ראיון עם רן סגל - המייסד והבעלים של בית המכירות "מדור לדור"

ראיין: עוז אלמוג


לגלריית התמונות


עוז: ספר קצת על הרקע האישי שלך.


רן: נולדתי ב-1978 בבת ים. בגיל עשר עברה משפחתי לרמת גן שבה גדלתי עד גיוסי לצה"ל. אני בעל תואר ראשן בהיסטוריה של עם ישראל ותואר שני במנהל עסקים. סיימתי גם לימודי תעודה לייעוץ ארגוני (מטעם אונ' בר אילן). אני נשוי לאילנה ואב לשלוש בנות בגילאי חמש, שמונה ועשר. עד לפני 13 שנים היתה לי חנות של צמחים וכלי בית בתל אביב. אפרופו חנות, באחד הימים התמזל מזלי ואישה מקסימה נכנסה לקנות אצלי משהו. מאז לא נפרדנו.


עוז: במה עוסקת אשתך?


רן: היא עזר לצדי בכל המובנים, כולל בעסק של בית המכירות. היא זו המופקדת על תרגום הקטלוגים ועל המכירה לקונים בחו"ל.

הצילום באדיבות רן סגל

עוז: כיצד התגלגלת לתחום המסחר בפריטי אספנות?


רן: אהבתי את העיסוק הזה כבר מגיל צעיר. אספתי להנאתי שטרות מטבעות וחפצים ישנים. זה תחום שריתק אותי הן משום שתמיד נמשכתי להיסטוריה והן משום שיש בו ממד עיצובי מובהק.


עוז: למעשה גם עולם הפרחים קשור בדרך ישירה ועקיפה לאסתטיקה.


רן: נכון. עסקתי מספר שנים בעיצוב הפרחים של מלון הילטון בתל אביב. אבל למרבה הצער ובדיעבד גם אולי השמחה לא מצאתי בעיסוק הזה פרנסה מספקת. עברתי לנהל קרן ברעננה לילדים מעוטי יכולת ואני גאה שהצלחתי להביא את הקרן ההיא לצמיחה וכך לסייע למאות ילדים.

למזלי, עומר, מתפלל בקהילת בית הכנסת שבו אני משמש גבאי סיפר לי על האוסף העשיר של אביו, עורך דין מ"רמות השבים" בשם בן ציון וקס. זה לא היה סתם עוד אוסף סטנדרטי אלא כזה שכלל למעלה משישה טון ניירת היסטורית: החל בשטרות כסף, דרך ספרות קודש ועד לתצלומים, אוטוגרפים (חתימות) ובולים. וכמובן עוד המון פרטי ישראליאנה ויודאיקה מכל הבא ליד, כולל כלי כסף רבים ויצירות אמנות. כשמר בן ציון נפטר הגעתי לשבעה לנחום האבלים. בנו הראה לי את האוסף וכמעט התעלפתי מהתרגשות. ידעתי בו ברגע שאני קונה אותו ומתחיל בדף חדש בחיי.


עוז: הם מכרו לך?


רן: לאושרי כן, כיוון שלבניו של אדון וקס לא היה עניין רגשי או כלכלי באוספים של אביהם.

עוז: אתה ידוע בברנג'ה האספנית כמי שעושה עסקים בידיים נקיות. יש לך מוניטין של סוחר אמין.


רן: נכון, וזה לא רק משום שחונכתי ליושר והגינות, אלא משום שערכים כאלה בסופו של דבר משתלמים מבחינה מסחרית. העסקים בתחום הזה חייבים להתבסס על אמון הדדי בין המוכר לקונה.

הצילום באדיבות רן סגל

עוז: עד כמה שכיח בתחום הזה חוסר הגינות?


רן: לא עשיתי סקר מסודר וחלילה לי להכפיש את הקולגות שלי. אבל מהכרות קרובה אני יכול לומר בצער שקומבינות ושטיקים לא-כשרים אינם כה נדירים במקומותינו.


עוז: לפי מה שסיפרו לי, אצלך "הכשרות" בתחום המכירה היא מהדרין :)

רן: תודה על המחמאה. כפי שציינתי אני מאמין שיושר הוא לא רק צו המצפון אלא גם נכס כלכלי. אל תשכח משהו חשוב: מי שקונה פריטים אמנותיים והיסטוריים, עושה זאת עם המון תשוקה ורגש. אז תאר לך שאדם שקנה חפץ או יצירה כלשהי מגלה בדיעבד שהחפץ או החתימה מזויפים. זה לא רק בזבוז הכסף אלא גם מפח הנפש הנורא על פריט שהיה אמור לשכון לתפארה באוסף שלו/ה. לכן, אני מקפיד להקטין סיכונים עבורם. למשל, המכירה אצלי היא תמיד ב-LIVE ואני מספק פרטים מרביים על כל הפריט, כולל מידות. שלא יצא למשל, שקנית גביע לקידוש שנראה לך בתמונה גדול אבל בפועל הוא קטן.


עוז: אבל האנשים הרעים יכולים לנצל את טוב לבך לרעה, לא?


רן: הבט, הדינמיקה של ההיצע והביקוש בתחום המכירות הפומביות נתונה לתנודות גדולות ויש המון הפתעות, הן למוכרים והן לקונים. לדוגמא, מכרתי אוסף פרטי של יודאיקה וציורים של משפחת שוקן. המחיר ההתחלתי של נטלה מכסף עמד במכירה הזו על 180 דולר והיא נמכרה בסוף ב-1700 דולר. האם זה היה שווה לקונה? כרגע לא, אבל ימים יגידו. לעומת זאת, יצירה מוקדמת עשויה עץ של האמן הידוע דוד גרשטיין נמכרה בסוף במחיר 600 דולר שהוא נמוך מכפי שהערכתי שיימכר.

היה לי פעם קונה שקנה פריטים במכירה בפרץ בלתי נשלט שלא לקח בחשבון את יכולותיו הכלכליות הריאליות. זה קורה לא רק בחנויות הרגילות אלא גם במכירות מהסוג שלנו. כעבור זמן מה הוא הבין שהוא מאבד את המכנסיים והתחרט על פזרנותו. ביקש שאוותר לו. כעסתי עליו אבל נעניתי לבקשה. כי מה הטעם להתעשר על חשבון אומללותו של הזולת.

הצילום באדיבות רן סגל

עוז: עד כמה זה שכיח בביזנס הזה שצ'קים חוזרים או שקונים מבטלים בדיעבד עסקה?


רן: זה קורה בכל תחום של מכירות. יש לנו קבוצת ווצאפ של בעלי בתי מכירות רבים. אנחנו מחליפים בינינו מידע על לקוחות שלא משלמים או רמאים.


עוז: הכלי הקבוצתי הזה קיים גם בקרב קבוצות פייסבוק של אספנים. קראתי לא אחת שהחברים בקבוצה מזהירים מפני אדם שהתחייב לחליפין והפר אותו. למשל, לא שלח כסף תמורת פריט שנקנה או ששלח פריט פגום בניגוד למה שהובטח. יפה ולמעשה גם די מפתיע שקיימת סולידריות בין חברות מתחרות בשוק.


רן: הסולידריות בין בעלי בתי המכירות (לא כולם כמובן) מתבטאת לא רק בהחלפת מידע על נוכלים אלא גם בהתייעצות הדדית בתחום המידע המקצועי. למשל, אנחנו מתייעצים ביחס לזהות האומן/יצרן או ביחס לאותנטיות של היצירה או החתימה. מי שיודע מסייע.


עוז: יש גם לא מעט קבוצות ווצאפ לשיתוף מידע בקרב אספנים. אני עצמי התחברתי לקבוצות כאלה מתוך עניין מדעי וסקרנות. זו תופעה מלבבת.


רן: אפילו בקרב אספנים חרדים יש קבוצות ווצאפ כאלה. בעיקר אספני יודאיקה.


עוז: מה הם קונים?


רן: את פרטי היודאיקה הרגילים, אבל בכל זאת יש לי איזה סקופ קטן בשבילך. הבחנתי שדווקא אספנים אשכנזים קונים קמעות של רבנים מזרחיים.


עוז: בתור חוקר של החברה החרדית אני יכול לדווח לך שהדת העממית הספרדית התפשטה גם בקרב אשכנזים. רבים מהם עומדים בתור לקבל עצה וברכה מכל מני מקובלים. מה הסקופ השני?


רן: שמתי לב שלא מעט אספנים חרדים קונים צילומים ואוטוגרפים של רמטכ"לים.

הצילום באדיבות רן סגל

עוז: מעניין. צריך לבדוק מה עומד מאחורי זה. בוא נדבר על המכירות בבידספיריט.


רן: כפי שאתה יודע, מאחורי המושג הגדול "בית מכירות" לא תמיד עומד ממש בית. במקרים רבים מדובר בסוחר יחיד שמחזיק במחסן או במקלט ביתו כל מני פיצ'פקס. אני רציתי להיות סוחר מכובד ומסודר והתחלתי את העסק במשרד שפתחתי באזור התעשייה ברעננה. לימים עברתי לחנות עם חלל של 100 מטרים ברחוב הראשי של העיר.

בראשית הדרך מכרתי פריטים דרך ערוצי ה-יד2, האי-ביי והפייסבוק. זה קצת קרטע. ב-2018 עברתי לפלטפורמת הבידספיריט שכידוע לך שינתה לא רק את כללי המשחק בעולם מכירת העתיקות, הוינטג' ופרטי האספנות אלא מינפה את הענף כולו. המכירה הראשונה שלי בבידספיריט היתה בדצמבר אותה שנה.

בית המכירות שלנו מוכר מגוון פריטים: בולים, גלויות, שטרות, מטבעות, יצירות אמנות, כלי כסף, פורצלן, תכשיטים, יודאיקה, חפצי ארץ ישראל הישנה ועוד. מתקיימות אצלנו מכירות פומביות ואישיות של פריטים הקשורים לתרבות ולהיסטוריה היהודית והישראלית, כגון ספרים, מכתבים, חתימות אישים, מסמכים וצילומים.


עוז: מהיכן אתה משיג את הפריטים?


רן: רבים פונים אלי ישירות: מפני דירות או אנשים בודדים ומשפחות שמחפשים למכור ירושות או שמנסים למכור באמצעותי בקונסיגנציה. הם מגיעים מכל המגזרים: חילונים, דתיים, חרדים וכו'. רבים מגיעים אלי דרך המלצה מפה לאוזן. כפי שציינתי, יש לי שם טוב בעיקר בשל המוניטין המוסרי. אספר לך סיפור בהקשר זה: באחד המקרים קיבלתי ממשפחת רונאל מצפון ת"א , שק חפצים שביניהם מצאתי להפתעתי תכשיטים יקרי ערך שהמוכרים פספסו. כמובן שיידעתי אותם והשבתי את האבדה לידיהם.


עוז: חוץ מאילנה זוגתך, אתה מעסיק עוד עובדים?


רן: מפעם לפעם.


עוז: מי עוד עוזר לך בתחום המקצועי?


רן: כמו רבים מהסוחרים בתחום שלי, אני מתייעץ ומקבל אסמכתאות מברי סמכא – בעיקר אספנים רציניים ואנשי אקדמיה. כך למשל, זיו גורה, ישראל אשר, זיו לבני, זאב זליג ועוד...


עוז: הריגוש אצלך הוא יותר מהמכירה או יותר מהעניין ההיסטורי?


רן: קודם כל צריך להתפרנס. אבל תודה לאל הריגוש בתחום הזה הוא עצום. אנחנו צריכים לחיות עד גיל 200 כדי להספיק ללמוד מכל כך הרבה חפצים מעניינים.


עוז: מה מפריע לך בענף הזה?


רן: קודם כל, כפי שציינתי אני לא אוהב את אלה שמקלקלים את השורה בתחום ההגינות. כואב לי הלב גם על כך שהמון היסטוריה נזרקת לפח או לחילופין מתגלגלת לאלפי דירות פרטיות במקום למוזיאונים ולארכיונים הציבוריים. אני מבין שאני חלק מהתעשייה הזו, אבל ידי קצרה מלשנות סדרי עולם. תראה, יש לי למשל יומן אסירים מימי המנדט. מדובר במסמך שכתבו שלושה סוהרים (אנגלי, יהודי וערבי). בעיני זה אוצר מוזיאוני, אבל זה לא ילך למוזיאון. יש לי מסמך מראשית המאה שנכתב בכתב ידו של ראש המושבה פתח תקוה מ-1909. אוכל למכור אותו בסכום שאינו עולה על 20 דולר. לעומת זאת, עטיפת מסטיק של הכדורגלן פלה נמכרה ב-2000 דולר. הגענו למצב שמדבקת "חבורת הזבל" נמכרת במחירי עתק בגלל שהנושא סקסי בקרב צעירים ואילו מסמכים חשובים של הציונות נמכרים בגרושים כי אספנים של התחום הזה מתמעטים.

אני עושה את עיקר הרווח שלי ממכירת אמנות כלי כסף ותכשיטים, אבל ממכירת ניירת היסטורית, שבזכותה נכנסתי לשדה הזה, כבר אין לי כמעט רווחים.


עוז: אני מבין את הצער שלך על ההחמצה של המדינה בכל הקשור לקניית פריטים היסטוריים ושימורם הראוי במוסדות הציבור. אגב, המדינה מחמיצה בתחום הזה בעוד הרבה היבטים, כגון תקצוב לא מספק של ארכיונים וחוסר ניהול מסודר של רשימת גורמי האיסוף בשטח. זו אחת הסיבות שבגינה הקמתי את פורטל הישראליאנה: למפות אותם. עם זאת, אי אפשר לצפות מהמדינה לתעד ולשמר הכל, בעיקר כאשר מדובר במיליוני פריטים מגוונים שאיחסונם מצריך חלל עצום. כאן בדיוק נכנס התפקיד העקיף והחשוב של סוחרים כמוך וכמובן גם של האספנים שקונים את הסחורה הזו מכם. אתם למעשה עושים עבור כולנו עבודת קודש כי לעתים מתוך שלא לשמה בא לשמה. הסוחרים מצילים עיזבונות מכליה והאספנים משמרים אותם לדורות הן בחייהם וברוב המקרים גם אחרי מותם (כאשר האוסף נמכר לאספנים אחרים). זו סירקולציה שבה מיליוני אנשים בעולם יוצרים בעצם סוג של ארכיון או מוזיאון נייד אחד גדול.


רן: אני מסכים אתך ובשביל זה בחרנו את השם "מדור לדור" לעסק שלנו. מעבר לפרנסה המטרה העליונה היא להעביר לדורות הבאים את ההיסטוריה היהודית והישראלית, כנאמר בשירת ביאליק: "הנותן לדורו נותן לדורות". אגב, בלוגו שלנו עשינו שימוש במפתח מקורי שניתן לי מסבא וסבתא שלי. הם עלו עמו ארצה מהעיר חלב שבסוריה.

הצילום באדיבות רן סגל

עוז: מס הכנסה שודד אותך?


רן: אני לא מתייחס אל זה כך. מדינת ישראל שותפה ב-40 אחוז מהרווחים שלי וזה בסדר. החלום שלי הוא לשלם מליון שקל בשנה מס.


עוז: טוב, זה החלום לא רק שלך.... ספר לי על פריט נדיר ומרגש שמכרת.


רן: מכרתי פעם ספר קודש בכתב יד – מאוסף וקס - באמצעות בית מכירות ירושלמי. מחירו הגיע ל-6000 דולר. הספר הזה היה זרוק בקרטון יחד עם עוד שישה ספרים עבי כרס (בשפה האנגלית) שהיו מחוררים מתולעים. את כל שאר הספרים מהערימה זרקתי לפח בבורותי (הייתי אז בתחילת הדרך) ואני כמובן מצטער על כך עד היום.

באחד מגיליונות עיתון "דואר היום" (מ-14.6.1932) שקניתי הובא הדיווח הבא: "מנהיגם של הסוציאליסטים הלאומיים בגרמניה, אדולף היטלר, שנקנס ע"י בית הדין במינכן לתשלום קנס של אלף מרק (חמישים לא"י) בעוון העליבו עורך דין אחד. היטלר נקרא להעיד במשפט נגד העתונאי וילהלם אבל, שכתב שתנועת ה'נאצים' בגרמניה נתמכה ע"י חוגים פאשיסטיים באיטליה, לאחר שהיטלריסטים הסכימו לוותר על כל תביעותיה של גרמניה על טירול הדרומית. היטלר אמר שהאשמה הזאת היא כולה שקר, ואם לא יכול היה להכחיש את ההאשמה, היה נאלץ להרוג את עצמו ביריה. כאשר שאלהו הסניגור של הנאשם אם אמת בדבר, שמפלגת הנאצים קבלה תמיכה כספית מאת בעלי תעשיית הנשק בצרפת ובטשכוסלובקיה, התרגז היטלר ואמר שהוא מסרב לענות 'לדיבות מעליבות של עורכי דין יהודים'. ראש השופטים דרש מאת היטלר לענות על שאלת העורך דין, וכאשר סרב, דן אותו בית המשפט לשלם קנס של אלף מרק ונשללה ממנו הזכות להמשיך בעדותו."

הצילום באדיבות רן סגל

עוז: מעבר לפיקנטריה המצמררת, הכתבה הזו מדגימה עד כמה ההווה לא יכול באמת לנבא לנו את העתיד. לעולם לא נדע איזה זרע יתפתח באדמה שסביבנו לצמח ברכה או פורענות. רק העדויות הדוממות שמספקים לנו תוואי הלוואי ההיסטורים יכולות לספר את הסיפור ברצף. היופי במקצוע שלי, כהיסטוריון שמבקר בארכיונים, ושל, כסוחר עתיקות, הוא שאנחנו יכולים ממש למשש את ההיסטוריה. זו הרגשה מיוחדת. אפרופו עדויות, האם לדעתך יש הרבה גניבות מארכיונים וספריות?


רן: להערכתי כן. ראיתי לא מזמן את ספרו של בגין "המרד" עם כריכת עור והקדשה + אוטוגרף של המחבר. היה עליו סמל של אחת הספריות בארץ. אישית מאד קשה לי עם המעשה, כי הגנבים גונבים למעשה מעצמם.


עוז: תודה על הריאיון ואיחולי ברכה בהמשך דרכך.


מקורות