top of page

המורשת הפלסטינית במדינת ישראל: מוזיאונים, גלריות ותערוכות

ליקט מידע ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023


תיעוד ושימור במגזר הערבי

במאמרם "ההיסטוריה שלנו: יוזמות של הציבור הפלסטיני בישראל לתיעוד, לשימור, ולהנחלה של שורשיו ההיסטוריים ומורשתו התרבותית" כותבים קוסאי חאג' יחיא ובועז לב טוב:

"את תהליכי המחקר, התיעוד, השימור וההנחלה של ההיסטוריה הלאומית הפלסטינית הובילו מאמצע שנות השישים מוסדות מחקריים ותרבותיים, שהוקמו ביוזמת 'הארגון לשחרור פלסטין', בתמיכתו או לצדו; העיקרי שבהם הוא מרכז המחקרים הפלסטיניים (ה-IPS - Institute for Palestine Studies בלבנון). משנות השבעים הצטרפו למאמצים אלו חוקרים פלסטינים בולטים, בעיקר מאוניברסיטאות בארצות הברית, אירופה והגדה המערבית, כמו ד"ר עבד לעזיז אבו-הדבא וד"ר עבד אללטיף אלברגות'י. בתקופה זו הצטרפו להובלת הפעילויות הללו ארגונים בולטים כמו 'הוועדה למחקרים חברתיים והמורשת העממית הפלסטינית', בחסותה של 'העמותה להחייאת המשפחה' (ג'מעיית אנעאש אלאוסרה) בעיר אל בירה, וכן מרכזי מחקר נוספים של המורשת והתרבות הפלסטינית, שהוקמו באוניברסיטאות ומכללות בגדה המערבית. מ-1967 נפתחו גם לאוכלוסיה הערבית-פלסטינית בישראל אפיקי קשר לשדה זה של הפעילויות המחקריות והתרבותיות הפלסטיניות המרכזיות, ובעיקר משנות השמונים נזקפת בו תרומה חשובה גם לחוקרים פלסטינים מישראל. חוקרים אלה למדו באוניברסיטאות בארץ ובעולם; חלקם הגדול מצא את ביתו האקדמי באוניברסיטאות הפלסטיניות בגדה המערבית: ביר-זית, אל נג'אח ובית לחם, וחלק קטן באוניברסיטאות והמכללות הישראליות. עמם נמנים, בין השאר, ד"ר מנעם חדאד, אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על אודות 'פקיעין במראה של המורשת העממית' וכן את ספרו על אודות 'המורשת הפלסטינית בין ההשמדה להחייאה'; ד"ר שוכרי עראף, אשר כתב שני ספרים על המורשת הפלסטינית, האחד על 'האדמה, המאמץ והאדם', והשני – 'הכפר הערבי הפלסטיני', והחוקר הבולט של המורשת הערבית הפלסטיניחת, ד"ר שריף כנאענה, שפרסם מחקרים וספרים רבים בנושא זה, ואחד מספריו 'לימודים אודות המורשת העממית והזהות הפלסטינית', הפך להיות המקור הבסיסי המקובל ביותר בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל בנוגע למורשתו הפרטיקולרית. נוסף על כך ראוי להצביע גם על שורה של משוררים וסופרים פלסטינים בישראל אשר תרמו ביצירותיהם ובפעילותם הציבורית לשימורה והנחלתה של המורשת התרבותית הפלסטינית, ביניהם: חבר הכנסת לשעבר וראש עיריית נצרת המשורר תופיק זיאד, הסופר והמנהיג הפוליטי אמיל חביבי, הסופר והחוקר אמיל תומא, המשורר ראשד חסין, המשורר סעוד אלאסדי, החוקר והסופר ג'מיל ערפאת, המשורר סמיח אלקאסם והסופר סלמאן נאטור. פעילותם היצירתית והפובלציסטית של אנשי רוח אלו התמקדה בהחייאת מרכיבים מרכזיים של המורשת התרבותית העממית ושל הזיכרון הקולקטיבי הלאומי הפלסטיניים" ( חאג' יחיא ולב טוב, 2015, 74-76).

המורשת התרבותית הפלסטינית לא נלמדה עד היום באופן פורמלי ומסודר הן בבתי הספר היהודים והן בבתי הספר הערביים בישראל. זאת, ממספר סיבות: א. הרגישות הפוליטית של הנושא (בעיקר החשש מפני פוליטיזציה של לימודי ההיסטוריה) והמחלוקת העזה בין הצד היהודי לצד הערבי על עובדות היסוד ההיסטוריות. ב. הדגש היהודי והציוני שניתן בלימודי ההיסטוריה בישראל (הקוריקולום שמכתיבים האקדמיה ומשרד החינוך). הערה: גם ההיסטוריה העולמית נדחקה לפינה בכל זרמי החינוך בארץ בשל האוריינטציה האתנוצנטרית הטבעית שמאפיינת את מדינת ישראל. ג. המעמד השולי של היסטוריית התרבות (בעיקר התרבות המוחשית והפופולרית) במחקר ובהוראה בעולם כולו. ד. ההזנחה שקיימת ברשויות המקומיות הערביות בכל הקשור לשימור, תיעוד והנגשה של מורשת ערבית. רובן המכריע בקושי מקדישות משאבים לנושא, אינן נוטות לתמוך ביוזמות מבורכות של תושבים מקומיים ולעתים אף מטרפדות אותן (מסיבות פוליטיות ואחרות). ה. באופן כללי לא קיימת בתרבות הערבית תודעה מפותחת של שימור ותיעוד מדעיים (ראו למשל, נדירותם של הארכיונים ביישובי הערביים) למעט זו הקשורה להיבט הפוליטי של הסכסוך ולתחושת הקורבן המסורתית ("תודעת הנכבה").


עם זאת, כפי שציינו פרופ' חאג' יחיא וד"ר לב טוב, לאחרונה מסתמן מפנה ביחסה של החברה הערבית בישראל לנושא השימור וההנגשה של המורשת התרבותית-פלסטינית. זאת, ממספר סיבות: א. החברה הישראלית עוברת תהליכי דמוקרטיזציה ופלורליזציה מואצים שדוחפים את כל המיעוטים המודרים להיות יותר אסרטיביים ואקטיביים בתביעה לשוויון, חירות ועצמאות תרבותית. ב. החברה הערבית בישראל חווה תהליכי ניעות (מוביליות) מואצים. העלייה המתמדת ברמת ההשכלה וברמת החיים מביאה לגידול והתגוונות היוזמות המקומיות בתחום שימור המורשת. כך למשל, הפקת פסטיבלים אתניים, תערוכות וימי מורשת בבתי הספר ובמסגרות הקהילתיות המקומיות; הקמת מרכזי תרבות ומורשת ואף מוזיאונים מקומיים-ביוזמה פרטית.

מוזיאונים היסטוריים ואתנוגרפיים בתרבות הפלסטינית

ב-2016 התפרסמה באתר Ynet כתבה שסקרה את היוזמות הספורות ביהודה ושומרון שנועדו לטפח תודעת מורשת וזהות פלסטינית (לוי, 2016). כך למשל, ברמאללה זכה המשורר הפלסטיני הלאומי מחמוד דרוויש למוזיאון הקרוי על שמו. בבית לחם הוקם ביוזמה מקומית "מרכז המורשת הפלסטינית" (Palestinian-Heritage-Center-Bethlehem) בהנהלת מהא אל-סאקא. מוצגים בו בעיקר פרטי לבוש מסורתיים של נשים פלסטיניות. בתוך אתר ארכיאולוגי ביריחו הוקם מוזיאון (מוזר במקצת) בשם "מוזיאון סרגיי". סיפורו של המוסד הזה מופיע בכתבה שפורסמה באתר NEWS! חדשות המחלקה הראשונה:

"המתחם הידוע כ"חצר סרגיי" הוא חלק מקומפלקס של מבנים שנבנו בסוף המאה ה-19 בידי הדוכס סרגיי, וידועים בשמם הכולל כ"מגרש הרוסים" (הערה: כל המבנים שנבנו במגרש הרוסים עוצבו בסגנון שרווח במאה ה-19 ברוסיה במבני פאר, סגנון הקרוב לאדריכלות הנאו-קלאסית, בתוספת השפעות מהאדריכלות האסלאמית והמקומית. מאפיינים את מרבית המבנים סימטריה; חזות מרשימה, הכוללת לרוב גמלון; חלונות גדולים, חלקם מקושתים; כרכוב בולט בין קומה לקומה וגג רעפים משופע. בחזית כל המבנים הוטבע סמלה של החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, אותו ניתן לראות עד ימינו). הרוסים שואפים כבר שנים ארוכות לקבל בחזרה את הרכוש הרוסי בארץ הקודש, והם השקיעו בכך מאמצים מיוחדים. במהלך ביקורו של הנשיא פוטין בישראל ב-2005 הבטיח ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, להשיב את המתחם לידיהם. בשעתו חזר על ההבטחה ראש הממשלה אהוד אולמרט. לבעלות על הנכסים ההיסטוריים בירושלים יש חשיבות רבה במסגרת מדיניות החוץ הרוסית החדשה, השואפת למקם את רוסיה לא רק כמעצמה אזורית אלא כמעצמת-על. בשנים האחרונות פועלים הרוסים בנחישות לקבל לידיהם מבנים היסטוריים נוספים ביהודה ושומרון, ולאחרונה אף קיבלו שטחים יקרים במיוחד בבית-לחם וביריחו. על אחד השטחים ביריחו נבנה מוזיאון בסגנון ביזנטי, שנחנך במהלך ביקורו של נשיא רוסיה מדבדב ב-2011. [..].] ההחלטה להעביר את מתחם סרגיי בירושלים באופן מיידי לרשות הרוסים נועדה לא רק למנוע מבוכה, אלא גם - ובעיקר - להביא לביטול מכירת טילי השיוט המתקדמים לסוריה. ההחלטה להעביר את מתחם סרגיי נועדה לא רק למנוע מבוכה אלא גם למנוע תגובת "דווקא" מדינית. טילי היחונט הם טילים נגד ספינות שאפשר לשגרם מספינות, ממטוסים, מהיבשה ואפילו מצוללות" (אברהם-איתן, 25.3.2011).

במאי 2016 נחנך ביישוב ביר זית (צפונית לרמאללה) "מוזיאון פלסטין (المتحف الفلسطيني). את השטח לבניין תרמה אוניברסיטת ביר זית. הרעיון להקמת המוזיאון עלה ב-1998, לקראת ציון 50 שנה למה שהפלסטינים מכנים "הנכבה". בהמשך התפתחו התצוגות במוזיאון כך שיקיפו תקופות היסטוריות ארוכות יותר. הבניה החלה בשנת 2010 ואבן הפינה הונחה ב-11 באפריל 2013. חשוב להדגיש שהמוזיאון אינו נתמך על ידי גופים רשמיים של הרשות הפלסטינית אלא מהווה פרויקט דגל של עמותת Taawon - מלכ"ר פלסטיני עצמאי "לפיתוח ולסיוע הומניטארי לפלסטינים בגדה המערבית, ירושלים, רצועת עזה, אזורי 1948 והיישובים הפלסטיניים בלבנון". כ-40 מיליון דולר הושקעו בבניית השלב הראשון של המוזיאון והתערוכה הקבועה. התקציב גויס באמצעות תרומות של פלסטינים מקומיים ושל ערבים מרחבי העולם. במאי 2015 הצטרף המוזיאון באופן רשמי למועצה הבינלאומית למוזיאונים.


מבנה המוזיאון עוצב על ידי משרד הארכיטקטים האירי Heneghan Peng בהשראת הטרסות, המדרגות החקלאיות, המאפיינות את הסביבה ההיסטורית המקומית. המבנה נבנה כך שיאזכר את הטופוגרפיה ההררית של האזור. זהו הבניין הראשון ברשות הפלסטינית שקיבל תקן של בנייה ירוקה, מה שהופך אותו למודל לקיימות סביבתית בפלסטין.


המוזיאון מתוכנן לצמוח לכ-160 דונם ולהיבנות בשני שלבים: בשלב הראשון, שהסתיים ב-2016, נבנו 3500 מ"ר, עם אולמות תצוגה, אולם פתוח, קפיטריה פנימית וחיצונית, כיתות, מחסנים ומשרדים לצוותי ציבור ומתקנים ציבוריים. לשלב השני, שבנייתו צפויה להסתיים בשנת 2026, מתוכנן שטח של 6,500 מ"ר שיכיל אולמות תצוגה גדולים יותר, תיאטרון פנימי, כיתות נוספות וספרייה.


גינות המוזיאון, הבנויות כטראסות, עוצבו על ידי אדריכלית הנוף הירדנית לארה זוריקאת, וכוללות צמחייה אופיינית לאזור זה, כגון עצי זית וצמחי תבלין מגוונים.

יושב ראש הוועד של המוזיאון הוא עומאר אל-קטן, איש קולנוע ממוצא פלסטיני המתגורר בבריטניה. מנהל המוזיאון והאוצר הראשי הראשון היה ג'ק פרסקיאן (Jack Persekian), שהוחלף על ידי מחמוד הווארי. מ-2018 מנהלת את המוזיאון ד"ר עדילה לעאידי-הניה.


התערוכה הראשונה שנפתחה במוזיאון הזה (ב-2016) נקראה "קצות החוטים: הרקמה הפלסטינית בהקשר הפוליטי שלה". אחריה (ב-2017) נפתחה תערוכה של 48 אמנים פלסטינים בשם "ירושלים חיה" (Tahya Al Quds).

המוזיאון לא הצליח עד כה לגבש אוסף היסטורי ואתנוגרפי של מוצגים (ליטמן 2016). בהעדר אוסף כזה עוסק צוות האוצרים בגיבוש אוסף וירטואלי וארכיון מקוון. מה שהחל ב-2014 כפרויקט קטן בשם "אלבום משפחתי" ובמסגרתו הוזמנו אנשים להעביר למוזיאון תמונות משפחתיות היסטוריות שנסרקו וקוטלגו, התפתח למיזם גדול יותר של בניית ארכיון דיגיטלי חופשי, שמאפשר לאנשים להעלות אליו תמונות, כולל קטעי וידאו ביתיים וכרזות (מוזיאון פלסטין, ויקיפדיה).


מוזיאונים היסטוריים ואתנוגרפיים במגזר הערבי בישראל - רקע

במאמר שהתפרסם ב-2011 כותב עודד שי:

"בישראל פועלים מעל 200 מוזיאונים, שאף לא אחד מהם קם ביוזמת המדינה. כולם קמו ביוזמת קבוצות חברתיות ומאוחר יותר גם ביוזמת אנשים פרטיים. בראשית המוזיאונים ביישוב היהודי בארץ פעלו בחדשנות רעיונית מבחינה מקצועית. הרעיון שעמד מאחורי החפץ היה חשוב ממנו. הם ראו חשיבות בהנחלת הרעיון הציוני מאשר תיעוד העבר. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 היו בו תזוזות ראשוניות. היה רצון של כל יישוב, עדה וקבוצה לבטא את עצמה, וחלק מביטוי זה היה הרצון להקים מוזיאון ולקיים פעילות. הממסד בישראל עודד פעילות בעיקר בשני מקומות: הקמת מוזיאון מרכזי למגזר הערבי בעכו והקמת מוזיאון בנצרת, שאמור היה לקום בחגיגות שנת 2000 . בשני המקומות נבחרו בניינים לשימור, הוכשרו אנשי מקצוע וניתן תקציב ראשוני לתכנון בכמה ערים ועיירות אחרים ניתנו ייעוץ והדרכה. הפעילות הרבה הזאת לא הניבה דבר. בשנות התשעים של המאה ה- 20 חלה התעוררות של שימור המורשת העדתית המקומית והלאומית בחברה הערבית במדינת ישראל. התעוררות זו באה לידי ביטוי בתחומי תרבות אחדים: ספרות, שירה, מוסיקה ותיאטרון. ההתעוררות במורשת, בתרבות החומרית ובאתנוגרפיה, היתה באותה תקופה חלק מהתעוררויות אתניות בעולם כולו, בעדות ישראל וקשורה להתעוררות הלאומית הפלסטינית. גורם חשוב שהביא להתעניינות מוגברת של הערבים בישראל במורשתם התרבותית נבע מתהליכי המודרניזציה שעברו עד היום על האוכלוסייה הערבית בעיר ובכפר. בד בבד עם הקדמה שהביאה בחובה מודרניזציה, היא שינתה את אורח החיים, וגרמה לעתים לגעגועים ונוסטלגיה אל העולם המסורתי ואורחות החיים שנעלמו. שימור המורשת המקומית הושפע מהחברה היהודית בארץ והביא למודעות של שמירת טבע ושימור אתרים היסטוריים במגזר הערבי." (שי, 2011).

חפצים עתיקים ונוסטלגיים מהתרבות הפלסטינית (בעיקר מתקופת המנדט) אפשר למצוא היום במוזיאונים יהודיים רבים ברחבי הארץ (למשל, מוזיאון "אוצרות בחומה" או "מוזיאון החאן", "מוזיאון הראשונים" בראשון לציון ו"מוזיאון חיפה") ובבתי מגורים ביישובים הערביים והבדואים הפזורים בגליל, במשולש, בנגב, ובערים הערביות המעורבות. גם בארכיונים הממסדיים והמקומיים מאוחסנים אלפי פריטים היסטוריים הקשורים בעקיפין ובמישרין לתרבות הפלסטינית בארץ ישראל.


בשנים האחרות מופקות יותר ויותר תערוכות נושאיות שעוסקות בחיי היומיום בשכונות וביישובים הערביים בתקופת המנדט. כך לדוגמא, בדצמבר 2013 העלה מוזיאון חיפה ארבע תערוכות שעסקו בהיסטוריה של העיר, ובכלל זה בתולדותיהם של תושבי חיפה הערביים.


עם זאת, עדיין לא הוקם בישראל מוזיאון אתנוגרפי ממלכתי המתעד את חיי התרבות הערבית בחבל ארץ זה באופן שיטתי (מוזיאון ג'ו אלון בנגב, הוא חריג בהקשר זה, אבל הוא מתמקד בעיקר בתרבות הבדואית).

בספטמבר 2020 פרסמה עמותת "סיכוי" נייר עמדה שכותרתו: "הנגשת המוזיאונים בישראל לחברה הערבית: נייר מדיניות והמלצות". בין השאר נכתב בו:

"בניית חברה משותפת מחייבת, בין השאר, קידום מרחב ציבורי משותף והגברת הנוכחות של השפה הערבית במרחב הציבורי. עמותת סיכוי פועלת על מנת לקדם מטרה זו במגוון מרחבים שאנו רואים כמשמעותיים מבחינה ציבורית ותרבותית, ושמתקיים בהם מפגש יום-יומי בין ערבים ויהודים. בנקודה זו פנינו לעסוק באופן מעמיק במוזיאונים, המהווים מרחב מסוג שכזה. המוזיאונים הם זירה חשובה במיוחד: מדובר במוסדות תרבות ציבוריים, שיש להם חלק מרכזי וחשוב בעיצוב השיח בישראל בנושאי זהות, ערכים וחברה. יתרה מכך, חלק גדול מהמימון של המוזיאונים הוא ציבורי, דבר המדגיש את חובתם לספק שירות שוויוני לכלל האוכלוסייה ואת אחריותם הציבורית כלפי החברה בכללותה, והמיעוט הערבי בתוכה. אחריות זו רק מתעצמת על רקע שאיפתם של רבים ממוסדות תרבות אלה לייצג ערכים של פלורליזם ואהבת האדם. מלבד זאת, במוזיאונים מבקרים מדי שנה עשרות אלפי ישראלים, בהם אזרחים ערבים בגילים שונים, כולל תלמידים בבתי ספר יסודיים. בשל כל אלו, נוכחות השפה הערבית במוזיאונים חשובה ומשמעותית, גם כאמירה תרבותית ערכית, גם כדרך פעולה לחיזוק תחושת השייכות של האזרחים הערבים למרחב, וגם כדי לשפר את היכולת המעשית של המבקרים הערבים להתמצא במוזיאונים ולהפיק מהם הנאה מלאה. לצורך חיבור מסמך זה ערכנו בדיקה של נוכחות השפה הערבית במוזיאונים, ובעזרתה מיפינו את החסמים והגורמים למצב ההנגשה הקיים. לאחר מכן פירטנו שורת צעדים מועילים והמלצות לשיפור המצב עבור מקבלי החלטות ומנהלים בתחום. את הבדיקה הראשונית של מצב ההנגשה ערכנו בעזרת מיפוי מדגמי, אשר בחן באופן יסודי את נוכחות השפה הערבית ב-20 מוזיאונים ברחבי ישראל. נציגים של סיכוי ביקרו במוזיאונים ובדקו, על פי קריטריונים קבועים, את מידת הנוכחות ואת רמת השפה הערבית בשילוט, בחומרי ההסבר, במפות, בסרטונים המוצגים, במדריכים הקוליים, בסיורים המודרכים ובסרטים המוקרנים במוזיאון. במקביל נבדקו גם השירותים הדיגיטליים של המוזיאונים ומידת הנוכחות של השפה הערבית באתרי האינטרנט ובדפי הרשתות החברתיות שלהם. לצערנו הממצאים היו מאכזבים, במיוחד ביחס למוסדות שרבים מהם מתהדרים בערכים פלורליסטיים ובעלי שאיפות חינוכיות: - מתוך 20 המוזיאונים שנבדקו, ב 3- מוזיאונים בלבד נמצאה נוכחות טובה מאוד של השפה הערבית והם מונגשים באופן כמעט מלא לחברה הערבית. - ב-5 מהמוזיאונים שנבדקו נמצאה נוכחות טובה של השפה הערבית והם מונגשים באופן סביר לחברה הערבית. - בשאר המוזיאונים, 12 במספר, רמת נוכחותה של השפה הערבית נעה בין אפסית לחלקית הטעונה שיפור. - מהבדיקה שערכנו עולה כי רב האזרחים הערבים המבקרים במוזיאונים במדינת ישראל מקבלים מידע חלקי ולא נגיש בשפתם, אך חמור ומדאיג לא פחות מכך – הם מקבלים מסר מדיר לפיו הם אינם רצויים במקומות אלה. במקביל, המבקרים היהודים מקבלים את המסר לפיו במוסדות תרבות ציבוריים אלו אין הזמנה ונוכחות של האזרחים הערבים, הנתפסים כזרים וחיצוניים למרחבים המוזיאליים. בהמשך לבדיקת רמת ההנגשה מצאנו כי ישנם גורמים וחסמים רבים הקשורים למצב הנוכחי: היעדר של מדיניות אחידה ונהלים ברורים בכל הנוגע להנגשה לערבית, אי-קידום נושא ההנגשה בסדרי העדיפות התקציביים, היעדר אכיפה ורגולציה הולמת, שימוש חסר באמצעי עזר דיגיטליים המאפשרים שילוב של כמה שפות ועוד."

מחבר המסמך לא הסתפקו בתיאור המצב ובניתוחו אלא כללו המלצות מפורטות וישימות לשיפור נוכחות השפה הערבית במוזיאונים:

- יש לקבוע מדיניות ונהלים ברורים ומחייבים להנגשה ונוכחות של השפה הערבית במוזיאון. - יש לגבש תוכנית עבודה ולוחות זמנים להנגשה והנכחה של השפה הערבית במוזיאון.| - יש לכלול את נושא ההנגשה לערבית בתכנון התקציב השנתי. - יש לפעול לגיוס משאבים ייעודיים לצורך שיפור ההנגשה בערבית ופנייה לקהל הערבי בפריפריה. - יש למנות אנשי צוות ערבים לתפקידי מפתח במוזיאון. - יש לתעדף שילוט והנגשה בערבית של מרחבים ושלטי מידע בולטים ומרכזיים. - יש לשפר את השירות הדיגיטלי והשיווק לאזרח הערבי. - שימוש באמצעי עזר ומידע אלקטרוניים ובטכנולוגיה רב-לשונית. - יש לפתח מחלקת חינוך וקידום פעילויות לילדים ונוער דוברי ערבית. - יש להרחיב את היצע הסיורים המודרכים בערבית ואת השימוש במדריכים קוליים (Audio Guides). - יש לגבש רגולציה המגדירה חובת הנגשה בערבית למידע ותוכן המוצגים במוזיאונים. - יש לשנות את תקנות תקצוב המוזיאונים כך שיעודדו הנגשת חומרים בערבית. - יש להקים אתר ממשלתי ייעודי שירכז את התקנות והנהלים להנגשה בערבית במוזיאונים. - יש לאכוף את חובת ההנגשה של מוזיאונים בשפה הערבית. - יש לקדם מחקרים שימפו את צורכי החברה הערבית בכל הנוגע לביקור במוזיאונים. - יש להקים מאגר מומחים ואנשי מקצוע ערבים בתחום המוזיאונים והאמנות." (עמותת סיכוי. ספטמבר 2020. הנגשת המוזיאונים בישראל לחברה הערבית נייר מדיניות והמלצות)"

על אף המצב הבעייתי אפשר להיות אופטימיים לגבי העתיד. זאת, הן בשל המודעות הציבורית הגוברת לנושא והן משום שהשטח מניב יותר ויותר יוזמות עצמאיות כגון: "המוזיאון למורשת ותרבות פלסטינית"בסכנין; "המרכז למורשת הבדואית" בכפר שיבלי; "המרכז למורשת עממית" בכפר שעב, מוזיאון פאטמה למורשת הערבית הפלסטינית באום אל קוטוף.


המוזיאון לתרבות הבדואים במרכז ג'ו אלון בנגב

מרכז ג'ו אלון הוא מרכז חינוכי ותיירותי לידיעת הארץ ולהכרת הנגב, השוכן בפאתי יער להב שבנגב הצפוני, סמוך ממערב לקיבוץ להב. עיקר פרסומו של המרכז במוזיאון לתרבות הבדואים השוכן בו. המרכז קרוי על-שם הטייס ג'ו אלון.


תחילתו של אוסף המוזיאון לתרבות הבדואים במוצגים שנאספו בידי הארכאולוגים אבנר ואורנה גורן, בעת שהתגוררו ליד הר סיני. לאחר נסיגת צה"ל מסיני, בסיוע המועצה האזורית בני שמעון, הקרן הקיימת לישראל והאגודה להנצחת זכרו של הטייס והמפקד ג'ו אלון (אהבה לנוף, לטבע ולאדם היו טבועים בו), שוכן האוסף במבנה המרכז שתוכנן בידי האדריכל צבי לישר, ונחנך בשנת 1985‏. לתצוגה נוספו פריטים שנאספו בקיבוץ להב ופריטים שנתרמו על ידי בדואים החיים ברחבי האזור.


המוזיאון לתרבות הבדואים במרכז ג'ו אלון, צילום: צבי הנרי כהן, 2022, התמונה באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל


עוזי חלמיש, ראש המועצה האזורית בני שמעון בין השנים 1966–1970, שימש כמנהלו הכללי של המוזיאון, ואורנה גורן שמשה כאוצרת הראשונה שלו.


המוזיאון לתרבות הבדואים נוסד במטרה להנציח את אורח החיים המסורתי של הבדואים, מתוך הבנה כי החברה הבדואית נמצאת בתהליך מואץ של מעבר מחיי נוודות מסורתיים להתיישבות ביישובי קבע. התצוגה משתרעת על-פני שתי קומות, ובה פריטים היסטוריים ועכשוויים המתארים את חיי הבדואים בנגב ובחצי-האי סיני החל בראשית המאה ה-20.


צילומים רבים המוצגים במוזיאון נתרמו וצולמו על ידי גואל דרורי מבאר שבע שעשה תיעוד מסיבי של חיי הבדואים בשנות השישים והשבעים.


בקיץ 2005 הוקם בחצר המרכז אוהל בדואי ענק באורך של 257 מטרים אשר נרכש בסוריה. האוהל מחולק כמקובל לשני אגפים: חדר אירוח ("דיוואן" או "שיג") ואגף המשפחה ("מחרם"), והוא מכוסה במחצלות ובמזרנים. בדיוואן, היכול להכיל עד 150 איש, הוקמה כירה להכנת קפה ותה, ובמחרם כירה לאפיית פיתות. המוזיאון הוא הגדול מסוגו בארץ.


המוזיאון לתרבות הבדואים במרכז ג'ו אלון, צילום: צבי הנרי כהן, 2022, התמונה באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל


במוזיאון מספר תצוגות נוספות:

תצוגה אודות מרד בר כוכבא - התצוגה מציגה את סיפורו של המרד בתוך חלל המעוצב כמערה, אשר נועד לדמות מערת מסתור מתקופת המרד.

חמש מערות מגורים, מסתור וקבורה, המדמות תקופות שונות בתולדות חבל דרומא, החל בתקופה הכלקוליתית ועד התקופה הביזנטית.

פינה המוקדשת לפעילות הקרן הקיימת לישראל, החל בהקמת שלושת המצפים ו-11 הנקודות בשנות ה-40 של המאה ה-20 ועד להווה.

מצפור - על גג מבנה המנהלה של המרכז הוקם מצפור לזכרו של יצחק ורדימון, וממנו נשקף נופם של הרי יהודה והנגב הצפוני.

פינת הנצחה לטייס חיל האוויר ג'ו אלון, שעל שמו קרוי המרכז (מרכז ג'ו אלון, ויקיפדיה).


המרכז למורשת עממית בכפר שעב

שעב (בערבית: شعب, בכתבי חז"ל: שאב) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, השוכנת במערב הגליל התחתון. המועצה שוכנת במקומה של העיירה היהודית שאב מימי הבית השני, תקופת המשנה והתלמוד והתקופה הערבית בארץ ישראל. בספרו של יוספוס פלביוס מלחמות היהודים נזכר אלעזר בן שמי כיליד המקום שהצטיין בהגנת יודפת הסמוכה במהלך המרד הגדול ברומאים. שאב שרדה את החורבן לאחר המרד, ונזכרת בסקר היישובים היהודיים בגליל לאחר המרד בספרו של פרופ' מיכאל אבי יונה 'גאוגרפיה היסטורית'.


בתקופת המשנה והתלמוד שאב התקיימה כעיירה יהודית בתווך שבין המרכזים היהודיים הגדולים בסכנין הסמוכה ממזרח ובכבול הסמוכה ממערב. בין חכמי המקום נזכרים בכתבי חז"ל האמוראים מהדור השלישי והרביעי רבי זכאי דשאב ורבי מנא דשאב.


היישוב היהודי בשאב המשיך להתקיים עד התקופה הצלבנית, ועדות לכך נמצאת בתעודה מן המאה ה-11 המזכירה יהודי שנפטר במקום.


בשנות הארבעים של המאה העשרים היו בכפר כ-1750 תושבים פלסטינים והוא נחשב באותה עת לאחד הכפרים העשירים באזורו.


הכפר נכבש על ידי צה"ל במהלך מבצע דקל במלחמת 1948 ורוב תושביו עזבו אותו. הוא נותר עם כ-250 מתושביו המקוריים והעוזבים לא הורשו לשוב אליו. במקומם שיכן צה"ל עקורים ערבים מכפרים אחרים בסביבה.

אחרי המלחמה נוצר חשש שהבדואים שיושבים בגבול המפורז עם סוריה באזור החולה ייסיעו לסורים ויפריעו לייבוש הימה. התוצאה מכך נפלה ההחלטה לפנות מהאזור. הוצע לתושבים שתי אפשרויות: או להגר לסוריה הוא לעבור לחלק מהבתים הנטושים בשעב. תושבי הכפרים רנאמה ובקרה (בני אותה חמולה) בחרו באפשרות ההשתקעות בשעב.


בלחץ של הגנרל ויליאם אדוארד ריילי, ראש מטה משקיפי האו"ם, הסכימה ישראל להשיב את המפונים לכפריהם וקיימה בקיץ 1951 משאל בין המפונים בשעב, בו נשאלו אם רצונם לחזור לאזור המפורז או להישאר בשעב. במשאל הביעו כ-230 תושבים רצון לחזור וכ-420 הודיעו שרצונם להישאר בשעב. בתחילת 1961 נחנכה שכונת קבע עבורם (מצוטט מתוך הערך "שעב", ויקיפידיה). כיום כ-20% מתושבי שעב הם מהגרים בדואים.

עיסא חג'אג' נולד ב-1951 לאחת המשפחות הבדואיות שהוגלתה לשעב ובחרה לקשור את גורלה עם הכפר שאליו הוגלתה מהחולה. עיסא גדל בשעב, הקים משפחה ולימים נעשה מורה בבית הספר המקומי ואחר כך סגן מנהל עד ליציאתו לפנסיה ב-2004 בהיותו בן 63. פרט פיקנטי: שישה מתוך שבעת ילדיו הם מורים. בין לבין כיהן גם כסגן ראש המועצה (כעשר שנים) והספיק להשלים תואר ראשון (מכללת גורדון), תואר שני (אוניברסיטת באר שבע) ודוקטורט (מאוניברסיטה במוסקבה-רוסיה).

הרעיון להקים מוזיאון אתנוגרפי ונוסטלגי המתעד את עברם של ערביי ישראל צץ במוחו כאשר נוכח שהמורות המתלמדות (סמינריסטיות) שמגיעות להשתלם בבית ספרו לוקות בבורות מביכה בכל הקשור להיסטוריה הפלסטינית והבדואית. רובן גם לא הכירו את מסורת אבותיהם. למשל, שמות וסוגים של כלים חקלאיים, כדוגמת ה"מזרע" (מכשיר המנפה את המוץ מהתבן).

ד"ר עיסא חג'ג', צילום: עוז אלמוג, 2016


הוא החל לאסוף חפצים היסטוריים עקב בצד אגודל. קנה פה החליף שם. את רוב האוסף ליקט לא בישראל אלא ביישובי הגדה המערבית ובירדן, משום שנוכח עד מהרה שמרבית החפצים ההיסטוריים של תושבי ישראל הערביים נזרקו לפח, ניתנו כמתנה לחברים יהודים (כקישוט לבית או לצורך אספנות) או נמכרו לסוחרים.


בזמן שבנו הבכור שירת בצה"ל, קנה עיסא מגרש לבן (באותה עת נהג משרד הביטחון להעניק הנחות בקניית קרקע לחיילים ערבים). את הקומה הראשונה השאיר ריקה במטרה להפוך אותה לעתיד למוזיאון. הבניה הסתיימה ב-2012 ולמקום הובא מעצב פנים לתכנון החלל המוזיאלי (עולה מרוסיה שהתמחה בעיצוב מוזיאונים). המוזיאון נפתח באוקטובר 2014 וכלל באותה עת כ-4000 פריטים מאוספו האישי של עיסא.


עם הזמן הרחיב את האוסף ובמקביל גם את השכלתו האתנוגרפית וההיסטורית (מידע על כלים עתיקים ועל מנהגים) – הן באמצעות קריאת ספרים והן באמצעות ראיונות שערך עם זקני העדה (עלה דרך הוא הוציא ספר זיכרונות של זקני שעב).

המוזיאון בשעב, צילום: עוז אלמוג, 2016


המוזיאון היום הוא פנינה בנוף הגלילי, שלמרבה הצער אינה מוכרת מספיק בציבור הרחב. עם זאת השמועה עוברת מפה לאוזן ועם הזמן גם כמות המבקרים גדלה וכך גם גיוונם. לממלכה של עיסא מגיעים תלמידי בתי ספר, מדריכי טיולים, סטודנטים ומרצים מהאקדמיה מכל רחבי הארץ.


המוזיאון הוא חדר רחב המחולק למספר פינות נושאיות: חפצי צאן וחקלאות; כלי בישול ואפייה; כלי נגינה; כלי הגשה (נחושת); כלי נשק; כלי יומיום שימושיים (למשל מלכודות לחיות, מנורות, פעמונים, מקלטי רדיו, ועוד); מלבושים; תכשיטים; קפה ותבלינים.


עיסא הוא איש רעים רב קסם, שניחן גם ביכולת לספר סיפורים ולהלהיב. הביקור במקום (שעלותו סמלית) משולב בארוחת טעימות שאשתו במכינה (לבנה, פתה עם זעתר, ירקות, קפה, חטיפים ועוד), בסיור מודרך בין המוצגים, בפעילויות חינוכיות (צביעת כדי חרס, ציור בחינה ועוד) ולעיתים גם בסיור בכפר (בעיקר בשתי הכנסיות העתיקות, במסגד ובמעיין המקומי).


יש גם מצעד תחפושות משעשע שבו המבקרים מתלבשים בלבוש ערבי מסורתי שעיסא אסף ומצטלמים למזכרת.

בחודשי ספטמבר-אוקטובר מגיע עיסא לבתי ספר כדי להביא את בשורת המוזיאון לרכזי הטיולים.

ד"ר עיסא חג'ג', צילום: עוז אלמוג, 2016


המוזיאון למורשת ותרבות ערבית פלסטינית בסכנין

סַחְ'נִין (בערבית: سخنين) היא עיר הנמצאת בבקעת סכנין בצפון הגליל התחתון המרכזי (לב הגליל) דרומית לכרמיאל וצפונית-מזרחית לשפרעם. היא הוכרזה כעיר בשנת 1995.


לאורך התקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית התקיימה במקום העיירה היהודית סכנין. בעיירה ישבו ופעלו בין היתר התנא רבי חנינא בן תרדיון והאמורא רבי יהושע דסכנין, הנזכר רבות במדרשי חז"ל. העיירה סכנין נזכרת רבות בכתבי חז"ל, בין היתר בשל הבקעה השופעת בה היא שוכנת ובשל יבוליה המשובחים, עד שתואר כי מתאניה נטף דבש: "אמר ר' שמעון בן חלפתא היה מעשה שאמר ר' יהודא לבנו בסיכנין עלה והביא לנו גרוגרות מן החביות, עלה והושיט ידו ומצאה של דבש".


בתחומי העיר מצויים שרידי עתיקות, ובהם קבר המיוחס לרבי יהושע דסכנין שחי במאה הרביעית, המכונה בערבית "נבי א-סאדיק". בימי הביניים שימש הקבר כאבן שואבת לעלייה לרגל. אף היום יש העולים לרגל לקבר.

העיר שימשה כמרכז אזורי חשוב בעת שלטון האימפריה העות'מאנית, ודאהר אל-עומר צירף אותה לתחום השפעתו. גם לאחר נפילתו של דאהר אל-עומר המשיכה העיר לשמש כמרכז חשוב לערביי הגליל בהמשך ימי האימפריה הע'ותמאנית וכן בימי המנדט הבריטי.


במלחמת העצמאות נכבש הכפר במבצע דקל על ידי צה"ל, במסגרת קרבות עשרת הימים נגד צבא ההצלה של קאוקג'י. הכפר סירב לאפשר לאנשי הגדוד הרביעי של צבא ההצלה להיכנס לכפר ונכנע לצה"ל ב-20 ביולי 1948 יום לאחר כניסת ההפוגה לתוקף. צה"ל לא נכנס לכפר מתוך מחשבה שיישמר מעמדו של הכפר על ידי האו"ם כשטח הפקר. אי כניסת צה"ל לכפר אפשרה לאנשי הגדוד הרביעי של צבא ההצלה לכבוש את הכפר שלאחריו הוא העניש את האחראים לכניסת צה"ל. הכפר נכבש סופית ב 30 באוקטובר 1948 במבצע חירם. לאחר הצלחת המבצע ב-29 באוקטובר החלה השתלטות מהירה על המרחב. גדודי חיל המשמר של מחוז חיפה השתלטו על סח'נין, מג'ד אל כרום, דיר חנא ועראבה, כשברוב המקרים משלחות של הכפרים הגיעו וביקשו כניעה.

הכפר נכלל בתחומי מדינת ישראל, ותושביו קיבלו אזרחות ישראלית. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות, מגידולי שדה וגידול זיתים וטבק.


שנות ה-70 היו שנים של התפתחות מואצת באזור, כאשר התפתחה העיר כרמיאל ותוכננה הקמתם של יישובי גוש שגב, במסגרת "ייהוד הגליל". למטרות אלו תוכננה הפקעת אלפי דונמים של אדמה מהכפר ומסביבותיו. מדיניות זו הביאה להתנגשויות אלימות בין תושבי סח'נין ובין כוחות המשטרה ב-30 במרץ 1976 המכונות "יום האדמה". שלושה מתושבי העיירה נהרגו בהפגנות, המצוינות עד היום על ידי ערביי ישראל ביום השנה לקיומן בתהלוכות מחאה ועצרות זיכרון.


בשנת 1995 קיבלה סח'נין מעמד של עיר בטקס בנוכחות ראש הממשלה יצחק רבין.


בשנת 2000 הייתה העיר מוקד לאלימות שפרצה בעת אירועי אוקטובר 2000. בסמוך לפני האירועים חלה תסיסה בעיר, ובין היתר עקב בניית בסיס צבאי גדול במבואותיה המערביים, והסכסוכים הבלתי פוסקים באשר לשטח השיפוט. באירועים עצמם התקיימו הפגנות אלימות בעיר ובסביבותיה, שגלשו אף לאזור התעשייה הסמוך תרדיון השייך למועצה האזורית משגב. שניים מתושבי העיר נהרגו באירועים. כיום קרוי רחוב ראשי בעיר "רחוב שוהדאא' אל-אקצא" (רחוב השהידים של אל-אקצא) על שם ההרוגים, ואנדרטה גדולה מוצבת לזכרם בכיכר המרכזית.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2019, מתגוררים בסח'נין 31,703 תושבים: 100% ערבים - 100% שמתוכם 94.8% מוסלמחים ו-5.2% נוצרים. בעיר נמצאת גם קהילה קטנה של סופים ולהם מסגד במזרח העיר (סח'נין, ויקיפדיה).


סח'נין, צילום: עוז אלמוג, 2016


היוזמה להקמת המוזיאון למורשת ערבית בסכנין היתה של יושב ראש המועצה המקומית, מוצטפא אבו-ריא, כפי שמספר עודד שי: "בביקורו בבית הספר היסודי "טה חוסיין" הוא ראה והתרשם מהתצוגה שהוקמה על ידי תלמידי בית הספר ומוריו, במהלך שבוע למורשת ערבית בחודש מאי 1989 . בתצוגה זו הוצגו כלים, כלי עבודה, כלי בית, הקשורים למורשת הערבית-פלסטינית. אבו-ריא ביקש שהתצוגה תישאר בבית הספר, עד אשר הוא יבקש מהמנהל לפזר אותה. בספר האורחים כתב שאוסף עשיר ומגוון זה, אסור להחזירו לתלמידים ולבני משפחותיהם, אלא לשמר אותו כגרעין למוזיאון למורשת ערבית-פלסטינית. בדומה כתב יושב ראש העמותה למורשת ערבית-פלסטינית מטייבה, צאלח בראנסי, שהוזמן לבקר בתצוגה עם חברי העמותה בשנת 1990 אחרי פניות לאלפי אנשים בחברה הערבית, שיתרמו למוזיאון, הצטברו במוזיאון כאלף ומאה מוצגים שונים, המכסים את חיי האדם בביתו ועל אדמתו. הפריטים העתיקים ביותר במוזיאון הם כדים בני 500 שנה. המוזיאון החל לפעול באותה שנה ללא פרסום, ושנה לאחר מכן נפתח רשמית המוזיאון למורשת ערבית-פלסטינית בסח'נין. התפיסה העיקרית במוזיאון היא שהצגת התרבות החומרית של העם הערבי-פלסטיני מוכיחה את קיומו של עם זה, כהתרסה לתפיסה שהיתה וקיימת בתנועה הציונית. המוזיאון ואיסוף כלי חקלאות הוקם אף כהתרסה לניכוס החקלאות המסורתית וההתיישבות הציונית למוזיאונים להתיישבות יהודית בארץ. כן ראו מייסדי המוזיאון את חובת שימור המורשת הערבית הפלסטינית לנוכח המעטת המורשת העממית על ידי היהודים, והפיכתם לחלק מהתרבות העברית, כפי שבא לידי ביטוי בלבוש המסורתי, במאכלים המזרחיים, מטרה נוספת היא הכרת חיי היום יום : במוזיקה ובריקוד הערבי (הדבקות) ועוד של החברה הערבית-פלסטינית המסורתית, לצרכים פנימיים, ועבור החברה הישראלית. [...] בעת הקמת המוזיאון בקשו המייסדים סיוע מקצועי ממוזיאונים שעוסקים במורשת הערבית בתחום הרשות הפלסטינית, אך לא נענו. היחיד שנענה בחיוב היה צאלח ברנסי, שכיהן באותה עת, כמנהל העמותה לתרבות הערבית-פלסטינית בטייבה. עמותה זו העניקה סיוע כלכלי ואף שלחו את כל הפריטים שהיו ברשותם. בתחילתו המוזיאון היה כפוף לעמותה בטייבה מבחינת אדמיניסטרטיבית ולאחר מכן הוכפף לעיריית סח'נין." (עודד שי. 2011. "לאומיות, זיכרון, הנצחה ופולקלור: המוזיאונים והאוספים בחברה הערבית בישראל", אופקים בגיאוגרפיה 77, 74-88).

המוזיאון בסח'נין, צילום: עוז אלמוג, 2016


הרוח החיה והאוצר של המוזיאון הוא אמין אבו ריא. הוא נולד וגדל בסכנין. הוריו, פלאחים ובני פלאחים, קיוו שבנם ירכוש השכלה וייעשה מלומד. אחרי התיכון התקבל אמין ללימודים באוניברסיטת חיפה בחוגים לסוציולוגיה וערבית ובמקביל עבד כמורה זמני בכפר עראבה. כשנוכח שקשה להתפרנס ממקצוע ההוראה הפסיק את לימודיו באוניברסיטה ואת ההוראה בבית הספר וחישב לעצמו מסלול מחדש. אבל הדחף ללמוד ולהשכיל המשך לפעום בו בחוזקה ואתו גם העניין בהיסטוריה התרבותית המקומית.


אמין החל לאסוף פריטים היסטוריים כבר בהיותו תלמיד בבית הספר היסודי. "אהבתי כלים מסורתיים בגיל צעיר מאד שאותם הכרתי מבית ההורים ומביתם של סבא וסבתא. ידעתי תמיד שנחוץ מסגרת שתכיל את האוסף שלי ואולי גם של אחרים"(אלמוג, 2016). התפנית הגיעה בשנת 1985. באותה שנה החל "המרכז להחייאת המורשת התרבותית בטייבה" בפרויקט של הצגות ופסטיבלים בכל היישובים הערביים. הפרויקט תר אחר מתנדבים ואמין מיהר להציע את עצמו. כך נולד אצלו הרעיון לפתוח ענף של המרכז בטייבה, בעיר מולדתו סכנין. הוא נפתח ב-1986 אבל מקוצר אמצעים נאלץ אמין לסגור אותו מקץ שנה בלבד. בינתיים גם מרכז המורשת בטייבה נסגר מסיבות כלכליות ואחרות.


הזמן חלף ואמין, שעסק בעבודות מזדמנות, צבר קשרים בעיריית סכנין והשתלב בפרויקטים שונים. ב-1990 הוא הצליח לשכנע את ראש העירייה דאז לפתוח מוזיאון למורשת ערבית בבניין אל סראיא. בניין האבן המרשים, ששרד מאות בשנים, נחנך בשנת 1227 היג'רי (אבן החניכה עדיין מתנוססת בראש השער). הוא התפרס על פני 650 מ' והיה באותה עת הבניין היחיד בסביבתו שכלל שתי קומות.


בעליו היה אלחאג' מוסא אבו ריא. כאשר מוסא הלך לעולמו ירש את הבניין (ובעצם את כל האזור – ולאיא) סולימאן אבו ריא שהיה בעלה של בתו של מוסא (הוא היה היורש היחיד כי כל בניו של הנפטר הלכו קודם לכן לעולמם).

הבניין ההיסטורי הזה נבחר להקמת המוזיאון ממספר סיבות: א. הרקע ההיסטורי המרשים והסמלי שלו. ב. יופיו הרב ג. גודלו (יכול להכיל מוצגים רבים) ד. העובדה שאמין גר בסמוך לו ושייך למשפחת הבעלים. ה. העובדה שהוא לא היה מאוכלס ושניתן היה לשכור אותו לשימוש מבעליו החוקי. ו. מיקומה של סכנין בעיבורו של הגליל – מקום מושבה של רוב אוכלוסיית ערביי ישראל.


העירייה בחרה בהנהלה למרכז המורשת החדש ואמין התמנה למנהל המקום, עם משכור של 1000 דולר לחודש.

ב- 1990 החל תהליך ליקוט החפצים ובמקביל סידורם בתוך המבנה. את רוב החפצים אסף אמין בכוחות עצמו – מה שמעיד על נחישותו וכישרונו הגדול. בתחילת הדרך סייעה לו המועצה העליונה לפולקלור פלסטיני, שישבה באותה עת ברמאללה (היום כבר אינה קיימת). הוא נהג להתייעץ עמה בעניינים שונים ובעיקר באשר לסוג הכלים שאפשר וכדאי לאסוף.


אמין נהג להקדיש למלאכת האיסוף כיום בשבוע. הוא הסתובב בין הכפרים ואסף חפצים מגוונים. חלקם נקנה וחלקם נתרם. היום כולל האוסף לא פחות מ-3000 חפצי מורשת מסוגים שונים. הם מתעדים באופן ישיר את התרבות הערבית ההיסטורית בתרבות הזה, אבל באופן עקיף את כל תושבי הגליל מקדמת דנא (הרי גם אברהם אבינו השתמש בכלים דומים).


המוזיאון החל את דרכו בחדר אחד בתוך המבנה הדו-קומתי ועם הזמן התרחב לשתי קומות (כל אחת בגודל של כ-500 מטרים).


בשל סכסוכים מקומיים (על רקע מאבקי שליטה בעיר) נסגר המוזיאון בשנת 2002 ועיריית סכנין החליטה להעבירו לניהולה של "עמותת כנען לתרבות ומדע". הוסכם שעיריית סכנין תדאג אך ורק לביטוח המבנה ותכולתו ולהוצאות שוטפות. אבל כעבור קצר החליט ראש העיר דאז, מאזן ג'נאים, לפטר את אמין ולסגור את המוזיאון.


אבל אמין לא אמר נואש. זה היה מפעל חייו והוא המשיך לתחזק את המקום בכוחות עצמו, יהא אשר יהא. משנוכח ראש העיר שהחוק אינו מאפשר לו לסגור את המוזיאון (בגלל סעיף שהתקבל בזמנו בהצבעה) הוא ניסה להעביר את השליטה הפעם לעמותה בשם "גואר -שכנות בצפון". אמין הוחזר לתפקידו והוסכם שהוא יקבל חצי משכורת חודשית על ניהול שוטף. כמו כן לראשונה הוסכם על שמו של המרכז: "מרכז החייאת המורשת הערבית" (The Arab revival heritage center).


בפועל העמותה אינה עושה דבר. אמין הוא זה המנהל את המקום, ממשיך לאסוף את הפריטים, מגייס את המתנדבים ומדריך את המבקרים. העמותה מסתפקת באישור הלו"ז השנתי של הפעילויות החינוכיות שמתבצעות במקום ושפועלות בדגש על חינוך לדו-קיום (סדנאות, מפגשי משפחות בין יהודים לערבים וכדומה). משרד התרבות מסייע בסכום מזערי למימון הפעילות השוטפת. למרבה הצער והאכזבה העירייה לא מעניקה למקום מימון, ומסתפקת במתן פטור ממס ארנונה.


במשרדו הקטן בכניסה למוזיאון המורשת לתרבות הערבית מסביר אמין "שכל עם שמכבד את עצמו צריך לתעד את תרבותו. המוזיאון הזה מאפשר למבקרים להבין את הייחוד של העם הפלסטיני כחלק מן התרבות הערבית הכוללת" (גלעד, 13.3.2016). עוד הוא טוען שאין סתירה בין הזיכרון ההיסטורי המדמם הזה לבין פיתוח תיירות. "תושבי סכנין רוצים שיבואו לבקר כאן. אנחנו מנסים בכנות לקדם יחסים טובים יותר בין יהודים לערבים. אין לנו כוונה לשכוח או להסתיר את האירועים ההיסטוריים, אלא להתקדם ליחסים חדשים וטובים יותר. התיירות מקדמת קשרים חברתיים ועוזרת בהכרת האחר, והיא כמובן מנוף כלכלי גדול שאנחנו זקוקים לו" (גלעד, 13.3.2016).

אמין אבו-ריא במוזיאון שהקים, צילום: עוז אלמוג, 2016


למרבה הצער, האירועים הפוליטיים מעכבים את התפתחות המוזיאון, כפי שמספר אמין: "בין 1994 לשנת 2000 לא היתה לי שעה פנויה. היו כאן אלפי מבקרים ובימי שישי היינו מזמינים אוטובוסים שיעבירו את המבקרים מצומת המוביל למוזיאון. אבל אז הגיע חודש אוקטובר בשנת 2000 וביום אחד הכול גווע. אפילו קבוצה אחת לא הגיעה לכאן באותה תקופה. עד אז פעלו בסכנין 50 צימרים שעבדו בתפוסה מלאה. כולם נסגרו באוקטובר 2000 והיום אין אף צימר פעיל בעיר"( גלעד, 13.3.2016).


לצד אמין מסייעים בתפעול המקום ובפעילויות החינוכיות שמתקיימות בו מספר מתנדבים מהתיכון המקומי (כל תלמיד נותן 4 שעות עבודה במסגרת פורמטים שונים, כגון מד"צים או עבודות לבגרות).


המוזיאון מורכב ממספר חדרים שבהם תצוגות נושאיות: הבית העתיק "אל שעבי"; כלי מטבח מסורתיים; כלים חקלאיים, חפצי אירוח וקישוט (אל דיוואן); פרטי לבוש ומלאכת יד (בעיקר רקמה פלסטינית מסורתית); ציורים ותעשייה עממית; אגף נפרד שמציג את הלבוש הפלסטיני המסורתי וחדר תצוגה ייחודי שמורכב מבובות שמייצגות בעלי תפקידים מסורתיים בתרבות הכפרית העתיקה. התצוגה נבנתה על פי המלצותיה של המועצה העליונה לפולקלור פלסטיני (אמין היה בקשר רציף עם מזכיר המועצה). יוצר הבובות הוא נביל ענאני, אומן ומחנך בבית המדרש למורות ברמאללה, והמלביש הוא האומן חסן טואפרה מכפר מג'אר. יתר פריטי התצוגה נבנו בעצה עם מהנדסים שונים שסייעו בהתנדבות.


רוב הציבור הישראלי, ובכלל זה הציבור הערבי, כלל אינו מודע לפנינה האתנוגרפית בסכנין ואפילו עיריית סכנין כלל לא מבליטה אותו כנכס תיירותי ופדגוגי מקומי. עם זאת, שמעו של המקום עובר מפה לאוזן ומספר המבקרים עולה משנה לשנה. לפני מספר שנים פנתה העמותה לרשות העתיקות והמועצה לשימור אתרים בבקשה לסייע בשיקום המוזיאון. ב-2012 נענתה הבקשה בחיוב ואפילו נשלחו מהנדסים והוגשו תוכניות פיתוח. אבל כצפוי, ולמרבה האכזבה, עד היום לא מומשה התוכנית בתירוץ של העדר תקציב.

המוזיאון בסח'נין, צילום: עוז אלמוג, 2016


אמין מספר שבכל שנה נערכות 4-5 תערוכות נושאיות, שממומנות באמצעות עמותות שונות. למשל, תערוכה של ציורים הנוגעים לנושאי מורשת, או של רקמות מסורתיות. במקום גם נערכים כנסים ומפגשים של וועדות ועמותות של העצמת נשים. ויש גם את הביקורים הרגילים של יחידים וקבוצות, מכל הגילים והמגזרים: תלמידי בתי ספר, בני גיל הזהב, סטודנטים באוניברסיטאות שעושים עבודות מחקר בנושאים הקשורים למורשת, ותיירים יהודים או זרים שקופצים ליהנות מהמוזיאון כחלק מטיול בגליל והעשרה תרבותית.


אמין מבקר מדי פעם בבתי ספר בסכנין ומספר על מפעל חייו. הוא גם יוזם פעילויות בית ספריות סביב המורשת הפלסטינית, כגון הפקת תקליטורים של "שירי סבתות", או מפגשים בין דוריים בכיתות היסוד (סבא, אבא ונכד). ויש גם פרויקט של"ח (הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי) ומנהיגות צעירה שפה ושם משתפים פעולה.

חלומו הגדול של אמין הוא פיתוח תיירותי שיממש את הפוטנציאל הגדול של המקום. עמותת "סיכוי" אמנם שולחת למוזיאון קבוצות של מורי דרך לביקורים ולהדרכות (למשל כחלק מ"פרויקט לילות רמדאן" שבמסגרתו מקבלים הדרכה של 3 שעות במוזיאון ומסיימים בסיור בעיר ובמסגדים וחשיפה לאווירת החג. אבל כאמור, כל זה רחוק מלמצות את הפוטנציאל.


אמין אבו-ריא בפתח המוזיאון שהקים, צילום: עוז אלמוג, 2016


"מה החלום הגדול שלך?" אנחנו שואלים את אמין והוא משיב: "החלום שלי רחוק מאוד מההגשמה, והוא הקמת מרכז גדול של מורשת למגזר הערבי, שיכיל את מיטב הציוד, הן בהיבט האיסוף, השימור והתצוגה והן בהיבט הפדגוגי. כרגע אני מסתפק בכך שהמוזיאון יעבור למבנה קבע ולא יישאר במבנה מושכר כפי שהוא היום. זאת כדי להבטיח את שמירת הפריטים (כבר היו גניבות) וכדי להוריד את מעמסת ההדרכה מאדם אחד שלקח על הכתפיים שלו הכל" (אלמוג, 2016).


מוזיאון פאטמה למורשת הערבית הפלסטינית, אום אל-קוטוף


אום אל קוטוף (וגם אֻם אֶל-קֻטֻף) (בערבית: أمّ القـُطـُف) הוא כפר ערבי ישראלי ליד ואדי עארה, שסופח למועצה האזורית מנשה בשנת 1974. הכפר הוקם על ידי בני משפחת כבהא כיישוב בת של ברטעה. הוא נקרא על שם עץ ממשפחת האלוניים, שמגזעו וענפיו הוכנו כלי חקלאות. בתחומי הכפר התגלו בחפירות ארכיאולוגיות מקדש מן התקופה הפרסית, שלושה מבני בתי ספר מהתקופה הביזנטית וכן שרידים ארכיאלוגיים מן התקופה הצלבנית והממלוכית (אום אל קוטוף, ויקיפדיה).


עבד אל ראחים כבהא נולד בשנת 1953 בכפר אום אל-קטף. הוא למד בגן הילדים ובבית הספר היסודי בברטעה ולאחר מכן השלים את לימודיו בבית הספר התיכון בטירה. לאחר שלמד בסמינר למורים ביפו (1971-1973) עד כמורה לעברית בחטיבת הביניים באום אל-פחם עד שנת 2007. בשנות התשעים של המאה הקודמת בד בבד לעבודתו כמורה עסק כמורה דרך לגמלאים, משפחות ותלמידים בבתי ספר ערביים.


בהיות מורה הבחין בתופעה שהטרידה אותו: רבים הצעירים הערבים אינם מכירים את ההיסטוריה של חיי היומיום של הוריהם והורי הוריהם. הם גם אינם מכירים את משמעות המונחים והפתגמים שהם משתמשים בהם בחי היום יום, ומכאן צמח במוחו הרעיון להקים מוזיאון היסטורי.

התמונה באדיבות עבד אל ראחים כבהא


בשנת 1998 נפטרה אמו האהובה של עבד, פאטמה, והוא החליט, בעצה אחת עם משפחתו וחבריו, להנציח את זכרה באמצעות מוזיאון נוסטלגי שיקרא על שמה. בשלב זה כבר היו באמתחתו מספיק חפצים היסטוריים שאסף במהלך שנות חייו מסביבת מגוריו ומביקוריו בירדן. אליו הצטרף ידידו (ובעל אוסף נוסטלגי משלו), טלעת מחאג'נה מהכפר מוסמוס, שכיהן באותה עת כמנהל בית ספר בכפר עיראק אל שבב שליד אום אל-פחם.


המוזיאון נפתח בשנת 2000 במטרה מוצהרת לשמר ולהחיות את התרבות החומרית בכפרים הפלסטינים מראשית המאה ועד מלחמת 48.


המבנה שייך למשפחה ומוצגים בו חפצים וכלי עבודה היסטוריים מגוונים: כלים להפקת קמח (מחרשות, להבים, מגלים, מורג ועוד), כלי בישול ומטבח, קמעות, מסמכים ותעודות של השלטונות מראשית המאה העשרים, תמונות היסטוריות (למשל תמונת מחזור בית ספר מהכפר אכדאל משנת 1935), ספרי לימוד, וספרי דת.

במוזיאון מבקרים אנשים פרטיים, משפחות יהודיות וערביות וקבוצות מגוונות (תלמידי בית ספר, טיולים מודרכים וכדומה). משלחות התלמידים הערביים מגיעים לעיתים בלוויית ההורים והסבים והדבר מעלה בקרבם רגשות מיוחדים.

התמונה באדיבות עבד אל ראחים כבהא


עבד אל ראחים מציע למבקרים במוזיאון פעילות מגוונת: דפי עבודה לתלמידים, הדרכה, מלווה בסיפורים בתוך המוזיאון, ביקור ב"חצר הכפרית" שבשכונה הצפונית של אום אל-קוטוף (כולל ביקור בבית הראשון בכפר, מערת הרועים ובור המים), אפיית פיתות ועוד.


המרכז למורשת הבדואים בכפר שיבלי

בראשית המאה ה-16 החלה חדירה של שבטי בדואים לגליל מהחוראן, מסוריה, מעיראק, מירדן ומלבנון. מספר שבטים אף הגיע ממצרים ומאלג'יריה. הבדואים הגיעו לגליל בגלל מאבקים בין-שבטיים על אזורי מחיה ושטחי מרעה ולעתים בגלל התפצלות השבט לחמולות נוספות. בגלל אופי חיי הנדודים אירוע סיכסוכים בין שבטים, בעיקר בין החזקים: שבט אל צקר, שנדד באזור בית שאן ועמק הירדן, לבין שבט אל-צבייח. מהאחרון התפלגו בני השבט שבלי של היום.


כיום מתחולל שינוי דרסטי בחיי הבדואים ואורח חייהם משתנה בקצב מהיר. רוב הבדואים חיים היום בבתי קבע ולא עוד באוהלים. שינוי זה תהליך שבא בעקבות שיפור המצב הכלכלי ורמת ההשכלה לאחר קום המדינה. כיום נותרו בגליל 22 שבטים, הגרים ב-16 כפרים בדואים והמונים כ-85 אלף תושבים. גם שלטון השייחים נגמר והתחיל תהליך דמוקרטיזציה וייסוד רשויות נבחרות מקומיות ואזוריות.


שבלי – אום אל-גנם (בערבית: الشبلي - أم الغنم) היא מועצה מקומית בדואית במחוז הצפון בישראל. שוכנת בגליל התחתון. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1984. המועצה מורכבת משני יישובים סמוכים: ערב אל-שיבלי ואום אל-גנם, הממוקמים על המורדות המזרחיים (שיבלי) והדרום-מזרחיים (אום אל-גנם) של הר תבור (גַ׳בֶּל טאבור, جبل الطابور). במקור שמה של המועצה המקומית היה שבלי, אך עם צירוף הכפר אום אל-גנם שונה גם שם המועצה המקומית המאוחדת. נכון ל-2021, תושביה הם בדואים, רובם ככולם (99.9%) ערבים-מוסלמים.


לפני קום המדינה היו תושבי שיבלי הפלג השולט בשבט הבדווי ערב א-צְבֵּיח (או: א-זביח, נקראו גם "הזביחים"' ובערבית: عرب الصبيح), שהיה בעל השפעה רבה במזרח הגליל התחתון. בתוכם חיו שבט שיבלי כאריסים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הבריטים יישבו את שבט א-צביח בבתים, ואילו שבט שיבלי נותר באוהלים והיו אריסיהם. מהבחינה האנתרופולוגית, בני הפלג שיבלי הם ברובם המכריע צאצאי נוודים שהגיעו ממדבר חרן ומדרום טורקיה וחלק קטן הם צאצאי עבדים סודאניים שהגיעו עם צבאותיו של מוחמד עלי.


בעודם תחת השלטון הטורקי, נערכה סולחה בין השייך של שבט א-צביח לראש הוועד במסחה (לעתיד כפר תבור) בעקבות תקרית בו שומר ערבי ירה והרג פורץ, ובעיתונות הערבית פורסם שהפורץ נהרג בידי יהודים. בישיבתה השנייה של אגודת השומר בבית מניה שוחט מיום ז' בטבת תר"ע, הוחלט להסיר את השמירה על מסחה. הפרות חוזרות ונשנות מצד בני השבט גרמו להחזרת השמירה. תחת השלטון הבריטי, במאורעות תר"פ (1920) ובמאורעות תרצ"ו (1936–1938) הותקפו ונרצחו תושבי כפר תבור (שבינתיים החליפה את שמה מ'מִסחה').


במלחמת העצמאות, אחרי התנכלויות בלתי פוסקות ליישוב היהודי, ומארב והריגת חוליית חיילים בפיקודו של עלי בן-צבי, שהסתיימו בקרב בית קשת, גורשו מרבית אנשי שבט א-צביח (הזביחים) לירדן. אנשי פלג שיבלי, שבאותה תקופה גרו באוהלים באזור שבו מצוי כיום היישוב, והיו אריסים של שבט א-צביח, הושארו במקומם, ליד בית הספר החקלאי כדורי. אנשי שבט זה נחשבו אוהדים, ושמרו על יחסי שכנות טובים עם יהודי כפר תבור, יחס הנמשך עד היום. מבני כפר שיבלי ישנם גם כאלה ששירתו בצבא, ובפרט כחיילים וכקצינים בתפקידי גשש, או לוחמים בגדוד הסיור המדברי. בדצמבר 1970 קיבל בן הכפר, חוסין שיבלי, צל"ש לאחר שנפל בהיתקלות במארב מצרי באזור תעלת סואץ, בזמן מלחמת ההתשה.


במהלך השנים הפך היישוב ליישוב קבע כאשר האוהלים האחרונים בו הוחלפו בבתי קבע בתחילת שנות ה-80.

עד לסוף שנות ה-90 נשלט היישוב על ידי ההנהגה המסורתית, תחילה על ידי מוכתר הכפר ואחר כך על ידי בנו עלי שיבלי שמונה כראש המועצה המקומית על ידי הממונה על המחוז, ישראל קניג, בשנת 1984 (שבלי - אום אל-גנם, ויקיפדיה).


דיאב שיבלי נולד בכפר שיבלי למרגלות התבור למשפחה בת 10 נפשות (יש לו שישה אחים ואחות אחת). אביו היה חקלאי ובעל בעמיו - מנכבדי הכפר שאליו פונים לייעוץ ופתרון בעיות (נפטר בשנת 2005 בגיל 112). אמו היתה עקרת בית (נפטרה בשנת 2000).


הוא נשא את לולו (קרובת משפחתו) ב-1980 - צעירה עצמאית, שסיימה בהצטיינות את התיכון העירוני (יהודי) בעפולה ולימים נעשתה אחות בבית חולים עפולה. לשנים נולדו שני בנים ובת – כולם משכילים ומצליחים (האחד למד כלכלה וניהול חשבונות, השני למד הנדסת מחשבים וחי בניו יורק והשלישית המשיכה את מורשת אימה והפכה גם היא לאחות בבית חולים עפולה).


גם דיאב סיים את חוק לימודיו בתיכון יהודי ("כדורי-חקלאי") ולימים הוכשר להוראה. עם הזמן הרחיב את השכלתו (לימודי חינוך במכללות אוהלו, לוינסקי) והתקדם בקריירה המקצועית: עשר שנים כמורה בבית הספר בכפר טמרה אל-זועביה ועוד כעשר שנים כסגן מנהל ומנהל בבית הספר שבכפר שיבלי.


הרעיון להקמת מוזיאון של תרבות ומורשת בדואית נרקם במוחו של דיאב כבר בהיותו נער, כאשר החל לאסוף להנאתו חפצים ישנים ועתיקים שנשמרו בידי המשפחה והחמולה שלו (בעיקר הסבים והסבתות). בהדרגה התערם בחדרו הפרטי אוסף שהרשים את האנשים שפקדו את הבית. היו בני משפחה וחברים שהגיעו במיוחד לחזות באטרקציה המיוחדת, שלא היה לה אח ורע במגזר - מה שהמחיש לדיאב עד כמה פריטים נוסטלגיים יכולים לרגש אנשים – בפרט בתקופה של שינויים תרבותיים מהירים.



בהיותו מנהל בית הספר בשיבלי יזם "שבוע מורשת", שבו תלמידי בית הספר אספו חפצים היסטוריים שהוצגו בתערוכה. אנשים בכפר התרשמו מאד מהרעיון החדשני, ושמה של התערוכה הלא שגרתית נודע למרחוק. יהודית ענבר, שהיתה אז יו"ר איגוד המוזיאונים בישראל, ביקרה בתערוכה והתרשמה עמוקות. היא ייעצה לדיאב להרחיב את אופקיו בתחום ולהירשם ללימודי התואר הראשון במוזיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. דיאב שמע בעצתה וכך הפך לתלמיד הערבי הראשון במדינה שלומד את התחום באקדמיה. כאשר שאלו אותו בראיון הקבלה מדוע הוא נרשם, השיב: "אני רוצה לצבור ידע כדי ליישמו בשטח."


בשנת 1984, עם הקמת המועצה המקומית כפר שבלי אום אל גנם התמנה התמנה דיאב לחבר המועצה ולימים כיהן גם כמנהל מחלקת החינוך וחבר במחלקת התכנון והבנייה.


רעיון הקמת המרכז החל בתערוכה של שבוע המורשת הבדואית בגליל שנחוג בכפר שבלי בשנת 1987 בהשתתפות רוב בתי הספר הבדואים בגליל ואשר קבלה את ברכתה של המועצה המקומית שבלי ומשרד החינוך והתרבות-מחוז-הצפון ומשרד התיירות.


באחת הישיבות העלה דיאב את הרעיון להקים בכפר מרכז למורשת הבדווית והסביר את נחיצותו בעיקר לנוכח תהליכי המודרניזציה והעלמות המסורת הישנה. הצעה מסודרת הוגשה למועצה והפרויקט יצא לדרך. הרעיון להקים את המוזיאון בתוך אוהל בדואי מסורתי התקבל בהתחלה בגיחוך ופליאה, אבל מהר מאד נוכחו חברי המועצה שהרעיון קוסם ומתאים לרוח המורשת. אחד מחבריו של דיאב הסכים לתרום חלקת אדמה שעליה הוקם האוהל שאליו הוכנסו האוספים. המועצה סייעה בתקציב צנוע ואיגוד המוזיאונים הוסיף תרומה משלו. אורנה גורן, מנהלת מוזיאון ג'ו-אלון נגב, סייעה בתחום המקצועי-מדעי והמורלי להקמת המוזיאון המיוחד.


לכאורה הקמת המוזיאון בשיבלי הייתה אמורה להוות ציון דרך חשוב בתולדות הכפר והחברה הערבית כולה (שכאמור, לא מצטיינת בשימור והנצחת העבר). בפועל קרה בדיוק להיפך. ברגע שנבחר ראש מועצה חדש (בשנת 2000), לא זו בלבד שבוטל התקציב (בטענה של התערערות המצב הביטחוני ומשבר בתיירות), אלא שהוא הורה לפרק את המוזיאון מהמקום שבו הוקם, על מוצגיו (בולדוזר יישר את השטח..). גם המדריכים שהוכשרו על ידי דיאב במאמץ רב נאלצו לעזוב את המקום. האירוע הזה היה כה טראומטי לדיאב, שהוא חטף התקף לב ואושפז בבית חולים.


הנה כי כן, שוב הסכסוכים המקומיים והחשבונאות החמולאית, שאופייניים למגזר הערבי, טרפדו התקדמות תרבותית וחינוכית כה חשובה והורידו הישגים לטמיון.


אבל דיאב האמיץ והנחוש לא אמר נואש והחליט שמפעל חייו לא ייסגר. מחסכונותיו שכר בית סמוך לביתו והעביר אליו את המוזיאון. לצדו סייעו לו ילדיו ורעייתו לול, המייעצת לו עד היום בתיאור סגולותיהם של צמחי המרפא.

לימים פרש מתחום הניהול החינוכי והתמסר כולו להפעלת המוזיאון ולהרחבתו. המקום זכה לשם "מרכז למורשת הבדווית בגליל" (Bedouin Heritage Center in Galilee) ופועל כעסק פרטי.


בראשית הדרך רוב פריטי המוזיאון נאספו מקרובי משפחה וידידים. הם למדו על "השיגעון" היפה של דיאב והביאו לו חפצים היסטוריים ועתיקות שהיו ברשותם. עם הזמן רכש דיאב פריטים גם בכסף. לעיתים הוא הוא משלם בכספו במזומן על פריט כזה או אחר ולעיתים נערכת עסקת חליפין: דיאב מקבל את החפץ הישן וקונה בתמורה חפץ חדש. חפצי המורשת הבדואית נאספו על ידו לא רק מיישובים בישראל (בצפון ובדרום) אלא גם מירדן ומהגדה המערבית. היום מכיל המוזיאון הפרטי אלפי פריטים, מקצתם נדירים. דיאב מוצא באיסוף ובתצוגה גם חשיבות חינוכית: "לצערי אנחנו הערבים חסרי מודעות למורשת התרבותית ונוטים לזרוק חפצים ישנים. אני רוצה שהבדואים יבינו ששימור מורשת מתחיל במודעות" (מתוך ראיון עם עוז אלמוג, 2016).


המוזיאון בשיבלי, צילום: עוז אלמוג, 2016


דיאב הוא אספן טיפוסי שפיתח רגשות עזים לפריטים שאסף בדי עמל. "אני חש חיבור רב לכל האוספים שיש במוזיאון", הוא אומר לנו בראיון, "האוספים מזכירים את תקופת הילדות שבה חיינו היו קשים ופשוטים. לא כמו היום. חשוב שבן אדם ייזכר בעברו כדי לפתח פרספקטיבה – בעיקר בתקופה של שפע. לפעמים אני יושב מול אוסף מסוים, חושב עליו ונזכר איך אספתי את פריטיו וכמה מאמץ הושקע בזה. זה גורם לי סיפוק" (אלמוג, 2016).


דיאב לא רק אוסף, מקטלג ומנהל את המקום באופן כלכלי בעצמו (ללא שום עזרה, זולת זו של לולו אשתו) אלא גם מדריך את המבקרים. הם באים למקום מכל רחבי הארץ – רובם בקבוצות מאורגנות: תיירים, גמלאים, תלמידי בתי ספר, סטודנטים ועוד. אגב, באופן פרדוכסלי דווקא בתי ספר מהמגזר הערבי לא פוקדים בהמוניהם את המקום. דיאב אמנם מבקר עם דגימות מאוספיו בבתי הספר הללו, אבל הם מעדיפים ברובם לצאת מחוץ ליישוב לטיולים בטבע.

במוזיאון מספר פינות תצוגה נושאיות:

האוהל בית אל-שער: האוהל הוא מקום מפגש עם האורחים הבאים לבקר. הוא עשוי מיריעות ארוגות משיער עיזים שחור. הוא מוקף בגדרה של קנים דקים היוצרים אוורור נעים. באוהל מתכבדים המבקרים בכיבוד ושומעים הרצאה על חיי הבדואים.

דיאב שיבלי מארח את הקורס "תרבות פופולרית בישראל" של פרופ' עוז אלמוג באונ' חיפה:. צילום: אופק רון כרמל, 2016


כלי הגורן: הבדואים עסקו בחקלאות. הם זרעו את שדותיהם, קצרו את התבואה במגל והביאו את אלומות הקציר לגורן במתקן המכונה מנשא (גאדם). עבודות הדיש נעשתה בעזרת מורג (לוח דראס), הנגרר על ידי בהמות. תהליך הפרדת המוץ מגרגירי החיטה נעשה בעזרת מזרה (מדרה) ואת יבולי החיטה אחסנו בתוך שקים עשויים מצמר כבשים (פרדה) או במיכל אחסון (כוארה).

דיאב שיבלי מארח את הקורס "תרבות פופולרית בישראל" של פרופ' עוז אלמוג באונ' חיפה:. צילום: אופק רון כרמל, 2016


פינת האפיה: בפינת האפייה מוצגות כלי האפייה הבדואית בעבר וכיום: א. קימורית (סאג') – כלי אפייה פשוט, המשמש לאפיית פיתות דקות. הוא עשוי פח עגולה המוגבהת מעל האש על ידי שלוש אבנים. ב. טאבון – צורתו החיצונית חרוט וחלקו הפנימי מבנה עגול המיועד לאפייה ולבישול. ג. פרן – מתקן אפיית פיתות משוכלל הפועל על בערת עצים. כמו כן נמצא במקום כלי אפייה נוספים.


פינת האריגה: בפינת האריגה פרושים נולים מסורתיים שונים. על הנולים פשוטים קלעו הנשים הבדואיות מחצלות מגבעולי סוף, גומא או צמר לריפוד רצפת האוהבל וקירותיו. לעיתים שזרו בעבודתן גדילי צמר צבעוניים לקישוט המחצלת. על נול קרקע בדואי אופקי נארגו שטיחי צמר ויריעות משיער עיזים שחור מהן עשוי האוהל.

המוזיאון בשיבלי, צילום: עוז אלמוג, 2016


צמחי מרפא ותבלין: הבדואים משתמשים בצמחים למרפא ולתבלין. הם כוללים: א. צמחי מרפא לשתיה – דוגמת המרווה המשולשת (מירמיה) וזוטה לבנה (שאי בלאט). ב. צמחי מרפא לשימוש חיצוני – דוגמת הטיון הדביק (טיון) ופיגם (פיגל). ג. צמחי תבלין וטעם, דוגמת האזוב המצוי (זעתר) ונענע.


במוזיאון נערכים מפעם לפעם אירועים העשרה (בעיקר בתקופת הרמדאן), כגון "נשים מבשלות ביחד", עבודת רקמה, קורס עיצוב תכשיטים, קטיף זיתים, מפגשים בין ערבים ליהודים ועוד.


את המקום פוקדים גם מרצים מהאקדמיה, קורסי מדריכים, נוער "תגלית". סך הכל כ-10,000 מבקרים בשנה.

גם בדואים מהסביבה פוקדים את המקום ונהנים להיזכר בימים עברו. דיאב משאיל לעתים את הפריטים לצורך תערוכות במקומות שונים.


דיאב רואה בפרויקט שלו לא רק כלי חשוב לשימור התרבות והמורשת הבדואית אלא גם כלי לקירוב בין העדות בישראל – ובעיקר בין יהודים לערבים. ואכן, אין מי שלא נכנס בשערי המוזיאון שלא מתפעל מהאוסף המרשים, שמייצג לא רק תרבות בדואית נכחדת אלא גם את תרבות העולם העתיק (נוודים וחקלאים), כפי שהוא מתואר בתנ"ך, בקוראן ובברית החדשה.

המוזיאון בשיבלי, צילום: עוז אלמוג, 2016


לאחרונה כתב דיאב ספר בשפה העברית בשם "בדויים בגליל", שממנו הודפסו 1500 עותקים. בהכנת הספר סייעו לו משרד חינוך ומרכז פדגוגי בתל אביב. לספר צורפה ערכת למידה (לתלמיד) וערכת הוראה (למורה).

ההדרכה במקום, שנעשית על ידי דיאב ואשתו לולו, מתחילה תמיד באוהל אירוח שצמוד לבית. שם ניתן למבקרים רקע היסטורי על הבדואים, מנהגים ומסורת. מכאן עוברים לפנים הבית לצפות בסרט על אורח חייה של משפחה בדואית מהכפר ביר אל מכסור (ליד צומת המוביל). אחר כך עוברים לחלל המוזיאון שבנוי מפינות נושאיות.


בינתיים המוזיאון המקסים הזה לא מקבל שום תמיכה מוסדית, כולל לא מהמועצה המקומית. גם ארגונים פלסטינים לא תורמים דבר. דיאב שוקל להפוך לעמותה כדי להתקדם, בדומה למוזיאון הצ'רקסי בכפר כמא הסמוך, אבל כרגע זה עדיין רעיון תיאורטי. "היום אני רגוע," אומר דיאב, "עובד עם דברים שאני אוהב ומעריך. ככל שהפרויקט יתפתח ויתקדם אני אהיה שמח יותר ואני מבין שכדי להפוך למרכז גדול צריך גם חסות ממסדית. מצד שני, אם יבוא יום שבו יציעו לי לקנות את המוזיאון שלי זה יהיה "יום התאבדותי" (אלמוג, 2016).


הגלריה של סועאד נסר-מח'ול בחיפה

סועאד נסר-מח'ול ( سعاد نصر- مخول) היא אמנית, מתכננת ערים ופעילה חברתית למען שימור המורשת ההיסטורית והתרבותית הפלסטינית בחיפה. נשואה ואם לשני ילדים בוגרים, חנא וג'נא.


היא נולדה בשנות ה-50 בשכונת אל בורג' בחיפה שנמצאת בפאתי שכונת ואדי אל-סליב. בילדותה התגוררה בבניין ששימש כמעונו של אברהים אל-ח'ליל, ראש עיריית חיפה בין השנים 1911–1913. אביה הקים וניהל בית מלון קטן לצליינים נוצרים שנותר על כנו (יחד עם כל המשפחה) לאחר כיבוש השכונות הערביות בעיר ב-1948.


במקצועה נסר-מח'ול היא מתכננת ערים, בעלת תואר שני מהטכניון. בשנת 1989 הקימה משרד הנדסי לתכנון.

התצלומים באדיבות סועאד נסר-מחו'ל


בשנת 2008 יזמה סועאד "פרויקט תערוכת ערים" שבמסגרתו הפיקה מספר תערוכות היסטוריות שעסקו בכפרים צפת, חיפה, כפר מנדא ופסוטה. במרכז עבודתה עמדו בניינים ישנים לשימור עם אדריכלות מזרח תיכונית מונומנטלית.


בשנת 2012 הקימה את הוועד לשימור המורשת התרבותית. באותה שנה אצרה תערוכה בשם "חיפה מכאן צמחה" (من هنا انطلقت حيفا) שבמסגרתה הוצגו מסמכים ותצלומים היסטוריים של חיפה העתיקה.


סועאד לקחה חלק פעיל לאורך השנים בהתנגדות להרס שכונות ערביות בחיפה, ובמיוחד להרס של שכונת ואדי אל-סליב שסבלה במשך שנים מהזנחה גדולה. בשנת 1988 השתתפה בפרויקט מחאה יצירתי ביוזמת האמנים גרשון קניספל ונתן זך, שמטרתו היתה לעורר דעת קהל להחיות את ואדי אל-סליב. היצירות, ובכלל זה יצירתה של נסר-מח'ול "העוצר" הוצגו במעונו של קניספל ובספרו "רקוויאם לואדי סאליב".

מבחינה סגנונית, נסר-מח'ול מציירת לרוב בצבעי שמן, אקריליק וצבעי מים על בד או על קרטון ממוחזר. בעבר ציירה בעיקר בדיו ובפחם. סגנונה הוא בעיקר מופשט וסימבולי.


נשים ככלל, והעצמה נשית בפרט, מהוות מרכיב מרכזי ביצירותיה. בראיון למקומון כלבו היא אומרת: "כמעט בכל עבודות האמנות שלי, האישה היא המוטיב העיקרי. אני הייתי הראשונה שהכנסתי פסל בדמות של אישה, שהוצב במרחב עירוני ביישוב ערבי. צריך להעז ולשנות מוסכמות. העבודות שלי נתנו השראה גם לנשים וגם לגברים. [...] בחברה פטריארכלית שבה שוררים יחסי כוח לא שוויוניים בין נשים וגברים, האישה צריכה להיות מספיק חזקה כדי להתמודד עם מכשולים וקשיים. במשך כל השנים, בהן עסקתי בהנדסה אזרחית ובתכנון ערים, ערכתי מאות תוכניות בעשרות רשויות מקומיות, בין היתר בתחום הספורט והתרבות, התמודדתי בהצלחה מול אלה שרצו להכשיל אותי בתור אישה מקצוענית ומצליחה." (כלבו, 2022).

התצלומים באדיבות סועאד נסר-מחו'ל


לסיפורי הפליטים הפלסטינים מחיפה היו השפעה רבה על התגבשות ועיצוב אישיותה האמנותית של נסר-מחו'ל. כבר כילדה היתה עדה לפעולות ההרס, איטום הבתים והשטחת שכונות ערביות. במשך שנים רבות שוטטה ביחד עם תאומתה, תריז נסר-עזאם, בין שרידי שכונת ואדי אל-סליב הנטושה, והשתיים ציירו את בתי השכונה מתוך תקווה לתרום לשימור הזיכרון והמורשת הפלסטינית של עיר הולדתן.


בנוסף, סועאד יצרה איורים רבים לספרי שירה, בעיקר למשוררים פלסטינים ידועים כגון סמיח אל קאסם, מועין בסיסו ומחמוד דרוויש. כמו כן, עיצבה מספר כרזות מחאה, שאחת מהן זכתה בפרס בינלאומי (Birzeit International Festival, 1984).


נסר-מח'ול יוצרת גם פסלים במרחב הציבורי. כך, למשל, "דרך הבשמים" שבכפר קאסר אל סר שבנגב (פסל שתוכנן בשיתוף עם בנה חנא מח'ול) וכן "גיטרה" שבכפר יסיף המתאר דמות נשית מנגנת בכלי הנגינה.

בשנת 2019, אחרי 30 שנה, סגרה נסר-מח'ול את משרד התכנון שלה והקימה בוואדי ניסנס גלרייה לאמנות (הגלריה הערבית הרשונה בעיר) בשם "גלריית חיפה" (רחוב הוואדי 41). הגלריה, הממוקמת בבניין עתיק ששימש לפני כ-150 שנה טחנת קמח ולאחר מכן נגרייה, נפתחה בדצמבר 2020 בתערוכת יחיד של ציוריה, שכונתה בשם הסמלי "המבול" - מטאפורה על טרגדיית הפליטים תושבי העיר. למרבה הצער התערוכה נסגרה מקץ שבוע בשל הגבלות משרד הבריאות כתוצאה מהתפרצות נגיף הקורונה.


לצד הציורים מציגה "גלריית חיפה" תערוכה של מורשת הבנייה בשכונות הערביות של חיפה ובראשן שכונת ואדי סאליב. במקום מתקיימים גם סיורים ומפגשים, בהם מספרת סועאד על ההיסטוריה של חיפה ועל ציוריה כאמנית ילידת העיר. במרץ 2022, התקיים בגלריה בזאר של רקמה פלסטינית מסורתית.


התצלומים באדיבות סועאד נסר-מחו'ל


תולדות טמרה מבעד לעין המצלמה

טַמְרָה (طمرة) היא עיר השוכנת בגליל התחתון כ-5 קילומטרים צפונית לשפרעם וכ-20 קילומטרים דרומית-מזרחית לעכו. נכון ל-2021 מונה העיר 35,331 תושבים.


בתקופת המנדט השתייך הכפר לנפת עכו. במפקד האוכלוסין של 1922 נמנו בטמרה 1,111 תושבים, כולם מוסלמים.

לפי החלטת החלוקה, טמרה הייתה אמורה לשכון במדינה הערבית, אולם היישוב נכנע לכוחות צה"ל, ללא קרב, מעט לאחר סופו של מבצע דקל, במהלך מלחמת העצמאות. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה גדלה אוכלוסיית היישוב במהירות עקב תנועת פליטים מכפרים סמוכים שנעזבו או נכבשו כגון אל-בירווה, א-דאמון וא-רוויס.


בשנת 1956 הוכרז היישוב כמועצה מקומית. חלק מן השטחים החקלאיים של היישוב הופקעו לטובת יישובים יהודיים סמוכים כמו מצפה אבי"ב. ב-1996 קיבל היישוב מעמד של עיר.


בעיר פועלות מספר חברות מסחריות גדולות ובתוכן "מחלבות הגליל", בתי-בד אבו רומי גז עבדו, תחנת מילוי גז טמרה, פרי וירק טמרה, מפעל סלטי אלעותמאני טמרה וחברת סופיאן דיאב בע״מ לייצור דלתות.


סלאם מוניר דיאב (سلام منير ذياب) הוא אמן, מפיק ספרי אמנות ותרבות, אוצר ומורה. מצייר בעיקר באקריליק על עץ ונייר, ומשלב בעבודותיו טכניקות מעורבות.


סלאם נולד (1979) וגדל בטמרה שבה הוא מתגורר ויוצר עד היום. הוא למד אמנות וחינוך לאמנות וסיים תואר ראשון ב-2002 ותואר שני ב-2010 במכללת אורנים.


את הסקרנות האינטלקטואלית ואת הזיקה לאמנות ירש סאלם מהוריו, שגם עודדו אותו לפתחם מגיל צעיר. במיוחד עודד אותו ללמוד ולהרחיב אופקים אביו מוניר דיאב - דמות מוכרת בחברה הערבית, ומי שכיהן כמנהל המתנ"ס הראשון בחברה הערבית (מ-1973 ועד 1998) - מתנ"ס טמרה הקהילתי ע"ש שיח' זכי דיאב.


בשנת 2005 נסע סלאם ללמוד בברלין. במסגרת לימודיו יצר עבודות שזכו לפרסום הן בברלין והן בישראל. אחת מהן היתה התערוכה המשותפת Peace of Art בהמבורג (2006). העבודה "פלסטין", אותה הציג סלאם בתערוכה זו, הכילה מילה כתובה שהורכבה מהדבקה של גרעיני חמנייה יחד עם אקריליק ואדמה על גבי עץ.

סלאם דיאב בסטודיו שלו בהמבורג, 2006. התצלום באדיבות האמן


דיאב שואב השראה ליצירותיו מההיסטוריה והגאוגרפיה הפלסטיניות ואפשר לחוש את נוכחות ביתו-מולדתו ברבות מיצירותיו.


בין התערוכות הרבות בהן השתתף בישראל, בולטת התערוכה In House שהוצגה בגלריה לאמנות אום אל-פחם. הפרויקט נמשך תשעה חודשים ולקחו בו חלק אמנים יהודים וערבים שפעלו בשיתוף פעולה יצירתי עם משפחות מהיישוב. לכבוד הפרויקט הופק קטלוג שבו תועדו בין השאר דברים שנישאו בסימפוזיון שעסק בשאלת מקומו, ייעודו ותפקידו של האמן הערבי הצעיר בחברה הישראלית.


בנוסף השתתף סלאם לאורך השנים בפסטיבלים לפיסול באבן. כך למשל בבית הגפן, כפר יאסיף, ירכא, שפרעם, ג'וליס, גינוסר וכפר מיעליא.


סלאם דיאב הוא חבר בוועד המנהל של עמותת "אבדא - עמותה לאמנים פלסטיים ערבים" – שנוסדה ב-1994 בכפר יאסיף. מ-2021 הוא מכהן כ יו"ר הנהלת העמותה.


בשנת 2020 יצא אור ספרו של סלאם דיאב "מאה שנות צילום בטמרה".

مائة عام على التصوير في طمرة (2020-1920) / مبادرة، بحث وارشفة: سلام منير ذياب ؛ مراجعة اللغة العربية: منير علي ذياب ؛ الترجمة العبرية: نواف عثامنة ؛ تحرير اللغة العبرية: بغداد للترجمة ؛ الترجمة الانجليزية: بغداد للترجمة.


התצלומים באדיבות סלאם מוניר דיאב


זהו פרויקט ייחודי ומרהיב שמשרטט את תולדות היישוב דרך תצלומים הסטוריים ששרדו החל משנת 1920 – השנה שבה צולמה התמונה העתיקה ביותר שנשמרה עד היום.


רוב התמונות צולמו במצלמות קטנות על ידי חוקרים וצלמים ונשמרו בדרך זו או אחרת בארכיונים פרטיים.


דיאב ערך תחקיר יסודי - עבר מבית לבית, ממשפחה למשפחה ומארכיון לארכיון, בארץ ובחו"ל. העבודה שערכה מספר שנים הניבה אוצרות ויזואליים בעלי ערך היסטוריוגרפי ואמנותי גדול.


הפרויקט הוא ציון דרך חשוב בתולדות העם הפלסטיני, ערביי ישראל, ההיסטוריוגרפיה המקומית והצילום ההיסטורי בפלשתינה ומדינת ישראל. יש לו גם ערך חינוכי גדול, משום שהוא מעודד שימור זיכרון מקומי ובניית ארכיון מסודר בכל יישוב ערבי ברחבי הארץ.

התצלומים באדיבות סלאם מוניר דיאב

מאז שנת 2013 מקיימת עיריית טמרה, בשיתוף עם מרכז שיח' זכי דיאב, בית הידידות, עמותת אבדע, עמותת תל כיסאן (לקידום האמנות), מועצת הפיס לתרבות ואמנות ומוסדות נוספים בעיר - מצעד תרבות. מדובר באירוע חגיגי שבמסגרתו מונגשים לאורך חודש מרץ יוזמות תרבותיות מגוונות. במרץ 2022 נכללה במצעד התרבות תערוכת חוצות תחת הכותרת "100 שנות צילום בטמרה", המבוססת על ספרו של סלאם מוניר דיאב. במסגרת התערוכה קושטו מספר חזיתות של חנויות וכן קירות בית הספר החקלאי ובתי הספר היסודיים נעמת ואל בירוני.


ראש הוועדה הטכנית של עמותת אבדע אמר בפתיחת התערוכה: "אנחנו מנסים להשיג שתי מטרות באמצעות הספר והתערוכה. ראשית, לעודד אנשים לשמור תמונות ישנות לטובת הזיכרון הקולקטיבי, ושנית, להביא תרבות לרחובות העיר כדי שעוברי אורח יוכלו ליהנות הן מאמנות והן מלימוד על תולדות יישובם". עוד הוסיף ש"חסר לנו ידע בהיסטוריה של טמרה ולכן ספר כמו זה של סלאם דיאב תורם באופן משמעותי להבנת תולדות המקום ומחזק את הקשר של התושבים עם עברם." (معرض 100 عام على التصوير يزيّن أحياء طمرة, 16.3.2022)

התצלומים באדיבות סלאם מוניר דיאב


מקורות

bottom of page