רהיטי ענג

לגלריית התמונות באתר


מוזיאון העיצוב בחולון כותב כי "ענג היה בית חרושת ישראלי לייצור רהיטים שפעל בדרום תל אביב החל מתחילת שנות החמישים וייצר רהיטים פשוטים ועמידים. תחילה התמחה המפעל ברהיטים מתקפלים מעץ ואז מאלומיניום, ומאוחר יותר גם בריהוט משרדי ומוסדי. ענג היה שם נרדף לאיכות ואמינות במחיר נגיש ועם השנים הפכו רהיטי ענג לאייקונות של ריהוט ישראלי".


בעיתון "ישראל היום" כותב דיויד סלע ב- 22/03/2018 על גל הרהיטים המתקפל. "הגידול המואץ בשנות הארבעים באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, יחד עם מצוקת השיכון הגדולה, הדירות הקטנטנות ונדידת אלפי פליטים יהודים בתוך הארץ עצמה - אחרי שנאלצו לעזוב את בתיהם בשל הקרבות - כל אלה יצרו צורך נואש להתארגנות מהירה בחללי המגורים, במגמה להעניק תנאי חיים נסבלים לדיירים המצטופפים. כדי להיענות לצורך הגדול החלה בתחילת שנות הארבעים להתפתח בארץ תעשייה ייחודית של ריהוט מתקפל. עשרות בתי מלאכה צצו בתוך זמן קצר, בעיקר בתל אביב, והציעו אינספור רעיונות עיצוביים לרהיטים מכל סוג. המכנה המשותף לכולם היה יכולתם, כמעשה קסם או פטנט, "להתקפל" כשלא היו בשימוש ובכך לחסוך שטח אחסון. בין השאר, נבנו פריטי ריהוט שימושיים מעץ - כיסאות, שולחנות, מיטות, ספות, לולי תינוקות ועוד - שבכמה תנועות זריזות היו נפתחים ונכונים לשימוש, ובאותה מהירות מתקפלים ומוצמדים לקיר, או מוטמנים במגרעת שמאחורי הארון ובכך מפנים מקום יקר בחלל הדירה.


ה"פרוספריטי" (שגשוג) בתחום הריהוט המתקפל יצר עד מהרה תחרות בין היצרנים השונים, שניסו להתבלט בהמצאות פטנטים שונים, אשר זכו לשמות ססגוניים כגון "הקליפס של ויינשטיין" או "הציר של כהן". המפעל המוביל בקרב יצרני המתקפלים היה "ענג", שפעל מרחוב העלייה 13 בתל אביב, ותוצרתו היתה ידועה בכל רחבי הארץ."

לנו, לילדי שנות החמישים והשישים (ולמבוגרים באותה תקופה גם), זכורה היטב החוויה של לשבת על כיסא "ענג" ולהשתזף במרפסת או בגינה (ללא חולצה), או לסיים את הישיבה שהגב שלנו מסומן בקווים אופקיים ואנכיים בהתאמה לרצועות חוטי הפלסטיק של הכיסא. הייתי אומר שלא היה בית שכיסאות מתקפלים אלו לא היו שם. הכיסאות היו עשויים מאלומיניום כמסגרת והגב והמושב מרצועות פלסטיק. זה היה פיתרון קל לקיפול ולאיחסון, לא תופס הרבה מקום ויחסית זול.



בפירסומי חברת "ענג" משנות ה-60, נכתב כי "בית חרושת "ענג" הוא הגדול מסוגו במזרח התיכון. הוא נוסד בשנת 1888 באירופה והועבר לארץ ישראל בשנת 1934. בית החרושת משתרע על שטח של 5600 מ"ר ומצוייד במכונות החדישות ביותר. צוות העובדים מנוסה ויעיל, טיב החומרים והידע המקצועי הרב של אדריכלי "ענג" המעצבים את צורת הרהיט, הם ערובה לטיב משובח וצורה נאה של הרהיט התואם את תנאי האקלים של ארצנו."


ברהיטי מתכת של "ענג" שעשויים ממסגרת אלומיניום קל ורצועות פלסטיק (ולפני כן מברזנט) היה מבחר גדול של ריהוט למרפסת, לגן ולבית וכן מבחר גדול של כיסאות ושולחנות לבתי קפה בתי מלון ופנסיונים, לחוף הים ופיקניק למשרדים וחדרי המתנה. בריהוט מעץ קיים.


בנוסף לרהיטי המתכת (כדוגמת הכיסא שעליו אני יושב) חברת "ענג" היתה ידועה גם ברהיטי העץ שלה לילדים ונוער: מבחר עצום של לול לתינוקות, מיטות ילדים ונוער, כסאות גבוהים לתינוק, מיבשי חיתולים מתקפלים, ארונות, שולחנות, כיסאות כונניות, אצטבאות כסאות נח, פינות אוכל ועוד.


בנושא שולחנות לתלמיד אני חושב שגם כאן לא היה בית בשנות השישים שלא היה בו שולחן לתלמיד של חברת "ענג".


בשנות ה-60 מוצרי "ענג" נמכרו בכ- 100-150 מקומות מכירה בכל חלקי הארץ !!!!.


בית החרושת פורק בינואר 1987 בהוראת בית המשפט כיוון שנקלע לחובות ובעלי המניות דרשו לפרקו. בחודשים האחרונים לקיומו פעל בית החרושת תחת כונס נכסים.


אגב, כדאי להזכיר את המעצב דן תל ורדי שעשה לטעמי שילוב יפה של צילום המוצר והכנסתו לאזור מצוייר המתאים לסוג הריהוט. כמו כן בפרוספקטים אלו נמשכת המגמה של אותה תקופה (שנות השישים) לבצע עבודות בשני צבעים בלבד. אני לא משוכנע שהיום ב"שפיכת צבעים" בעבודות דפוס מגיעים לאותה איכות.


כתב: הדי אור