top of page

פולקלור, מורשת ונוסטלגיה בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל - חלק א'

אסף עיבד והוסיף: עוז אלמוג

חלק ב'

חלק ג'

חלק ד'

רקע היסטורי


יהודים כהי עור

מוצאם של יהודי-אתיופיה הוא חידה בלתי מפוענחת, בשל העדר תיעוד עצמי ובעיקר בשל מיעוט מקורות כתובים – רובם עדויות של שליחים ונוסעים אירופאים שביקרו באתיופיה בתקופת שונות. יתר על כן, כיוון שלסוגית המוצא יש היבטים פוליטיים, חברתיים ודתיים, טבעי שנוצרו סביבה הטיות ורעשים רבים, שמקורם באינטרסים כאלה ואחרים.


מטבע הדברים, ככל שהתקופה עתיקה יותר כך הדיווחים מעורפלים, מקוטעים ומערבבים בין דמיון למציאות ובין עובדות לשאיפות. למעשה איש אינו יודע אל נכון מהיכן בדיוק צמחה והתגבשה החברה היהודית באתיופיה ולמעשה קשה אפילו לקבוע בוודאות אם מדובר בצאצאי העברים הקדמונים או בשבטים וקבוצות מקומיות שאימצו לעצמם במהלך השנים הרגלים ומוסכמות בהשפעת הנצרות והאסלאם.


חשוב להדגיש כי השאלה אודות המוצא אינה ייחודית רק ליהודי אתיופיה. למעשה בשנים האחרונות התרחב המחקר והפולמוס סביב סוגיית מוצאם של היהודים (מכל העדות), בעיקר לנוכח התפתחות המחקר הגנטי, אבל לגבי האתיופים היא מסקרנת במיוחד, כי מדובר בתרבות שהיתה מבודדת במשך שנים רבות ובלתי ידועה לרוב היהודים ברחבי העולם.

מיצג של עמותת אינסרה. התמונה באדיבות העמותה


לגבי מוצאה של יהדות אתיופיה הועלו מספר סברות, מקצתן הגיוניות ומקצתן קצת פחות: על פי סברה אחת מדובר במהגרים יהודים (יש הגורסים שמדובר בצאצאים של קבוצה מפורשי שבט דן) שנדדו לאתיופיה דרך הנילוס, הים האדום או דרכים יבשתיות אחרות. במהלך נדידתם גדלה השפעתם וסופחו אליהם אפריקאים משבטים מקומיים דרך קשרי נישואים. סברה זו מתבססת על תעודות המעידות על קיומם של גלי הגירה מאזור הנילוס (ערש הולדתם של היהודים) דרומה. סברה שניה טוענת שהם צאצאים של גולי יהודה אשר ישבו באזור אסואן כחיל מצב.

סברה שלישית קושרת את מוצא העדה לתושבי המקום. על פי סברה זו מוצאם של יהודי-אתיופיה מקבוצה אתנית מקומית אשר במהלך ההיסטוריה קיבלה על עצמה את היהדות באמצעות השפעות תרבותיות – בעיקר נוצריות.


אלה שטוענים שאין מדובר במהגרים אלא בשבטים אתיופים מקומיים, שהושפעו על ידי גורמי חוץ, נסמכים על ניתוח אנתרופולוגי המצביע על כך שיהודי אתיופיה זהים מבחינת פזיולוגית לאתיופים שאינם יהודים, וכן על העובדה שלחלק מן האמונות, מהמנהגים ומהספרות של יהודי-אתיופיה יש מקבילות אצל הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, ובמקרים מסוימים הם אף הועתקו ממנה.


סברה רביעית קושרת בין מלכת שבא ליהדות אתיופיה. הספר "כברה נגסת" (כבוד מלכים), הוא החיבור המרכזי של הספרות החבשית ומבוסס, לדעת החוקרים, על מקורות יהודיים ונוצריים. בספר מסופר על מלכת שבא שבאה לבקר את המלך שלמה בירושלים מפני ששמעה על חוכמתו ועושרו. המלכה האתיופית כה התרשמה מהמלך היהודי עד שהמירה את דתה. סמוך לחזרתה לאתיופיה נולד לה בן ושמו מנליק. בהגיעו לפרקו החליטה המלכה לשלוח את בנה לאביו היהודי. לימים, כאשר חזר מנליק לאתיופיה שלח איתו שלמה משלחת של כוהני דת ואת לוחות הברית או את ארון הקודש. מנליק הגיע לאקסום שבאתיופיה ויסד שם ממלכה יהודית שצאצאיה הם היהודים האתיופים.


סברה חמישית גורסת ש"ביתא ישראל" (כך מכונים היהודים באתיופיה) הם יהודים אשר ירדו דרומה לאחר חורבן בית ראשון עם גלותם של שבטי ישראל. כזכור, לגלות עשרת השבטים גרמה מלכות אשור בשליש האחרון של המאה ה- 8 לפנה"ס. לפי המסורת הזו הוגלה אחד השבטים לארץ כוש, היא אתיופיה. ההיסטוריה שבעל-פה של יהודי-אתיופיה תומכת בגרסה זו. בספרה של יעל כהנא, "אחים שחורים" (1977) מספר אבא אורי (דמות נערצת על יהודי אתיופיה), שבני ישראל ירדו למצרים בעקבות חורבן בית ראשון והתמקמו שם. אחרי המלחמה של קליאופטרה, מלכת מצרים, נגד הרומאים, הם היגרו לאתיופיה והתמקמו באקסום, ששנים רבות לאחר מכן הפכה לבירת השושלת הסלמוניקית.

העובדה שיהודי אתיופיה לא הכירו את המשנה, התלמוד, ספרי הפסוקים המאוחרים ואת חג החנוכה והפורים (שהם חגים מאוחרים) מובאת כתימוכין לסברה זו. ראייה נוספת לגרסה שמוצא "ביתא ישראל" מבית ראשון היא העובדה שתפילת היהודים האתיופים מתנהלת על ידי זמירות הקייסים (כוהני הדת) כאשר כל הקהל עומד מאחוריהם, בדומה לזמירות שהיו מזמרים בבית המקדש.


סברה שישית גורסת שגולים מארץ ישראל הגיעו לאחר חורבן הבית הראשון ל"ייב" שבמצרים והקימו שם התיישבות יהודית. כאשר נחרבה ייב בסוף המאה ה- 5 לפנה"ס נדדו היהודים משם לאורך הנילוס הכחול דרומה, עד למקורותיו סמוך לאגם טאנא שבאתיופיה, ושם הם התיישבו. סברה זו מסתמכת על כך שניתן למצוא סימנים לניב הקווארה המדובר באזור אגם טאנא, שהוא הניב המקובל בשפתם של יהודי-אתיופיה. יש חוקרים שביטלו סברה זו מכל וכל בטענה שהמרחק גדול מדי וכך גם הבדלי המנהגים.


על פי סברה שביעית, האזור הצפוני של אתיופיה היה עשיר מבחינה תרבותית וחומרית ושמר על קשר עם דרום-ערב. הקרבה הגיאוגרפית הקלה על מעבר אנשים וסחורות מדרום ערב לאתיופיה ולהיפך. ההנחה היא שסוחרים יהודים מדרום ערב חצו את הים האדום והתיישבו באתיופיה. סברה זו מסתמכת על העובדה שבמאות הראשונות לספירה הנוצרית אימצו רבים מתושבי דרום-ערב את היהדות. חוקרים טוענים ששינוי הדת נבע בשל עוצמתה והשפעתה הגדולה של הקהילה היהודית-ערבית באותה עת. גרסה מעט שונה מעלה את ההשערה שיהודי-אתיופיה הם צאצאי סוחרים מימי שלמה שספינתם טבעה והם נאלצול להישאר באתיופיה ולהקים בה את ביתם החדש.


סברה שמינית גורסת שהיהודים באתיופיה היו שבויי מלחמה, שהובאו לשם ע"י הקיסר החבשי כלב, שניצח את המלך הדרום-ערבי הגר יוסף דונואס במאה השישית לספירה. כלב הושיב את השבויים בגבולות ארצו והם הפכו לגרעין הקהילה היהודית באתיופיה. אלה שהעלו סברו זו הצביעו על כך שלאחד מבניו של הקיסר קראו "ביתא ישראל".


אוטונומיה יהודית בצל כיבושי האסלאם והנצרות

ההיסטוריוגרפיה של היבשת השחורה אינה מונחת על בסיס עובדתי (אמפירי) שקרוב אפילו לזה האירופאי או הסיני, ההודי והערבי, שכן מדובר באזור גיאוגרפי שהיה ובמידה רבה עודנו מפוצל לרסיסי קבוצות - תרבויות שבטיות שלא הגיעו לרמה גבוהה של תודעה היסטורית ושימור חומרי. ההיסטוריה של העתיקה של אתיופיה כוללת פערי מידע רבים ובכלל זה חוסר במידע על התפתחות קהילות היהודים באזור.


באופן כללי, ומבלי להיכנס לפרטים ולפולמוסים היסטוריים, אפשר להגיד שגורלם של היהודים, כמו של קבוצות אתניות ודתיות אחרות, הושפע במשך מאות בשנים מהמלחמות וחילופי השליטים, ובעיקר מהמאבק המתמשך בין האסלאם לנצרות ובין קבוצות אתניות בתוך הגבולות המשתנים של אתיופיה ואריתריאה. היו שליטים שהטיבו עם היהודים והיו כאלה שהמיטו עליהם גזירות ורדפו אותם.


בֵּיתֶא ישראל (אופן הביטוי: "בֵּתא אסראל", בעברית: "בית ישראל") הוא שמה של הקהילה היהודית שהתהוותה באתיופיה במשך מאות ואולי אלפי שנים. לאחר עליית השושלת הסולומונית העדה נקראה אייהוד ("יהודים") – כינוי שהוחלף מאוחר יותר בציווי הקיסר יסחק בכינוי הגנאי פֶלַאשַה (ברבים: "פלאשים"), שמשמעו בשפת הגעז "גולים" ו"פולשים".


עד העת החדשה לא ידוע על מפגשים וקשרים משמעותיים בין יהודי אתיופיה לשאר העם היהודי. ידיעות שהגיעו בימי הביניים על העדה ניזונו משמועות רחוקות על המלחמות בנוצרים, וכן ממפגשים עם מספר שבויי מלחמה מבני העדה שנפדו ע"י יהודים בעיקר במצרים - במאות הט"ו ט"ז.

המגע הראשון והנקודתי שנוצר בין ביתא ישראל לשאר תפוצות ישראל היה ככל נראה בסוף המאה ה-9. מסופר על הסוחר והנוסע היהודי אלדד הדני שהגיע לקירואן ודיווח על ממלכה יהודית עצמאית שהיא ממלכת ביתא ישראל. היו רבנים שהאמינו לדבריו והיו שפקפקו באמיתותם. מקום מוצאו של הדני אינו ידוע, אך מקובל להניח שבא מאחת הקהילות היהודיות בחצי האי ערב, אולי מנג'ראן. כתביו משלבים אלמנטים ריאליסטיים ופנטסטיים, ואמינותם מוטלת בספק.


עד המאה השמונה עשרה הגיעו לאירופה רק רסיסי דיווחים בעל פה על יהודים באתיופיה. מידע כתוב על עליהם פורסם בפעם הראשונה על ידי הנוסע האנגלי ג'ימס ברוס, שחזר ב- 1765 מסיורו באפריקה (הוא במסגרת מסעו לגילוי מקורות הנילוס), והזכיר במפורש את קיומה של קהילת "ביתא-ישראל".

חשיבות מיוחדת למודעות ולהכרה ההדרגתית של האירופאים – יהודים ונוצרים כאחד – ביהודי אתיופיה נודעה לכתבי המיסיונרים הפרוטסטנטים, שפעלו במאה השמונה עשרה באתיופיה, מטעם החברה הלונדונית להפצת הנצרות.


במהלך המאה התשעה עשרה התחזקה פעולת המיסיון באתיופיה. המיסיונרים הקימו בתי ספר והביאו עימם אלפי ספרי תנ"ך כתובים באמהרית שהביאו לעליה במספר האוריינים ואיתם גם מספר המתעניינים באמונה המונותיאיסטית. יהודים רבים ברחבי העולם הומרו לנצרות באותה עת בהשראת הספרות הנוצרית (ובעיקר התנ"ך) והתופעה לא פסחה על היהודים באתיופיה (קהילת היהודים שהתנצרו ידועה כיום בשם פלאשמורה).


החשש מציפורני המסיון הצמיח ככל הנראה את הקשר הראשון של יהודי אתיופיה עם העולם היהודי החיצוני. הקשר הזה נוצר באמצעות יעקב ספיר (1822-1885) רב, מגייס תרומות, חוקר כתבי יד ותייר. הוא היה זה שדיווח (בספרו "אבן ספיר") ליישוב היהודי בארץ ישראל על יהודי המזרח הרחוק, תימן, הודו ואתיופיה (מושב אבן ספיר בהרי ירושלים קרוי על שמו, וכן רחוב "אבן ספיר" בשכונת נחלת אחים בירושלים).


ב-1891 פרסם החוקר אברהם אפשטיין מהדורה ביקורתית של הספר הידוע "אלדד הדני", עם שינויי נוסחאות מתוך כתבי היד, עם מבוא, הערות ונספחים, וצירף אליו מחקר מפורט על הפלשים ומנהגיהם. אפשר להניח שמחקר זה תרם במשהו ליצירת ראש גשר ראשון בין יהדות העולם לביתא ישראל.

הראשון בין היהודים שפעל באופן מעשי לקרוב יהודי אתיופיה לאחיהם היה הרב עזריאל הילדסהיימר ששלח אגרות ומכתבים לרבנים שונים ברחבי העולם ויחד איתם פרסם בעיתונים היהודים באירופה קול קורא להצלת יהודי אתיופיה. קריאה זו גרמה בסופו של דבר לבחירתו של יוסף הלוי על ידי ארגון "כל ישראל חברים" (כי"ח) לשליח לביתא ישראל. הלוי, שנסע במימון הבארון רוטשילד, הגיע לאתיופיה ב-1867 נפגש עם היהודים שם וכאשר חזר לאירופה פרסם מידע על הקהילה. הלוי הציע להקים בתי-ספר יהודיים ביישובי היהודים באתיופיה, אך הצעותיו נדחו והנושא שקע.


הכמיהה לציון

קהילת יהודי אתיופיה, מנתה בתחילת המאה העשרים כ-50,000 נפש. אנשיה התרכזו בשלושה מחוזות עיקריים: מחוז וולו; מחוז תיגרי (בו שלטת השפה התיגרית); ומחוז גונדר (בו שלטת השפה האמהרית). 85% מכלל ביתא ישראל התגוררו באותה עת במחוז גונדר – רובם בכפרים חקלאיים בדומה לשאר האוכלוסיה המקומית.


בשל גודלה של אתיופיה (פי 51 משטח ישראל) היו המרחקים בין ישובי היהודים גדולים מאוד. עובדה זו, לצד העובדה שלא הייתה רשת תחבורה מפותחת במדינה, הקשתה על האינטראקציה בין הקהילות ויצרה שונות תרבותית גדולה (באתיופיה קיימים כ-72 ניבים שונים).


יהודי אתיופיה היו רובם ככולם יהודים מאמינים. ירושלים היתה ונשארה במוקד תפילתם, ואין תפילה שלא הוזכרה בה העיר הקדושה. זקני העדה מספרים שכאשר החסידות היו עפות בשמיים, נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, היו מפנים את מבטם אל הציפורים הלבנות ושרים בהתרגשות: "שמלה שמלה אגרצ'ין (ארצנו), ירוסלם דהנה".


הכמיהה לציון מצאה ביטוי באחד המיתוסים המכוננים של קהילת ביתא ישראל: הסיפור על אבא מהרי. על פי הסיפור המיתולוגי רבים מאנשי "ביתא ישראל" עזבו בשנת 1862 את כפריהם והלכו בכיוון צפון מזרח אל ים סוף במטרה להגיע לירושלים. בראש המסע עמד אבא מהרי (מעין משה בגרסה אתיופית). לסופו של המסע, שהסתיים בכישלון, יש גרסאות שונות, אולם בדבר אחד הכל מאוחדים: בהערצה לדמותו של מהרי, המגלם עבור יהודי אתיופיה את הכמיהה לציון.


בשל הניתוק, לא היתה ליהודי אתיופיה מודעות למפעל הציוני שהחל לתפוס תנופה בסוף המאה התשעה עשרה וראשית המאה העשרים. המודעות החלה להתפתח בראשית המאה העשרים, בשל פועלו של אדם אחד, שהפך למזוהה ביותר עם קירוב יהודי אתיופיה לחיק העם היהודי ובסופו של דבר להעלאתם לישראל - ד"ר יעקב פייטלביץ.


ב- 1904, כארבעים שנה מאז שליחותו של יוסף הלוי, יצא ד"ר יעקב פייטלביץ, תלמידו, לאתיופיה. שליחותו היתה בעידוד רבה הראשי של צפת, הרב צדוק הכהן, ומנקודה זו פייטלוביץ' הפך לדמות המרכזי באפוס חיבורם של יהודי אתיופיה לבני עמם. לצידו פעלו עוד שני אישים חשובים, שנחשבים עד היום לדמויות מפתח באפוס העליה של יהודי אתיופי: תמרת עמנואל ויונה בוגלה.


עמנואל נולד ב-1888 בכפר הסמוך לעיר גונדר, לאם ואב בני הפלאשמורה (כפרים שהתנצרו). הוא למד בבית הספר השבדי-נוצרי באריתריאה האיטלקית, אשר הופעל על ידי החברה הלונדונית לקידום הנצרות בין היהודים. בגיל 16 פגש עמנואל את ד"ר יעקב פייטלוביץ' והצטרף אליו בדרכו חזרה לפריז. עמנואל נשלח ללימודים בבית ספר למורים של ארגון "כל ישראל חברים" בפריז ואחר כך השלים הסמכה לרבנות במכללה לרבנים באיטליה. שם גם הפך למורה (פרופסור). ב-1920 שב יחד עם פייטלוביץ' לאתיופיה ומשם ב-1921 נסעו ביחד לארץ ישראל. עם שובם לאתיופיה ב-1923, הקים פייטלוביץ' בית ספר יהודי להכשרת מורים באדיס אבבה ותלמידו תאמרת עמנואל מונה למנהל בית הספר ששימש גם כמרכז קהילתי לכלל יהודי אדיס אבבה (עמנואל היה אינטלקטואל מוביל באתיופיה, שכיהן כנשיא "המועצה להשכלת העם" וסייע בהכנת המילון האמהרי הראשון). אחריו הוקמו בתי ספר באזור גונדר והרי סמיין (פייטלביץ ניסה לשנות את מנהגי העדה כך שיתאימו יותר למנהגי היהדות הרבנית, ללא הצלחה רבה).


בבית הספר שהקימו פיטלוביץ' ועמנואל למד נער בשם יונה בוגלה. הוא נשא חן בעיני פייטלוביץ, שלקח אותו יחד עם עוד שלושה נערים לירושלים. בארץ ישראל למד בוגלה כשנתיים בבית הספר תחכמוני בירושלים. ב-1924 נשלח לבית הספר היהודי בפרנקפורט שבגרמניה, שבו למד יהדות ולימודים כלליים. ב-1929 עבר בוגלה לעיר לוזן שבשווייץ להמשך לימודים ואחר כך לפריז שבה למד במדרשה למורים של ארגון "כל ישראל חברים".

ב-1931 חזר בוגלה לאתיופיה והצטרף לבית הספר היהודי המקומי באדיס אבבה בניהולו של תמרת עמנואל. עם הזמן הפך למנהיג הבולט בקרב יהודי אתיופיה, ולימים גם הדמות המרכזית בחיבורם ההדרגתי לעם היהודי.


מכתב הרבנים מארץ ישראל

בעקבות פעילותו הנמרצת של ד"ר פייטלוביץ' נשלחה ב-1908 איגרת אל בני העדה, מטעם ארבעים ושלושה מחשובי הרבנים בארץ ישראל ובתפוצות, ובתוכם הראשון לציון דאז, רבי אליהו משה פאניז'ל ורבי יעקב דוד וילובסקי מצפת (הרידב"ז). איגרת זו כללה ביטויי הכרה ראשונים בזהות היהודית של העדה ("אל אחינו בני אברהם, יצחק ויעקב היושבים בארץ חבש"), הבטחה להחשת סיוע רוחני ותפילה לקיבוץ גלויות.


התמיכה וההכרה של הרבנות הראשית לארץ-ישראל ביהודי אתיופיה חוזקו בקול קורא משנת 1921 בחתימת שני הרבנים הראשיים לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והראשון לציון, הרב יעקב מאיר. וכך כתבו: "בחבש, הרחוקה ממרכז החיים היהודיים, חיים מזה יותר מאלפיים שנה רבבות יהודים, אשר למרות כל התלאות והצרות שעברו עליהם נשארו נאמנים לדתם ולעמם. אבל... ניתק מהם כל יחס וקשר עם העולם היהודי הגדול... עד שהרבה גופי תורה נשתכחו מהם לגמרי והפרוץ עומד על המרובה". הקול הקורא מסתיים בקריאה נרגשת להצלת העדה: "הצילו נא אחים, את אחינו הפלאשים מכיליון ומטמיעה. עזרו נא להשיב אלינו את האחים הנידחים האלה ולא יימחה שבט מישראל מתחת שמי ה'...הצילו חמישים אלף נפשות קדושות מבית-ישראל מכיליון !" (ציטוט בתוך מיכאל קורינאלדי, "לבלתי יידח ממנו נידח"). עם זאת, לבד מאיגרות אלה נשמר הנתק וקהילת ביתא ישראל נשתכחה מהתודעה היהודית והציונית.


הפשיסטים האיטלקים רודפים את יהודי אתיופיה

הפלישה של איטליה לאתיופיה ב- 1935 שמה קץ למפעלו של פייטלביץ. בית הספר באדיס אבבה נסגר ב-1936, כאשר חייליו של מוסוליני התקרבו לעיר, וספריו נגנבו ונמכרו. פייטלביץ נאלץ לעזוב את אתיופיה ותאמרת עמנואל, תלמידו, נרדף ועזב עם תלמידיו לגונדר ואחר כך לירושלים. בוגלה קיבל עליו את ניהול בית הספר היהודי וגם הוא נרדף על ידי הפשיסטים האיטלקים.


פרט פיקנטי: בניסיונות השונים של מוסוליני למצוא הסכם עם בריטניה על מנת שתכיר במזרח אפריקה האיטלקית הוא הציע לפתור את "הבעיה היהודית" באירופה ובארץ ישראל באמצעות יישוב היהודים בצפון-מערב אתיופיה. המדינה היהודית שהציע להקים במחוז זה נועדה להיות מאוחדת באופן פדראלי עם האימפריה האיטלקית.


חוקי הגזע שפורסמו באיטליה והוחלו גם על מזרח אפריקה האיטלקית גרמו בין היתר לכך שבשנת 1940 הוצאו להורג ארבעים וארבעה ממנהיגי ביתא ישראל, שהואשמו בבגידה ובהמרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכניות להשמדת ביתא ישראל במקביל לשואת יהודי אירופה וצפון אפריקה. תבוסת איטליה לבעלות הברית במהלך מלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימוש התוכנית הזדונית.


הזיקה של היילה סלאסי לירושלים

רק לאחר קום המדינה ב-1948 חודשה הפעילות למען יהודי-אתיופיה. היא נעשתה בעיקר על ידי הסוכנות יהודית, בצנעה הרחק ממודעות הציבור הישראלי שהיה שרוי בבעיות קיום כבדות משלו.

ב-1952 דיווח בוגלה לפייטלוביץ' על הכוונת הממשל האתיופי לנצר את ביתא ישראל ובעקבות זאת נשלח לאתיופיה ד"ר אלכסנדר רוזנפלד מטעם הסוכנות היהודית לבדוק את מצב היהודים. רוזנפלד הגיש דו"ח על יהודי אתיופיה ובעקבותיו הוחלט להקים בית ספר יהודי בעיר אסמרה בראשותו של יונה בוגלה (הוא הוקם ב-1953).


שאלת העלייה מאתיופיה לא עמדה אז על הפרק, הן בשל התנגדותו של קיסר אתיופיה העריץ היילה סלאסי לעזיבה של אזרחים והן בשל הספק של הממסד הרבני בארץ ישראל סביב יהדותם. עם זאת, הקשר המתהדק עם העם היהודי ומדינת ישראל הביא לחיזוקה והתפתחותה של הקהילה היהודית באתיופיה. בתרומת ארגונים יהודים מארה"ב ואירופה והסוכנות היהודית הוקמו בתי ספר, בתי מדרש למורים, מרפאות ובתי כנסת חדשים ביישובים היהודיים. הצמיחה היהודית הולידה גילויים גוברים של אנטישמיות מקומית. השיא היה בליל ה-24 בינואר 1958 כאשר נוצרים מקומיים שרפו את בית הספר היהודי באדיס אבבה וניסו להתנקש בחיי בוגלה. למרבה המזל לא היו נפגעים אך נגרם נזק לרכוש.


בשני העשורים הראשונים לקום המדינה התקיימו דיונים ממושכים בין רשויות המדינה בשאלת העלאת עדת ביתא ישראל. הרבנות הראשית לישראל, שתמכה בעיקרון בעליית יהודי אתיופיה, הורתה עוד בשנות החמישים לחייב את בני העדה ב"גיור לחומרה" כמעין תנאי סף, והדבר סיבך את הדברים.

ב-18 בינואר 1955 עלו מאתיופיה לישראל תריסר ילדים יהודים ושוכנו בכפר בתיה. הם למדו יהדות, עברית ומקצועות אחרים, והוכשרו כשליחים ומורים מטעם הסוכנות היהודית.


בינואר 1958 שלח פרופ' חיים גבריהו מהמחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית את הרב הצעיר משה בר-יודא לכפר היהודי אמבובר שבאזור הרמה האתיופית. בר-יודא זכה לקבלת פנים חמה, מהולה בחשד כי אינו אלא מיסיונר הנוקט תכסיס יצירתי חדש לעשות נפשות לנצרות. בשובם דיווחו השליחים הישראלים על מנהגי בני העדה, הלכותיהם והאיום המוחשי הנשקף לגורלם מצד שכניהם הנוצריים. אולם גם הידיעות הללו לא הביאו לשינוי במדיניות הפאסיבית שנקטה ממשלת ישראל ביחס לקהילת בתא ישראל. אפשר שביסוד הגישה המסתייגת הזאת עמד גם החשש להתעמת עם המפד"ל ולזעזע את מערכת יחסים בתוך הקואליציה, שגם כך ידעה זעזועים באותה עת.


בשלהי 1958 הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודי אתיופיה לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל - הג'וינט, אורט והקונגרס הציוני העולמי.

הקשר הישראלי עם העדה הלך להתהדק בעקבות משלחות של אנשי צבא, כלכלה וחקלאות מישראל שנשלחו לאתיופיה במטרה להדק את הקשרים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים בין אפריקה למדינת ישראל ובתמיכתו הנלהבת של קיסר אתיופיה דאז היילה סלאסי.


סלאסי הוכתר לקיסר אתיופיה ב-1930 והפך תוך זמן קצר לאחד הדמויות הידועות והמשפיעות בתולדות היבשת השחורה כולה. הוא העביר את ארצו תהליכי מודרניזציה שכללו בין השאר בניית תשתית כלכלית וחינוכית, בנה מנגנון שליטה ריכוזי מתקדם, יזם חוקה כתובה והקים צבאי מודרני.


בעקבות כיבוש אתיופיה על ידי צבא מוסוליני במלחמת העולם השנייה נמלט סלאסי לאירופה כדי לספר על הזוועות שמעוללים הפשיסטים לארצו ולארגן כוח גרילה נגד הכיבוש. ביוני 1940 הוכר פורמלית על ידי בעלות הברית כבעל בריתן ונשלח לאמן כוחות צבאיים לקראת חזרתו לאתיופיה. ב-5 במאי 1941 נכנס כמנצח לאדיס אבבה, וחזר לתפקידו כקיסר.


היילה סלאסי ראה את עצמו כנצר ה-225 למלך מנליק הראשון. כאמור, המלך מנליק הראשון היה, על פי האמונה החבשית, בנם של המלך שלמה ומלכת שבא (תוארו המלא לאחר הכתרתו היה "הוד מלכותו היילה סלאסי הראשון, האריה המנצח משבט יהודה, בחיר האלוהים ומלך המלכים של אתיופיה"). בדומה לקיסרים שקדמו לו, היה לסלאסי זיקה עמוקה לירושלים (הכנסיה האתיופית רכשה אדמות רבות בירושלים וסמוך לירדן). סלאסי אף ביקר בירושלים מספר פעמים והתגורר בשכונת רחביה כשלושה חודשים בהיותו בגלות. הוא שמר על מערכת יחסים קרובה עם ממשלת ישראל במרבית תקופת שלטונו, הן משום שראה עצמו מזרע היהודים והן בשל קשרי הידידות והסיוע שנרקמו בתקופת שלטונו הארוכה בין אתיופיה לישראל. למעשה, בהתאם לפרסומים הזרים, הייתה זאת מדינת ישראל שהזהירה את היילה סלאסי בשנת 1960, בעת ביקורו בדרום אמריקה, על הפיכה שעומדת להתרחש בממלכתו, ובכך אפשרה לו לחזור במהירות לאתיופיה ולסכל את ההתקוממות בעודה באיבה.


החל משנה 1960 סייעה מדינת ישראל להיילה סלאסי להקים את משטרת אתיופיה. לשם כך נשלח ב- 1960 ניצב יהודה פראג. פראג שימש כיועץ ראשי למשטרת אתיופיה בשלבי הקמתה, ובמהלך שליחות זו (1960-1963) זכה לעיטור הזהב הגבוה של הקיסר.


חרף הקשרים ההדוקים שנוצרו בין ישראל לאתיופיה, בכל תקופת שלטונו של סלאסי לא עודדה ממשלת ישראל עליה מאתיופיה לארץ, וזאת בשל התנגדותו העקרונית לעזיבת היהודים את ארצו, בשל ספקות שהועלו מכיוונים שונים ביהדות העדה, ובשל החשש מקשיי ההסתגלות של העדה לתנאים בארץ. רוב הציבור הישראלי כלל לא ידע על ביתא-ישראל ולכן גם לא נוצרה כל דעת קהל לטובתה.

ב-1972 שודר בטלוויזיה הישראלית סרט דוקומנטארי של שני כתבי הערוץ הממלכתי (אז הערוץ היחיד עם רייטינג עצום) שביקרו בקהילת ביתא ישראל באתיופיה. זו היתה הפעם הראשונה שאזרחי ישראל התוודעו להוויה היהודית באתיופיה. עבור רבים זו היתה הפתעה מרעישה, ואפשר שכאן נבט השינוי המשמעותי לתפנית ביחסו של הממשל הישראלי ליהודי אתיופיה.


בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, ניתקה אתיופיה את יחסיה עם מדינת ישראל וגירשה משלחת גדולה מאוד של יועצים ישראלים משטחה. ב-12 בספטמבר 1974 הודח סלאסי בידי חונטה צבאית פרו-סובייטית-מרקסיסטית בשם "הדרג", והואשם בגניבת עשרות מיליוני דולרים מאוצר המדינה. סלאסי נידון למאסר בית יחד עם כל משפחתו, ורוב רכושו הוחרם (סלאסי מת בעת שישב במאסר בביתו בנסיבות לא ברורות. יש החושדים שנרצח בחנק בכרית). בשלב זה נושא העלאת יהודי אתיופיה הפך לבלתי רלוונטי גם מבחינה מעשית.


הפסיקה המהפכנית של הרב עובדיה יוסף

בשנת 1973, דווקא בשעה ששערי אתיופיה נסגרו ליהודים וישראלים, ואולי בדיוק בשל כך, התחולל המפנה הראשון החשוב בקשר שבין יהודי אתיופיה למדינת ישראל. הלחץ הפנימי על ממשלת ישראל להעלאתם גבר ואחת התוצאות היתה הכנת "דו"ח ליטבק" מטעם המשרד לקליטת עלייה שהמליץ דווקא לזנוח את התכניות להעלאת יהודי אתיופיה. הדו"ח הודלף למשה בר-יודא, שחשף אותו בשידור חי בתוכנית הראיונות "עלי כותרת" ועורר סערה ציבורית. אנשי הקהילה המתגוררים בישראל הבינו שעליהם לפנות לרבנות הראשית ולבקש פסיקה הלכתית ברורה בדבר מעמד הקהילה, בדומה לפסיקה על יהדות הודו. רס"ר בצבא בשם חזי עובדיה, שכיהן אז כמזכיר הכללי של הוועד הישראלי למען יהודי אתיופיה, פנה לראשון לציון עובדיה יוסף. הרב יוסף פסק (תשל"ג, 1973), בהסתמך על הרדב"ז, המהריק"ש ופוסקים אחרונים כך: "הפלאשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה [...] ולחנכם ברוח תורתנו ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה ושבו בנים לגבולם".


ולא זו בלבד אלא שהרב יוסף הפציר במוסדות העלייה לסייע במשימה קדושה זו, "שהיא מצוות הצלת נפשות אחינו, לבלתי ידח ממנו נידח, וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא".

פסיקתו של הרב עובדיה יוסף גרמה למפנה ביחסן של הממשלה ושל הסוכנות היהודית לעליית יהודי אתיופיה. בעקבות פניה של שר הפנים דאז, שלמה הלל, שהצטיין בגישה אוהדת להעלאת יהודי אתיופיה, הוחלט בממשלה למנות צוות בין-משרדי, בראשותו של מנכ"ל משרד המשפטים ובהשתתפות נציגי משרד הפנים, הקליטה והדתות, שיחווה דעה האם חוק השבות חל על הפלאשים.


הצוות בחן את הנושא ומסר חוות דעת הכוללת המלצה (פה אחד), על יסוד פסיקת הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, שאליה הצטרף ב-1975 גם הרב האשכנזי שלמה גורן (הוא כתב: "הנכם אחים, דם מדמנו ובשר מבשרנו, יהודים כדת וכדין"), כי הפלאשים הם יהודים הזכאים לעלות לישראל בהתאם לחוק השבות. בעקבות ההמלצה הוחלט בממשלה כי "יוענקו לפלאשים אשרות עולה לפי חוק השבות". אולם, כצפוי הדברים התעכבו וההמלצה לא יצאה לפועל, בין השאר משום שהחונטה הצבאית האתיופית, שעלתה לשלטון ב-1974, סיכלה את האפשרות לעליה המונית החונטה לא יצאה באופן רשמי נגד היהדות אך הביעה עוינות לציונות ולישראל. בתוך כך החלה גם מלחמת אזרחים באתיופיה שיצרה אי יציבות במדינה והיקשתה מכיוון נוסף על מבצע עלייה מאורגן.


העלייה השקטה דרך סודן

עד 1977 לא נכנס ארצה ולו יהודי אחד מאתיופיה במסגרת חוק השבות. במרץ אותה שנה פרסם שלמה הלל, בתוקף סמכותו כשר הפנים, הודעה פומבית ובה הכריז כי "כל פלאשי זכאי לעלות לארץ והוא ייהנה מכל הזכויות המוענקות לעולים מכוח חוק השבות".


הודעה זו לא שינתה את הסטטוס קוו, אולם לאחר "המהפך" בישראל ב-1977, כאשר מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה, הוא הכריז "הביאו לי את יהודי אתיופיה". הרצון הטוב של הממשלה החדשה הוביל לראשונה לפעולה מעשית של המוסד והסוכנות היהודית להעלאה חשאית של יהודי אתיופיה. בתחילה סיכמו החונטה השלטת באתיופיה וממשלת ישראל ביניהם על "יהודים תמורת נשק", אך בעקבות חשיפת ההסכם טורפדה העיסקה ושערי העלייה נסגרו, לאחר שרק 1800 יהודים הצליח להגר.


בהיעדר יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לאתיופיה, נוצר באמצעות "המוסד" קשר עם בכירים בסודאן, הסמוכה לאתיופיה. כך החל מבצע העברת אלפים מיהודי אתיופיה דרך סודאן. הם הגיעו בהליכה רגלית עד לגבול הסודאני, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל באמצעות ספינות של חיל הים ומטוסים ישראלים. יונה בוגלה, אשתו ובתו, היו בין העולים שהגיעו ארצה ב-1979, ועלייתו של מנהיג העדה סימלה את המהלך הדרמטי כולו. באותה השנה נאם בוגלה בכנס של יהדות צפון אמריקה וקרא להעלאה מיידית של יהודי אתיופיה בעקבות מלחמת האזרחים. מאבקו רב השנים להעלאת יהודי אתיופיה הצליח והוא הצליח לחזות במבצע משה, ומאוחר יותר סייע לעולים בחייהם החדשים. בוגלה נפטר באוגוסט 1987 ונקבר ליד מורו ורבו, פרופסור תמרת עמנואל. כעבור עשרים שנה, ב-2007, החליטה מועצת עיריית רחובות לקרוא לבית ספר בעיר על שמו. בכך היה למנהיג האתיופי הראשון שזכה להנצחה ממלכתית.


עד 1984 הגיעו לישראל כ-5000 יהודים מבני העדה, במסע מסוכן בו נספו לפחות כ-4000 יהודים ממגפות, רעב והתקפות שודדים רצחניות (על כך בהמשך).