תקופת הצנע

עיבד וראיין: עוז אלמוג


מדיניות הקיצוב

"מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. היו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת לחו"ל - אזרח ישראלי שיצא לחופשה באותה תקופה יכול לשאת עימו רק מעט דולרים. בהמשך עלו אף הצעות להגברת המדיניות בדמות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד כהנה וכהנה הצעות. ההחלטה על הנהגת מדיניות הקיצוב נתקבלה בישיבתה הראשונה של הממשלה הנבחרת הראשונה ב-26 באפריל 1949. לשם ביצוע המדיניות הוקם משרד מיוחד- משרד האספקה והקיצוב ולתפקיד השר הממונה מונה דב יוסף (ברנרד ג'וזף) שזוהה עם תפקידו זה במשך שנים רבות. בין השאר נבחר יוסף בשל הצלחתו להסדיר חלוקת מצרכים כמושל הצבאי של ירושלים בזמן המצור עליה במלחמת העצמאות. מאוחר יותר ב-26 באפריל 1949 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכנסת על הנהגת המדיניות כהוראת שעה הנובעת מכורח המציאות.

אוסף אבי ניזרי

הסיבה המרכזית להנהגת הצנע היא קליטת העלייה ההמונית - ישראל שאפה לקלוט מיד עם הקמתה כמות חסרת תקדים של עולים חדשים. עולים אלו הגיעו לרוב בחוסר כל, בין אם ממחנות העקורים באירופה לאחר השואה, ובין אם ממדינות ערב ששליטיהן לא איפשרו את מכירת או לקיחת הרכוש. באותה תקופה התנהלה גם מלחמת העצמאות שעלתה כסף רב. בשל היותה של ישראל צעירה מאוד לא הייתה הכנה למצב כזה ולא היו יתרות מטבע חוץ. היה חשש שבמידה ולא תונהג מדיניות הקיצוב יעלו המחירים של מוצרי המזון ומצרכים אחרים על בסיס המשוואה של היצע וביקוש - כמות הטובין קטנה מאוד בשל המחסור במט"ח בעוד שהדרישה לו גבוהה. כך המחירים עלולים לעלות; מי שתשג ידו יוכל לקנות ולאכול או להתלבש, ומי שלא - ירעב. אם כן הרציונל המרכזי מאחורי מדיניות הצנע היה לקבוע רף מחירים נמוך כדי לאפשר אספקה סדירה של מזון לכל ובכלל זה בפרט העולים הלא מבוססים. יש לציין כי בתקופה המדוברת הייתה סכנת הרעב מוחשית בשל מלחמת העולם השנייה, שנסתיימה שנים ספורות קודם לכן.

שיקול נוסף היוותה בעיית האינפלציה החריפה (ראו המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של המדינה) ועליית מדד יוקר המחייה באחוזים גבוהים. אחת המטרות החשובות ביותר הייתה הורדת המדד.

להנהגת הצנע יש גם פן אידאולוגי-סוציאליסטי. בהנהגת המדינה עמדה באותה העת מפא"י כמפלגה הגדולה ביותר, שהייתה מפלגת שמאל סוציאליסטית. בבסיס הסוציאליזם עומדת השאיפה לשוויון בין כל אזרחי המדינה. מעבר לפחד המוחשי שהעולים ירעבו, היה פחד מוחשי אף יותר שיווצרו בארץ פערים אדירים על בסיס כלכלי.

לכך יש גם להוסיף את העובדה שהצנע לא היה המצאה ישראלית, מדיניות מסוג זה מקובלת בעולם. הממשלה החליטה לאמץ מדיניות כלכלית שהונהגה שנים לא רבות קודם לכן, בתקופת המנדט הבריטי על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה בארץ ישראל והייתה נפוצה אף לאחריה במדינות אירופה. לכך יש גם להוסיף את התפתחות התפיסה של "מדינת רווחה", באותה עת. תפיסה זאת טענה שלכל שלטון אחריות כלפי אזרחיו ועליו לדאוג לרווחתם." (מדיניות הקיצוב, ויקיפדיה)

ההקצבה לציבור

ב-26 באפריל 1949 הכריזה הממשלה על משטר של צנע וקיצוב למוצרי המזון הבסיסיים. על דב יוסף, שהיה שר החקלאות בממשלה הראשונה, הוטל להיות גם שר האספקה והקיצוב. ההקצבה היומית לנפש נקבעה על ידי מומחה אמריקני לתזונה, וכלכלה. כל אזרח קיבל מדי חודש מזון בשווי 6 לירות.

תפריט הצנע היומי כלל את המוצרים הבאים: לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גרם תירס ליום, 58 גרם סוכר, 60 גרם קמח, 17 גרם אורז, 20 גרם קטניות, 20 גרם מרגרינה, 8 גרם אטריות, 200 גרם גבינה רזה, 600 גרם בצלים ו5- גרם ביסקוויטים. בשר – 75 גרם בחודש לנפש.

"לא היה מדובר בתבנית כוללת לכל האזרחים, התבנית הותאמה לגיל ולמצב האזרח. כך, למשל, נשים הרות זכו לתוספת בבשר ובגבינה צהובה, ותינוקות זכו לתוספת סוכר וקורנפלור. התפריט התאפיין בתחליפים רבים למוצרים יקרים וחסר בעיקר שני מוצרי יסוד מרכזיים — חלב וביצים שהגיעו בכמויות קצובות ועל פי רוב באבקות. (מסופר שהשר דב יוסף שמע על ביצת קולומבוס, ומיד שאל אם אפשר לקבל אותה באבקה...) בזכות ההקצבה יכלה המדינה לשמור על מחירים נמוכים יחסית לכל המוצרים, הן במזון, הן בהנעלה, הן בהלבשה והן בכלי בית.

בנוסף, דאגה הממשלה שהמחירים יהיו אחידים בכל הארץ בלי תלות במרחקי ההובלה. מדיניות זו של מחירים אחידים נשמרה שנים רבות לאחר תום תקופת הצנע.

על מנת לוודא שכל אזרח או תושב יקבל את ההקצבה המגיעה לו חולקו לציבור פנקסי "נקודות" בהם היו תלושים למוצרים ומצרכים שונים. תעודת הזהות של כל אזרח הוחתמה בחותמת מתאימה כך שלא יוכל לקבל שני פנקסי קיצוב. עם קבלת הטובין היה הסוחר גוזר מתוך הפנקס את התלושים המתאימים ומוסר אותם לסיטונאי על מנת לקבל הקצבה חדשה.


באפריל 1949 הוחלט על הרחבת הקיצוב גם לפריטי הלבשה וריהוט הצו הורחב ביולי 1950. הוגדרו בגדים מסוימים (לבנים, מכנסיים, חולצות, גרבי ניילון, שמלות וכדומה) שיוצרו מבדים זולים ומכמות קטנה יחסית של בד (ללא תוספות, קישוטים ונפח מיותר) שחולקו לפי נקודות. ביגוד זה נקרא "טקסטיל לכל" ויוצר על ידי מפעלים ישראליים כגון לודז'יה, גוטקס ואתא.


כמו כן יוצרו גם רהיטי "לכל" ובניהם ארוניות, מיטות, שולחנות וספריות מעץ פשוט וכלי בית בסיסיים ובכללם מגבות וסדינים. בעוד שהביגוד היה באיכות ירודה, הריהוט היה מאיכות סבירה ואף טובה ושרד זמן רב, על אף שלא היה נאה למראה היה פונקציונלי ביותר.‏‏ אופנת הביגוד והריהוט של שנות החמישים הושפעה מאד מההיצע של "לכל" שסיפקה חזות אחידה לרוב היישוב." (מדיניות הקיצוב, ויקיפדיה)

אוסף אבי ניזרי

תגובת הציבור

"בהתחלה היה הציבור מאוחד יחסית בתמיכתו בצנע, ונראה היה כי הוא נתפס ככורח המציאות אל מול גלי העלייה והמלחמה. במשך הזמן הלכה וגברה התנגדות הציבור, וגם באוצר התגבשה הבנה שהצנע בצורתו הנוכחית אינו יעיל, וזאת בשל מספר סיבות:

- החיים במדינה "התנרמלו", מלחמת העצמאות הסתיימה והחלו להתפתח חיים נורמטיביים. הפחד מרעב ומהתמוטטות המדינה שהביאו להנהגת הצנע, היו נראים כעת רחוקים יותר. כל אלה הביאו להרגשה בציבור שאין נחיצות של ממש בצנע.

- המעמד המבוסס היה בעל כסף רב ששכב ללא שימוש בעוד שהם וילדיהם נאלצו להסתפק במזון קצוב ומועט יחסית.

- החלו להתקבץ תלונות נגד התלות הלא-נעימה בפנקסים, כנגד הביורקרטיה הגוברת ועל כך שהאוכל לא הותאם לטעם האזרחים.

- בשיא המרירות הציבורית, ביולי 1950, הורחב הקיצוב גם למוצרי הנעלה והלבשה. הרחבת הקיצוב, דווקא בתקופה שבו ההתנגדות לו עלתה, הגבירה את הכעס הציבורי ושימשה כזרז לביטול המדיניות בהמשך. באוגוסט 1950, הסוחרים הפרטיים הכריזו על שביתה, בכנסת הועלתה הצעת אי-אמון והוחלט על הקמת ועדה ציבורית לבדיקת העניין.

- הצנע היה חדירה מאוד גסה לפרטיות: הממשלה החליטה עבור אזרחיה מה יאכלו ולאזרחים הייתה תלות יומיומית בשלטון. גם החיפושים שערכו הפקחים על־מנת להילחם בשוק השחור (ראו בהמשך) היו מאוד פולשניים וכללו חיפוש בתיקים, עצירת מכוניות בכניסה לערים הגדולות ומעקב יום יומי אחרי תנועות האזרחים. החדירה הזו הייתה בלתי נסבלת לרבים מהאזרחים.

- מעבר לקיומו של שוק שחור, התקיים גם "שוק אפור" — חלק מהעולים, שלשם קיומם הונהג הצנע, נהגו לשבת בתחנות האוטובוסים ומכרו את תלושי המזון שהיו מיועדים עבורם. הציבור לא הבין מדוע עליו לסבול לטובת העולים בעוד שאלו, כביכול לא צריכים את מזונם ממש כ"אוכל נפש"." (מדיניות הקיצוב, ויקיפדיה).

פקח. צלם לא ידוע, אוסף אבי ניזרי

הפיקוח הממשלתי והשוק השחור

"לשם ביצוע התוכנית היה צורך במנגנון אכיפה ופיקוח, פקחי המשרד לאספקה וקיצוב הקימו מחסומי ביקורת, חיפשו בכלי נוסעי אוטובוסים ומכוניות, פעלו על סמך הלשנות וניסו, ככל יכולתם, לאכוף את קיום משטר הצנע. בשנתיים הראשונות שיתף הציבור פעולה עם המשרד והפקחים, אולם לאט לאט נמוג שיתוף פעולה זה והציבור עבר להגן על העבריינים כי אלו תרמו לרווחתו.


בידי הציבור הייתה מצויה כמות גדולה של אמצעי תשלום (כסף נזיל) שהלך ונצבר עם הזמן, הגידול באמצעי התשלום לא לווה בגידול מקביל באמצעי הצריכה. במילים אחרות - לציבור היה כסף, צורך להשתמש בו לשם קניית מזון ומוצרי צריכה, אבל לא הייתה לו יכולת לממש את הצורך ולהשתמש בכסף בשל הצנע. המצב הזה הוליד למעשה את השוק השחור, שבו יכלו האזרחים להשתמש בכסף ולרכוש בצורה לא חוקית את מוצרי המזון המוקצבים.

השוק השחור הפך ונהיה מרכזי ורווח בקרב כלל האזרחים, זאת על אף הפעלת מנגנון פיקוח משומן שעצר אוטובוסים לביקורת ובדק תיקים של עוברים ושבים. היו גם מאמצים הסברתיים אדירים אליהם הצטרף בן-גוריון שטען בנאום ששודר ברדיו כי השוק השחור משמש מקור ועידוד לגניבות, מערער את היסודות המוסריים הציבוריים ובעיקר מעמיד בסכנה את קיום המשק. בן-גוריון אף הקים את "המטה למלחמה בשוק השחור" בו היה חבר גם הוא עצמו. מרדכי נאור מציין כי עד פברואר 1950 נפתחו כ-5,000 תיקים במשטרה כנגד אזרחים שהיו מעורבים בשוק השחור." (מדיניות הקיצוב, ויקיפדיה)


ב-2008 פרסם העיתונאי צבי לביא כתבה נרחבת על השוק השחור בתקופת הצנע. להלן קטעים נבחרים:

"העבריינות הכלכלית בעשור הראשון נראתה כמשחק ילדים בהשוואה לממדי השחיתות שגדלו עם המדינה. בראשית דרכי העיתונאית באזור הנגב עשו את הכותרות המעילות של מנהלי צרכניות במושבי העולים. הצרכניות היו שלוחות של חברת העובדים ההסתדרותית. לימים התגלגלו לרשת קו-אופ הריבוע הכחול. המנהלים עשו לעצמם קופה נאה בתחבולה שלא עוררה את חשדות הפיקוח הממשלתי והממונים עליהם בחברת המשביר לעולה. גזירות הקיצוב חייבו למכור את המצרכים שבפיקוח במחיר מוזל תמורת התלושים שנגזרו מפנקסי הנקודות של התושבים. הצרכניה גם החזיקה בפנקסים בתירוץ שהעולים החדשים לא ידעו מה לעשות אתם. בעת ההיא, בשלהי תקופת הצנע, כמויות של מצרכים שבפיקוח כבר נמכרו גם ללא נקודות, בהיתר רשמי, אבל במחיר מופקע. עוד פן של ה"ישראבלוף" שנולד לעקוף את השוק השחור. [...] שר הצנע גזר על הציבור סל מצרכים שרירותי, שהתעלם מהטעמים המגוונים של העדות הרבות. ברירה לא ניתנה להם ומנהלי הצרכניות גזרו מהפרצה קופון שמן. את מנות השמן שלא נמכר במחיר המפוקח, הם מכרו בתעריף הגבוה, לאחר שגזרו מפנקסי התושבים את התלושים לכיסוי המכסה שקבלו לחלוקה. [...] חברת העובדים היתה אז ענק כלכלי בשליטת עסקני מפא"י, עוד זרוע של מפלגת השלטון. ידם היתה בכל. ההסתדרות שלטה גם בלשכות העבודה והפנקס האדום של חברי המפלגה היה כרטיס הכניסה לאלפי המשרות שנפתחו במשרדי הממשלה. שר הצנע, דב יוסף, נמנה על צמרת המפלגה. באופן טבעי הציע לו ראש הממשלה דוד בן גוריון לגייס מאות חברי הסתדרות למלחמתו בשוק השחור. מכרזים תפורים שהשתרשו בשירות המדינה, במסווה של שוויון ההזדמנויות, בעצם הלבינו את המינויים הפוליטיים של הימים ההם. השוק השחור לא הרבה לככב בכותרות. הוא היה להיט חדשותי חם שעבר מפה לאוזן. לחרושת השמועות של מתי ואיפה מחלקים מצרך זה או אחר בקיצוב, נוספה תעשיית המידע הבדוק: איפה ניתן להשיג מה במחירי השוק השחור. [...] שר הצנע התפאר איך הצליח הקיצוב להוריד את המדד ולהציל את קופת המדינה הדלה במטבע זר. מחירו החברתי היה כבר ובלתי הפיך. הוא הפך את ישראל החדשה למדינה של עבריינים. הממשלה הדפיסה כסף בשפע וכולם מכרו או קנו בשוק השחור. 1,500 פקחים גייס שר הצנע, ובשנת חייו היחידה של משרד הקיצוב, הם עלו רק על 5,000 חשודים. מיעוטם נתפסו במחסומי הדרכים. רובם היו סוחרים לא זהירים. פחות ממחציתם עמדו לדין. כמעט כולם יצאו בקנסות מגוחכים בהשוואה לרווחי הספסרים. רק בודדים נדונו למאסר, כמו הקצב שנתפס מוכר בשר שחור מחוץ ליום הקבוע בחוקי הקיצוב. בית הדין המיוחד לעברייני השוק השחור שנפתח ברח' יהודה הלוי, אחד מ-16 שנפתחו ברחבי הארץ, היה לנו זירת בידור של שמחה לאיד בשעות החופשיות מלימודים. [...] השוק השחור היה מרד הצרכנים הגדול היחיד בתולדות המדינה, והמרד העממי הראשון והאחרון של ישראל העצמאית שהקיף את כל מגזרי החברה. תעשיינים, סוחרים והמוני הצרכנים עשו יד אחת, לא מאורגנת, בהפגנות, שביתות ומחאות אחרות. סיסמתם "תנו לחיות בארץ הזאת" איימה על שלטון מפא"י. ראשי המפלגה הזהירו את בן גוריון מבריחת המצביעים בבחירות לכנסת. הוא נכנע. משרד הקיצוב חוסל. דוב יוסף נשלח למשרד התחבורה. רוב גזירות הצנע בוטלו כעבור שנתיים, לא מעט הודות למטבע הזר שהזרימו השילומים מגרמניה. השאר נמוגו עד סוף העשור. מי נשאר? הביורוקרטיה הממשלתית, שהתמסדה והמשיכה לטרטר ליוזמה פרטית של שוק חופשי, הפרוטקציה לאנשי שלומנו, והישראלי המתחכם, המסתדר והמקושר, שטיפח את מוסד ה"מאכערים". נותר גם שוק הדולר השחור, עד שגם עליו בוטל הפיקוח, כעבור 30 שנה. השוק הזה התנהל על מדרכות רחוב לילינבלום בת"א, ולא במקרה. בנק ישראל התמקם שם ב-1954, בצומת נחלת בנימין, ובדלת האחורית, דרך מתווכים, נהג לווסת את שער הדולר הלא רשמי בהיצעים מבוקרים וברכישת עודפים. הכל למען יציבות השער הרשמי בין הפיחותים שביצעה הממשלה. סטנלי פישר לא המציא דבר." לביא צבי. 5.5.2008. השוק השחור: המרד העממי הראשון.

תרבות האוכל

אחד מתווי ההיכר ההיסטוריים של תקופת החירום ההיא הם תחליפי המזון שיוצרו כדי להוזיל את המוצרים:

שימורי הבשר המבושל שנקראו 'אינקודה' (קופסאות השימוּרים יוּצרו על ידי חברה בבעלות ישראלית שפעלה באתיופיה); דג הפילה (בקלה סרת טעם); אבקות ומצרכים מיובשים שהיוו תחליפי אוכל (אבקת חלב, ירקות מיובשים, תפו"א מיובשים, וכיוצא באלה); תחליפי הקפה (ציקוריה); החמאה (קוקוזין); הביצים (אבקת ביצים); והכבד הקצוץ שנעשה בפועל מחצילים או שמרים וביצים קשות (דנקנר וטרטקובר, 152, 163).


בספרי הבישול של ליליאן קורנפלד, מי שנחשבה אז לאורים ותומים של המטבח הישראלי ולחלוצת ספרי הבישול ניתנו 'עצות מעשיות לעקרת הבית הצעירה' ובתוכן 'איך להכין מיונז מבננה או כיצד להכין חצילים בטעם פטריות או כבד'. למארחת הצעירה המליצה קורנפלד 'לדעת את הגורמים המשנים את תנאי האוכל, כגון: גיל, מצב בריאותי, מצב השיניים, המחלות, והמצב הפסיכולוגי של כל האנשים אותם את מאכילה'. (בר שלום, 1998).


במתכונים שחולקו באותה עת הרבו ללמד כיצד להכין מנות שונות מאותו מוצר. למשל, מסולת: 'ריבועי סולת למרק', 'ריבועי סולת אפויים', 'לביבות מסולת', 'דיסת סולת קלויה', 'סולת אפויה', 'דיסת סולת מתוקה בפירורים'. מתכון מוצלח במיוחד נחשב המתכון המפיק טעם סביר תוך חיסכון במצרכים. כך, למשל במתכון שהופיע בספר המתכונים של כפר יהושע:

מי שמחפשת עוגה חסכנית תסתפק, איפוא, בעוגת דב יוסף! עוגת דב יוסף של שרה שולמי: 5 כוסות קמח, 1 חב' מרגרינה, 1 כוס סוכר, 1 וניל, 1 אפיון, ריבה. לפורר את המרגרינה עם הקמח אח"כ הסוכר והוניל. את הפירורים שמתקבלים לחלק ל=2 חלקים. למנה אחת להוסיף אפיון ולשטח אותה בלחיצה בתבנית. למרוח בריבה ולפזר הפירורים שנותרו. בימי רווחה כללית אפשר להוסיף ביצה לחלק של הבצק המיועד לבסיס ולהוסיף אגוזים וקצת קוקוס לריבה. מתכונים מבית כפר יהושע, 'חיוך דמעה וכוס אהבה'.

מעטים ומיוחסים הרשו לעצמם לאכול בתקופת הצנע במסעדות, וגם בתוכן פרח השוק השחור. מנחם תלמי סיפר לימים על 'אירועים סגורים' שבהם היו 'אנשי שלומנו' - בניהם של פוליטיקאים, אנשי ציבור ובעלי תפקידים ממלכתיים שהגנו בחירוף נפש על משטר הצנע החמור שנכפה על העם - מתענגים בארוחות פאר, שבהן כיכבו מצרכים נדירים שהאזרח הממוצע אפילו לא חלם עליהם. או על 'ארוחות הקומבינה': 'כשהיית מתיישב במסעדה שבה נחשבת לקוח מהימן, מיהרו להגיש לשולחנך סלסלה עם לחם. מתחת לאחת הפרוסות היית מוצא את ה'נקודות' שתמורתן בלבד היה מותר להגיש לסועד בשר' (תלמי, 1998, עמ' 82).

צלם לא ידוע. אוסף אבי ניזרי

גם המסעדות נדרשו לעשות התאמות. להלן כתבה שפורסמה ב-1951 על הנושא:

"רבבות אזרחים ישראליים הסועדים את לבם מדי יום ביומו במסעדות ייאלצו, בלא ספק, להוסיף בעתיד הקרוב עוד גרושים אחדים על מחיר ארוחות הצנע. זו תהיה בודאי התוצאה הראשונה של המשא ומתן המתנהל עתה בין ענף ההארחה לבין מאות המבשלות, הטבחים, המלצרים, המגישות ועובדי המטבח והניקיון המתפרנסים מהזנת הרווקים והאנשים שאין סיפק בידם לשוב הביתה בהפסקת הצהרים. רם ,יחד עם השינויים במחיר, דורשים בעלי בתי ה"אירוח" (לפי המונה החדש שקבע ועד הלשון...) גם תמורות יסודיות בדירוג שנקבע עוד בימי המנדט. סולם הסוגים הונהג בארץ ב"תקופות האוסטרלים". השלטונות הבריטים היו רק מעוניינים שהחיילים יקבלו את ה"סטייק" ואת הבירה שלהם במחירים השווים לכל נפש במדים. ברם, הם לא הביאו בחשבון, שבארץ אין הבדל בין בתי קפה למסעדות, כפי שנהוג בעולם וטשטוש התחומים וה"סיווג" האחיד לא הביא ברכה לאורחים ואף לא לבעלי העסקים. אין גם כללים קבועים לחלוקת בתי האוכל לסוגים. בזמנו אפשר היה להתחשב באיכות המזונות המפורטים בתפריט, אבל מיום שירד עלינו הצנע, שוב אין אפשרות להכניס הרבה שינויים במאכלים האחידים והחדגוניים. הגענו, איפוא, למצב, שבו אין בעלי המסעדות שוקדים על טיב המנות, שהרי בטוחים הם ב... סתם, לפי המחירים שנקבעו ע"י הממשלה.יש עסקים, שפדיונם העיקרי ממכירות משקאות קרים, חמים וחריפים ואילו המטבח אצלם בבחינת מקור הכנסה צדדי. בתי קפה אלה מוכנים בהחלט להוזיל את מחירי הארוחות, אילו הרשו להם להעלות את מחירי התה או הקפה בפרוטות אחדות. בעלי בתי הקפה, המסעדות ובתי המלון אינם מתנגדים למשטר הסוגים כשלעצמו, אולם תובעים שינויים במחירים עצמם, שכן ברור, כי פעולה "פרטיזנית" בשטח זה תגרום להסגת-גבול בלתי הוגנת. יש, איפוא, הצעה, שבעלי המסעדות יורידו את מחירי המשקאות ויגדילו את מחירי הארוחות, בעוד שבתי הקפה יורידו את מחירי הארוחות וגידלו את מחירי המשקאות. כך ייווצר שטח לתחרות בין המסעדות לבין בתי הקפה בנוגע לטיב הארוחות והדבר יאפשר לאורחים לשתות, למשל, ספל קפה במסעדה מסוג גבוה בזיל הזול ולסעוד את לבם בבית קפה מסוג גבוה במחיר נמוך. לבעיה זו נודעת עכשיו אקטואליות מיוחדת, מכיוון שהממשלה אומרת לרכז ולגבש עתה את כל הפקודות והצווים בענייני אספקה, שיצאו במרוצת השנים האחרונות. בעלי המסעדות חוששים, שהממשלה תוסיף ללכת לפי הכללים שנקבעו ע"י האנגלים, שהתחשבו רק באינטרסים של החיילים הבריטים ולא בתועלת שבדבר לגבי הציבור ובאינטרסים המוצדקים של "ענף האירוח". אלכסנדר סבירם, 'דורשים להעלות את מחירי ארוחות הצנע', ידיעות אחרונות, 8.1.1951, עמ' 2

סיום הצנע

"החל מסוף 1950 החלה להחלש מדיניות הצנע. בצעד סמלי בוטל בתחילה משרד האספקה והקיצוב, וסמכויותיו הועברו לידי משרדים ממשלתיים שונים. משרד האספקה והקיצוב מעבר לסמכויותיו (שלא בוטלו כאמור) היה סמל לחדירה לחיים הפרטיים וזוהה כגוף המכביד על חיי האזרחים. דן גלעדי, חוקר התקופה טוען ש-"צעד זה נתן ביטוי לנטייה להסיט את הדגש מפיקוח וקיצוב לייצור". ישנן כמה סיבות ישירות להגמשת המדיניות:

- הבחירות לעיריות ולרשויות המקומיות - לדעת הקהל הציבורית כנגד הצנע ניתן ביטוי ראשון בבחירות המקומיות לעיריות ולרשויות המקומיות שנערכו ב-14 בנובמבר 1950. על אף היותן של הבחירות מקומיות הן עמדו בסימן המאבק על הצנע. מפא"י מפלגת השלטון זוהתה עמו, והציונים הכלליים תחת סיסמתם "תנו לחיות בארץ הזו" והאידאולוגיה הימנית ליברלית שאפיינה אותם, ביקשו לבטל אותו. בעקבות הקולות הגואים בציבור היה ברור למפא"י שהיא תזכה לפחות אחוזי תמיכה אך תוצאות האמת הממו אותה בחריפותן. בבחירות זכתה אמנם מפא"י אך הציונים הכלליים היו מאחוריה בהפרש זעום של 3% כאשר ערים מרכזיות עברו לידי ראשי ערים מתנועה זו. למרות שהבחירות לא כללו את כל תושבי הארץ אלא רק את תושבי היישובים העירוניים והיה בהן יתרון מובנה לציונים הכלליים, שכן לא השתתפו בהם תושבי הקיבוצים והמושבים הסוציאליסטים, הייתה להן השפעה מהותית על המשך מדיניות הצנע. הבחירות הובילו לכמה הבנות יסוד בתוך מפא"י שעמדה בראש המוסדות היהודיים ציונים כבר שנים רבות. הראשונה והמרכזית היא שאם מפא"י חפצה להמשיך ולהיות מפלגת שלטון עליה לבטל או להגמיש את הצנע שפוגע בה אלקטוראלית. הבחירות הביאו לידי הרגשה שהרכב הכנסת שנבחרה בינואר 1949 כבר לא משקף נאמנה את הדעות הרווחות בציבור. משה שרת הודה בתזכיר שכתב לפני הבחירות לכנסת השנייה (שנערכו ביולי 1951) שבהקדמתן היה לבחירות המקומיות תפקיד מרכזי.

- הסכנה שבשוק השחור - השוק השחור היה בעייתי ביותר. בראש ובראשונה בשל העובדה שהוא פוגע במדיניות הצנע והעיב על הישגיה. למעשה לא התקיים באמת הפיקוח על המזון- בשוק השחור ניתן היה להשיג הכל. מעבר לכך כאשר השוק השחור הפך להיות תופעה רווחת כל כך, בקרב כלל הציבור השימוש בו לא נתפס כעבירה על החוק. החוק הפך להיות בגדר "המלצה" בלבד, והיה חשש שמדובר בפירצה שהמדינה לא תוכל לעמוד בה, ועד מהרה היחס לחוק זה יהפוך להיות היחס לחוקים נוספים ותיפגע ריבוניותה של המדינה. מבחינות רבות היה הצנע תקנה שהציבור לא יכול לעמוד בה ולא היה מנוס מלבטל אותה.

- הביורוקרטיה - סביב מדיניות הקיצוב נוצרה מערכת ביורוקרטית עבה ומטרידה למדי. בין השאר החלה להיווצר "תופעת התורים" - תורי ענק שליוו את התהליך כולו החל מקבלת התלושים ועד לרכישת המזון.

- גורמים חיצוניים - מלחמת קוריאה העלתה את מחירי מוצרי הגלם בעולם. בארץ לא הועלו המחירים בשל מדיניות ייצוב שער החליפין שהונהגה במדינה החל מראשיתה. מצב זה של פער מחירים עמוק לא יכול היה להימשך הרבה זמן.

הצנע הוגמש בהדרגה בעיקר לאור המדיניות הכלכלית החדשה ועליות המחירים המסיביות שנלוו אליה. ב-1953 אחרי שהסכם השילומים מ-1952 הזרים למדינה עתודות מט"ח, בוטלו חלק מההגבלות אבל השימוש בפנקסי התלושים נשאר בשימוש יומי. אחרי מבצע קדש צומצם הפיקוח לכלול 15 מוצרים בלבד. משטר הצנע בוטל סופית ב-1959, כשפנחס ספיר (שר המסחר והתעשייה דאז) הודיע על קץ מדיניות הקיצוב גם מבחינה פורמלית." (מדיניות הקיצוב, ויקיפדיה)

פולקלור מורשת וזיכרון

הצנע התעצב בתודעה הישראלית מצד אחד כתקופה של רעב ומשבר, התערבות גסה של הממשלה בחיי האזרחים, רמאויות ופרוטקציוניזם. מצד שני רבים רואים במדיניות ההיא הצלחה כלכלית וחברתית גדולה שהזניקה את ישראל לתקופה חדשה של שגשוג. בסופו של דבר הממשלה הצליחה לספק מזון לכלל האוכלוסייה שהתגייסה ברובה לטובת מאבק ההישרדות הלא פשוט. לובה אליאב ביטא זאת בספרו "40 שנה לתחילת העלייה הגדולה" באומרו "דור שלם קילל את דב יוסף, אף על פי שפעולתו הייתה אחד ההישגים הגדולים ביותר של תקופת הקליטה".


לשון

בשפת היום יום בישראל הפך הביטוי "תקופת הצנע" לביטוי גנאי, בדרך כלל לדבר ישן ולא מודרני.


ספרות ושירה

תקופת הצנע מתועדת גם בספרות ובשירה הישראלית. כך למשל, בספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים", שבכריכתו האחורית אף מופיע דף תלושי מזון.


להלן דוגמא לשיר שנכתב בהשראת הצנע:

"אבי לובש בכל יום את בגדי השבת/ והוא עצוב./ הוא הולך, אמא מביטה אחריו ומבט/ לה רטוב. ואמא מעבירה את בגדי העבודה של אבא/ מזוית אל זוית./ ואחר היא מכינה ארוחת צהרים, תבשיל/ מרבע כרובית./ היא אז לוחשת לעצמה: 'שלושה אנשים'/ (אבא ואמא ואני)./ וככר הלחם שלנו, בימים האלה היא/ רק החצי./ אבא חוזר ואומר לאמא: 'לא'-/ והוא עצוב./ אמא עורכת את השולחן ומחייכת אלי/ במבט רטוב./ אנו יושבים לאכול. ואבא מוציא/ תפוחים מתרמיל./ נותן לי השלם ואחד חוצה לשנים, וצוחק:/ 'שניים במיל'./ ואחר אבא נשאר כבר בבית וקורא בעיתון:/ 'תוהו ובוהו,/ תוהו ובוהו!'/ אמא שואלת: 'מה?' והוא עונה:/ 'הטובים יבואו,/ יבואו'. זאב, 'מחוסרי עבודה', פרח בר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשי"א, 36-37.

אספנות

פריטים היסטוריים מתקופת הצנע חביבים מאד על אספני ישראליאנה, בין השאר לנוכח הפערים בין אז להיום (כידוע, ישראל בימינו היא מדינה משגשגת שכלכלתה מדורגת במקומות גבוהים בסולם העולמי). יש בפריטים הללו גם ממד רטרוספקטיבי משעשע - בשל הרצינות והתמימות שמאפיינים את התקופה ההיא - שקוסם גם הוא לאספנים.

להלן פריטי אספנות פופולרים במיוחד:


תלושי מזון


עטיפות של מוצרי מזון


מודעות, כרזות ותשדירים

תקופת הצנע: המדינה, הנשים, האוכל וישראל הצעירה. אתר הספריה הלאומית.

מצנע לשפע - 70 שנה במטבח הישראלי: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית.


נאור עמית. 31.3.2020. בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית.


כאשר השוק השחור פרח ושגשג, יצא משרד האספקה והקיצוב במסע פרסומי למיגור מה שהוגדר כ"נגע". באחת מכרזות הפרסום נכתב "חסל את השוק השחור, ולא - יחסל הוא אותך". שניים מהקריינים הבולטים בקול ישראל של אותן השנים, רות שפירא ופלטי בן-ליש, התבקשו לקרוא את התשדיר - סיסמה בשפת הימים ההם.

תשדיר הוקלט על תקליט וממנו הושמע עשרות פעמים עד לשנת 1953. הוא נמצא גם בתקליטור המצורף לספר "קולה של המדינה", שיצא בהוצאת רשות השידור לרגל חגיגות ה-60 למדינה.


צילומים וסרטים היסטוריים. בארכיון התצלומים הלאומי - הערך צנע;

בויקימדיה (Category:Austerity_in_Israel) תקופת הצנע: המדינה, הנשים, האוכל וישראל הצעירה. אתר הספריה הלאומית.

סרטון שר הקיצוב דב יוסף נלחם בשוק השחור, סרטי גבע 1950

סרטון מעצר מבריחי עופות לשוק השחור. יומני כרמל ינואר 1954 (התחלה 4:36)

סרטון חיסכון בדלק ובחשמל בימי הצנע, יומני גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 8:01)


כותרות וכתבות עיתונאיות מהתקופה. להלן דוגמאות:

"בניגוד למוצרי "לכל" לא יצא עדיין תפריט הצנע משלב של חבלי לידה קשים. ראשית כל נתקלה תכנית זו בשטח המזון בהתנגדות מצד הסקטור החקלאי. כך, למשל, חדלה הבאת קרפיונים לשוק בגלל הורדת מחירם ב-70 מיל לק"ג. אולם גם בעלי המסעדות ובעלי המלון אינם מרוצים מהורדת מחירי המנות, שנעשתה בלי התייעצות מוקדמת אתם, ואף עקרות הבית, שהן בבחינת הפוסק האחרון בעניין תפריט צנע, מביעות חששות מרובים ביחס לאפשרות של הנחלת משק הבית בגבולות התפריט הזה.מסתבר, שהתפריט הוכן בחפזון רב ללא בחינה מוקדמת ומספיקה. כך, למשל, מצביעים על האבסורד של הכללת מנת קמח תירס בת 1.800 גראם לחודש בתפריט הצנע, בעוד שהיישוב העברי, פרט לעולי רומניה, אינו רגיל במאכלים העשויים מקמח תירס. לעומת השפע במצרך זה בולט הצימצום האכזרי בבשר ודגים, שהם מצרכי המזון היהודיים בתפריט הסטנדרטי של היישוב. כנראה שיהיה הכרח בהכנסת שינויים גדולים בתפריט הצנע. ברם הגדלה ניכרת של מנת הכשר, הדגים והביצים תצריך בודאי העלאת תפריט הצנע אם כי לא בהרבה, שכן ביטול מנת קמח התירס בלבד תחסוך סכום של 800 אלף לירות בשנה." ר. גר, '50.000 זוגות נעלי "לכל" לחודש', ידיעות אחרונות, 15.5.1949.
"בסל הנצרים של הרוכל ניתן היה למצוא מצרכים אשר עין לא שזפתם מזה חדשים. אגוזים ממולחים טעימים מסוג "פיסטוק חלבי" טריים מ...חלב. ריבועי דבש קרוש זרועי שכבת סוכר דקיקה מ...דמשק. סוכריות עגלגלות וורודות ממולאות בשקדים. מיטב... תוצרת דמשק. ועל הכול: קופסאות "קורנט בייף" אמריקאי מוחתמות בחותמת מוסדות הסיוע של האו"ם, שנגנבו, אי-שם במחסני המזון של הפליטים בעבר הירדן. הסחורה היית הטריה בתכלית, הממתקים לא היו תחליף ישראלי. עדיין איננו יכולים להרשות לעצמו "להשקיע" כמות גדולה כל כך של סוכר לבן במותרות דוגמת רקיקי דבש דמשקאיים... כיצד "הסתננו" איפוא סחורות אלה לשווקים של מחנות העולים? מקורות השוק השחור המקומי נידלדלו מאד. העוסקים בו טוענים בפשטות: "אין לבן, ואין שחור". רובן הגדול של הסחורות "השחורות" שהיו מצויות בשוק עוד לפני חודש נעלמו ואינן. והדברים אמורים בעיקר בקשר לקפה, קופסאות בשר, סוכר ושמן, אולם העוסקים במקצוע מצאו עצה. הם הפכו מ"ספקים" ל"מתווכים", הם העבירו את השוק השחור מעבר לגבול... אנשי "המקצוע מודים אמנם כי עברו ימי הזוהר של רווחים בשיעור 500%. היום עליהם להסתפק ב-100% - אולם גם זה איננו רע כל-כך. כי זאת לדעת: הפעם יש "לעסק" תריסר שותפים. וקדירה של שותפים אי-אפשר לה שתהיה שופעת לכולם. "הטרנסאקציה" מתחילה מעבר לגבול. בכפרים הירדניים והלבנוניים הסמוכים לאיזור ישראלי. "הקבלן" הערבי, בדרך כלל – איש אמיד, היכול להסתכן, בא במגע עם המבריחים הקונים ממנו כמה עשרות קילו שמן, במחיר נמוך מן המקובל בשוק השחור. במעטה חשכת הליל הם מעבירים את השמן "לנאמניהם" באיזור הישראלי. אלה משלמים את המחיר לפי התעריף הנקבע – והוא מועבר הלאה לידי אנשי "המקצוע" היהודים "הנאמנים" הם ברוב המקרים כפריים ערבים, הידועים בכפריהם כמתפרנסים בכבוד על "עבודת לילה"... מפחד שלטונות הפיקוח אין הסחורה המוברחת מגיעה לערים הגדולות, אלא בכמויות מצומצמות ולסירוגין. עם כל זאת מצויים בעכו, נצרת, שפרעם, ואף בחיפה "שווקי הברחה" זעירים, סירות עמוסות "סחורות יבוא" פורקות מדי פעם את מטענן ברציף הזנוח של חוף שמן, הנמכרות אח"כ במחירים מפולפלים במרכז המסחרי הישן בחיפה. אולם עיקר המסחר מתנהל במחנות העולים, שם אין פיקוח מתמיד ויעיל. יתר על כן:L הלקוחות אינם מתעצלים, ובאים גם ממרחקים. מה אין מבריחים לישראל? דומה כי אין סחורה בעולם, שאיננה מובאת לישראל מעבר לגבול. החל במצרכי מזון (סוכר, קמח, שמן), בסחורות טקסטיל (בד לבן, משי) ממתקים. מכשירי רדיו, קפה, כדים, תכשיטי זכוכית. לפני כשבועיים הגיעה אל מעבר לגבול השמועה, כי בישראל רעבים הכל ללחים וזריזים החלו מבריחים... פיתות. בכפר הערבי הגלילי אבו סנן נתגלו... 2 גמלים מוברחים. עדיין אין עוסקים בהברחת... מקררים חשמליים ו...קרח. בשביל עולי ארצות המזרח, מובאות מעבר הגבול פיות נרגילה, תבלין הזעטר, ספלוני קפה, פינג'נים, פולי חומוס. אולם המבריחים אינם נוהגים הפליה. עבור "האירופאיים" מובאים מהלבנון גרבי ניילון "דיופון", בקבוקי בושם "שאנל" ו...לכה לצרפניים, לממתקי ערב וזירעוני דמשק "שוק טוב" בין כל העולים והוותיקים ללא הבדל ארץ מוצא. רשת "בסיסי" ההברחה משתרעת לאורך גבולות הארץ החל בבקעה אל-גרביה אשר על גבול המשולש הקטן וכלה בחורפיש. תרשיחא, תמרה, עיבלין, ערב חיג'רת ומג'דל כרום, השוכנות בסמוך לגבול סוריה והלבנון. רפאל בשן, 'עקבות השוק השחור מוליכים לדמשק, ביירות ורבת-עמון', ידיעות אחרונות, 13.9.1951, עמ' 3

אוסף פריטים גדול ומגוון של תקופת הצנע נמצא בידי האספן אבי ניזרי. להלן ראיון אתו:

עוז: אבי, אני יודע שאתה אספן ישראליאנה אקלקטי. ממתי התחלת לאסוף פריטים שקשורים לתקופת הצנע?

אבי: אני אוסף אותם למעלה מחמש שנים, אבל ויש לי פריטים שהשגתי עוד קודם לכן. הגם שלא חייתי בתקופה ההיא (אני בן 34) תמיד עניינה אותי תרבות הצריכה של פעם. למעשה התחלתי באוספים אחרים שקשורים רק בעקיפין לצנע, כגון אוסף המכולות ואוסף מקררי הקרח, ובהדרגה הבנתי שיש כאן מכנה משותף תקופתי - תקופת הצנע, שכדאי להתמקד סביבו.

עוז: מהיכן נאספו הפריטים?

אבי: כרגיל, ממגוון מקורות. ברגע שאתה מכריז על אוסף, יש כבר חברים שיביאו לך פריטים רלוונטיים כדי לשמח אותך. ויש כמובן גם את שווקי הפשפשים, שבהם אפשר למצוא פיצ'פקס מכל התקופות, ולפעמים גם אוצרות של ממש. כאשר העסק מתחמם ואתה נעשה ממוקד, אפשר לעבור לאתרי המכירות הפומביות. כך למשל, מאן דבעי יכול למכור תלושי קניה ללא הקשר לתקופת הצנע, אבל אצלי זה מתחבר באופן מידי לכותרת של האוסף האישי. יש גם את האפיק שדורש יותר קשרים ויוזמה: עזבונות, ירושות ופינוי דירות. יש קבלנים שאישרו לי להיכנס לשטח שלהם לפני ההריסה כדי ללקט פריטים שבעיניהם זה זבל ובעיני זה זהב. הם כבר מכירים את השגעון שלי.

עוז: בכל זאת צריך להיות משהו שמדליק אותך דווקא בצנע. לא?

אבי: הכותרת היא בעצם חוט מקשר. ברגע שיצרת קטגוריית אספנות, נוצר מעין פאזל של אלפי חלקים, שכיף להרכיב אותו בהדרגה. והוא אף פעם לא נגמר, כי רעיונות ופריטים חבויים תמיד צצים על פני השטח. יש דברים שעליהם אני קורא וזה מכוון אותי מה לחפש, אבל יש המון פריטים מפתיעים שנקרים על הדרך. מדובר במגוון אינסופי. יום אחד אתה פוגש בפנקס תלושים ויום אחר בכותרת עיתון או בצילום שקשור לנושא. בסוף מתגבש אוסף ייחודי שאתה בנית בכוחות עצמך.

עוז: אתה בוודאי מודע לכך שאינך הראשון שמחזיק בפריטים שקשורים בצנע. להמון מוזיאונים, ארכיונים וספריות יש פריטים כאלה, וכמובן גם ללא מעט אספנים.

אבי: ברור, אבל למיטב ידיעתי אני בין האספנים הבודדים (לא גוף ממסדי), אם לא היחיד, שמחזיק ריכוז מודע של הפריטים תחת הכותרת הזו. וכמובן יש אצלי מגוון רחב של פריטים. אני משתדל לגוון ככל האפשר. לדוגמא, בספריה הלאומית תוכל למצוא ספרים, כרזות ופרסומות שקשורים לצנע, אבל ספק אם תמצא אצלם עטיפות של מוצרי מזון או כלי מטבח שקשורים לנושא.

ויש עוד משהו, אני בחרתי במטריה האספנית הזו, שהיא רק אחת מהמטריות של האוספים שלי, גם למטרות חינוכיות. לדעתי חשוב להראות לילדים היום עד כמה השפע שמאפיין את תקופתנו הוא לא מובן מאליו. עד כמה אבותינו הסתפקו במועט והיו שמחים בחלקם.

עוז: אתה חרדי, אז אולי יש כאן משהו שמחבר אותך בין העולם החרדי העני לעולם החילוני שהיה בעבר עני.

אבי: יכול להיות, אינני יודע. באופן כללי אפשר לומר שהחרדים חיים באופן תמידי בסוג של צנע. יש לי משהו חשוב לומר לך אפרופו: הקהילה החרדית מחבקת ועוטפת את הפרט. היא גם נותנת הרבה רעיונות כיצד להתגבר על מצוקה כלכלית וכיצד להתקיים ברמת חיים נמוכה. הגמ"חים הרבים שמוקמים לכל מטרה אפשרית הם דוגמא טובה. אולי אם היו גמ"חים חילונים בתקופת הצנע, זה היה מקל על הסבל של האוכלוסייה כולה. תראה, העובדה שצלחנו את הצנע אינה מקרית. באופן כללי אצל היהודים יש ערבות הדדית, וזה נכון לכל המגזרים וכל הקהילות. וכמובן יש גם הרבה תושיה. יודעים להסתדר בכל מצב.

עוז: יכול להיות שבחרת את הנושא הזה גם משום שזה מחבר אותך עם דור אחר. מסיבה כלשהי זה חשוב לך.

אבי: אתה צודק. אני בהחלט מחובר מאוד לדורות הקודמים. אני גם מקפיד שילדי יכירו כל פרט בחיי הסבים והסבתות שלהם וגם בעבר האישי שלי ושל אשתי. לעניות דעתי, כל מי שלא מקרב בין הדורות פשוט מפסיד. באופן כללי אני נוחל הצלחה בשיחות שיש לי עם זקני העדה. אני דולה מהם סיפורים פיקנטיים על עברם, שמעשירים אותי. אגב, רק לאחרונה גיליתי אצל אמי כמיהה לעתיקות והלכנו יחדיו למוזיאון בצפת. היא נהנתה בצורה יוצאת דופן. כנראה ירשתי את האהבה לעבר ממנה. מקווה שהיא לא תתחיל להתחרות בי. :) אגב, מה שלפעמים משעשע אותי, זה שכאשר אני מתחיל לשוחח עם מבוגרים על תקופת הצנע, הם קבוע אומרים לי בהתפעלות: פששש אתה יודע אפילו יותר טוב מאיתנו...

עוז: אשאל אותך מה שאני שואל כל אספן: מה אתה הכי אוהב באוסף?

אבי: אני משער שהתשובה שלי אינה שונה מהתשובות שאתה מקבל מאספנים אחרים: "כולם היו בני" או בגרסה אחרת "כולם בנים אהובים".

עוז: אמנם אתה חרדי, אבל אל תשכח את הבנות. חה חה. ובכל זאת, גם במשפחה יש תמיד העדפה סמויה לאחד הצאצאים.

אבי: טוב אם אתה לוחץ אותי עולה בדעתי התצלום של הזוג המבוגר במכולת שיושבים ומוכרים מצרכים פשוטים: לחם, שמן, סוכר ועוד. בלי פרסומות ובלי שטיקים. במחשבה שניה, גם קופת הפח של שקדי הביצים שחבר תל אביבי ארגן לי מאיזו ערימה היא פריט נהדר. במחשבה שלישית, אני אוהב מאד את הפעמון ותלושי הקרח שמגלמים באופן הכי סמלי את העבר שנעלם. כשצעירים מסתכלים על זה הם מבינים היטב את הפער בין אז לעכשיו.

ורגע, אני לא מהתל בך, אבל יש לי פתאום גם מחשבה רביעית, חה חה חה: הספר "מה אבשל ממנות צנע". זה ספר מעניין וגם נדיר מאוד. לאחרונה מישהו הציע לי לקנות אותו בסכום כסף לא מבוטל. כמובן שסירבתי להיפרד מהפריט הזה. נקשרתי אליו.

עוז: מה שמשעשע בספר הבישול הזה שהוא כולל הקדמה של דב יוסף, שר האספקה והקיצוב בכבודו ובעצמו.

אבי: אכן, אתה מעלה בדעתך שיצא היום ספר בישול עם הקדמה של שר בכיר?

עוז: כן, אבל לא מהמניעים התעמולתיים שהיו לדב יוסף. יש עוד פריט נדיר באוסף שלך?

אבי: כמו אספנים רבים אחרים, אני אוהב את פנקסי המזון, שזה פריט קלאסי של תקופת הצנע. אבל בין הפנקסים האלה יש אחד, יחיד ומיוחד, שמאד מרגש אותי: פנקס של חיים הוכמן שהיה לוחם אצ"ל ,תושב בני ברק עירי, ששכל את בנו במלחמת יום הכיפורים.

עוז: אותי מרגש שבחור חרדי חש כך. תודה.







מקורות


בר שלום חנוך. 18.3.1998. 'אימא של ספרי הבישול', ידיעות אחרונות, זמנים מודרניים. דנקנר אמנון וטרטקובר דוד. 1996. איפה היינו מה עשינו, כתר. יעקב איתי. 14.11.2008. הסצינה של הצנע: אופנה בימים קשים, מעריב NRG.

לביא צבי. 5.5.2008. השוק השחור: המרד העממי הראשון, Ynet.

לביא צבי. 4.5.2008. כיצד נולדו קלקלות כלכלת ישראל?, Ynet. שיר סמדר. 6.5.2003. 'כך היינו', ידיעות אחרונות, מגזין יום העצמאות, 6.5.2003, 28-29.

נאור, מרדכי. 1986. הצנע. בתוך: עולים ומעברות, 1948 - 1952 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן-צבי.

סלע דיוויד. 25.4.2019. ‏מעכשיו הכל קצוב: הוכרז משטר צנע בארץ,ישראל היום. סלע דיוויד. 8.11.2019. ‏הודעות משרד הקיצוב, ישראל היום.

רויכמן ינון. 21.9.2006. מי אמר שוק שחור? השבוע במנהרת הזמן, תיעוד מסעו של עיתונאי אמיץ אחד אל מסתורי השוק השחור במדינת ישראל הצעירה, Ynet.

רוזין אורית, 2002. ‏המאבק על ה'צנע': עקרות הבית והממשלה, ישראל חוברת 1, אביב תשס"ב.

רוזין אורית. 2008. חובת האהבה הקשה: יחיד וקולקטיב בישראל בשנות החמישים, עם עובד. תלמי מנחם. 24.4.1998. 'כשבסטייק היה חור', מעריב, סופשבוע.

Rozin Orit . 2006. Food, Identity, and Nation-Building in Israel's Formative Year

Israel Studies Review, Volume 21: Issue 1.