אי שם באמצע שנות התשעים נדרשתי על ידי המרצה באוניברסיטה בסדנת "תקשורת כתובה", לאסוף לתקופת מה כותרות עיתונים מאירועים מרכזיים, לצורך הכנת עבודה בנושא.
עיתונים שנערמים תופסים מקום רב ולקראת סיום העבודה עמדתי להשליך את כולם לפח המיחזור. אלא שמפגש מקרי עם כותרת מקורית של יום הקמת המדינה בשוק האספנים שהיה אז בדיזנגוף, גרם בלי כוונה תחילה, למשהו אחר לחלוטין...
במקום להשליך את העיתונים, מצאתי את עצמי מתחיל לאסוף בלהט ושקיקה את הכותרות החשובות והפעם... לאחור. ישוב מאחורי ההגה של 'הדה שבו' הוותיקה שלי, נע ותר ומלקט מכל מקום אפשרי עוד ועוד כותרות מקוריות בעברית מאירועים מרכזיים. משלים ימים ואירועים היסטוריים דרך כותרות העיתונים מאז הקמת המדינה ואף לפני.
הערימה הלכה וגבהה למאות עיתוני זמן שחלף והפתרונות לאחסון הדפים המצהיבים הנאספים החלו להסתמן גם הם ברוח העבר. ארון משנות החמישים. מקרר קרח משנות הארבעים. ארגז לחם משנות השישים. מזוודה משנות השבעים.
אט אט החלו הדברים לפרוץ החוצה ולהתעצם. את קירות הבית קישטו כותרות ממוסגרות. אליהם גם החלו להצטרף כרזות, תקליטים, ספרים. לעיצוב הכללי הצטרפו עוד ועוד פריטים עממיים ונוסטלגיים מפעם, דוגמת משחקי ילדות, פריטי מטבח, מכשירי רדיו, מכונות כתיבה, פטיפונים, חלונות עץ בני עשרות שנים שהפכתי לרהיטים ועוד ועוד ועוד...
בתחילת שנות האלפיים החלו הדברים לצאת מגבולות הבית מתוך תשוקה חדשה לשתף ולערב כמה שיותר אנשים באוסף ובערך החברתי תרבותי ובעיקר הרגשי שגלום בו.
התחלתי להציג במגוון תערוכות זמניות בנושא ארץ ישראל של פעם. כתבתי במשך שנים בעיתון 'הארץ' ובעיתונים נוספים כתבות על כלי רכב של פעם מההיבט הרגשי נוסטלגי. הובלתי את פעילות מועדון ה'דה שבו הישראלי'. יצרתי עם שותפים טובים לדרך מוצרים חברתיים-תרבותיים בטעם של פעם, במסגרת עבודתי כיזם ומנהל עסק חברתי המקדם בני נוער בסיכון.
עם בואם של הפייסבוק והיוטיוב נתתי לאוסף שם – 'עבר פשוט' ובמסגרת כלי התפוצה הווירטואליים התחלתי לצלם פריטים מהאוסף שלי ולכתוב את סיפורם.
הפעילות ברשת חידדה ושיפרה ארבע אהבות קיימות נוספות שלי – כתיבה, צילום, שירים עבריים ויצירה אומנותית וכך הגיעו לאוויר העולם סדרות יצירה שבסיסם והשראתם בחפצים הוותיקים. סדרת 'אנשים עכשיו חפצים מפעם', 'צילומים לשירים ותיקים', 'סיפורים לחפצים ותיקים' ועוד.
תהליך האספנות דומה ומרגיש בעיני לחשיפת ומציאת אוצר. בין מאות הפריטים שאספתי במרוצת השנים שזורים אין ספור זחילות בעליות גג שנשכחו, בתים שננטשו, ערימות זבל, נסיעות מדן ועד אילת להציל חפצים שכמעט ונזרקו.
הסרת קורי העכביש והאבק משיבה בעיני רוחי ימים כקדם ובוראת מחדש עולם שכבר נעלם. התשוקה והצורך לחשוף עוד ועוד רק מתעצמת עם הקידמה ומרוצת השנים, ויוזמות עצמאיות חדשות, ליצור משהו חדש מתוך עולם שנעלם, תמיד על הדרך, תמיד בתכנון, תמיד בעשיה קדימה לאחור.
כתב: יואל זהר