פולקלור, מורשת ונוסטלגיה בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל - חלק א'

אסף עיבד והוסיף: עוז אלמוג

חלק ב'

חלק ג'

חלק ד'

רקע היסטורי


יהודים כהי עור


מוצאם של יהודי-אתיופיה הוא חידה בלתי מפוענחת, בשל העדר תיעוד עצמי ובעיקר בשל מיעוט מקורות כתובים – רובם עדויות של שליחים ונוסעים אירופאים שביקרו באתיופיה בתקופת שונות. יתר על כן, כיוון שלסוגית המוצא יש היבטים פוליטיים, חברתיים ודתיים, טבעי שנוצרו סביבה הטיות ורעשים רבים, שמקורם באינטרסים כאלה ואחרים.


מטבע הדברים, ככל שהתקופה עתיקה יותר כך הדיווחים מעורפלים, מקוטעים ומערבבים בין דמיון למציאות ובין עובדות לשאיפות. למעשה איש אינו יודע אל נכון מהיכן בדיוק צמחה והתגבשה החברה היהודית באתיופיה ולמעשה קשה אפילו לקבוע בוודאות אם מדובר בצאצאי העברים הקדמונים או בשבטים וקבוצות מקומיות שאימצו לעצמם במהלך השנים הרגלים ומוסכמות בהשפעת הנצרות והאסלאם.


חשוב להדגיש כי השאלה אודות המוצא אינה ייחודית רק ליהודי אתיופיה. למעשה בשנים האחרונות התרחב המחקר והפולמוס סביב סוגיית מוצאם של היהודים (מכל העדות), בעיקר לנוכח התפתחות המחקר הגנטי, אבל לגבי האתיופים היא מסקרנת במיוחד, כי מדובר בתרבות שהיתה מבודדת במשך שנים רבות ובלתי ידועה לרוב היהודים ברחבי העולם.

מיצג של עמותת אינסרה. התמונה באדיבות העמותה


לגבי מוצאה של יהדות אתיופיה הועלו מספר סברות, מקצתן הגיוניות ומקצתן קצת פחות: על פי סברה אחת מדובר במהגרים יהודים (יש הגורסים שמדובר בצאצאים של קבוצה מפורשי שבט דן) שנדדו לאתיופיה דרך הנילוס, הים האדום או דרכים יבשתיות אחרות. במהלך נדידתם גדלה השפעתם וסופחו אליהם אפריקאים משבטים מקומיים דרך קשרי נישואים. סברה זו מתבססת על תעודות המעידות על קיומם של גלי הגירה מאזור הנילוס (ערש הולדתם של היהודים) דרומה. סברה שניה טוענת שהם צאצאים של גולי יהודה אשר ישבו באזור אסואן כחיל מצב.

סברה שלישית קושרת את מוצא העדה לתושבי המקום. על פי סברה זו מוצאם של יהודי-אתיופיה מקבוצה אתנית מקומית אשר במהלך ההיסטוריה קיבלה על עצמה את היהדות באמצעות השפעות תרבותיות – בעיקר נוצריות.


אלה שטוענים שאין מדובר במהגרים אלא בשבטים אתיופים מקומיים, שהושפעו על ידי גורמי חוץ, נסמכים על ניתוח אנתרופולוגי המצביע על כך שיהודי אתיופיה זהים מבחינת פזיולוגית לאתיופים שאינם יהודים, וכן על העובדה שלחלק מן האמונות, מהמנהגים ומהספרות של יהודי-אתיופיה יש מקבילות אצל הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, ובמקרים מסוימים הם אף הועתקו ממנה.


סברה רביעית קושרת בין מלכת שבא ליהדות אתיופיה. הספר "כברה נגסת" (כבוד מלכים), הוא החיבור המרכזי של הספרות החבשית ומבוסס, לדעת החוקרים, על מקורות יהודיים ונוצריים. בספר מסופר על מלכת שבא שבאה לבקר את המלך שלמה בירושלים מפני ששמעה על חוכמתו ועושרו. המלכה האתיופית כה התרשמה מהמלך היהודי עד שהמירה את דתה. סמוך לחזרתה לאתיופיה נולד לה בן ושמו מנליק. בהגיעו לפרקו החליטה המלכה לשלוח את בנה לאביו היהודי. לימים, כאשר חזר מנליק לאתיופיה שלח איתו שלמה משלחת של כוהני דת ואת לוחות הברית או את ארון הקודש. מנליק הגיע לאקסום שבאתיופיה ויסד שם ממלכה יהודית שצאצאיה הם היהודים האתיופים.


סברה חמישית גורסת ש"ביתא ישראל" (כך מכונים היהודים באתיופיה) הם יהודים אשר ירדו דרומה לאחר חורבן בית ראשון עם גלותם של שבטי ישראל. כזכור, לגלות עשרת השבטים גרמה מלכות אשור בשליש האחרון של המאה ה- 8 לפנה"ס. לפי המסורת הזו הוגלה אחד השבטים לארץ כוש, היא אתיופיה. ההיסטוריה שבעל-פה של יהודי-אתיופיה תומכת בגרסה זו. בספרה של יעל כהנא, "אחים שחורים" (1977) מספר אבא אורי (דמות נערצת על יהודי אתיופיה), שבני ישראל ירדו למצרים בעקבות חורבן בית ראשון והתמקמו שם. אחרי המלחמה של קליאופטרה, מלכת מצרים, נגד הרומאים, הם היגרו לאתיופיה והתמקמו באקסום, ששנים רבות לאחר מכן הפכה לבירת השושלת הסלמוניקית.

העובדה שיהודי אתיופיה לא הכירו את המשנה, התלמוד, ספרי הפסוקים המאוחרים ואת חג החנוכה והפורים (שהם חגים מאוחרים) מובאת כתימוכין לסברה זו. ראייה נוספת לגרסה שמוצא "ביתא ישראל" מבית ראשון היא העובדה שתפילת היהודים האתיופים מתנהלת על ידי זמירות הקייסים (כוהני הדת) כאשר כל הקהל עומד מאחוריהם, בדומה לזמירות שהיו מזמרים בבית המקדש.


סברה שישית גורסת שגולים מארץ ישראל הגיעו לאחר חורבן הבית הראשון ל"ייב" שבמצרים והקימו שם התיישבות יהודית. כאשר נחרבה ייב בסוף המאה ה- 5 לפנה"ס נדדו היהודים משם לאורך הנילוס הכחול דרומה, עד למקורותיו סמוך לאגם טאנא שבאתיופיה, ושם הם התיישבו. סברה זו מסתמכת על כך שניתן למצוא סימנים לניב הקווארה המדובר באזור אגם טאנא, שהוא הניב המקובל בשפתם של יהודי-אתיופיה. יש חוקרים שביטלו סברה זו מכל וכל בטענה שהמרחק גדול מדי וכך גם הבדלי המנהגים.


על פי סברה שביעית, האזור הצפוני של אתיופיה היה עשיר מבחינה תרבותית וחומרית ושמר על קשר עם דרום-ערב. הקרבה הגיאוגרפית הקלה על מעבר אנשים וסחורות מדרום ערב לאתיופיה ולהיפך. ההנחה היא שסוחרים יהודים מדרום ערב חצו את הים האדום והתיישבו באתיופיה. סברה זו מסתמכת על העובדה שבמאות הראשונות לספירה הנוצרית אימצו רבים מתושבי דרום-ערב את היהדות. חוקרים טוענים ששינוי הדת נבע בשל עוצמתה והשפעתה הגדולה של הקהילה היהודית-ערבית באותה עת. גרסה מעט שונה מעלה את ההשערה שיהודי-אתיופיה הם צאצאי סוחרים מימי שלמה שספינתם טבעה והם נאלצול להישאר באתיופיה ולהקים בה את ביתם החדש.


סברה שמינית גורסת שהיהודים באתיופיה היו שבויי מלחמה, שהובאו לשם ע"י הקיסר החבשי כלב, שניצח את המלך הדרום-ערבי הגר יוסף דונואס במאה השישית לספירה. כלב הושיב את השבויים בגבולות ארצו והם הפכו לגרעין הקהילה היהודית באתיופיה. אלה שהעלו סברו זו הצביעו על כך שלאחד מבניו של הקיסר קראו "ביתא ישראל".


אוטונומיה יהודית בצל כיבושי האסלאם והנצרות


ההיסטוריוגרפיה של היבשת השחורה אינה מונחת על בסיס עובדתי (אמפירי) שקרוב אפילו לזה האירופאי או הסיני, ההודי והערבי, שכן מדובר באזור גיאוגרפי שהיה ובמידה רבה עודנו מפוצל לרסיסי קבוצות - תרבויות שבטיות שלא הגיעו לרמה גבוהה של תודעה היסטורית ושימור חומרי. ההיסטוריה של העתיקה של אתיופיה כוללת פערי מידע רבים ובכלל זה חוסר במידע על התפתחות קהילות היהודים באזור.


באופן כללי, ומבלי להיכנס לפרטים ולפולמוסים היסטוריים, אפשר להגיד שגורלם של היהודים, כמו של קבוצות אתניות ודתיות אחרות, הושפע במשך מאות בשנים מהמלחמות וחילופי השליטים, ובעיקר מהמאבק המתמשך בין האסלאם לנצרות ובין קבוצות אתניות בתוך הגבולות המשתנים של אתיופיה ואריתריאה. היו שליטים שהטיבו עם היהודים והיו כאלה שהמיטו עליהם גזירות ורדפו אותם.


בֵּיתֶא ישראל (אופן הביטוי: "בֵּתא אסראל", בעברית: "בית ישראל") הוא שמה של הקהילה היהודית שהתהוותה באתיופיה במשך מאות ואולי אלפי שנים. לאחר עליית השושלת הסולומונית העדה נקראה אייהוד ("יהודים") – כינוי שהוחלף מאוחר יותר בציווי הקיסר יסחק בכינוי הגנאי פֶלַאשַה (ברבים: "פלאשים"), שמשמעו בשפת הגעז "גולים" ו"פולשים".


עד העת החדשה לא ידוע על מפגשים וקשרים משמעותיים בין יהודי אתיופיה לשאר העם היהודי. ידיעות שהגיעו בימי הביניים על העדה ניזונו משמועות רחוקות על המלחמות בנוצרים, וכן ממפגשים עם מספר שבויי מלחמה מבני העדה שנפדו ע"י יהודים בעיקר במצרים - במאות הט"ו ט"ז.

המגע הראשון והנקודתי שנוצר בין ביתא ישראל לשאר תפוצות ישראל היה ככל נראה בסוף המאה ה-9. מסופר על הסוחר והנוסע היהודי אלדד הדני שהגיע לקירואן ודיווח על ממלכה יהודית עצמאית שהיא ממלכת ביתא ישראל. היו רבנים שהאמינו לדבריו והיו שפקפקו באמיתותם. מקום מוצאו של הדני אינו ידוע, אך מקובל להניח שבא מאחת הקהילות היהודיות בחצי האי ערב, אולי מנג'ראן. כתביו משלבים אלמנטים ריאליסטיים ופנטסטיים, ואמינותם מוטלת בספק.


עד המאה השמונה עשרה הגיעו לאירופה רק רסיסי דיווחים בעל פה על יהודים באתיופיה. מידע כתוב על עליהם פורסם בפעם הראשונה על ידי הנוסע האנגלי ג'ימס ברוס, שחזר ב- 1765 מסיורו באפריקה (הוא במסגרת מסעו לגילוי מקורות הנילוס), והזכיר במפורש את קיומה של קהילת "ביתא-ישראל".

חשיבות מיוחדת למודעות ולהכרה ההדרגתית של האירופאים – יהודים ונוצרים כאחד – ביהודי אתיופיה נודעה לכתבי המיסיונרים הפרוטסטנטים, שפעלו במאה השמונה עשרה באתיופיה, מטעם החברה הלונדונית להפצת הנצרות.


במהלך המאה התשעה עשרה התחזקה פעולת המיסיון באתיופיה. המיסיונרים הקימו בתי ספר והביאו עימם אלפי ספרי תנ"ך כתובים באמהרית שהביאו לעליה במספר האוריינים ואיתם גם מספר המתעניינים באמונה המונותיאיסטית. יהודים רבים ברחבי העולם הומרו לנצרות באותה עת בהשראת הספרות הנוצרית (ובעיקר התנ"ך) והתופעה לא פסחה על היהודים באתיופיה (קהילת היהודים שהתנצרו ידועה כיום בשם פלאשמורה).


החשש מציפורני המסיון הצמיח ככל הנראה את הקשר הראשון של יהודי אתיופיה עם העולם היהודי החיצוני. הקשר הזה נוצר באמצעות יעקב ספיר (1822-1885) רב, מגייס תרומות, חוקר כתבי יד ותייר. הוא היה זה שדיווח (בספרו "אבן ספיר") ליישוב היהודי בארץ ישראל על יהודי המזרח הרחוק, תימן, הודו ואתיופיה (מושב אבן ספיר בהרי ירושלים קרוי על שמו, וכן רחוב "אבן ספיר" בשכונת נחלת אחים בירושלים).


ב-1891 פרסם החוקר אברהם אפשטיין מהדורה ביקורתית של הספר הידוע "אלדד הדני", עם שינויי נוסחאות מתוך כתבי היד, עם מבוא, הערות ונספחים, וצירף אליו מחקר מפורט על הפלשים ומנהגיהם. אפשר להניח שמחקר זה תרם במשהו ליצירת ראש גשר ראשון בין יהדות העולם לביתא ישראל.

הראשון בין היהודים שפעל באופן מעשי לקרוב יהודי אתיופיה לאחיהם היה הרב עזריאל הילדסהיימר ששלח אגרות ומכתבים לרבנים שונים ברחבי העולם ויחד איתם פרסם בעיתונים היהודים באירופה קול קורא להצלת יהודי אתיופיה. קריאה זו גרמה בסופו של דבר לבחירתו של יוסף הלוי על ידי ארגון "כל ישראל חברים" (כי"ח) לשליח לביתא ישראל. הלוי, שנסע במימון הבארון רוטשילד, הגיע לאתיופיה ב-1867 נפגש עם היהודים שם וכאשר חזר לאירופה פרסם מידע על הקהילה. הלוי הציע להקים בתי-ספר יהודיים ביישובי היהודים באתיופיה, אך הצעותיו נדחו והנושא שקע.


הכמיהה לציון

קהילת יהודי אתיופיה, מנתה בתחילת המאה העשרים כ-50,000 נפש. אנשיה התרכזו בשלושה מחוזות עיקריים: מחוז וולו; מחוז תיגרי (בו שלטת השפה התיגרית); ומחוז גונדר (בו שלטת השפה האמהרית). 85% מכלל ביתא ישראל התגוררו באותה עת במחוז גונדר – רובם בכפרים חקלאיים בדומה לשאר האוכלוסיה המקומית.


בשל גודלה של אתיופיה (פי 51 משטח ישראל) היו המרחקים בין ישובי היהודים גדולים מאוד. עובדה זו, לצד העובדה שלא הייתה רשת תחבורה מפותחת במדינה, הקשתה על האינטראקציה בין הקהילות ויצרה שונות תרבותית גדולה (באתיופיה קיימים כ-72 ניבים שונים).


יהודי אתיופיה היו רובם ככולם יהודים מאמינים. ירושלים היתה ונשארה במוקד תפילתם, ואין תפילה שלא הוזכרה בה העיר הקדושה. זקני העדה מספרים שכאשר החסידות היו עפות בשמיים, נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, היו מפנים את מבטם אל הציפורים הלבנות ושרים בהתרגשות: "שמלה שמלה אגרצ'ין (ארצנו), ירוסלם דהנה".


הכמיהה לציון מצאה ביטוי באחד המיתוסים המכוננים של קהילת ביתא ישראל: הסיפור על אבא מהרי. על פי הסיפור המיתולוגי רבים מאנשי "ביתא ישראל" עזבו בשנת 1862 את כפריהם והלכו בכיוון צפון מזרח אל ים סוף במטרה להגיע לירושלים. בראש המסע עמד אבא מהרי (מעין משה בגרסה אתיופית). לסופו של המסע, שהסתיים בכישלון, יש גרסאות שונות, אולם בדבר אחד הכל מאוחדים: בהערצה לדמותו של מהרי, המגלם עבור יהודי אתיופיה את הכמיהה לציון.


בשל הניתוק, לא היתה ליהודי אתיופיה מודעות למפעל הציוני שהחל לתפוס תנופה בסוף המאה התשעה עשרה וראשית המאה העשרים. המודעות החלה להתפתח בראשית המאה העשרים, בשל פועלו של אדם אחד, שהפך למזוהה ביותר עם קירוב יהודי אתיופיה לחיק העם היהודי ובסופו של דבר להעלאתם לישראל - ד"ר יעקב פייטלביץ.


ב- 1904, כארבעים שנה מאז שליחותו של יוסף הלוי, יצא ד"ר יעקב פייטלביץ, תלמידו, לאתיופיה. שליחותו היתה בעידוד רבה הראשי של צפת, הרב צדוק הכהן, ומנקודה זו פייטלוביץ' הפך לדמות המרכזי באפוס חיבורם של יהודי אתיופיה לבני עמם. לצידו פעלו עוד שני אישים חשובים, שנחשבים עד היום לדמויות מפתח באפוס העליה של יהודי אתיופי: תמרת עמנואל ויונה בוגלה.


עמנואל נולד ב-1888 בכפר הסמוך לעיר גונדר, לאם ואב בני הפלאשמורה (כפרים שהתנצרו). הוא למד בבית הספר השבדי-נוצרי באריתריאה האיטלקית, אשר הופעל על ידי החברה הלונדונית לקידום הנצרות בין היהודים. בגיל 16 פגש עמנואל את ד"ר יעקב פייטלוביץ' והצטרף אליו בדרכו חזרה לפריז. עמנואל נשלח ללימודים בבית ספר למורים של ארגון "כל ישראל חברים" בפריז ואחר כך השלים הסמכה לרבנות במכללה לרבנים באיטליה. שם גם הפך למורה (פרופסור). ב-1920 שב יחד עם פייטלוביץ' לאתיופיה ומשם ב-1921 נסעו ביחד לארץ ישראל. עם שובם לאתיופיה ב-1923, הקים פייטלוביץ' בית ספר יהודי להכשרת מורים באדיס אבבה ותלמידו תאמרת עמנואל מונה למנהל בית הספר ששימש גם כמרכז קהילתי לכלל יהודי אדיס אבבה (עמנואל היה אינטלקטואל מוביל באתיופיה, שכיהן כנשיא "המועצה להשכלת העם" וסייע בהכנת המילון האמהרי הראשון). אחריו הוקמו בתי ספר באזור גונדר והרי סמיין (פייטלביץ ניסה לשנות את מנהגי העדה כך שיתאימו יותר למנהגי היהדות הרבנית, ללא הצלחה רבה).


בבית הספר שהקימו פיטלוביץ' ועמנואל למד נער בשם יונה בוגלה. הוא נשא חן בעיני פייטלוביץ, שלקח אותו יחד עם עוד שלושה נערים לירושלים. בארץ ישראל למד בוגלה כשנתיים בבית הספר תחכמוני בירושלים. ב-1924 נשלח לבית הספר היהודי בפרנקפורט שבגרמניה, שבו למד יהדות ולימודים כלליים. ב-1929 עבר בוגלה לעיר לוזן שבשווייץ להמשך לימודים ואחר כך לפריז שבה למד במדרשה למורים של ארגון "כל ישראל חברים".

ב-1931 חזר בוגלה לאתיופיה והצטרף לבית הספר היהודי המקומי באדיס אבבה בניהולו של תמרת עמנואל. עם הזמן הפך למנהיג הבולט בקרב יהודי אתיופיה, ולימים גם הדמות המרכזית בחיבורם ההדרגתי לעם היהודי.



מכתב הרבנים מארץ ישראל


בעקבות פעילותו הנמרצת של ד"ר פייטלוביץ' נשלחה ב-1908 איגרת אל בני העדה, מטעם ארבעים ושלושה מחשובי הרבנים בארץ ישראל ובתפוצות, ובתוכם הראשון לציון דאז, רבי אליהו משה פאניז'ל ורבי יעקב דוד וילובסקי מצפת (הרידב"ז). איגרת זו כללה ביטויי הכרה ראשונים בזהות היהודית של העדה ("אל אחינו בני אברהם, יצחק ויעקב היושבים בארץ חבש"), הבטחה להחשת סיוע רוחני ותפילה לקיבוץ גלויות.


התמיכה וההכרה של הרבנות הראשית לארץ-ישראל ביהודי אתיופיה חוזקו בקול קורא משנת 1921 בחתימת שני הרבנים הראשיים לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והראשון לציון, הרב יעקב מאיר. וכך כתבו: "בחבש, הרחוקה ממרכז החיים היהודיים, חיים מזה יותר מאלפיים שנה רבבות יהודים, אשר למרות כל התלאות והצרות שעברו עליהם נשארו נאמנים לדתם ולעמם. אבל... ניתק מהם כל יחס וקשר עם העולם היהודי הגדול... עד שהרבה גופי תורה נשתכחו מהם לגמרי והפרוץ עומד על המרובה". הקול הקורא מסתיים בקריאה נרגשת להצלת העדה: "הצילו נא אחים, את אחינו הפלאשים מכיליון ומטמיעה. עזרו נא להשיב אלינו את האחים הנידחים האלה ולא יימחה שבט מישראל מתחת שמי ה'...הצילו חמישים אלף נפשות קדושות מבית-ישראל מכיליון !" (ציטוט בתוך מיכאל קורינאלדי, "לבלתי יידח ממנו נידח"). עם זאת, לבד מאיגרות אלה נשמר הנתק וקהילת ביתא ישראל נשתכחה מהתודעה היהודית והציונית.


הפשיסטים האיטלקים רודפים את יהודי אתיופיה


הפלישה של איטליה לאתיופיה ב- 1935 שמה קץ למפעלו של פייטלביץ. בית הספר באדיס אבבה נסגר ב-1936, כאשר חייליו של מוסוליני התקרבו לעיר, וספריו נגנבו ונמכרו. פייטלביץ נאלץ לעזוב את אתיופיה ותאמרת עמנואל, תלמידו, נרדף ועזב עם תלמידיו לגונדר ואחר כך לירושלים. בוגלה קיבל עליו את ניהול בית הספר היהודי וגם הוא נרדף על ידי הפשיסטים האיטלקים.


פרט פיקנטי: בניסיונות השונים של מוסוליני למצוא הסכם עם בריטניה על מנת שתכיר במזרח אפריקה האיטלקית הוא הציע לפתור את "הבעיה היהודית" באירופה ובארץ ישראל באמצעות יישוב היהודים בצפון-מערב אתיופיה. המדינה היהודית שהציע להקים במחוז זה נועדה להיות מאוחדת באופן פדראלי עם האימפריה האיטלקית.


חוקי הגזע שפורסמו באיטליה והוחלו גם על מזרח אפריקה האיטלקית גרמו בין היתר לכך שבשנת 1940 הוצאו להורג ארבעים וארבעה ממנהיגי ביתא ישראל, שהואשמו בבגידה ובהמרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכניות להשמדת ביתא ישראל במקביל לשואת יהודי אירופה וצפון אפריקה. תבוסת איטליה לבעלות הברית במהלך מלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימוש התוכנית הזדונית.


הזיקה של היילה סלאסי לירושלים


רק לאחר קום המדינה ב-1948 חודשה הפעילות למען יהודי-אתיופיה. היא נעשתה בעיקר על ידי הסוכנות יהודית, בצנעה הרחק ממודעות הציבור הישראלי שהיה שרוי בבעיות קיום כבדות משלו.

ב-1952 דיווח בוגלה לפייטלוביץ' על הכוונת הממשל האתיופי לנצר את ביתא ישראל ובעקבות זאת נשלח לאתיופיה ד"ר אלכסנדר רוזנפלד מטעם הסוכנות היהודית לבדוק את מצב היהודים. רוזנפלד הגיש דו"ח על יהודי אתיופיה ובעקבותיו הוחלט להקים בית ספר יהודי בעיר אסמרה בראשותו של יונה בוגלה (הוא הוקם ב-1953).


שאלת העלייה מאתיופיה לא עמדה אז על הפרק, הן בשל התנגדותו של קיסר אתיופיה העריץ היילה סלאסי לעזיבה של אזרחים והן בשל הספק של הממסד הרבני בארץ ישראל סביב יהדותם. עם זאת, הקשר המתהדק עם העם היהודי ומדינת ישראל הביא לחיזוקה והתפתחותה של הקהילה היהודית באתיופיה. בתרומת ארגונים יהודים מארה"ב ואירופה והסוכנות היהודית הוקמו בתי ספר, בתי מדרש למורים, מרפאות ובתי כנסת חדשים ביישובים היהודיים. הצמיחה היהודית הולידה גילויים גוברים של אנטישמיות מקומית. השיא היה בליל ה-24 בינואר 1958 כאשר נוצרים מקומיים שרפו את בית הספר היהודי באדיס אבבה וניסו להתנקש בחיי בוגלה. למרבה המזל לא היו נפגעים אך נגרם נזק לרכוש.


בשני העשורים הראשונים לקום המדינה התקיימו דיונים ממושכים בין רשויות המדינה בשאלת העלאת עדת ביתא ישראל. הרבנות הראשית לישראל, שתמכה בעיקרון בעליית יהודי אתיופיה, הורתה עוד בשנות החמישים לחייב את בני העדה ב"גיור לחומרה" כמעין תנאי סף, והדבר סיבך את הדברים.

ב-18 בינואר 1955 עלו מאתיופיה לישראל תריסר ילדים יהודים ושוכנו בכפר בתיה. הם למדו יהדות, עברית ומקצועות אחרים, והוכשרו כשליחים ומורים מטעם הסוכנות היהודית.


בינואר 1958 שלח פרופ' חיים גבריהו מהמחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית את הרב הצעיר משה בר-יודא לכפר היהודי אמבובר שבאזור הרמה האתיופית. בר-יודא זכה לקבלת פנים חמה, מהולה בחשד כי אינו אלא מיסיונר הנוקט תכסיס יצירתי חדש לעשות נפשות לנצרות. בשובם דיווחו השליחים הישראלים על מנהגי בני העדה, הלכותיהם והאיום המוחשי הנשקף לגורלם מצד שכניהם הנוצריים. אולם גם הידיעות הללו לא הביאו לשינוי במדיניות הפאסיבית שנקטה ממשלת ישראל ביחס לקהילת בתא ישראל. אפשר שביסוד הגישה המסתייגת הזאת עמד גם החשש להתעמת עם המפד"ל ולזעזע את מערכת יחסים בתוך הקואליציה, שגם כך ידעה זעזועים באותה עת.


בשלהי 1958 הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודי אתיופיה לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל - הג'וינט, אורט והקונגרס הציוני העולמי.

הקשר הישראלי עם העדה הלך להתהדק בעקבות משלחות של אנשי צבא, כלכלה וחקלאות מישראל שנשלחו לאתיופיה במטרה להדק את הקשרים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים בין אפריקה למדינת ישראל ובתמיכתו הנלהבת של קיסר אתיופיה דאז היילה סלאסי.


סלאסי הוכתר לקיסר אתיופיה ב-1930 והפך תוך זמן קצר לאחד הדמויות הידועות והמשפיעות בתולדות היבשת השחורה כולה. הוא העביר את ארצו תהליכי מודרניזציה שכללו בין השאר בניית תשתית כלכלית וחינוכית, בנה מנגנון שליטה ריכוזי מתקדם, יזם חוקה כתובה והקים צבאי מודרני.


בעקבות כיבוש אתיופיה על ידי צבא מוסוליני במלחמת העולם השנייה נמלט סלאסי לאירופה כדי לספר על הזוועות שמעוללים הפשיסטים לארצו ולארגן כוח גרילה נגד הכיבוש. ביוני 1940 הוכר פורמלית על ידי בעלות הברית כבעל בריתן ונשלח לאמן כוחות צבאיים לקראת חזרתו לאתיופיה. ב-5 במאי 1941 נכנס כמנצח לאדיס אבבה, וחזר לתפקידו כקיסר.


היילה סלאסי ראה את עצמו כנצר ה-225 למלך מנליק הראשון. כאמור, המלך מנליק הראשון היה, על פי האמונה החבשית, בנם של המלך שלמה ומלכת שבא (תוארו המלא לאחר הכתרתו היה "הוד מלכותו היילה סלאסי הראשון, האריה המנצח משבט יהודה, בחיר האלוהים ומלך המלכים של אתיופיה"). בדומה לקיסרים שקדמו לו, היה לסלאסי זיקה עמוקה לירושלים (הכנסיה האתיופית רכשה אדמות רבות בירושלים וסמוך לירדן). סלאסי אף ביקר בירושלים מספר פעמים והתגורר בשכונת רחביה כשלושה חודשים בהיותו בגלות. הוא שמר על מערכת יחסים קרובה עם ממשלת ישראל במרבית תקופת שלטונו, הן משום שראה עצמו מזרע היהודים והן בשל קשרי הידידות והסיוע שנרקמו בתקופת שלטונו הארוכה בין אתיופיה לישראל. למעשה, בהתאם לפרסומים הזרים, הייתה זאת מדינת ישראל שהזהירה את היילה סלאסי בשנת 1960, בעת ביקורו בדרום אמריקה, על הפיכה שעומדת להתרחש בממלכתו, ובכך אפשרה לו לחזור במהירות לאתיופיה ולסכל את ההתקוממות בעודה באיבה.


החל משנה 1960 סייעה מדינת ישראל להיילה סלאסי להקים את משטרת אתיופיה. לשם כך נשלח ב- 1960 ניצב יהודה פראג. פראג שימש כיועץ ראשי למשטרת אתיופיה בשלבי הקמתה, ובמהלך שליחות זו (1960-1963) זכה לעיטור הזהב הגבוה של הקיסר.


חרף הקשרים ההדוקים שנוצרו בין ישראל לאתיופיה, בכל תקופת שלטונו של סלאסי לא עודדה ממשלת ישראל עליה מאתיופיה לארץ, וזאת בשל התנגדותו העקרונית לעזיבת היהודים את ארצו, בשל ספקות שהועלו מכיוונים שונים ביהדות העדה, ובשל החשש מקשיי ההסתגלות של העדה לתנאים בארץ. רוב הציבור הישראלי כלל לא ידע על ביתא-ישראל ולכן גם לא נוצרה כל דעת קהל לטובתה.

ב-1972 שודר בטלוויזיה הישראלית סרט דוקומנטארי של שני כתבי הערוץ הממלכתי (אז הערוץ היחיד עם רייטינג עצום) שביקרו בקהילת ביתא ישראל באתיופיה. זו היתה הפעם הראשונה שאזרחי ישראל התוודעו להוויה היהודית באתיופיה. עבור רבים זו היתה הפתעה מרעישה, ואפשר שכאן נבט השינוי המשמעותי לתפנית ביחסו של הממשל הישראלי ליהודי אתיופיה.


בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, ניתקה אתיופיה את יחסיה עם מדינת ישראל וגירשה משלחת גדולה מאוד של יועצים ישראלים משטחה. ב-12 בספטמבר 1974 הודח סלאסי בידי חונטה צבאית פרו-סובייטית-מרקסיסטית בשם "הדרג", והואשם בגניבת עשרות מיליוני דולרים מאוצר המדינה. סלאסי נידון למאסר בית יחד עם כל משפחתו, ורוב רכושו הוחרם (סלאסי מת בעת שישב במאסר בביתו בנסיבות לא ברורות. יש החושדים שנרצח בחנק בכרית). בשלב זה נושא העלאת יהודי אתיופיה הפך לבלתי רלוונטי גם מבחינה מעשית.


הפסיקה המהפכנית של הרב עובדיה יוסף


בשנת 1973, דווקא בשעה ששערי אתיופיה נסגרו ליהודים וישראלים, ואולי בדיוק בשל כך, התחולל המפנה הראשון החשוב בקשר שבין יהודי אתיופיה למדינת ישראל. הלחץ הפנימי על ממשלת ישראל להעלאתם גבר ואחת התוצאות היתה הכנת "דו"ח ליטבק" מטעם המשרד לקליטת עלייה שהמליץ דווקא לזנוח את התכניות להעלאת יהודי אתיופיה. הדו"ח הודלף למשה בר-יודא, שחשף אותו בשידור חי בתוכנית הראיונות "עלי כותרת" ועורר סערה ציבורית. אנשי הקהילה המתגוררים בישראל הבינו שעליהם לפנות לרבנות הראשית ולבקש פסיקה הלכתית ברורה בדבר מעמד הקהילה, בדומה לפסיקה על יהדות הודו. רס"ר בצבא בשם חזי עובדיה, שכיהן אז כמזכיר הכללי של הוועד הישראלי למען יהודי אתיופיה, פנה לראשון לציון עובדיה יוסף. הרב יוסף פסק (תשל"ג, 1973), בהסתמך על הרדב"ז, המהריק"ש ופוסקים אחרונים כך: "הפלאשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה [...] ולחנכם ברוח תורתנו ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה ושבו בנים לגבולם".


ולא זו בלבד אלא שהרב יוסף הפציר במוסדות העלייה לסייע במשימה קדושה זו, "שהיא מצוות הצלת נפשות אחינו, לבלתי ידח ממנו נידח, וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא".

פסיקתו של הרב עובדיה יוסף גרמה למפנה ביחסן של הממשלה ושל הסוכנות היהודית לעליית יהודי אתיופיה. בעקבות פניה של שר הפנים דאז, שלמה הלל, שהצטיין בגישה אוהדת להעלאת יהודי אתיופיה, הוחלט בממשלה למנות צוות בין-משרדי, בראשותו של מנכ"ל משרד המשפטים ובהשתתפות נציגי משרד הפנים, הקליטה והדתות, שיחווה דעה האם חוק השבות חל על הפלאשים.


הצוות בחן את הנושא ומסר חוות דעת הכוללת המלצה (פה אחד), על יסוד פסיקת הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, שאליה הצטרף ב-1975 גם הרב האשכנזי שלמה גורן (הוא כתב: "הנכם אחים, דם מדמנו ובשר מבשרנו, יהודים כדת וכדין"), כי הפלאשים הם יהודים הזכאים לעלות לישראל בהתאם לחוק השבות. בעקבות ההמלצה הוחלט בממשלה כי "יוענקו לפלאשים אשרות עולה לפי חוק השבות". אולם, כצפוי הדברים התעכבו וההמלצה לא יצאה לפועל, בין השאר משום שהחונטה הצבאית האתיופית, שעלתה לשלטון ב-1974, סיכלה את האפשרות לעליה המונית החונטה לא יצאה באופן רשמי נגד היהדות אך הביעה עוינות לציונות ולישראל. בתוך כך החלה גם מלחמת אזרחים באתיופיה שיצרה אי יציבות במדינה והיקשתה מכיוון נוסף על מבצע עלייה מאורגן.


העלייה השקטה דרך סודן


עד 1977 לא נכנס ארצה ולו יהודי אחד מאתיופיה במסגרת חוק השבות. במרץ אותה שנה פרסם שלמה הלל, בתוקף סמכותו כשר הפנים, הודעה פומבית ובה הכריז כי "כל פלאשי זכאי לעלות לארץ והוא ייהנה מכל הזכויות המוענקות לעולים מכוח חוק השבות".


הודעה זו לא שינתה את הסטטוס קוו, אולם לאחר "המהפך" בישראל ב-1977, כאשר מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה, הוא הכריז "הביאו לי את יהודי אתיופיה". הרצון הטוב של הממשלה החדשה הוביל לראשונה לפעולה מעשית של המוסד והסוכנות היהודית להעלאה חשאית של יהודי אתיופיה. בתחילה סיכמו החונטה השלטת באתיופיה וממשלת ישראל ביניהם על "יהודים תמורת נשק", אך בעקבות חשיפת ההסכם טורפדה העיסקה ושערי העלייה נסגרו, לאחר שרק 1800 יהודים הצליח להגר.


בהיעדר יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לאתיופיה, נוצר באמצעות "המוסד" קשר עם בכירים בסודאן, הסמוכה לאתיופיה. כך החל מבצע העברת אלפים מיהודי אתיופיה דרך סודאן. הם הגיעו בהליכה רגלית עד לגבול הסודאני, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל באמצעות ספינות של חיל הים ומטוסים ישראלים. יונה בוגלה, אשתו ובתו, היו בין העולים שהגיעו ארצה ב-1979, ועלייתו של מנהיג העדה סימלה את המהלך הדרמטי כולו. באותה השנה נאם בוגלה בכנס של יהדות צפון אמריקה וקרא להעלאה מיידית של יהודי אתיופיה בעקבות מלחמת האזרחים. מאבקו רב השנים להעלאת יהודי אתיופיה הצליח והוא הצליח לחזות במבצע משה, ומאוחר יותר סייע לעולים בחייהם החדשים. בוגלה נפטר באוגוסט 1987 ונקבר ליד מורו ורבו, פרופסור תמרת עמנואל. כעבור עשרים שנה, ב-2007, החליטה מועצת עיריית רחובות לקרוא לבית ספר בעיר על שמו. בכך היה למנהיג האתיופי הראשון שזכה להנצחה ממלכתית.


עד 1984 הגיעו לישראל כ-5000 יהודים מבני העדה, במסע מסוכן בו נספו לפחות כ-4000 יהודים ממגפות, רעב והתקפות שודדים רצחניות (על כך בהמשך).



מבצע משה


הלחץ המתמשך הביא את ממשלת ישראל ליזום מהלך דרסטי יותר – "מבצע משה" שזכה לכינוי זה על שם משה רבנו שהוציא את בני ישראל ממצרים. במסגרת המבצע, שהחל בנובמבר 1984, הגיעו ארצה כשמונת אלפים מיהודי אתיופיה, באמצעות רכבת אווירית של מטוסים ישראלים. רוב היהודים האתיופים שעלו לארץ במבצע ההטסה הגלוי הגיעו מחבל גונדר. סודאן הסכימה לשותפות הסמויה במבצע, למרות היותה מדינה מוסלמית ובהיעדר יחסים דיפלומטיים עם ישראל. במסגרת ההסכמות, פרטי המבצע היו ידועים רק לבכירים מועטים בממשל הסודאני, ולא פורסמו בתקשורת הישראלית או העולמית. פרט ל"מוסד" הישראלי סייעו למבצע גם ארגון הצלב האדום, שסיפק אוהלים למחסה, עזרה רפואית ומזון. ב-5 בינואר 1985 הופסק המבצע בעקבות הדלפה לעיתונות. חשיפת העלייה, שנשמרה עד אז בסוד, גרמה לטלטלה פוליטית באפריקה. שליט סודאן, ג'עפר נומיירי, שהעלים עין ממעבר היהודים בארצו בדרך לישראל, הודח משלטונו באפריל 1985, והיחסים בין ישראל לסודאן עלו על שרטון. באתיופיה ובסודאן נותרו קרוב ל-15,000 יהודים ממתינים לעליה, ובמשפחות רבות פוצלו הילדים וההורים בין אתיופיה לישראל. בהמשך אותה שנה הועלו מהמחנות בסודאן לארץ כאלף יהודים במבצע "שבא" (הוא כונה בארצות הברית "מבצע יהושע"), ביוזמת סגן נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש האב.


קשיי קליטה ועלבונות במולדת החדשה


ראשוני העולים נקלטו בבית ההבראה של ההסתדרות באשקלון ואחר כך הועברו לדיור זמני בדירות שיכון ובעיקר במגורונים (קרוונים) שהוקמו ברחבי הארץ. כך התהוו מעין יישובי עוני אתיופים, שהיקשו במשך יותר מעשור על השתלבותם של העולים בחברה הישראלית.

למרות משאבים רבים שהושקעו בהוראת התרבות והשפה העברית ובהכנתם לחיים בישראל, קשיי הקליטה של העולים היו רבים ומסובכים. והיו כמובן גם פערי מנטליות אדירים ודעות קדומות של הקולטים.


בבואם לארץ נתקלו רוב עולי אתיופיה לראשונה בחברה טכנולוגית מודרנית מתועשת, דמוקרטית, ביקורתית ואחוזת תזזית. המפגש הזה היה עבורם טראומטי.


במעבר המהיר הזה הם נחשפו לכמות עצומה של גירויים סביבתיים, שאת חלקם לא הבינו. היה עליהם לספוג עולם שלם של מושגים שונים מאלה שהיכרו והתוצאה היתה חוסר אונים, שיתוק, כעס, צער ודיכאון.

עולים בעפולה, 1996, צילום אריאלה יריב


יתרה מכך, הניצולים מהמחנות בסודאן נשאו מטען כבד של רגשות אשם, על הקרובים שניספו או שנשארו מאחור. הרגשות הללו הלכו והתעצמו בעקבות הגעגועים לאורח החיים הפשוט והכפרי באתיופיה, לקרובי המשפחה וידידים ובעקבות תחושות הניכור, הייאוש והאכזבה מהחיים בארץ (בין השאר על רקע הפער בין המיתוס הארצישראלי התמים שעליו גדלו באתיופיה לבין המציאות הקשה בארץ).


לזה נוספה תחושת רגש הנחיתות והעלבון כתוצאה מהיותם מיעוט כהה עור, עני ולא משכיל, בחברה של רוב לבן לעיתים חסר רגישות ומתנשא.


והיתה עוד סיבה לתסכול: הספק שהטיל הממסד הדתי (ובעקיפין רבים מהאוכלוסיה הוותיקה) ביהדותם. עד למבצע משה נרשמו יהודי אתיופיה כבני הלאום היהודי, בעוד שסעיף הדת בתעודת הזהות נשאר ריק. בימי ההכנות למבצע משה קיימה מועצת הרבנות הראשית ישיבה, שבה הוחלט שהעולים יידרשו לעבור "גיור לחומרה" בטרם יחשבו כיהודים מבחינה רשמית. ההליך, כולל טבילה ומילה, ונועד למקרים בה קיים ספק ביהדותו של האדם.


העולים הזועמים הפגינו מול היכל שלמה ושבתו רעב יחד עם הקייסים. לאחר פגישות עם הרב הראשי דאז, אברהם שפירא, החליטה הרבנות להסתפק בטבילה ולוותר על הקזת דם, כנהוג בגיור לחומרה במקרים בהם קיים ספק קטן בדבר מוצאו של העולה. אולם חרף ההקלה הזאת הטעם הרע נשאר והמרירות לא נעלמה. רבים מהעולים חשו שלמרות ששמרו בקנאות על אמונתם נוכח רדיפות ואיומי שמד לאורך מאות רבות של שנים, מתייחסים אליהם בארץ הקודש כאל יהודים מדרג ב', אם בכלל.

מי שנחלץ שוב לעזרתם ופעל להסרת הספקות בכל הנוגע ליהדותם היה הראשון לציון דאז, רב עובדיה יוסף. הרב יוסף פסק, תוך פולמוס עם פסיקותיו הקודמות של הרב הרצוג, כי הפלאשים הם יהודים לכל דבר. עם זאת פסיקתו לא ביטלה את חובת הגיור לחומרה שהטילה עליהם הרבנות, מחשש תערובת נוכרים ("מכיוון שקיימים ספקות שבגלל ניתוקם מכלל ישראל במשך אלפי שנים נתערבו בשבט הזה גם גויים").


רק ב-1986, בעקבות עתירה לבג"ץ של נציגי העדה, הסכימה הרבנות הראשית, להסדרי רישום נישואים מיוחדים ליהודי אתיופיה, שכללו את מינויו של הרב חיים דוד שלוש, הרב הראשי של נתניה (שפסק לקולה, וכדעתו של הרב עובדיה יוסף), כרושם נישואים ארצי של יהודי אתיופיה. בשלב מאוחר יותר רישום הנישואים נעשה רק דרך הרב יוסף הדנה ("הרב הראשי ליהדות אתיופיה") בתל אביב. זאת, בניגוד לכל יהודי אחר שיכול היה להירשם בלשכת הנישואין הסמוכה למקום מגוריו. כתוצאה מכך הטיפול בתיקי נישואין היה ארוך מאד ועורר תרעומת ולחצים ציבוריים. בסופו של דבר מונו 4-5 רשמי נישואין נוספים לקהילת יוצאי אתיופיה, שגם אליהם הותר לפנות. חשוב להדגיש שחרף ההסדר הזה, רבנים רושמי נישואים בערים שונות עומדים עד היום על דרישת גיור לחומרה, ומועמדים לנישואים המתנגדים לדרישת הגיור לחומרה נתקלים בקשיים.


בעיית רישום הנישואים היא הבעיה העיקרית בקליטתם הדתית של עולי אתיופיה, אך מפעם לפעם עולות תלונות מצד בני העדה גם בעניינים דתיים אחרים. כך למשל, מכה אנושה נגרם למעמדם של הקייסים. עם עליית ביתא ישראל לארץ ישראל נוצר חיכוך בין הממסד הרבני לקסים, אחרי שהרבנות פקפקה בכשרות השחיטה שלהם ואף הטילה ספק בעצם יהדותם. הערעור על מעמדם הדתי-הלכתי, לצד ערעור הסמכות הכללי של הדור המבוגר בציבור האתיופי, הפכו הקייסים למעמד מוחלש. רבים בעדה רוכשים להם עדיין כבוד אך סמכותם וכוח השפעתם מוגבל מאד, בעיקר בקרב הדור הצעיר (שהוא היום רוב המגזר).


יש לציין כי לעימות הדתי עם הרבנות היו גם שתי תוצאות חיוביות עקיפות: ראשית, התקשורת דיווחה על הפרשה הכאובה והדבר חיזק במעט את האמפטיה של הציבור החילוני כלפי העולים. שנית, עם ההגעה ארצה החל משבר פנימי בין בני טיגרה (דוברי השפה הטיגרית) לבין בני גונדר (דוברי השפה האמהרית), ששוכנו במשותף באותם מרכזי קליטה. המשבר נחלש עם פתיחתו של המאבק המשותף כנגד הרבנות הראשית על סמכויות הדת, שאיחד את הפלגים.




פערים תרבותיים


קשיי הקליטה של עולי אתיופיה נבעו בין השאר בפערים תרבותיים עמוקים. להלן כמה עיקריים:

א.מרבית יהודי אתיופיה חיו בקהילות קטנות בכפרים, ומיעוטם בערים. כל כפר או קהילה מנו שמונה עד עשר משפחות. מבנה המשפחה היה פטריארכלי והיא היוותה חלק מקהילה משפחתית בין-דורית, שחבריה היו אחראים זה לזה במשך שבעה דורות.


חלוקת התפקידים במשפחה הייתה ברורה: הגבר היה בעל הסמכות והוא ייצג את המשפחה מול חברי הקהילה ומנהיגיה. סמכויותיו הנרחבות כללו אחריות על מצבה הכלכלי, הדתי והחינוכי של המשפחה. מקובל היה שהאישה נישאת בגיל צעיר מאוד (12-9 שנים), עוברת לגור עם משפחתו של בעלה ונחשבת ל'רכושו'. כל סטייה שלה מההתנהגות המגדרית המצופה ממנה, התפרשה כפגיעה בכבודו של אב המשפחה.

במערכת היחסים הזוגית היו כללים מאוד ברורים לשמירה על קוד הכבוד המשפחתי והקהילתי. האישה נדרשה לציית לבעלה באופן מוחלט וגם כאשר החלטה כזו או אחרת שקיבל לא הייתה לרוחה, היא הייתה מנועה מלהציע חלופות או להביע את מורת-רוחה. הנורמה הזו דיכאה כל אפשרות לדיאלוג פתוח בין בני-הזוג.


בקהילות רבות היה מצופה מהאישה לקבל את פני בעלה עם שובו הביתה ביציאה לקראתו, נישוק ברכו ורחצת רגליו, תוך השפלת מבט לקרקע. נשים צנועות וביישניות נחשבו נשים טובות המכבדות את בעליהן. מהבעל היה מצופה שיקיים את נדריו לאשתו ויימנע מלעלוב בה או להשפילה.


עם ההגירה לישראל, המסגרת המסורתית המורחבת של המשפחה האתיופית התפוררה כמעט לחלוטין והמשפחות הגרעיניות נאלצו למצוא לעצמן מקורות פרנסה עצמאיים. המוסדות הממשלתיים זירזו את פירוקו של המבנה המגדרי המסורתי בין השאר משום שקיצבאות הילדים ניתנו לאם ולא לאב, שהיה מורגל בניהול הכלכלי של המשפחה. חשוב להדגיש שדווקא הנשים, שגדלו וחונכו לצייתנות כמעט עיוורת לגבר במשפחה, שנצטוו לשמור על פרופיל נמוך, הן אלו שהסתגלו מהר מהגברים למציאות החדשה בישראל. רבות מהן השתמשו בסיוע ובגיבוי של מערכות הקליטה והרווחה ובילדיהם (שקלטו את השפה מהר יותר), יצאו לעבוד וללמוד ועד מהרה השאירו חלק לא מבוטל מהבעלים הרחק מאחור. חלוקת התפקידים בין הבעל לאישה התהפכה במשפחות רבות (לא בכולן כמובן). הנשים נעשו למפרנסות העיקריות ולמתווכות בין המשפחה לרשויות.

שלמה מולא, מנהל האגף לעולי אתיופיה בסוכנות היהודית, סיכם את המשבר הזוגי והמשפחתי הזה במלים האלה:

"באתיופיה האישה ידעה את תפקידה, הגבר ידע את מקומו וגם הילדים. אין שם מערכת רווחה. אין בית משפט. השלטון לא מתערב. המשטרה לא מתערבת. האישה לא יוצאת מהבית, הילדים רועים את הצאן וחוטבים עצים למדורה, והגבר מפרנס. אין אוניברסיטה. אין לחצים. אין שעון. אין מפעלים. אין בוס. אדם אדון לעצמו. מותר להכות אישה, מותר להכות ילדים. באתיופיה אין מושג שנקרא אונס בתוך המשפחה. האישה מותרת לבעלה ולא יכולה להגיד לו לא. אבל בישראל הנשים האתיופיות התוודעו מהר מאוד לזכויותיהן. הכירו עובדות סוציאליות, עורכי דין, ויצ"ו, נעמ"ת ומשטרה. מהר מאוד השתנתה המערכת הבינזוגית. פתאום גם האישה צריכה ללכת לבנק לחתום על החשבון, ויש לה כסף וזכויות. כעבור כמה חודשים היא הולכת לעבוד במפעל. מתחילה קנאה. האישה מתחילה להרים את הראש, המושגים האתיופים כמובן. הגבר מתחיל להיות מתוסכל. אם האישה אומרת לו "לא" בלילה, כנראה זה משום שהיא בוגדת עם השכן. וככה מתחילה הקטסטרופה" (שרי מקובר-בליקוב. 26.5.2006. 'מה אתה אדריכל? כל הכבוד'. מעריב, עמ' 20-23).

גברים אתיופים רבים (בעיקר המבוגרים), שדימויים וכבודם העצמי נפגעו, נדחקו למגננה, ניסו לשמור בכוח על מעמדם המסורתי, או לפחות לאפשר כירסום הדרגתי בו. חלקם מצאו מפלט וניחומים באלכוהול והפכו יותר ויותר אלימים או "משתבללים" בשתיקתם. התסכול שלהם גבר לנוכח העובדה שנשותיהם הסתגלו בקלות רבה יותר לדפוסי-החיים המקומיים, שינו הרגלים מושרשים, יצאו לעבוד מחוץ לבית והכריזו בכך על עצמאותן.


הפגיעה בצעירי העדה היתה אף היא אנושה. מעמד ההורים נפגע, הקודים התרבותיים הישנים בבית הפכו לא-רלוונטיים וצעירים רבים נאלצו לסגל לעצמם מערכת ערכים חדשה שלא הכירו. משברי העלייה והקליטה היו קשים במיוחד עבור המתבגרים. הקונפליקט העיקרי של גיל ההתבגרות קשור לזהות העצמית, ובמובן זה, עוצמת המבוכה והבלבול של המתבגרים האתיופים היתה גדולה לאין שיעור מזו של בני גילם הוותיקים.


ב. התרבות האתיופית המסורתית היא מופנמת ומאופקת במהותה. לכן לעולים היה קושי לא מבוטל להתרגל לישירות ולבוטות הישראלית הטיפוסית. זאת ועוד, בתחום הרומנטי מקובל היה באתיופיה להביע רגשות בעדינות וברמיזה, בניגוד למוחצנות המערבית (מטבע הדברים, אצל ילידי הארץ מקרב משפחות העולים הקודים הללו השתנו לחלוטין). זאת ועוד, המהגר האתיופי התחנך במולדתו על שמירת סוד. פתגם אתיופי אומר: "סוד בין שניים – נשאר קבור באדמה סוד בין שלושה – מתפזר לאוויר העולם". על דברים אינטימיים נהוג היה לשוחח רק עם "איש הסוד" ("המסטרניה"). בארץ לחלק מהמבוגרים היו "מיסטרניה" מחוץ ליישוב שבו התגוררו - מה שהיקשה עליהם בתחום הרגשי. לקוד הסודיות היתה השפעה גם על הקשר עם אנשי הרווחה. הקוד המקצועי של אנשי הרווחה מחייב תשאול ודליית מידע אינטימי על המטופל. אולם האתיופים המבוגרים ראו בכך במקרים רבים חדירה בוטה לפרטיותם ולעתים קרובות הביעו חששות והתנגדות.


ג. סבלנות נחשבה בתרבות האתיופית המסורתית כביטוי לבגרות לאיפוק ולכבוד לזולת. היא הונגדה לחוסר הסבלנות המאפיינת את גיל ההתבגרות - מה שמכונה "תקופת האש" בתרבות האתיופית. הישראלים ידועים בחוסר הסבלנות הכרוני שלהם. הם נוהגים למשל להאיץ את השיחה באמצעות ביטויים כגון: "נתרכז בעיקר", "השורה התחתונה", "דבר לעניין" ועוד. אלה נתפסו ע"י העולים כזלזול בהם.


ד. כמו בקרב אוכלוסיות כפריות אחרות ברחבי העולם, גם בקרב האוכלוסיות הכפריות באתיופיה הזמן נתפס במונחים שונים מהמקובל במערב – כלומר באופן יותר דיפוזי. האנתרופולוג גדי בן- עזר מצא שמושג הזמן בקרב האתיופים הוא מעגלי ומחזורי בניגוד לליניאריות המערבית. לטענתו של בן עזר חסרונו של הזמן המעגלי גרם לדיס-אוריינטציה ופגע בתפקודם של העולים. כך למשל, אי הגעה לפגישות שנקבעו מראש או אי עמידה בלוחות זמנים שהוכתבו להם.


ה. העולים התחנכו על ברכי ערך מתן הכבוד לסמכות שמקורה בגיל, בניסיון ובמעמד השבטי. בחברה הישראלית, לעומת זאת, מקור הסמכות הוא בעיקר ידע מקצועי ותפקיד פורמלי ולכן העולים הקשישים התקשו במתן אמון באנשי המקצוע. כך למשל, עולה קשיש נזקק לזמן רב כדי לחוש שהוא יכול לתת אמון בעובדת סוציאלית צעירה ממנו.


ו.באתיופיה נשמרה בקפדנות ההרריכה בין הורים לילדים, אבל עקבות העלייה לארץ נחלשה הסמכות ההורית, בשל היפוך בתפקידים בין ההורים וילדיהם ובשל קליטת הנוער מאתיופיה בפנימיות (שבודדו אותם ממשפחתם).


ז. המעבר מחיי כפר במרחבי הטבע הפתוחים לחיים בסביבת מגורים עירונית-שיכונית וממקצועות חקלאיים שהעניקו משמעות ושמחת חיים למקצועות חדגוניים וחסרי חיות ומשמעות (שומרים, עובדי נקיון, פועלי ייצור) - גרם לרבים מהעולים לשקוע בייאוש ולפתח אפטיה.

יתרה מזאת, עיסוקים שמהם התפרנסו העולים (חקלאות ומלאכה) וכלי ההישרדות והמחיה הבסיסיים שהם רכשו בארץ מוצאם - הפכו בחלקם הגדול לבלתי רלוונטים בישראל. רבים מהעולים חשו כתינוקות שלומדים ללכת, או כעיוורים, חירשים ואילמים בעולם לא מוכר.


מבצע שלמה


במרוצת 1985 קרסה כלכלת אתיופיה בהשפעת הבצורת, הרעב הגדול ומלחמת האזרחים. החונטה הצבאית האתיופית העבירה כ-600,000 אזרחים בכפייה לאזורים שונים בדרום אתיופיה במסגרת תוכנית הווילג'יזציה. בתוך כך הוטלו הגבלות תנועה קשות על כלל תושבי המדינה, לרבות היהודים, והעלייה לישראל הפכה כמעט בלתי אפשרית.


אתיופיה וישראל חידשו את היחסים הדיפלומטים הגלויים ביניהן לאחר שאתיופיה נהפכה לרפובליקה עממית בספטמבר 1987. בין נובמבר 1988 למאי 1991 הועברו כ-15,000 יהודים (מרביתם כפריים מהרמה האתיופית בצפון המדינה), באוטובוסים לאדיס אבבה, בירת אתיופיה. הם שוכנו במחנות פליטים, בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. מבצע זה, במימון קהילות יהודיות בארצות הברית ובקנדה, שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה, אבל הוא היה כרוך בקשיים רבים. שירותי הרפואה בעיר לא תפקדו ורבים מהיהודים במחנות לקו במגוון מחלות, בהן מלריה, צהבת ושחפת. רופאים ישראליים הכשירו סייעני רפואה מקרב הקהילה היהודית והעניקו בעזרתם שירותי חירום לכ-4,000 משפחות יהודיות. הכשרה זו, לצד פרויקט חיסונים לכ-20,000 מבוגרים וילדים, הצליחו להפחית את שיעור התמותה בקרב יהודי אתיופיה שהמתינו לעלייה.


ב-17 בדצמבר 1989 פתחה ישראל שגרירות באדיס אבבה והיחסים בין שתי הממשלות עלו על פסים חדשים של שיתוף פעולה, בעיקר בתחום הצבאי. ישראל סיפקה לממשל האתיופי נשק ותחמושת ושלחה מומחים ויועצים לאימון המשמר הנשיאותי של הנשיא מנגיסטו היילה מריאם.


כתוצאה מהידוק הקשרים התגבש הסכם בין המדינות שלפיו התחייבה ממשלת אתיופיה לאפשר את עלייתם של חמש מאות יהודים בחודש, בתמורה לעזרה כלכלית, חקלאית ואספקת ציוד רפואי ונשק. בישראל, מינה ראש הממשלה יצחק שמיר את אורי לוברני כאחראי על העלייה מאתיופיה. פעילותו של לוברני מול הממשל האתיופי הניבה תוצאות והממשל אישר להעלות את היהודים. עד חודש מרץ הועלו כ-3,000 איש, ואז הופסקה העלייה.


בראשית 1991 עמד שלטונו של מנגיסטו , בפני התרסקות נוכח כוחות המורדים שהתקרבו לאדיס אבבה. הדחתו הקרובה של מנגיסטו עוררה את החשש כי גורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר לעלייה ארצה נתון בסכנה. כתוצאה מכך החלה ממשלת ישראל (בראשות יצחק שמיר) בניהול משא ומתן, בתיווך ארצות הברית, עם השליט האתיופי, במטרה לסכם על הוצאתם המהירה של היהודים מאתיופיה לישראל.

בסוף מאי 1991, ימים ספורים לפני נפילת אדיס אבבה בידי המורדים, נמלט מנגיסטו מאתיופיה ומצא מקלט בזימבבואה. המשא ומתן בין הצדדים הואץ ולבסוף הושגה הסכמה בין בכירי ממשל מנגיסטו לבין ממשלת ישראל, על העלאתם של יהודי אתיופיה ארצה תמורת כ-35 מיליון דולרים ומקלט בארצות הברית לכמה מבכירי ממשלו.


לאחר גיבוש ההסכמה בין שתי המדינות, הורתה ממשלת ישראל לצה"ל לפתוח במבצע הצלה אווירי לחילוצם של יהודי אתיופיה. במהלך כ-34 שעות (בין 24 ל-25 במאי 1991) טסו כ-30 מטוסי נוסעים ומטען בין נמל התעופה בן-גוריון לנמל התעופה באדיס אבבה והעלו כ-14,400 יהודים. פרט לחיל האוויר השתתפו במבצע המסובך ארגון הג'וינט, "המוסד" ומאות לוחמים מיחידת שלדג שאבטחו את אזור נמל התעופה.


במבצע הזה, שזכה לכינוי "מבצע שלמה", נקבע שיא עולמי - 1087 נוסעים במטוס בואינג 747 אחד (של חברת אל על) - טיסה שבמהלכה נולד תינוק (ועל כן גדל מספר הנוסעים באחד).


משבר הקליטה של הגל השני


אף שנצטבר ניסיון עם עולי מבצע משה והוסקו לקחים, הדבר לא מנע את המשך משבר הקליטה גם אחרי מבצע שלמה.


רבים מהעולים כלל לא היו מודעים באתיופיה לסטיגמות הגזעיות ולהיותם מיעוט אתני בולט בתוך העם היהודי. רגע הגילוי היה בשבילם שוק גדול. הרגישות שנוצרה בקרב האתיופים לתדמיתם ותחושת העלבון שרבים נושאים בלבם עד היום השתקפו בפרשת השמדת תרומות הדם. ב-24 בינואר 1996 פורסם בעיתון מעריב שמנות דם הנתרמות על ידי עולים מאתיופיה מועברות להשמדה. למעשה הסתבר, כי על פי מדיניות מגן דוד אדום, שלא הובאה לידיעת משרד הבריאות, הושמדו בשנים 1984 - 1996 כמעט כל מנות הדם שנאספו מעולי אתיופיה וצאצאיהם. החשיפה העצימה את תחושות הזעם והעלבון בקרב העולים.


מספר ימים לאחר חשיפת המדיניות הזו, ב-28 בינואר 1996, הפגינו כעשרת אלפים מבני העדה מול משרד ראש הממשלה, תחת הסיסמה "דמנו כדמכם". המשטרה, שנערכה בכוח קטן להפגנה שקטה, הופתעה מעוצמת המחאה. המפגינים הסתערו על השוטרים במקלות, אבנים וברזלים. בתגובה השתמשה המשטרה בזרנוקי מים, רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי. בהפגנה נפצעו כ-20 מפגינים ו-41 שוטרים, וניזוקו כ-600 מכוניות של עובדי משרד ראש הממשלה. ההפגנה הסוערת הזו נחרטה בזיכרון הקולקטיבי של עולי אתיופיה כאירוע מכונן, הממחיש את מה שנתפס מבחינתם כגזענות כלפיהם בחברה הישראלית. בעקבות זאת הוקמה ועדת בירור לפרשה, בראשות נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון. הוועדה קבעה שההחלטה שלא להשתמש בדם של יוצאי אתיופיה אמנם לא יצאה ממשרד הבריאות, אבל נבעה ממניעים רפואיים שלא היו נגועים בגזענות. עם זאת, הוועדה גם קבעה שדרך הטיפול של הרשויות בעניין זה היתה שגויה. היא המליצה על שינוי הנהלים לגבי קבלת תרומות דם כך שההתייחסות לתורם תהיה באופן פרטני ולא על בסיס שיוך קבוצתי.


ראוי לציין שלרוב העולים לא היתה קבוצת השתייכות והזדהות עדתית רחבה בקרב המקומיים, כפי שהיתה לעולים המזרחיים והאשכנזים בתקופת היישוב ובגל העליה ההמונית. מבחינה טכנית עולי אתיופיה מסווגים כמזרחיים (יוצאי אסיה-אפריקה) אבל אפילו מבחינת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדובר בקבוצת מוצא נפרדת, עם מוסדות דת משלהם. הדבר חיזק את תחושת הבדידות, הזרות וחוסר הגיבוי של העולים מאתיופיה.


זאת ועוד, רבים מחוקרי גל העליה טענו כי הטיפול בעולים מאתיופיה כאוכלוסייה נזקקת וריכוזם במרכזי קליטה ניתק אותם ממרכזי הערים, עיכב את השתלבותם והפך אותם לפסיביים ולתלויים במוסדות הקליטה ונציגיהם; עקב כך גם נפגעו אפשרויות התעסוקה שלהם. מרכזי הקליטה הפכו למגורי קבע ולמעין 'גטאות', והאולפנים וההקצבות-למחיָה היו למקלט מפני יציאה לעבודה. כאשר עולה אינו מסוגל לבצע את תפקודיו השגורים ולהיות אדון לחייו, ניטל ממנו גם כבודו. בשל מחסור בדיור, שוכנו רבים מהם, כמו קודמיהם במבצע משה, במגורונים ארעיים (קרוונים), אשר היוו כבר להזנחה והתפתחות תרבות עוני.


הקושי הגדול ביותר בתהליך הקליטה היה פערי ההשכלה ובתוכם קשיי השפה (בכתב ובעל פה). מתוך אלה שהגיעו ארצה במבצע משה ושלמה, 80% לא ידעו קרוא וכתוב אפילו בשפת אמם, כלומר הגיעו לארץ אנאלפביתים. נקודת הפתיחה הזו הפכה את תהליך הקליטה לגיהינום עבור הצד הקולט והצד הנקלט כאחד. מערכת החינוך הישראלית עשתה מאמצים רבים לשפר רמת ההשכלה של העולים והושקעו בכך משאבים רבים. אבל בשל הפער העמוק ובשל טעויות אסטרטגיות של משרדי הממשלה - שנעשו לעתים בתום לב ולעתים כתוצאה של צרות עין וחוסר תבונה - המאמץ לא עמד בציפיות והפערים נותרו גדולים במשך זמן רב.

פערי ההשכלה הקרינו באופן ישיר על ביטחונם העצמי של העולים מאתיופיה ועל תדמיתם הנמוכה בציבור הרחב. הם גם פגעו בסיכויי התעסוקה שלהם. מעסיקים רבים נמנעים עד היום מלהעסיק אתיופים (גם בעלי השכלה אקדמית) מתוך הנחה מוטעית שהם אינם כשירים לתפקד היטב בארגון.


התהוות בעיית הפלאשמורה


מבצע שלמה חשף את בעיית הפלאשמורה במלוא עוצמתה. משמעות המונח "פלאשמורה" או "פלאסמורה" (Falas Mura ) היא ככל הנראה "פלאשים מומרים", קרי: אלה מקרב יהודי אתיופיה שהמירו את דתם לנצרות. כאמור, התנצרותם של חלק מעדת ביתא-ישראל החלה בסוף המאה ה-19, בזמן התגברות פעילותו של המסיון הנוצרי באתיופיה, ונמשכה גם במאה ה-20.


זמן קצר לפני תחילת מבצע שלמה החליטה הממשלה שלא לכלול בו כ-2,800 צאצאי יהודים שהתנצרו (מבני קהילת הפלאשמורה), שהגיעו לאדיס אבבה בתקווה לעלות ארצה. נאמר להם שהם לא יוכלו להגר, עד לבירור זכאותם לעלייה על פי חוק השבות. כאן חייבים לציין כי מספר לא מבוטל מבין עולי מבצע שלמה, ולמעשה עוד קודם לכן במבצע משה (חיים דיבון, שגריר ישראל באתיופיה דאז, העריך את מספרם בשלוש מאות), היו ככל הנראה נוצרים שהתחזו ליהודים כדי לזכות באשרה הישראלית. הדבר רק חיזק את היסוס והספקות בקרב הפקידים, הפוליטיקאים ואנשי הדת סביב העלאת הפלאשמורה.


רוב משפחות הפלאשמורה עלו לישראל אחרי מבצע שלמה ועברו גיור כהלכה, אך מקצתן נותרו באדיס אבבה, ללא ידיעה על הצפוי להן. גופים פילנתרופיים יהודיים, כמו הג'וינט וארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה (NACOEJ), העניקו למשפחות הללו קצבאות קיום בסיסיות. הוויכוח על זכאותם לעלייה או להגירה לישראל נמשך לאורך שנים בין משרדי ממשלת ישראל ובקרב קהילת יהודי אתיופיה.


עד 2017 עלו 1,300 מבני הפלאשמורה. על רקע מחאה ציבורית, הממשלה אישרה באוקטובר 2018 את הבאתם לארץ של כ-1,000 איש נוספים מתוך 8,000 שהמתינו לעלייה בגונדר ובאדיס אבבה. על פי הצעת ההחלטה שהגישו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון, אושרה עלייתם לישראל של בני הקהילה שהוכיחו כי הם מזרע ישראל מצד אביהם ומעוניינים להתגייר, ושילדיהם כבר נמצאים בארץ והגישו בקשה להעלותם. בתחילת ספטמבר 2020, אישרה הממשלה הקצאה של 370 מיליון שקל לצורך העלאה לישראל וקליטה של 2,000 בני הפלאשמורה מתוך קהילת הממתינים. מבצע העלייה אושר בהחלטת ממשלה באוקטובר והחל בסוף נובמבר 2020.


הערה: יחסה של העדה האתיופית לבני הפלאשמורה דו-ערכי. יש המקבלים אותם בזרועות פתוחות, כחלק בלתי נפרד מהעדה, ויש הרואים בהם מתנצרים ואף נציגי המסיון שאינם ראויים לבוא בעדת ישראל. הנה כי כן, בטקס שנערך ב-2007 תחת הכותרת "למגר את תופעת המסיון בקהילה" קראו שורת קייסים לעצור את עליית הפלאשמורה לישראל. הם טענו שעקב מצבם הכלכלי הקשה של יהודי אתיופיה בארץ, רבים מאנשי הפלאשמורה חזרו לנצרות והקימו כנסיות ביפו, בירושלים וברחובות. לדבריהם "הפעילות המיסיונרית היא חציית קווים אדומים שעלולה להצית את הקהילה ולגרום לשפיכות דמים". משתתפי הכנס בחרו ועד פעולה בראשות הקייסים, שתפקידו למפות את המיסיונרים בכל יישוב ולהכין רשימה של מיסיונרים אותה יעבירו למשרד הפנים, בבקשה למנוע מהם להתחתן או להיקבר בקבר ישראל" (איינאו פרדה סנבטו. 5.2.2007. הקייסים האתיופים: לעצור את עליית הפלאשמורה לישראל, הארץ).


פינוי הקרוונים


בשנת 1990, ערב הגעתה של העלייה העצומה מברית המועצות, פנתה מדינת ישראל אל האדריכל יונה פיטלסון, אשר היה בעל ידע וניסיון מוכח בכל הנוגע ליחידות דיור מתועשות, ומינתה אותו כראש צוות תכנון פרויקט המגורים הזמניים, לפתרון מצוקת הדיור. 27,000 קרוואנים ומגורונים הוצבו תוך שנתיים כפתרון דיור מיידי וזמני, עד להשלמת בניית הקבע של משרד הבינוי והשיכון.


בהתפלגות יחידות הדיור לפי אזורי הארץ נמצא כ-30% מהן במרכז הארץ ועוד כ-30% מצפון לנתניה. שאר היחידות נבנו בנגב ובישובי יש"ע. האתרים הגדולים ביותר היו בבאר שבע (בנחל בקע הוצבו 2308 יחידות דיור), בסמוך לעכו (בחצרות יוסף הוצבו 1658 יחידות דיור), בחצור הגלילית (בחצורית הוצבו 918 יחידות דיור) ובסמוך לחיפה (בנוה כרמל הוצבו 914 יחידות דיור). השאפה לפיזור גדול ככל שניתן הולידה גם אתרים קטנים של מספר עשרות יחידות דיור. סה"כ הוקמו ברחבי הארץ כ-430 שכונות קרוונים.


חשוב לציין כי מלכתחילה לא נקבעו אתרים מיוחדים עבור עולי אתיופיה, אך כאשר הגיעו אלו ארצה במבצע מהיר, אוכלסו במלואן שכונות אחדות, אשר בהן לא התגוררו אוכלוסיות עולים אחרות. יתרה מזאת, העולים מחבר העמים שהו במתחמי הקרוונים זמן קצר עד למעבר לדירות קבע. האתיופים, לעומתם, נותרו במתחמים הללו הרבה אחרי המועד שתוכנן להעברתם.


פינוי הקרוונים בשלהי שנות התשעים והמעבר של העולים לדירות משלהם סימן את ראשיתו של מפנה לטובה בתהליך הקליטה של העולים מאתיופיה.


יציאת אתיופיה


סיפור הגבורה המושתק


היציאה ההמונית של יהודי אתיופיה למדינת ישראל, שהחלה בתחילת שנות ה-80, נעשתה בחיפזון ובחשאי. רוב העולים יצאו בחוסר כל כי מכירת רכוש עלולה היתה להסגירם למקומיים. הדרך הייתה ארוכה, קשה ומסוכנת, כולל השהות במחנות הפליטים בסודן, וגבתה למעלה מ-4000 קורבנות. חוקר העליה מאתיופיה, גדי בן עזר כותב:

"הם נאלצו לנוע מהר וללא הפסקה, לעתים ללא שינה, במסלולים הרריים צרים, בלילה, תוך חשש שאם לא ינועו די מהר ילכו לאיבוד. רבים נפלו ונפצעו ונאלצו להישאר מאחור ולהמתין לקרובי משפחה שיאספו אותם בחזרה לכפרם. צעירים נאלצו לתמוך במבוגרים, הורים בילדיהם. רובם עברו תקופות של מחסור חמור או מוחלט באוכל ובמים, והיה עליהם לחצות מעברי הרים גבוהים וגאיות עמוקים, נהרות זורמים ואזורים מדבריים. הם סבלו ממחלות הנפוצות באזורי שפלה, בייחוד מלריה, לאחר שירדו מההרים הגבוהים שבהם גרו. גם טפילי נהרות הציקו להם ופגעו בבריאותם. אמהות נאלצו להניק תוך כדי הליכה. העולים היו חייבים להסתתר מחיות טורפות וגם מחיילי הממשלה ומשודדי דרכים, "שיפטה", השולטים בשבילים ההרריים עקב מלחמת האזרחים המתמשכת באתיופיה. רבים נאסרו ונחקרו בעינויים קשים בדרך, הוחזרו לאחור שוב ושוב. כספם של רבים נשדד וכן בגדיהם ולעתים קרובות גם כדורי המלריה והאוכל והמים שנשאו. נערות ונשים צעירות עברו חוויות של אונס או סכנת אונס וחטיפה. יש מהן שנותרו בסודן, או הועברו כשפחות לסעודיה. בסודן, רבים חלו ומתו. בתקופה מסוימת מתו כ-15 בני אדם ביום במחנה אומרקובה.רבים קברו בלילה, תוך נשיכת בגדם כדי שלא יישמע בכיים. רבים קברו באוהל שלהם במחנה הפליטים, וביקשו לעבור לאוהל אחר. בנוסף, היה קיים גם הסבל הנפשי. ההולכים במסע חוו קודם כל סבל בגלל הפרידה מבני משפחה. כאב זה הועצם וקיבל פנים מיוחדות בהקשר של התרבות האתיופית, שבה אדם מנותק ממשפחתו נחשב אדם לא-שלם. אחד המאפיינים הכואבים של המסע הוא שרוב המשפחות התפרקו בדרך: קודם כל עקב הצורך לצאת בחלקי משפחה, ואחר כך עקב קשיי המסע הרגלי ותלאותיו או עקב המוות הרב, בעיקר בסודן. רבים חשו, וחלק עדיין חשים בישראל, את אשמת הניצולים שנותרו בחיים, ואשמה על כי לא קברו את קרוביהם כראוי, לפי הנוהג, תוך נתינת הכבוד לנשמת המת. רבים גם נושאים תחושת השפלה וביזוי של הסבל הנפשי שקשור בחוויות טראומטיות. העולים עמדו בעת המסע במצבים של חוסר אונים ועינוי נפשי. נערות נאלצו לעמוד לפעמים במשך ימים לצפות בחבריהן או אחיהן מעונים או תלויים "הפוכים" בשמש הקופחת, כשהן סובלות סבל רגשי עצום. אחרות נאנסו ואיבדו אחר כך עניין בחייהן. נערים עברו לעתים חוויות של חוסר אונים עקב חוסר היכולת לסייע לאחיותיהם, לקרובות משפחה אחרות, ולחברות ללימודים, שהם מרגישים אחראים להם. כל אלה הביאו רבים מהצעירים והצעירות להתנסות במשברים נפשיים, שבהם שאלו עצמם שאלות נוקבות על עצם ההחלטה לצאת למסע." (גדי בן עזר. 2003. המיתוס הפרטי של יהודי אתיופיה. פנים, 26).

חילוץ היהודים ממחנות סודן ל"ירוסלם" החל אחרי לחץ חזק על ממשלת ישראל מצד יהדות צפון אמריקה ובתמיכה. מקצת מיהודי אתיופיה הגיעו למחנות פליטים בסודן ומשם הוטסו לישראל ומקצתם הובאו לחוף הסודאני של הים האדום ונאספו משם על ידי כלי שיט של חיל הים, או הוטסו על ידי מטוסי חיל האוויר ממנחתים שהוכשרו במדבר הסודאני. בחילוץ, שנעשה בחשאיות ובחשכה, היו סיכונים רבים הן למחלצים והן למחולצים, כיוון שסודן היתה אז מדינת אויב מוסלמית.


יהודי אתיופיה הצליחו לעמוד בגבורה במסע התלאות הזה הן בשל חוסנם הנפשי וכושר ההישרדות הגבוהים שלהם והן בשל אמונתם החזקה. החלום להגיע לציון ("ירוסאלם") הוא חלום עתיק של יהודי אתיופיה שהועבר מאב לבנו ומאם לבתה. הם האמינו שיום אחד "הזמן יגיע" והם ישובו לארץ ישראל. לכן המסע לישראל נתפס על ידם מלכתחילה כמעין אירוע ניסי המונחה על ידי האל – בדומה ליציאת מצרים.


למרבה הטרגדיה רוב הציבור הישראלי לא תפס את העליה מאתיופיה כסיפור של סבל, קורבן וגבורה ולמעשה כלל לא הכיר את הסיפור הטרגי וההירואי. לאדישותה של החברה הישראלית לאפוס של יהודי אתיופיה ולצורך להנציחו היו מספר סיבות:

א. מעטה החשאיות הבלתי נמנע שנפרש על המבצע בעת התרחשותו וגם זמן רב אחר כך.

ב. העדר תיעוד המסע בזמן אמת (לא היה בידי העולים מצלמות ומכשירי הקלטה).

ג. הנטיה הטבעית (התרבותית בעליל) של מהגרים להצניע את עצמם ולהוריד פרופיל, לצד העדר שליטתם בעברית (דיבור וכתיבה).

ד. הטראומה הקשה שעברו העולים במסע ארצה הולידה הדחקה קולקטיבית ואישית. במשך תקופה ארוכה העולים התכנסו בשתיקתם ושמרו את סיפור המסע והטראומות האישיות בבטן. רבים סובלים מהטראומה עד היום.

ה. דעות קדומות והתנשאות המובנים ב"תרבות הלבנה" כלפי האפריקאים, ובכלל זה בחברה הישראלית.

ו. עייפות החומר של הישראלים בכל הנוגע להנצחה וייצור מיתוסים לאומיים.


וכמו להוסיף מלח על פצעיהם, הקליטה בישראל היתה ועודנה תהליך ארוך ומלא קשיים ואכזבות עבור העולים מאתיופיה. הממסד הדתי וחלקים נרחבים מהציבור המשיכו להטיל ספק ביהדותם ובמניעיהם (הם נדרשו לגיור לחומרה) וסטריאוטיפים שרווחים כלפי האפריקאים בעולם המערבי דבקו בהם ואימללו אותם. וכפי שהסברנו לעיל, היו גם קשיי הסתגלות שקשורים בפערי תרבות: רמת השכלה נמוכה, אי ידיעת השפה העברית, הבדלי מנטליות וקשיי התאקלמות בשוק העבודה.


זאת ועוד, תהליך "הקליטה המתווכת" שהתבצע בחסות הסוכנות היהודית הקל על העולים בהבטים מסויימים והיקשה עליהם בהבטים אחרים – למשל, סירבול בירוקרטי וגילויים של בורות וחוסר רגישות מצד הרשויות הקולטות.


למרבה השמחה הדברים הולכו והשתפרו עם הזמן. בעשור האחרון, בעקבות גלי המחאה, התחזקות הרגישות הדמוקרטית והאתוס הרב תרבותי, ומעל לכל בעקבות צמיחתו של דור חדש של צברים-אתיופים משכילים ואסרטיביים - מתחיל סיפור יציאת אתיופיה לצוף ולחלחל לתודעה הציבורית הישראלית, באמצעות יוזמות מדעיות וציבוריות מגוונות וסיקור תקשורתי מעמיק ואמפטי יותר. להלן נסקור כמה מהיוזמות המרכזיות בתחום:


סרטים, קטעי וידאו ואודיו


- בית אביחי העלה לאתר הבית שלו סרט וידיאו שבו במאי הסרטים דוד גברו, איש החינוך דוד מהרט ומנהלת רשת א' של קול ישראל צגה מלקו מספרים על הכמיהה העמוקה לישראל של יהודי אתיופיה ועל מסע העלייה המפרך שגבה מחירים קשים.


- הסרט "בצאת ישראל" על עולי אתיופיה דרך סודן הוקרן בפסטיבל דוקאביב 2010. בימוי ותסריט: מני אליאס, הפקה: מיכה שגריר.


- דני לימור. 19.11.2015. פעילות המוסד בדרום סודן - דני לימור איש המוסד - מזיכרונות איש מוסד באפריקה. כנס בנושא פעילות המוסד בדרום סודאן בין השנים 1969-1972, בית ספר שדה כפר עציון.


- יציאת אתיופיה: סדרת פודקסט על ההיסטוריה של אתיופיה, המסעות והמבצעים לחילוץ יהדות אתיופיה. יוצר הסדרה: נתן פוזניאק ויובל מלחי.


- ב-2008, במלאות מאה שנה להולדתו של יונה בוגלה, מי שהוכתר כ"הרצל של יהודי אתיופיה", יצא לאקרנים סרטו של מיכה שגריר 'על כנפי יונה' (בימוי: טזתה גורמאי). הסרט מבוסס על חומרי ארכיון נדירים, שרובם אותרו ונחשפו רק באותה שנה, כתוצאה מהפקת הסרט, וכן על עדויות של בני משפחתו, תלמידיו ומוקיריו של בוגלה. הסרט ביקש לחשוף ולשמר לא רק את סיפור חייו המופלא של אחת הדמויות המרכזיות בעליית יהודי אתיופיה, אלא גם לתת ביטוי לנפתולי מסעם לישראל ומורכבות קליטתם.


- באפריל - מאי 2017 שודרה בערוץ 1 הסדרה ירוסלם (במאי - לוי זיני מפיק : אבישי פרץ יוזם הסדרה: ניר טויב ז"ל). הסדרה, בת חמישה פרקים, מהווה תיעוד מקיף של תולדות קהילת יהודי אתיופיה. לסדרה, שהוגדרה על ידי מפיקיה כמעין "עמוד האש" של עליית יהודי אתיופיה, רואיינו בני הדור הראשון והשני מקרב העולים, קייסים רבנים, פעילי עלייה, אנשי מוסד ושייטת, מפקדי האניות והטייסים, מקבלי ההחלטות ורבים אחרים שסיכנו את חייהם כדי להביא את יהודי אתיופיה לארץ אבותיהם.



תוכניות הדרכה


- תנועת הצופים, המפעילה את פרויקט שב"א (שילוב בני הקהילה האתיופית), יזמה פרויקט הדרכה סביב יום הזיכרון השנתי לנספי המסע מאתיופיה לישראל. לצורך כך הוצאה לאור חוברת שכוללת מידע על העליה לישראל מאתיופיה, עדויות של אנשים שהשתתפו במסע, שירים ועוד.


- תנועת "המחנות העולים" יזמה פעולות חינוכיות שונות לציון יום הזיכרון (כך למשל, אירוע יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. אתר תיקון – קבוצות הבחירה של המחנות העולים).


- תוכנית מט"ח (במסגרת "בין הצלצולים – חינוך חברתי וכישורי חיים), יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל (פיתוח: שיר דרור בשיתוף שולה מולא - מטח, בשיתוף הקרן לקידום מקצועי).


- הספריה הלאומית, פרסמה אוסף תעודות ומסמכים הקשורים לאפוס מסע ההיחלצות של יהודי אתיופיה. כך למשל, חוברת הנצחה של שליח המוסד פרדה יזזאו אקלום, שהיווה ראש גשר למבצע העליה מסודאן (ראו: חן מלול. 24.5.2017. פרדה יזזו אקלום: האיש שלנו בסודאן. הספרנים – בלוג הספריה הלאומית).




מחקר, עיון ופרוזה

- גד בן עזר. 2003. המיתוס הפרטי של יהודי אתיופיה. פנים, 26.


- גד בן עזר. 1992. כמו אור בכד - עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. הוצאת ראובן מס.


- גד בן עזר. 2007. המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל, 1977-1985. מודן.