רקע
"הילד בארץ ישראל" הוא ספר שנדפס בארץ-ישראל ב-1935 בידי אשת החינוך גיטל מייזל. זהו אוסף יצירות של ילדי הישוב העברי בא"י (מבני אחת וחצי ועד שלוש עשרה וחצי), בלוויית גיל הכותב. הספר כולל גם תווים לשלוש יצירות שנכתבו בידי ילדים, שמונה תצלומי דיוקנאות בשחור-לבן של ילדים מכל עדות ישראל, ומספר איורים פרי עטם. הסיפורים מגוללים את עולמם של הילדים ומקנים הצצה מיוחדת לרוח התקופה.
האנתולוגיה מסודרת לפי נושאים: מנגינות, אדם וטבע, אדם וביתו, בין אדם לחברו, אדם ועבודה, אדם עם וצבור, בין אדם למקום, הרהורים ורעיונות, חבלי לשון.
מתוך הספר "הילד בארץ ישראל. צילם: הדי אור
הקדמה שנכתבה לספר על ידי עורכת הספר גיטל מייזל
"אגב נדידה ממקום למקום, מנקודה לנקודה על פני ארץ ישראל כולה; אגב הקשבה לשיחת ילדים בבית, בגן, בחצר בית הספר וברחוב; מתוך קשירת יחסים עם הורים וקרובים, מטפלים ומטפלות, גננות, מחנכים ומורים של שכבות סוציאליות שונות, קבוצים וקבוצות – לוקטו למעלה מ-4000 מאמרות שבעל-פה, אלפי שירים חבורים, חידות ומכתבים מאות ציורים ועשרות ניגונים.כמורה דרך בשעת צירוף הספר "הילד בארץ-ישראל" שמשה לא הכוונה הפדגוגית, הפסיכולוגית גרידא או הפילוסופית, אלא הגישה הספרותית, אמנותית-אנושית. ומים החומר שלוקט נבררו המאמרות והיצירות (שיתכן, כי לפעמים הם חלשים כערך בפני עצמו), המשקפים בצורה הבולטת ביותר את הילדות-כללי והאנושי-כללי המשוח בצבע הסגולות המיוחדות של המקום.החומר שנבחר חולק באופן שיועמד האדם מול הסביבה, שיובלט ויודגש האדם, הלך רעיונותיו, הסתגלותו לחייה ולאוירה של ארץ ישראל.ומשום כך החלוקה לשמונה מדורות: א) אדם וטבע, ב) אדם וביתו, ג) בין אדם לחברו, ד) אדם ועבודה, ה) אדם, עם וצבור, ו) בין אדם למקום, ז) הרהורים ורעיונות, ח) חבלי לשון – ובכל מדור עצמו חלוקה לפי הגיל. (בדרך כלל מגיל אחת וחצי עד שלש עשרה וחצי שנה). לפני כל מדור ניתן צלום של ילד או ילדה. החומר ניתן בלי "הנחות קודמות", בצורה גולמית, בלי חסר ויתיר בלי יפוי וקשוט, אלא דברים כמו שהם, כפי שיצאו מפי הילדים, כפי שהועתקו או צולמו מרשימות, יומנים, מחברות בתי-ספר, ציורים וכדומה. בצרוף שמו של הילד, גילו, מקום מגוריו, ומעמדו הסוציאלי של הוריו. בכמה מקרים, מתוך נימוקים חנוכיים, ניתנו הדברים בעילום שם. אצל ילדי הספרדים והתימנים צוינה גם העדה.אשר לילדותי-כללי ולאנושי-כללי הרי העובדות הדומות דלהלן אינן מקריות כלל: מוטיק בן ה3.5 (דגניה ב'), כשאיימו עליו שיכלאוהו בלול, השיב: "טוב, אשב בלול, אבל ביצים לא אטיל!" וממש כתשובה על דברי-איום כאלה ילדה בגרמניה לפני 50 שנה (Kindermund, Paul von Schonthan, Berlin 1886) או יצחקה'לה בן הארבע (קבוצת גשר) בקש ביום של שרב: "הוי, תקררי לי את השמש!" – וכמעט כדברים האלה אומר קוקו בן השלש ברוסיה הדרומית, בקרים (Mапенькие Дети Қ. Чуковский Лениград, 1929) ולא זו בלבד – אפילו ביצירת מלים חדשות, בסרוסי הלשון אתה מוצא חוקים הגיוניים-פנימיים דומים אצל ילדים המדברים בשפות שונות זו מזו, כגון רוסית ועברית, עברית וגרמנית, עברית וכל לשון שהיא. אך לא מקרית היא גם העובדה, שנבדלות זו מזו הבדל אינדיבידואלי ומצוינות בסגולות ספציפיות הן יצירות הילדים, לא רק של כל שכבה סוציאלית בארץ-ישראל כשהיא לעצמה, אלא גם של החלקים השונים בשכבה הסוציאלית האחת. נבדלות זו מזו הן האמרות הספונטניות של קבוצות קרובות זו לזו כבית-אלפא וחפצי-בה, דגניה א' ודגניה ב'; של שני מושבים קרובים זה לזה, כנהלל וכפר יהושע, לא כל שכן של המושבות חדרה וזכרון יעקב, או של אותן השכבות הסוציאליות בחיפה ובתל-אביב, או בתל-אביב ובירושלים. מה שונים וספציפיים הם, למשל, שלשת המקרים הללו:על שאלת ילד בן 8 במושב, מדוע לנה מלקטת החומר הזה במלון ולא בביתם, משיבה זו, כי אין היא רוצה להפריע להם. – ומה יותר טוב, - משתומם הילד עד עומק לבו – להפריע לנו, או לבזבז כסף סתם?או – באחת הקבוצות נתקלת המלקטת בילד בן 4, העומד ליד הפתח של חדר האוכל שבגן הילדים ובוכה, כמו שהילדים אומרים כאן "בכיי-בכיות".- גמרת לבכות? – שואלת המלקטת בשעה שהילד משיב רוחו. וברגע זה יוצאת מחדר האוכל ילדה בוכה תמרורים. ופתאום מבריקות עיני הילד ובקול רונן הוא קורא: - אני כבר גמרתי, אבל היא עוד לא. – ומפנה מיד את מקומו סמוך לדלת לילדה זו, העסוקה בענין חשוב זה של בכיה ביום חמסין.ולבסוף – בעיר נעצרת המלקטת ליד ילד בן 6, העומד ליד בית ההולך ונבנה ואינו גורע עין מן העבודה.- לנו גם כן יש מגרש – אומר לה פתאום הילד – אנחנו גם כן נבנה לנו בית. אז אני מוכרח להביט איך בונים. אני מוכרח לדעת!המקרים הללו, ואלפים כיוצאים בהם, מגוללים באופן ספונטני עולמות ילדות לאין שיעור. וכשיוצא אדם לשוטט בלבב אוהב ובאוזן קשבת ברחובות, על פני בתים, בתי ספר, ההצגות היומיות בקולנוע – כמה עולמות חיים ומפרפרים מתגלים לפניו. אך מן הראוי מאד שיהיה פונוגרף טמון לו בכיסו – כי אם קשה לדלות את פניני הילדים, הרי שבעתיים קשה לקיימם ולשמרם, וכשבעים ושבעה קשה לקבעם אל נכון.כי יש תמיד סכנה, כי בלי משים ובלי יודעים "ייפה" ו"יחכם" הבוגר את דברי הפעוטות ועל ידי כך יפיג את הריח והטעם המיוחדים של האמירה הילדותית.ואכן, הקושי הראשון והגדול עד אין שיעור, בליקוטו וצירופו של ספר זה, היה בבדיקת החומר כדי לברר, במדת האפשר, את נכונותו וראשוניותו של החומר אשר הומצא.וקשה היה, עם כל המאמצים הרבים, גם להשיג מדה מספקת של חומר במושבות, בין העדות המזרחיות, וכמעט שאי-אפשר היה להשיג בין האדוקים.כמו כן קשה היה לקפל את כל הבעיות המעסיקות את הילדים בשמונה פרקים בלבד, ויותר מזה אי אפשר היה לקבוע מקוצר המצע של הספר. ומה הם בכלל גבולות של ספר אחד, כדי שיוכלו לשמש אספקלריה, המאירה את החיים בכלל ואת החיים המתהווים בארץ-ישראל בפרט?ולפיכך, הספר "הילד בארץ-ישראל" אינו אלא נסיון נועז למקוטעין, טפין-טפין, בלי התחשב בעמדתה של המלקטת, לחשוף את תמונות החיים הארצישראליים, כפי שהם משתקפים בעיניו, לבו ומוחו של הילד. רק נסיון הוא להביא חומר מלוקט לפני כל אדם המתענין, מבחינה זו או אחרת, בנשמת הילד בכלל והילד הארצישראלי בפרט. נסיון לתת להם דחיפה שילקטו ויבררו ומחדש או ימשיכו לקבץ חומר נוסף, והעיקר: לרשום את הדברים אל נכון ובלי כחל וסרק. משום שהספר הזה אינו אלא "טיפ-טיפה", כסגנון הילדים, מצרור היצירות הילדותיות, רק פסיעה ראשונה לעבודה גדולה וחשובה.אבל גם פסיעה ראשונה זו היתה בגדר הנמנע בלי עזרתם המצוינת של הרבה מורים, מחנכים, הורים, וסתם אוהבי ילדים בכל מקום ובכל נקודה, שהמלקטת הגיעה לשם. שמותיהם של אלה שעזרו – ברשימה המצורפת (יסלחו לי אלה ששמם נשמט במקרה), ותובע-נא להם בזה תודה לבבית ובקשה לסייע למלקטת גם בפסיעותיה העתידות לבוא.תודה מיוחדת לאלה שסייעו סיוע פעלתני להוציא את הספר לאור ולעצב את דמותו האמנותית: העורך-דין א. בוטליצקי, האדון אריה שנקר, המשורר א. שלונסקי, הפסל ציפר, הציירים שמידט, ברנשטיין, פרופ' ד. שור, דוד קרצ'מר."
על העורכת
גיטל מייזל נולדה ב-1898 בבית כפרי ליד העיר קייב שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה) במשפחה יהודית אדוקה ואמידה, בתם של שרה חנה ור' ישראל, ואחותו הצעירה של נחמן מייזל (לימים עורך ומבקר ספרות). בשנת 1917 סיימה לימודיה בגימנסיה בקייב. הייתה פעילה בחוגים מהפכניים יידיים. ב-1921 עברה למוסקבה, וב-1922 עזבה את רוסיה ועברה לוורשה, שם עבדה בחינוך. לאחר מכן עברה לפריז, ולבסוף עלתה לארץ ישראל והצטרפה להוריה.
תרגמה יצירות רבות לילדים ליידיש, בעיקר מפולנית ומרוסית. בשנת 1935 ערכה ופרסמה את הקובץ "הילד בארץ ישראל", שבו אספה יצירות ואמרות של ילדי הארץ.
מתוך הספר "הילד בארץ ישראל. צילם: הדי אור
מייזל כתבה ביקורות ספרות, בעיקר בכתבי העת היידיים, ותקופה מסוימת גם בעברית ב"על המשמר".
בשנת 1974 ראה אור בהוצאת י"ל פרץ הקובץ מפרי עטה "עסייען" (מסות), שבו בעיקר מאמרים על גדולי הספרות היידית והעברית. הספר זיכה אותה ב-1975 בפרס לספר המצטיין מטעם הקרן לחינוך יידי חילוני.
הייתה נשואה לשחקן "הבימה" צבי בן-חיים (1898–1957) עד מותו. בני הזוג היו הורים לבת.
גיטל מייזל נפטרה ב-1985 בתל אביב, בגיל 86 ונקברה בבית העלמין קריית שאול לצד בן-זוגה (גיטל מייזל, ויקיפדיה).