"מרכז כרמל למורשת דרוזית", שנמצא ברובע העתיק של הכפר עוספיא, בכיכר אל-מנזול, הינו חזונה של הגב' רג'אא קייס מנסור. היא נולדה בעוספיה למשפחה מסורתית-דתית. הוריה הביאו לעולם שני בנים וחמש בנות. חלומה היה להתקבל ללימודים באוניברסיטת חיפה הסמוכה. בתקופה זו (שנות השבעים) החל תהליך האמניסיפציה ההדרגתי של הנשים הדרוזיות, שהתאפיין במתח ובמאבקים לא פשוטים. בעדה הדרוזית היו אז הורים, כמו אלה של רג'אא, שרצו לאפשר לבנותיהם להתקדם באמצעות רכישת השכלה גבוהה, והיו כאלה שראו בשינוי הזה מרד במסורת המקודשת וסרבו לאפשר זאת בכל תוקף. רג'אא נרשמה שלוש פעמים ברצף לאוניברסיטת חיפה ובכל פעם ספגו הוריה חרמות מצד שכניהם הדתיים. כדאי להזכיר שחרם דתי בעדה הדרוזית קשה מנשוא, ולכן הוריה נאלצו לסגת מהחלטתם האמיצה ולאכזב את בתם. אבל רג'אא לא הרימה ידיים ולא נסוגה משאיפתה העצמאית להתקדם כאישה וכאדם. היא החלה לעבודה כמרכזת מועדון מפ"ם בכפר ובתוך זמן קצר עברה לרכז את מועדון נעמ"ת במקום.
בראשית שנות השמונים היא נישאה לזאהי מנסור, שהיה באותה עת מנהל פנימיית "אורים" בקרית עמל, טבעון. בהיותו איש משכיל ופתוח איפשר זאהי לאשתו הצעירה ללמוד באוניברסיטה. היא נרשמה לתואר ראשון במתמטיקה וסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה והחלה ללמוד במלוא המרץ. כיוון שילדה שני בנים בהפרש של שנה וחצי (כרמל הבכור ואמיר הצעיר) וכיוון שבאותה עת לא היו בכפר מסגרות לטיפול בפעוטות שמאפשרות לנשים לעבוד וללמוד – נאלצה רג'אא בצער להפסיק את לימודיה באוניברסיטה. בראיון שערכתי איתה היא סיפרה: "קבעתי לי מטרה שאלד את ילדי השלישי לאחר שאצליח לפתוח בעצמי מסגרת לטיפול בילדים. ואכן, ארז, בני השלישי, נמנה על המחזור הראשון של כיתת המעון בנעמ"ת שפתחתי בעוספיא –זמן קצר לאחר שפתחתי שתי כיתות גן טרום חובה. בכך הצלחתי להקים רצף חינוכי – מכיתת המעון ועד גן טרום חובה. המסגרות התפתחו במהירות ובכל מחזור התחנכו למעלה מ-100 ילדים."
אחרי ארז נולדה דינה ובמקביל הפרויקט החינוכי של נעמ"ת בהנהגתה, הלך והתבסס. במשך עבודתה (בסך הכל 30 שנה) היא הצליחה להכניס תכנים חדשים לקידום מעמד האישה הדרוזית ולהציע מגוון הולך וגדל של פעילויות פורצות דרך. במקביל סיימה את התואר הראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה – הכל בתמיכת בעלה זאהי וילדיה, שהתנדבו להסיעה למרכז הלימודים בבית בירם לאורך כל תקופת הלימודים.
החיים היפים נמשכו עד לטרגדיה בשנת 2007. באותה שנה איבדה המשפחה את בנה הבכור, כרמל, בתאונת דרכים, סמוך לאוניברסיטת חיפה. כרמל היה באותה עת תלמיד השנה השניה בחוגים לסטטיסטיקה ומדעי המדינה. אבל גדול נפל על המשפחה וסוג של שיתוק. רג'אא התפטרה מעבודתה והסתגרה בביתה ביגונה. "לא יכולתי להמשיך בתפקידי בנעמ"ת, שחייב מאבקים והתמודדות פוליטית מתמדת", היא מספרת. "שנה שלמה ישבתי בבית, אבל בחסדי אללה ניתן לי חוט הצלה. עם הזמן צמח במוחי החלום להקים מוזיאון מורשת". החזון הזה החל אט אט לקרום עור וגידים, באמצעות איסוף הפריטים והכנת המקום. המשפחה המורחבת נדלקה על הרעיון ועודדה את רג'אא, ובשנת 2009 נפתח המוזיאון ומרכז המבקרים. הוא נקרא על שם כרמל ז"ל, שמבטא בשמו גם את המרחב הגיאוגרפי שבו נטוע הכפר.
המוזיאון המשפחתי מספק למבקרים חוויה אתנוגרפית – מסע אל התרבות והמורשת הדרוזית באמצעות הרצאות (על ידי רג'אא מנסור, נואל קסיי כמאל ומדריכים נוספים), המחשות אמנותיות וסיפורים נוסטלגיים. ההרצאות מגוללות את סיפורו של הכפר עוספיא ב-100 שנים האחרונות, בדגש על הקשר היהודי-דרוזי בכרמל מתקופת המנדט ועד ימינו. דגש נוסף ניתן על מקומן של הנשים בעדה המסורתית והדרך הארוכה שהן עשו בעשורים האחרונים.
קומת הקרקע של המוזיאון כוללת תצוגת פריטים היסטוריים והמחשה של אורח החיים בכפר טרם חיבורו למערכת המים והחשמל, כלומר עד שנות הששים המוקדמות. התצוגה מחולקת לפינות נושאיות שבהן גם מוצגים כלים מסורתיים (חקלאות, בישול וכו'): עבודה בשדה, חצר הבית, מטבח, מגורים ואירוח. בין המוצגים גם קישוטים ולבוש מסורתי (ריקמה עבודת יד וכו').
החלק העליון הוא גלריה שבה ויטרינות נושאיות: הדת הדרוזית, אחווה יהודית-דרוזית, המועצה המקומית, חלוצים וחלוצות בכפר, מערכת החינוך ועוד.
החוויה התיירותית והלימודית כוללת בין השאר תצפית על שמורת הכרמל ומפרץ חיפה הפסטורלי, ביקור בבית הבד העתיק (למעלה מ-400 שנה), שנמצא בתוך מערה (כלים להפקת שמן עדיין נמצאים בתוך המערה) וכן סיור בסמטאות הגלעין העתיק של עוספיא, שבו נמצאים בין השאר כנסיה נטושה, בית מאפה עתק (אלפורין) וחילווה (בית תפילה).
לאורחים מוצע לשלב בסוף הביקור ארוחה צמחונית, או בשרית כשרה.
הביקור, על שלל חוויותיו, מיועד לבודדים ולקבוצות: תיירים, תלמידי גני ילדים בתי ספר, וועדי עובדים, סטודנטים, גימלאים ועוד.
המרכז פתוח בכל ימות השבוע (בתיאום מראש), כולל שישי ושבת.
כתיבה: עוז אלמוג