, פתחה דף חדש לכל ההתיישבות בארץ, וגם לקיבוץ הדתי. בני כפר עציון חזרו לביתם שנחרב בתש"ח והקימו אותו מחדש. ראש צורים קמה על מקום עין צורים הישנה (1970) ומגדל עוז הרחיבה את הגוש מזרחה (1977). אחרי שנתיים נוספות עלתה בית רימון להר טורען בגליל התחתון והצטרפה ל"גוש לביא". היאחזות הנח"ל מלכישוע שעל הר הגלבוע התאזרחה (1982) וקיבלה את השם "מירב", וכך הגיע מספר קבוצות הקבה"ד לשש-עשרה.

תנועת הקיבוץ הדתי כוללת היום 22 קיבוצים ומושבים שיתופיים, שבהם מתגוררים כ-10,000 נפשות.

התנועה שמה לה למטרה לקיים:

- חברה המקיימת חיים מבוססים על אמונה בתורה שניתנה לישראל ועל קיום המצוות, תוך שילוב ערכים מהתרבות המודרנית בתוך בסיס הקיום התורני, מלכתחילה.

- חברה המחויבת לשוויון ערך האדם, לקידום מעמד האשה ולהוגנות כלפי כל אדם.

- חברה החיה מיגיע כפיה ורואה בכך ערך מחייב.

- חברה המכבדת כל עבודה התורמת לבניינו של עולם.

- חברה המקיימת אורח חיים דמוקרטי, מגשימה ציונות ביישובה ובבניינה החומרי והרוחני של ארץ ישראל ורואה עצמה מחויבת למעורבות ואחריות לחברה היהודית ולמדינת ישראל ולעם ישראל כולו.

משקי הקיבוץ הדתי מתבססים על חקלאות, תעשייה ותיירות. בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של הפרטה מתונה בישובי הקיבוץ הדתי, בדומה לכל ישובי התנועה הקיבוצית. מצבם הכלכלי של רוב קיבוצי הקיבוץ הדתי יציב ואיתן" (מצוטט, בקיצורים מתוך האתר "תנועת הקיבוץ הדתי". עוד על התנועה ויישוביה: קטגוריה:הקיבוץ הדתי, ויקיפדיה; הקיבוץ הדתי, ויקיפדיה).

ב-2017 יצא לאקרנים סרטו של גולן רייז "המחברות של אליש": בקיבוץ הדתי עין צורים גדלו שבעת ילדי משפחת רייז כשדבר אחד מאפיין את כולם: התחושה שנעזבו לנפשם, שחיבוקים ונשיקות מעולם לא היו מנת חלקם ואיש לא הפגין כלפיהם עניין. לאחר פטירתה של אלישבע אמם, חוזרים האחים לבית בו גדלו במטרה לפנות אותו וכך, לגמרי במקרה, גילו אוצר: אמם, כך התברר, השאירה אחריה ערימה של מחברות בית־ספר מצהיבות, שמולאו בכתב יד צפוף בקורותיהם של כל אחד משבעת הילדים. היא תיארה את חייהם מיום לידתם וכמעט עד יום מותה - מנקודת מבטם של הילדים. בעקבות האוצר יוצאים האחים למסע מרגש בו יילמדו על ילדות, אמהות והורות (הסרט זכה בפרס העריכה בפסטיבל דוקאביב 2017).

החומרים הארכיוניים שנוצרו במהלך פעילותה של מזכירותה קיבוץ הדתי, נדדו עם המזכירות ממקום מושב אחד שלה אל משנהו. בשנת תשל"ו (1976), החליטה המזכירות להקים את ארכיון התנועה והוא הוקם בקבוצת יבנה. זהו ארכיון ציבורי הפועל תחת מזכירות תנועת הקיבוץ הדתי ונמצא בפיקוח גנז המדינה. ומנוהל על ידי ועדה ציבורית הכוללת נציגים מקיבוצי התנועה וחוקרים מהאקדמיה.

ב-2017 דווח בעיתונות כי הארכיון חדל מלפעול עקב החלטת מזכירות התנועה לפטר את מי שעבדה במקום במשרה של ארבעה ימים בשבוע, ולקצץ את משרת מנהל הארכיון נחמיה רפל (יבנה) ליום עבודה אחד בלבד. אמיתי פורת, מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי, הסביר בתגובה כי מדובר ב"צמצום זמני בפעילות", והבהיר כי הכל במסגרת התארגנות מחדש של המקום (קרני עם-עד. 30.3.2017. האם ארכיון הקיבוץ הדתי נמצא לפני סגירה סופית?. mynet).

מלבד תיעוד מנהלי של מזכירות התנועה הקיבוצית וקבוצותיה (משנת 1927 ואילך), שמורים בו אוספים היסטורים: ארכיונים אישיים של דמויות בולטות בתנועה, בטאוני התנועה (החל משנת 1938), עלוני הקיבוצים (החל משנת 1935), חוברות זיכרון, חומרים אור קוליים (קלטות וידאו, שמע ותצלומים), מסמכים של מוסדות השייכים לתנועה (ישיבת הקיבוץ הדתי, מרכז יעקב הרצוג ועוד), חומרים נוספים העוסקים בחיי התנועה מסמכי הקשורים לפעילות תנועות הנוער הדתיות ושליחי התנועה באירופה (כולל התכתבויות שונות), מחקרים אודות הציונות הדתית (שנעשו על סמך שימוש במסמכי הארכיון), ספריה עשירה של ספרי הגות ומחקר ועוד.

הארכיון פתוח לכל אחד: חוקרים, סטודנטים, תלמידי בית ספר, מפיקי תכניות תעודה, אנשים פרטיים וכו'.

ה. ארכיון עפרה. עפרה הוא היישוב היהודי הראשון שהוקם מצפון לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, והיישוב הקהילתי הראשון בישראל. ארכיון היישוב, שהוקם בראשית תשס"א (11.2002), כולל חומרים המתעדים את הקמתו וצמיחתו, את התהוות דגם היישוב הקהילתי ואת התנועות לחידוש ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. בארכיון תיקים מנהליים, מסמכים, עלונים, חוברות וספרים, כרזות, מפות, תצלומים, ראיונות וחומר אודיו-ויזואלי. הארכיון משרת תלמידים, עיתונאים, חוקרים ומפיקי סרטים תיעודיים.

התצלומים באדיבות ארכיון עפרה

ו. ארכיון גוש עציון. במסגרת בית עדות למורשת גוש עציון הוקם ארכיון פעיל שמכיל פריטים היסטוריים הקשורים לתולדות הגוש: צילומים, מסמכים, עדויות אישיות מוקלטות, סרטי זיכרון לנופלים, אנשי "נצר אחרון" וחפצים מעזבונם של הנופלים. הארכיון מהווה אבן שואבת לחוקרים וסטודנטים.

ז. ארכיון גוש קטיף. הארכיון הוקם בשנת בשנת תשס”ז (2007) ביוזמת ועד מתיישבי גוש קטיף במטרה לשמר את סיפור 35 שנות ההתיישבות בחבל עזה. הוא כוללמסמכים, קטעי עיתונות, סרטים, תצלומים, פרסומים ומוצגים ויזואליים הקשורים בהתיישבות בחבל ארץ זה.

האוסף המוזאלי של הארכיון מונה כ-250 מוצגים, מקצתם מתקופת ההתיישבות בחבל ומקצתם מתקופת המאבק בתכנית ההתנתקות.

הארכיון נמצא תחת הדרכה וליווי של גנזך המדינה ואיגוד הארכיונאים.

מרכז מורשת גוש קטיף יזם פרויקט ייחודי ומעניין בתחום התיעודי: “גוש קטיף סיפור אנושי”. במהלך 14 שנים האחרונות נאספו מעל 950 ראיונות עם אנשים שסיפרו את סיפור חייהם ביישובי גוש קטיף וצפון השומרון. הראיונות נותנים שפע מידע על נושאים רבים כגון: הקמת היישובים, פיתוח החקלאות הייחודית, פעילויות תורניות ותרבותיות, חיי הקהילה, ההתמודדות עם הטרור, המאבק והעקירה, ועוד. (סה"כ 35 שנות התיישבות, 22 ישובים, 9,500 מתיישבים, 4,000 דונם חממות, 1000 ראיונות מצולמים, כ – 3500 שעות מצולמות). המרכז החל להעלות מבחר סרטונים לאתר שלו (כ-3 דקות מכל ראיון).

ח. ארכיון כפר חסידים. הרקע המעניין להקמת הארכיון הזה סופר שולה במברגר במידעון האיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע:

"לפני כ-19 שנה משך את עיניי מבנה ארכיטקטוני מעניין ומוזנח שעמד במרכז הכפר. הבזיק במוחי רעיון שהמבנה יתאים להפוך אכסניה לארכיון הכפר. העליתי את הרעיון לפני אנשי היישוב, אך בתחילה איש לא האמין שהמבנה הזה ישופץ. כתבתי מכתב למנכ"ל שימור אתרים דאז ולא קיבלתי תשובה. במשך השנים נפגשנו עם מספר ארכיטקטים, אך לא היו הכספים הדרושים, לא היתה תוכנית מגובשת ולא התקדמנו לשום מקום. הפריצה הגדולה היתה כשלמדנו, חברתי ציפי ואנוכי, בקורס לשימור אתרים לפני כ-10 שנים, ונפגשנו עם עמרי שלמון המנכ"ל הנוכחי. כששמע שאנחנו מכפר חסידים הודיע שכפר חסידים על שולחנו וכאן הבנתי שהחלום יצא לדרך. הארכיטקט של המבנה ,שכמותו היו כ-18 בארץ והם שימשו כבתי קירור בתקופה בה לא היו מקררים, היה אריה שרון המפורסם. שרון תכנן מבנים רבים בהתיישבות העובדת ואף זכה בפרס ישראל לאדריכלות. עובדה זו נודעה לנו מאוחר יותר. באותו זמן גם לא ידענו כמה כסף יידרש לביצוע הפרויקט ומי יסכים לקחת חלק במימון. בפרויקט בעל היקף כזה של שימור חייבים בשיתוף פעולה של גורמים רבים. חברו למשימת שימור המבנה בראש וראשונה המועצה לשימור אתרים, שהסכימה להוביל את הפרויקט, משרד החקלאות ופיתוח הכפר שמימנו את החלק הארי, וכן חברי המועצה האזורית והוועדים המקומיים. האדריכלית לילך גינת-נוימרק ממשרד האדריכלות "מעשה שימור" לוותה אותנו לאורך כל הדרך הן בחוברת התיעוד, הן בתוכניות הבנייה והן באחריות לתיאום בין כל הגורמים. באחד הביקורים היותר חשובים התלווה לעמרי שלמון פרופ' לאדריכלות סעדיה מנדל ז"ל, שציין שהמיקום של הגבעה במרכז הכפר, שבו מרוכזים כל מבני הציבור, הוא מעולה ויש כאן פוטנציאל אדיר לשימור. דברים אלה גרמו לכך שבשנת 2014 החל שלב א', שנקרא "שלב ההצלה (שלב הכרחי כדי שהמבנה לא יקרוס) בניהול ובמימון של המועצה לשימור אתרים. שלב זה בוצע במהירות. חנוכת המבנה התקיימה שלוש שנים לאחר מכן, בספטמבר 2017. הרבה שנים של תקווה, ייאוש, השקעה ונחישות הוכיחו את עצמם והמבנה עומד בתפארתו ומשמש כארכיון הכפר ומרכז מבקרים. (שולה במברגר. 2018. חלום או מקסם שהתגשם – בית קירור שהפך לארכיון הכפר. מידעון האיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע, מס' 8).

הארכיון מחזיק היום דף פייסבוק פעיל.

ט. ארכיון היישוב היהודי בחברון. היישוב היהודי בחברון מתקיים באופן רציף, למעט הפסקות אחדות, מתקופת המקרא ועד ימינו. בתקופה העות'מאנית, במאה ה-16, הוקמה בעיר קהילה של יוצאי יהדות ספרד והוקם בה בית הכנסת על שם אברהם אבינו. במהלך המאה ה-19 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בה. בקיץ 1929 טבחו המוסלמים המקומיים ביהודי חברון ועם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 (מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט) עזבו אחרוני היהודים את העיר (למעט משפחה אחת).

לאחר כיבוש חברון במלחמת ששת הימים, חודש היישוב היהודי בעיר כהתנחלות נפרדת, בנוסף ליסודה של קרית-ארבע הסמוכה. היישוב היהודי בחברון הוא ההתנחלות הישראלית היחידה ביהודה ושומרון שקיומה אושר במפורש בהסכם בין ישראל והפלסטינים (הסכם חברון) והיחידה הנמצאת בתוך עיר פלסטינית. ליישוב היהודי בחברון ניתנו שירותים מוניציפליים על ידי "הוועדה המוניציפלית לניהול בתי היהודים בחברון", שמונתה על ידי קמ"ט (קצין מטה) פנים של המנהל האזרחי. הוועדה הוחלפה בשנת 2017 במנהלת שירותים אזרחיים (יהודה והשומרון).

כיום מתגוררים בחברון, לצד כ־215 אלף פלסטינים הנמצאים בשטח "H1" (הצד הפלסטיני של העיר), כ-500 תושבים יהודים בשכונות בשטח "H2" הנמצא בשליטת ישראל, ובנוסף כ-300 תלמידי ישיבת שבי חברון (להרחבה ראו: היישוב היהודי בחברון, ויקיפדיה).

ארכיון חברון כולל פריטים היסטורים מגוונים הקשורים להתיישבות היהודים במקום.

י. ארכיון מרכז טאוב באוניברסיטת ניו יורק. מפעל הקמת ההתיישבויות היהודיות בשטחי יהודה ושומרון שנכבשו במלחמת ששת הימים, זכה למחקר אקדמי מועט. על רקע זה יזם מרכז טאוב ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו יורק פרויקט מחקר ארכיוני שמטרתו "להקל על הגישה לרשומות רשמיות".

חוקרי מרכז טאוב קיבלו גישה למספר רב של מסמכים מקטלגים תחת "חוק הארכיונים" הישראלי – חוק מ-1955 המסדיר את פתיחת חומרי הארכיונים הממשלתיים לאחר 25 שנה ולאחר סיווג מחדש. המסמכים נאספו ממשרד ראש הממשלה, ישיבות הממשלה ותתי-הממשלות, משרד השיכון ומשרד המשפטים. כמו כן

החוקרים זיהו כמעט 12,000 תיקים רלוונטיים שנמצאים בארכיון המדינה של ישראל, בארכיון צה"ל, בפרוטוקולים של דיונים במליאה ובוועדות הכנסת, וברשומות של בית המשפט העליון ובתי משפט בערכאות נמוכות יותר, וכן מאגר הפרקליטות הצבאית. יותר מ-8,000 מתוך התיקים הללו כבר קוטלגו, והקטלוג נמשך.

לגולשים מוצעת גישה לכ-1,500,000 דפים של תיעוד ארכיוני. למעט התיקים המשפטיים של מאגר נבו, ניתן גם לצפות ולהוריד את הרשומות הסרוקות באתרי המקור.

צילום היסטורי של מפעל ההתנחלויות

צלמי לשכת העיתונות הממשלתית תיעוד לאורך השנים את מפעל ההתנחלויות ותצלומיהם מקוטלגים באוסף התצלומים הלאומי. להלן מספר דוגמאות:

• מושב כפר הרואה בעמק חפר, צילום: זולטן קלוגר, 1939; חבר הכנסת חנן פורת (במרכז) נושא דברים בטקס ליד הכותל המערבי בירושלים, לציון שנה לפינוי העיר ימית בצפון סיני והחזרת המקום לידי מצרים, במסגרת הסכמי השלום בין שתי המדינות. צילום: גיל גולדשטיין, 1983

• חבר הכנסת חנן פורת נושא דברים בטקס אזרוח היאחזות הנח"ל ברכה, בהר ברכה דרומית לשכם. צילום: גיל גולדשטיין, 18.4.1983

• מתנחלת ב "אלון שבות" תולה כביסה לייבוש.  ללא בובו רק מטפחת. צילום משה מילנר, 18.9.1971

• צילום אוויר של היישוב אלון שבות, בגוש עציון בשומרון. צילום:  יעקב סער, 1.10.1985

  כל התצלומים באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי

• 
  

אוסף התצלומים של אשר קורלק

ראשוני המתנחלים התמקדו בעשייה בשטח ולכן גם לא פיתחו תודעה של הנצחה ויזואלית או אחרת. אוסף הצלוןצים הלאומי כולל מקבץ תמונות שצולמו באותם ימים על ידי צלמי לשכת העיתונות הממשלתית. אבל יחסית לגודל המפעל וחשיבותו, ההיקף קטן.

בשלהי 2016, במלאות ארבעים שנה לעלייה לקרקע בקדומים, נבר הצלם אשר קורלק בארכיונו הפרטי והעמיד לרשות היישוב ומארגני החגיגות את ה"אוצר" שברשותו - אלפי פריימים שתיעדו את המאבק "לחידוש הישוב היהודי בשומרון" (על השיר המוכר "נתתי לה חיי" ערכו מחלקת התרבות של היישב פזמון המתאר את ההסטוריה המתחדשת של קדומים בליווי תמונות שראו אור לראשונה מארכיון התמונות של אשר קורלק. המבצעים היו תושבי קדומים).

קורלק אינו צלם במקצועו אלא מהנדס מכונות ובעל מפעל לתכנון וייצור מכונות ומערכות לנפוי, שנוע ואחסון חומרי תפזורת, כגון: קמחים, אבקות, גרעינים וכימיקלים כמו גם מטחנות רייחים וציוד נילווה.

הוא נולד בתש"ח בהונגריה להורים ניצולי שואה, עלה ארצה איתם בגיל שנה וגדל בגבעתיים. אביו הקים מפעל קטן לייצור מכונות לטחנות קמח ואשר ובניו, (דור שלישי שגרים ביישוב איתמר) הרחיבו את המפעל המשפחתי, באזור התעשיה ברקן.

אבל למרות שהצילום היה לו רק תחביב בזכות חוש לקומפוזציה ובעיקר טיימינג מוצלח ובזכות העובדה שנכח באירועים ההיסטוריים הוא הפך למנציח הויזואלי הגדול של מפעל ההתנחלויות.

אל תחביב התיעוד הגיע קורלק בימיו הראשונים של היישוב אלון מורה לאחר סבסטיה ופשרת קדום (ששמעון פרס תמך בה ורבין נאלץ להסכים לה).

הוא ואשתו רבקה היו המשפחה ה-15 ברשימת המשפחות של ההתנחלות החדשה. בעקבות המאבקים הדרמטיים, ההפגנות והצעדות, רכש קורלק מצלמה טובה והחל לצלם באופן אינטנסיבי - בעיקר טקסים ביישובים, בגנים, בבתי הספר ובשמחות משפחתיות וקהילתיות.

גרעין אלון מורה קבע לו כמשימה לתעד לא רק את היישוב שלו אלא את כלל היישובים בשומרון, וכך לדבריו הפכו כולם ל"ת.פ. צילומי של אשר קורלק" (מתוך ריאיון שערך איתו עוז אלמוג באפריל 2017). בריאיון ל"מקור ראשון" הוא סיפר:

"יום אחד פנו אליי מגוש אמונים וביקשו שאארגן בשבילם תמונות של ההתיישבות בשומרון, באופן דחוף. באותם ימים, ימי הפילמים, פתוח תמונות לקח זמן, וחשבתי איפה אוכל להדפיס אותן במהירות המרבית. הגעתי למסקנה שבמערכות העיתונים זה אפשרי. הלכתי לשעיה סגל שצילם עבור מעריב, והוא ייעץ לי לפנות לסוכנות צילום פרטית כדי להדפיס. לא היו אז הרבה סוכנויות, ואני כבר הכרתי חלק גדול מהצלמים שהגיעו לצעדות של סבסטיה ולשאר האירועים הגדולים. פניתי אל סוכנות הצילום והידיעות IPPA בתל-אביב, שכבר לא קיימת היום, וכך זה בעצם התחיל. דן הדני, הבעלים של י.פ.פ.א. הדריך ולימד אותי מה נדרש בצילום עיתונות. צלם את זה, צלם ככה,תכנן את את ה"פרים" בצורה כזו, תתמקד בדמויות החשובות וכו'. אהבתי את זה, וצילמתי המון תמונות בלעדיות. בכל פעם שהיו לי תמונות טובות, הייתי מביא אותן אל הסוכנות והם הפיצו הלאה. אני מניח שהם עשו עליי כסף לא רע במהלך השנים" (כריש-חזוני, 13.8.2016).

עם הזמן צבר קורלק שם בברנג'ה כ"צלם של ההתנחלויות" ותצלומיו פורסמו בעיתונות הישראלית (דבר, מעריב, ג'רוזלם פוסט, ערוץ 1 ועוד) ובמדיה הבינלאומית (הניו-יורק טיימס, ה"דר שפיגל", בי-בי-סי, סוכנות IPPA ועוד), כולל תמונות שער בעמודי חדשות ומוספים.

לתמונותיו היתה לא רק חשיבות היסטורית אלא גם הסברתית גדול משום שלא היו בשטח צלמים רבים שתיעדו את האוכלוסיה היהודית בשטחים. יתר על כן, לרוב צלמי העיתונים היתה תפישה פוליטית עוינת למתנחלים ונטיה להביא צילומים מזוית המציגה אותם באור שלילי. הצילומים של קורלק מזווית פרו-מתנחלית, איזנו במידת מה את "התמונה" שהתקבלה בעיתונות הכללית.

משמאל למעלה בכיוון השעון: מאהל קרני שומרון בקדומים; מבט מהישיבה השינה בקדומים; הרב צבי יהודה בשילה; טקס עליה לקרקע בעלי. התצלומים באדיבות אשר קורלק

יתר על כן, היות ותהליך הפקת העיתון לפני העידן הדיגיטלי, היה ארוך יותר ולחוץ בזמנים, קורלק נדרש לספק לתמונות הנבחרות, כותרות, הסברים ודברי רקע. בדרך זו הוא הצליח כדבריו "להעביר חומר ללא צנזורה עוינת...." (מתוך ראיון של עוז אלמוג באפריל 2017).

התחושה שלו באותם ימים וגם עכשיו מפרספקטיבה של זמן היא שהוא זכה להימנות על חבורה קטנה ואיכותית של חלוצים שחוללו מהפכה - הן במעמד הציונות הדתית בציבוריות הישראלית והן במפה הפוליטית וההתיישבותית בישראל.

גם תמונות חשובות מפינוי ימית רשומות על שמו (כולל התמונה על כריכת ספרו של חגי סגל "ימית, סוף: המאבק לעצירת הנסיגה בסיני"). בסיום הריאיון ב"מקור ראשון" נשאל קורלק על ידי הכתבת: "מה אתה מרגיש כשאתה רואה היום את ההתיישבות בשומרון?" על כך השיב:

"זה מדהים. לא חלמנו שנצליח עד כדי כך. אין בעל הנס מכיר בנִסו, וזה נס אדיר. לפני ארבעים שנה הייתי מגיע בערב מירושלים לקדומים, וחוץ מעפרה לא היה שום אור, עד אלון-מורה. היינו נוסעים בדרך מפותלת, עוברים דרך שכם, חושך מוחלט. הייתי רואה את ההרים החשופים, החשוכים, ואומר לעצמי: וואו, בכמה מקומות כאן אפשר להתיישב. כשנוסעים שם היום, רואים שהכול התגשם. כל ההרים הללו מיושבים, מוארים, בנויים. פשוט מדהים בעיניי לראות איך החלום התממש. חלמנו שתהיה התיישבות רצופה מאלון-מורה עד קדומים, שתקיף את שכם מדרום לאורך "ציר דניאלה" שנפרץ בזמנה ובהתעקשותה. לדור שלכם יש עוד מה לעשות בעניין הזה.(גילוי נאות, הכתבת, הודיה חזוני-כריש,היא דור שני למתישבי קדומים ובתו של מייסד "מקור ראשון" מייקל כריש ז"ל) יצרנו מהפך אדיר בדעת הקהל הישראלית, אבל בגלל המעטה הפוליטי שתמיד היה לדברים, הסיפור המלא של תחילת ההתיישבות ביו"ש,ושל האנשים שעשו זאת, עדיין לא סופר. זה לא שאנחנו צריכים הכרה, אבל חשוב שהדור השני לפחות יידע איך ומה היה. אני מרגיש שלא מספיק יודעים. אולי התמונות שיתפרסמו עכשיו הן צעד ראשון בכיוון" (כריש-חזוני, 13.8.2016).

מקורות

• אנדרוס, ויקיפדיה.

• טסלר יצחק, 9.4.2018. דתי בהפסקה: הלקסיקון שרק דתיים יבינו, Ynet

• מלכוב ציפי, פרץ ידיה. 27.8.2008. לכל איש יש (אותו) שם. Ynet.

• מאיר יצחק, 18.8.2015, עוד בוערת לה האש הכבושה, News1 המחלקה הראשונה.

• מדור חדשות. 14.12.2015. אחרי 40 שנה: צאצאי הרב לוינגר עלו לסבסטיה. אתר סרוגים.

• ללא שם מחבר. 7.4.2016. הכונו: אירועי פסח בסבסטיה. אתר הקול היהודי.

• רייכנר, אליישיב, 2013. סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית, ידיעות אחרונות.

• כריש-חזוני הודיה, 13.8.2016. מקדומים ועד לאריק: צלם ההתיישבות חושף פילם. מקור ראשון.

• קפלן רפי, 6.12.2020. הציונות הדתית הפסידה לחב"ד? "מורשת זה לא מופע מוזיקלי". Ynet יהדות.

• שלג יאיר, 7.3.2008,  הישיבה שעיצבה את הציונות הדתית, הארץ.

• היכל שלמה, ויקיפדיה.