top of page

קנו תוצרת הארץ

  • almogim
  • 7 באוק׳
  • זמן קריאה 2 דקות

תערוכה מאוסף הדי אור

הקדמה: עוז אלמוג


הסיסמה “קנו תוצרת הארץ” נולדה מתוך רצון להפוך את היישוב העברי לחברה יצרנית, עצמאית ומודרנית, המסוגלת לפרנס את עצמה ולתמוך בביטחון הלאומי. לצד “עברית מדוברת” ו“עבודה עברית”, צרכנות לאומית הוצבה כנדבך של גאולה מעשית—כל קנייה מקומית נחשבה לבֵּנה בבניין האומה.


כבר בתקופת המנדט התארגנו מוסדות כלכליים של היישוב—ההסתדרות, “תנובה”, “המשביר”, התאחדות התעשיינים—וקידמו מסעות הסברה, ירידים ותערוכות (כמו ירידי תל־אביב) שהציגו בגאווה חקלאות ומפעלים מקומיים. בתי־הספר, תנועות הנוער והעיתונות חינכו לצרכנות פטריוטית; כרזות “תוצרת הארץ” עודדו להעדיף בגד, נעל או מזון מקומי—even אם יקר או פשוט יותר—כבחירה ערכית.


הממד המדיני לא נפרד מן הכלכלי. לנוכח החרם הערבי והשאיפה לריבונות, “קנייה עברית” הוצגה כהפחתת תלות ביבוא וכחיזוק שרשרת הערך המקומית: חקלאי, סוחר, פועל ותעשיין. כך נוצרה זיקה בין כיסו של הצרכן לכושר העמידה הלאומי.


עם הקמת המדינה, האתוס הפך גם לצו שעה. שנות הצנע, קליטת העלייה והמחסור במטבע חוץ דחפו למדיניות תחליפי־יבוא, מכסים והעדפת רכש מקומי. הממשלה, צה”ל והרשויות רכשו “כחול־לבן”; הרדיו, מערכת החינוך ו“שבוע התעשייה” הטמיעו את המסר; והציבור ראה בקנייה מקומית השתתפות במאמץ הלאומי.


התוצאה הייתה צמיחה מואצת של ענפים מקומיים—טקסטיל והלבשה, הנעלה, מזון מעובד, חומרי ניקוי, מכונות קלות—שהעניקו תעסוקה למאות אלפים של עולים. מותגים מקומיים הפכו לסמלי גאווה; המפעל נתפס כאתר חלוצי לא פחות מן השדה.


עם זאת, לצד הישגים נוצרו גם עיוותים: הגנה ממושכת ומונופולים הקטינו תמריצים לתחרותיות ולחדשנות, והצרכן שילם לעיתים יקר יותר עבור איכות נחותה. החל משנות ה־70 ובעיקר מאז תוכנית הייצוב (1985) נחלשה ההגנה, הכלכלה נפתחה ליבוא, והסיסמה נדדה מהמדיניות אל הרגש—נוכחת במיוחד בשעת חרמות, משברים ביטחוניים או קמפיינים נקודתיים.


למרות השינויים, יסודו של האתוס נשאר: “תוצרת הארץ” היא לא רק הצהרת קנייה אלא סיפור זהות—בחירה שמחברת את היומיום הפרטי ליעדים קולקטיביים של עצמאות, תעסוקה וקהילתיות. בימי היישוב ובראשית המדינה היא שימשה דלק חיוני למדינה שבדרך; היום היא חוזרת בגלים—סמל סולידריות, חיזוק פריפריה ותמיכה ביזמות מקומית—במגרש גלובלי ותחרותי הרבה יותר.


הדפים המוצגים בתערוכה זו הם מתוך חוברת המצויה באוסף של אספן הישראליאנה הדי אור. החוברת, שראתה אור בשנת 1924, מפרסמת את שמותיהם וכתובותיהם של חברות ויצרנים יהודיים בארץ־ישראל, כדי לעודד את בני היישוב לרכוש מוצרים מיצרנים יהודיים.


המפרסם הוא מחלקת המסחר והתעשייה של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, שביקשה לפתח תעשייה יהודית ענפה בארץ. הרשימה כוללת את שמותיהם וכתובותיהם של מוסדות יהודיים יצרניים — תעשייה ותעשייה־למחצה — ונועדה לספק לציבור מידע ברור: מה מיוצר בארץ, בידי מי והיכן, כדי שישתמשו בה לקידום כלכלת היישוב ולטובת בניינה של ארץ־ישראל היהודית.



מקורות

 
 
bottom of page