כתב וראיין: עוז אלמוג
בעברית הם מכונים בפי הילדים "קלפי אלבומים" או סתם "קלאפים"(במלעיל) אבל השם הנכון וגם המקורי בעולם הוא "קלפי מסחר" (Trading Cards) או "קלפי אספנות" (Collectibles Cards). מדובר בכרטיס בממדים של קלף רגיל שעשוי לרוב מקרטון או נייר עבה ושעליו תמונה ליטוגרפית המתארת אובייקטים מציאותיים או בדיוניים - לרוב חיות, צמחים, גיבורי מלחמה, ספורט, מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה, אנימציה וקומיקס.
מגוון אלבומים שיצאו לאור בישראל. התצלומים באדיבות אבי אדרי
הכרטיסים הללו הופיעו לראשונה בארה"ב בשלהי המאה התשעה-עשרה בתוך חפיסות סיגריות שנמכרו בחנויות. חברות הטבק השתמשו בהם למטרה כפולה: הגנה על תוכן הקופסה (שלא תתקמט) וקידום מכירות. הרעיון השיווקי היה שהפתעות קטנות בדמות קלפים צבעוניים שמספרים סיפור אמיתי או בדיוני יהוו תמריץ לקניית קופסאות הסיגריות. השיטה כל כך הצליחה שבשנת 1900 כבר היו בארה"ב לא פחות מ-300 חברות ששיווקו את חפיסות הסיגריות שלהן במתכונת הזו. איסוף קלפי המסחר נעשה עד מהרה לתחביב סוחף של ילדים בארה"ב. הם נהגו להמתין לקוני הסיגריות מחוץ לחנויות כדי לבקש מהם את כרטיסי קידום המכירות שהוטמנו בחפיסה.
בעקבות הצלחת השיטה בשיווק סיגריות, החלו יצרנים שונים להטמין את כרטיסי המסחר כהפתעה חמודה גם במוצרים נוספים שנמכרו במכולות ובקיוסקים, כגון אריזות תה, מסטיקים, שוקולדים וסוכריות. אחרי מלחמת העולם השניה הצטרפו למגמה גם חברות בריטיות והשיטה נפוצה בהדרגה במדינות נוספות באירופה.
בשנות החמישים חלה התפתחות נוספת במסורת קלפי המסחר, כאשר חברות הממתקים החלו להכניס לחפיסות המסטיק שמכרו קלפים שמינפו את תעשיית הקולנוע ההוליוודית הפופולרית (בעיקר כוכבי המערב הפרוע).
עליית מדרגה בחשיבותם של כרטיסי המסחר התרחשה עם הופעת כרטיסי הבייסבול בארה"ב בשלהי שנות ה-60 - תקופה שבה ענף הספורט הזה הפך למקצועני ולאחד מתחומי הבידור הפופולריים ביותר בצפון אמריקה. אלבומי הנייר או הקרטון, שאיפשרו לאספנים לאגם את האוסף שנצבר והיוו תמריץ נוסף לאיסוף עוד ועוד קלפים (בין השאר באמצעות חליפין עם אספנים אחרים), היו חלק בלתי נפרד מהתחביב הפופולרי הזה, שהשתלב מצויין עם תרבות הערצת הכוכבים בעידן התקשורת החדש (ספורט, מוזיקה, קולנוע ועוד). פרט פיקנטי: כרטיס המסחר, שכולל את תמונתו של השחקן הונוס ואגנר (Honus Wagner) מ-1909, נחשב לקלף האספנות היקר ביותר בכל הזמנים, עם שווי שוק של 2.35 מיליון דולר. תעשיית קלפי האספנות כולה מגלגלת היום בארה"ב כ-7 מיליארד דולר בשנה.
תפקיד מרכזי באבולוציית אלבומי הקלפים בעולם שיחקה חברה איטלקית שנוסדה ב-1961 בעיר מודנה שבאיטליה על ידי האחים פניני. חברת "פניני" (Panini) מייצרת מאז ועד היום (גם על ידי חברות-בת) ספרים, קומיקס, מגזינים, מדבקות, כרטיסי מסחר ופרטי אספנות נוספים. במיוחד מזוהה החברה עם קלפי הכדורגל. לאחר שיצרה בשנת 1970 שותפות עם פיפ"א, פרסמה "פניני" את אלבום הקלפים הראשון של גביע העולם - מונדיאל 1970. מאז ועד היום מהווה איסוף קלפי כוכבי הכדורגל הבינלאומיים חלק מחוויית המונדיאל, במיוחד עבור הדור הצעיר. פרט פיקנטי: בשנת 2017 נמכר אלבום מדבקות "פניני" של מונדיאל 1970, חתום על ידי פלה, במחיר שיא של 10,450 פאונד.
עד 2015 ייצרה "פניני", לצד אלבומי המונדיאל, גם אוספי קלפים עבור ליגת האלופות של אופ"א. בשנת 2019 רכשה החברה זכויות על תחרויות בינלאומיות נוספות בתחום הכדורגל, כגון ליגת האומות של אופ"א ו"קופה אמריקה", כמו גם ליגות מקומיות בכירות ובתוכן הליגה הספרדית, האיטלקית, הארגנטינאית ואפילו ליגת העל הישראלית (מעונת 2019–2020).
הערה: עונת ליגת האלופות לשנת 2019/20 היתה עונה רעה לכדורגל משום שמגפת הקורונה מנעה מצופים להגיע לאיצטדיונים. אבל מבחינת האספנים מדובר בעונה חלומית, כי כל תקלה היסטורית נדירה מעלה את שווי הקלפים. לא במקרה, חברת פלפוט (מייצגת בארץ את החברה הבינלאומית TOPPS המתמחה במוצרי איסוף ומדבקות), הזכיינית הבלעדית של קלפי ליגת האלופות בישראל, תגברה את אתר הבית והחנויות שלה באוספים ובמוצרים נדירים שצפויים להוות בעתיד נכס אספני מבוקש.
תמונות של נופי פלשתינה-א"י (ירושלים, יפו, לוד ועוד) הופיעו כבר בראשית המאה העשרים באלבומי הקלפים ששיווקו חברות אירופאיות, כגון חברת השוקולד הגרמנית Gartmann וחברות השוקולד הצרפתיות Delespaul-Havez ו-Pupire.
תמונות מפלשתינה באלבומי קלפים של חברות ממתקים אירופאיות. התצלומים באדיבות זיו גורה
אבל רק החל משנות השלושים של המאה הופיעו אלבומי הקלפים על בימת פלשתינה-א"י. חברות סיגריות וממתקים מקומיות, כגון "פישינגר", "חביליו" ו-The Palestine Cigarette Co. LTD, שיווקו אותם הן במסגרת היח"ץ למוצריהן וכן כתרומה למנגנן התעמולה הציוני. כך למשל, האלבומים "הבימה העברית", "דברי ימי ישראל'' (הקלפים היו בקופסאות סיגריות בהוצאת "דפוס הארץ"), "יהודים מפורסמים בעולם", "אנשי שם יהודיים'' ו"זקני האומה'' (הוצאת ''קדם''). פופולרי במיוחד באותה עת (לימים פריט אספני נפוץ) היה האלבום "משמר וספורט'' בהוצאת חברת הסיגריות "דובק". הקלפים חולקו לשלוש קטגוריות נושאיות: משמר הארץ, ספורט בארץ וכיבוש הארץ. פרט פיקנטי: הבריטים אסרו את הפצתם של חלק מהקלפים מסדרה זו מסיבות פוליטיות.
אלבום "אנשי שם יהודים", התצלומים באדיבות אבי אדרי
בשנות ה-60 וה-70 גדל מגוון נושאי העוגן של אוספי הקלפים בישראל ומילוי האלבומים הללו הפך לאחד התחביבים הפופולריים בקרב ילדים. מקצת מהאלבומים שווקו בגווני שחור-לבן ומקצתם בצבע. הקלפים נמכרו בקיוסקים בתוך שקיות אטומות - שלושה קלפים בכל שקית.
"כך היינו עומדים מרוגשים מול הקיוסק פעם ועוד פעם, כמו מכורי הימורים בקזינו או מגרדי 'חיש גד' אובססיביים, זורקים את מעותינו הדלות על הדלפק, במגמה שהפעם, אולי הפעם, תפתח השקית והמזל יפתח ונמצא שם את הקלף החסר, שרק אם נמצא אותו האלבום יושלם ונזכה בכל הפרסים המפתים שהיו מצולמים על כריכתו: פרס ראשון אופניים, פרס שני גלובוס ופרס שלישי קלמר מעץ.... כבר אז כילדים למדנו לדעת, אולי בזכות אלבומי הקלפים הללו, שהחיים מלאים אכזבות" (מתוך נוסטלגיה און ליין).
בשנות השמונים והתשעים חלה קפיצת מדרגה נוספת במסורת אלבומי הקלפים בישראל. היו לכך שלוש סיבות סוציולוגיות: א. הכלכלה הישראלית נפתחה בשנים האלה ומדינת ישראל הפכה להיפר-צרכנית על פי המודל המערבי הקפיטליסטי (כולל יבוא אופנות ומוצרים מחו"ל) ב. ישראל נחשפה לראשונה לעושר של מוצרי מולטימדיה המיועדים לגיל הרך ולבני הנעורים: סדרות טלוויזיה לצעירים, סרטים מונפשים, קומיקס, ומאוחר יותר גם משחקי מחשב. המגמה הזו תידלקה את עולם אלבומי הקלפים.
העידן הדיגיטלי החליש את מסורת אלבומי הקלפים אבל לא מחק אותם כליל. כבר ב-1995 נעשה ניסיון ראשון לייצר קלפים ממוחשבים, תוך שימוש בטכנולוגיה של התקליטורים. מאוחר יותר נעשו עוד מספר ניסיונות לשווק קלפים וירטואליים במסגרת אפליקציות, אבל הם לא נחלו הצלחה מסחררת.
כיום איסוף של אלבומי קלפים ישנים מהווה את אחד מתחומי האספנות הפופולריים ביותר בעולם. החליפין מתקיים במאות פורומים של קהילות אספנות ברשתות החברתיות, ב- eBay ובפלטפורמות מסחר דיגיטליות נוספות.
ערכו של קלף תלוי בשילוב בין שלושה גורמים בסיסיים: הפופולריות של נושא הקלף והאלבום (הז'אנר התוכני), נדירות הקלף/אלבום והמצב הפיזי שלו (רמת השימור). כדי להעריך את מצבו הפיזי של הקלף או האלבום נבדקים המשטח החיצוני שלהם, הפינות והקצוות. מקובל לבדוק אם אין קמטים, כתמים, שריטות, קרעים ואת בהירות התמונה (חוזק הצבע).
כמו בתחומי אספנות אחרים, גם בתחום האספני הזה מקובל סולם דרגות איכות עם קריטריונים של דירוג. הקלפים מדורגים על פני סקלה שנעה מ-1 עד 10. הדרגה הגבוהה ביותר נקראת Mint condition והנמוכה ביותר Poor.
עוז: שלום אבי. ספר על הרקע האישי שלך.
אבי: נולדתי בשנת 1976. משפחתי התגוררה בין כפר שלם לשכונת התקווה. אבי היה קצין משטרה שהגיע לדרגה בכירה ואמי עקרת בית. הייתי "ילד סנדוויץ'' בין אחות בכורה לאח קטן. אובחנתי כמחונן כבר בכתה ד' והוצע לי לדלג הישר לכיתה ו'. סירבתי כי הייתי כבר קודם הילד הצעיר בשכבה ולא רציתי להיות עוד יותר קטן בין הגדולים. בשלב מאוחר יותר נשלחתי למכון למחוננים של אריקה לנדאו שפעל באוניברסיטת תל אביב (המסגרת הגדולה והוותיקה בארץ לקידום ילדים מחוננים), אבל נאלצתי לעזוב אחרי שנה כי להורי לא היה את היכולת הכספית לתמוך בלוגיסטיקה שהיתה כרוכה בלימודים הרחק מהבית.
את שירותי בצה"ל התחלתי בשריון אבל "למזלי" נפצעתי בברכיים והועברתי ליחידת ממר"ם. כמו אצל צעירים רבים אחרים, המסגרת הזו תרמה לי מאד להמשך הדרך.
עוז: מן הסתם לא הגעת במקרה ליחידת העילית הזו. האם היה לך רקע קודם במחשבים?
אבי: כמובן. הייתי ילד סקרן וחקרן שרצה ללמוד עוד ועוד. התפתחתי באופן עצמאי ובניתי את הידע האישי שלי בציפורניים, בעיקר מהאנשים שפגשתי על אם הדרך. ניווטתי את דרכי תוך כדי תנועה. אהבתי תמיד לפתור נוסחאות במתמטיקה והייתי טוב בזה – כישרון שהורש לי ככל הנראה מאבי. אגב, בעיני הוא תמיד היה סוג של גאון מבוזבז בתחום המדעים.
אני שייך לדור הראשון שגדל מגיל אפס עם המחשבים האישיים ובאופן טבעי נחשפתי למשחקי המחשב מוקדם מאד. כבר בגיל 17, עוד לפני גיוסי לצה"ל, ניהלתי חנות למשחקי מחשב. שם רכשתי ידע היקפי ומהר מאד התחלתי לפתור לאנשים בעיות טכניות. השלב המתבקש הבא היה העברת שיעורים פרטיים. המשכתי לעבוד בייעוץ והדרכה בתחום המחשבים גם במהלך שירותי הצבאי ואחרי השחרור הקמתי עסק משלי.
עוז: מה עם לימודים אקדמיים?
אבי: גם כאן המסלול שלי התנהל מחוץ למיינסטרים. הורי חסרי תואר אקדמי ואולי בשל הדימוי העצמי הלא גבוה שלהם הם לא עודדו אותי לרכוש תואר באוניברסיטה. בגיל 22 ניגשתי להיבחן בחברת "כלנית" (חברה המתמחה בייעוץ ושירות בתחום הניהול והפעלת תשתיות מחשוב בארגונים). הגעתי לראיון בחדרו של המנכ"ל ולהפתעתי הוא ייעץ לי לוותר על הג'וב בחברה שלו וללכת להשלים תואר אקדמי. "אתה מסוגל ליותר", הוא אמר לי וסיפר עד כמה התואר האקדמי תרם לו באופן אישי. השיחה הכנה והתומכת שלו כל כך הרשימה אותי שהחלטתי לעשות כעצתו. לא רציתי לבזבז זמן על פסיכומטרי ובחרתי לעשות תואר באוניברסיטה הפתוחה. האינסטינקט הראשון שלי היה דווקא הערוץ ההיסטורי, כי אני אוהב גם את התחום ההומאני הזה, אבל הראש המעשי שלי הבין שכדאי ללמוד משהו מעשי שמתחבר עם הידע הנרחב שכבר צברתי בתחום המחשבים. בקיצור השלמתי שם תואר ראשון במחשבים.
עוז: גונב לאוזניי שנישאת בגיל צעיר, כמוני. חה חה.
אבי: אמת. הכרתי את אשתי בגיל 15 (בבית הספר משה הס בגבעתיים) ומאז לא נפרדנו. התחתנו חודשיים לפני שחרורי מצה"ל. זוגתי, שעבדה אז במשרד הביטחון, מנהלת היום את העסק המשפחתי שלנו: ייעוץ והדרכות בתחום המחשבים. יש לנו שלושה ילדים: הבכורה בת 23, האמצעי בן 21 והצעיר בן 13.
עוז: מתי התחלת לאסוף אלבומי קלפים?
אבי: בשלהי 2011 סיימתי עבודה במקום מסוים וחתמתי חוזה במקום חדש. נוצר פער של שבועיים בין העבודה הישנה לחדשה ושאלתי את עצמי איך אני שורף את הזמן הפנוי שניתן לי. לפתע חלפה במוחי המחשבה שהיה משהו אחד שבאמת אהבתי בילדותי ושאני מתגעגע אליו מאד: אלבומי הקלפים. זה אולי נשמע מוזר, אבל נזכרתי שהיו אלבומים לא מושלמים (חסרו כמה קלפים). ברגע של פרץ נוסטלגי אמרתי לעצמי: למה שלא אנסה להשלים את החסר?
עוז: למעשה לסגור מעגל.
אבי: כן. במובן המעשי ואולי גם הנפשי. באנגלית מכנים זאת: Unfinished business. אולי צריך לעדכן את הביטוי ל-Unfinished hobby.
עוז: להערכתי המחשבה הזו צצה בראשך כי היית בתקופה משברית. תקופה של בין לבין, שבה אנשים רבים מחפשים את עצמם ועושים חשבון נפש זמני או מאזן הצלחות וכישלונות. זה כמעט מטאפורי שהחלטתך למלא את החורים באלבום ואולי בזה גם למלא חורים בלב.
אבי: יתכן. הבט, האלבומים היו באמת אחת מאהבות הילדות החזקות ביותר שלי. זה היה סוג של עוגן. אל תשכח שגדלנו בעולם די חדגוני בהשוואה להיום. הייתי ילד תוסס וחכם בתוך שכונה ענייה, זקנה ואפרורית. לא נסענו למקומות אקזוטיים. שידורי הטלוויזיה היו שיא הבידור מבחינתנו. את הרעב שלי לדברים מעניינים השבעתי באמצעות קריאה אינטנסיבית של ספרים ששאלתי בספריה המקומית. נהגתי לקרוא עד השעות המאוחרות של הלילה והפלגתי בדמיוני למחוזות רחוקים. האלבומים סיפקו צבע לחיי, תרתי משמע. הם לקחו אותי לעולמות של גיבורי על, דמויות היסטוריות, ארצות אקזוטיות, חיות וצמחים. והיה בזה גם מרכיב תחרותי: להשיג משהו חדש שלאחרים אין. אהבתי גם אמנות וסיפורי הרפתקאות ואולי גם האהבה הזו הזינה את התשוקה שלי לאסוף קלפים צבעוניים. והיה עוד משהו חשוב: הייתי ילד שמנמן ונמשכתי לקלפים שהציגו דימויי גוף דמיוניים (אתלטיים בעליל), כמו טרזן, סופרמן, בטמן כוכבי ה-WWF וכדומה.
עוז: ויש עוד משהו חשוב שאולי פספסת בניתוח שלך: כפי שהזכרתי קודם, אלבומי הקלפים שווק בישראל כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, אבל בדור שלך התרחשה מהפכת צרכנות, ובכלל זה צרכנות תקשורת, שתדלקה את הענף המסחרי של אלבומי קלפים.
אבי: אני מסכים. זו גם הסיבה שרוב האספנים בתחום הזה הם צעירים יחסית. רוב החברים שלי אספו קלפים בילדותם. זו היתה ממש מגיפה בבית הספר ובשכונה שלנו.
התצלומים באדיבות אבי אדרי
עוז: בוא נחזור ל"קדחת" הקלפים שלך. אמרת שהחלטת להשלים את החסרים באלבומי ילדותך. איך עשית זאת?
אבי: להפתעתי ולאושרי אמי שמרה את רוב האלבומים שאספתי כילד. כנראה באינטואיציה האימהית שלה היא חשה עד כמה זה חשוב לי. באותה עת לא היה עדיין פייסבוק או אי-ביי. את האספנים שירת בעיקר אתר היד-2. פרסמתי שם הודעה שאני מחפש להחליף קלפים (אלה שהיו לי כפולים). באתר סרבו לאשר החלפות בטענה שהוא מיועד למכירות בלבד ולכן נאלצתי לפרסם מעין מודעת מכירה. מכאן התחילה האפיזודה שסחפה אותי פנימה. קיבלתי פניה מבחור שחיפש קלפים מסוימים מסדרת "חבורת הזבל". הוא הציע לתת לי בתמורה קלף מאלבום טרזן. לא תאמין, אבל לא רק שזה האלבום שהיה הכי חשוב בעיני (ועדיין הכי מרגש מבחינתי), אלא שחסר לי אז בדיוק את הקלף הזה כדי להשלימו. אבל חזיז ורעם, לא היה לי את הקלפים שאותם ביקש הברנש כדי לבצע את החליפין. למזלי נזכרתי באיזה ברנש אחר שהחזיק בקלפי "חבורת הזבל". פניתי אליו והסתבר שיש ברשותו את הקלף המבוקש. דא עקא, הפלונטר לא הותר: הוא מצדו לא שש למכור לי אותו. בלית ברירה נקטתי באסטרטגיית "יום הדין": הימרתי על כל הקופה, כלומר אמרתי לו שיזרוק מחיר משוגע ואני אשקול בחיוב. ואכן, הוא זרק מחיר כזה ואני קניתי. זו היתה העסקה המשולשת הראשונה שלי, שהשלימה לי אלבום והשאר היסטוריה.
התצלומים באדיבות אבי אדרי
עוז: הסיפור שלך ממחיש הבט חשוב באספנות: המקח וממכר, שטמון בו שילוב בין מזל לבין טקטיקה ואסטרטגיה. ובנוסף גם דינמיקה פסיכולוגית, כמו בפוקר.
אבי: היסוד הנפשי ללא ספק חזק מאד בתחום האספנות. אתה נעשה אספן כי זה משרת אצלך צורך עמוק. זה נכון לכל תחומי האספנות אבל כנראה שבתחום אספנות אלבומי הקלפים זה חזק במיוחד ולא נדיר שזה גולש למצבים מביכים.
עוז: למה אתה מתכוון?
אבי: כשאספנים בתחום הזה רוצים קלף מסוים באופן כפייתי, המשא ומתן יכול לגולש מהר מאד למקומות רגשיים הזויים ובמקרי קצה גם לתוקפנות גסה ואף איומים (כאשר מסתבר לנואשים שהקלף שהוצע למכירה ומבוקש על ידם לא הגיע בסוף לידיהם).
עוז: אתה מעלה כאן נקודה מעניינת וחשובה מאד מבחינה סוציולוגית. ברוב הפורומים של האספנות שבהם ביקרתי (רובם מתנהלים בפייסבוק), השיח הפומבי ברובו מכבד ומפרגן. אבל כאשר מבקרים בפורומים של אספני אלבומי קלפים באמת רואים המון אגרסיביות. אני חושב שיש כאן מרכיב דורי מובהק.
אבי: אני נאלץ להסכים איתך. המון אגו ילדותי ועוינות מגוחכת. לפעמים אחרי שהשלמתי אלבום אני יוצא מהר מהמשחק כדי שלא איחשף לדברים המכוערים. בתור אדמינסטרור אני נאלץ פה ושם גם לצנזר, בעיקר כאשר מישהו פוגע, משתלח ומשתמש בשפה גסה.
עוז: כיוון שחקרתי את הדור שלך (ראה ספרי "דור ה-Y כאילו אין מחר") אני חושב שאני יכול להסביר את התופעה הזו. ראשית, מדובר בדור הממוקד בעצמו, עם רמת בשלות רגשית נמוכה. אמנם בכל אספן מבוגר טמון איזה ילד נצחי שמסרב להתבגר, אבל בצעירים בימינו זה הרבה יותר משמעותי (מסיבות שפורטו בספר) ולכן התגובה הילדותית בהתאם. הם מאבדים לחלוטין פרופורציות, מתקשים לדחות סיפוקים ולהבליג ושוכחים שבסופו של יום האספנות היא סוג של משחק. הם כמו אוהדי ה"לה פמיליה" בטדי שלא מסוגלים לרסן את עצמם, שנותנים לתסכול ולזעם להשתלט להם על המוח, במקום לזרום ולחייך. יתר על כן, המיקוד העצמי, שמאפיין צעירים היום, מביא לכך שכאשר הם מסמנים מטרה, לעתים כל האמצעים הופכים כשרים.
שנית, זה דור מאד לא מחונך ומנומס. הוריו ומוריו לא החדירו בו כבוד ורגישות לזולת כמקובל בעבר. הוא ממהר להשתלח בטוקבקים וברשתות החברתיות ולכן נוטה להתבטא באופן בוטה גם בפורומים של האספנות.
שלישית, להערכתי אספנות אלבומי הקלפים נוטה להיות יותר רגשית ופחות אינטלקטואלית בהשוואה לתחומי אספנות אחרים. כלומר, אין כאן את הדחף הבלשי להתחקות אחר הרקע ההיסטורי ההיקפי של כל פריט באוסף (מה הרקע ההיסטורי של התופעה, מיהם המשווקים והציירים, מה מבטא הז'אנר האמנותי, מה אפשר להבין מהתכנים, מה ההשפעות וכדומה), אלא יותר דחף הישגי גולמי: להשיג קלף שמשלים לי אלבום ורצוי כזה שאין לאחרים.
רביעית, אספנות כמעט תמיד ממלאת איזה חסך, ובמקרים רבים חסך של הצלחה. השלמת האלבומים והשגת קלפים נדירים ממלאות באופן מלאכותי את החסך הזה. זה בולט במיוחד בדור הזה כי הוא גדל על שטיפת המוח הקפיטליסטית שמעודדת אנשים להשוות את עצמם לאחרים בלי הרף – בעיקר השוואה לאלה שהצליחו (על פי קריטריונים שהתקשורת קובעת). כלומר, המסר הוא שחייבים להיות מיוחד, עשיר, יפה ומפורסם, לנהל חיים מעניינים ומגוונים, לעשות קריירה, אחרת אתה אפס ואין לך קיום.
אבי: לפעמים ניצחון קטן שמביא קלף קטן שהשגת מעניק תחושה הורמונלית של הצלחה והתקדמות בחיים, למרות שמבחינה מעשית אתה נשאר תקוע. אולי מכאן גם הזעם המביך שאני מגלה בפורומים שלנו. זה מאד מפריע לי ומדכא אותי. אני מנסה למתן את הדברים בפורום שאני מנהל, אבל לא תמיד בהצלחה.
הזכרת את הילדותיות שמאפיינת צעירים היום ואני רוצה להוסיף בהקשר זה עוד משהו: עבור רבים מבני דורי המפגש עם עולם המבוגרים הוא הלם. היום, יותר מתמיד, קשה "להיות מבוגר". זה מעבר חד מדי מעולם הילדות המוגן לג'ונגל התחרותי של המבוגרים. לכן אנשים צעירים נוטים להיזכר בערגה בימים שבהם היה להם הרבה יותר קל בחיים. ימים שבהם נעטפו באהבה ולא נאלצו להתמודד לבד עם תלאות הקיום.
עם זאת, חשוב לי שלא ייווצר חלילה לקוראיך הרושם שהאספנות היא שריטה שלילית ושכל האספנים בתחום הקלפים הם קבוצה של מחורפנים. בכלל לא! אני חושב שהרצון לסגור מעגל שהתחיל בילדות הוא נהדר. זה מאפשר לאספן לחיות את הרגע האינטימי מחדש. כשאני מסתכל על קלף באלבום זה לוקח אותי אחורה במנהרת זמן ומזכיר לי משהו מאד קונקרטי שחוויתי כילד. הקלף הוא סוג של כפתור הפעלה לזיכרון ולרגש. אנשים אומרים לי "זה לא קצת יקר לקנות קלפים במחיר הזה?" ואני עונה: "כמה יקר לכם הזיכרון?"
עוז: איך אתה משיג היום פריטים חדשים?
אבי: בתחילת דרכי כמבוגר בעולם האספנות החליפין נעשה בעיקר מפה לאוזן. אחר כך עברנו לאיביי ופה ושם נעזרנו גם במציעות בשווקים וקשר עם סוחרים. אבל אין ספק שהפייסבוק הפך היום לערוץ החשוב ביותר של החליפין האספני, וכמובן גם בידספיריט, שהתפתח בעיקר בשנתיים האחרונות.
עוז: שוק קלפי המדבקות בעולם הוא עצום. אחד הגדולים ביותר בתחום האספנות. איך משתלבים כאן הקלפים הישראליים?
אבי: היקף הקלפים הישראלים הוא יחסית קטן. זה שוק לא גדול במיוחד ולכן לא הכי רלוונטי לאספנים מחו"ל. באופן אישי אני לא מכיר אספני אלבומים בעברית שאינם ישראלים.
עוז: מה לגבי מחירים?
אבי: באופן כללי, בהשוואה לפריטי אספנות בתחומים אחרים, קלפי מדבקות לא מגיעים בדרך כלל למחירי עתק, למעט קלפי כדורגל ובייסבול נדירים. אל תשכח שמדובר בקלפים שיוצרו בהמוניהם ולכן יש רק מעט נדירים שמשיגים שווי שוק גבוה. זה לא תחום אספני שבו אפשר להתעשר. פריטים ישראליים נדירים ביותר מגיעים לסכום של אלפי שקלים.
עוז: ראיתי לא מזמן פרסום של בית המכירות "פעם שלישית" שבו דווח על סכומי הכסף שבהם נקנו במכירה הזו אלבומי קלפים. כך למשל: אלבום קלפים "פומיקי" שיצא לאור ב-1988 (מבוסס על סדרת הטלוויזיה) נפתח בעשרה דולרים ונמכר בסוף ב-2600 דולר. מארז קרטון גדול למעטפות בומים (משחק מקורי מקליפורניה שהגיע לישראל בראשית שנות התשעים) נמכר ב-180 דולר. אלבום קלפי ספורט (מוציא לאור - עלית, 1986-87) נמכר ב-300 דולר.
אלבום קלפי נינג'ה (הוצאת נירם, 1988) נמכר ב-650 דולר. אלבום מלא של כוכבי טלויזיה (הוצאת אבי עולם, 1987) מלא, נמכר ב-800 דולר. והשוס הגדול: שלושה אלבומי חבורת הזבל, 1, 2 ו-3, נמכרו בסכום כולל של 2,350 דולר.
אלבום מני רון נינגה קיד בחזרה לעתיד. התצלומים באדיבות אבי אדרי
אבי: בהחלט סכום גדולים אבל הם חריגים בנוף המכירות הכללי ובוודאי לא מתקרבים למחירים שמשיגים פריטים בתחומי אספנות אחרים.
עוז: עד כמה יש בתחום הזה דינמיקה של ביקוש והיצע?
אבי: זה מרכיב חשוב מאד. ברגע שהאספנים הגדולים מוכנים לשלם סכום גבוה עבור פריט כזה או אחר זה מנפח את המחירים. לפעמים המחירים גם יורדים. היה למשל אלבום שהמחיר שלו צנח תוך כשנה בשלושים אחוזים.
עוז: האם השרבוטים באלבום מורידים את ערכו בשוק האספנות?
אבי: כן, כמו כל פגם אחר שפוגע בשלמות הקלף או האלבום המקורי. אבל לפעמים דווקא כתב יד ספונטני של האספן/נית מעניק לאלבום או לקלף חותם אישי וצביון אותנטי. תלוי מי המשרבט. תראה למשל, באלבום "במה עברית".
עוז: עד כמה הרמאות בתהליך הקניה?
אבי: מנסיוני זה יחסית נדיר. אבל כשזה קורה - זו חוויה איומה. למשל, את האלבום "דנוור הדינוזאור האחרון" השגתי בעסקה קשה עם מוכר שיושר ואמינות היו מבחינתו בגדר המלצה. בניגוד לסיכום המקדים בינינו קיבלתי ממנו בדואר אלבום כמעט ריק. מעבר לאכזבה ולאובדן הכסף זה יוצר תחושה קשה של שבירת אמון וזיהום.
עוז: ספר על קבוצת הפייסבוק שאתה מנהל.
אבי: פתחתי אותה בשנת 2015 לאחר שהתאכזבתי מתגובה של מנהל פורום שלא היתה לרוחי. ברשותך אני מעדיף לא לפרט. תוך חודש הצטרפו לקבוצה שפתחתי כ-500 חברים והיום היא מונה כ-2000. אגב, החברות בקבוצת אספנים אחת לא חייבת לבוא על חשבון החברות בקבוצה אחרת. אני עצמי חבר במספר קבוצות. זה שכיח אצל רוב האספנים.
קבוצת הפייסבוק בניהולו של אבי אדרי
עוז: מה פרופיל הגילאים בקבוצה שלך?
אבי: רובם בשנות השלושים והארבעים לחייהם, כלומר כאלה שילדותם היתה בשנות השמונים והתשעים. כמו בכל קבוצת פייסבוק גם בקבוצה שלי יש חברים יותר דומיננטים ופחות דומיננטיים. אני אחד הבודדים בפורום שמסתדר עם כולם ולפעמים נאלץ "להפריד כוחות", בעיקר כאשר הטונים קצת עולים.
עוז: מדוע בארץ זה נקרא קלפים? בסופו של דבר מדובר במדבקות ולא משהו שמשחקים איתו, כמו בקלפים אמיתיים.
אבי: קודם כל זה דומה בממדים לקלפים הרגילים. אבל יש קלפי מסחר שהפכו לקלפי משחק וגם שיחקו איתם. היו משחקי ילדות שנוצרו סביב האלבומים שלהם.
שים לב שבארה"ב לא מקובל בכלל להדביק את הקלפים באלבום, אלא לעטוף כל קלף בנפרד בניילון או פלסטיק לשימור ולהקפיד שכל השפיצים מיושרים. האלבום הוא רק סוג של קטלוג, בו כל קלף מקבל מיספור, אבל הוא נשאר ריק. אצלנו זה לרוב אחרת.
עוז: החברות המסחריות שמכרו את האלבומים הללו פיתו את הילדים באמצעות פרסים. היה לזה משמעות מבחינתך?
אבי: בשבילי ובשביל רוב הילדים המטרה העיקרית באיסוף לא היתה הפרס, אלא השלמת האלבום. זה יוצר אתגר שבסוף גם קצת ממכר.
עוז: אחד הדברים היפים באספנות כללית זה ההפתעה והדריכות – מציאת פריט חדש שלא ידעת על קיומו. למעשה רוב האספנים לא יודעים כמה פריטים האוסף שלהם יכול להכיל ואיזה פריט יצוץ לפתע על אם הדרך. לעומת זאת, בתחום אלבומי הקלפים מדובר במוצר מסחרי שמיועד מראש לאספנים. כולם יודעים מה ההתחלה ומה הסוף של האלבום. אז נכון שמצד אחד זה מציב אתגר מאד ממוקד, אבל מצד שני זה אולי פחות רומנטי. זה יותר השלמה שהיא תכתיב מסחרי, לא?
אבי: אני לא מסכים בכלל עם האבחנה שלך. בעיני יש הרבה רומנטיקה בהשלמת אלבום. זו רומנטיקה שונה מזו המאפיינת תחומי אספנות אחרים. לדעתי הקושי בלהגיע לדברים שיש להם משמעות רוחנית, רגשית, תרבותית והיסטורית מעצב מטרה בעלת משמעות. הריגוש כאן הוא דווקא השגת המטרה הידועה מראש. יש גם ריגוש בזה שאתה משיג משהו שרבים היו רוצים ואינם מצליחים. התחרות הזו, שמחייבת נחישות ויוזמה, בהחלט מרגשת.
עוז: האם הצלחת להשלים את רוב האלבומים שעליהם חלמת?
אבי: את רובם כן, אבל תוך כדי איסוף נפתחתי לאתגרי אספנות חדשים.
עוז: קצת חבל שהפסיקו ליצר אלבומי כאלה לילדים, למעט אלבומי ספורט, ועוד יותר חבל שהילדים היום לא מתעניינים בזה. מן הסתם זה לא יכול להתחרות עם האינסטגרם והטיק טוק. מצד שני הופתעתי לגלות שבעידן הדיגיטלי של המחשבים צץ דור חדש של אספני מדבקות או יותר נכון סטיקרים. אלה סטיקרים וירטואלים שנקראים Bumper Sticker. מסתבר שמעל 23 מיליון משתמשי פייסבוק משתמשים ב-Bumper Sticker כדי להציג, להעלות ולשתף מדבקות וירטואליות שניתן להציג בפרופילים ובסטרימים. מיליוני מדבקות מוזרות, עצבניות ומצחיקות.
אבי: סטיקרים זה תחום אחר. אל תבלבל בינם לבין הקלפים.
עוז: לדעתי איסוף אלבומי קלפים היווה בזמנו סוג של אימון לאספנות כללית. קראתי מאמר מדעי שמסביר עד כמה אספנות מפתחת בך תכונות חיוביות. אילו תכונות לדעתך היא באמת מפתחת?
אבי: זה מפתח משמעת עצמית ודבקות במטרה, ניהול משא ומתן, יכולת לייצר תחקיר ולהקים רשת קשרים. אני השתמשתי בכוח החינוכי של אלבומי הקלפים עם הבן הבכור שלי כשהיה בן שש. הוא אהב אלבומי קלפים ואסף כמה. אחד היפים שבהם היה "אגדת הדרקון" - סיפור וגרפיקה ממש יפים בעיני. היה בינינו הסכם, שעל כל חמש מילים באנגלית שהוא מצליח ללמוד אני קונה לו קלף אחד. זה הצליח להביא אותו בגיל 6-7 לאלבום כמעט גמור, תוך הקטנת הירושה באופן משמעותי. חה חה חה.
עוז: לכאורה איסוף המדבקות יוצר תחרות בין ילדים מי ישיג קודם את הקלף החסר. אבל בפועל זה יכול להיות דווקא עיסוק מאד חברתי וידידותי שמעודד את הילדים לאמץ קוד של חליפין הגון. ראיתי שבדף הפייסבוק שלך אתה ממש יוצא מגדרך כדי להודות למי שסייע לך להשלים אלבום.
אבי: נכון. יש לא מעט אנשים נחמדים ואדיבים. זה אחד החלקים היפים בעיסוק הזה.
עוז: הזכרתי את הצד האינטלקטואלי של האיסוף. מה עם מידע קצת יותר עמוק על הקלפים: היסטוריה, גרפיקה וכו'? אני מוכרח להגיד שהתאכזבתי שאין בקבוצות האספנים בתחום הקלפים דיונים נרחבים על הנושאים האלה. אפילו על החברות הישראליות המסחריות שייצרו, ייבאו ושיווקו את אלבומי הקלפים בארץ לא הצלחתי להשיג מידע. בעיני מידע כזה עשוי להיות מאד מעניין.
אבי: יש לי חבר שאוהב לחפור בכל מיני ארכיונים ולמצוא פרטים על "חבורת הזבל", אבל באופן כללי השלמת הידע מסביב היא מבחינתי, וכנראה גם מבחינת רוב האספנים האחרים בתחום הזה, הבונוס לא הפוקוס של האיסוף.
עוז: לדעתי גם זה מאפיין דורי. אין בדור הזה את הדחף שיש בדורות קודמים להעמיק בדברים. אני מכיר המון אספנים מבוגרים שחלק גדול מהריגוש שלהם זה להבין מי ייצר את הפריט ומדוע. זה עולם ומלואו שכרוך בעבודה בלשית מהסוג שאנחנו עושים באקדמיה.
אבי: זו נקודה מעניינת.
עוז: ראיתי בדף הפייסבוק שלך, שבו אתה מציג את אוסף האלבומים שלך, שמאד חשוב לך לציין ש"האלבום מלא" כלומר שכל הקלפים הושלמו. מדוע?
אבי: זו הצהרה שהאתגר הושג. זה סמל סטטוס אספני שכולם מתגאים בו.