top of page

ארכיון העיר ירושלים


רקע כללי על ירושלים

יְרוּשָׁלַיִם (בערבית: الْقُدْس) היא עיר הבירה של מדינת ישראל, והעיר הגדולה ביותר בישראל מבחינת מספר תושביה (כ-980 אלף תושבים נכון ל-2023). בירושלים שוכנים מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, המטה הארצי של המשטרה ורוב משרדי הממשלה. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים.

העיר מקודשת ליהדות, לאסלאם ולנצרות. היא הייתה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, וכן מושא כמיהתו וכיסופיו בגלות. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות, היוותה העיר לאורך ההיסטוריה מוקד של מאבקים וסכסוכים, הנמשכים בחלקם עד עצם היום הזה.


במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים.


ב־1517 נכבשה והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה סביב העיר את חומות ירושלים ובהן את שערי ירושלים ושיפץ בין היתר גם את מגדל דוד. עם זאת, במהלך שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הכלכלי והדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים של העיר העתיקה הפכו שוממים. לאורך המאה ה־18 והמאה ה־19 החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה הוא מנה כ-11,000 נפש – הקהילה הגדולה ביותר בעיר.


במאה ה-19, החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית.


היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. ב־1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בהן "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה; בין היתר נבנו שכונת הבוכרים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים.


ב־1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי.


בעת ההיא, שימשה ירושלים כמרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלה נבנתה גם האוניברסיטה העברית בירושלים, השוכנת על הר הצופים.


בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בינלאומית. אולם, שני הצדדים – הן היהודי והן הערבי – התעלמו ממנה, וחתרו כל אחד להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ.

כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד.


בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור.

במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי.


בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל.


בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד.


שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הן הפכו לשכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. עם שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר.


מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה.


מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.

בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו.


במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה־21, אירעו בה פיגועי התאבדות, בהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן-יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א.


בעשור הראשון של המאה ה־21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלה, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום.


ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים לאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.


בשנת 2010, דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון". באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים". העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009.


בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה.


בנצרות קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. על אתרי התיירות הנוצרית נמנים, בין היתר: כנסיית הקבר וויה דולורוזה בעיר העתיקה, הר ציון, עליו ממוקם חדר הסעודה האחרונה, וגת שמנים, השוכן על מורדות הר הזיתים. הר זה כולל גם את כנסיית כל העמים ואת קבר מרים, אם ישו. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, כמו גם אתר צליינות, בשל הסברה, על פי הדת הנוצרית, כי זהו מקום הולדתו של יוחנן המטביל. במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים.


בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום השישי.


על פי ההלכה היהודית, הייתה קיימת בתקופת בית המקדש מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים.


על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים, בין היתר:

- הר הבית – המקום המקודש ביותר עבור העם היהודי, שבו שכנו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. כיום בנויים עליו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא.

- הכותל המערבי – אחד משרידי קירות התמך והחומה שהקיפו את הר הבית ואת בית המקדש; התבסס כמקום תפילה מרכזי עבור העם היהודי במאות השנים האחרונות.

- מנהרות הכותל – המקום הקרוב ביותר כיום לקודש הקודשים (מחוץ להר הבית).

- כיפת הסלע – תחתיה נמצאת אבן השתייה.

- מסגד אל-אקצא – אליו הגיע מוחמד ממכה, לפי חלק ממסורות האסלאם.

- עיר דוד – נקודת תחילת צמיחתה של העיר ירושלים.

- מגדל דוד – המצודה אשר הגנה על העיר.

- כנסיית הקבר – מכילה על-פי מסורת נוצרית את מערת קבורתו של ישו.

- ויה דולורוזה – המסלול בו צעד ישו מבית המשפט בדרכו אל אתר צליבתו.

- טיילת ארמון הנציב – תצפית על העיר העתיקה מכיוון דרום.


בשנת 2006, נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ-38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר.


ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע.


בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים:

מוזיאונים ואתרים המוקדשים לתרבות ולאמנות, כמו גם להצגת תערוכות: בית אנה טיכו, מוזיאון על התפר, מוזיאון מגדל דוד, המוזיאון לאמנות האסלאם, בית האמנים בירושלים, בית אות המוצר הירושלמי, היכל שלמה, בית דוד פלומבו ועוד.


מוזיאונים ואתרים המוקדשים לסקירת מיצגים ארכאולוגיים, אשר נתגלו במהלך חפירות בעיר ובסביבותיה במהלך השנים: מוזיאון רוקפלר, עיר דוד, הגן הארכאולוגי ירושלים, מוזיאון ארצות המקרא, הבית השרוף, הרובע ההרודיאני, מרכז אריאל, בית זיבנברג ומוזיאון מגדל דוד. המיצגים המוצגים במוזיאונים אלה נוסכים נופך והצדקה ויזואליים- למאורעות היסטוריים עתיקים, אשר התרחשו בעיר לאורך כל שנות קיומה, בפרט מתקופת המקרא.


מוזיאונים ואתרי היסטוריה ומורשת: גבעת התחמושת, מרתף השואה, מוזיאון אסירי המחתרות, מרכז מורשת מנחם בגין, בית הרב קוק, מוזיאון ידידי ישראל ובית מורשת אצ"ג.


מוזיאונים ואתרים היסטוריים אתניים ועדתיים: מוזיאון יהדות איטליה, המוזיאון הארמני ומוזיאון חצר היישוב הישן.

ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, תזמורת ירושלים החדשה, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק.


הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, למשל פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, ופסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד.


בעיר קיימים בתי תרבות רבים כמו בית עגנון, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל, המרכז למוזיקה ירושלים וביתא ירושלים.


מדי שנה, בחודשי הקיץ, נערך בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים, הנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל. בעיר נערכים פסטיבלים רבים נוספים, עליהם נמנים: פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, פסטיבל הג'אז השנתי, שבוע הספר העברי, פסטיבל האור בירושלים, הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים ופסטיבל היין השנתי, הנערך בגן הפסלים.


בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה.


לאוניברסיטת אל-קודס היו בעבר מספר שלוחות אקדמיות, אשר היו פזורות ברחבי ירושלים וסביבתה, עד איחודן בין השנים 1984–1995. כמו כן, פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהאם יאנג (האוניברסיטה המורמונית).


בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה, עליהם נמנים: בית הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים", המשמש כאקדמיה הישראלית הלאומית לאמנויות, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, בית הספר "מעלה" לקולנוע, המרכז האקדמי לב, מכללת ליפשיץ, מכללת אפרתה, מכללה ירושלים, האקדמיה למוסיקה ולמחול ומכללת הדסה. בהיכל שלמה ממוקם קמפוס של המכללה האקדמית הרצוג.


כמו כן, משמשת ירושלים מקום משכנם של מכוני מחקר רבים, עליהם נמנים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם.


ירושלים היא מהווה מרכז מגורים, תרבות ולימוד של החברה החרדית והחברה דתית-לאומית בישראל.

בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורניים רבים שמשרתות זרמים רבים ומגוונים. בהן הישיבה הגדולה בעולם – ישיבת מיר, ישיבת הדגל החרדית ישיבת חברון. ישיבת מרכז הרב המכונה ספינת הדגל של הציונות הדתית וכן ישיבת הר המור הנחשבת לישיבת הדגל של ישיבות הקו. בירושלים פועלות גם מספר רב של מדרשות תורנית לנשים ובהן מדרשת נשמת, מדרשת לינדנבאום, מת"ן ומדרשת הרובע.


היכל שלמה שימש בעבר מקום משכנה של הרבנות הראשית לישראל (עברה לבית יהב בשכונת רוממה). כיום, משמש המבנה מוזיאון לאמנות יהודית ואולם הופעות.


תולדות ארכיון העיר

הארכיון ממוקם בבניין העירייה בכיכר ספרא 1 בירושלים. הוא הוקם בשנות ה-60 של המאה העשרים ביוזמתו של מנהל הארכיון הציוני (לאחר מכן גנז המדינה), ד"ר אלכס ביין, ובשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים (ראשי העיר בתקופתו של ביין היו גרשון אגרון ומרדכי איש שלום).


מנהל הארכיון הראשון (משנת 1963) היה ד"ר צבי רדי. במאי 1964 נבחר מר מנחם לוין לתפקיד עוזר למנהל הארכיון. בקיץ 1971 פרש ד"ר רדי לגמלאות ולוין מונה למנהל הארכיון.


במשך עשרות שנים שבהן כיהן כמנהל הארכיון הוא תרם רבות לביסוסו, כולל איסוף חומרים חשובים שהעשירו את המאגר.


ארכיון העיר ירושלים מהווה היום יחידת מטה ב"מנהל הכללי" של עיריית ירושלים ופועל מכוח חוק הארכיונים (על "תקנותיו" ו"הנחיותיו" - כגון תקופות שמירה, "ביעור" וכיו"ב).


הארכיון מופקד על שני תחומים: א. ניהול רשומות העיריה ב. שימור וניהול המסמכים ההיסטוריים הקשורים בעיר.

במסגרת ניהול רשומות העירייה פועל הארכיון מול כל האגפים והמחלקות - מלשכת ראש העיר ועד לכל ה"מינהלים" וה"אגפים" שב"כיכר ספרא" ומחוץ לה (כולל 36 לשכות בריאות הציבור וטיפות חלב שברחבי העיר, 38 לשכות הרווחה, יחידות השירות הפסיכולוגי, בתי ספר השייכים לעירייה ועוד.


החומרים ההיסטוריים מועברים למכלים סטנדרטיים (קרגל) ומאוחסנים בהתאם לסטנדרטים המקצועיים המקובלים.

הארכיון נעזר גם במגנזה תעשייתית (כיום חברת "הארכיברים") - המעניקה שירות לכל אגפי העירייה.

הערה: במגנזה כיום מעל 100 אלף מיכלים (כמות השקולה למספר המכלים בעיריית ת"א וחיפה גם יחד). בכל יום מגיעה משאית מהמגנזה ומעמיסה חומרים מאגפי העירייה לתקופת שמירה.


בתום כל שנה מתקיים תהליך של ביעור מכל מחלקות העירייה בהתאם לחוק הארכיונים.


צוות הארכיון כולל היום מנהל (מיכאל מהלר), מנהל רשומות העירייה, מנהל תחום מידע ארכיוני וספרנית. בנוסף, מגיע בכל יום לארכיון חכם אפרים לוי, חבר ע"ס ("ועד עדת הספרדים ועדות המזרח – ירושלים"), אשר מטפל בכל הקשור לארכיון החשוב של וע"ס המופקד בארכיון העיר – ובעיקר על העתקת פנקסים היסטוריים של וע"ס (מכתב "חצי קולמוס") לעברית בת ימינו.


תקציב הארכיון נקבע בדיוני התקציב של העירייה.

התצלומים באדיבות ארכיון העיר ירושלים


תכולת הארכיון

בארכיון ההיסטורי מופקדים חומרים מגוונים הקשורים לעיר ירושלים, כגון פרוטוקולים של העירייה, רשומות היסטוריות (למשל של ועד העיר/הקהילה), ארכיוני ועדי שכונות, אישים, מוסדות (למשל, "בית חינוך עיוורים", "בית זקנים וזקנות", "בצלאל", "קולנוע ציון", "המקשר") ועוד.


בארכיון עצמו, בבניין הראשי ובשלוחה: 3,500 מטר רץ של חומר ארכיוני.

בפיקוחו של הארכיון, במגנזה התעשייתית: 7,000 מטר רץ של רשומות שכוללות:

25,000 כרזות ומודעות; 3000 פרסומי העירייה; 4 אוספים שלמים של מקומונים ירושלמים; אוסף קטעי עיתונות על ירושלים מהשנים 1998-1960; 7000 ספרים על ירושלים בספריית העזר.

הערה: אחד המאגרים החשובים שהופקדו בארכיון הוא הארכיון החשוב של "ועד עדת הספרדים ועדות המזרח – ירושלים".


מקורם של רוב חומרי הארכיון בעיריית ירושלים ובתרומות חיצוניות של אישים וארגונים.


משתמשים ופעילויות

ארכיון העיר מסייע לעובדי העירייה, לתושבי העיר ולפונים מכלל מדינת ישראל. פניות לא מעטות מגיעות גם מחו"ל – בעיקר של היסטוריונים מתחומי התמחות מגוונים.


הארכיון מקיים קבלת קהל קבועה ושוטפת (ימים א',ג',ה' בשעות 10.00-13.00).


בשל צוות העובדים המצומצם אין הארכיון יכול ליזום פעולות תרבותיות וחינוכיות. עם זאת, צוות הארכיון מסייע לגופי תרבות הקיימים בעיר ירושלים ומחוץ לה בעיקר בתחום התערוכות (שהוצגו במוזיאונים ובגלריות ברחבי הארץ). קשר הדוק במיוחד מתקיים עם מוזיאון "חצר היישוב הישן" ברובע היהודי בעיר העתיקה, מוזיאון ישראל, מוזיאון ארץ ישראל ובצלאל)ף כינוסים וימי עיון.


מקורות


Comments


bottom of page