רקע היסטורי
תל אביב־יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא העיר המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל.
תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים.
עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.
תל אביב נוסדה רשמית בשנת 1909 כשכונת "אחוזת בית", כשם האגודה שייסדה אותה. בימיה הראשונים של האגודה התחבטו ראשיה באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נווה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שהוצעו היה "הרצליה" על שמו של בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב־21 במאי 1910, נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל אביב", כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו).
יישור החולות לפני הקמת אחוזת בית. צלם לא ידוע, 1909. התצלום באדיבות הארכיון העירוני תל אביב-יפו
תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.
ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות.
בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש). מאז החלה תופעה של צמצום מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים בלבד. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ־1989 ניכר גידול במספר התושבים, אשר נבע מקליטת גל העלייה מברית המועצות לשעבר מראשית שנות התשעים ובשל חזרת תושבים לעיר.
ההתפתחות האורבנית של העיר ידעה מספר מגמות בתקופה זו: התרחבות צפונה משנות ה־50 ועד שנות ה־70, תחילת התחדשות מרכז העיר בשנות ה־80, פיתוח מרכז העסקים שסביב נתיבי איילון החל משנות ה־90 במקביל להתחדשות ועיבוי עירוני מרכז העיר בעשור הראשון של המאה ה־21. בשנות ה־60 נהרסו שכונות מצוקה בעיר, ופינו את מקומן לשכונות חדשות. שכונת מנשייה היפואית נהרסה בתקופה זו והיה תכנון להרוס חלקים מנווה צדק ואף את יפו העתיקה. תוכניות אלה הפכו לתוכניות שימור, ויפו העתיקה אכן שוקמה ושומרה במאמץ רב של העירייה. אולם, החיבור האורבני בין תל אביב ויפו נותר שנוי במחלוקת.
בשנות ה־90 ובעשור הראשון של המאה ה־21 נמשכו מגמות הגידול במספר התושבים והתחדשות מרכז העיר לצד התפתחותה המואצת של הרצועה שלאורך נתיבי איילון. נופה הפיזי של העיר החל להשתנות, כשמגדלי מגורים ומשרדים הוקמו באזורים שונים בעיר. מגמות שימור המבנים הישנים הואצו, ותושבי העיר התוודעו מחדש למושג "העיר הלבנה", כאשר זכתה העיר למעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2003. בתקופה זו הועצם דימויה של תל אביב כמרכז חיי התרבות של ישראל, במיוחד בתחום חיי הלילה. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים.
"העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית. תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה. לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופייה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.
בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כאשר מדינת ישראל הפכה לכלכלה יזמית פורחת, החלו לטפטף לארץ מבקשי עבודה, חלקם הגדול פליטים מאפריקה (הם נקראו "מהגרי עבודה" או "עובדים זרים"). בשנת 1990 שהו בישראל כ-16,000 מהגרי עבודה כאשר 25% מהם היו חוקיים. כעבור שש שנים צמח מספרם והגיע ללמעלה מ-100,000. רובם הועסקו אז שלא כחוק. עם העלייה ברמת החיים בארץ זינק גם מספר מהגרי העבודה ובסוף שנת 2002 כבר עמד על קרוב ל-250,000, רובם לא חוקיים.
המהגרים האלה השתלבו בעיקר בעבודות חקלאיות, בבניין, בניקיון ובעזרה לקשישים ולחולים. תל-אביב, כעיר הגדולה במדינת ישראל, משכה אליה רבים ממהגרי העבודה. כ-35,000 מבין כ-150,000 מהגרי העבודה (כמעט רבע) שבאו לישראל בשנת 2004 – התגוררו בתל אביב-יפו.
מדוע הם הגיעו דווקא לתל-אביב? הסיבות העיקריות לזה הן: הם ידעו שבתל-אביב ובסביבתה יש ביקוש רב לאנשים שיעבדו כמטפלים בקשישים ובחולים, כמלצרים במסעדות, כעובדים בבתי-המלון וכעובדי ניקיון; הם מצאו בתל-אביב מקומות מגורים בדירות קטנות, או שכמה מהם חלקו יחד דירה אחת, וכך מחיר המגורים זול יחסית; סיבה נוספת – יש מהגרי עבודה ששוהים בארץ באופן לא חוקי, לאחר שפג תוקפה של אשרת הכניסה שלהם, ובעיר הגדולה קל להם להתחמק מאנשי החוק.
בשל הביקורת הציבורית והידוק הפיקוח על הגירה בלתי חוקית צנח מספר העובדים הללו וכבר בשנת 2005 עמד על כ-80 אלף בלבד. כיום רוב מהגרי העבודה בתל-אביב מתגוררים בשכונות שבדרום העיר, שרוב תושביהן הם מהגרי עבודה ומשפחותיהם. מרכז הפעילות החברתית והמגורים שלהם נמצא בשכונת נווה שאנן, באזור התחנה המרכזית הישנה
תל אביב ממשיכה להיות מרכזית בכלכלתה ותרבותה של ישראל, ובשנת 2009 ציינה העיר 100 שנים להקמתה באירועים ומיזמים מיוחדים. בשנת 2019 התקיימה תחרות האירוויזיון בעיר.
בעיר מתגוררים (נכון לשנת 2020) 463,808 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 8,572 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,318,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה 3,918,800 נפש. בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ-70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.
תמונות היסטוריות מתולדות תל אביב. הסברים וקרדיטים בגלריית התמונה באתר. התצלומים באדיבות הארכיון העירוני תל אביב יפו
תולדות הארכיון
מייסדי העיר תל אביב, חברי ועד אחוזת-בית שהפך ב-1910 לוועד תל אביב, היו בעלי תודעת תיעוד ההיסטוריה, ובהתאם לזאת נשמרו פרוטוקולי הוועד. התנהלות זו נמשכה גם עם קבלת מעמד של מועצה מקומית במאי 1921 מטעם ממשלת המנדט הבריטי. הפרוטוקולים של מועצת העירייה, הנהלתה, מחלקותיה, וועדותיה נאספו, נשמרו, וממשיכים להישמר באופן סדיר עד ימינו אלה.
שלוש הדמויות הבולטות והמשפיעות בנושא השמירה הארכיונאית של פעילות העירייה בראשית ימיה היו ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף; אהרון זאב בן-ישי, עורך בטאון העירייה "ידיעות עיריית תל אביב", ויהודה נדיבי, מ"מ המזכיר ומזכיר העיר בשנים 1924-1964.
הקמתו של הארכיון העירוני תל אביב – יפו נקבעה בהחלטה מס' 101 של מועצת העירייה השביעית מיום ל' באדר א' תשי"א, 8 במרץ, 1951, והוכרזה רשמית על ידי ראש העירייה דאז, ישראל רוקח, ביום הולדתו התשעים של מאיר דיזנגוף. הכרזה זו, אשר הורתה על קיבוץ החומרים שנצברו במשך שנים למקום אחד, נעשתה בטקס חנוכת האנדרטה למייסדי תל אביב.
צוות הארכיון כולל היום (2023) את: לריסה שניטקינד, מנהלת הארכיון; איציק כהן, אחראי שירותי גניזה; זוהר שמיר, מנהלת הארכיון האור-קולי; ודים שוסטין, מנהל מרכז מידע ועיון; יהונתן שלום טופיק, אחראי אוספים; חגית זמרוני, מנהלת פרויקט דיגיטציה; אריק זונשיין, ארכיונאי תצלומים; סטס חיטרין, ארכיונאי דיגיטלי; ללה רוד, ארכיונאית דיגיטלית; ענת וקנין, משמרת.
הארכיון מהווה מחלקה בעירייה ומימונו מגיע מתקציבי העירייה.
מאוצרות הארכיון. הסברים וקרדיטים בגלריית התמונות באתר. התצלומים באדיבות הארכיון העירוני תל אביב-יפו
תכולת הארכיון
הארכיון מתעד את הווי העיר, עוד מלפני שהוקמה והוכרזה כעיר. הוא מצייר תמונה של ההיסטוריה של הארץ לפני הקמת המדינה, מספר סיפור מוסדי אך גם פרטי, מכיל חומרים מכל הסוגים (תיקי מחלקות עירוניות, תצלומים, סרטוטים, פרסומים, קטעי וידאו ושמע, ועוד) שנוצרו בתהליכים רשמיים של ניהול העיר וגם אוספים של אנשים פרטיים.
החומרים המוקדמים ביותר השמורים בארכיון הם פרוטוקולים של ועד הקהילה ביפו מהשנים 1890-1896. אוספי הארכיון משקפים את תולדות העיר בכל התחומים שהעירייה נגעה ונוגעת בהם: נושאי חינוך ותרבות, בנייה, גנים, ודת. ישנם בארכיון גם אוספים של מוסדות פרטיים - כמו לשכת המסחר והמועדון המסחרי והתעשייתי - ושל אנשים פרטיים. האוספים כוללים גם מפות החל משנות העשרים; פרסומי העירייה, מודעות, ופלקטים, ומאגר אור-קולי נרחב המכיל תצלומים, סרטונים, וקטעי שמע המתעדים הן את ההיסטוריה המרתקת של העיר והן את האירועים והפרויקטים של העירייה מימינו.
חלק מחומרי הארכיון נוצרים במסגרת פעילות העירייה וחלקם מופקדים על ידי אנשים פרטיים ומוסדות שונים (מסמכים, תצלומים, ספרים, וכו'). בנוסף, הארכיון רוכש ספרים שנכתבו על העיר תל אביב וכן מחזיק בספרים ומאמרים אשר נכתבו על ידי מבקרי הארכיון על סמך החומר בו עיינו.
כל התיקים וחומרים אחרים, לפני כניסתם למחסני הארכיון, עוברים תהליכי טיפול פיזי - כגון הוצאת כל הגורמים המחלידים ומחמצנים (סיכות, אטבים, וכד'); מועברים לאמצעי תיוק לא מחמצנים, ומסודרים במכלי אחסון מיוחדים. בנוסף, פריטי ארכיון מסוימים נמסרים לשיקום על ידי משקמים מקצועיים.
ספריית חדר העיון של הארכיון מכילה ספרים ומחקרים רבים שנכתבו על סמך חומרי הארכיון.
בין שלל הפריטים השמורים בארכיון אפשר למצוא:
- כרזות שבח להכתרתו של המלך ג'ורג' החמישי למלך בריטניה ב-1937, ואף תפילה חגיגית שנערכה בבית הכנסת הגדול באלנבי עבורו ועבור אשתו אליזבת' (או בשמה המעוברת, אלישבע).
- הארכיון האישי של ראש העיר מאיר דיזנגוף, ובו התכנון שהוצע להפוך את דירתו בשדרות רוטשילד למוזיאון (מוזיאון תל אביב, והמקום בו הוכרזה הקמת המדינה). כמו כן שטר ממחנה הריכוז טרזיינשטט, וטלאי צהוב מצרפת של וישי שקיבל ראש העיר הראשון.
- פוסטרים מהבחירות לראשות העיר שנערכו לאורך השנים (בולט במיוחד פוסטר מבחירות 1959 שבהן התמודדו זה מול זה חיים לבנון ומרדכי נמיר, בו מאוירים המועמדים כאויבים בדו-קרב).
מסמכים רבים בארכיון טומנים בחובם פיקנטריה שממרחק הזמן נראית מוזרה ולעתים משעשעת. כך למשל: מסמך על אודות ההצעה להציב קונדומטים בבתי הספר, והתגובה של ראש העיר דאז שלמה להט להצעה; תיעוד של הפגישה בין להט לנציגי האגודה לזכויות הפרט (האגודה למען הלהט"ב), במסגרתה ניסו לקדם האחרונים את מעמדה של הקהילה בתל אביב; מכתב תלונה למאיר דיזנגוף על מצבם הרוחני הירוד של תושבי תל אביב; תלונה על ריבוי סטיקיות בעיר (המשנות צביון של רובעים מרכזיים וגורמות למפגעי לכלוך, עשן, ורעש); איסור הפרחת עפיפונים בתל אביב; סטטיסטיקה של זנות בעיר בשנות העשרים, ועוד.
התצלומים באדיבות הארכיון העירוני תל אביב-יפו
משתמשים ופעילויות
הארכיון מספק מענה לפניות בנושאים היסטוריים לחוקרים ולקהל הרחב, ביקורי קבוצות סטודנטים לתארים שונים, השתתפות ואספקת חומרים לתערוכות ותצוגות, ושיתוף חומרים ברשתות חברתיות, מדיה, ותקשורת.
לחדר העיון של הארכיון מגיעים באופן קבוע חוקרים, סטודנטים, תחקירני תקשורת, מפיקי טלוויזיה וסרטים, מורי דרך, אוצרי תערוכות, ואנשים פרטיים אשר מתעניינים בהיסטוריה של העיר. לדוגמה לאחרונה (ספטמבר 2022) נכתבה כתבה בעיתון "הארץ"על ידי העיתונאי והפובליציסט מורן שריר שעסקה בברית הערים התאומות בין תל אביב, ברצלונה, ועזה. שריר הגיע לארכיון לקרוא את הפרוטוקולים על ההחלטה, שעוררה בזמנו מחלוקת בישיבות המועצה. הכתבה פורסמה לאחר ביקורו בארכיון, ומדגישה את חשיבות הארכיון בזירה התקשורתית והאקטואלית.
חומרי הארכיון מונגשים באופן דיגיטלי באתר הארכיון, באינסטגרם ובפייסבוק.
בעתיד מתוכנן להיפתח אתר חדש שינגיש לציבור הרחב את המסמכים ההיסטוריים, החומרים האור-קוליים, והמסמכים הדיגיטליים של הארכיון.
מקורות
אתר האינטרנט הרשמי של תל אביב-יפו.
תל אביב, ויקיפדיה.
אתר הארכיון העירוני, תל אביב.
תל אביב-יפו (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית.
תל אביב-יפו בפייסבוק.
תל אביב-יפו באינסטגרם.
תל אביב-יפו בערוץ היוטיוב.
מידע על תל אביב-יפו בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית.
אתר חדשות מקומי (TLV.AM) המסקר את חיי היום יום בעיר.
תל אביב 100 - אנציקלופדיית העיר תל אביב וסיפורי שכונות העיר.
תל אביב שלי, האתר לתולדות תל אביב.
עובדים זרים בישראל, ויקיפדיה.
מסמכים ותעודות היסטוריות על תל אביב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
תימור אילי. 2.11.2007. הא"ב של תל אביב, Ynet.
אלקיים מרדכי. 1990. יפו-נוה צדק, ראשיתה של תל אביב. הוצאת משרד הביטחון.
אוריאל גילה. 1999. ימים של זהב, תל אביב יפו, ה'תרס"ט - ה'תשנ"ט, הוצאת ירון גולן.
דביר אורי. 1984. נקודת חן - תל אביב יפו, הוצאת מודן
שביט יעקב וביגר וגדעון. 2001. ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר (1936-1909), הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב.
שביט יעקב, ביגר גדעון ופיירברג חיים (מחבר ראשי). 2007. מעיר מדינה לעיר במדינה (1936–1952), רמות - אוניברסיטת תל אביב.
שביט יעקב וביגר וגדעון. 2002. עיר מטרופולין (1974-1993), הוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב.
עזריהו מעוז. תל אביב העיר האמיתית - מיתוגרפיה היסטורית, אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 29–33, 338 .
גוטמן נחום. 1959. עיר קטנה ואנשים בה מעט - סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית היא תל אביב. הוצאת עם עובד ודביר.
דונביץ' נתן. 1959. תל אביב: חולות שהיו לכרך. הוצאת שוקן.
שבא שלמה. 1979. הו עיר הו אם, הוצאת זמורה ביתן מודן והוצאת החברה האמריקאית-ישראלית למו"לות בע"מ וקרן תל אביב לספרות ולאמנות.
פדן יחיעם. 20005. תל אביב - מדריך הרחובות, הוצאת עיריית תל אביב-יפו.
רגב עופר. 1999. טיול קטן בעיר גדולה - לטייל בתל אביב-יפו, הוצאת משרד הביטחון.
הלמן ענת. 2007. אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, הוצאת אוניברסיטת חיפה.
רזי תמי. 2009. ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית, ספריית ספיר, הוצאת עם עובד.
שילר אלי וברקאי גבריאל . תשע"ב. (עורכים), 101 שנים לתל אביב, אריאל.
אלדר ערן. 2013. בכוחותיה העצמיים - ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים, הוצאת רסלינג.
שחורי אילן. 1990. חלום שהפך לכרך - העיר שהולידה מדינה: סיפור הקמתה של ת"א, הוצאת אביבים.
שחורי אילן. 1991. אבנך ונבנית, הוצאת מלוא.
שחורי אילן. 2009. ידיעות עיריית תל אביב כמקור היסטורי לתולדות העיר, גיליון קשר מס' 39, סתיו.
וידריך שולה (עם רגב עופר). 1999. בולוואר שדרות רוטשילד בתל אביב, הוצאת רמות.
וידריך שולה. 2004. ביאליק הרחוק. הוצאת פורת.
וידריך שולה (עם גולדברג יוסי ועמית-כהן עירית). 2009. תל אביב עיר גלויה, הוצאת אחיאסף ואופוס.
וידריך שולה (עם יעקב שביט וגדעון ביגר). 2001. ההיסטוריה של תל אביב - משכונות לעיר, הוצאת רמות.
וידריך שולה (עם שמואל גילר). 2014. בית הכנסת המטולטל, המועצה לשימור אתרים.
וידריך שולה. 2019. השכנים של ביאליק, הוצאת פורת.
עזריהו מעוז. 2005. תל אביב: העיר ה (א)מיתית, שדה-בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת באר-שבע, 2005.
עזריהו מעוז. 2015. מקום לזיכרון: לתולדות כינונו של פנתיאון לאומי בבית הקברות הישן של תל אביב בתקופת הישוב, חיפה: קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה.
עזריהו מעוז. 2021. שבויה בדימויה: קיצור תולדותיה וקווים לדמותה של מדינת תל אביב, הוצאת למדא האוניברסיטה הפתוחה.
עזריהו מעוז. 2022. עיר זוכרת – מצבות ואנדרטאות בתל אביב – יפו, מוסד הרצל לחקר הציונות, אונ' חיפה.
עזריהו מעוז (עם ארנון גולן ועמינדב דיקמן). 2009. תל אביב חצי-יובל: אסופה תיעודית, הוצאת כרמל.
·