ראיין: עוז אלמוג
עוז: ספר קצת על הרקע האישי שלך.
הדי: אני יליד 1956, נשוי לאיבון, אב לשתי בנות - מאיה לי וליאת גל - וסב לשניים - מייקל איזיק פן ואריאל נויה פן. נולדתי וגדלתי ברמת גן ברחוב נגבה, הצמוד לרמת עמידר, לאב צבר פלמ"חניק, יגאל בוטרימוביץ, ולאם שעלתה מצרפת, נויה אקרלינג. בילדותי "אספתי", כמו ילדים רבים באותה עת, בולים מתיבות הדואר של השכנים. מדי פעם גם את מכסי הוונטילים של המכוניות (היינו קצת מאוד שובבים). אבל לא ממש התמדנו באספנות האמיתית בתקופה ההיא. כיום אני אספן ישראליאנה. זה תחום אספנות נרחב הכולל אוספים מגוונים, שכולם קשורים לעברה של ישראל. אתה מכיר היטב את התחום.
עוז: איך מתייחסת המשפחה ל"שריטה" שלך?
הדי: בתחילה כולם נדבקו ממני, כל אחד עם אוסף משלו. בתי הבכורה אספה מחזיקי מפתחות והפסיקה ובתי הצעירה התמקדה באיסוף בובות עמים. איבון אשתי אוספת בעיקר בתים מיניאטוריים של חברת Lilliput, בקבוקי בושם מתוצרת AVON, כלי קרמיקה של חברת Delft וכן סביבונים. אנו בהחלט משפחה של אספנים, אם כי כיום לצערי רק אני נשארתי עם הלהט.
עוז: איך נדבקת בוירוס המדבק הזה. ואני לא מתכוון לאומיקרון שלאחרונה החלמת ממנו?
הדי: כרגיל, הכל זה מקריות. ואולי לא לגמרי. לאחר סיום הצבא, בגיל 24 (שרתתי קצת בקבע, כקצין) התחלתי ללמוד גרפיקה. בין השנה השניה לשלישית ללימודים (1981) נסעתי לארה"ב לטיול שאחרי צבא. קשה להאמין היום, אבל זו היתה טיסתי הראשונה לחו"ל. בטיסה הזו הדיילת ניגשה אלי ושאלה, כדרכן של דיילות, איזה משקה חריף ארצה לשתות. השבתי שאין לי מושג כי אני לא שותה משקאות חריפים ושאשמח לראות קודם מה הם מציעים במטוס. בחרתי את הבקבוק המיניאטורי הכי יפה שהיה להם במצאי (קוניאק צרפתי של חברת Camus). הבחירה נעשתה לפי יופי בלבד. לאחר מספר שעות הריטואל הזה חזר על עצמו והנה אני הבעלים הגאה של שני בקבוקים זעירים ששבו את לבי. כשחזרתי ארצה כבר היתה התחלה של אוסף - ארבעה בקבוקים. שנתיים לאחר מכן התחתנתי עם מי שהכרתי בטיול הזה – איבון, ש"עשתה עליה" בהשפעתי. היא הביאה איתה כעשרים בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים שקיבלה במשך השנים מהוריה. כאן כבר ראיתי את כוחה ועוצמתה של הכמות וה"מחלה" פרצה במלוא עוזה. מאז האוסף הזה רק צומח מונה היום כשבעת אלפים (ובמספרים 7000) בקבוקים מכל העולם. חלקם רגילים למראה וחלקם מעוצבים בצורות שונות (בתים, מכוניות, אנשים, מקומות, ספרים ועוד).
עוז: ראיתי שכל הבקבוקים המיניאטוריים שלך עדיין מלאים באלכוהול. לא התפתית לטעום?
הדי. חס וחלילה. לשתות מהבקבוקונים זה מבחינתי בחזקת חטא. אני מזדעזע כשאני רואה אנשים שותים מהבקבוקונים שקנו או קיבלו, אני מתחנן שישתו מהגדולים ויניחו לקטנים, כי ברגע שנגעת ופתחת את הבקבוק הוא כבר לא שווה מאומה מבחינה אספנית.
עוז: קצת מצחיק שאספן בקבוקי אלכוהול מתנזר מיין. ואיך כל זה הוביל לישראליאנה?
הדי: במשך השנים נוכחתי שהבקבוקים שהכי מושכים את תשומת ליבי והכי מדברים אלי הם הישראלים וביחוד אלה שיוצרו ונמכרו לפני קום המדינה. התחלתי להתמקד בהם ונמשכתי מבחינת הסקרנות לכל נושא תעשיית האלכוהול בארץ ישראל. משם הדרך היתה קצרה לאיסוף תוויות ישנות, פרוספקטים, ניירת מקצועית, חומרים שונים ומשונים מהתעשייה ההיסטורית הזו וגם בקבוקי אלכוהול גדולים מפלשתינה-א"י. זה כבש את לבי והרחבתי בהדרגה את תחומי העניין והאיסוף לנושאים נוספים. מבחינת גבולות הזמן אני משתדל לאסוף פריטים שנוצרו עד שנות השבעים של המאה העשרים.
עוז: מה האוספים העיקרים שלך?
הדי: אני מפריד בין אוסף ל"לא אוסף" (תכף אפרט מה הכוונה). האוספים העיקריים שלי כיום הם בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים מכל העולם (ובתוכם גם הארץ ישראלים והישראלים), אוסף שנות טובות, אוסף אל על (בישראל אני כנראה האספן גדול ביותר של התחום הזה. בחו"ל האספן והידען הגדול ביותר בנושא אל על הוא ידידי היקר עורך דין מרווין גולדמן מניו יורק), אוסף ניירת וחפצים של בתי מלון מפלשתינה, אוסף "מזרחי" (יציקות גבס של חיות ופסלונים שונים - אוסף שעליו גם הוצאתי ספר יחד עם ד"ר חיים גרוסמן ז"ל), קופסאות פח ישראליות, גרפיקה (בעיקר ניירת משרדית ופרוספקטים), קופסאות סיגריות, ועוד. בנוסף, יש לי מספר רב של פריטים שנכללים אצלי בקטגוריה "לא אוסף".
עוז: זו הגדרה סוציולוגית משעשעת שאתה חתום עליה. אנא הבהר.
הדי: "לא אוסף" הם פריטים שמרגשים אותי פחות אבל עדיין יש לי את הרצון להיות בעליהם. אלו פריטים שיכולים לשכון אצל אספן/ית אחר, אבל אצלי הם בעדיפות משנית. הם משמחים אותי שאני בעליהם אבל אלה לא פריטים שאהיה מוכן "להתאבד" עליהם, כלומר להשקיע זמן רב וסכום כסף גדול כדי להשיגם או כדי לאתר מידע אודותיהם. יש לי מספר חברים, קפוצי גבות, שמתנגדים להגדרה הזו ומעדיפים את הכינוי "אוסף על הדרך" או "אוסף משני", או כל כינוי אחר. אז אני מכריז בזאת, שאני הוא האספן שאוסף את האוספים שלי וכמו שאני אחראי להשגת הפריטים באוספים הללו, מיונם, שימורם, קטלוגם והשגת המידע עליהם, כך גם אני ורק אני אחראי לשם "לא אוסף", למרות התנגדותם המלומדת והנחרצת של חברי האספנים.
עוז: אותי שכנעת. תמיד אהבתי את ההומור הישיר שלך. לפעמים הוא עושה לי קשיים בעריכת הטקסטים המבודחים שאתה שולח לי, אבל באופן כללי, אתה איש חמוד. חמוד, סקרן ונדיב מאד. תן לנו כמה דוגמאות ל"לא אוסף".
הדי: תודה רבה על המחמאה. זה הדדי. ה"לא אוסף" שלי כולל מספר רב של נושאים: צים, סכיני גילוח, מסטיקים, תחבורה, מזון, מטבח, יפה ירקוני, טקסטיל, אריזות קרטון מתעשיית המזון בארץ, בנקים, פנקסים, תמונות, שירונים, תעודות של בתי ספר, תוכניות להצגות, לוחות שנה, בקבוקי שתיה קלה ועוד נושאים רבים ומשונים. מי שרוצה לספור, יכול להיכנס לפורטל הישראליאנה שהקמת, שכולל (נכון לרגע זה) למעלה מ-200 תערוכות של האוספים שלי ועוד היד נטויה. אני לא מפסיק ללקט.
עוז: כן, אתה ללא ספק אספן-על ונדבן-על. במלוא הכנות, בלעדיך הפורטל הזה לא היה קם, לפחות לא עכשיו. השלד של האתר נבנה מהאוספים הנהדרים שלך, אחרי שבמשך מספר חודשים לא הפסקת להזרים לי חומרים. כלומר, לא רק שמילאת את הבמה בחומרי ישראליאנה מעולים ויצרת נוכחות וירטואלית, אלא שאתגרת אותי לעמוד בקצב וכתוצאה מכך גם ליעל ולשכלל את מנגנון התפעול והפרזנטציה.
הדי: הבט, היה לי בעבר שותף עסקי יקר בשם איציק יעקובי. בכל יום עבודה של 14-16 שעות, היינו מפנים לעצמנו ומפטפטים. הוא ידע עלי הכל ואני ידעתי עליו הכל. בגיל 46 (אני הייתי אז 43) הוא נפטר באופן פתאומי מהתקף לב. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנות שלי ראו אותי בוכה (כמעט שלושה חודשים שבכיתי). הוא נהג להגיד: "אם אתה מצליח לשכנע את הדי להזיז את ההר תהיה בטוח שההר בסוף יזוז". אז אתה הצלחת לשכנע אותי, ודי בקלות, לגבי חשיבות הפרויקט הזה.
עוז: באמת מדהים כמה שעות צילום הקדשת לעניין. המזל שלי הוא שאתה גרפיקאי ולכן גם תמיד מקפיד על סטנדרט צילום גבוה.
הדי: כמובן, אני גרפיקאי בנשמה ובנסיון. זה חלק מהדרייב שלי בנוגע לאספנות.
עוז: שמתי לב שמאד חשוב לך שהתערוכה שמציגה את האוסף שלך תכלול את מירב הפריטים שברשותך (לא לכולם זה חשוב). לכן כאשר מזדמנים לך פריטים חדשים לאוסף אתה לרוב שולח לי בקשה להוסיף לתערוכה. כיוון שאתה יודע שאני עובד בפרך וכיוון שאתה אדם רגיש ומנומס (אלא אם מעצבנים אותך), תמיד הבקשה מגיעה בניסוח עדין ומהוסס. אני מצטט כאן מאחד המיילים שלך: "אתמול רכשתי עוד 2 פריטים, לטעמי חשובים, של גבריאל גארד. אם תרצה להכניס לגלריה שלו יהיה נהדר. זאת תוספת חדשה ונדירה לדעתי".
הדי: חה חה חה. אם יש כבר תערוכה, אז מדוע שלא תכלול גם פריטים חשובים ונדירים? היא גם מייצגת אותי כאספן (ויש לי גאווה אספנית), אז חשוב לי שיהיו גם פריטים שמבדלים אותי מאספנים אחרים. בעיקר באוספים המרכזיים שלי.
עוז: ספר קצת על חווית האספנות.
הדי: בתור מי שכתב מאמר מקיף על הנושא, לא נראה לי שאתה צריך את ההסברים שלי, אבל כיוון שכבר שאלת, אתרום לך את ה-10 אגורות שלי. על מנת להיות אספן רציני צריך קודם כל אהבה לחפצים. למעשה מדובר באובססיה. בקיצור זה עניין לפסיכולוגים, סוציולוגים ופסיכיאטרים. אני אישית לא בדקתי את הנושא ומעדיף להשקיע את ה-480 ש"ח שלי בסוחר ובסחורה בשוק הפשפשים במקום בפסיכולוג.
עוז: השקעה נבונה, בלי לפגוע באנשי המקצוע. חה חה חה.
הדי. האיסוף היא חוויה ממכרת. האספן נמצא במרדף בלתי פוסק אחר תשוקתו - אחר הפריט הבא. הדחף החזק הרכושני להיות בעל החפץ הם המניעים אותו. האספן לא מסתפק בלראות את הפריט במוזיאון או אצל אספן אחר או אפילו לקבל העתק או צילום של החפץ. החפץ עצמו הוא הגביע שאותו האספן רוצה להניף אל על ולהחזיק ברשותו.
עבודת האיסוף דורשת יצר אגירה, יצר בעלות, ידע רב, יכולת מיון וקיטלוג, זמן וכסף. והיא דורשת כמובן גם שעבוד שעות משעות השינה, הן על מנת לחפש פריטים בשעות הלילה השקטות באינטרנט והן כדי להשכים קום כדי להגיע לשווקים בשעות הזויות לפני שכל "החולים" האחרים יגיעו וישיגו לפניך את האוצרות. האספן מסדר את אוספו כרצונו ובונה אותו כראות עיניו. עצמאות היא שם המשחק. כל החלטה שגורמת לו סיפוק היא ההחלטה הנכונה. זה, להבדיל מכל מקרה אחר בחיים: בעבודה, בזוגיות במשפחה וכו', שבה אתה כפוף למערכת חוקים, צווים ונהלים. כאן אתה בונה לעצמך את עולמך באופן אינטימי לגמרי, בלי לתת דין וחשבון לאיש. בלי ישיבות, בלי וועדות ובלי רוב קולות. כמו שפנחס ספיר (שר האוצר השלישי של מדינת ישראל) היה אומר: "התלבטתי עם עצמי והחלטתי פה אחד....". כך לדוגמא, נהוג לחלק את האוספים הגדולים לקטגוריות משנה. אספן אחד יחלק לפי נושאים תמטיים, השני לפי יצרנים והשלישי לפי תאריכים. כל אחד כמו שמתפנן לו/ה. היוצא מן הכלל בהקשר זה הן תערוכות הבולים שבהן החוקים קבועים מראש באופן הרמטי וכל המציגים נדרשים לעמוד בהם.
עוז: אז למה אין לך אוסף או "לא אוסף" של פנחס ספיר?
הדי: מי אמר שאין לי? חכה לג'מבו-מייל הבא. חה חה חה. אני רוצה להמחיש לך את חומרת המחלה שלי. יש לי אוסף די אזוטרי של מיכאל גראד. אתה כבר יודע מיהו כי העלינו אותו לאתר אבל רוב הציבור, וזה כולל גם אנשי אקדמיה, לא מכירים אותו. הוא היה קומפוזיטור ועל הדרך חיבר את המנון רמת גן. בגלל שיש לי "לא אוסף" רמת גן (זה בגדר חובה כי אני רמת גני שרוף והמוזיאון שלי ברמת גן) ברור שאקנה את המנון רמת גן. לא בדקתי מי הוא ומה הוא אותו גראד כי היה לי שירון אחד שלו וזה נראה הזוי לחלוטין (מי כותב המנון לרמת גן אם הוא לא הזוי?). ההמנון הזה שכב אצלי הרבה שנים. יום אחד בהגיעי לשוק פגשתי סוחר שמכר עשרות שירונים של גבריאל גארד זה. פתאום הבחנתי שאחד המברכים שלו היה חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. הוא כתב שללא המוזיקה של גראד, השיר שלו לא היה זוכה להצלחה כזו. זה הדליק אותי. ברור שקניתי וחקרתי. והנה התברר כי האיש הוציא בשנות העשרים והשלושים מעל 500 יצירות. זו היתה סיבה מספקת לבזבז עוד כספים על טיל הגראד הזה כולל הוצאת סכום מביך על כרטיס הביקור שלו, הזמנות להופעה ועוד ועוד. האדם הרגיל בוודאי יגיד: לא ברור מי כאן ההזוי – גראד או הדי? פשוט לא יאומן נפשו של האספן - שזה גם חרוז. אבל לי זה היה שווה.
עוז: אני לא לגמרי מסכים איתך. בעיני אין הבדל מהותי בין מה שאתה עושה לבין מה שעושה למשל פרופסור להיסטוריה. כל אחד בוחר לו נישה קטנה ומתעמק בה. במקרים רבים היא באמת אזוטרית, אבל זה כל היופי. האיסוף והמחקר יוצרים עניין, מפעילים את השכל וגם תורמים לציבור ברמת התיעוד והשימור. כמו שחנניה רייכמן היה אומר: "הכל מהים הכללי וטיפה משלי".
אגב, גם אנשים שאוהדים קבוצת כדורגל וצופים באינספור משחקים בתשוקה והתלהבות (כמוני למשל), עסוקים בסוג של "אוננות רוחנית" שנראית על פניה תמוהה ואפילו מטורפת. אבל זו הסחת דעת נפלאה וזו הדרך הטובה ביותר להעביר את החיים בהנאה. ברמת העיקרון עשרים ושניים שחקנים שרצים אחרי כדור במשך שעה וחצי במטרה להכניסו לרשת - זה לכאורה פעילות הזויה ואינפנטילית. אבל זה רק המעטפת. הכדורגל הוא עולם ומלואו והוא מרגש מיליונים, ממש כמו אספנות. המהות כאן זה הרגש שהדבר מייצר, האתגר והעניין האינטלקטואלי. ישעיהו לבוביץ צוטט כמי שאמר בעבר: "האם הסתכלת היום בטלוויזיה בטירוף הכדורגל – ב-20,000 הצופים היוצאים מכליהם מתוך התרגשות והתפעלות על 22 חוליגנים הבועטים בכדור?". באופן פרדוכסלי זו אמירה שמשקפת בורות מוחלטת בנושא שעליו דיבר ליבוביץ הגדול (מה שמוכיח שגם גאונים פולטים שטויות). הרי באותה מידה אפשר היה לדבר על התופעה הלכאורה מוזרה של חקר המקרא. ההתמסרות הטוטאלית של שעות על שעות לבדיקת כל נקודה ופסיק (מזכיר לי את הסרט הנהדר "הערת שוליים"). הכל משחק אנושי. אספנות זה אמצעי לא פחות ממטרה. אמצעי טוב לצקת משמעות מלאכותית ליומיום. זה כלל לא חשוב מה אתה אוסף. לחיים אין משמעות אמיתית (לא שאנחנו יודעים), אבל אנחנו עושים מאמץ לצקת בהם כזו. זה סוד כוחו של המין האנושי. אגב, בספרנו האחרון "כל שקרי האקדמיה" השווינו, תמר זוגתי ואני, את ההיסטוריונים לאספנים, וזה העלה את הג'ננה להמון פרופסורים קמוטי גבות. זה היה מבחינתם חילול קודש ופגיעה בכבודם הרם. אבל שוב, ברמת המהות, אין הבדל גדול, חוץ מזה שהפרופסורים גם מלמדים מקבלים כסף תמורת האספנות האזוטרית שלהם, בעוד שאספנים עושים הכל בזמנם החופשי וכספם החופש.
הדי: תודה על ההסבר המקורי והמלומד. בהחלט בזכות האספנות למדתי המון, מה שלא ממש עשיתי במערכת החינוך המוסדית, לא בבית ספר יסודי, לא בתיכון ובטח לא באוניברסיטה, כי מעולם לא למדתי באוניברסיטה. אני למדתי עיצוב גרפי בשלוחה של הטכניון בתל אביב ולאחר מכן למדתי בטורונטו קנדה ב- O.C.A. שהיום נקראת O.C.A.D. - Ontario College of Art & Design). הכרתי המון אנשים מדהימים ונושאים מרתקים. האספנות הוסיפה נדבך ענק לחיי. לשמחתי גם יצא לי להשכיל קצת אחרים באמצעות הספרים שפרסמתי.
עוז: טוב, זה הזמן לפרט קצת על הספרים.
הדי: בשנת 2012 הוצאתי יחד עם ידידי, עליו השלום, ד"ר חיים גרוסמן, ספר על המפעל המיתולוגי "מזרחי". הוא נקרא: "מזרחי - פורצלן לעניים". מדובר ביצרן פסלי גבס צבעוניים, שבשנות החמישים והשישים קישטו דירות רבות בישראל (יוצרו מעל למאה דוגמאות שונות).
עוז: אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל כאשר הספר יצא שאלתי אותך "מי קונה ספרים כאלה?" ואתה השבת כך (שמרתי במייל את התשובה): "לפני כשנתיים, כאשר התחלתי לנסות לקבל מידע מחבריי האספנים על מזרחי הנ"ל, כל אחד נתן לי תשובה אחרת אשר לא היתה מבוססת על מידע ממש. רק אספן אחד, חברי ירון גאייר, הוסיף מידע מועיל על כתובת המפעל: רחוב תדהר 24 בשכונת מכבי החדשה. וזהו. אפילו היכן נמצאת השכונה "מכבי החדשה" לא ידעתי. בסוף גיליתי כי מכבי החדשה היא שכונת התקווה. כאשר סיפרתי לד"ר גרוסמן על כך שבכוונתי לחקור אודות חיים מזרחי (אז לא ידעתי אפילו שקוראים לו חיים), הוא תמה: 'בשביל מה לך, הרי יש עוד כל כך הרבה נושאים יותר חשובים'. השבתי לו שטרומפלדור היה חשוב, הל"ה היו חשובים (ולי הרבה יותר, כי אבי ז"ל יגאל בוטרימוביץ איש הפלמ"ח היה במסדר היציאה לגוש עציון והוא וחברו קשוולה לא קיבלו את הנשק ומפקד הל"ה דני מס השאיר אותם מאחור ועד יום מותו אבי היה משוכנע שאם הוא היה מצטרף לקבוצת הלוחמים התוצאה היתה שונה כי הוא היה סייר מעולה), וגם מישהו שעשה יציקות גבס בשנות החמישים, ושלא יודעים עליו כלום, חשוב. התחלתי את התחקיר רק בידיעה מה הכתובת וזהו. שנתיים אחר כך כמעט הכל התגלה. כן, אתה צודק, אין סיכוי שנושא אזוטרי זה יחזיר את ההשקעה. זה בסדר. ידעתי זאת, והרצון להוציא ולתעד היה חזק מההשקעה האישית שלי, שלא תוחזר לעולם (לא רק הוצאות הדלק עבור נסיעות לכל רחבי הארץ ולצילומים, אלא גם הזמן ואפילו הוצאות הדפוס). אני טוען שכל אספן שמחזיק בידע כלשהו חייב לעשות מעשה ולתעד את אוספו לדורות הבאים.
בשנת 2015 הוצאתי ספרון על חברת אל על. לא ספר היסטורי כמו שחברי מרווין גולדמן הוציא (לאמיתו של דבר הוא כתב שני ספרים ובימים אלו כותב את הספר השלישי על חברת התעופה הלאומית), אלא סיפורה של חברת אל על בראי פרטי האספנות שלי. כל פריט מספר אירוע היסטורי חשוב בתולדות החברה. כך למשל, הפריט שקשור למטוס שהופל על ידי הבולגרים בשנת 1955 ושבו קופחו חיים של 58 נוסעים ואנשי צוות. אין ספק שהפריט היקר ביותר ללבי וכנראה גם החשוב ביותר באוסף ובספר (אני מכנה אותו "הגביע הקדוש") הוא ספר הטיסה שהביאה את אייכמן לארץ במטוס אל על, לאחר שנחטף בארגנטינה על ידי לוחמי המוסד. כאן אתה ממש נוגע בהיסטוריה וממקום מאד מאד נדיר ומוחשי.
עוז: הסיפור על ספר הטיסה באמת מעניין וממחיש עד כמה אספנים יכולים לתרום להיסטוריוגרפיה הלאומית.
הדי: יום אחד הבחנתי שבחורה שאיני מכיר כתבה בפורום האספנת של "תפוז" שיש ברשותה מספר בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים ושהיא רוצה להעניק אותם לאספן כלשהו ללא תמורה. מיהרתי לכתוב לה שאני מעוניין. השיבה לי: "זה שלך בוא קח". בינתיים הדבר קצת נשכח ממני ועברו שבועיים ועוד שבועיים. היא שבה ופנתה אלי ואמרה: "אם אינך מעוניין בזה, אמסור לאספן אחר". אז עוז, אתה הרי יודע שאנחנו הגברים מתפקדים טוב יותר כאשר האקדח מונח לנו על הרקה. וזה מזכיר לי את הבדיחה הידועה שהאישה אומרת לבעלה: "נו מתי תחליף כבר את המנורה השרופה" והוא משיב: "את לא צריכה לנדנד לי כל חצי שנה. אמרתי שאחליף אז אחליף". בקיצר, הגעתי לדירתה בגבעתיים וראיתי שכל ה-6-8 בקבוקים שרצתה לתת לי הם של חברות תעופה. "נראה שאת טסה הרבה" תהיתי באוזניה ותשובתה הזקיפה את אוזניי: "אבי היה איש צוות אוויר בחברת אל על". "איזה צירוף מקרים" אמרתי לה. "אני כנראה אספן מספר אחד בארץ של פריטי אל על. תבורכי ברכת שמים". המשכנו לפטפט. הסתבר שאביה, דן אלון, נמנה על הצוות שהטיס את אייכמן לארץ. ווואוו!!!! ופתאום היא אומרת לי: "בוא למחסן בחוץ" ומראה לי ארגז שכתוב עליו "למוזיאון חיל האוויר". "אבי נפטר לפני כעשר שנים", היא אומרת בהיסוס, "ואני בהתלבטות אם למסור את החומר למוזיאון חיל האויר. אבי ביקש ממני לא למכור מאומה וציין במפורש שאם יגיע האדם המתאים לקבל את החומר הזה, את כבר תדעי. אז נראה לי שהיום הגיע אלי האדם המתאים". היא מסרה לידי את הארגז ורק כשהגעתי הביתה נזכרתי כי את אייכמן הביאו לארץ בשנת 1960 (הוא נתלה ואת האפר של הגופה השרופה השליכו לים). מיד חיפשתי את ספר הטיסה שבו כל איש צוות רושם את פרטי הטיסה. חיפשתי את שנת 1960. דיפדפתי בקדחתנות בין הדפים כי לא זכרתי באיזה חודש זה היה. לאושרי מצאתי את הדף שבו מתוארת הטיסה הזו, כולל הפרטים על הנוסע אייכמן. זה הגביע הקדוש בכל אוספיי ותודה ענקית לקורין אלון.
עוז: היכן את שומר את כל פריטי האספנות שלך?
הדי: שאלה קשה. היכן לא. לפני עידן האינטרנט האוסף גדל לאיטו, בעיקר באמצעות טיולים בחו"ל וקניות בשוק הפשפשים ביפו. הבית, ולאמיתו של דבר חדר העבודה שלי, התמלא עקב בצד אגודל. אבל אמצעי האיסוף השתכללו, האוספים גדלו והחדר התמלא מכל טוב ארצנו. אז לא היתה ברירה וגם המרתף התחיל להתמלא בארגזים. וכשזה לא הספיק, בהזדמנות הראשונה שהיתה לי שכרתי חדרון ביפו על מנת לאחסן את אוספי שם ולנסות לארגן אותם, אם בקלסרים ואם במדפים.
בדירתי נשארו האוספים של אשתי וקצת מהאוספים שלי. בעיקר בקבוקי האלכוהול המיניאטוריים ואוסף אל על. זו הפעם הראשונה שהכינוי "קלינקה" עלה במוחי כי ישבתי שם שעות ארוכות לצרכי מיון וארגון החפצים והניירות. חברי האספנים ביקרו במקום בתדירות גבוהה ופה ושם גם הצטרפו בשיחות, בהתפעלויות ובסידור החפצים. אבל המקום לא הניח את דעתי, הן משום שהוא היה קטן מדי והן בשל קרבתו לשוק הפשפשים – מה שיצר פיתוי תמידי לצאת לצייד חדש. אז עברתי למקום מרווח ורגוע יותר ברמת השרון. אבל מהר מאד התברר לי שגם הוא קטן עלי ולא יכול להכיל את כל אוספיי. אז עברתי לרמת גן. נראה לי שכאן אני באמת אשתקע ורק אם הבניין יעבור לתוכנית בינוי-פינוי אאלץ לנדוד שוב. היתרון כאן הוא לא רק הגודל והמיקום המרכזי, אלא גם במבנה. הוא מאפשר לי לתת הרצאות (בתשלום) לחברות מסחריות וארגונים ציבוריים שמחפשים לעשות יום כיף לעובדיהם ובני משפחותיהם. זה יכול להיעשות במסגרת יום גיבוש, יום הולדת או סתם יום העשרה וחיבור למקורות.
עוז: למה בן גוריון?
הדי: טוב ששאלת. ראשית, למרות הטעויות, וכידוע "כל מי שעושה גם טועה", בן גוריון היה עשר וראש וראשון לפנתיאון הישראלי. לכן גם יש לי אוסף או יותר נכון "לא אוסף" מכובד של בן גוריון. בנוסף, מיקום המקום החדש הוא ברחוב בן גוריון מספר בית 10. לכן הכותרת של המקום הוא "בן גוריון עשר". אבל לא כל הבניין שלי, לכן, לפני שנכנסתי ביקשתי הצעות כיצד לקרוא למקום הפרטי שלי. היו המון הצעות. רובן הגדול מצוינות אבל זכתה ההצעה של חברתי מבית ספר יסודי ( "פרדס" מרמת גן, אם אתה מתעניין) ד"ר מיקי (מרים) כץ (אז וירצברגר). שמו המלא של המקום, שהוא מעין מוזיאון, הוא "בן גוריון עשר: היסטוריה ישראלית על המדף". למה מדף? כי הפריטים נמצאים על מדפים (תודה למירב שעיצבה את הכרטיס וליורם שמיר שנתן לי רשות להשתמש בסקיצה של האחים שמיר משנת 1966 למדליה של בן גוריון). כיוון שלא יכולתי וגם לא רציתי להפסיק עם המושג "קליניקה" בכרטיס הביקור שלי, אז בשם מופיע גם "קליניקה לשימור נוסטלגיה ישראלית".
עוז: "קליניקה" זה מושג נהדר לתיאור ייעודו של המקום, כי יש בו גם משהו מחוייך. רואים שיש לך רקע פרסומי. ספר קצת על הקליניקה הזו.
הדי: המקום משמש הן כמחסן לאוספים שלי והן כחלל תצוגה לחלק מהם. הנושאים מגוונים. כאמור, ייעדתי את המקום גם למפגשים עם קהל והרצאות שאני נותן בנושא האספנות - משהו שאני עושה כבר זמן מה אבל בדרך כלל מחוץ לחלקת האלוהים הפרטית הזו. בעתיד אני רוצה לפתח יותר את נושא ההרצאות על מנת לחשוף את נושא הנוסטלגיה, הישראליאנה והאיסוף בפני קהל שלא מכיר את "המחלה הטובה". בעיקר צעירים.
עוז: אז אני מבין שתמי זוגתי ואני היינו בין "הקורבנות" הראשונים שלך להרצאה?
הדי: נסחפת. אל תגזים, לא ראשונים אבל בהחלט חשובים. מי שמגיע, כמוכם, לבקר, צריך לקבל הדרכה ראויה, כולל מצגת.
עוז: יפה מאד, רק שאני ידעתי מראש על מה תדבר בהרצאה. הרי אנחנו מתכתבים כל יום במשך שנה וערכתי את כל המאמרים שלך באתר. חה חה חה. באופן כללי נראה לי שאתה נהנה להיות במרכז תשומת הלב ולכן "בן גוריון עשר" הוא גם הוויטרינה של הדי אור האדם. לגיטימי ומבורך בעיני. מגיע לך פרס ישראל, או יותר מדויק "פרס ישראליאנה". בתור מי שהיה חבר באחת מוועדות השופטים של פרס ישראל (חוויה די טראומטית ומשעשעת עבורי), ובתור מי שכבר המליץ בעבר על מועמדים ראויים בתחום התרבות הפופולרית, אני יודע, שקשה מאד ל"חשמני" משרד החינוך לעכל גיבורי תרבות שאינם נופלים למיינסטרים השמרני.
הדי: קטונתי. אני עושה הכל מתוך שליחות וכיף גדול. נחזור לבן גוריון - כולם, וזה כולל גם חברים ומכרים, מגיעים לכאן בתיאום מראש. התיאום מחויב, כי לצערי אני לא נמצא שם כל יום, וגם כשאני נמצא אני בדרך כלל בעבודה של סידור וצילום האוספים. אגב, אני מקווה ששמת לב לפלקט של בן גוריון מאוסף אל על שלי. תליתי אותו ראשון בתור כבוד לאיש ולמקום. בגלל שאני לא אספן גדול של בן גוריון אז לא כל הפריטים שם הם אוריגינלים ואפילו לא פריטים מהאוסף שלי. דוגמה של פריט שאין לי אורגינל שלו הוא יצירה של האמן הדגול חנוך פיבן שהתמחה בבניית דמויות מוכרות מקולאג' של חפצים. גם את בן גוריון הוא עיצב כך. פיבן עשה ספר על ראשי ממשלה וכל דמות של ראש ממשלה נבנתה מהחפצים שונים אשר קשורים לדמות. העוזרת האישית של פיבן (טל לוין) התגוררה בשכנות ל"קליניקה" הישנה שלי ופיבן ראה את האוצרות שלי, ביקש וקיבל בהשאלה את כל הפריטים שהיו נחוצים לו ליצירה. הספר הזה יצא לטעמי מדהים.
עוז: עכשיו אנחנו ערב פסח. יש כאלה שמסדרים את חפצי הבית רק בחג זה. נראה שאתה מסדר כל הזמן את החפצים שלך.
הדי: רק את האוספים שלי. זה כל הכיף. המיון, הארגון ולעתים גם צילום האוספים. זו בעצם מעבדת ישראליאנה. תחשוב רק על אוסף השנות טובות שלי, המונה כ-30,000 (ובמילים שלושים אלף). כרגע הן מסודרות בכ-40 קלסרים. אני רחוק מלסיים את הארגון שלהן, ומן הסתם האוסף עוד ימשיך לגדול. זה בור ללא תחתית. או יותר נכון בור סוד ללא תחתית.
עוז: אכן מעבדה. מצא חן בעיני שב"בן גוריון עשר" אפילו הארונות שעליהם מוצבים הפריטים שאספת הם ויטנג'.
הדי: בעניין ויטנג' אני יקה, ולמען האמת בעוד כמה דברים. הארונות שאתה רואה כאן הם משנות השישים. בזמנו הם היו כמעט בכל בית בישראל. העברתי אותם מירושלים לקליניקה שלי. חשוב להדגיש שוב שהארונות כאן מכילים כמובן רק חלק מהאוספים וה"לא אוספים" שלי. השאר סגורים בארגזים. לצערי, לא הכל יכול להיות מוצג לראווה. אבל אין מה להתלונן. השטח והתצוגה בהחלט מספקים אותי ויותר.
עוז: עד כמה קשר להשיג פריטים לאוסף?
הדי: כל אספן רציני, שעבר כברת דרך, מכיר את זה: ככל שהאוסף שלך, בכל נושא, עמוק יותר ורחב יותר, קשה יותר להשיג עוד פריטים בכדי להרחיבו. ככל שאתה עולה בפירמידה היא הופכת להיות צרה יותר. תמיד מגיע השלב שבו הרבה יותר קשה להשיג פריטים ולהרחיב ולו במעט את האוסף שלך. מה שמדהים ונהדר זה שגם כשאתה חושב שגרדת את תחתית החבית פתאום צצים פריטים חדשים ממקום בלתי צפוי. הנה, לא מזמן העשרתי את אוסף בקבוקי האלכוהול הישראלים המיניאטוריים שלי במספר בקבוקים חדשים, אחרי שכבר המון זמן לא מצאתי כלום. נכון שחלקם פגומים, נכון שחלקם ריקים. הכל נכון, אבל כמו שאבי ז״ל היה אומר: ״כשהשטן רעב הוא אוכל גם זבובים״.
עוז: בשל הנימוס אני מתגבר על סקרנותי ולא שואל כמה את "מבזבז" בממוצע חודשי או שנתי על התחביב הזה. אבל אני כן מעז לשאול אותך אם יש לך מושג לגבי שוויים של האוספים.
הדי: בכנות אני לא יודע וזה גם לא מעניין אותי. גם תמורת מיליון דולר לא אמכור את האוספים שלי. זו הנשמה שלי, השקעתי בהם עמל רב מעל ל-35 שנה ואין לאוסף הזה מחיר. לפחות עבורי. אחרי לכתי שיורשיי יעשו מה שהם רוצים עם האוספים האלה.
עוז: אפשר לשער שיש לך העדפות רגשיות לפריטים כאלה ואחרים, לא?
הדי: בעיקרון את כל הפריטים אני אוהב שווה בשווה כמו שאב אוהב את כל ילדיו. אבל אם להיות מציאותי, ברור שישנם פריטים שתופשים אצלי יותר את המבט והלב. פריטים נדירים ו/או מוזרים, פריטים שהשגתם היתה קשה או מפתיעה במיוחד, פריטים שקשורים באופן הדוק יותר לביוגרפיה שלי, בעיקר בילדות.
עוז: התמזל מזלי ובזמנו, כשביקרתי בקליניקה הקודמת שלך ביפו, בדיוק הגיע סוחר והציע לך למכירה פרטי אספנות שקשורים לרכבת ישראל ההיסטורית. כך יכולתי לעקוב בפעם הראשונה על סוג החליפין הזה. כשהקמתי את התערוכה שלך באתר ביקשת ממני להסיר את התמונות שלך עם הסוחר. אני מניח שמטעמי דיסקרטיות. וכאן רציתי לשאול: רוב האספנים הרגילים רוכשים את הפריטים שלהם דרך הפלטפורמות האינטרנטיות. המקצוענים, כמוך, נמצאים בקשר קבוע עם סוחרים שמכירים אותם ואת העדפותיהם (ומדויק יותר לומר "חולשותיהם"). הסיפור של רכישת הפריטים הוא עניין מורכב, נכון?
הדי: בהחלט מורכב ורגיש. אספר לך סיפור סמלי. חבר ואספן ישראליאנה רציני הלך לעולמו. אשתו לא היתה בדיוק בעניין, ולמעשה די תיעבה את התחביב של בעלה ורצתה להיפטר מהר ממה שהוא אגר במהלך השנים וערם בביתם, ועל הדרך גם להרוויח כמה ג'ובות שנחסכו ממנה בהיותו בחיים. אחרי מותו היא מכרה פריטים שונים, בעיקר כרזות לחברנו ירי רימון ז"ל. אותי עניינו רק השנות טובות שבאוסף של המנוח. נתתי לה הצעה הוגנת ולאחר מספר שבועות היא התקשרה אלי וביקשה שאגיע לדירתה.
בפגישתנו הוא סיפרה שסוחר פנה אליה והכריז שהוא משווה את ההצעה שלו לכל הצעה שלי עם שוליים קטנים לטובת הצעתו. באותו רגע רתחתי ואמרתי לה: אני לא משחק במשחקים האלה, תודה ולהתראות. היום אני כבר לא כועס עליה כי אני מבין שהיא לא ידעה כיצד הדברים עובדים וחששה לאבד את העיסקה. למזלי, כיוון שידעה שהטרחתי את עצמי עד דירתה, שאני אספן גדול של שנות טובות ושבעלה היה ידידי – היא התעשתה ואמרה: המחיר בסדר, רק תיקח הכל היום. לקחתי. אגב, קודם לכן, כאשר הייתי בשבעה הצעתי לסייע לה במכירת הפריטים (בחינם כמובן). היא לא התייחסה ברצינות להצעה שלי ואני יודע שבסופו של דבר רוב הסוחרים ממש דפקו אותה במחירים. זה עולם מסוכן וצריך להבין בו. חבל שלא נעזרה בי. פשוט חבל. בעלה היה יקר לי ורציתי באמת רק את טובתה.
עוז: אתה לא רק אחד מאספני הישראליאנה הגדולים בישראל (לדעתי בן חמשת הראשונים) אלא גם בין הוותיקים. כשפגשתי אותך לראשונה בקליניקה ביפו (נדמה לי ב-2013) כבר היית בעל בעמיו וגם די ידוע במילייה ובתקשורת. היום האספנות הפכה למקור חשוב של מסחר ובידור המוני. תאר לך שרק בפייסבוק קיימות היום למעלה מ-200 קבוצות ישראליות שפעילות בתחום הוינטג' והאספנות (בנושאים מגוונים).
הדי: אין ספק שכיום דרכו של האספן קלה יותר מהעבר. בזכות האינטרנט הפכנו לכפר גלובלי אחד. ניקח לדוגמה מוכר שמתגורר באלסקה ומחזיק ברשותו פריטים של חברת התעופה "אלסקה" (בין השנים 1948-1950 פעלה החברה כגורם מרכזי בעלייתם של יהודי תימן לישראל במבצע "כנפי נשרים"). הפריטים הללו יכולים להתאים לאוסף "אל על", לאוסף עליה לארץ, לאוסף תימנים, לאוסף תעופה או לכל אוסף אחר. מה שיפה שהיום יש לך את האפשרות להשיג את הפריטים הללו בקלי קלות מכל מקום בעולם. זו יכולת שלפני שנים ספורות לא היתה קיימת בכלל. יתרה מכך, בזכות האינטרנט צצו כפטריות אחרי הגשם, בתי מכירות אינטרנטיים אשר מביאים עד פתח ביתו של האספן פריטים רבים ומגוונים למכביר (ולא כאן המקום לעסוק האם זו תופעה חיובית וכמה זמן היא תימשך). שלא לדבר על איביי ופייסבוק שבעזרתם מתקיים מסחר של מיליונים בפרטי אספנות. אבל עוז, תאמין לי שהמדיה הישנה עדיין חשובה מאד ובעיני ובעיני רבים מהקולגות שלי. היא גם המהנה ביותר: כִּתּוּת הרַגְלַיִם בשווקים, בין הדוכנים, הגחינה על הריצפה והחיפוש בערימות "הזבל" (כמו שנאמר "זבל של האחד הוא אוצר של השני") והחזרה הביתה עם ידיים מלוכלכות. בהחלט עדיין מוצאים אוצרות בשווקים. אולי כבר פחות נדירים, אבל כאלה אשר משביחים את האוסף ומרוממים את נפשו של האספן.
עוז: אתה קונה ומחליף פריטי אספנות עם סוחרים ואספנים אחרים, אבל האם קרה לך בעבר שאדם או משפחה רצו את האוסף שבידיך בשביל הזיכרון האישי שלהם?
הדי: כן בהחלט. היה לי אוסף של מפעל "משי זקס" - אחד המפעלים החלוציים והמיתולוגים של מוצרי הלבשה בישראל. בתו יצרה איתי קשר לפני מספר שנים, לאחר שפרסמתי בדף הפייסבוק שלי מאמר על משי זקס. אבל הקשר זה לא יצר המשכיות עד שקיבלתי טלפון מחיים זקס, הבן של המייסד – שמואל זקס - יהודי שנולד בשנת 1934. הוא הגיע לקליניקה ברמת גן יחד עם אשתו ובתו. אין לך מושג כמה הם התרגשו מהביקור. זה הציף אותם בזיכרונות. בסופו של דבר הם יצאו עם קלסר שבו כל הסקיצות והביצועים האורגנלים של המפעל – תמונות שצילמתי עבורך לתערוכה באתר הישראליאנה. השארתי אצלי רק דוגמה אחת מוחשית מהאוסף הזה. חשבתי שכמות השמחה שתגרם מזה שהאוסף יהיה אצלם - גדולה יותר מכמות העצב שיגרם לי אם זה לא יהיה ברשותי. הבט, אני כמעט אף פעם לא מוציא פריט שבאוסף שלי, אם אין לי ממנו כפול, אבל במקרה הזה חשבתי שהפעם צריך לחרוג מהעקרונות האלה.
עוז: מאד מרשים ונוגע ללב. אתה מפרסם כל הזמן מאמרים על אספנות, אז בוא נעשה סדר ותמנה לי את כל הבמות שבהם פרסמת.
הדי: דחילק עוז, אתה דורש ממני יותר מדי. בעניין ארגון המאמרים אני קצת פחות מסודר. אבל בשבילך אנסה לדלות מהזיכרון, שהוא אגב כבר לא משהו. כמו שבת דודתי אומר: יש לך יאנצייהמר. ברור שפסגת הפרסומים שלי הוא מאמר שהתפרסם בכתב העת העיוני הוותיק והמכובד עת-מול (לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל) שיוצא לאור על ידי מוסד יד בן צבי. המאמר היה כמובן בנושא שנות טובות (בירושלים הבנויה). פרסמתי גם מאמר בירחון איטלקי (באנגלית והם תרגמו לאיטלקית) בנושא של בקבוקי אלכוהול מינאטוריים.
מספר מאמרים שלי הופיע באתר המצוין של פרופסור דוד אסף שנקרא "עונג שבת". פרופ' אסף ערך את הטיוטות שהעברתי אליו והוסיף עליהן מספר פרטים. זה יצא נהדר בעיני ואני מודה לו על כך. באתר "האספן" כתבתי מספר מאמרים בנושאים שונים הקשורים לישראליאנה ואספנות, וכן בביטאון "נושאון" של האגודה הישראלית לבולאות תמאטית. בנוסף אני משתדל מדי שבוע-שבועיים לפרסם מאמר בדף הפייסבוק האישי שלי שנקרא "היסטוריה ישראלית על המדף". בגלל שאני לא איש האקדמיה אני לא מחויב לכללי ה"מדע" וכותב בערך כמו שאני מדבר תוך ליווי את הטקסים בתמונות מאוספיי. וכמובן יש את כל המאמרים ודפי המידע שפרסמתי באתר הישראליאנה שלך (כהקדמה לתערוכות שלי) ושאותם אתה עורך במסירות ובחוכמה.
מעבר לזה, רואיינתי פעמים רבות למגוון כלי תקשורת: עיתונות, רדיו, טלוויזיה. לא שמרתי רקורד, אבל זה די הרבה, משום שאני אחד הישראלים היותר מזוהים כאן עם אספנות וישראליאנה. אפילו בעיתון החרדי "בקהילה" התפרסמה לפני כעשור כתבה נרחבת (לקראת פורים) עלי ועל האוספים שלי. כדרכם של החרדים הם מיחזרו אותה בפורים האחרון, בעיתון בשם אחר. סייעתי גם לא מעט לאוצרי תערוכות, הן בחפצים והן במידע שהופיע בקטלוג. באופן כללי אני משתדל לסייע ככל יכולתי. בכל זאת צברתי לא מעט ניסיון וידע בתחום הזה.
עוז: ספר קצת יותר על תרומתך לתערוכות.
הדי: בעיני חשיפת החומרים לציבור הרחב היא שליחות אספנית חשובה. לכן אני תורם חומרים בשמחה לכל תערוכה ציבורית, (לא עסקית). אבל יש לי שני כללי ברזל: א. ביטוח לפי השווי שאני עצמי קובע מראש ולא שמאי. ב. שהתערוכה תלווה בקטלוג. לא חייבים קטלוג רב עמודים ויקר, אבל משהו לפחות בסיסי. חשוב לי שאחרי שהתערוכה תרד שיישאר איזה תיעוד לדורות הבאים. ארגון החומרים הדרושים לתערוכה דורש ממני מאמץ לא מבוטל וכמובן זמן. האוצרת (ברוב המקרים אלו נשים ולא גברים) מבקשת חומרים בהתאם לנושא ואני מתחיל בחיפוש. אחרי שמצאתי היא מגיעה אלי ובוחרת את מה שבוחרת (בדרך כלל הכל). לרוב התערוכות תרמתי עשרות פריטים.
עוז: שמתי לב שאתה לא מקנא בכלל באספנים אחרים. להיפך, אתה מלא פרגון.
הדי: ראשית נבהיר: לא כל האספנים נחמדים, ואת זה אתה יודע יפה מאד מנסיונך. יש כאלה שתמיד נחמדים, יש שנחמדים אלי אבל לא לאחרים ויש כאלה שממש לא נחמדים. המגוון גדול. רוב אספני הישראליאנה הגדולים מכירים זה את זה ונמצאים בקשרי ידידות. יש בינינו כבוד הדדי והרבה חיבה. הייתי למשל בקשרים נהדרים עם ד"ר ירי רימון ז"ל. הוא נהג להתקשר אלי לפני מכירות פומביות ולהסב את תשומת לבי לפריטים שעשויים להתאים לאוספים שלי. עשינו לא מעט החלפות נתינות הדדיות. פרופ' שלום צבר ופרופ' שאול לדני, שני אספנים גדולים ואנשים נהדרים, נמצאים איתי בקשרי ידידות חמים. ד"ר חיים גרוסמן ז"ל היה ידיד ממש קרוב. נהגנו להיפגש בכל יום שישי בשוק הפשפשים בשעה חמש וחצי בבוקר. אחר כך נהגנו לעבור לשוק בדיזינגוף שלאחר מכן נדד לגבעון. בתחילת הסיור כל אחד היה תמיד עסוק "בציד" הפרטי שלו, אבל בסיומו תמיד ישבנו לאכול ארוחת בוקר ביחד, עם עוד כמה חברים טובים. אלה היו שיחות מהנות של כשעתיים. אני ממש מתגעגע אליהן וכמובן לחיים היקר.
שמע, אני רוצה לספר לך משהו על אספן ישראליאנה גדול וידוע שאתה מכיר - אריה רייכמן. מהסיפור הזה תוכל ללמוד על קשרי חברות מיוחדים שנוצרים בין אספנים. לאריה יש אוסף גדול ומכובד של ספרי ילדים. יום אחד הוא קרא לי ואמר: "שמע הדי, יש אצלי באוסף ספר ילדים מצולם על שקנאי שנפצע ולא יכול לשוב להולנד". מהיכן יודעים שהוא מהולנד? לפי הפספורט של השקנאי, ולפי השפה שהשקנאי דיבר. אז לפי הסיפור, ילד מוצא אותו, מטפל בו ושולח מכתב לחברת התעופה הלאומית "אל על" ובו בבקשה שיחזירו את השקנאי להולנד. "אל על" מסכימים ובספר יש צילומים (מבוימים כמובן) של השקנאי בנמל התעופה ובמטוס. סיפור מדליק לכל הדעות. לפחות אותי, או יותר נכון את הילד שבי. בקיצור, אריה אמר לי שלמרות שאין לו עוד ספר כזה באוסף, מקומו באוסף "אל על" שלי ולא באוסף ספרי הילדים שלו. כלומר, הוא הבין לעומק את המשקל הסמלי והרגשי של הספר עבורי ונתן לי אותו במתנה. זו היתה מחווה שממש ריגשה אותי. עד היום היא מרגשת אותי עד מאוד.
עוז: אפרופו אחוות אספנים, כדאי להזכיר את מפגש האספנים השנתי שיזמת יחד עם יורם לוביאניקר.
הדי: כן, זה מפגש מסורתי לזכרו של חברנו בני תמרי ז"ל שנפטר בגיל 41. המפגש כולל הרצאות בנושאי אספנות, והוא נערך מדי שנה (חוץ משנות הקורונה) באווירה חופשית ללא מסחר. מותרת רק מכירת ספרים בנושאי אספנות על ידי מחבריהם בלבד. את רשימת המוזמנים יורם ואני מרכיבים והיא כוללת את מיטב אספני הישראליאנה – כ-60 חברים אשר כל אחד מיועד בסופו של דבר לתת הרצאה (רצוי על האוסף שלו/ה). גם אתה על הכוונת, למרות שאינך אספן, אז תתכונן. אפרופו, בשנת 2018 ערכתי יחד עם חברי ד"ר יורם לוביאניקר ספר זיכרון אשר הכיל את כל ההרצאות שניתנו במפגש האספנים הזה במהלך חמש השנים שקדמו להוצאה.
עוז: אתה מוקף במאות אלפי פריטים. לאחר שתגיע, בבריאות טובה, לגיל 120 ותעבור לעולם שכולו טוב, מה יהיה עם כל החפצים הללו?
הדי: ראשית, אין סיכוי רב שאגיע ל-120. אבי נפטר בגיל 56 והשנה אני כבר זקן ממנו בעשר שנים!!! אבל בבוא יומי, ואני מקווה שכמה שיותר מאוחר ובצלילות טובה, הדברים כבר די ברורים ביחס לאוספיי. הבט, לפני חמש עשרה שנים סבלתי מהתקף לב (אירוע די צפוי על רקע העובדה שאבי נפטר מדום לב, סבתי נפטרה מדום לב ואמי ז"ל נהגה לפקוד את הרופא לפתיחת צינורות). לאחר הפינוי לבית החולים והצינטור חזרתי לביתי (השתילו בי ארבעה סטנטים ועשו לי מאז כבר ארבעה צינטורים).
לא יכולתי לעלות במדרגות לחדר השינה ובמשך מספר ימים שכבתי בסלון. יום אחד, כשכבר חשתי טוב יותר, קראתי לאשתי ובנותיי. עשיתי להן איזו הקדמה טקסית ופתחתי בנאום הירושה: תראו, אמרתי להן, יש שני דברים שאני אוהב נורא: אני אוהב אתכן ואני אוהב את האוספים שלי - בסדר הזה. וכיוון שאין לי כל כוונה שאחרי לכתי ההנאה השניה שלי תהפוך לעינוי שלכן, אני מודיע בזאת, שאם מי מכן תרצה להחזיק ברשותה את אחד האוספים או יותר – אזי בבקשה רבה. אם תרצו רק חלק - גם נהדר. אם תחליטו לתרום אותם למוזיאון, דבר שלא הכי לרוחי מכל מיני סיבות, אזי מבחינתי זה גם בסדר. ואפילו אם תחליטו להעביר לאספן אחר את כל החבילה - זה מקובל עלי. אבל אם תחליטו למכור, זה יהיה ממש נהדר. למען האמת, מבחינה עקרונית לא אכפת לי מה יקרה עם האוספים אחרי מותי. אבל לא בגלל שאני רוצה חלילה שילכו לאבדון, אלא בגלל שברגע שאעזוב את העולם כבר לא אהיה אחראי להם, ומשוגע לא מוריש לאהוביו את שגעונותיו.
עוז: זה לא הכי מסתדר לי. אתה פשוט איש טוב לב שלא רוצה להטריח את אהוביך. הרי כבר אמרת שיש לך שליחות חברתית-לאומית. בוודאי אחרי שטרחת כל כך הרבה זמן וטיפחת את האוספים במסירות, חשוב לך שישמרו לנצח.
הדי: טוב, האמת שלא הייתי מתנגד להקמת מוזיאון של 3,000 מטר שבו יוצגו כל הפריטים. חה חה חה. אבל כרגע זה לא נראה ריאלי. ואולי כן. הרי אתה גם פרופסור להיסטוריה, גם צעיר ממני בשבע שנים וגם כבר תיעדת את רוב האוספים שלי. אז אולי אתה תהיה זה שתדאג לאוספים אחרי לכתי. טוב שראיינת אותי. :)
עוז: כמי שראיין אספנים רבים, התשובה שלך לא כזו נדירה ומוזרה ויש בה אפילו משהו סמלי. לאספנים הרציניים יש הכרה עמוקה שהאוסף הוא הנשמה שלהם ושלכל נשמה יש קצבת זמן. רובם גם יודעים היטב שהאוספים בסופו של דבר ימכרו, לא רק בגלל שוויים הכספי אלא בגלל כבודו של האספן/ית. זה קצת כמו תרומת אברים אחרי המוות. זאת מצווה.
הדי: יפה אמרת.
עוז: מה אפשר לאחל לך, הדי?
הדי: ראשית, בריאות אישית. שנית, בריאות למשפחה ולחברים. שלישית בריאות לכל עם ישראל ולאמיתו של דבר אחרי שנתיים של קורונה אז איחולי בריאות לכל העולם. ואתה יודע מה, אם אני יכול להוסיף, אז גם שנמשיך ליהנות מה"שבר הסורי אפריקאי" שלנו שבא לידי ביטוי ב"מחלת" האספנות שלנו עוד הרבה שנים, ושנמשיך להשיג פריטים שמקדמים את האוספים שלנו, מעשירים אותם וגורמים לנו אושר רב. ותודה לך פרופסור עוז אלמוג על ההשקעה העצומה שלך בנושא של האספנות הישראלית והארץ ישראלית. וכל זאת, עוד בלי שאתה אספן. עלינו האספנים אומרים שאנחנו מוזרים. מעניין מה אומרים עליך?
עוז: שאני אספן של אספנים. כלומר משוגע המשוגעים.
