שדה נחום הוא קיבוץ בבקעת בית שאן. שמו של הקיבוץ מורכב מ"שדה" שזה היה שם של גרעין המייסדים ו"נחום" על שמו של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית נחום סוקולוב שנפטר זמן קצר לפני הקמת הקיבוץ. הקיבוץ נוסד ב-1937 והוא מראשוני יישובי "חומה ומגדל".מייסדיו היו בוגרי מקווה ישראל וחברי פלוגת הקיבוץ המאוחד שראשוניה היו נוער חלוצי מאוסטריה. אליהם הצטרפו בהמשך חלוצים שעלו מפולין, רוסיה וגרמניה. חברי גרעין השדה עברו הכשרה בראשון לציון. כיום חברי היישוב מוצאים את פרנסתם בחקלאות, תעשייה, שירותים מקומיים, עבודות חוץ בכל התחומים ועוד.
בספרו של דב ניר "אזור בית שאן" שיצא לאור בשנת 1961 בהוצאת הקיבוץ המאוחר נכתב כי "בית החרושת "שלדג" – לשימורים מותאם יפה לרקע החקלאי שלו. הוא עובד לפי עונות קטיף הפירות השונים באזור. כמו כן הוא בנוי כולו - למעט מחלקת שימורי הדגים - על אספקת תוצרתו של האזור הקרוב. לכן נראה כי מיקומו כאן הוא אורגני, והוא משלים את מעגל היצור. המיוחד במפעל זה, הם שימורי הרימונים, מפעל יחיד בסוגו בכל הארץ (נכון לשנת 1958). הפרי כולו מגיע ממשקי האזור.
בית החרושת מפעיל את מחלקותיו לפי עונות הקטיף: אוגוסט – שימורי תאנים. אוקטובר- נובמבר – רימונים. דצמבר – מרס – אשכוליות. מאי – יולי – שזיפים, מלפפונים.
בעונת הביניים מופעלות המחלקות לשימורי דגים. במיוחד בחודש אפריל ומאי (סרדינים). חומר הגלם מגיע ברובו למחלקת הדגים מהים התיכון ומיעוטו מהכינרת הקרובה לשדה נחום. השיווק של התוצרת נעשתה, כמו בכל הקיבוצים, על ידי חברת תנובה. המפעל הוקם והתחיל לפעול בשנת 1947 ולאחר 16 שנים נסגר מחוסר כדאיות כלכלית (חוסר ריוחיות). את המפעל ניהל חיים אילן ועבדו בו חברי קיבוץ רבים, ולצידם גם לא מעט עובדות מבית שאן (כ-20-30). זו גם היתה אחת הבעיות שהקשו בנושא הרווחיות של המפעל. לדוגמה את "פלחי אשכוליות" לשימורים קילפו באופן ידני ושלפו פלח פלח במומחיות רבה יחסית. המשמעות היתה מפעל עתיר עבודה ולכן גם יקר לתפעול. בעיה נוספת היתה התבססות על סרדינים מהכנרת שאכזבה בתפוקה שלה.
אגב, בשנים הראשונות ליווה את המפעל מומחה איטלקי שנבנתה עבורו "וילה" קטנה שלימים הפכה למרפאת הקבוץ.
באופן כללי מפעל מסוג זה מתקשה להתקיים לאורך זמן ללא עידכון טכנולוגיה עדכנית והתאמה לזמננו (זמנם).
הפריטים המובאים במאמר זה נמצאים ברשותי (למעט, התמונות מתוך המפעל).
לסיום, ברצוני להביע תודה עמוקה למר שמואל ערמון שמצא עבורי את האינפורמציה הבסיסית במאמר זה וכן לבנו, אלעד ערמון, שהיה האוצר במשך שנים רבות (עשה עבודה מקסימה) של התערוכות בקיבוץ ניר דוד לזיכרה של רותי לבני. הוא אשר סיפק לי את התמונות מתוך המפעל.
כתב: הדי אור