top of page

חשבון הקלפים הסגור של אבי אדרי

כתב וראיין: עוז אלמוג


בעברית הם מכונים בפי הילדים "קלפי אלבומים" או סתם "קלאפים"(במלעיל) אבל השם הנכון וגם המקורי בעולם הוא "קלפי מסחר" (Trading Cards) או "קלפי אספנות" (Collectibles Cards). מדובר בכרטיס בממדים של קלף רגיל שעשוי לרוב מקרטון או נייר עבה ושעליו תמונה ליטוגרפית המתארת אובייקטים מציאותיים או בדיוניים - לרוב חיות, צמחים, גיבורי מלחמה, ספורט, מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה, אנימציה וקומיקס.

מגוון אלבומים שיצאו לאור בישראל. התצלומים באדיבות אבי אדרי


הכרטיסים הללו הופיעו לראשונה בארה"ב בשלהי המאה התשעה-עשרה בתוך חפיסות סיגריות שנמכרו בחנויות. חברות הטבק השתמשו בהם למטרה כפולה: הגנה על תוכן הקופסה (שלא תתקמט) וקידום מכירות. הרעיון השיווקי היה שהפתעות קטנות בדמות קלפים צבעוניים שמספרים סיפור אמיתי או בדיוני יהוו תמריץ לקניית קופסאות הסיגריות. השיטה כל כך הצליחה שבשנת 1900 כבר היו בארה"ב לא פחות מ-300 חברות ששיווקו את חפיסות הסיגריות שלהן במתכונת הזו. איסוף קלפי המסחר נעשה עד מהרה לתחביב סוחף של ילדים בארה"ב. הם נהגו להמתין לקוני הסיגריות מחוץ לחנויות כדי לבקש מהם את כרטיסי קידום המכירות שהוטמנו בחפיסה.


בעקבות הצלחת השיטה בשיווק סיגריות, החלו יצרנים שונים להטמין את כרטיסי המסחר כהפתעה חמודה גם במוצרים נוספים שנמכרו במכולות ובקיוסקים, כגון אריזות תה, מסטיקים, שוקולדים וסוכריות. אחרי מלחמת העולם השניה הצטרפו למגמה גם חברות בריטיות והשיטה נפוצה בהדרגה במדינות נוספות באירופה.


בשנות החמישים חלה התפתחות נוספת במסורת קלפי המסחר, כאשר חברות הממתקים החלו להכניס לחפיסות המסטיק שמכרו קלפים שמינפו את תעשיית הקולנוע ההוליוודית הפופולרית (בעיקר כוכבי המערב הפרוע).

התצלום באדיבות בית המכירות קונגרס הבולאים

עליית מדרגה בחשיבותם של כרטיסי המסחר התרחשה עם הופעת כרטיסי הבייסבול בארה"ב בשלהי שנות ה-60 - תקופה שבה ענף הספורט הזה הפך למקצועני ולאחד מתחומי הבידור הפופולריים ביותר בצפון אמריקה. אלבומי הנייר או הקרטון, שאיפשרו לאספנים לאגם את האוסף שנצבר והיוו תמריץ נוסף לאיסוף עוד ועוד קלפים (בין השאר באמצעות חליפין עם אספנים אחרים), היו חלק בלתי נפרד מהתחביב הפופולרי הזה, שהשתלב מצויין עם תרבות הערצת הכוכבים בעידן התקשורת החדש (ספורט, מוזיקה, קולנוע ועוד). פרט פיקנטי: כרטיס המסחר, שכולל את תמונתו של השחקן הונוס ואגנר (Honus Wagner) מ-1909, נחשב לקלף האספנות היקר ביותר בכל הזמנים, עם שווי שוק של 2.35 מיליון דולר. תעשיית קלפי האספנות כולה מגלגלת היום בארה"ב כ-7 מיליארד דולר בשנה.


תפקיד מרכזי באבולוציית אלבומי הקלפים בעולם שיחקה חברה איטלקית שנוסדה ב-1961 בעיר מודנה שבאיטליה על ידי האחים פניני. חברת "פניני" (Panini) מייצרת מאז ועד היום (גם על ידי חברות-בת) ספרים, קומיקס, מגזינים, מדבקות, כרטיסי מסחר ופרטי אספנות נוספים. במיוחד מזוהה החברה עם קלפי הכדורגל. לאחר שיצרה בשנת 1970 שותפות עם פיפ"א, פרסמה "פניני" את אלבום הקלפים הראשון של גביע העולם - מונדיאל 1970. מאז ועד היום מהווה איסוף קלפי כוכבי הכדורגל הבינלאומיים חלק מחוויית המונדיאל, במיוחד עבור הדור הצעיר. פרט פיקנטי: בשנת 2017 נמכר אלבום מדבקות "פניני" של מונדיאל 1970, חתום על ידי פלה, במחיר שיא של 10,450 פאונד.


עד 2015 ייצרה "פניני", לצד אלבומי המונדיאל, גם אוספי קלפים עבור ליגת האלופות של אופ"א. בשנת 2019 רכשה החברה זכויות על תחרויות בינלאומיות נוספות בתחום הכדורגל, כגון ליגת האומות של אופ"א ו"קופה אמריקה", כמו גם ליגות מקומיות בכירות ובתוכן הליגה הספרדית, האיטלקית, הארגנטינאית ואפילו ליגת העל הישראלית (מעונת 2019–2020).


הערה: עונת ליגת האלופות לשנת 2019/20 היתה עונה רעה לכדורגל משום שמגפת הקורונה מנעה מצופים להגיע לאיצטדיונים. אבל מבחינת האספנים מדובר בעונה חלומית, כי כל תקלה היסטורית נדירה מעלה את שווי הקלפים. לא במקרה, חברת פלפוט (מייצגת בארץ את החברה הבינלאומית TOPPS המתמחה במוצרי איסוף ומדבקות), הזכיינית הבלעדית של קלפי ליגת האלופות בישראל, תגברה את אתר הבית והחנויות שלה באוספים ובמוצרים נדירים שצפויים להוות בעתיד נכס אספני מבוקש.


תמונות של נופי פלשתינה-א"י (ירושלים, יפו, לוד ועוד) הופיעו כבר בראשית המאה העשרים באלבומי הקלפים ששיווקו חברות אירופאיות, כגון חברת השוקולד הגרמנית Gartmann וחברות השוקולד הצרפתיות Delespaul-Havez ו-Pupire.

תמונות מפלשתינה באלבומי קלפים של חברות ממתקים אירופאיות. התצלומים באדיבות זיו גורה


אבל רק החל משנות השלושים של המאה הופיעו אלבומי הקלפים על בימת פלשתינה-א"י. חברות סיגריות וממתקים מקומיות, כגון "פישינגר", "חביליו" ו-The Palestine Cigarette Co. LTD, שיווקו אותם הן במסגרת היח"ץ למוצריהן וכן כתרומה למנגנן התעמולה הציוני. כך למשל, האלבומים "הבימה העברית", "דברי ימי ישראל'' (הקלפים היו בקופסאות סיגריות בהוצאת "דפוס הארץ"), "יהודים מפורסמים בעולם", "אנשי שם יהודיים'' ו"זקני האומה'' (הוצאת ''קדם''). פופולרי במיוחד באותה עת (לימים פריט אספני נפוץ) היה האלבום "משמר וספורט'' בהוצאת חברת הסיגריות "דובק". הקלפים חולקו לשלוש קטגוריות נושאיות: משמר הארץ, ספורט בארץ וכיבוש הארץ. פרט פיקנטי: הבריטים אסרו את הפצתם של חלק מהקלפים מסדרה זו מסיבות פוליטיות.

אלבום "אנשי שם יהודים", התצלומים באדיבות אבי אדרי


בשנות ה-60 וה-70 גדל מגוון נושאי העוגן של אוספי הקלפים בישראל ומילוי האלבומים הללו הפך לאחד התחביבים הפופולריים בקרב ילדים. מקצת מהאלבומים שווקו בגווני שחור-לבן ומקצתם בצבע. הקלפים נמכרו בקיוסקים בתוך שקיות אטומות - שלושה קלפים בכל שקית.

"כך היינו עומדים מרוגשים מול הקיוסק פעם ועוד פעם, כמו מכורי הימורים בקזינו או מגרדי 'חיש גד' אובססיביים, זורקים את מעותינו הדלות על הדלפק, במגמה שהפעם, אולי הפעם, תפתח השקית והמזל יפתח ונמצא שם את הקלף החסר, שרק אם נמצא אותו האלבום יושלם ונזכה בכל הפרסים המפתים שהיו מצולמים על כריכתו: פרס ראשון אופניים, פרס שני גלובוס ופרס שלישי קלמר מעץ.... כבר אז כילדים למדנו לדעת, אולי בזכות אלבומי הקלפים הללו, שהחיים מלאים אכזבות" (מתוך נוסטלגיה און ליין).

בשנות השמונים והתשעים חלה קפיצת מדרגה נוספת במסורת אלבומי הקלפים בישראל. היו לכך שלוש סיבות סוציולוגיות: א. הכלכלה הישראלית נפתחה בשנים האלה ומדינת ישראל הפכה להיפר-צרכנית על פי המודל המערבי הקפיטליסטי (כולל יבוא אופנות ומוצרים מחו"ל) ב. ישראל נחשפה לראשונה לעושר של מוצרי מולטימדיה המיועדים לגיל הרך ולבני הנעורים: סדרות טלוויזיה לצעירים, סרטים מונפשים, קומיקס, ומאוחר יותר גם משחקי מחשב. המגמה הזו תידלקה את עולם אלבומי הקלפים.


העידן הדיגיטלי החליש את מסורת אלבומי הקלפים אבל לא מחק אותם כליל. כבר ב-1995 נעשה ניסיון ראשון לייצר קלפים ממוחשבים, תוך שימוש בטכנולוגיה של התקליטורים. מאוחר יותר נעשו עוד מספר ניסיונות לשווק קלפים וירטואליים במסגרת אפליקציות, אבל הם לא נחלו הצלחה מסחררת.


כיום איסוף של אלבומי קלפים ישנים מהווה את אחד מתחומי האספנות הפופולריים ביותר בעולם. החליפין מתקיים במאות פורומים של קהילות אספנות ברשתות החברתיות, ב- eBay ובפלטפורמות מסחר דיגיטליות נוספות.

ערכו של קלף תלוי בשילוב בין שלושה גורמים בסיסיים: הפופולריות של נושא הקלף והאלבום (הז'אנר התוכני), נדירות הקלף/אלבום והמצב הפיזי שלו (רמת השימור). כדי להעריך את מצבו הפיזי של הקלף או האלבום נבדקים המשטח החיצוני שלהם, הפינות והקצוות. מקובל לבדוק אם אין קמטים, כתמים, שריטות, קרעים ואת בהירות התמונה (חוזק הצבע).


כמו בתחומי אספנות אחרים, גם בתחום האספני הזה מקובל סולם דרגות איכות עם קריטריונים של דירוג. הקלפים מדורגים על פני סקלה שנעה מ-1 עד 10. הדרגה הגבוהה ביותר נקראת Mint condition והנמוכה ביותר Poor.

עוז: שלום אבי. ספר על הרקע האישי שלך.


אבי: נולדתי בשנת 1976. משפחתי התגוררה בין כפר שלם לשכונת התקווה. אבי היה קצין משטרה שהגיע לדרגה בכירה ואמי עקרת בית. הייתי "ילד סנדוויץ'' בין אחות בכורה לאח קטן. אובחנתי כמחונן כבר בכתה ד' והוצע לי לדלג הישר לכיתה ו'. סירבתי כי הייתי כבר קודם הילד הצעיר בשכבה ולא רציתי להיות עוד יותר קטן בין הגדולים. בשלב מאוחר יותר נשלחתי למכון למחוננים של אריקה לנדאו שפעל באוניברסיטת תל אביב (המסגרת הגדולה והוותיקה בארץ לקידום ילדים מחוננים), אבל נאלצתי לעזוב אחרי שנה כי להורי לא היה את היכולת הכספית לתמוך בלוגיסטיקה שהיתה כרוכה בלימודים הרחק מהבית.

את שירותי בצה"ל התחלתי בשריון אבל "למזלי" נפצעתי בברכיים והועברתי ליחידת ממר"ם. כמו אצל צעירים רבים אחרים, המסגרת הזו תרמה לי מאד להמשך הדרך.

אבי אדרי


עוז: מן הסתם לא הגעת במקרה ליחידת העילית הזו. האם היה לך רקע קודם במחשבים?


אבי: כמובן. הייתי ילד סקרן וחקרן שרצה ללמוד עוד ועוד. התפתחתי באופן עצמאי ובניתי את הידע האישי שלי בציפורניים, בעיקר מהאנשים שפגשתי על אם הדרך. ניווטתי את דרכי תוך כדי תנועה. אהבתי תמיד לפתור נוסחאות במתמטיקה והייתי טוב בזה – כישרון שהורש לי ככל הנראה מאבי. אגב, בעיני הוא תמיד היה סוג של גאון מבוזבז בתחום המדעים.

אני שייך לדור הראשון שגדל מגיל אפס עם המחשבים האישיים ובאופן טבעי נחשפתי למשחקי המחשב מוקדם מאד. כבר בגיל 17, עוד לפני גיוסי לצה"ל, ניהלתי חנות למשחקי מחשב. שם רכשתי ידע היקפי ומהר מאד התחלתי לפתור לאנשים בעיות טכניות. השלב המתבקש הבא היה העברת שיעורים פרטיים. המשכתי לעבוד בייעוץ והדרכה בתחום המחשבים גם במהלך שירותי הצבאי ואחרי השחרור הקמתי עסק משלי.


עוז: מה עם לימודים אקדמיים?


אבי: גם כאן המסלול שלי התנהל מחוץ למיינסטרים. הורי חסרי תואר אקדמי ואולי בשל הדימוי העצמי הלא גבוה שלהם הם לא עודדו אותי לרכוש תואר באוניברסיטה. בגיל 22 ניגשתי להיבחן בחברת "כלנית" (חברה המתמחה בייעוץ ושירות בתחום הניהול והפעלת תשתיות מחשוב בארגונים). הגעתי לראיון בחדרו של המנכ"ל ולהפתעתי הוא ייעץ לי לוותר על הג'וב בחברה שלו וללכת להשלים תואר אקדמי. "אתה מסוגל ליותר", הוא אמר לי וסיפר עד כמה התואר האקדמי תרם לו באופן אישי. השיחה הכנה והתומכת שלו כל כך הרשימה אותי שהחלטתי לעשות כעצתו. לא רציתי לבזבז זמן על פסיכומטרי ובחרתי לעשות תואר באוניברסיטה הפתוחה. האינסטינקט הראשון שלי היה דווקא הערוץ ההיסטורי, כי אני אוהב גם את התחום ההומאני הזה, אבל הראש המעשי שלי הבין שכדאי ללמוד משהו מעשי שמתחבר עם הידע הנרחב שכבר צברתי בתחום המחשבים. בקיצור השלמתי שם תואר ראשון במחשבים.


עוז: גונב לאוזניי שנישאת בגיל צעיר, כמוני. חה חה.


אבי: אמת. הכרתי את אשתי בגיל 15 (בבית הספר משה הס בגבעתיים) ומאז לא נפרדנו. התחתנו חודשיים לפני שחרורי מצה"ל. זוגתי, שעבדה אז במשרד הביטחון, מנהלת היום את העסק המשפחתי שלנו: ייעוץ והדרכות בתחום המחשבים. יש לנו שלושה ילדים: הבכורה בת 23, האמצעי בן 21 והצעיר בן 13.

התצלום באדיבות אבי אדרי

עוז: מתי התחלת לאסוף אלבומי קלפים?


אבי: בשלהי 2011 סיימתי עבודה במקום מסוים וחתמתי חוזה במקום חדש. נוצר פער של שבועיים בין העבודה הישנה לחדשה ושאלתי את עצמי איך אני שורף את הזמן הפנוי שניתן לי. לפתע חלפה במוחי המחשבה שהיה משהו אחד שבאמת אהבתי בילדותי ושאני מתגעגע אליו מאד: אלבומי הקלפים. זה אולי נשמע מוזר, אבל נזכרתי שהיו אלבומים לא מושלמים (חסרו כמה קלפים). ברגע של פרץ נוסטלגי אמרתי לעצמי: למה שלא אנסה להשלים את החסר?


עוז: למעשה לסגור מעגל.


אבי: כן. במובן המעשי ואולי גם הנפשי. באנגלית מכנים זאת: Unfinished business. אולי צריך לעדכן את הביטוי ל-Unfinished hobby.


עוז: להערכתי המחשבה הזו צצה בראשך כי היית בתקופה משברית. תקופה של בין לבין, שבה אנשים רבים מחפשים את עצמם ועושים חשבון נפש זמני או מאזן הצלחות וכישלונות. זה כמעט מטאפורי שהחלטתך למלא את החורים באלבום ואולי בזה גם למלא חורים בלב.


אבי: יתכן. הבט, האלבומים היו באמת אחת מאהבות הילדות החזקות ביותר שלי. זה היה סוג של עוגן. אל תשכח שגדלנו בעולם די חדגוני בהשוואה להיום. הייתי ילד תוסס וחכם בתוך שכונה ענייה, זקנה ואפרורית. לא נסענו למקומות אקזוטיים. שידורי הטלוויזיה היו שיא הבידור מבחינתנו. את הרעב שלי לדברים מעניינים השבעתי באמצעות קריאה אינטנסיבית של ספרים ששאלתי בספריה המקומית. נהגתי לקרוא עד השעות המאוחרות של הלילה והפלגתי בדמיוני למחוזות רחוקים. האלבומים סיפקו צבע לחיי, תרתי משמע. הם לקחו אותי לעולמות של גיבורי על, דמויות היסטוריות, ארצות אקזוטיות, חיות וצמחים. והיה בזה גם מרכיב תחרותי: להשיג משהו חדש שלאחרים אין. אהבתי גם אמנות וסיפורי הרפתקאות ואולי גם האהבה הזו הזינה את התשוקה שלי לאסוף קלפים צבעוניים. והיה עוד משהו חשוב: הייתי ילד שמנמן ונמשכתי לקלפים שהציגו דימויי גוף דמיוניים (אתלטיים בעליל), כמו טרזן, סופרמן, בטמן כוכבי ה-WWF וכדומה.


עוז: ויש עוד משהו חשוב שאולי פספסת בניתוח שלך: כפי שהזכרתי קודם, אלבומי הקלפים שווק בישראל כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, אבל בדור שלך התרחשה מהפכת צרכנות, ובכלל זה צרכנות תקשורת, שתדלקה את הענף המסחרי של אלבומי קלפים.


אבי: אני מסכים. זו גם הסיבה שרוב האספנים בתחום הזה הם צעירים יחסית. רוב החברים שלי אספו קלפים בילדותם. זו היתה ממש מגיפה בבית הספר ובשכונה שלנו.

התצלומים באדיבות אבי אדרי


עוז: בוא נחזור ל"קדחת" הקלפים שלך. אמרת שהחלטת להשלים את החסרים באלבומי ילדותך. איך עשית זאת?


אבי: להפתעתי ולאושרי אמי שמרה את רוב האלבומים שאספתי כילד. כנראה באינטואיציה האימהית שלה היא חשה עד כמה זה חשוב לי. באותה עת לא היה עדיין פייסבוק או אי-ביי. את האספנים שירת בעיקר אתר היד-2. פרסמתי שם הודעה שאני מחפש להחליף קלפים (אלה שהיו לי כפולים). באתר סרבו לאשר החלפות בטענה שהוא מיועד למכירות בלבד ולכן נאלצתי לפרסם מעין מודעת מכירה. מכאן התחילה האפיזודה שסחפה אותי פנימה. קיבלתי פניה מבחור שחיפש קלפים מסוימים מסדרת "חבורת הזבל". הוא הציע לתת לי בתמורה קלף מאלבום טרזן. לא תאמין, אבל לא רק שזה האלבום שהיה הכי חשוב בעיני (ועדיין הכי מרגש מבחינתי), אלא שחסר לי אז בדיוק את הקלף הזה כדי להשלימו. אבל חזיז ורעם, לא היה לי את הקלפים שאותם ביקש הברנש כדי לבצע את החליפין. למזלי נזכרתי באיזה ברנש אחר שהחזיק בקלפי "חבורת הזבל". פניתי אליו והסתבר שיש ברשותו את הקלף המבוקש. דא עקא, הפלונטר לא הותר: הוא מצדו לא שש למכור לי אותו. בלית ברירה נקטתי באסטרטגיית "יום הדין": הימרתי על כל הקופה, כלומר אמרתי לו שיזרוק מחיר משוגע ואני אשקול בחיוב. ואכן, הוא זרק מחיר כזה ואני קניתי. זו היתה העסקה המשולשת הראשונה שלי, שהשלימה לי אלבום והשאר היסטוריה.

התצלומים באדיבות אבי אדרי


עוז: הסיפור שלך ממחיש הבט חשוב באספנות: המקח וממכר, שטמון בו שילוב בין מזל לבין טקטיקה ואסטרטגיה. ובנוסף גם דינמיקה פסיכולוגית, כמו בפוקר.


אבי: היסוד הנפשי ללא ספק חזק מאד בתחום האספנות. אתה נעשה אספן כי זה משרת אצלך צורך עמוק. זה נכון לכל תחומי האספנות אבל כנראה שבתחום אספנות אלבומי הקלפים זה חזק במיוחד ולא נדיר שזה גולש למצבים מביכים.


עוז: למה אתה מתכוון?


אבי: כשאספנים בתחום הזה רוצים קלף מסוים באופן כפייתי, המשא ומתן יכול לגולש מהר מאד למקומות רגשיים הזויים ובמקרי קצה גם לתוקפנות גסה ואף איומים (כאשר מסתבר לנואשים שהקלף שהוצע למכירה ומבוקש על ידם לא הגיע בסוף לידיהם).


עוז: אתה מעלה כאן נקודה מעניינת וחשובה מאד מבחינה סוציולוגית. ברוב הפורומים של האספנות שבהם ביקרתי (רובם מתנהלים בפייסבוק), השיח הפומבי ברובו מכבד ומפרגן. אבל כאשר מבקרים בפורומים של אספני אלבומי קלפים באמת רואים המון אגרסיביות. אני חושב שיש כאן מרכיב דורי מובהק.


אבי: אני נאלץ להסכים איתך. המון אגו ילדותי ועוינות מגוחכת. לפעמים אחרי שהשלמתי אלבום אני יוצא מהר מהמשחק כדי שלא איחשף לדברים המכוערים. בתור אדמינסטרור אני נאלץ פה ושם גם לצנזר, בעיקר כאשר מישהו פוגע, משתלח ומשתמש בשפה גסה.


עוז: כיוון שחקרתי את הדור שלך (ראה ספרי "דור ה-Y כאילו אין מחר") אני חושב שאני יכול להסביר את התופעה הזו. ראשית, מדובר בדור הממוקד בעצמו, עם רמת בשלות רגשית נמוכה. אמנם בכל אספן מבוגר טמון איזה ילד נצחי שמסרב להתבגר, אבל בצעירים בימינו זה הרבה יותר משמעותי (מסיבות שפורטו בספר) ולכן התגובה הילדותית בהתאם. הם מאבדים לחלוטין פרופורציות, מתקשים לדחות סיפוקים ולהבליג ושוכחים שבסופו של יום האספנות היא סוג של משחק. הם כמו אוהדי ה"לה פמיליה" בטדי שלא מסוגלים לרסן את עצמם, שנותנים לתסכול ולזעם להשתלט להם על המוח, במקום לזרום ולחייך. יתר על כן, המיקוד העצמי, שמאפיין צעירים היום, מביא לכך שכאשר הם מסמנים מטרה, לעתים כל האמצעים הופכים כשרים.


שנית, זה דור מאד לא מחונך ומנומס. הוריו ומוריו לא החדירו בו כבוד ורגישות לזולת כמקובל בעבר. הוא ממהר להשתלח בטוקבקים וברשתות החברתיות ולכן נוטה להתבטא באופן בוטה גם בפורומים של האספנות.


שלישית, להערכתי אספנות אלבומי הקלפים נוטה להיות יותר רגשית ופחות אינטלקטואלית בהשוואה לתחומי אספנות אחרים. כלומר, אין כאן את הדחף הבלשי להתחקות אחר הרקע ההיסטורי ההיקפי של כל פריט באוסף (מה הרקע ההיסטורי של התופעה, מיהם המשווקים והציירים, מה מבטא הז'אנר האמנותי, מה אפשר להבין מהתכנים, מה ההשפעות וכדומה), אלא יותר דחף הישגי גולמי: להשיג קלף שמשלים לי אלבום ורצוי כזה שאין לאחרים.


רביעית, אספנות כמעט תמיד ממלאת איזה חסך, ובמקרים רבים חסך של הצלחה. השלמת האלבומים והשגת קלפים נדירים ממלאות באופן מלאכותי את החסך הזה. זה בולט במיוחד בדור הזה כי הוא גדל על שטיפת המוח הקפיטליסטית שמעודדת אנשים להשוות את עצמם לאחרים בלי הרף – בעיקר השוואה לאלה שהצליחו (על פי קריטריונים שהתקשורת קובעת). כלומר, המסר הוא שחייבים להיות מיוחד, עשיר, יפה ומפורסם, לנהל חיים מעניינים ומגוונים, לעשות קריירה, אחרת אתה אפס ואין לך קיום.

אבי: לפעמים ניצחון קטן שמביא קלף קטן שהשגת מעניק תחושה הורמונלית של הצלחה והתקדמות בחיים, למרות שמבחינה מעשית אתה נשאר תקוע. אולי מכאן גם הזעם המביך שאני מגלה בפורומים שלנו. זה מאד מפריע לי ומדכא אותי. אני מנסה למתן את הדברים בפורום שאני מנהל, אבל לא תמיד בהצלחה.

הזכרת את הילדותיות שמאפיינת צעירים היום ואני רוצה להוסיף בהקשר זה עוד משהו: עבור רבים מבני דורי המפגש עם עולם המבוגרים הוא הלם. היום, יותר מתמיד, קשה "להיות מבוגר". זה מעבר חד מדי מעולם הילדות המוגן לג'ונגל התחרותי של המבוגרים. לכן אנשים צעירים נוטים להיזכר בערגה בימים שבהם היה להם הרבה יותר קל בחיים. ימים שבהם נעטפו באהבה ולא נאלצו להתמודד לבד עם תלאות הקיום.


עם זאת, חשוב לי שלא ייווצר חלילה לקוראיך הרושם שהאספנות היא שריטה שלילית ושכל האספנים בתחום הקלפים הם קבוצה של מחורפנים. בכלל לא! אני חושב שהרצון לסגור מעגל שהתחיל בילדות הוא נהדר. זה מאפשר לאספן לחיות את הרגע האינטימי מחדש. כשאני מסתכל על קלף באלבום זה לוקח אותי אחורה במנהרת זמן ומזכיר לי משהו מאד קונקרטי שחוויתי כילד. הקלף הוא סוג של כפתור הפעלה לזיכרון ולרגש. אנשים אומרים לי "זה לא קצת יקר לקנות קלפים במחיר הזה?" ואני עונה: "כמה יקר לכם הזיכרון?"


עוז: איך אתה משיג היום פריטים חדשים?


אבי: בתחילת דרכי כמבוגר בעולם האספנות החליפין נעשה בעיקר מפה לאוזן. אחר כך עברנו לאיביי ופה ושם נעזרנו גם במציעות בשווקים וקשר עם סוחרים. אבל אין ספק שהפייסבוק הפך היום לערוץ החשוב ביותר של החליפין האספני, וכמובן גם בידספיריט, שהתפתח בעיקר בשנתיים האחרונות.


עוז: שוק קלפי המדבקות בעולם הוא עצום. אחד הגדולים ביותר בתחום האספנות. איך משתלבים כאן הקלפים הישראליים?


אבי: היקף הקלפים הישראלים הוא יחסית קטן. זה שוק לא גדול במיוחד ולכן לא הכי רלוונטי לאספנים מחו"ל. באופן אישי אני לא מכיר אספני אלבומים בעברית שאינם ישראלים.


עוז: מה לגבי מחירים?


אבי: באופן כללי, בהשוואה לפריטי אספנות בתחומים אחרים, קלפי מדבקות לא מגיעים בדרך כלל למחירי עתק, למעט קלפי כדורגל ובייסבול נדירים. אל תשכח שמדובר בקלפים שיוצרו בהמוניהם ולכן יש רק מעט נדירים שמשיגים שווי שוק גבוה. זה לא תחום אספני שבו אפשר להתעשר. פריטים ישראליים נדירים ביותר מגיעים לסכום של אלפי שקלים.


עוז: ראיתי לא מזמן פרסום של בית המכירות "פעם שלישית" שבו דווח על סכומי הכסף שבהם נקנו במכירה הזו אלבומי קלפים. כך למשל: אלבום קלפים "פומיקי" שיצא לאור ב-1988 (מבוסס על סדרת הטלוויזיה) נפתח בעשרה דולרים ונמכר בסוף ב-2600 דולר. מארז קרטון גדול למעטפות בומים (משחק מקורי מקליפורניה שהגיע לישראל בראשית שנות התשעים) נמכר ב-180 דולר. אלבום קלפי ספורט (מוציא לאור - עלית, 1986-87) נמכר ב-300 דולר.

אלבום קלפי נינג'ה (הוצאת נירם, 1988) נמכר ב-650 דולר. אלבום מלא של כוכבי טלויזיה (הוצאת אבי עולם, 1987) מלא, נמכר ב-800 דולר. והשוס הגדול: שלושה אלבומי חבורת הזבל, 1, 2 ו-3, נמכרו בסכום כולל של 2,350 דולר.

אלבום מני רון נינגה קיד בחזרה לעתיד. התצלומים באדיבות אבי אדרי


אבי: בהחלט סכום גדולים אבל הם חריגים בנוף המכירות הכללי ובוודאי לא מתקרבים למחירים שמשיגים פריטים בתחומי אספנות אחרים.

עוז: עד כמה יש בתחום הזה דינמיקה של ביקוש והיצע?


אבי: זה מרכיב חשוב מאד. ברגע שהאספנים הגדולים מוכנים לשלם סכום גבוה עבור פריט כזה או אחר זה מנפח את המחירים. לפעמים המחירים גם יורדים. היה למשל אלבום שהמחיר שלו צנח תוך כשנה בשלושים אחוזים.


עוז: האם השרבוטים באלבום מורידים את ערכו בשוק האספנות?


אבי: כן, כמו כל פגם אחר שפוגע בשלמות הקלף או האלבום המקורי. אבל לפעמים דווקא כתב יד ספונטני של האספן/נית מעניק לאלבום או לקלף חותם אישי וצביון אותנטי. תלוי מי המשרבט. תראה למשל, באלבום "במה עברית".


עוז: עד כמה הרמאות בתהליך הקניה?


אבי: מנסיוני זה יחסית נדיר. אבל כשזה קורה - זו חוויה איומה. למשל, את האלבום "דנוור הדינוזאור האחרון" השגתי בעסקה קשה עם מוכר שיושר ואמינות היו מבחינתו בגדר המלצה. בניגוד לסיכום המקדים בינינו קיבלתי ממנו בדואר אלבום כמעט ריק. מעבר לאכזבה ולאובדן הכסף זה יוצר תחושה קשה של שבירת אמון וזיהום.


עוז: ספר על קבוצת הפייסבוק שאתה מנהל.


אבי: פתחתי אותה בשנת 2015 לאחר שהתאכזבתי מתגובה של מנהל פורום שלא היתה לרוחי. ברשותך אני מעדיף לא לפרט. תוך חודש הצטרפו לקבוצה שפתחתי כ-500 חברים והיום היא מונה כ-2000. אגב, החברות בקבוצת אספנים אחת לא חייבת לבוא על חשבון החברות בקבוצה אחרת. אני עצמי חבר במספר קבוצות. זה שכיח אצל רוב האספנים.

קבוצת הפייסבוק בניהולו של אבי אדרי


עוז: מה פרופיל הגילאים בקבוצה שלך?


אבי: רובם בשנות השלושים והארבעים לחייהם, כלומר כאלה שילדותם היתה בשנות השמונים והתשעים. כמו בכל קבוצת פייסבוק גם בקבוצה שלי יש חברים יותר דומיננטים ופחות דומיננטיים. אני אחד הבודדים בפורום שמסתדר עם כולם ולפעמים נאלץ "להפריד כוחות", בעיקר כאשר הטונים קצת עולים.


עוז: מדוע בארץ זה נקרא קלפים? בסופו של דבר מדובר במדבקות ולא משהו שמשחקים איתו, כמו בקלפים אמיתיים.


אבי: קודם כל זה דומה בממדים לקלפים הרגילים. אבל יש קלפי מסחר שהפכו לקלפי משחק וגם שיחקו איתם. היו משחקי ילדות שנוצרו סביב האלבומים שלהם.

שים לב שבארה"ב לא מקובל בכלל להדביק את הקלפים באלבום, אלא לעטוף כל קלף בנפרד בניילון או פלסטיק לשימור ולהקפיד שכל השפיצים מיושרים. האלבום הוא רק סוג של קטלוג, בו כל קלף מקבל מיספור, אבל הוא נשאר ריק. אצלנו זה לרוב אחרת.


עוז: החברות המסחריות שמכרו את האלבומים הללו פיתו את הילדים באמצעות פרסים. היה לזה משמעות מבחינתך?

אבי: בשבילי ובשביל רוב הילדים המטרה העיקרית באיסוף לא היתה הפרס, אלא השלמת האלבום. זה יוצר אתגר שבסוף גם קצת ממכר.


עוז: אחד הדברים היפים באספנות כללית זה ההפתעה והדריכות – מציאת פריט חדש שלא ידעת על קיומו. למעשה רוב האספנים לא יודעים כמה פריטים האוסף שלהם יכול להכיל ואיזה פריט יצוץ לפתע על אם הדרך. לעומת זאת, בתחום אלבומי הקלפים מדובר במוצר מסחרי שמיועד מראש לאספנים. כולם יודעים מה ההתחלה ומה הסוף של האלבום. אז נכון שמצד אחד זה מציב אתגר מאד ממוקד, אבל מצד שני זה אולי פחות רומנטי. זה יותר השלמה שהיא תכתיב מסחרי, לא?


אבי: אני לא מסכים בכלל עם האבחנה שלך. בעיני יש הרבה רומנטיקה בהשלמת אלבום. זו רומנטיקה שונה מזו המאפיינת תחומי אספנות אחרים. לדעתי הקושי בלהגיע לדברים שיש להם משמעות רוחנית, רגשית, תרבותית והיסטורית מעצב מטרה בעלת משמעות. הריגוש כאן הוא דווקא השגת המטרה הידועה מראש. יש גם ריגוש בזה שאתה משיג משהו שרבים היו רוצים ואינם מצליחים. התחרות הזו, שמחייבת נחישות ויוזמה, בהחלט מרגשת.


עוז: האם הצלחת להשלים את רוב האלבומים שעליהם חלמת?

אבי: את רובם כן, אבל תוך כדי איסוף נפתחתי לאתגרי אספנות חדשים.

התצלום באדיבות אבי אדרי

עוז: קצת חבל שהפסיקו ליצר אלבומי כאלה לילדים, למעט אלבומי ספורט, ועוד יותר חבל שהילדים היום לא מתעניינים בזה. מן הסתם זה לא יכול להתחרות עם האינסטגרם והטיק טוק. מצד שני הופתעתי לגלות שבעידן הדיגיטלי של המחשבים צץ דור חדש של אספני מדבקות או יותר נכון סטיקרים. אלה סטיקרים וירטואלים שנקראים Bumper Sticker. מסתבר שמעל 23 מיליון משתמשי פייסבוק משתמשים ב-Bumper Sticker כדי להציג, להעלות ולשתף מדבקות וירטואליות שניתן להציג בפרופילים ובסטרימים. מיליוני מדבקות מוזרות, עצבניות ומצחיקות.

אבי: סטיקרים זה תחום אחר. אל תבלבל בינם לבין הקלפים.


עוז: לדעתי איסוף אלבומי קלפים היווה בזמנו סוג של אימון לאספנות כללית. קראתי מאמר מדעי שמסביר עד כמה אספנות מפתחת בך תכונות חיוביות. אילו תכונות לדעתך היא באמת מפתחת?


אבי: זה מפתח משמעת עצמית ודבקות במטרה, ניהול משא ומתן, יכולת לייצר תחקיר ולהקים רשת קשרים. אני השתמשתי בכוח החינוכי של אלבומי הקלפים עם הבן הבכור שלי כשהיה בן שש. הוא אהב אלבומי קלפים ואסף כמה. אחד היפים שבהם היה "אגדת הדרקון" - סיפור וגרפיקה ממש יפים בעיני. היה בינינו הסכם, שעל כל חמש מילים באנגלית שהוא מצליח ללמוד אני קונה לו קלף אחד. זה הצליח להביא אותו בגיל 6-7 לאלבום כמעט גמור, תוך הקטנת הירושה באופן משמעותי. חה חה חה.


עוז: לכאורה איסוף המדבקות יוצר תחרות בין ילדים מי ישיג קודם את הקלף החסר. אבל בפועל זה יכול להיות דווקא עיסוק מאד חברתי וידידותי שמעודד את הילדים לאמץ קוד של חליפין הגון. ראיתי שבדף הפייסבוק שלך אתה ממש יוצא מגדרך כדי להודות למי שסייע לך להשלים אלבום.


אבי: נכון. יש לא מעט אנשים נחמדים ואדיבים. זה אחד החלקים היפים בעיסוק הזה.


עוז: הזכרתי את הצד האינטלקטואלי של האיסוף. מה עם מידע קצת יותר עמוק על הקלפים: היסטוריה, גרפיקה וכו'? אני מוכרח להגיד שהתאכזבתי שאין בקבוצות האספנים בתחום הקלפים דיונים נרחבים על הנושאים האלה. אפילו על החברות הישראליות המסחריות שייצרו, ייבאו ושיווקו את אלבומי הקלפים בארץ לא הצלחתי להשיג מידע. בעיני מידע כזה עשוי להיות מאד מעניין.


אבי: יש לי חבר שאוהב לחפור בכל מיני ארכיונים ולמצוא פרטים על "חבורת הזבל", אבל באופן כללי השלמת הידע מסביב היא מבחינתי, וכנראה גם מבחינת רוב האספנים האחרים בתחום הזה, הבונוס לא הפוקוס של האיסוף.


עוז: לדעתי גם זה מאפיין דורי. אין בדור הזה את הדחף שיש בדורות קודמים להעמיק בדברים. אני מכיר המון אספנים מבוגרים שחלק גדול מהריגוש שלהם זה להבין מי ייצר את הפריט ומדוע. זה עולם ומלואו שכרוך בעבודה בלשית מהסוג שאנחנו עושים באקדמיה.


אבי: זו נקודה מעניינת.


עוז: ראיתי בדף הפייסבוק שלך, שבו אתה מציג את אוסף האלבומים שלך, שמאד חשוב לך לציין ש"האלבום מלא" כלומר שכל הקלפים הושלמו. מדוע?


אבי: זו הצהרה שהאתגר הושג. זה סמל סטטוס אספני שכולם מתגאים בו.

אלבום מצעד הכוכבים, ראש 1. התצלומים באדיבות אבי אדרי


עוז: באחד הפוסטים שלך ציינת שאף שיש לך תמיד העדפה לאלבומים מלאים יש גם קסם מסוים באלבומים הלא מלאים כי הם מזכירים לאספן את הדרך ואולי גם את הריגוש של החלום להגיע לקו המטרה. זה קצת הזכיר לי את האהדה לקבוצת כדורגל או כדורסל. כל האוהדים חולמים על האליפות והגביע אבל כאשר מגיע הרגע המיוחל שבו האליפות והגביע מושגים ההתרגשות והשמחה בדרך כלל אורכים זמן קצר. מה שבאמת חשוב זו הדרך, כלומר המאבק המורט עצבים לאורך השנה, עם כל הרגשות שנלווים לזה.


אבי: זה נכון, אבל רק לאלבומים שהתמלאו באופן חלקי מאד (משהו כמו רבע אלבום). הם אכן מזכירים לי את התחושה של להתחיל מחדש. יש לי גם אלבומים כמעט ריקים שבהחלט מזכירים לי איך זה היה בהתחלה. אבל ככל שיעד ההשלמה קרב כך הדחף להשלים גדל. אין סיפוק יותר גדול מאלבום מלא.


עוז: שמתי לב יש אלבומים שאתה משלים להם קלפים, למרות שאלה לא אלבומים שליוו את ילדותך.


אבי: בהחלט. אתן לך דוגמא: אף פעם לא ראיתי את הסרט הפופולרי ספייס ג'אם (Space Jam - סרט שיצא לאקרנים ב-15 בנובמבר 1996 ושמשלב אנימציה עם שחקנים בשר ודם. הכוכבים הראשיים בסרט הם הכדורסלן מייקל ג'ורדן והארנב המצויר באגס באני). אבל אלבום הקלפים שלו דווקא מדליק אותי כי הערצתי את מייקל ג'ורדן.


עוז: בסך הכל מאד התקדמנו בספורט. היום הספורטאים הישראלים מקצועיים יותר מאי פעם וכמובן היצע המשחקים והשידורים בתחום הזה הרבה יותר מגוון ומקצועי. ובכל זאת, אתה מבכה בדף הפייסבוק שלך את אובדן עולם הספורט הישן. נראה שבעיקר מפריע לך האמריקניזציה של הכדורסל והכדורגל - ההצפה של שחקנים זרים. כך למשל, אתה מעיר על האלבום "דאנק לאספני קלפים":

"עובר לעמוד 6..8... 10... ולא מפסיק לראות שחקני כדורסל ישראלים מצוינים. לפני יום מכבי ניצחו בחוץ, לא טרחתי לראות.. געגועי לדורון שפע, אסף ברנע, ניר רכליס, ניב בוגין, האחים בלול, עדי גורדון (המדהים...), ארי רוזנברג ועוד כל כך הרבה אחרים... כל חיי הייתי אוהד מכבי, אבל .... איזו מכבי? איזו הפועל ?קבוצה ישראלית ? מה זה בכלל אומר כיום ? תוהה.. אלבום מופלא עם גיבורי ילדות בלי סוף (מיקי ברקוביץ' בשבילי הגדול מכולם.. ג'מצ'י.. ) שאין לו שום קשר ל 2021."

אבי: תראה, אני מחפש חיבור. אין לי חיבור רגשי מספיק חזק עם שחקנים זרים. הם לא מייצגים אותי. אז נכון שאני מדבר בשם עצמי בלבד. אני מאד פטריוט. אני גאה במדינה שלי ומשתתף בפעילויות הסברה. מקובל עלי שקבוצה זקוקה לשחקני חיזוק זרים אבל נראה לי שהאיזון בין המקומי למיובא הופר בימינו. בקבוצות כבר לא קיים העוגן של השחקנים המקומיים.


עוז: בוא נרחיב קצת על הז'אנר הספורטיבי באלבומי הקלפים. כפי שציינתי בהקדמה הוא היה אחד המגדירים של התחום הזה בכל העולם - בעיקר קלפי בייסבול בארה"ב וכדורגל באירופה.


אבי: אני אוהב את האלבומים של הספורט הישראלי המקומי, כמו האלבומים "מבט ספורט", "גול" ו"אלבום מפציצים". הם מזכירים לי ולרבים אחרים את הכוכבים שהערצנו. את שידורי הספורט שריגשו אותנו בילדותנו.

מגוון אלבומי ספורט. התצלומים באדיבות אבי אדרי


עוז: יש המון אלבומים של הרכבי קבוצות ונבחרות, בעיקר אלבומי המונדיאל. נחמד להיזכר בשמות גדולים שנעלמו לתהום השכחה. הייתי בטוח שבעידן של השידורים החיים לז'אנר הזה אין קיום, אבל התבדיתי. אפילו במונדיאל הזה, שהסתיים עכשיו, כמות המכירות של אלבומי קלפי המונדיאל הרקיעה שחקים. בספטמבר 2022 דווח באתר וואלה על "משבר לאומי לקראת המונדיאל "ארגנטינה מצויה בקדחת כדורגל חסרת מעצורים כחלק משגרת יומה, אבל לקראת מונדיאל 2022 נדמה שהשיאים נשברים. הציפיות בשמיים, הקוף ירד מהגב עם הזכייה בקופה אמריקה והאזרח בשיגעון. הביקוש הביס את ההיצע, בקיוסקים מודאגים, מדבקה של מסי נסחרת ב-58 דולר ובפאניני לא עומדים בקצב 'כי השנה גם מבוגרים חזרו לאסוף'."

הסתבר שבארגנטינה מדבקות ואלבומי הפאניני המפורסמים פשוט אזלו. וזו הפכה להיות בעיה לאומית עד כדי כך ששר בממשלה נפגש עם התאחדות הקיוסקים הלאומית (זו לא המצאה) ועם ראשי חברת פאניני-ארגנטינה כדי למצוא פתרונות (מערכת וואלה! ספורט. 21.9.2022. ממשלת ארגטינה כינסה דיון חירום: אזלו מדבקות ואלבומי הכדורגל). אגב, אני סקרן לדעת אם הילדים שלך אוהבים לצפות במשחקי ספורט?

אלבום איטליה 90. התצלומים באדיבות אבי אדרי


אבי: הצעיר אוהב כמוני ונמשך כמוני לסטטיסטיקות של המשחק. אבל במשך שנים מנעתי ממנו ללכת לאצטדיונים בשבת, כי לא רציתי לחשוף אותו לגועל נפש - לאוהדים גסי הרוח שמקללים קללות נוראיות, שמשלמים כרטיס רק כדי לנבל את הפה ולפרוק את התסכולים האישיים שלהם. אבל הקטנצי'ק כל כך אוהב כדורגל שפעם אחת הסכמתי לקחת אותו למשחק של טוטנהם נגד רומא שהתקיים באצטדיון סמי עופר בחיפה. אמרתי לו שאם ישב על סדרות של מדע וחלל אסכים שילך לאצטדיון עוד פעם. זה שוחד מוצדק. ידידו הטוב של ההורה.


עוז: כמעט בכל אלבום קלפים ששווק כאן נכתב בהנחיות נכתב: "כל תמונות האלבום מודפסות ומופצות על ידיו במספר שווה".

אבי: לרוב זה היה חרטעה. זו לכאורה הצהרה שהחברה לא עושה קומבינות כדי שהילדים ינסו לקנות קלפים שלא ניתן להשיגם. בפועל זה לא תמיד אמת. היו קלפים שיוצרו בכמויות גדולות יותר מהאחרים. למשל ב"חבורת הזבל". בסדרה הזו קל יותר למצוא קלפים מהחצי הראשון של האלבומים. אגב, אני מהמר שבמקרה הזו היה כאן גם איזה סכסוך עם המפיץ.


עוז: היו אלבומים שהיוו מוצר משלים לקלטות הווידיאו ששוקוו לראשונה בדורך, כמו סדרת הקלטות "דנוור הדינוזאור האחרון" שהולידה את האלבום "דוונר וחבריו".


אבי: כן, הכל זה בסופו של דבר אמצעי שיווק. היו כמובן גם מוצרי פולו-אפ למשחקי מחשב. למשל סדרת BEN10 שהיא מוצר המשך למשחקי אנימציה ממוחשבים.


עוז: אפרופו מחשב, בחלק מהאלבומים הופיעו פרסומות למשחקי מחשב שממחישות בעקיפין את האבולוציה המהירה שעשה המוצר הזה מאז ועד ימינו. למשל, בחוברת של "מני רון" יש פרסומת של משחק המחשב "סגה". אותי זה ריגש.


אבי: כן, זה בהחלט פריט נוסטלגי.

פרסומת באלבום מני רון - נינג'ה קיד בחזרה לעתיד. התצלום באדיבות אבי אדרי


עוז: היו גם אלבומי פולו-אפ לסדרות טלוויזיה פופולריות, כגון בוורלי הילס – 90210 (Beverly Hills, 90210) – דרמת נעורים אמריקאית מצליחה ששודרה משנת 1990 ועד שנת 2000 ברשת FOX בארצות הברית. הסדרה סיפרה אודות חייהם של חבורת בני נוער ולאחר מכן צעירים בשנות העשרים לחייהם המתגוררים בבוורלי הילס היוקרתית שבלוס אנג'לס, קליפורניה. הסדרה זכתה להצלחה רבה בשנותיה המוקדמות, ברחבי העולם ובישראל בפרט (ערוץ 3, ערוץ הילדים וב-Yes), והפכה את הכוכבים בה לאלילי נוער. בחנוכה 1992 הגיעו כמה מכוכבי הסדרה לישראל ואף הופיעו במופע של ערוץ הילדים "המסע לערוץ הילדים" שנערך באותה עת בסינרמה בתל אביב ביחד עם להקת "צעירי תל אביב".


אבי: אין יותר שנות התשעים מזה. כל הסביבה החברתית שלי צפתה בזה. יפים, יפות (ודונה) .. עושר ואושר (ודילן). היה כיפי, היה קליל, והם אפילו עדיין אתנו (אפילו ג'ייסון פריסלי).


עוז: היו חברות ישראליות מסחריות שלקחו את דגמים של אלבומי קלפים ששווקו בחו"ל וגיירו אותם לחליפה עברית.

אבי: כן, לרוב עשו אדפטציות יפות, אבל היו גם אלבומים רשלניים שגבלו בחוצפה. למשל ב-1993 הופץ אלבום "מסע בין כוכבים" בגרמנית עם דף תרגום נלווה בעברית.


עוז: עבור חוקרי חברה כמוני אלבומי הקלפים מהווים מראה מעניינת לשינויים ברוח הזמן וסגנון החיים. זה מתבטא בעיקר בסוג הגיבורים שילדים העריצו או יותר נכון שחינכו אותם להעריץ. יש לא מעט אלבומים שעוסקים בכוכבי השעה (אז לא היה סלבריטיז) - מעולמות הספורט, המוזיקה וסדרות הטלוויזיה (בעיקר אמריקאיות מיובאות ששודרו באותה עת). בגדול אפשר לומר שעברנו מתעמולה ציונית לתעמולה מסחרית. כילד חוויתי את שלב הביניים כי אני הדור הראשון שצפה בילדותו בטלוויזיה (אז היה רק ערוץ ממלכתי אחד). הייתי בן שמונה כאשר ערוץ הטלוויזיה הממלכתי בישראל החל לשדר כאן לראשונה תכניות טלוויזיה למשפחה. לכן היה לי איזה רגע נוסטלגי כאשר ראיתי בדף שלך את האלבומים שיצאו בשנות השישים ושקידמו בעיקר את סדרות הטלוויזיה האמריקאיות המיובאות הראשונות: "משימה בלתי אפשרית", "סטרסקטי והץ'", "חבורת בריידי" ועוד. הופתעתי שגם שידורי הספורט הראשונים ("מבט ספורט", "משחק השבוע") זכו לאלבומי קלפים. אני לא הכרתי את זה בילדותי. הסתבר לי שגם הסרטים המצוירים הראשונים ששודרו בארץ ("פופאי המלח", "מיקי מאוס", "בגס באני" ועוד), שבהן צפינו כל אחר הצהריים בשקיקה, זכו לפולו-אפ של אלבומי קלפים.

התצלומים באדיבות אבי אדרי


בדור שלך הדמויות המעצבות את עולם הילדות היו לא רק טלוויזיה כללית אלא גם ערוצי הטלוויזיה המיועדים לילדים. אבל הכי פופולרי אלה האלבומים שנוצרו כ"מרצ'נדייז" של סרטים אמריקאים שוברי קופות, שבהם הגיבורים הם ילדים או בני נוער. זה מאד התפתח בשלהי המאה העשרים וסחף גם את ישראל.


אבי: נכון. "שכחו אותי בבית" (1990) - זו דוגמא טובה לסרט כזה שתורגם גם לאלבום קלפים.


עוז: נזכיר שמדובר בקומדיה משפחתית שבמרכזה ילד בן שמונה שבטעות נשכח לבדו בביתו, כשמשפחתו טסה לצרפת בחופשת חג המולד. בעקבות הצלחת הסרט יצאו לו חמישה סרטי המשך, שעובדו גם למשחקי וידאו. הגיבור הראשי היה מקולי קלקין שהפך לכוכב בינלאומי ענק. הסרט, שהיה מועמד לשני פרסי אוסקר, גרף כ-476 מיליון דולרים ברחבי העולם. גם בישראל הוא צבר פופולריות גדולה ובשנת2011 יצא מחזמר ישראלי המבוסס על הסרט בשם "הצילו - שכחו אותי בבית" בו שיחקו יון תומרקין, אורנה דץ, טל מוסרי ומיקי קם.


אבי: יש לי כמה וכמה אלבומים מהז'אנר הזה והם מחברים אותי לא רק עם תקופת הילדות אלא גם עם תקופת הילדות של הילדים שלי. כי כשיש לך ילדים, אתה ממש מחכה שהם יגיעו לגיל המתאים כדי שתוכל לצפות איתם בסרטים שאהבת בילדותך.


עוז: יש לך עוד דוגמאות?


אבי: כמה חברים בקבוצה ציינו את האלבום "בחזרה לעתיד" כאהוב ביותר עליהם.


עוז: נזכיר שמדובר בסרט מדע בדיוני אמריקאי שבו כיכב מייקל ג'יי פוקס בתפקיד הנער מרטי מקפליי, אשר נקלע לסיטואציה בה הוא נאלץ להשתמש במכונת זמן אשר מביאה אותו חזרה לשנת 1955, שם נתקל במי שצפויים בעתיד להפוך להוריו, ומסתכן בכך ש"יימחק מהמציאות" משום שהוא הפך למושא אהבתה של אמו לעתיד. כריסטופר לויד מגלם בסרט את המדען האקסצנטרי ד"ר אמט "דוק" בראון, הממציא של מכונת הזמן, אשר מסייע למרטי לתקן את השינויים שגרם להיסטוריה ומסייע למרטי לחזור לשנת 1985. כשהופץ בקולנוע בשנת 1985, זכה הסרט להצלחה אדירה והפך לסרט הריווחי ביותר לשנת 1985 כאשר גרף באותה השנה מעל ל-381 מיליוני דולרים ברחבי העולם (בחזרה לעתיד, ויקיפדיה).


עוז: אלבומים רבים היו מוצר נלווה גם לצעצועים, כמו למשל האלבום של "בארבי". ממנפים את המוצר.


אבי: שמע סיפור: בפעם הראשונה שקניתי את האלבום הזה, אמר לי הבחור שמכר לי: "יש לי איזה אלבום למכירה, אבל לא נראה לי שתהיה מעוניין בו". היה משעשע לראות את התגובה שלו, כשביקשתי שיציע מחיר. זכרתי שהיה את האלבום הזה לאחותי, וכשראיתי אותה אוספת אותו בתור ילד, אמרתי לעצמי "סוף סוף היא מבינה אותי". היה חשוב לי להשיג אותו כדי שאחרי יותר משלושים שנה אחותי תקבל גם כן זבנג מרגש של נוסטלגיה. אבל כאשר הבאתי לה את האלבום הזה, לאכזבתי לא היה לה חצי מושג על מה אני מדבר. קיבלתי ממנה בעיקר שלל הסברים מה היא היתה עושה לבעלה, אם היה לו תחביב מטופש כזה...

עוז: אין ספק שהחוויות המעצבות של הדור שלך ושל דורות אחריך הן בחלקן הגדול חוויות גלובליות. מה שאתם צרכתם בישראל צרכו בני הגיל שלכם גם בארה"ב באיטליה, בצרפת, בהולנד ובמקומות רבים אחרים ברחבי העולם. זו הגלובליזציה בתמציתה – החשיפה לגירויים דומים. אלבומי הקלפים הם חלק בלתי נפרד מהגירויים הגלובליים שבהם כולנו מופצצים היום.


אבי: נכון, אבל אני אוסף ומתרגש גם מאלבומים שנולדו לפני שאני נולדתי. אספר לך משהו: פעם, אבל ממש פעם, לא היה מחשב. בטח לא עבור היכולות הכספיות של המשפחה שלי. היה ספרים, שעליהם כבר סיפרתי לך. ספריית "בית בארבור" בדרום ת"א הייתה לפעמים מיני בית עבורי. אמא הייתה מכינה כמה סנדביצ'ים, תיק גב קטן והייתי הולך ומשתקע שם שעות. בשעות האלו יצא לי להתחבר עם ספרן, בחור בשם זהר שעמד להתגייס. יום אחד הוא אמר לי: "אתה כל הזמן מדבר על קלפים. אני עוד שניה מתגייס, אין לי מה לעשות עם מה שיש לי, בוא, אני אתן לך את האוסף שלי". המתנתי לו ארוכות בפינת משה דיין דרך ההגנה, ופתאום ראיתי אותו מגיח מרחוק (בחושך) עם שני שקים מפוצצים באלבומים וקלפים. המתנה המדהימה הזו גרמה לי לצאת משנות השמונים (זהר גדל בשנות השבעים) גם לאלבומים מתקופות מוקדמות יותר. אחד האלבומים שהוא נתן לי היה "עולם התנ"ך" - אלבום מקסים, מצויר בחציו כאשר החצי השני מתמקד בטבע. זה מסוג האלבומים שיושבים בבית ושאתה שב ומציץ בהם כמו באנציקלופדיה.

התצלומים באדיבות אבי אדרי

עוז: אני שמח שהזכרת את זה, כי חשוב לציין שבאלבומי הקלפים הראשונים שהודפסו בארץ בתקופת היישוב וראשית המדינה היה מרכיב אנציקלופדי מובהק. זה היה ממש כלי חינוכי לצבירת ידע. למשל, על דמויות ואירועים היסטוריים, או על חיות וצמחים. זה דומה ליסוד החינוכי שטמון גם במשחקי רביעיות (קלפים).


אבי: בלי ספק. תראה למשל את האלבום "ארץ ישראל בעבר ובהווה". הצילומים יפים ומעניינים, בתקופה שבה לא להרבה אנשים היה מצלמה. כמובן הכל מאד סטריאוטיפי ומבויים אבל עדיין מאד מעניין. יש גם אלבום בשם West - אלבום יפיפה, מושקע (400 קלפים). מצאתי את עצמי לומד ממנו המון דברים שלא ידעתי תוך כדי הדבקה.


עוז: אלבום כמו "אנשי שם יהודיים" משקף את מנגנון התעמולה הציוני. זה סוג של פנתיאון. אבל כצפוי, אין שם כמעט נשים ומזרחיים. כמו מוצרי תרבות אחרים מאותה תקופה הם משקפים בין השאר גם אפליה.

התצלומים באדיבות אבי אדרי


אבי: אני לא מתעסק עם הדברים האלה. זה שייך לשטח שלך.


עוז: אחד הז'אנרים המוקדמים והפופולריים בקלפי המדבקות הוא של ארצות ועמים. למשל אלבום "דגלי האומות". אני מניח שזה בגלל שילדים אוהבים צבעים וצבעוניות. והיה כאן גם סוג של שיעור בגיאוגרפיה עולמית. כלומר: הכר את העולם הגדול שסביבך.

אבל בעיקר זה היה ביטוי לאופוריה של המדינה הצעירה, שמתגאה על כך שדגל ישראל מתנופף ברמה ליד כל דגלי האומות האחרות. היינו עם לבדד ישכון והיה צריך לתת לילדים תזכורת שאנחנו עכשיו כמו כולם.

מן הסתם היה בסוג האלבומים האלה גם ביטוי לכמיהה לטיול בחו"ל (מחוץ לישראל), שנראה אז מעבר להררי חושך. זה שיקף את התפישה הפרובינציאלית שאפיינה את מדינת ישראל הקטנה והמבודדת בעידן שלפני טיסות השכר והתקשורת הדיגיטלית.

אותו דבר אתה רואה באלבומי הקלפים של המכוניות. הם יכלו לפרוח רק בתקופה שבה מכונית היתה בהישג ידם של מעטים ומכוניות יוקרה עוד פחות.


אבי: אני אוהב את הקלפים האלה כי יש בהם פחות גרפיקה, פחות רעש ויותר תוכן.


עוז: שים לב שגם מדינות עוינות לישראל תמיד הופיעו ברשימה של הדגלים. מה שממחיש עד כמה תמיד היינו הוגנים ודמוקרטיים, בניגוד לתדמית שעוכרי ישראל ניסו להדביק לנו. הרי אין סיכוי בעולם שילד ערבי היה אוסף אלבום קלפים שבו דגל מדינת ישראל.

אלבום דגלי האומות. התצלומים באדיבות אבי אדרי


אפרופו קלפים חינוכיים, למיטב ידיעתי סדרת האלבומים המכונה "העולם המופלא" היא המוכרת ביותר בתחום האלבומים בארץ. הקלפים מהז'אנר הזה היו הלהיט בהא הידיעה בשנות השבעים. עבור רבים התכנים הפדגוגיים שלהם היוו ציוד השכלתי לחיים. עדן אוריין, ממדור תמיכת המחשבים באוניברסיטה שלי, סיפר על זה בקטע יוטיוב שהעלה לאוויר.


אבי: מסכים. זו סדרה שהגדירה מחדש את כל תחום אלבומי הקלפים בארץ. עד היום, ניתן למצוא בבתי המכירות ואצל אספני הישראליאנה הרבה אלבומים מסדרת "העולם המופלא", לא רק בגלל הסמליות הישראלית אלא גם משום שמדובר לדעתי ביצירת מופת גרפית. חבל שמערכת החינוך לא משכילה להשתמש בפורמט הזה.

התצלומים באדיבות הדי אור


עוז: ב-2008 התפרסמה ב-Ynet כתבה נחמדה על לארי לייבוביץ, איש מחשבים בן 43 מכפר האורנים, שחזה באלבום הקלפים של בנו הבכור סהר ונוכח שהוא, כדבריו, "ריק מתוכן, עמוס לעייפה באוסף פרסומות על כל פיקסל פנוי בדף. אין שום מידע, ערך מוסף, גירוי סקרנות ודמיון או הקניית ערכים, רק רדיפת ממון וניצול כוח הקנייה של הילדים והוריהם". כאן גמלה בלבו ההחלטה להשלים את הקלפים החסרים באלבום, כדי "להכיר גם לדור שידע, הילדים של אז, ובעיקר לדור שלא ידע, את אלבומי 'העולם המופלא', עם כל העושר הרעיוני והאוצר האינסופי הטמון בהם. החלטתי להראות לילדים בישראל של היום שאפשר גם אחרת, ושלא חייבים לקבל את קלפי 'חבורת הזבל' ודמיהם כגזרה משמיים". מאותו רגע יצאו לדרכם מסעות החיפוש המפרכים אחר האלבומים הנשכחים, בחנויות יד שנייה ובבתיהם של אספנים."


בסופו של דבר, הצליח לייבוביץ להרכיב אוסף מרשים, ובו כמה אלבומים מלאים. השלב השני היה העלאת קלפי האלבומים באתר אינטרנט מיוחד, אותו הקים ותחזק בזמנו הפנוי. גיסו, יוסי הורן, ייעץ וסייע, וגם אמיר כהן, מנכ"ל "נירם" ובנו של גרשון כהן - האיש שייבא את האלבומים מחו"ל - תמך ביוזמה. בראיון לכתבה סיכם לייבוביץ:

"הערך הנוסטלגי מאוד חשוב ,אולם לדעתי הינו רק המתאבן של הפרויקט. אני חושב שילדים והורים היום, ובעיקר כאלו שלא ידעו את 'העולם המופלא', יכולים לראות שניתן לעשות פרויקט מסחרי בהגינות. ניתן להרוויח ואף להעביר ערכים לילדים ערכים שיישארו עימם לאורך כל הדרך עד לבגרותם. ניתן לעורר סקרנות, צימאון לידע ולפתח את הדמיון, ואין שום צורך להגיע למצב של זלזול בקהל הצרכנים הצעיר, למצב של ניצול יצר האספנות ללא שום תמורה ערכית וחינוכית. האלבומים הללו מסמלים עבורי את ישראל האחרת, ישראל שקצת איבדה כיוון בתקופה האחרונה. אלבומי 'העולם המופלא' מהווים תזכורת באופן סימבולי ובזעיר אנפין למצב הלאומי, לערכים שהיו ואינם עוד. אני רואה מסביבי געגוע , כמיהה לשנות את המצב. הגענו לאיזה סוג של גבול לא טוב, והילדים שגדלים לתוך המציאות העגומה של פרסומות והודעות אס.אם.אס, ללא ערכים ושמץ חינוך, הינם השער לשינוי. זהו הפתח לתקווה: החזרת החינוך הבסיסי והטוב עליו גדלנו גם לדור הנוכחי. עדיין לא מאוחר מדי. הייתי רוצה שבני הצעיר עמרי יגדל עם אלבומים כאלו לצידו". (עמיר דרור. 23.5.2008. עדיין מופלאים, Ynet).

היום הדברים היפים האלה נראים כמו חלומות באספמיה. לא רק שהחזון הזה לא התממש, אלא שמשום מה האתר של לייבוביץ כבר לא באוויר. אגב, מעניין שאצל החרדים אלבומי הקלפים כיכבו אחרי שהם כבר פסקו להיות אטרקטציה אצל הילדים החילונים. וכמובן התכנים בהתאם וכך גם הפיקוח ההדוק.

התצלום באדיבות אבי אדרי


אבי: כן, אצלם מהפכת המחשב לא השפיעה על משחקי הילדים. מצד שני תחום האספנות של אלבומי הקלפים רק הולך ומתרחב בעולם. מי יודע מה עוד יצא מזה בגלגול הממוחשב.


עוז: אפרופו חינוך, יש גם את הצד השני של המטבע, כלומר מסרים סטריאוטיפים שלא היו עוברים היום בשקט. למשל, אלבום כמו "פנורמה" שכולל קלפים שמזהים דמויות לפני השתייכותם האתנית: "ערבי ישראלי", "ערבי מבאר שבע", "טיפוס צבר".


אבי: כן, היום זה לא היה עובר.


עוז: נדמה לי שגם סדרת "חבורת הזבל" וכל החיקויים שצמחו בז'אנר הזה ("חבורת המוטרפים", "פסיכי בריבוע", "בית ספר למופרעים", "הקולים", "קלסטרון המבוקשים" ועוד) היה מעורר היום התנגדות מקיר לקיר. נכון שגם בתקופה שהקלפים המדהימים הללו יצאו לאור היו ביקורות קשות על התכנים שלהם, כולל בעיתונות, אבל היום, דווקא בתקופה שבה החינוך קורס, אנשים יותר רגישים בכל הנוגע לתכני חינוך. אפרופו, לא מזמן פורסם בכתב העת מדעי מאמר מלומד ומאיר עיניים על "חבורת הזבל". הוא מספר שם בין השאר על התגובות השונות לתופעה (נוי עידו, תשפ"א. 'חבורת הזבל': על קריקטורה, סטירה וסירחון פוליטי, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ל"ד, 211-252).

כתבה בעיתון חדשות, 29.121993.


אבי: בחייך, בעידן של היום, שבו צעירים חשופים לכל הזבל התקשורתי שמסביב, התכנים של "חבורת הזבל" נראים כבר כמעט חינוכיים.


עוז: היה משהו חתרני ובאמת משעשע בז'אנר של "חבורת הזבל", אבל אני לא בטוח שהיסוד הזה קיים בז'אנר "לא חינוכי" ומאד פופולרי נוסף בתחום אלבומי הקלפים: מופעי ההאבקות החופשית, או כפי שזה נקרא פעם: WWF (World Wrestling Federation). אמנם הכל שם מוקצן וקריקטוריסטי אבל לא בטוח שהילדים הבינו את זה כך. כאן המקום להסביר לקוראינו, שלא הכירו את לקס לוגר ויוקוזונה, מה זה בדיוק היה. מדובר בחברה פרטית שהפיקה מופעי בידור בעיקר בתחום ההיאבקות המבוימת. המשתתפים זייפו (בגלוי) קרבות ששילבו אמנויות לחימה שונות, כאשר התוצאות תמיד נקבעו מראש. המופעים הללו שילבו אלמנטים מהתיאטרון ומהקרקס, וכללו בהחלט מרכיבים אקרובטיים. אבל זה לא היה ספורט במובן הרגיל של המילה אלא יותר מופעי בידור עם תסריט - מעין מופע בידור בעל תסריט ידוע מראש. על הבמה נאבקו תמיד "רשעים" מול "גיבורים" שפיתחו גם מעין יריבות ביניהם. לכולם היה שם במה מפוצץ שהקהל כמובן הכיר. הקהל באולם נהנה לשתף פעולה עם הפיי היאבקות כי היה בזה ממד של שעשוע ואלימות. מילונים צפו בקרבות האלה בטלויזיה כמעט בהתמכרות. הקלפים היו המשך טבעי של הפסטיבל.

ה-WWF, שלימים שינה שמות והוליד גם מתחרים, נעשה לבידור פופולרי מאד בארה"ב בשנות השמונים, כאשר בעלי השליטה על החברה הגו את מופעי ה"רסלמניה" – אירוע היאבקו גדול ששילב בין קרבות מתוסרטים על תארי האליפות לבין מופעי מוזיקת רוק ובידוק בכיכובים של ידוענים, כמו מיסטר טי והזמרת סינדי לאופר. הכוכב הגדול של אירועי הרסלמניה באמצע שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה המתאבק האלק הוגאן, והחל מ-1985 לערך הוא הוביל את תור הזהב השלישי של ההיאבקות בארצות הברית (הראשון היה בתחילת המאה העשרים והשני היה באמצעה, עם כניסת הטלוויזיה). בהמשך היו עוד גיבורי על (בסגנון קומיקס וקריקטורה), ששיקפו דמויות מגוונות כמו היוקוזונה, הקברן, טטנקה, לקס לוגר, ברט האערט ורייזור ראמן.

בתחילת שנות התשעים הגיעו שידורי ה-WWF לישראל. זה היה דווקא בתקופה פחות מצליחה של הז'אנר בארה"ב, אבל בארץ הפופולריות שלהם הרקיעה שחקים.

אלבום "האבקות חופשית". התצלומים באדיבות אבי אדרי


אבי: זה ז'אנר טלוויזיוני שריתק משפחות שלמות למסך כשהיינו ילדים. ב-1994 תירגמו לראשונה לעברית את אלבום ה- WWF. חברת "דורסל" השתמשה באלבומים הללו לפרסום מוצריה. אפרופו מה שציינת קודם ביחס להבט החינוכי, אני לא ממש מסכים איתך. מבוגרים נוטים לא לתת קרדיט מספיק גדול לילדים. אנחנו הבנו כבר על ההתחלה שמדובר בקרקס מצחיק וכך גם תפסנו את הקלפים האלה. אני לא חושב שהם עודדו אלימות. תחרות פיזית, כולל קרבות, היתה תמיד משהו שמשך זכרים מגיל צעיר.


עוז: אפרופו גברים וגבריות כדאי גם להזכיר ז'אנר נוסף של אלבומים: המערב הפרוע. הנושא הזה היה פופולרי יותר בילדותי. אנחנו קראנו בשקיקה את חוברות "ביל קרטר" ו"רינגו". אגב, אלבום הקלפים שנקרא "המערב הפרוע" הוא ממש סקירה היסטורית, לא סתם סיפור, עם ציורים נהדרים, מקצתם מוזרים. מה שהדהים אותי זה שבאלבום הזה מתועד קרב עם גופות. זה מה שהראו לילדים?! חה חה חה. מצד שני, אולי אפשר לראות בזה סוג של טיפול בחרדה. זה גם עשוי להסביר את הז'אנר של "מפלצות הפחד". פחד אצל ילדים הוא תופעה נפוצה ונורמלית, שמבשילה לצד ההתפתחות התקינה של המוח - כשילדים מתחילים להבין קשרים של סיבה ותוצאה, להבחין בין מציאות לדמיון, ולחוות רגשות שליליים וחיוביים. החברה סביבם מנסה לעזור להם להתמודד עם הפחדים והחרדות שלהם, בין השאר באמצעות יצירות אמנות: ספרים, שירים, סרטים, הצגות ועוד. אני לא ממש מבין בזה, אבל מן הסתם מפלצות האנימציה האלה, שמפעילות את הדמיון, מאמנות את הילד להתמודד עם הפחדים. כמו ההתמודדות עם החושך והחלומות הרעים.