ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2022
משמר העם
במדינות רבות, בעיקר אלה השרויות במצב מלחמתי מתמיד, קיימת הבחנה ביטחונית פונקציונלית בין העורף לחזית. החלוקה הזו משפיעה על ארגון הכוחות ובעקיפין גם על המורשת ההיסטורית והפולקלור הלאומי שמתהווים סביבם. הגנת העורף בישראל ידעה שלבי התפתחות לאורך ההיסטוריה.
השלב הראשון היה "משמר העם" - יחידת מתנדבים שנועדה לשמור על הסדר בערים הגדולות, בהן חיפה, תל אביב, צפת וירושלים. בחלק מהערים הוקמה היחידה לפני קום המדינה, ובחלק מהם - אחריה. אנשי היחידה היו מעל גיל גיוס, או צעירים שלא גויסו לשורות הצבא מסיבות בריאותיות. הסניפים שפעלו לפני קום המדינה עסקו בעיקר בפעולות הגנה צבאיות ושמירת הסדר בעת הפגזות, ואלו שהוקמו לאחריה היו אמונים על הכנת ציבור למקרה של מתקפה, והפכו ברובם בהמשך לאנשי הג"א (הגנה אזרחית, ויקיפדיה).
בחיפה ניתן השם "משמר העם" לקבוצה קטנה שהוקמה בחיפה ב-1942, כחלק מתוכנית מצדה על הכרמל, על ידי אדמונד (אדק) קרוליק, לשעבר קצין פרשים בצבא הפולני, שהיה הוגה הרעיון ומייסד הקבוצה בחיפה (השם נבחר כתרגום לעברית של המונח "גוורדיה לודובה").
לאחר שהוסר איום הכיבוש על ידי צבאות רומל, "משמר העם" החיפאי שינה פניו והפך לחלק ממנגנון "ההגנה", (יחידת "הדרי") עירוב של חק"ש (חיל קשישים) שעיקר פעילותו הייתה אבטחת יישובים והג"א שעיקר פעילותו הייתה אחזקת עמדות ומקלטים. כאשר הועלה גיל הגיוס ל-35 הועברו מגויסים צעירים וכשירים יותר לגדודים 23 ו-24 של חטיבת כרמלי, ברוח זו פעל "משמר העם" במהלך מלחמת העצמאות בחיפה.
בעקבות המצור שהטילו הכוחות הערביים על ירושלים (בעקבות החלטת האו"ם בבכ"ט בנובמבר על תוכנית החלוקה)
נוצר מחסור הן בתחמושת וציוד לחימה והן במצרכים חיוניים (מזון, מים, דלק לבישול). כתוצאה מהמחסור הוחלט על קיצוב וחולקו פנקסי תלושים, אולם תושבי העיר התקשו להתרגל להקצבה, ועוד פחות מזה לתורים הארוכים שהשתרכו לפני נקודות החלוקה, ולכן פרצו מהומות בזמן חלוקת מצרכים, והיה ריב על התור (בייחוד התור לחלוקת מים). לשם התמודדות עם סיטואציה זו הוקמה בספטמבר 1947 יחידת מתנדבים לשם שמירת הסדר בעיר, ליחידה התקבלו אנשים מעל גיל גיוס וכאלו שלא התגייסו מסיבות בריאות. המפקדים היו בחלקם כאלו שהוגדרו כ"עובד חיוני" ולא גויסו, וכן סגן-אלוף זאב אפשטיין (אבנת) שהיה מפקד היחידה.
מאוחר יותר הוטלו על משמר העם בירושלים תפקידים נוספים כגון, עזרה בהתגוננות אזרחים, אחריות על מקלטים, לפי הדוגמה של לונדון בבליץ, מניעת גנבות וביזה של חנויות ודירות באזורי קרבות, ומניעת בריחה של יהודים מירושלים הנצורה (אנשי היחידה הקימו מחסומים ומנעו יציאה). מאחר שאנשי משמר העם שהו ברחובות העיר בעת ההפגזות, סבלה היחידה אבדות ניכרות.
בתל אביב, במהלך מלחמת העולם השנייה הוקמו מסגרות שזכו לשמות דומים:
- "חיל העם" הוקם ב-1939 על ידי "ההגנה", במטרה להוות מסגרת צבאית למחצה עבור בני 35 ומעלה שלא שובצו במסגרות אחרות. היחידה פורקה כעבור פחות משנתיים בגלל ההתנגדות הבריטית לקיומו, אולם גם בגלל חוסר התכליתיות שבו, מצד אחד אי אפשר היה לקיים לאנשיו אימונים בנשק ומצד שני לא גובשה תוכנית אימונים ותוכנית פעולה מתאימה לאנשים מבוגרים.
- "משמר המולדת" הוקם ב-1942 על הבסיס הארגוני והפיקודי של חיל העם, פעל באישור הבריטים במטרה לאמן מתנדבים מעל גיל 35 (או בעלי כושר לקוי) בלחימה זעירה ובעיקר בקפ"פ. משמר המולדת פורק כעבור מספר חדשים, אחרי חלוף הסכנה הודות לניצחון באל עלמיין.
גם בעיר צפת הוקמה עם הכרזת החלוקה יחידה בשם "משמר העם", יחידה זו הוטמעה מאוחר יותר בשלמותה בהג"א. (משמר העם, ויקיפדיה).
המשמר האזרחי הראשון (תקופת היישוב)
"המשמר האזרחי" היה ארגון לשמירה על הסדר ולהגנה אזרחית שפעל ביישוב בימי מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות. הוא נוסד על ידי עיריית תל אביב בשנת 1938, כגוף של מתנדבים לשעות חירום ומצוקה. למשמר האזרחי התנדבו אזרחים רבים שמילאו תפקידים של שמירה על הסדר בכנסים ובלוויות וכמו כן טיפלו בעולים ובמעפילים. בראש המשמר האזרחי בהיווסדו עמד איש הגדודים העבריים, המפקד הראשון של משטרת תל אביב, חיים אלפרין.
בימי מלחמת העולם השנייה התרבו המשימות של המשמר האזרחי בתל אביב והוא מילא תפקיד של ארגון הג"א, הפיץ הוראות להתגוננות אזרחית ופיקח על ביצוען. המשמר האזרחי תיאם את שירותי כוחות ההצלה בעת ההתקפה האווירית האיטלקית על העיר ב-9 בספטמבר 1940, בה נהרגו כ-100 אזרחים, רבים נפצעו ונגרמו נזקים רבים.
במרוצת הזמן נתגלעה מחלוקת על השליטה על המשמר האזרחי בין עיריית תל אביב לבין ארגון "ההגנה" ולבסוף הפך המשמר האזרחי לזרוע של ההגנה, שנחשבה כ"לגלית" בעיני שלטונות המנדט.
בעת מלחמת העצמאות מילא המשמר האזרחי תפקידי שמירה במחסומי הדרכים, בהכנת ביצורים והשיטור בכפרים שנכבשו.
המשמר האזרחי מילא תפקידי הג"א בעת הפצצות האוויר המצריות על תל אביב. המשמר האזרחי פעל לפינוי הריסות, שמירת הסדר הציבורי וארגון תחבורה ומגורים לתושבי שכונות הספר שבין תל אביב ליפו. במשמר האזרחי שירתו אזרחים שאינם בשירות צבאי סדיר ושחררו חיילים סדירים לתפקידי לחימה." (המשמר האזרחי הראשון, ויקיפדיה).
מימין לשמאל: מתנדבי המשמר האזרחי בתרגול מסכות גז; מתנדבי המשמר האזרחי מחוץ לתחנת מגן דוד אדום; ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, משתתף במצעד של המשמר האזרחי בעיר. צילומים: זולטן קלוגר, 1939. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית.
המשמר האזרחי (אחרי מלחמת יום כיפור)
ראשיתו של "המשמר האזרחי" בתקופת המדינה בהתארגנות אזרחים בצפון הארץ שביקשו להגן על שכונותיהם בעקבות שורה של פיגועים חבלניים שאירעו לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. טראומת המלחמה, המחאה הציבורית, רעידת האדמה הפוליטית והפגועים הקשים (הטבח במעלות ב-15 במאי 1974) היוו את הבסיס להקמת המשמר האזרחי כשמאות אזרחים דרשו מהמשטרה להעניק להם כלים, סמכות ומסגרת שתסייע למערכת הביטחון בשמירה על ביטחון הפנים." (משמר אזרחי, ויקיפדיה).
בחודש אפריל 1974 התקבלה החלטת ממשלה 411 שעסקה בהעברת האחריות על ביטחון הפנים למשטרת ישראל, וב-10 ביולי 1974 התקבלה החלטת ממשלה על הקמת המשמר האזרחי כארגון לאומי התנדבותי. ההחלטה קבעה כי המשמר האזרחי יפעל ליד משטרת ישראל ולא בתוכה. הוטל עליו לארגן אזרחים להתגוננות מפני התארגנות חבלנית ברחבי המדינה וזאת באמצעות קיום שגרת שמירה וארגון תשתית ביטחונית הכוללת: מפקדה, כיתות כוננות, סיורים חמושים, ממונעים ורגליים ושגרת אימונים, הדרכה ופיקוח. בכל רמת פיקוד של המשטרה (מטה ארצי, מחוז ומרחב) נקבעה מקבילה במשמר האזרחי (ראש המשמר האזרחי, מפקד מחוז משמר האזרחי ומפקד מרחב משמר האזרחי). ברמת התחנה נקבע מפקד התחנה בעיר, ובערים הגדולות מונו מפקדי רבעים. יחידת ההתנדבות הבסיסית מוקמה במבני ציבור שהרשויות המקומיות הקצו לשם כך ואלו גם סייעו בגיוס, תקצוב, טקסים ועוד" (משמר אזרחי, ויקיפדיה).
היום "המשמר האזרחי הוא מחלקה (בראשות נצ"מ) בתוך אגף השיטור של משטרת ישראל המרכז את כלל פעילות ההתנדבות המבוצעת על ידי אזרחים במשטרה." (משמר אזרחי, ויקיפדיה).
איש המשמר האזרחי שומר על הכניסה לקלפי בלוד. צילום: משה מילנר, 1969. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית
הג"א והגמ"ר
הג"א (ראשי תיבות: התגוננות בפני גזים והתקפות אוויר/הגנה אזרחית) הייתה יחידה של צה"ל שטיפלה בהגנה אזרחית. שירתו בה חיילי מילואים רבים בעלי פרופיל נמוך או מבוגרים. בשנת 1951 נתקבל בכנסת חוק המגדיר את המעמד החוקי של הג"א. בחוק זה נקבע, כי ייעוד הג"א הינו: "לנקוט את כל האמצעים לשם הגנת האוכלוסייה מפני כל התקפה מצד כוחות עוינים או לצמצם תוצאותיה של התקפה זו, כאשר הדגש יושם על הצלת נפשות".
בשנות ה-50 שירתו בהג"א בני 45-50. בתחילה, שירתו חיילי המילואים של הג"א ללא מדים, והיו להם דרגות נפרדות מאלו של צה"ל. קציני המילואים זכו לדרגות: פקד משנה, פקד בכיר ורב פקד, והחוגרים זכו לדרגות עם התואר "גונן" (גונן, רב גונן, סמל גונן).
לאחר מלחמת יום הכיפורים צה"ל פעל להשיב ליחידות הלוחמות חיילים רבים שהועברו להג"א, עקב מצוקת כוח אדם.
אנשי הג"א היו אמונים על תפקידי חילוץ והצלה וצה"ל קיים קורסים בחילוץ והצלה בבסיס ההדרכה המרכזי שלו.
עם התגברות הטרור ברחבי ישראל גויסו אלפי חיילי הג"א למשימות של פיטרול ובדיקות ביטחוניות בערי ישראל. בשנת 1985, הוחלט על העברת תפקידים אלו למשטרה, לאחר שנקבע שהשוטרים יעלו פחות ויהיו יותר יעילים מאנשי המילואים של הג"א.
נוסף להג"א פעלו בעורף ישראל יחידות ההגנה המרחבית (הגמ"ר). ראשיתו של חייל זה הייתה עם הקמת ההתיישבות החקלאית החדשה בארץ ישראל והקמת כוח מגן להגנת היישובים.
עד מלחמת ששת הימים היו היישובים מאורגנים במסגרת גושים, שהיו כפופים ישירות לפיקוד המרחבי ותואמו על ידי קצין הגמ"ר. לאחר 1967 בוטלו הגושים, ואילו החבלים הוכפפו לחטיבות המרחביות הפרוסות או למחוזות.
בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט בצה"ל לחזק את יישובי ההגמ"ר- בעיקר את אלה שלאורך קווי העימות. במאמצים רבים הפכו היישובים למתחמים מבוצרים ובהם נשק חדיש, המאפשר התארגנות וכניסה מיידית למלחמה.
התפישה היתה שבמקרה של תקיפת פתע יהוו היישובים את הכוח העיקרי הבולם את האויב התוקף בקו ראשון של הגנת המדינה. היה גם מי שהגדיר זאת: "יישובי ההגנה המרחבית ואנשיה הינם בבחינת צבא קבע לצורך ההגנה על גבולות המדינה".
באוגוסט 1977 הוחלט לאחד את מחלקת ההגמ"ר (ההגנה המרחבית)- שהייתה כפופה לאג"מ/ מטכ"ל- עם מפקדת ראש הג"א (התגוננות אזרחית). איחוד זה הביא להקמת מפקדת קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר - המכונה מקחל"ר. לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991 הוקם פיקוד העורף בו הוכללו יחידות הג"א.
חלק מתגי היחידות של הג״א הוטמעו כיום בתוך תגי היחידות של מחוזות פיקוד העורף כמו מחוז דן או מחוז דרום. (הג"א, ויקיפדיה).
משמאל לימין: הצלה מתקיפה אווירית, חלק ממבחן ההגנה האזרחית בירושלים, צילום: משה פרידן, 1956. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; מלחמת יום כיפור. עובדי הגנה אזרחית ממלאים שקי חול למקלטים ברמת גן. צילום: חנניה הרמן, 1973. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; צוערת קורס הקצינות של הג"א, יורה במיטווח צה"ל, ליד בית שאן. צילום: יעקב סער, 1981. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית
פיקוד העורף
עד שנת 1967 לא הושם דגש מיוחד על הכנת העורף למלחמה. יחידות העורף לא צוידו ולא אורגנו לקראת אפשרות של מלחמה עם פגיעות בעורף. במלחמת ששת הימים הופגזה ירושלים העברית במשך כמה שעות, והעיר נתניה הופצצה ע"י מטוס עיראקי בודד. פגזים ופצצות פגעו גם בכפר סבא ובמבואות בתל אביב.
אבל רק אחרי מלחמת יום כיפור הגבשה ההכרה כי יש צורך להדריך את האוכלוסייה כיצד להתארגן ולפעול בשעת חירום. מדינת ישראל למדה כי במצבים מסוימים כוחות ההצלה לא יוכלו להגיע מייד למקום האירוע, ולפיכך צריכים כל פרט וכל בית להיות מאורגנים ולהתחיל מיד בפעולות הצלה. ובמקביל יש להכין מערך מקצועי נייד של כוחות הצלה, אשר יהיו מסוגלים להגיע במהירות לכל מקום שיידרש להצלת נפשות ולצמצום מימדי הנזק.
כאמור, עד הקמתו של הפיקוד, הטיפול בעורף היה באחריות מקחל"ר- מפקדת קצין חיל ראשי להג"א (התגוננות אזרחית) ולהגמ"ר (הגנה מרחבית). מלחמת המפרץ, שפרצה ב-2 באוגוסט 1990 ונמשכה 42 יום, הייתה מלחמה מסוג אחר, מלחמה בה העורף צריך להתגונן והופך לחזית. הייתה זו מלחמה תקשורתית שבה נפילת פצצה שודרה בשידור חי, ושתרמה לשינוי בסדר העולמי ולפתיחת תהליך שלום מסודר.
במהלך המלחמה נקט צה"ל מספר פעולות הקשורות בעורף:
1. חלוקת ערכות מגן אישיות לכל תושבי ישראל, להתגוננות מפני נשק לא קונבנציונאלי.
2. שימוש נרחב באמצעי התקשורת לשם הסברה והדרכה על אופן השימוש במסכה וההתנהגות בעת אזעקה.
3. פרסום הנחיות התנהגות להכנת חדרים אטומים ומוגנים בכל בית ובמקומות ציבוריים והימנעות מהתקהלויות.
4. שיתוף פעולה בין גורמי רפואה והצלה בעורף.
פעולות אלו לצד תובנות הדרג המדיני והצבאי מימי המלחמה הובילו במהרה להחלטה על הקמת פיקוד העורף.
ב-17.2.1992 הוקם פיקוד העורף כפיקוד הרביעי בצה"ל.
עם הקמת פיקוד העורף, חולק שטח מדינת ישראל בין ארבעה פיקודים מרחביים (צפון, מרכז, דרום ועורף) במקום שלושה, כפי שהיה עד אז. השטח שהועבר לאחריותו המלאה של פיקוד העורף השתרע מעכו בצפון ועד אשקלון בדרום. גבולו המזרחי הוא קו תיחום איזור יהודה ושומרון. זהו האזור העירוני הצפוף של מדינת ישראל.
שטחו של פיקוד העורף חולק למחוזות באופן הבא:
1. מחוז חיפה (הופרד מעורף צפון והוקם כמחוז עצמאי).
2. מחוז מרכז (אחוד של מחוזות הג"א: השרון ואיילון).
3. מחוז דן.
4. מחוז ירושלים.
5. מחוז לכיש.
עורף צפון ועורף דרום היו כפופים מקצועית בלבד לפיקוד העורף, אך פיקודית הם נשארו כפופים לפקודים צפון ודרום בשל הצורך בשליטת אלופי הפיקודים על צירי התנועה של הכוחות לחזית בשעת חירום. בשנת 1998 הוכפף עורף דרום לפיקוד העורף, אוחד עם גזרת מחוז לכיש והוקם בפיקוד העורף כמחוז דרום, ובשנת 1999 הוכפף עורף צפון לפיקוד העורף והוקם כמחוז צפון.
כיום קיימים בפיקוד העורף 6 מחוזות הכפופים פיקודית ומקצועית לפיקוד העורף ולהם אחריות מלאה במרחבם. בנוסף, לפיקוד העורף גם יחידת החילוץ וההצלה הארצית (יחצ"א), בית הספר לחילוץ והצלה ושלוש פלוגות חילוץ והצלה סדירות. שטחו של העורף מחולק למחוזות באופן הבא: מחוז צפון; מחוז חיפה; מחוז דן; מחוז ירושלים; מחוז מרכז; מחוז דרום (ללא שם מחבר. העורף בממד הזמן, אתר פיקוד העורף).
פיקוד העורף אחראי על הפעלת אזעקה המורה על כניסה למרחב מוגן. בנוסף לדרך העיקרית, של אזעקה באמצעות צופרים, פותחו במהלך השנים דרכי אזעקה נוספות, תוך ניצול התפתחות טכנולוגית: בהן הודעה בשידורי הרדיו והטלוויזיה, הודעה במסרון וביישומון ומערכת צבע אדום (פיקוד העורף, ויקיפדיה).
מימן לשמאל: תרגיל חירום ארצי מטעם פיקוד העורף המדמה רעידת אדמה. צילום: משה מילנר, 2012. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; תרגול בבסיס פיקוד העורף. צילום: אבי אוחיון, 2011. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; תרגיל חירום של פיקוד העורף הנערך במשכן הכנסת בירושלים. צילום: משה מילנר, 2013. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית
נוסף לתפקידים אלה, פיקוד העורף מהווה את הזרוע הארגונית של המדינה בטיפול באירועי חירום כגון רעידת אדמה או קריסת מבנים. גדודי החילוץ שלו נקראים לפעולה במקרים של אסון המוני קשה כדוגמת אסון ורסאי.
תצלומים ופריטי אספנות הקשורים בהגנת העורף
בספריה הלאומית נמצא אוסף "לתולדות המשמר האזרחי בתל אביב" (אסף שמואל ייבין). האוסף כולל חוזרים, דו"חות, מכתבים ופתקים המתעדים את פעילותו של המשמר האזרחי בתל אביב בין השנים 1942-1939. ביניהם דו"חות על הפצצות תל אביב במלחמת העולם השנייה.
חומר נוסף בספרייה הלאומית מונגש בקישור הבא: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, האגף להג"א.
תמונות היסטוריות של המשמר הלאומי מונגשות בפלטפורמת ויקישיתוף (Category: Civil Guard HaYishuv).
סמלי מדים של הג"א באתר ויקישיתוף (Category:HAGA) באתר ארכיון הסרטים הישראלי, סינמטק, מונגש קטע מיומני כרמל שתיעד תערוכת התגוננות נגד מתקפות אוויריות, ב-1939.
תערובת התגוננות נגד מתקפות אוויריות, 1939, מונגשת באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים.
באתר המכירות בידספיריט נמכרים פריטי אספנות של המשמר האזרחי ומשמר העם. כך למשל סרט זרוע מבד המשמר האזרחי תל אביב.
הנצחה פיזית
עיריית תל אביב קבעה לוח זיכרון במקום בוא היה מטה המשמר האזרחי של ההגנה, ברחוב גורדון 49.
הנצחת אישים
אקשטיין גרשון. 3.1.2001. מפקדי צה"ל במערך העורף עד הקמת פיקוד העורף, פורטל צוות ארגון גמלאי צה"ל.
מפקדי הפיקוד לדורותיהם, אתר פיקוד העורף.
מקורות
הגנה אזרחית, ויקיפדיה.
ארנן שמואל (עורך), תש"ח-תש"ט, חוברת "קובץ חיל משמר העם בירושלים.
משמר העם, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.
הוד אלי. 2004. תקופות בהתפתחות משטרת ישראל, ירושלים: דפוס יובל.
ישראלי ערן. 1993. המשמר האזרחי, יחידת ההפקה וההסברה, ילק"מ משא"ז.
כפיר ארז. צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, "כרך 16: המשטרה הצבאית, הרבנות הצבאית, הג"א, הפרקליטות הצבאית.
ללא שם מחבר. העורף בממד הזמן, אתר פיקוד העורף.
אילת כהנא, 10.5.2021. "משמר העם" הירושלמי פעל בגבורה אבל לא זכה לכבוד הראוי, מקור ראשון - מאמר שמסביר מדוע הם קופחו באתוס ההיסטורי ומה יש לתקן.
פיקוד העורף, ויקיפדיה.