טדג - אמנות אתיופית מסורתית

לגלריית התמונות באתר


קדרות ופסול בתרבות האתיופית המסורתית

במאה ה-14 שלטו באתיופיה קיסרים נוצרים שניהלו מלחמת חורמה ביהודים"ביתא ישראל") ובמוסלמים, וניסו לנצר אותם. משסירבו הולאמו אדמותיהם, וכך הודבק לחלק מהיהודים כינוי הגנאי "פלאשה" - פולשים זרים. מאחר שנמנעה מיהודי אתיופיה, בעלות על קרקעות, הם פיתחו דרכים חלופיות להתקיים – הם היו לקדרים, לחרשי ברזל ולאורגים, ותוצרתם שימשה את הקהילה ונמכרה לשכניהם הנוצרים והמוסלמים. ישיבתם ליד מקורות מים, בשל ההקפדה על טהרה, סייעה במיוחד בהתפתחות תעשיית הקדרות, ושמם יצא למרחוק כמומחים בשריפת הקרמיקה (Shala). במשך הזמן גדל בידודם הכלכלי, החברתי והדתי של היהודים, בשל האמונה התפלה של הנוצרים והמוסלמים כי לקדרות ולנפחות יש כוח מאגי. הם נתפסו כ"בודה" - מעין יצורים על טבעיים שביום מחופשים לאנשים ובלילה הופכים לצבועים. הקדרות הפכה בהדרגה למקצוע נשי, ואֵם העבירה אותו לבתה. עבודת הקדרות נעשתה בעונה היבשה, מאוקטובר עד אפריל, שבה קל יותר לייבש את הכלים, למצוא חומר בערה לשרפתם ולטלטלם ממקום למקום. (ניצן שריג. 2007. אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי, מסע אחר 192).


במשך שנים רבות שימשה הקדרות בכל העולם (וכך גם באתיופיה) כסוג של אמנות שימושית, כלומר ליצירת כלי קיבול, בישול והגדשה. יוצאים מן הכלל היו הכלים המזוהים עם הדת: למשל, מחזיקי קטורת או צלבים שהוכנו בעיקר עבור הפטרונים הנוצרים של האמנים.


בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים כ-75% מבתי האב של ביתא ישראל באזור גונדר ייצרו הכנסה בנוסף לחקלאות, בעזרת קדרות ונפחות. (על התופעה ראו בהרחבה: הגר קדם. 8.5.2012. בין אומנות לאמנות: קרמיקה אתיופית במציאות משתנה. אפריכאן; קדרות ביתא ישראל, ויקיפדיה; מסורות בחומר. פסלונים לתיירים מלאכת קדרות יהודיות מאתיופיה, מוזיאון ישראל;

Quirin, J. 1992. The Evolution of the Ethiopian Jews. Philadelphia: University of Pennsylvania; Messing, S. 1982. The Story of the Falashas: 'Black Jews' of Ethiopia. Brooklyn: Balshon Printing and Offset).


כבר בשנים הראשונות להתאקלמותם בארץ פעלו בארץ מספר קדרים יוצאי אתיופיה. כך למשל, במתנ"ס טאובל במתחם מוזנח בשכונה ג' בבאר שבע פעלה החל משנת 1997 קבוצת אמניות שקיבלו סיוע ארגוני ממתנדבת בשם טובה מרד. הן ייצרו ביחד כלים מסורתיים (רקמה, קליעה בקש, פסול בחימר ועוד) וחפצי נוי. קבוצות מבקרים נהגו לבוא למקום לשמוע סיפורים על קהילת ביתא ישראל, וכרקע לסיפורים הם ראו את האוסף וגם יצרו כלים בעצמם בהדרכת האומניות. מקצת מהכלים נמכרו לתיירים או לנדבנים מחו"ל.


כיוון שעשיית פסלים אסורה ביהדות ( שלוש מצוות לא תעשה אוסרות זאת: איסור עשיית פסל לעצמו, איסור עשיית פסל לאחרים, ואיסור עשיית דמות אדם) – הפרויקט עורר את כעסם של הקייסים. אבל לאחר הסברים ומאמצי שכנוע רבים הם הבינו את הצורך של הנשים להתפרנס ונתנו להן היתר שבשתיקה.


היום פועלים בישראל מספר פסלים וקדרים/יות שמשמרים את המסורת האתיופית בתחום הזה. רוב יצירותיהם נמכר בחנויות ובגלריות שאינן בבעלותם (החנויות רוכשות את היצירות מהם כדי למכרן). אחת הידועות היא טנאת (אתניה) אאוקה. היא נולדה (1960) וגדלה בכפר וולקה שבמחוז גונדר ועלתה לארץ בשנת 1991. כיום היא מתגוררת ועובדת בגבעת אולגה (ראיון נרחב איתה ראו: הגר קדם. 8.5.2012. בין אומנות לאמנות: קרמיקה אתיופית במציאות משתנה. אפריכאן).


טדג - אמנות אתיופית מסורתית. התמונות באדיבות טדג היילו
טדג - אמנות אתיופית מסורתית. התמונות באדיבות טדג היילו

האמנית טדג היילו

מבין הוותיקות והחשובות ראויה לציון גם טדג היילו. היילו נולדה בכפר חולקה הסמוך לעיר גונדר באתיופיה בשנת 1954 ועלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1991. היא אמא ל 3 ילדים (אפרת בת 40 נשואה + 5 , זלקה בן 38 נשוי + 4 וסמואל בן ה30 - נכון ל2021) ומתגוררת בסמיכות לבתה בנתניה. היא התאלמנה מבעלה ב-2014. כבר בנעוריה עסקה באמנות והבינה עד מהרה את הפוטנציאל העסקי שלה (בעיקר כאשר תיירים אמריקאים הגיע לכפר והתעניינו ביצירות שהיא וחברותיה יצרו).


היא מתמחה בעיקר בפיסול מסורתי בחימר (הכל בידיים בלבד). פסליה המרהיבים משקפים את הווי החיים של קהילת "ביתא ישראל". כך למשל, קייסים האוחזים ספרי תורה, נשים השואבות מים מבאר או מניקות את ילדיהן, גברים השקועים במלאכת יד ועבודה חקלאית, גוג'ו ועוד.


יצירותיה מנציחות גם אירועים היסטורים משמעותיים ועכשויים בחיי הקהילה: המסע לסודאן, חתונה ועוד. לעתים היא מכינה פסלים בהזמנה.


העבודות פונות לקהל הרחב – בעיקר לחובבי האמנות האתנית והנאיבית, לבעלי המודעות והרגישות החברתית הגבוהות ולאנשים שמחפשים מתנה אמנותית ייחודית (בני הקהילה הם אחוז זניח מאוד מהרוכשים).


מאז 2010 ועד היום (2021) מציגה ומוכרת טדג את עבודותיה בדוכן במדרחוב האומנים בנחלת בנימין בתל אביב. שם עיקר פעילותה, ולעתים רחוקות יותר היא נותנת קורס/חוג פיסול. למעט בימים שבהם היא נוכחת בדוכן היא מעבירה את רוב זמנה במפגשים חברתיים עם קרובי משפחה ומסייעת בגידול חלק מהנכדים .


משבר הקורונה דחף אותה לבסס יותר את פעילותה בדף פייסבוק (הוא נקרא "טדג - אמנות אתיופית"), במטרה שיהווה מעין חנות און ליין (הדף הוקם עוד לפני פרוץ המשבר).


כתיבה: עוז אלמוג