כתיבה: יונית קריסטל
רקע אישי
אני עוסקת במלאכות יד מאז שאני זוכרת את עצמי. אמי היתה מורה לאריגה ואבי צורף חובב. לשניהם היה חדר עבודה שהכיל כלים וחומרים מגוונים, והם הקסימו אותי כילדה וכנערה. בשנת 1993 התחלתי להתעניין בלימוד של מלאכות שאפיינו את העולם הקדום. כבר אז הבנתי שבחיים המודרניים נשכח חלקה של מלאכת הכפיים. מרבית הצרכים היומיומיים שלנו מסופקים היום באופן שמנתק אותנו מחומרי הגלם הראשוניים, מתהליכי הייצור ומהאחריות האישית למה שקורה להם לאחר השימוש.
בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים הייתי מדריכת טבע וטיולים בגולן. באותן שנים ניתן היה עדיין לפגוש משפחות דרוזיות שהיו מכינות "דבס" (דבש ענבים) על ידי דריכת הענבים בגתות אבן; דייגים הקולעים מענפים מלכודות לדגים; נשים הרוקמות בצוותא את שולי מטפחותיהן בתחרה, או אורגות שטיחים. המפגשים הללו היוו עבורי את פסגת הטיול. באותה עת התחלתי גם בניסיונותי הראשונים בקליעת סלים מחומרים שמצאתי בטבע.
בחלוף השנים, המפגשים הללו הלכו ונעשו נדירים. בצער נוכחתי כיצד הטכנולוגיה הדיגיטלית משתלטת על חיינו. המוצרים התעשייתיים והחד פעמיים דוחקים במהירות את המוצרים שיוצרו בעזרת המלאכות המסורתיות לקרן זווית. בה בעת אנחנו מוצפים באינספור מוצרי "ג'נק" מחומרים בלתי מתכלים, שיובאו ממדינות בהן שכר העבודה זעום והפועלים מנוצלים על ידי מעבידיהם. לא פחות מכך, ציערה אותי ההבנה שעם היעלמות המלאכות המסורתיות נעלם גם ידע תרבותי נרחב יותר. חוכמת הידיים שהיא במידה רבה גם חכמת הלב.
המלאכות שהיו פעם כורח חיים וחלק ממסורת תרבותית עשירה, נתפסות היום כחסרות תועלת. הן אינן מועברות עוד מאם לבת ומאב לבן. כך גדל דור צעיר שאינו יודע מניין מגיעים הדברים שהוא צורך ואינו מודע לעבר המקומי. לתופעה הזו יש גם השלכות סביבתיות ומוסריות, לאמור: חוסר כבוד לאוצרות הטבע, צריכת יתר ודלדול משאבי כדור הארץ.
גברים ונשים בדור של הסבתות והסבים שלי ובדורות שלפניהם ידעו ליצור במו ידיהם/ן חפצים שימושיים מחומרי גלם ראשוניים. ידע זה הולך ומתמעט ככל שהמודרניזציה מתפשטת והריחוק מהטבע גדל.
האהבה למלאכות יד והסקרנות לידיעת העבר, לצד הרצון לחיות אורח חיים טבעי ובר-קיימא הביאו אותי לחפש נשים ואנשים שיוכלו ללמד אותי מחדש את אותן מלאכות מסורתיות נכחדות.
בשנת 1996, במהלך טיול רגלי ארוך, הגעתי לדרום הר חברון, אזור בו אורח החיים המסורתי של הרועים והפלחים עדיין נשמר בחלקו. ישבתי שם עם אחת הפלחיות, אשה רבת פעלים בשם עאישה, שלימדה אותי את סודות הפלך. טוויתי וארגתי בהדרכתה שטיח בנול הקרקע המסורתי. החוויה של השלמת האריג, משלב הצמר הגולמי ועד לתפירת השוליים, היתה עוצמתית ועמוקה עבורי, והתובנות שלקחתי לתרמיל חיי מלוות אותי עד היום.
בשנים הבאות עסקתי בעיקר במה שמכונה Permaculture - שיטת תכנון המעודדת אורח חיים מקיים, בדגש על ייצור עצמי. באותה תקופה העמקתי את הבנתי ומיומנויותיי בתחומי הקליעה, הטוויה, צביעת הצמר בצמחים והאריגה. העיסוק במלאכות הללו השתלב באופן מושלם בשיטה הזו. התחלתי ללמד וראיתי עד כמה הפגישה עם המלאכות הפשוטות והחומרים הטבעיים משמעותית עבור תלמידיי ותלמידותיי. החוויה המעשית שהם חוו העשירה מעגלים נוספים בחייהם. כלומר, לא רק לימוד טכניקה אמנותית, אלא גם אימוץ זווית הסתכלות חדשה על העולם החומרי. רבים ורבות העידו שזה גם קרב אותם למשפחה ואפילו לרוחניות.
בשנת 2005 יצאנו שוב, משפחתי ואני, לטיול רגלי ארוך בארץ. קיוויתי לחזור על החוויה שהיתה לי עם עאישה. התעניינתי בעיקר בקליעה בקש חיטה - מלאכה שהיתה נפוצה מאד בעבר במקומותינו. משפטים, כגון "סבתא שלי עשתה" ו"היום כבר הפסיקו עם זה", חזרו על עצמם בכפרים בהם חיפשתי נשים שתוכלנה ללמד אותי.
שוב ושוב נוכחתי לדעת שהזקנים החיים איתנו היום הם החולייה הסופית בשרשרת. למרבה הצער המורשת לא עברה לדור הבא ונגזר עליה לדעוך לתהום השיכחה.
כאן התגבשה אצלי ההכרה שיש לי שליחות: השליחות לשמר את הידע הזה ולהנחילו לאחרים. בסופו של הטיול המשפחתי מצאנו את עצמנו בגליל, ביישוב לוטם, שמעל בקעת סכנין. מוקפת בעושר אדיר של עדות וקהילות מגווונות, התעניינתי קודם כל אצל שכניי הקרובים. גיליתי מלאכות שעד אז לא ידעתי אפילו על קיומן. נחשפתי לתרבות ולצורת חשיבה שהקסימו אותי. שמעתי סיפורים מרתקים שפקחו את עיני והמחישו לי עד כמה חשובה מלאכת השימור והשחזור של המלאכות המסורתיות.
מאז (2005) הפכתי עניין זה לעיסוק העיקרי שלי. אני מחפשת את אותם א/נשים שידיהם/ן עדיין זוכרות את המלאכות שהיו נהוגות בעבר ואשר מסוגלים/ות גם ללמד אחרים. רובם זקנים וזקנות, שהפעילות הזו כבר קשה עבורם/ן. רובם נושאים בלבם זיכרונות וסיפורים הקשורים בזמנים ההם - חלקם גם זכרונות קשים ומורכבים. בסבלנות אני פורמת את הקשרים, מקשיבה לסיפורים, ומנסה ללמוד, גם מהידיים.
ישנן מלאכות שקל יותר לרכשן. כך למשל, קליעת סלים (אגב, מלאכה שזוכה לאחרונה לתחיה מבורכת). על אף היותה מלאכת יד קדומה מאד היא מתאימה עדיין לקצב החיים המודרני. קליעת סל בגודל בינוני אורכת רק כמה שעות והיא נעימה, מרגיעה ופשוטה למדי.
אבל יש מלאכות שלימודן יותר קשה ומורכב. הוא דורש השקעה של ימים רבים, ואף שבועות וחודשים. מטבע הדברים, כאן סכנת ההיעלמות גדולה יותר. כך למשל, מלאכות של עדות יהודיות שהגיעו לכאן עם קום המדינה. הן התפתחו בגלות לכדי אמנות מורכבת, אבל ננטשו לאחר הגעת העולים והעולות לישראל (לפעמים במכוון, כחלק מפעולת ההתכה ב"כור ההיתוך" הישראלי). גם בארצות המוצא המלאכה לא תמיד השתמרה, בין השאר משום שרוב בעלי המלאכה המיומנים היו היהודים, שבהיותם חסרי קרקע חקלאית, תפסו את מעמד בעלי/ות המלאכה.
אדגיש: אין לי כמובן כל כוונה או יכולת להחזיר את הגלגל לאחור, לימים בהם הכל נעשה בעבודת יד. מה שאני מנסה לעשות הוא לשמר את הידע הטכני, וגם להחזיר קצת כבוד לאותם בעלי ובעלות מלאכה, שהם בעיני סוג של מוזיאון חי. ברצוני גם לציין את חשיבותו של התיעוד בתחום הזה, כחלק בלתי נפרד מהמחקר ההיסטורי והאתנוגרפי (לצערי, במרבית המחקרים האתנוגרפיים התיעוד מתמקד ב"מה" עשו וכלל לא ב"איך" עשו).
העשייה המשותפת כ"שירת נשים"
למרות שהעשייה שלי בכללותה אינה מכוונת להצלת מלאכות מסורתיות של נשים בלבד, יותר טבעי עבורי לפנות לנשים וללמוד מהן את מה שהן יודעות.
תחומי המלאכות בהן אני עוסקת הם תחומים שהיום נחשבים נשיים (למרות שבמקומות רבים לא תמיד היה כך בעבר): קליעה, אריגה, טוויה, צביעה טבעית ייצור תמרוקים מתוצרת בית והכנת תוצרת מצמחי הגן והבר. אולי לכן גם לא מפתיע שמרבית אלו שבאות ללמוד ממני הן נשים (אף שגברים מוזמנים בחום).
בעבודה בחומרים מהטבע אנחנו מתחילות בליקוט ובאיסוף החומר, עיבודו, ורק אחר-כך מגיעה עבודה יצירתית מתמשכת עד למוצר המוגמר. יש בתהליך הזה התקרבות למה שעשו סבותינו וסבתות-סבותינו. זה יוצר הרגשה של חיבור מחדש לרצף היסטורי נשי שקשור לאדמה ולמה שהיא מעניקה לנו.
לעיסוק במלאכות יש אפקט תרפויטי ברור ומורגש. נשים רבות שבאות ללמוד מוצאות במלאכה יותר מאשר חיפשו. הערך המוסף הזה קשור בסיפוק של היצר הנשי אשר לא זוכה לביטוי מלא בעולם המודרני - הצורך ליצור חפצים שימושיים ולעשות זאת ביחד עם נשים אחרות באווירה רגועה ומרגיעה.
למלאכות הקדומות יש קצב משלהן, אשר מתאים למקצב הגוף של העובדת. כאשר אנחנו נכנסות לקצב הנכון, החוויה הופכת למרגיעה מאד - כמו מדיטציה או ריקוד.
למעשה אנחנו מתחברות לקצב הפנימי שלנו - להלמות הלב. פעמים רבות, כאשר אנחנו 'נכנסות לעבודה' משתרר שקט מוחלט ונוצרת כבדרך קסם תחושה נעימה ומיוחדת של 'כל אחת עם עצמה וכולן ביחד'. כלומר, מחד ריכוז ושקיעה לתוך הפנימיות שלך, ומאידך חיבור עם כל מה ומי שמסביבנו. לעתים, תוך כדי עשייה, בוקעת מגרונה של אחת העובדות שירה ספונטנית, והנשים בסביבתה מצטרפות אליה, כמו במקהלה.
בעיסוק במלאכות הקדומות אנחנו רוכשות/ים מחדש את הסבלנות ואת ההכרה בכך שהדברים הם תהליכיים, עונתיים ומתמשכים. אנחנו לומדות/ים להכיר מחדש את מחזוריות הטבע, חילופי העונות והצמחים המיוחדים לכל עונה.
לימוד המלאכות מזמן גם אפשרויות נהדרות למפגשים אינטימיים והכרויות בין תרבויות שונות ובין דורות שונים.
העיסוק במלאכות הבסיסיות תורם גם להתפתחות אורח חיים אקולוגי יותר, בזבזני פחות, קשוב יותר למקצב הטבע, וקרוב יותר לאדמה.
זאת ועוד, בלימוד מלאכות מסורתיות נחשף הייחוד התרבותי היפה של קבוצות, שבדרך כלל נדחקות לשוליים ושסובלות מסטיגמות. כאשר אני באה ללמוד ממישהי מבוגרת, שבדרך-כלל בנותיה ונכדותיה לא למדו ממנה את המלאכה 'הפרימיטיבית' שאינה נחשבת בעולם המודרני של היום, אני משיבה לה את תפקיד זקנת השבט החכמה, שאליה באים ללמוד. אני מחזירה לידיים שלה את הכבוד שהמכונה לקחה מהן. גילוי עניין כן ואמיתי במה שלמבוגרות יש להציע, דווקא מאישה או נשים זרות, מעורר במקרים רבים את עניינן של קרובות המשפחה הצעירות שעד אז לא חשבו ללמוד את הנושא בעצמן, ומאיר את חייהן של אימותיהן וסבותיהן באור חיובי חדש.
כאשר אני מארגנת סדנאות, בהן בעלות המלאכה המסורתיות הן אלו שמלמדות, יש לכך גם ערך כלכלי רב עבורן, כיוון שהשכר שהן מקבלות עבור היותן מורות גבוה בהרבה ממה שהיו יכולות לקבל ממכירת המוצרים, ובדרך כלל – גם מכל עבודה אחרת.
תהליכי העצמה מתרחשים אף בתהליך הלמידה. נשים או נערות, אשר אינן מצטיינות בתחומים עיוניים, עשויות להצטיין ולגלות כשרון בתחום מלאכת היד ובכך לזכות ברגעי חסד של הערכה שמצמיחים צמיחה אישית והתפתחות.
מסורת הקליעה בארץ
בשנת 2019 הוצאתי את ספרי "קליעה מדור לדור – על מסורות הקליעה בארץ". הוא נכתב עבור אלו שמתעניינים/ות בקליעה, וכן עבור אלו שמתעניינים/ות במסורות הקדומות של ארץ ישראל ובמסורות הפלסטיניות.
מטרתו העיקרית היא לתעד באופן מפורט ככל האפשר את שיטות הקליעה שהיו נהוגות בארץ, ושאותן הצלחתי ללמוד מיד ראשונה.
הספר מסתמך על מחקר שדה שנערך משנת 2004 וכלל פגישות, שיחות, ולימוד מעשי מקולעות וקולעים מסורתיים - בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית.
מדובר בשיטות קליעה של סלים ושל מחצלות שנקלעו מחומרים מקומיים זמינים, החל מהתקופות הקדומות ביותר (יש בספר סקירה מקיפה על הממצאים הארכיאולוגיים והאזכורים מהמשנה והתלמוד, המלמדים אותנו על העבר הרחוק של המלאכה) וכן פרקים על הקליעה התימנית והאתיופית.
חשוב לדעת שהקליעה הפלסטינית המסורתית לא תועדה בספרות. שילוב הטכניקות והחומרים הנהוג בקליעה היום בישראל עלול לבלבל, כיוון שהקליעה הזו איננה נשענת על המסורות שהיו קיימות כאן מקדמת דנא, אלא על שילוב של שיטות עבודה ממקומות שונים, עם חומרים מקומיים - מסורתיים וחדשים.
הספר כולל תיאורים והסברים לא רק של הקליעה עצמה אלא גם של איסוף חומרי הגלם, העונה המתאימה, התפקידים היעודיים של כל סל, השמות המיוחדים של הסלים השונים ושל המחצלות השונות, וכן פתגמים או מנהגים הקשורים בהם.
בכל פרק מוזכר/ת המורה ממנו/ה למדתי את שיטת הקליעה, לצד כמה מילים על הרקע שלו/ה וסיפור המפגש שלי איתו/ה.
סדנאות, הרצאות וקורסים
בסדנאות שלי אני מלמדת מלאכות מסורתיות, לצד מלאכות חדשות הנשענות על ידע קדום יותר. בסדנאות שנעשות בשותפות עם בעלי/ות מלאכה אני מסייעת לאותם אלה שאינם/ן בהכרח מורים/ות מיומנים/ות ללמד. נוכחתי שהסדנאות הללו מעצימות את הזיקה של הילדים, הנכדים והנינים למסורת, ומהדקות את הקשר והכבוד בין הדורות במשפחה ובקהילה.
הסדנאות מיועדות למגוון פורומים: לקבוצות קטנות המעוניינות ללמוד באוירה נינוחה; למשפחות החוגגות אירוע מיוחד, כגון יום הולדת (לעיתים מצורפים לחוויה גם בני נוער וילדים); למסיבות רווקות, ולהבדיל – לזוגות המחפשים זמן לעצמם תוך יצירה משותפת; למבקרים בגליל המחפשים בילוי מיוחד ולא שגרתי; לקבוצות ויחידים החפצים לעסוק בפעילות בעלת משמעות אקולוגית בניחוח היסטורי; לכל מי שרוצה לגלות תחומים חדשים, להתנסות במלאכת כפיים יצירתית, לגעת בחומרים טבעיים, להתקרב לטבע, להתקרב למקורות, ולסייע לשימור העבר.
רוב הסדנאות מועברות במסגרת זמן קצרה יחסית (2-3 שעות) ומקצתן במסגרות זמן רחבות יותר. הן נערכות בתוך מבנה או בטבע (אפשרות נהדרת כשמזג האויר מאפשר זאת!) תוך התחשבות בצרכים הפיזיים הנדרשים לקיום הסדנא הנבחרת.
מרבית הסדנאות מתקיימות בישיבה על הארץ, כדרך המסורת המקומית.
בנוסף לסדנאות אני מציעה גם הרצאות, שמתאימות גם לקבוצות גדולות. ההרצאות נערכות בליווי מצגת ונמשכות כשעתיים. לעתים (על פי בקשה מיוחדת) מודגמות בהרצאה אחת המלאכות המסורתיות.
בית המלאכה ומוצרים למכירה
ביבנאל, המקום בו אני גרה עכשיו, יש לי אוהל קליעה בחצר, ובו מוצגים סלים ומוצרים קלועים אחרים מעשה ידי, וכמה סלים שקלעו מורי ומורותי – מאחרוני הקולעים/ות המסורתיים בארץ. בשנים האחרונות אני חורגת מהקליעה המסורתית ומרשה לעצמי ביטוי אמנותי ייחודי. משנת 2016 הצגתי עבודות קליעה ואריגה בכמה תערוכות אמנות, כולל הביאנלה הראשונה לאומנויות במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. עם זאת, חשוב לי מאד לדייק ולהבדיל בין הקליעה המסורתית, לבין הקליעה המודרנית.
באוהל אחר יש גלגלי טוויה ליצירת חוטים ומצבור עצום של חומרים שונים ומגוונים לקליעה ולצביעה טבעית. כאן אפשר גם לקנות את הצמר שאני טווה וצובעת בצמחים. כמו כן ניתן להתרשם מתמונותיהם של המורים והמורות שמהם למדתי. בבית המלאכה נערכות הסדנאות שלי כשהרקע משמש מקור השראה.