top of page

מבוא לישראליאנה - חלק א

מחבר: עוז אלמוג, 2022 (כל הזכויות שמורות)


מהדרמות הגדולות לדרמות הקטנות

המחקר ההיסטורי הושפע מאז ומעולם מתפישות תרבותיות ובו בזמן השפיע עליהן. לכן היה זה אך צפוי שבשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר תפישות יסוד בתרבות המערבית החלו להשתנות בקצב מהיר, גם המחקר ההיסטורי השתנה בהתאם. אחד השינויים היה צמיחת זרם חדש שזכה לכינוי "מיקרו היסטוריה". המיקרו-היסטוריה שמה דגש על מספר מרכיבים:

א. התמקדות במסגרות החברתיות הקטנות ובחיי היומיום. יש שתיארו את הגישה המיקרו-היסטורית כמעין מבט היסטוריוגרפי על חברה דרך חור המנעול, או כתמונה בזכוכית מגדלת שמוסיפה נדבך לסיפור החברתי הגדול. במלים אחרות, פחות התמקדות במדינה, בלאום ובמגמות ההיסטוריות הרחבות ויותר במסגרות החברתיות האנושיות(קהילה, יישוב, משפחה, אנשים פרטיים) ובחיי היומיום.


ב. התמקדות בתרבות החומרית והפופולרית. מחקר חיי היומיום והתרבות הפופולרית אינו שונה מבחינה עקרונית מכל מחקר היסטורי אחר, ניזון מאותם חומרי גלם ומבוסס על אותן שיטות מחקר. עם זאת, ייחודה של המיקרו היסטוריה היא בכתיבת הנרטיב "מלמטה", כלומר בדגש שניתן על הפרטים הזעירים לכאורה שמרכיבים את חיי האדם – הרגלים, חפצים וכדומה.


ג. התמקדות בהיסטוריה העממית. עד שנות השבעים של המאה העשרים מקובל היה לתאר במחקר ההיסטורי בעיקר מגמות ותהליכים המתרחשים בחסות השלטון המרכזי ובקרב השכבה השלטת. היסטוריה של פשוטי העם ושל סגנון החיים העממי היתה כמעט מחוץ למשקפת המחקרית. כל זה השתנה בעולם האקדמי והתקשורתי בשני העשורים האחרונים והטביע את חותמו גם במחקר המדעי. זאת ועוד, רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת אשמית ושל אישים מרכזיים. מחקרי המיקרו של תרבות היומיום מבוססים על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אישי, אינטימי ואנונימי כדוגמת אלבומי תמונות של אנשים פשוטים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם וכדו'.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

ד. התמקדות בעבר הקרוב. במחקר המיקרו-היסטורי מושם דגש על תקופה המודרנית (מסוף המאה ה-19 ואילך). תשומת לב מיוחדת ניתנת לתקופת חיים שבה החוקר/ת עצמו חי או לכל היותר שניים-שלושה דורות לפניו (הורינו והורי הורינו). המיקרו-היסטוריה מתמקדת בעבר הקרוב בין השאר משום שתוואי הלוואי שהשאירו אחריהם הדורות האחרונים גדלו לאין שיעור (כולל עדויות אודיו-ויזואליות): ציורים, תמונות, סרטים ועכשיו קבצי מחשב.


ה. לא רק מדענים מקצועיים. בעבר רק למדענים מקצועיים היה זמן, כסף, ידע ומקורות הנחוצים לאיסוף ולמחקר היסטורי. היום, לעומת זאת, לאנשים רבים, שאינם מועסקים במוסדות להשכלה גבוהה, יש את המשאבים הנדרשים לזה. זו הסיבה שלצד הממסד המדעי והמוזיאונים הרשמיים צמחה תרבות גדולה ומפותחת של תיעוד, שימור, פרסום והנגשה, שיש לה מאפיינים אקדמיים, בידוריים, תקשורתיים, כלכליים, אמנותיים, חינוכיים ופוליטיים. למעשה רוב המתעדים והחוקרים של תרבות היומיום והפולקלור נמצאים היום מחוץ למילייה המקצועי הרשמי (האקדמי): אוצרים, עיתונאים, סופרים, עורכים, ביוגרפים, מספרי סיפורים, אספנים, סוחרים, בעלי חנויות וגלריות, מורים, מדריכי טיולים, ומנהלי אתרי אינטרנט (אתרי מידע, בלוגים, דפי פייסבוק וכו').

המחשה לתופעה הזו אפשר למצוא בספרו של שאול ביבר (מגדולי מספרי הסיפורים של הפלמ"ח) "עלילות הימים והלילות" (2011). ביבר מספר את ההיסטוריה של מדינת ישראל בעזרת כותרות עיתונים, תעודות, כרזות, צילומים, פרסומות ועוד. הפיקנטיות של הספר טמונה בין השאר בחוסר ההבחנה (המרדנית בעליל) בין אירועים קטנים לגדולים. מצד אחד טיבוע הספינה אלטלנה, הקמת המדינה, פתיחת היכל התרבות והוצאתו להורג של המרגל הישראלי אלי כהן בדמשק ומצד שני מודעת אבל על בן גוריון ופרסומות טמפו קולה.












ו. חומר גלם היסטורי מגוון יותר. רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת ממסדית ושל אישים מרכזיים בזירה החברתית. המחקר של תרבות היומיום בנוי על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אינטימי. אגב, רוב המשפחות במדינות המפותחות מחזיקות ברשותן חפצים ומסמכים פרטיים שהפוטנציאל ההיסטוריוגרפי שלהם רחוק עדיין מלהיות ממוצה: אלבומי תמונות משפחתיים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם ועוד (על כך בהמשך בהרחבה). הערה: אם בעבר המחסור בעדויות אמפיריות היקשה על המחקר ההיסטורי, הרי שהיום הקושי המסתמן באופק הוא דווקא לברור מהשפע האינסופי - מה שיביא בסופו של דבר להתפתחות כוח עבודה ממוחשב שימלא ביעילות גדולה יותר מבני אדם חלק גדול מתהליך האיסוף, המיון והשימור ההיסטוריוגרפי.


הסיבות לדגש הגובר על מחקר חיי היומיום והתרבות הפופולרית

א. עם השתכללות מדעי ההיסטוריה (יותר חוקרים, יותר תלמידים, יותר כלי מחקר, יותר מקורות מידע) גדל המיקוד המחקרי ואיתה גם החדירה לתחומי מיקרו (יומיום) שבעבר לא נחקרו באופן אינטנסיבי. למשל, היסטוריה מגזרית, מגדרית, חומרית ועוד.


ב. תורת הפסיכולוגיה, על הסתעפויותיה המחקריות והטיפוליות, הפכה החל ממחצית המאה העשרים לאחד ממוקדי ההשפעה החזקים ביותר על הדמוקרטיות המערביות. וכיוון שהיא מטבעה מתמקדת ביחיד היא גם השפיעה על יצירת דגשי מיקרו בתחום המחקר החברתי-היסטורי.


ז. תרבות המורשת הלאומית שיקפה ותמכה בעבר בהגמוניה החברתית-תרבותית של השכבה המובילה בכל המדינות. אבל בעקבות התפתחות אתוס הרב-תרבותיות ופוליטיקת הזהויות, החל תהליך ביזור של הנרטיב ההיסטורי המשותף. לוויטרינת המורשת הלאומית החלו נוספים בהדרגה אירועים, סיפורים וזוויות הסתכלות של אלה שהודרו ממנה בעבר. במקביל גדל הלחץ של קבוצות שוליים (שהיו גם בשולי הסיפור ההיסטורי) לקבל נתח גדול יותר באפוס הלאומי - מה שהוביל לדמוקרטיזציה של המחקר ההיסטורי.


ח. התפתחות הדיגיטציה ורשת האינטרנט ייעלה והגדילה לאין שיעור את מקורות המידע ואת הנגישות להם, ואיפשרה לגופים ואנשים פרטיים לתרום ולפתח את חקר ההיסטוריה הישראלית בתחומים נרחבים ולהגדיל את הרזולוציה שלהם.


ט. בשנים האחרונות מתחזקת ההכרה שהוראת ההיסטוריה המסורתית נעשית בדרך יבשה ומיושנת, וכתוצאה מכך נוצר אנטגוניזם מובנה למקצוע החשוב. אחד האמצעים להנגיש היסטוריה בכלל ולצעירים בפרט, היא באמצעות "תבלינים היסטוריוגרפיים" מושכים: סיורים וטיולים מודרכים שכוללים גם סיפורי צבע, צפייה בסרטים ובתמונות, וכמובן הפקת תערוכות של חפצים היסטוריים מחיי היומיום.


י. רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים. הם התעניינו בעיקר באירועים רועשים ובמתחים ומאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות גם בתחום ההיסטוריה. גם באקדמיה חדרה בהדרגה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית המתחים והדרמות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.


יא. בשנים האחרונות שוטף את העולם בכלל ואת ישראל בפרט גל נוסטלגי, שתורם מכיוון נוסף להתפתחות חקר תרבות היומיום ובעיקר חקר חפצים וצילומים היסטוריים (על כך בהרחבה בהמשך).


יב. רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים והכתיבו את תחומי העניין במחקר המדעי. הם התעניינו בעיקר באירועים "רועשים", במתחים ובמאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות. בהדרגה חדרה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית הקונפליקטים והדרמות הפוליטיות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.


יג. בעבר, צילומים היסטוריים והקלטות אודיו נחשבו לחומרי גלם היסטוריוגרפיים נחותים (בהשוואה לחומרים טקסטואליים) ולעתים אפילו לבלתי רלוונטיים מבחינה מדעית. הדבר נבע בין השאר מכך שלאנשי-מדע "מכופתרים" לא היו כלי ניתוח וכישורים בתחום הזה, ומכך שהדפסת צילומים עלתה ממון רב. מהפכת הצילום והתיעוד הדיגיטלי, שכבשה את העולם בסערה, שינתה את המצב הזה. הקלות שבה אפשר לשמר ולהנגיש היום מידע ויזואלי (מצלמות דיגיטליות, סורקים, דואר אלקטרוני, אתרי אינטרנט רשתות חברתיות וכו') הגדילה את המודעות האקדמית לנושא ואת השימוש המדעי באמצעים אודיו-ויזואליים. המגמה הזו תרמה הגדילה את רזולוציית המחקר ותרמה להתפתחות המיקרו-היסטוריוגרפיה. זאת ועוד, המהפכה הדיגיטלית הביאה לצמיחה מהירה של מוצרי ידע (תערוכות, אלבומים, ספרים וכו') שעוסקים בנושאים היסטוריים ונוסטלגיים מחיי היומיום.


יד. תרבות היא לא רק דבק חברתי, רשת קשרים וזיכרון משותף, אלא גם מותג וכרטיס ביקור. במשך שנים רבות נטו לתייג ולמתג תרבויות באמצעות המרכיבים המונומנטליים שקטלגו אותן: הנוף הטבעי המיוחד לאזור הגיאוגרפי (בעיקר תופעות טבע מרשימות); יצירות הספרות והשירה; בניני הציבור הבולטים; האמנות החזותית הגבוהה; הניצחונות ההרואיים בשדה הקרב והאסונות הטרגיים שפקדו את המדינה; המנהיגים הכריזמטיים, המטיבים והרשעים; ההמצאות ההיסטוריות והיהשגים החלוציים בכל תחומי החיים (מדע, ספורט, הנדסה וכו') וכיוצא באלה.


המיתוג המסורתי הזה הגדיר גם את אופיו של המחקר החברתי-היסטוריוגרפי לאורך הדורות. מדעני החברה והרוח שהתמקדו במיקרו (אירועים ותופעות זעירות), כדוגמת אנתרופולוגים וחוקרי פולקלור, זכו אמנם להערכה על פועלם המדעי והתיעודי, אבל מחקריהם נתפסו כחשובים בעיקר לניתוח והבנה של שבטים עתיקים, קבוצות פרימיטיביות ותרבות ה"עמך". בשנים האחרונות הולכת ומתפוגגת הגישה הפטרונית, המתנשאת והחד ממדית הזו, שהגדירה בעבר את העיקר והטפל, החשוב והלא חשוב בתרבויות העולם. איתה הולכת ונעלמת ההבחנה בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה". במקביל גדלה ההכרה שהחברה האנושית שוכנת בפרטים הקטנים, כלומר, שמחקרי פולקלור או "עממיות" לא רק מכיילים נכון יותר את המבט ההיסטורי ויוצרים דמוקרטיזציה של התיעוד וההנצחה, אלא חשובים גם להבנת המנטליות החברתית (הדי.אן.אי התרבותי).


האירועים הקטנים, החפצים הזעירים, המזכרות האישיות והמשפחתיות, המשחקים, הקישוטים, הלבוש הלא חגיגי, הסלנג, הבדיחות, המתנות, ההרגלים והחוויות בתחום הפנאי והבידור, הריגושים והתסכולים הקטנים – כולם חשובים לניתוח והבנה הסוציו-היסטורית של כל חברה לא רק משום שהם יוצרו על ידי אנשים ולמען אנשים, אלא גם משום שהם הגדירו את חייהם, טעמיהם וזהותם. חשוב להבהיר: לאיכות יש ויש הירריכה, אבל מהבחינה הסוציולוגית הנמוך והגבוה, הטריוויאלי והמיוחד, השגרתי והנדיר – כולם כאחד מגדירי מציאות וכולם חשובים להבנת החברה והתרבות. יתר על כן, לעיתים דווקא המיקרו חושף את המאקרו. חפץ זעיר, יומיומי ומטופש לכאורה יכול לטמון בחובו עולם ומלואו סוציולוגי. אגב, גם ביחס להגדרת איכות נמוכה או גבוהה צריך להיות זהירים וצנועים, כי לא אחת יש עומק ואיכות במשהו שנראה על פניו כזול ופשוט.

לוט מחזיקי מפתחות. הצילום באדיבות בית מכירות קונגרס הבולאים

טו. התפתחות הכלכלה הגלובלית ותרבות הפנאי והבידור העלו בכמה דרגות את הביקוש וההיצע של האטרקציות התיירותיות. אם בעבר מקובל היה לטייל בעולם בעיקר בקבוצות מאורגנות ולהגיע לאתרי תיירות קלאסיים - מפלים, נהרות, כנסיות, מוזיאונים לאומיים, מבני ציבור עתיקים וכו' - היום רבים מחפשים דווקא את המסלולים והאתרים שמחוץ למיינסטרים, ובעיקר את האטרקציות האתניות הנחבאות בנבכי התרבות המקומית. ההתפתחות הזו הביאה לגידול עצום בכמות, איכות ומגוון המוזיאונים, הגלריות, התערוכות וחנויות הויטג'. המגמה הזו הגדילה באופן משמעותי את נפח ורזולוציית המידע ההיסטורי על התרבות החומרית/יומיום.


דוגמא בולטת במיוחד לשינוי בביקוש, שהביא לשינוי גם בהיצע, היא תרבות המזון. אם בעבר רוב התיירים חיפשו לטעום בעיקר מאכלים לאומיים שלא הכירו במולדתם (פיצה, המבורגר, איטריות סינית), היום, בעקבות בינאום המזון, הם מחפשים דווקא את אוכל עממי, את מסעדות רחוב והדוכנים הקטנים.


טז. לויקיפדיה נודע תפקיד חשוב מאד בפיתוח המבט המיקרו-היסטורי, משום שרזולוציית התיעוד שאימצה לעצמה הגיעה לרמה גבוהה מאד והכיסוי החל לכלול עם הזמן אינספור ערכים מהתרבות הפופולרית וחיי היומיום - מה שבראשית דרכה עורר מחלוקת עזה בין התורמים ו"קמוטי הגבות" אודות מה ראוי להיכלל באנציקלופדיה הדיגיטלית. הויקיפדיה גדושה ומלאה היום מידע רב ערך ומעודכן על נושאים היסטוריים וסוציולוגים שבעבר זכו להתעלמות מחקרית ותיעודית מוחלטת. מבחינה היסטורית, הויקפדיה ניצחה את ה"בריטניקה" בין השאר בשל הזווית התיעודית הרחבה שאימצה.


מיקרו-היסטוריוגרפיה בישראל

תרבות האיסוף, השימור והמחקר ההיסטוריוגרפי והסוציוגרפי היתה מפותחת במדינת ישראל משחר קיומה ולמעשה עוד קודם לכן (בתקופת היישוב). היא טבועה במסורת היהודית הלמדנית ארוכת השנים ובתנועה הציונית, שאימצה אתוסים מודרניים של תיעוד ומחקר לצרכים מדעיים, משפטיים, מדיניים, אמנותיים ועוד.


חקר ההיסטוריה מפותח במקומותינו גם משום שהאקדמיה הישראלית התברכה בהיסטוריונים רחבי אופקים ומעוף שהניחו תשתית מדעית מתקדמת כבר מראשית דרכה של הדיסציפלינה האקדמית במקומותינו. הוא מפותח גם בשל היותה של החברה הישראלית סקרנית, חקרנית ודמוקרטית ביסודה – חברה דינמית, המחשיבה מאוד את ערכי השקיפות והנגישות הציבורית למידע.


עם זאת, גם בישראל המחקר המיקרו היסטורי לא היה מפותח דיו עד לשני העשורים האחרונים, מכל הסיבות הכלליות שתוארו לעיל. אבל היו עוד שתי סיבות שייחודיות בעיקר לישראל:

א. החברה הישראלית הצעירה, שנולדה לפני פחות ממאה שנים, התבגרה והתמסדה והיא יכולה עכשיו להתפנות לעסוק יותר ב"זוטות החיים".


ב. ההיסטוריוגרפיה הישראלית היתה במשך שנים רבות מגויסת בשירות הלאום. כאשר הדבקות הלאומית נחלשה (מכל מיני סיבות שלא נפרטן כאן) היא פינתה דרך להיסטוריוגרפיה ניטרלית וביקורתית יותר, ובעיקר היסטוריוגרפיה שמתמקדת יותר באדם הפרטי, במשפחה, בקהילה ופחות במסגרות הגדולות (מדינה, תנועה, מפלגה, ארגון וכו').


ג. במשך שנים רבות נעשו המחקר, התיעוד והשימור ההיסטורי של תקופת הישוב ומדינת ישראל בעיקר במסגרות האוניברסיטאיות והתמקדו באירועי מפתח (ברמת המאקרו) פוליטיים, כלכליים וביטחוניים ובדרמות הלאומיות הגדולות שהופיעו בכותרות העיתונים ובמהדורות המרכזיות. לא ניתן משקל היסטוריוגרפי משמעותי לאירועים העממיים, שיצרו את סגנון החיים הישראלי לדורותיו: הגיבורים הקטנים, ההרגלים והדפוסים המשפחתיים והקהילתיים, עולם הצריכה והבידור, הרגישויות האסתטיות, הטעמים, האופנות וכדומה. כל אלה הפכו רק משנות השמונים של המאה העשרים למוקד עניין, בשל תהליכי הדה-צנטרליזציה המואצים שעברה מדינת ישראל החל מאותם שנים. במלים אחרות התפתחות השוק הכלכלי החופשי בארץ תרמה להתפתחות שוק חופשי יותר בתחום המורשת ההיסטורית.


המיתוג התרבותי

ספק אם המושג "אמריקנה" נולד במדע. יותר סביר שמקורו בתקשורת או באמנות/בידור. אבל זה לא גורע מהאמת הסוציולוגית שהוא אוחז. "אמריקנה" הוא מושג המתייחס, בפירושו הרחב ביותר, למכלול הדברים הגשמיים או המופשטים המזוהים באופן מובהק ובלעדי עם התרבות האמריקאית.


יש איזו רשימה מוסכמת ומצטברת של תופעות חברתיות: איקונות/דמויות/אירועים/מבנים/חפצים/מנהגים ומוסכמות - שנחשבות אמריקאיות במובהק, כלומר שנוצרו בארה"ב או לפחות התפתחו בעיקר בתוכה והפכו למוכרות ונפוצות בקירבה. הן אוצרות בתוכן את המנטליות האמריקאית – כלומר "הדי.אן.איי התרבותי" של אזרחיה בעבר ובהווה.

אלה תופעות שמתייגות ומייצגות את ארה"ב הן משום שהם מתמצתות וממתגות בעקיפין את ההווי האמריקאי הטיפוסי, והן משום שהפיקנטריה והסמליות הטמונות בהן הפכה אותן לאסוציאציות המיידיות שעולות במוחם של רבים, כאשר הם מהרהרים במושג "ארה"ב".


בערך "אמריקנה" בלקסיקון הויקיפדיה הרשימה שמדגימה את מושג ה"אמריקנה" כולל (לצורך הדגמה) את התופעות הבאות: האמפייר סטייט בילדינג; המערבונים; הבהלה לזהב (קליפורניה); בייסבול ופוטבול; אכילת תרנגול הודו בחג ההודיה, אלביס, גשר שער הזהב, מארק טוויין, המבורגר, הבית הלבן, סופרמן, ג'אז, הוליווד, פסל החירות, ברוס ספרינגסטין.


באופן אינטואיטיבי אפשר להבין מדוע כל אחת מהתופעות שנכללות בערך "אמריקנה" בויקיפדיה נחשבות לחלק מ"הויטרינה התרבותית" של המעצמה העולמית החשובה והמשפיעה ביותר בעידן המודרני. כך למשל, מקורו של ההמבורגר הוא אמנם בעיר המבורג שבגרמניה, אבל תרבות ההמבוגרים מזוהה באופן תרבותי בעיקר עם ארה"ב משום שרשתות המזון המהיר נולדו והתפתחו שם. הזיהוי הוא לא רק היסטורי אלא גם סוציולוגי, כי תרבות ההמבוגרים מספר את סיפור מורכב של התרבות האמריקאית והמנטליות האמריקאית: הפסט פוד והשירות המהיר והאחיד, היזמות שמצמיחה אינספור מתעשרים חדשים, חברת הצריכה שמשתעבדת ומתמכרת למוצרי הצריכה שלה, הפופולריציה של המותרות, התפתחות רשתות הענק בעלות הממדים וכוח ההשפעה הדמיוניים ("המקדונליזציה" של העולם שאותו מובילה האימפריה האמריקאית) ועוד ועוד. אגב, השיטה המקובלת ביותר לניתוח מדעי בהקשר זה היא הסמיולוגיה - חקר המשמעויות הסמליות המוטמנות במוצרי תרבות פופולריים.


המושג "ישראליאנה" נטבע בעקבות המונח האמריקני "אמריקנה" והפך למטבע לשון מוכרת בשלהי שנות ה-90 עם התפתחות תרבות הנוסטלגיה והאספנות בארץ. המושג מתייחס למכלול הדברים המזוהים באופן ספציפי עם התרבות הישראלית הפופולרית מתקופת המנדט ועד לשלהי המאה העשרים. תחת מטריית ה"ישראליאנה" נכנסים מוצרים גשמיים שיוצרו בישראל או עברו אדפטציה מקומית (כלים, משחקים, מזכרות וכו') ומופשטים (מוזיקה, שפה וכו') המוכרים לרוב האוכלוסיה הוותיקה בארץ. הם אוצרים בתוכם את "נפש החברה הישראלית" או את הדנ"א התרבותי ורוח הזמן (Zeitgeist) הדורית.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

שורשי הישראליאנה

א. הישראליאנה היא במובנים רבים המשכה הטבעי של היודאיקה - אמנות המזוהה עם ערכים וחפצים הקשורים לדת ולתרבות היהודית. כיוון שחלק גדול מהפולקלור הישראלי – כולל זה החילוני - נבנה על בסיס המסורת היהודית (למשל חגי ישראל), מטבע הדברים ההבדלים בין שני התחומים לעיתים מטושטשים. לשם המחשה, החנוכיה (מנורת החנוכה) היא תשמיש מצווה דתי שהיה בשימוש אלפי בשנים, אבל החנוכיות בתקופת היישוב והמדינה היוו ועדיין מהוות חלק בלתי נפרד מפולקלור החגים של רוב הישראלים (גם הלא דתיים) והן ספגו לתוכן את הפרשנות הלאומית המודרנית (הלא דתית) של חג החנוכה במדינת ישראל. גם העיצובים המקומיים והטקסיות הלאומית שהתגבשו סביב החנוכיות הושפעו מקודים ישראלים וממסורת ארצישראלית של העידן היהודי-לאומי החדש.

ההבדל העיקרי בין יודאיקה לישראליאנה הוא שרוב הפריטים שנכללים ברשימת הישראליאנה (הלא רשמית כמובן) אינן קשורים להווי דתי כלשהו, אלא בעיקר לתרבות היומיום הלאומית הרווחת בישראל (זו המשותפת לרוב חלקי החברה).


ב. שורש נוסף לישראליאנה הוא התפתחות אמנות בצלאל. עם היוסדם של התנועות הציוניות והקונגרסים היהודיים בסוף המאה ה-19, החלה גם זריחה של אומנות ציונית חזותית חדשה שעיקר מטרתה היה לייצר תעמולה ציונית באמצעות ציורים, פסלים, כרזות, צעצועים, סרטים, תצלומים, בגדים, חפצי נוי ועוד). כך למשל היצירות של אפרים משה ליליין, הרמן שטרוק ושמואל הירשנברג. בית הספר לאמנות "בצלאל", שהוקם בירושלים ב-1906 על ידי בוריס שץ, נחשב כמנוע ההיסטורי החשוב ביותר למגמה הזו. הדימויים שהשתמשו בהם אמני בצלאל היו מצד אחד יהודיים אירופאים ומצד שני אוריינטליים.


יצירותיהם, שכונו בפי כול "עבודות בצלאל", כללו מוטיבים אמנותיים טיפוסיים שנולדו ממגוון השפעות: אמנות תעמולתית לאומנית-אירופאית (קידוש המדינה ומגיניה הנאמנים); אמנות מסורתית ערבית-ים תיכונית (אריחים וכלי קרמיקה ונחושת, קדרות, רקמה בדואית ועוד); יודאיקה (דמויות ואישים מסיפורי המקרא, חפצי קודש מסורתיים, אתרים קדושים ליהדות, כגון הכותל המערבי, קבר רחל, יד אבשלום, קבר זכריה ועוד); כתובות ודימויים עתיקים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות של הבריטים (על גבי מבנים, מטבעות וחפצים אחרים); מוטיבים ציוניים חדשים (מנהיגים מובילים כגון הרצל ונורדאו, נופים וצמחים מקומיים, מבני ציבור עבריים, כגון גימנסיה הרצליה ועוד).

בית ספר בצלאל המשיך לפעול כ"מרכז לאמנות עברית מקורית ולתעשייה החדשה בא"י" במסגרת האוניברסיטה העברית, שהוקמה ב-1925.


חשוב להדגיש: האמנות הארצישראלית השימושית לא רק הפיצה את הערכים, המיתוסים והסמלים הציוניים החדשים, אלא במידה רבה ייצרה אותם תוך כדי תנועה. במובן זה היא היתה אמנות מגויסת, על כל המשתמע מכך. למשל מינון גבוה של פאתוס וקיטש. צרכני הישראליאנה היו "מאמינים אידיאולוגים תמימים" – מה שהפך לימים את פריטי הישראליאנה למעט מגוחכים ומשעשעים - ולכן גם מושא אספנות נחשק ומכיר.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

ג. התעשייה הארץ ישראלית החדשה, שהחלה לצמוח בעקבות גלי ההגירה החל במחצית הראשונה של המאה העשרים, היא גורם נוסף להתפתחות פריטי הישראליאנה. מדובר למעשה במוצרים הראשונים (חלוציים) שיוצרו כאן בכל תחומי הייצור ושרדו עם הזמן.


בשנות השלושים הגיעו ארצה ממרכז אירופה (העליה החמישית) בעלי הון, גרפיקאים, פרסומאים ואנשי דפוס, שהביאו להתפתחות התעשייה הישראלית. נפתחו נמלי חיפה ותל אביב ובתי הזיקוק בחיפה, והוקמו בתי החרושת חדשים כגון "אתא", "יצהר", "שמן", "נשר", "פניקיה", "עלית" ועוד.


רוב המוצרים שנוצרו בבתי המלאכה והחרושת החדשים כללו סממנים מקומיים. הם כונו אז בקרב היישוב היהודי "תוצרת הארץ" (made in Israel). מטרתם של ראשי היישוב הייתה לגרום למתיישבים היהודים החדשים לרכוש את המוצרים הללו הן כדי לחסוך כסף והן כדי לתמוך בעקיפין במפעל הציוני. למטרה זו גם הוקמו מספר מוסדות משווקים, שהתאחדו ב-1936 תחת השם "המרכז למען תוצרת הארץ".


התפתחות התעשייה והמלאכה בארץ הביאה להתפתחות ענף השיווק המקומי. הוקמו משרדי פרסום, בהם "או.קיי.", "צימט", "מלניק", "בינג", ו"מכנר-ווליש", שהעסיקו לראשונה אנשי מקצוע ובעלי ניסיון שיובא מאירופה. בשנת 1935 נוסדה "אגודת הציירים לגרפיקה שימושית" (לימים אגודת המעצבים הגרפיים בישראל) - התאגדות מקצועית שתרמה לרבות בבניית מקצוע העיצוב בארץ והשפה החזותית הארצישראלית.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

מוצרי התעשייה, אשר שווקו בכרזות רחוב, בפרסומות בעיתונות ובקולנוע, הפכו עם הזמן לחלק מפולקלור הלאום הציוני משום ששמות המפעלים, שמות המוצרים ושפת הפרסומות היו בעברית, שלא כמו באירופה שם רובם היו ביידיש. זאת ועוד, הם כללו במקרים רבים את המילה "עברי": אבטיח עברי, ביצה עברית וכו'. והעיקר: הדימויים בפרסומות הבליטו את השגי "היהודי החדש" בכיבוש הקרקע, הבניין, החקלאות, הספורט, ההשכלה והבטחון.

מבחינה סגנונית, העיצוב הגרפי באותה תקופה, שיועד לא רק לתעשייה אלא גם למוסדות התנועתיים והלאומיים, היה נטוע במסורת הריאליזם והמודרניזם הסוציאליסטי שהביאו איתם המעצבים מרוסיה הסובייטית.

מוצרי התעשייה והפרסום של אותה תקופה נחשבים היום פרטי ישראליאנה מבוקשים על ידי מוזיאונים, חנויות ואספנים. אגב, הישגיהם של המשווקים בתחומי הייצור, האריזה, הפרסומת והדפוס הוצגו בשנות ה20 וה-30 ב"יריד המזרח" בתל אביב, שהפך לימים למקור בלתי נדלה לפרטי ישראליאנה.


ד. אמנות טקסית במדינת ישראל הצעירה: חלק גדול מפרטי הישראליאנה כולל סמלי גאווה וזיכרון לאומיים שפותחו, יוצרו והופצו בשנות החמישים בין השאר לצרכים טקסיים (למשל, יום הזיכרון ויום העצמאות) ובירוקרטיים, שהתהוו בד בבד עם התגבשות מוסדות המדינה: החל מבולים, מעטפות ומדליות ועד לכרזות, דגלים, שלטים ושמות מקומות.


ה. גם לחוויה הביטחונית ולפולקלור המלחמות היה תפקיד חשוב בעיצוב סמלי הממלכתיות שמהווים חלק גדול מפנתיאון הישראליאנה (על כך בהרחבה בפרק שעוסק בבטחון).


ו. בשנות החמישים והשישים התפתח בארץ ענף ייצור של חפצי נוי ויודאיקה מקרמיקה ומתכת, שנועדו הן לשימוש וקישוט ביתיים והן כמזכרות סנטימנטליות עבור האוכלוסייה המקומית, תיירים ויהודי התפוצות (בעיקר בקהילות היהודיות בארצות-הברית, באירופה ובדרום-אפריקה).


לקרמיקה הארצישראלית, שהופקה מחומר מקומי, שורשים במסורת שהתפתחה במזרח התיכון. "בית המדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות" של בצלאל פתח בית מלאכה לאריחי קרמיקה דקורטיבית כבר בשנת 1924 ומכאן התפתח הז'אנר כחלק בלתי נפרד מהאמנות הישראלית החדש. סגנון העיצוב של האריחים הושפע מסגנון ה"אר-נובו" האירופאי (מאפייני הסגנון הם קווים ארוכים מפותלים או גליים בהשראת עולם החי והצומח כמו גם גוף האישה) ושילב דימויים יהודים מסורתיים וציוניים חדשים.


ההגירה היהודית הגדולה בשנות השלושים והארבעים הביאה עמה מספר אמני קרמיקה שהקימו בתי מלאכה וסדנאות שביססו והרחיבו את הענף. הבולטים היו חוה סמואל (הקימה ב-1932 את בית המלאכה הראשון לקרמיקה בירושלים), פאולה אהרונסון, הדוויג גרוסמן, מירה ליבס, יעקב לב וחנה חר"ג צונץ.


היצירה הקרמית בישראל עברה התפתחות נוספת בשנות ה-50 וה-60 בשל התפתחות הארכיאולוגיה, האמנות, התיירות והתעשייה הישראלית. בתקופה זו נעשו הצעדים הראשונים למיסוד הז'אנר האמנותי הזה כמוצר נוי המוני, ובכלל ייצור כלי חרס בתבנית יציקה: ספלים, כדים, אגרטלים, מגשים, עציצים, מאפרות ועוד. על הידועים שבמפעלים והסדנאות שהוקמו באותן שנים נמנו, "נעמן" (חיפה), "כל-קרמיק" (חיפה), "קרנת" (קרמיקה נתניה), "בית הלחמי" (תל אביב) "ברור חיל" (קיבוץ ברור חיל), "קרמיקלין" (נס ציונה), "פלקרמיק" (חיפה), "בית היוצר" (רמת גן/פתח תקווה), סדנת הקרמיקה של כפר מנחם, סדנת "בית היוצר" של אהרון ומידא כהנא ועוד. שני המפעלים העיקריים היו מפעל "לפיד" (הוקם ביפו ב-1943) ומפעל "חרסה" (הוקם בחיפה ב-1943) ששילבו טכניקות מתועשות עם עיצוב ועשייה ידנית.


הקמת "המכון הישראלי לקרמיקה וסיליקטים" בטכניון ובבצלאל, פתיחת המחלקה לקדרות בבצלאל, ששכנה במתחם "בית היתומים שנלר", ופתיחת הכשרות של קדרים בסדנאות פרטיות - תרמו מכיוון נוסף להתפתחות הענף באותן שנים מעצבות. לראשונה גם הופקו תערוכות של יצירות אמנות מקרמיקה:כך למשל, בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים, במוזיאון חיפה, במוזיאון תל אביב, בגלריה "מקרא סטודיו" בתל אביב, בגלריה/סדנא של איצ'ה ממבוש ואביבה מרגלית בכפר האמנים עין הוד ובמספר חנויות, ובראשן "משכית". בעשורים הראשונים למדינה צמח גם תת ז'אנר אמנותי של ציורי קיר ששילבו אריחי קרמיקה מזוגגים.


בשנת 1963 ראה אור הספר "אמנות ישראל" בעריכת בנימין תמוז, שבו הוקדש פרק שלם לאומנות הקרמיקה. בשנת 1966 נפתח בתל אביב-יפו "מוזיאון החרס" כחלק מ"מוזיאון הארץ", שהציג את אמנות הקרמיקה העתיקה לצד תערוכות של אמנים ישראלים שהוצגו בחצר הפתוחה של הביתן. בשנת 1968 נוסד איגוד אמני הקרמיקה בראשותו של יוסף בלומנטל.


באופן כוללני בלטה בקרב אומני הקרמיקה, כמו בקרב אמנים ישראלים רבים אחרים באותה עת, השאיפה ליצור דמויים ציוניים "מקומיים", שזוהו עם האדמה, הנוף (בעיקר המדברי) והארכאולוגיה של ארץ ישראל העתיקה (שימוש סימבוליקה תנכ"ית, כנענית וכדומה).


לצד תעשיית כלי הקרמיקה התפתח בשנות החמישים והשישים ענף ייצור זעיר נוסף של אמנות שימושית: חפצי נוי ויודאיקה ממתכת (לרוב פליז שנצבע באמייל או צבע שמן). המבחר היה מגוון, הן בשימושים והן בצורות ובקישוטים: מצלחות פסח, חנוכיות ומזוזות ועד לכדים וצלחות, מאפרות ומפיונים, תומכי ספרים ומערכות כתיבה, פסלונים ומסכות.


החפצים יוצרו ביוזמתם של תעשיינים פרטיים, שפעילותם החלה עוד לפני שנות המלחמה. עם קום המדינה נוספו עליהם יצרנים חדשים, שמקצתם נתמכו על ידי הממשלה. היצרנים והאומנים, שחלקם באו לארץ ממרכז אירופה וממזרחה לפני המלחמה או לאחריה וחלקם נולדו בארץ, ראו ביצירתם גם שליחות לאומית: לבטא ולהפיץ את בשורת הנס הציוני - הקמתה ובניינה של מדינת ישראל.


רוב הפריטים הללו יוצרו בבתי המלאכה והחרושת הבאים: "פל-בל", "אופנהיים", "אורה", "אילן", "ברון", "האחים דייגי", "הקולי", "הדר", "טַפַש", "יעד", "ירושלים", "כנען", "מתכן", "נתן שלגמן", "נגה", "פאר", "פורטונה", "צל-ציון", קדם, קום, רות תמר "ויצ'ו".


בניגוד לחלק מכלי הקרמיקה כלי המתכת לא היו יצירות אמנות במובן הקלאסי כיוון שאת רובם עיצבו בעצמם בעלי בתי המלאכה והחרושת. רק לעתים עבדו לצידם אמנים ומעצבים מקצועיים, שגם הם הוכשרו במסגרות מקצועיות לפרק זמן קצר (רק אחד מן המעצבים בתעשייה זו, מוריס אשקלון, מייסד מפעל פל-בל, זכה להכרה כאמן וזאת בעיקר בארצות-הברית, שם התגורר מראשית שנות השישים.


העיצובים היו בסגנון ארצישראלי, תוך שימוש במוטיבים בנאליים, קיטשיים ולעתים גם עילגים שחיקו בעיקר את יצירות בצלאל (מבקר האמנות גדעון עפרת כינה את החפצים הללו "שעתוק קלישאות מתועשות"). הם היו פופולריים לשעתם, קישטו בתים רבים ואף נמכרו כמזכרות ליהודים בארץ ובחו"ל בשל מחירם הנמוך (בהשוואה לכלי יודאיקה קלאסיים), בשל הטעם העממי שאפיין את רוב המהגרים בארץ באותה עת ובשל הסנטימנט היהודי-ציוני שהוטמן בעיצובם. הם גם היוו עבור המהגרים החדשים מעין תזכורת נוסטלגית לכלים שהם השאירו בבתים שעזבו בארצות מוצאם.


הן כל הקרמיקה והן כלי המתכת, שבמשך שנים רבות נחשבו לשיירים של סבא וסבתא ושרבים מהם נקברו בבוידם, הושלכו לפח או נמכרו ל"אלטע זאכען", זכו בשנים האחרונות לעדנה מחודשת והפכו לפריטי ווינטג' מבוקשים בקרב חובבי נוסטלגיה ואספנים ולחלק חשוב במורשת הישראליאנה.


זה קרה בעיקר בשל פרסום מספר ספרים ומאמרים בנושא לצד תערוכות אתנוגרפיות שתיעדו את התופעה. גם חדירתו של טרנד הרטרו והוינטג' לתוך חיינו המסוגננים תרם לאטרקטיביות המפתיעה של חפצי הישראליאנה הללו בשנים האחרונות (ראו: עפרת, 2015; עפרת 2005; כנען-קדר, 2006).

הכמיהה הנוסטלגית

הנוסטלגיה היא "אחותה הקטנה" של הישראליאנה ובמידה רבה מזינה ומעצימה אותה. למעשה קיימת חפיפה בין שני המושגים הללו ורבים מבלבלים או מחליפים ביניהם. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהמושג ישראליאנה מכוון למאגר הפולקלור הלאומי (על חפציו, טעמיו, ריחותיו וצליליו) ואילו המושג נוסטלגיה קשור לתחושות ולרגשות שהגירויים הללו מעוררים בקרב הציבור הישראלי.


נוסטלגיה ("רפקת" על פי האקדמיה ללשון, מלשון התרפקות), שמורכבת מצירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל) - נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. טבע אותו במאה ה-17 סטודנט לרפואה בשם יוהנס הופר (Johannes Hofer). הוא ייחס את התופעה לשכירי חרב שוויצרים שבזמן שלחמו בארצות השפלה נכספו לנופי ההרים הטמירים של מולדתם. בקיצור, הם התגעגעו הביתה. מאוחר יותר שויכה "המחלה" לחיילים ומלחים שבילו תקופת ארוכות הרחק ממשפחתם.


תפישת הגעגועים כמחלה נבעה מן הסתם, מהעדר ידע פסיכולוגי ומתפישה מושרשת שגבר לא אמור לגלות חולשה ומורך לב ובוודאי לא לחשוף רגשות כאב. במלחמת האזרחים האמריקאית ובתקופת מלחמות העולם השתמשו במילה נוסטלגיה לתיאור חיילים שנתקפו במלנכוליה ונטשו את שדה הקרב. מקצתם התאבדו מרוב צער, חרדות וסיוטים.


במרוצת הזמן השתנה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר געגוע מריר-מתוק - התרפקות על העבר האישי והקולקטיבי, תוך אידיאליזציה של ימים-עברו (בעיקר תקופת הילדות). במלים אחרות, מדובר בזיכרונות רחוקים (למעלה מעשור) וחזקים שקשורים גם ברגשות עוצמתיים. מטבע הדברים לכל בני האדם את הזכרונות הסובייקטיביים שלהם שקשורים לאוסף החוויות שהם צברו במהלך חייהם ולפרשנות הסובייקטיבית שניתנה להם, אבל יש גם נוסטלגיה קבוצתית-חברתית שבנויה מחוויות וזכרונות משותפים שיוצרים נוסטלגיה קולקטיבית. הנוסטלגיה הזו מהווה חלק חשוב בתרבות המשותפת משום שהיא מייצרת סיפור משותף ומחזקת את הסולידריות.

מחקרים מדעיים הצליחו לאתר (באמצעות הדמיית MRI) את האזורים במוח שהרגש הנוסטלגי מעורר, אבל אנחנו עדיין רחוקים מלהבין את המנגנון הרגשי המורכב שהופך זכרונות למארזים נוסטלגיים. מה שכבר ברור זה שלא רק ספרים, מאמרים וסרטים מעוררים בנו רגשות נוסטלגיים עזים אלא גם צלילים וריחות. אבל הנוסטלגיה היא הרבה יותר מזיכרון מתוק. זהו רגש המתעורר בדרך כלל, כאשר מתהווה הכרה חברתית שמשהו יסודי סביבנו השתבש. במובן זה הנוסטלגיה מבטאת גם ייאוש וכאב, על מה שנתפס (בצדק או לא בצדק) כסטייתה של החברה מדרך הישר והטוב.

"כשֶׁאֲנִי אוֹרֵז/ אֲנִי אוֹהֵב לְמַשֵּׁשׁ אֶת הַקַּרְטוֹנִים/ אֲנִי מִתְעַלֵּס עִם הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה, מִתְחַבֵּר לְזִכְרוֹנוֹת,/ כָּל חֵפֶץ שֶׁנִּכְנַס לְקַרְטוֹן הוֹלֵךְ אִיתִּי הָלְאָה/ לְהֶמְשֵׁךְ הַמַּסָּע/ וְכָל חֵפֶץ שֶׁנִּזְרַק יוֹצֵא לְמַסָּע מִשֶּׁלּוֹ./ גַּם חֲפָצִים יוֹצְאִים לְמַסָּע,/ מְחַפְּשִׂים אֶת דַּרְכָּם,/ לֹא הֵם בָּחֲרוּ אוֹתוֹ, אֲנִי בָּחַרְתִּי עֲבוּרָם/ כְּשֶׁאֲנִי סוֹגֵר אֶת הַקַּרְטוֹן אֲנִי סוֹגֵר פֶּרֶק בְּחַיַּי/ עַד הַתַּחֲנָה הַבָּאָה" (שניר פלג, Snir Peleg Facebook, May 27 2020).

חוקרי התרבות הפופולרית מייחסים למושג "נוסטלגיה" משמעות יותר ניטראלית. למעשה המושג "נוסטלגיה" הופך בשנים האחרונות למושג נרדף לענף המתמקד בהיסטוריוגרפיה ובאתנוגרפיה של חיי היומיום, בתיעוד של התרבות החומרית ושל סגנון החיים השכיח והפופולרי.


מדוע אנשים מפתחים רגשות נוסטלגיים?

א. הרגש הנוסטלגי קשור לטבע האנושי. בני האדם נוטים לצרף זיכרונות טובים זה לזה, תוך העצמה מלאכותית של חוויות העבר. המסננת היעילה של הזמן מנפה את השעות הקשות שחווינו, מדחיקה את הכאבים והעצבויות שחווינו ומשאירה "בלב" (מוח) את הרגעים הטובים. לא בכדי הפזמון "Yesterday" שחובר והושר על ידי פול מקרתני נחשב לאחד הפזמונים האהובים בעולם בכל הזמנים. הוא מביע געגוע לאהובה של פעם שהוא גם געגוע לימי העבר.


Yesterday/ All my trouble seemed so far away/ Now it looks as though they're here to stay/ Oh, I believe in yesterday
"אתמול" (Yesterday) היא בלדת רוק של להקת הביטלס שנכתבה על ידי פול מקרטני (תחת הקרדיט הקבוע לנון/מקרטני), והופיעה גם כסינגל באלבום Help!‎ שיצא ב- 1965 כסינגל ומאוחר יותר באלבום Yesterday and Today. השיר, עם הארומה הנוסטלגית המובהקת, נבחר כשיר הטוב ביותר של המאה ה-20 בסקר ה-BBC Radio 2 בשנת 1999; נבחר כשיר הפופ הטוב ביותר של כל הזמנים על ידי MTV והמגזין רולינג סטון; הוכתר כשיר הפופ בעל המספר הרב ביותר של גרסאות כיסוי ("קאברים") אי פעם על ידי ספר השיאים של גינס; דורג על ידי מגזין הרולינג סטון במקום ה-13 ברשימת 500 השירים הטובים ביותר של כל הזמנים; הושמע ברדיו יותר מ-7 מיליון פעמים ויצאו לו יותר מ-3000 עטיפות לסינגל. לשיר יצאה גרסה עברית בשם "רק אתמול", למילים של חיים חפר (לא תרגום) ובביצוע דואט של יפה ירקוני ואריק איינשטיין. במצעד שירי הביטלס של כאן 88 דורג השיר במקום השביעי Yesterday), ויקיפדיה).

אין ספק שהזיכרון הסלקטיבי שלנו, שגם יוצר אצלנו את התמונה והרגש הנוסטלגיים, קשורים לבולטות של אירועים שונים בחיינו על רקע השגרה השטוחה. עם זאת, מחקרים מדעיים גילו שאנו זוכרים אירועים חריגים ומרגשים – לטוב ולרע – גם משום שלהתרגשות יש תפקיד ביולוגי פונקציונלי: היא מסמנת למוח שיש פה משהו ששווה ללמוד ממנו להמשך: רגש שלילי מסמן "היזהר" ורגש חיובי מסמן "שחזר".


מהמדע גם למדנו שהתרגשות הנגרמת בעקבות אירוע דרמטי מובילה להפרשת הורמונים שמשפיעים על תהליך גיבוש הזיכרון לטווח הארוך. ההורמונים הללו פועלים בדומה להוספת מים לקמח, כלומר משמשים כחומר מדביק וממצק עבור הזיכרון.


אגב, יתכן והממצא הזה רלוונטי לעיצוב של הזיכרון וכתוצאה מכך גם של הרגש הנוסטלגי בעידן הדיגיטלי. מצד אחד הלחיצה האינסטינקטיבית על כפתור המצלמה בסלולרי עשוי להעצים ולשמר את רגעי האושר בחיינו. מצד שני, תיעוד יתר באמצעות הסמארטפונים הופך אותנו לאדישים (מרוב גירויים) מרחיק אותנו מהחוויה המיידית הבלתי מתווכת ובעיקר הופך אותנו לעצלים מבחינה מחשבתית. במילים אחרות, כאשר המוח יודע שיש לו על מי לסמוך, הוא לא טורח לעשות את העבודה בעצמו. החשש כאן ש"מיקור חוץ" שאנו עושים לזיכרון בעידן הסלולרי עלול בעתיד לנטרל את הרגש הנוסטלגי שכה חשוב בחיינו.


ב. הנטייה לנוסטלגיה מתעצמת עם בוא הזקנה, כאשר המוח מתחיל לעכל את העובדה המרה שאנחנו לא כאלה חשובים (כפי שהנחנו בצעירותינו) ושכל ימשיך גם בלעדינו, שלא נחיה לנצח ושאין אנו אלא טיפות זעירות וחולפות בנהר הזמן. כלומר זה לא רק הגעגועים לעבר אלא גם הקינה על מה שהחליף אותו ואותנו.


ג. במקרים רבים הגעגוע הנוסטלגי מוציא דברים מפרופורציה ומעוות את תמונת העבר אולי כדי שחיינו לא היו לריק ושהיה להם משמעות האמיתית ולא רק מדוימנת (2021, Routledge). יש המגדירים נוסטלגיה כ"זיכרונות מעבר שמעולם לא היה". אגב, יש מדענים שרואים בנוסטלגיה כלי חיובי לבריחה מהמציאות - חלק ממנגנון ההדחקה שמסייע לנו להתמודד לא רק עם העבר אלא גם עם ההווה והעתיד.


חשוב להפריד בין תחושת ה"געגועים הביתה" (Homesickness) לבין הרגש הנוסטלגי. ראוי גם לציין כי אדם יכול להיות נוסטלגי לאנשים ולאווירה שהייתה ולא תחזור מבלי רצון לחזור לאותה תקופה.


"הכרתי אנשים שמתגעגעים עד כלות למשהו שהחמיצו בעבר, מפני שהיו שקועים עד עומק ליבם אז בגעגועים למשהו שקדם לו. חייהם של אלה מתבזבזים ברצף של החמצות וגעגועים. לעיתים קרובות שואלים אותי אם אני מתגעגע לבגדד. תשובתי היא לאו נחרץ, לא משום שלא אהבתי אותה. אדרבה, כל עוד חייתי בה הייתי קשור בה בכל נימי נפשי. היום אינני מתגעגע אליה, לפי שאני מכיר את העוולות שמעולל הזמן לאהבות ישנות." (סמי מיכאל. 24.102005. 'אומרים שהיה פה שמח', ידיעות אחרונות, עמ' 28-30).
"אוי דורית! איזה אנשים שונים אנחנו! את מתגעגעת לאנשים הפשוטים של פעם, והנה את מוצאת את עצמך מתכתבת עם טיפוס לא-פשוט של עכשיו!את מתגעגעת ליום עבודה של אבי המשפחה, מחושך עד חושך. אינני חושב שהאבות כיום מתגעגעים לזה (בעצם, האם היום עובדים פחות?). את מתגעגעת לצעצועי הפח המתקלף, המתפרקים וחותכים אצבעות (האם הורים כיום אינם ממציאים צעצועים ומשחקים?). [...] אינני מתגעגע לגללי הסוסים ברחובות, ולזבובים, הזבובים, הזבובים. אינני מתגעגע לפליטיות הד.ד.ט. ולפצ'ר העשוי חוט ברזל. אינני מתגעגע לגרבי הבד המתרפטים לחורים תוך הליכה. [...] אינני מתגעגע לתרמילי החאקי עם רצועות עור המנסרות את הכתפיים. אינני מתגעגע לכובע טמבל שחויבנו לחבוש על שערנו המגרד, כי אחרת נמות ממכת שמש. [...] אינני מתגעגע למקדחת היד שלוקח לה שעה לקדוח חור בפס ברזל. אינני מתגעגע לברגים שכל מברג מתחלק מהם. אינני מתתגעגע לציוד חשמל מבקליט שמסריח את הבית כל אימת שיש קצר. אינני מתגעגע לתקליטי 78 שצריך להחליף להם מחט בכל השמעה. אינני מתגעגע לטלפון השכונתי בבית המרקחת. בקיצור, דורית, אינני מתגעגע לא לקוקו ולא לסרפן ולא לבגדי הים עד הברכיים ולא לשינלים של ימי החורף (זה היה לפני התחממות כדור הארץ). אינני מתגעגע לא לשנות השלושים ולא הארבעים ולא החמישים. [... אינני יודע אם לקנא בך או לנוד לך, על געגועיך לאותה 'פשטות' ואותה 'צניעות'. על האושר שאבד. סיפורי אהבה וחושך. ואם להיות פשוט וכנה וקצת גס רוח - אינני מאמין כל כך לכוח זיכרונך. מוטב לנו שנשמח ביחד שכל זה חלף ועבר, ובחסדי האל והטכנולוגיה שוב לא ישוב. אני מתגעגע להווה. כמה טוב שהוא הגיע, ושהוא כזה!" (מכתב של הגיאולוג והמשורר איתמר פרת לחברתו העורכת דורית רוגובוי, "שדלוקה על נוסטלגיה").

ד. העיסוק החברתי בנוסטלגיה חשוב למין האנושי לא רק משום שהוא מבדר ומסייע לתיעוד העבר, אלא גם משום שהוא מעניק לנו פרופורציות נכונות יותר על הקיום האנושי. הוא ממחיש עד כמה המציאות זמנית וחולפת כהרף עין. מה שנראה היום רלוונטי, חשוב, רציני וקבוע, לא יהיה כזה בעוד מספר דורות. העיסוק הנוסטלגי גם ממחיש את כוחה של הטכנולוגיה והתרבות החומרית בעיצוב החברה, ערכיה וסגנון חייה.


ה. הנוסטלגיה מעלה חיוך על שפתנו כי היא יוצרת סוג של הארה על חיי אנוש. היא ממחישה את העיוורון האנושי, את מגבלות החוכמה שנגזרו עלינו "משמיים" ובעיקר את התמימות, שלעולם אינה נגמרת. היא גם מחדדת את זמניות הדברים, כלומר את היותנו גרגר אבק בעולם אינסופי ובזמן בלתי מתוחם. קוצר הראיה האנושית מתעצם בעיקר בתקופה של שינויים מהירים ועמוקים בשל החרדה מאובדן המובן מאליו.


והגדת לבנך

בספר קהלת נכתב: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א' – ט'). אם זה היה נכון, הנביאים לא היו זועמים, העיתונאים לא היה מקטרים, ואנחנו לא היינו מתגעגעים למה שהיה. עם ישראל הוא עם של תקווה וזיכרון: תקווה שניוושע ונחזה במהרה בימינו בגאולה שלמה, וזיכרון של "הימים ההם", שתמיד אינם כמו "הזמן הזה”. למעשה ליהודים יש חובה דתית לזכור וזוהי מצווה המייחדת את היהדות, כנאמר: 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך וייגדך זקניך ויאמרו לך' (דברים לב, ז).


טקסי החגים היהודיים, המבוססים על המקרא ופרשניו, הם חגיגות נוסטלגיה משוכללות ומהנות. זהו זיכרון מהונדס של מאבקי הישרדות, ניצחונות, פרעונים ועמלקים, סוכות במדבר, מַן מהסלע והמן הרשע, מכבים, חשמונאים, מדורות, שמנים מאריכי חיים, נרות ושופרות.


העיסוק בזיכרון הוא גם חלק מתרבות הלמדנות היהודית. תלמידי הישיבות התורניות לומדים מהעבר ומנתחים את העבר כחלק מפיתוח החכמה המשותפת.


היהודים פיתחו דפוס מעניין ויעיל לצורך גיבושם הלאומי: געגוע למשהו שלא חווית בעצמך. הכוונה לחוויה קולקטיבית שאפשר ליטול בה חלק סמלי ורגשי באמצעות דמיון מודרך – כלומר קריאה בכתבי הקודש, כנאמר "זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ" (תהילים קמג, ה). לכאורה כולנו יצאנו ממצרים, כולנו הלכנו במדבר ארבעים שנה, כולנו נכנסנו לארץ המובטחת ולימים (ואת זה קראנו כבר בספרי הציונות, שהמשיכו במסורת ארון הספרים היהודי) גם כולנו ייבשנו ביצות, הפרחנו את השממה ולחמנו בתש"ח.


הערה: יש הטוענים שנוסטלגיה במהותה המלאה יכולה להתקיים רק בקרב אלה שזוכרים אירועים וחוויות שהם חוו בעצמם, או באמצעות אדם קרוב ששימש עבורם "סוכן" או "מתווך זיכרונות" (אב, סב, דוד וכו'). לעומתם יש התופשים את הנוסטלגיה במשמעות הרחבה והאבסטרקטית יותר. לדידם, גם געגועים קולקטיביים (שהם סוג של ערגה מצרפת) יכולים להיחשב לנוסטלגיה.


כיוון שהיהודים הם "עם הספר" הם סיגלו דפוס של תיעוד ושימור חוויות היסטוריות כבר בעת התרחשותן. אפשר לומר שהנוסטלגיה הלאומית של היהודים נוצרת "תוך כדי תנועה", ותרמיל הזיכרונות מתמלא זה אלפיים שנה.

דוגמא טובה לאוריינטציה של עיצוב זיכרון במהלך העשייה עצמה הם הקיבוצים. היו שאמרו שיותר משהקיבוצניקים התיישבו ועבדו את אדמתם הם תיעדו את עצמם באופן אינטנסיבי, למען הדורות הבאים.


"יכול להיות שזה נגמר"

ממתי החלו לרחוש בארץ גלי הגעגועים לימים ראשונים שחלפו ואינם עוד? על כך משיב מתעד וחוקר התרבות אליהו הכהן:

"יש אומרים: החל מסוף שנות החמישים, כאשר שטף את הארץ נחשול של מופעים נוסטלגיים: הסרט 'עץ או פלשתיין', שהוקרנו בו קטעים מתוך יומני קולנוע מתקופת היישוב, המופע "היה היו זמנים", וההצגה 'תל אביב הקטנה', שבה הושמע לראשונה השיר 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'. יש הסבורים שלשיר "היו לילות", שחובר בסוף שנות השלושים, יש יד ורגל בגעגועים אל 'שנות חיינו היפות ביותר'. ויש המקדימים את ראשית הנוסטלגיה הארצישראלית לשנות העשרים, כאשר החלו להרוס את בתי אחוזת בית החד קומתיים עם גגותיהם האדומים וגינותיהם הצמודות, ולהקים תחתיהם בתי קומות. אך מי שיעלעל ביומניהם ובמכתביהם של ראשוני המתיישבים בארץ בעת החדשה, אלה שהשתקעו כאן במאה ה-19 והניחו את היסודות לכל מה שנבנה והתפתח בארץ, ייווכח לדעת כי הגעגועים לימים ראשונים החלו עוד הרבה קודם לכן - בשלהי המאה ה-19, עם התחדשות היישוב. לא עברו אלא שנים ספורות מאז שהוקמו המושבות הראשונות, כשעוד היו בצעדיהן הראשונים, וכבר החלו יושביהן להתרפק על זוהר הימים הראשונים שדהה ועל תחושת רוממות הרוח שקהתה. עד כמה שנראה הדבר מוזר, עוד בעצם ימי העלייה הראשונה חשו אנשיה געגועים אל ראשיתה, כלומר אל ימי השיכרון והאופוריה של תקיעת היתד הראשונה שלהם בארץ" (אליהו הכהן "מתי החלה הנוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה? חדשות בן עזר 865, 15.8.2013).

בתקופת היישוב וראשית המדינה שכנה הנוסטלגיה בעיקר בתרבות הצבאית (הווי הפלמ"ח) ובאגף ההתיישבות הכפרית, שבה פותחה "תרבות המעגל". יוצאת דופן היא העיר תל אביב, בירת האמנים, הסוחרים והבליינים העברית. הגעגועים הנוסטלגיים ל"חולות הזהב של תל-אביב" נולדו כבר בראשיתה של "תל אביב הקטנה" (כלומר הנוסטלגיה כמו קדמה למציאות) ומופיעים ביצירות אמנות רבות שפורסמו לאורך השנים: ספרות, ציור, פיסול, תיאטרון ועוד (גוברין, תשנ"ט). במיוחד זכורים בהקשר זה הרומן המיתולוגי של ש"י עגנון "תמול שלשום", שבו מסופר על צעיר עני שעלה לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה, התיישב ביפו ופרק עול תורה ומצוות. בסיפור שילב עגנון סיפורים רבים שהוא שמע מתושבי יפו באותה עת והדבר משווה לספר אופי היסטוריוגרפי. מתעדים מפורסמים אחרים של ההווי התל אביבי הם שלמה שבא (בעיקר בספרו 'הו עיר הו אם'), נתן דונביץ, אליהו הכהן, וכמובן הצייר והסופר נחום גוטמן בספרו החינני והמיתולוגי "עיר קטנה ואנשים בה מעט - סיפורים ופרקי-הווי על ראשית תל אביב" (1959). סדרת הסיפורים "תמונות יפואיות" של העיתונאי מנחם תלמי, שעוסקת בהווי היפואי הגברי של שנות השבעים והשמונים, היא מופת של כתיבה אנתרופולוגית-הומוריסטית עם ניחוח נוסטלגי מובהק. מאוחר יותר עשה את זה המשורר והעיתונאי עלי מוהר בטור "מהנעשה בעירנו" (הראשון פורסם ב-1984) שנכתב בהומור העדין שייחד אותו. מוהר הרבה לעסוק בעיר תל אביב העכשווית, תוך שיבוץ זיכרונות ילדות משנות החמישים והשישים של המאה ה-20.


חוקרי מהפכות תארו את התקופה הבתר מהפכנית כתקופה של ירידת מתח וכניסה לתהליכי שגרה, שמצד אחד חשובים למימוש ומיסוד החזון האידיאולוגי ומצד שני הורסים את הקסם הראשוני, כלומר את הריגוש הטמון בתקווה המשיחית ובמאבק הסיזיפי. השגרה מולידה תחושות אכזבה וערגה למשהו ערטילאי שכביכול הלך לאיבוד. הגשמת החלום הדמיוני והמלהיב מייצרת פער בלתי נמנע בינו לבין המציאות הריאלית, שהיא לרוב מייגעת ומשעממת יותר. ההבטחה שלא מומשה במלואה, בעיקר לנוכח קורבן הדם, יזע ודמעות שהוקזו, מייצרת התרפקות על תור זהב מדומיין.


ואכן, באופן פרדוכסלי הקמת מדינת ישראל הולידה כמעט באופן מידי את הגעגוע הנוסטלגי לתקופת היישוב. בספרו האוטוביוגרפי "תכלת ואבק: דור תש"ח - דיוקן עצמי" (כתר, 1993) כתב דן הורוביץ, על סוג של מפח נפש שחוו בני דורו ביום שלמחרת: "לבסוף כשזה בא – כמו אחרי כל מלחמה ומהפכה – זה לא היה 'זה'. הכל היה אחרת מהצפוי, דומה לאתמול ועם זאת שונה ממנו, כמעט אותה תפאורה אבל בהצגה אחרת".


והיה כאן עוד משהו: התחושה של רבים מהצברים הוותיקים (בני העשרים, השלושים והארבעים), שגדלו בחממת ההתיישבות העובדת, היתה שמשהו התקלקל סביבם, משום שהתרבות הילידית הסוציאל-ציונית שעל ברכיה גדלו אכן החלה לשנות פניה בעקבות ההגירה ההמונית והתפתחות הכרך הישראלי החדש: יותר מקומות בילוי (בתי קפה, בתי קולנוע, רחבות ריקודים, רדיו וכו'), יותר בתי כנסת, יותר בתי מסחר ומלאכה וכמובן גם יותר גילויים של אנוכיות אנושית ועבריינות שוליים. לפתע אחזה בהם ההכרה שמדינת ישראל "החדשה" היא כבר לא "הקיבוץ הגדול" ההומוגני, ושמכתיבי הטון התרבותי כבר אינם רק החלוצים המגשימים שהטיפו לחיי התנדבות, הקרבה, אחדות, טוהר וצניעות.


המשוררים, הסופרים, הפזמונאים והמחזאים שעיצבו את הנוסטלגיה הישראלית בשנות החמישים והשישים עשו זאת לא רק משום שמיסוד המדינה החדשה היה כרוך בתלאות רבות - קליטת מאות אלפי מהגרים חדשים, משברים ומאבקים פוליטיים, מיתון וצנע כלכלי ועוד - אלא גם משום שהם עצמם התבגרו מבחינה ביולוגית והחלו להתגעגע לנעוריהם הסוערים בימי התום.


אבל הנוסטלגיה לא היתה רק תופעת לוואי של אכזבה עם בואו של העידן הבתר-מהפכני, אלא גם מרכיב חשוב במנגנון התעמולה הציונית. כלומר חלק מיצירת מורשת מפוארת המבוססת לא רק על העבר היהודי העתיק אלא גם על הישגי המהפכה הציונית, כולל הניצחונות בקרב.


"הנוסטלגיה כלפי העבר היישובי טופחה לפעמים במסגרות ממוסדות", כותבת ענת הלמן: "במהלך 1954 חגגה ההסתדרות את יובל העלייה השנייה ב-1481, כינוסים חגיגיים, 22 נשפי ספורט, 45 הצגות תיאטרון, 21 טיולים לגליל ולנגב, 823 הרצאות, 13 חוברות ושלוש תוכניות רדיו. נימה נוסטלגית בולטת חלשה על תיאור העבר הביטחוני והצבאי. יוצאי הגדודים העבריים הפלמ"ח והבריגדה ערכו כינוסים, נשפים וטקסי זיכרון. הימין אפף בנוסטלגיה לא פחותה את חלקו שלו במאבק. רוב עולים החדשים אימצו בחום את תרבות הנוסטלגיה הישראלית, כחלק מאימוץ הקוד הצברי המקומי, אבל גם משום שביטויי הנוסטלגיה האמנותיים (למשל בזמר) יכלו בקלות להיות מתורגמים גם לגעגועים האישיים שלהם למולדת הישנה שעזבו. טיפוח תרבות הנוסטלגיה בישראל הצעירה היה גם סוג של התגוננות מרוחות השינוי - תרבות חיצונית (מערבית והדוניסטית בעליל) שהופיעה באופק ואתגרה יותר ויותר את התרבות הציוניות הסגפנית." (הלמן, 2020).


קרבות גורליים מייצרים רגשות עזים ולפיכך גם נוסטלגיה עוצמתית - בעיקר געגועים לאחוות הלוחמים ולתחושת הייעוד והשליחות שעמדה בבסיס הקורבן. לכן רק טבעי שחווית הלחימה, שמשותפת לכה רבים בישראל, תיצור גם הצטברות של רגשות נוסטלגיים ותתורגם לאפיקים האמנותיים (ספרים, סרטים, שירים, פזמונים ועוד).

נוסטלגיית הלוחמים טופחה בעיקר במסגרת ההווי הצברי של תש"ח והפלמ"ח שהיה ממגדירי הישראליאנה החדשה. עוד לפני שאבירי החאקי הספיקו לערוך סיכומי ביניים כבר הופיעו יצירות נוסטלגיות מפוארות, כדוגמת ספר הפלמ"ח, "ילקוט הכזבים" ופזמונים סביב המדורה. הלוחמים שרו בלהט ובגעגוע על ימים יפים שהיו, גם כשהימים הללו לא היו עדיין רחוקים ובוודאי לא כאלה יפים, כי הנוסטלגיה מלכדת וקושרת בעבותות רגשיים.

"יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח,/ וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת,/ ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח,/ ותספר על זאת אגב עישון מקטרת./ ומסביב, ומסביב ישב הטף,/ ואישתך גם היא מופלגת בשנים/ תזיל דמעה ותקנח את האף,/ ותיאנח: היו זמנים, היו זמנים... היו זמנים,/ אז במשלט ישבנו,/ היו זמנים,/ לחמנו ואהבנו,/ עכשיו דבר אין להכיר - על המשלט יושבת עיר,/ אולי בזכות אותם זמנים..." (היו זמנים. מילים: חיים חפר, לחן: משה וילנסקי. קיימים 6 ביצועים לפזמון המיתולוגי הזה).

קפיצת הדרך שעשתה האמנות הישראלית החל משנות השבעים התבטאה גם בעליה משמעותית ביצירות נוסטלגיות מקוריות ובתרגום של יצירות מהז'אנר הזה שיוצרו בחו"ל.

"היו ימים, חבר/ אך הם חלפו מהר/ רקדנו וזימרנו "כה לחי"/ לחמנו מלחמות, חלמנו חלומות/ היינו צעירים והיה כדאי". כאלה היו הימים Those Were the Days)) הוא שיר באנגלית שזכה למספר רב של גרסאות כיסוי. את מילות השיר חיבר ג'ין רסקין ללחן של שיר רוסי ידוע שהלחין בוריס פוֹמין. הגרסה הידועה ביותר לשיר היא זו בביצועה של מרי הופקין משנת 1968. זה היה סינגל הבכורה שלה והפיק אותו חבר הביטלס - פול מקרטני. הסינגל הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים בבריטניה ולמקום השני במצעד הבילבורד הוט 100. ברחבי העולם נמכר הסינגל בלמעלה משמונה מיליון עותקים. בישראל יצאה ב-1969 גרסה עברית ללהיט. את המילים תרגם מיקי הרטבי ואת השיר ביצעה ב-1969 שולי נתן. מאוחר יותר ביצעו את השיר גם אבי טולדנו, גבי ברלין ומקהלת אנחנו כאן (Those Were the Days, ויקיפדיה).

הטרנד הנוסטלגי

העיסוק בנוסטלגיה נעשה פופולרי במיוחד בשלושת העשורים האחרונים. להלן אסקור את התופעות ששיקפו וחיזקו כאחד את התחזקות הזיקה הנוסטלגית בתרבות הישראלית:

א. כפי שכבר ציינו לעיל, הרגש הנוסטלגי מתחזק בתקופה של משבר ושינויים תרבותיים מהירים בסגנון החיים. תפישות, מוסכמות והרגלים שהיו מובנים מאליהם במשך שנים הופכים בהדרגה לבלתי רלוונטיים ויוצרים חוסר יציבות וחוסר וודאות. על הגל הנוסטלגי גולשים בעיקר אנשים "שצברו קילומטרג'" בחייהם. הנוסטלגיה מספקת עבורם ערסל חמים וחסר דאגות, עיר מקלט מטרדות ההווה.

"מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן". דייויד סלע, בשבוע הבא - אמריקה, כתר, 2004. "אל גן העדן האבוד אני חוזר/ אל תוך השקט הקרוי - נוסטלגיה". שלום חנוך, דז'ה וו, מתוך אלבומו "יציאה 2", 2012

אין ספק שאנחנו חיים היום בתקופה מיוחדת ורגישה - תקופת דמדומים שבה מסורות-מושרשות ומוסכמות-יסוד שוקעות ומוחלפות בחדשות. קשה להתנבא מה יהיה כאן אפילו בעוד עשור, שכן השינויים הטכנולוגיים מוחקים במהירות נופי תרבות שלמים. מצבנו החברתי דומה במובן זה למצבה של האנושות בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים – כאשר קטר המהפכה התעשייתית החל לנוע במלוא הקיטור קדימה (תרתי משמע).

פרץ הנוסטלגיה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הפרידה מהישן המוכר, לצד תחושת חוסר הוודאות והחרדות מהלא נודע שלפנינו.


ב. הופעת המכונה האוטומטית והתגבשות המטרופולין המערבי ומדינת הלאום דחקו את העולם הכפרי-חקלאי ויצרו פרץ של רגשות נוסטלגיים למה שנראה כהולך ונעלם. היום, עם המעבר לעידן הדיגיטלי המהיר הרגש הנוסטלגי מתעורר מחדש משום שעולם שלם של חפצים שליוו את חיינו תקופה ארוכה הולך ונעלם. המוצרים הדיגיטליים היו ללא ספק עוד שלב בשחרור האדם מהמטלות הסיזיפיות. הם שיפרו את חייו מאד, אבל גם העלימו נופי תרבות שלמים ויצרו געגוע.


בבלוג של מט נובק (Matt Novak) מופיעה סדרת גלויות שצוירו ב-1900 ביוזמת מפעל גרמני לשוקולד. ציירי הגלויות ניסו לדמיין כיצד ייראו החיים בעוד 100 שנים, כלומר בשנת 2000. מסתבר שפה ושם הציירים היו די בכיוון (כמו תיאטרון מוקרן, צוללת, ספינות אוויר או בתים יבילים) אבל יש תחזיות שמופיעות בגלויות שעדין ממתינות למימוש – למשל, מכונה ליצירת מזג אוויר נוח. אם התמונות הללו גורמות לכם לחייך (והן אכן משעשעות מאד), היו סמוכים ובטוחים שהדמיון המודרך שלנו - שמכתיב גם ריבים פוליטיים - יצחיק עוד יותר את אלה שיתבוננו בנו בעוד מאה שנים.


ג. החיים הפוסט-מודרניים מתאפיינים בקצב גבוה של גירויים ומטלות ובלחצים הולכים וגוברים שמולידים עליה עצומה בסטרס. הפופולריות של הנוסטלגיה בימינו משקפת איפוא גם געגועים לקצב החיים הרגוע יחסית שאפיין את עולם האתמול. אגב, מחקרים מדעיים אכן מצאו שנוסטלגיה מסייעת להרגיע סטרס, מקלה על כאבים (בין היתר משום שהוא יוצרת סוג של חמימות) ומשפרת את הבריאות והחוסן הנפשי משום שהיא מרחיקה מחשבות שליליות טורדניות, מעודדת התנהגות "פרו חברתית" (למשל, שירה משותפת) ומחזקת את ההכרה בחשיבות של מערכות יחסים יציבות אגב, לאחרונה החלו להשתמש בנוסטלגיה כטיפול נפשי. כך למשל, בבתי חולים שמטפלים בחולים דמנטיים, לפעמים מקימים 'מסדרון זיכרונות', שיש בו תמונות, ריחות ומוזיקה מהעבר של כל אחד מהמטופלים, כדי להחזיר להם רסיסי זיכרון ולשפר את מצב רוחם. ההשפעה של האפקטים הללו לא פחות ממדהימה.

"לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. [...] כשאני חושבת על כל הזמן הפנוי שהיה לסבתא שלי מול קמצוץ הזמן הפנוי שיש לי היום, שגם הוא הולך ומצטמצם – אני רוצה לצעוק: די! מספיק! תרגיעו! תנו לי קצת שלווה. כמה שעות של שקט. שיחה רגועה בבית קפה מבלי לבדוק פידים ואימיילים ומבלי לענות לסלולרי. ארוחה שלא מופסקת באמצע בגלל טלפון או סמס. טיול נינוח ברחוב ללא צורך למלא איזו משימה הכרחית או איזו שליחות דחופה. אני לא רוצה יותר לרוץ. לא רוצה ששליחי פיצה על קטנוע יהיו מעורבים בתאונות דרכים מכיוון שהם התחייבו להגיע אלי תוך חצי שעה. לא רוצה אינטרנט בקצב של 100 מגה. לא רוצה אפליקציה מדהימה שתחסוך לי זמן. לא רוצה שהעולם ידהר בקצב מטורף שמכפיל את עצמו מידי יום ביומו. די. מספיק. האטו את הקצב. תנו לי זמן לנשום. זמן לחלום. עצרו את העולם! אני רוצה לרדת!!!" איילה רז. 11.8.2013. קיצור תולדות הזמן, בבלוג שלה.
פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

ד. אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר הביקורתיות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מתפישת העולם הרווחת, לנוסטלגיה מתלווה ארומה הומוריסטית. לא עוד התרפקות תמימה ומיוסרת על מה שהיה ולא ישוב, אלא מבט היסטורי מפוכח על עידן חביב אך נאיבי ומגוחך-משהו. המבט הנוסטלגי דומה במובן זה למבטו של האדם הבוגר על אלבום ילדותו - התבוננות שכמעט תמיד מעלה, לצעד העצב, חיוך, תימהון ומעט אכזבה ומבוכה. הגל הנוסטלגי, שיש בו גם סוג של קריצה והגחכה חייכנית של העבר והווה, קשור למגמה הגלובלית של "הסרת הקסם מהעולם" ובכלל זה הסרת הקדושה ממנהיגים, מיתוסים, ארגונים וחפצים. בגרות מחליפה ילדותיות, פיכחון מחליף תמימות, ולעג מחליף פאתוס (אלמוג, 2004). "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי", כתב יהונתן גפן בפזמון הקלאסי "יכול להיות שזה נגמר" (ללחן של שם טוב לוי, באלבום של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה", 1973), שהפך עם השנים לאידיום ישראלי וכותרת לאינספור כתבות נוסטלגיות. מילותיו מבטאות היטב את תחושת ההתפכחות המתוקה מרירה מעידן "הילדות הלאומית" ולמעשה קצת לועג לגל הנוסטלגי.

התקליט הוצג במכירה פומבית. הצילום באדיבות דוקטור ברוך פלח בית מכירות

ה. ישראל היא מדינה יחסית צעירה ולכן רק החל משנות השמונים דורות של ילידי הארץ (ילידי שנות ה-30-70) חצו את גיל החמישים (קו הרכס של אמצע החיים). הדחף הנוסטלגי, שבא עם ההזדקנות האישית ומאוחר יותר גם מות הסבים, ההורים וקרובי המשפחה הגרעינית, קיבל אצלם תמריץ כתוצאה מהתחושה החזקה שילדיהם ונכדיהם - "שלא ידעו את יוסף טרומפלדור" - חיים באווירה שונה לחלוטין מזו שבה הם גדלו בילדותם.

"אי שם עמוק בתוך תוכנו/ טמונים קולות וזכרונות/ מראות רבים שכבר שכחנו/ ספרי פלאים ומנגינות./ כל זכרונות ימים ימימה/ החלומות הראשונים/ וכל מילה של אבא אמא/ שנאמרה לפני שנים. [...] עולם מופלא של ילדותנו/ רדום בפנים בצל צלילים/ איתנו הוא עד יום מותנו/ חבוי בתוך תילי מילים." (חלומות שמורים, מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי).

יתר על כן, לשכבה שהגיעה לגיל העמידה יש היום ממון, ניסיון, ידע וכוח פוליטי וארגוני, שמאפשרים להם לממש "פנטזיות נוסטלגיות" ברמה האישית והמוסדית – תופעה הרווחת בעולם הרחב ולא רק בישראל. רבים מבני דור "הבייבי בומרס" סיימו את המחויבויות המשפחתיות שלהם ומוצאים עצמם עם עודף כסף, שאותו הם בוחרים "לבזבז" על פריטים שמזכירים להם את נעוריהם.


ו. הכמיהה לנוסטלגיה קשורה גם לסוג של התבגרות אסתטית שעוברת על חברת החאקי הישראלית המחוספסת והגמלונית. ישראלים רבים "ראו עולם", צברו רכוש ונכסים, הרחיבו את דירותיהם ושיפרו את ידיעותיהם ואת רגישותם ליופי ואיכות. לכן, הביקוש למוצרים בעלי ערך אמנותי עולה. השינוי הזה ניכר גם במרחב הציבורי. יותר ראשי ערים מקדישים כספים ומחשבה לשימור, שיפוץ ושחזור נכסי תרבות בסביבה העירונית (בתים, כיכרות, פסלים וכו'). המושבה הגרמנית בחיפה, מתחם התחנה ומתחם שרונה בתל אביב, המושבה הגרמנית בירושלים, הרחוב הראשי בראש פינה ובזיכרון יעקב – הן דוגמאות בולטות. כמובן שישראל עדיין רחוקה מאד מאירופה בכל הקשור לשילוב וטיפוח המורשת ההיסטורית במרחב הציבורי, אבל אנחנו משתפרים עם הזמן.


ז. בתקופתנו אנשים רבים נקלעים למשבר אישי, כתוצאה מבדידות (רווקות מתמשכת, גירושין ואלמנות), עייפות החומר (משבר גיל העמידה), גמלאות ארוכה, אכזבות אישיות ורגשי נחיתות (בשל ציפיות מופרזות שהתקשורת מטפחת), משברים כלכליים (חוסר יציבות תעסוקתית) וקנאה (לכולם יש ולי אין). התוצאה היא תחושה רווחת של חוסר נחת שמולידה גם געגוע לעבר (לעתים עבר מדומיין).


ח. התרבות הציונית רבת הקסם והאתגר הגיעה עם הזמן לסוג של מיצוי. תחושת המשמעות שהיא העניקה לרבים מוחלפת בתחושת ריקנות וחוסר טעם. התחליפים צומחים מתוך עולם התעסוקה (למשל יזמות כלכלית), המשפחה (למשל קריירה של הורות) והפנאי. העיסוק באספנות היסטורית, אמנותית ואחרת מספק לאנשים תוכן, עניין ומשמעות קיומית. הוא נעשה מעין "קריירת פנאי" - דבקות כמעט דתית באיסוף הנוסטלגי.


ט. מהפכת הדיגיטל מקלה על תיעוד והפצה של חומרים נוסטלגיים ברמה האישית והמשפחתית. בעבר רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לתעד את הקן המשפחתי, כי מצלמות איכותיות עלו הון וכך גם הפיתוח. ערבי שקופיות והקרנת סרטים משפחתיים (במצלמות 8 מילימטר) נחשבו לבידור פופולרי רק בקרב השכבה המשכילה והמבוססת בישראל. היום, גם השכבות מעוטות ההכנסה יכולות להרשות לעצמן מצלמות סטילס ווידאו דיגיטליות, עם איכות תמונה גבוהה. מצלמות הסמארטפונים שהולכות ומשתכללות עומדות היום לרשות כולם במשך כל שעות היממה. כך ניתן לצלם גם תמונות וסרטונים לא מתוכננים. למעלה מזה, הסורק הביתי ומצגות הפאואר פוינט מאווררים את האלבומים המשפחתיים הדוהים. כמעט כל יום הולדת, בר/בת מצווה או חתונה, משלבים היום "פינת נוסטלגיה" המוקדשת לזיכרונות המשפחתיים. לאחרונה, גם ההוזלה המשמעותית של אמצעי ההמרה מהפורמטים הישנים (סרטי 8 מ"מ, בטה-מקס, תצלומים וכו') מזינה את הסצנה הנוסטלגית המתפתחת.


י. המיזם החינוכי "עבודת שורשים", שהפך נפוץ בבתי הספר במהלך שלושת העשורים האחרונים, תרם ללא ספק להתפתחות תרבות התיעוד המשפחתי והנוסטלגיה הפרטית (נרחיב עליו בהמשך). גם אופנת חגיגות ימי ההולדת בגיל מבוגר (בעיקר בתאריכים עגולים), ימי נישואים ואירועי פרישה, תרמה בכיוון. כדי לשמח את בעל/ת השמחה נהוג להכין לו/ה מצגת צילומי סטילס או סרט וידאו נוסטלגי (עבודת שורשים, ויקיפדיה).


יא. היהודים הצטיינו תמיד באוריינטציה של כתיבה, הנצחה וזיכרון, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים כותבים ומפרסמים ספרי זיכרונות, אישיים ומשפחתיים ואוטוביוגרפיות (לא רק אישי ציבור ידועים אלא גם אנשים מהשורה) הן בשל המודעות שנוצרה לתיעוד אישי והן משום שהפרוצדורה נעשתה קלה מבחינה טכנית, זולה ונגישה מאי פעם: מעבדי תמלילים, סופרי צללים, הוצאות לאור דיגיטליות ועוד.


יב. פריחת הרשתות החברתיות תרמה מכיוון נוסף להתפתחות תרבות הנוסטלגיה בעולם כולו ובישראל בפרט. הישראלים אוהבים לדבר על עצמם ועל עברם ובעידן התקשורת האלקטרונית זה קל ונעים מתמיד. קבוצות רבות של מכרים וחברים מימים עברו התארגנו לרשת מיילים, ווצאפים ודפי פייסבוק, שבהם הם משתפים חוויות וזיכרונות ילדות במלל, בתמונות ובסרטוני וידיאו ומפיקים מפגשים נוסטלגיים משותפים.


פייסבוק השכילה לנצל ולמנף את הדחף הטבעי של האדם לאינטראקציה חברתית ולשיתופיות ואין זה מקרה שהיא הצמיחה אינספור קבוצות שיח שקשורות באופן ישיר ועקיף לנוסטלגיה. לעיתים מדובר בנוסטלגיה קבוצתית (למשל, דף המוקדש לחברי שכבה בבית ספר או לתושבי שכונה או יישוב מסוים) ולעתים מדובר בנוסטלגיה לאומית או עולמית (למשל צילומים של חפצים ואירועים שמעוררים זיכרונות, חיוכים, דמעות וגעגועים).


יג. הזהות המגזרית והעדתית מתפתחת מאד בשנים האחרונות והיא מעוררת קבוצות שהצניעו בעבר את עברן (בשל תחושת השוליות, דחייה והשפלה שנורה בהן) להתבונן על עברן בגאווה ולפתח מסורת חדשה של שימור תרבותי ומבט נוסטלגי על עצמן. זה קורה ברמת המשפחה, הקהילה והיישוב.

"פתחתי דף פייסבוק משפחתי כי חשתי שנוצרה דחיפות כתוצאה מהזדקנותם של אימי ואחיה וכשהיה לי אוויר בלו"ז הצפוף שלי, חשבתי שזה ייתן להם פרספקטיבה, להסתכל אחורה, על ימים טובים יותר של בריאות. בדיעבד, התברר שזה משהו הרבה יותר גדול, משום שאל הדף הצטרפו בני דור הנינים (של סבא וסבתא שלי), בני הנינים ואפילו נכדיהם. בניתוח לאחור הבנתי שבני עדות המזרח מהדור השני והשלישי חיפשו שורשים וזהות, מקום ומקור לגאווה. תחושה שהם שייכים למשהו שורשי, למרות שכול מערכת החינוך תייגה אותה לשוליים של הציונות וקידשה את ההתיישבות העובדת ואחר כך את המתנחלים. הדורות הללו גדלו בערי הפיתוח ובספר הישראלי, כשהם על קו התפר שבין אותם שורשים שהיו להוריהם במרוקו, לבין הישראליות שלא ממש קיבלה אותם (ואף שכנראה התחושה היא סובייקטיבית - היא עדיין תחושה שמניעה את חייהם). המהומה החיובית במשפחה שנוצרה מסביב לדף הפייסבוק, פתאום עשתה סדר במשפחה, החלה למפות אותה, לתת לה שורשים כולל מעין מיתוסים משפחתיים (בן דודי אורי אזולאי ז"ל - משמש לדור הצעיר כמקור גאווה). פתאום למשפחה יש נרטיב שמעצים אותה. אני מודה שהופתעתי ממה שדף פייסבוק עשה למשפחה, אבל זה כנראה צורך שמצא אפיקים להתבטאות" (שמעון (ניקי) עשור, מפיק ועורך בערוץ 1).

דוגמא בולטת למגמה זו אפשר לראות בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "שנות השמונים" (ראו בהרחבה בהמשך). התחזקות המודעות הנוסטלגית בקרב קבוצות שהודרו בעבר מהמנייסטרים התרבותי בישראל (הדרך לתיקון עוד ארוכה) משתקפת גם בהקמתם של מוזיאונים ציבוריים ופרטיים (למשל במגזר הערבי, הדרוזי, הרוסי והאתיופי).

המוזיאון הצ'רקסי בכפר כמא. צילום: צבי הנרי כהן

יד. גל הנוסטלגיה החדש מושפע גם ממגמת הניאו-לאומנות בעולם המערבי – שמקורה העיקרי בתגובת נגד לתהליך המואץ של הגלובליזציה וברתיעה והכעס מהמגמה הליברלית-פרוגרסיבית. מנהיגים רבים ברחבי העולם (למשל, בארה"ב, איטליה, צרפת, הודו, הפיליפינים, ברזיל, פולין, טורקיה, ונצואלה, הונגריה, מקסיקו וישראל) ניהלו בעשור האחרון קמפיינים פוליטיים שהתבססו על הסנטימנט לאומני-פופוליסטי, תוך שימוש מניפולטיבי ברגש הנוסטלגי. כך למשל, סיסמת הקמפיין של דונלנד טרמפ במערכת הבחירות של 2018 היתה "לשמור על אמריקה גדולה".

טו. הביקורת העצמית של האליטה הישראלית החילונית שהחלה להתפתח בארץ אחרי מלחמת יום כיפור, פינתה דרך עם הזמן למבט אוטוביוגרפי יותר מאוזן. התהליך החברתי הזה דומה לשינוי שעוברים בני אדם ברמה האישית. בגיל הנעורים הנטייה היא למרוד בסמכות המחנכים. רק לאחר שמקימים משפחה, מתיישבים לבטח ומתמסדים, אפשר להתבונן בהורים המזדקנים במבט אמפטי יותר ולהתפייס באופן כללי עם העבר. במלים אחרות, ההתבגרות הקולקטיבית, ממש כמו זו האישית, מייצרת פרספקטיבה ומקלה על הסליחה והקבלה ("היינו תמימים ועיוורים, אבל היה בזה גם יופי"). הנוסטלגיה הציונית היא איפה סוג של השלמה מחודשת עם תרבות שנדחתה בעידן "ההתבגרות הלאומית".

התקליט הוצג במכירה פומבית. הצילום באדיבות בית המכירות מדור לדור

טז. מנגד, רבים מבני דור הוותיקים (בעיקר מהשכבה החילונית) חשים שמדינת ישראל התקלקלה מבחינה ערכית, מסיבות מגוונות (כלכליות, פוליטיות, דתיות, דמוגרפיות ועוד). מכאן צומח הגעגוע ל"ארץ ישראל היפה" והטהורה יותר של פעם.

"קום והתהלך בארץ/ סע בוולבו החדיש/ וודאי תפגוש בדרך/ איזה ג'יפ עם נובוריש./ התבונן בכל דרכיה -/ כל מטע , שדה וגן,/ אל תשכח כי זאת הארץ/ היא בסך הכל נדל"ן./ כל קיבוץ היום זה קניון/ כל מושב - מרכז קניות,/ כל חורשה - חניון לרכב,/ כל בוסתן - אולם שמחות. [...] פעם בערה האש בלבבות היהודים/ אך היום האש במנגל/ הלבבות - על שיפודים!/ אז קום והתעלף בארץ (יורם טהר לב, גרסה מעודכנת למילות שירו "קום והתהלך בארץ." (ללא שם מחבר/ת, הופץ בדוא"ל).
"וְהָאָרֶץ תִּשְׁבֹּת, כְּמוֹ הָיְתָה רַק חוֹתֶמֶת/ לְאֵין סְפוֹר מֶחְדָּלִים וּמִקְרִים מְשֻׁנִּים/ וּמְדִינָה בְּטֵרוּף בִּכְבֵדוּת מִתְּנַשֶּׁמֶת, מְלַקֶּקֶת פְצַעֵי לְבָנוֹן הַשֵּׁנִי./ בִּיבֶיהָ פְּתוּחִים וְזוֹרְמִים כְּמוֹ נָהָר,/ אֵין מִי שֶׁיָּקוּם וְיִשְׁאַל עַל שׁוּם מָה,/ וְאִישׁ לֹא זוֹכֵר נַעֲרָה וְגַם נַעַר שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לָהּ מַגָּשׁ עֵת הָפְכָה לְאֻמָּה. [...] דּוֹמְמִים הַקְּבָרִים, לֹא חוֹזֵר שׁוּב הַקֶּסֶם,/ רַק רָאשֵׁי הַבְּרוֹשִׁים עוֹד בָּרוּחַ נָדִים./ בַּמַּגָּשׁ הַיָּשָׁן נֶעֱרָם לוֹ הַכֶּסֶף/ וּפָנַיִךְ שֻׁנּוּ, מְדִינַת הַיְּהוּדִים./ וְכֹל הַפּוֹקֵד מִשְּׁכָּבְכֶם כָּךְ שׁוֹאֵל:/ מָה הַפֶּרֶק הַבָּא בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל?" ("מַגָּשׁ הַכֶּסֶף" אוֹ "מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף", פראפרזה של דן זמיר על "מגש הכסף" של נתן אלתרמן, יוֹם הָעַצְמָאוּת הַ-59).

יז. מדינת ישראל, כמו כל המדינות האחרות בעולם, עוברת בשנים האחרונות שינוי מהיר. תמורות דמוגרפיות, כלכליות, טכנולוגיות, אידיאולוגיות ופוליטיות, משנות תפישות יסוד וכללי משחק חברתיים ויוצרות את מה שמכונה רוח זמן (Zeitgeist) חדשה (יש המכנים את המגמה הזו - "ממודרניזם לפוסט-מודרניזם"). כתוצאה מכך נוצר פער דורי גדול ואיתו גם תסכול שהופך את הוותיקים לבלתי רלוונטיים בעיני עצמם ומוליד ביקורת על הווה שנועדה לאזן את הפער.

"איך שרדנו? כשהיינו ילדים, ישבנו ברכב לא חגורים, ולא היו כריות אוויר. היה כיף לטייל בטנדר ולשבת מאחור. העריסות שלנו היו צבועות בצבעי עופרת מבריקים ורעילים... לא היו סוגרי ביטחון על בקבוקי התרופות, על המגירות ועל הדלתות .. כשרכבנו על אופניים לא חבשנו קסדות ולא היו לנו מגני מרפקים וברכיים. ההורים שלנו לא הגישו תלונות בעירייה כשנפלנו בגלל חורים באספלט. שתינו מים לרוויה מהברז בגינה, או איפה שרק מצאנו. לא היה לנו בקבוק מים מינראליים. בילינו שעות על גבי שעות בבניית מכוניות מארגזים וקוגלאגרים, ולא בדיוק על פי התקן. אך לאחר כמה התנגשויות למדנו לפתור את הבעיות. עצרנו מול העץ או פשוט קפצנו על הארץ... לא הזעיקו שירותי רפואה דחופה אחרי כל נפילה ... הרשו לנו לצאת לשחק בחוץ ובלבד שנחזור בזמן לארוחה... הלכנו לבית הספר כדי ללמוד ולא כדי "לפתח את הפוטנציאל היצירתי שלנו"... כשלא היינו בסדר, המורה נתנה לנו עונש ולפעמים אפילו הרביצה. ההורים שלנו מעולם לא הגישו תלונה. ידענו שזה הגיע לנו. לא היו ניידים... שלחנו מכתבים וגלויות... נחתכנו, שברנו יד או רגל, הלכו לנו כמה שיניים ... אבל אף פעם לא הגשנו תלונות בעקבות התאונות האלה... אף אחד לא היה אשם ... מלבדנו. שיחקנו שוטרים וגנבים, שיחקנו עם נפצים, ואף פעם לא הצתנו רכבים .. חלקנו בבקבוק מים אחד בין 4 חברים... כולנו שתינו מהפיה ואף אחד לא מת מזה. לא היה לנו פליי-סטיישן, ולא MP3, לא נינטנדו, לא משחקי וידיאו, לא הייתה טלוויזיה בכבלים, לא היו צורבים, ולא קולנוע ביתי, לא ניידים, לא צ'אטים, לא אינטרנט וכו' ... לעומת זאת: היו לנו חברים אמיתיים. יצאנו, לקחנו את האופניים, או פשוט הלכנו ברגל לחברים. צלצלנו בפעמון, או סתם נכנסנו בלי לצלצל והלכנו לשחק... לא שלחנו אס אם אסים. לחבר'ה שלנו קראו יוסי, משה ושרה ולא Sacha31, Label75 ou Slup@XX שיחקנו עם מקלות, עם כדורי טניס, בשוטרים וגנבים, תופסת, כדורגל. שיחקנו עם בובות ועם מכוניות מיניאטוריות ולא במשחקי מחשב. לא כולנו היינו תלמידים טובים. מי שנכשל, נשאר כיתה. אף אחד לא הלך לפסיכולוג, או ליועצת חינוכית. פשוט, נשארו כיתה וקיבלו הזדמנות שנייה. מי שלא רצה ללמוד בתיכון הלך לבית ספר מקצועי. וזאת לא הייתה בושה. חווינו את החופש, למדנו מההצלחות ומהכישלונות שלנו, לקחנו אחריות. ולמדנו להסתדר לבד. האם אתם שייכים לאותו הדור ? אם כן, הקדישו דקה למחשבה ושלחו מסר זה לחברים שלכם אולי הם ישכחו, ולו לכמה רגעים, מהחיים המטורפים של היום ויהפכו שוב לילדים שהיו פעם ." (מחבר/ת האנונימי, הופץ ברשת המיילים ב-2017)

הפער הגדול בין העבר להווה גם מעצים את הדחף לסיכומים היסטוריים. תרבות הנוסטלגיה היא חלק ממגמת "אריזת” העבר הקרוב במטרה לפתוח דף חברתי-תרבותי חדש.

"הילדים של מחר לא ילכו לאיבוד כי לכל אחד מהם יהיה סמארטפון עם GPS. הם גם לא יידעו מה זה טלפון קווי, איפה היתה מדינה שנקראה צ'כוסלובקיה ומה לעזאזל אנשים ענדו על היד בשביל לראות מה השעה [...] הילדים של מחר לא יענדו שעונים, לא יידעו שנירוונה היתה פעם להקת רוק, וקיים סיכוי גדול שרבים מהם יתמהו על כך שפעם הכינו שיעורי בית עם דבר מוזר שנקרא עט ומחברת. [...] הסתיימו הימים שבהם שמענו את צליל הסרט חוזר לאחור במצלמה, ונגמרו להם ההליכה למעבדת הצילומים וההמתנה לגלות איך יצאו התמונות. במקרה זה, ההווה בהחלט עדיף על העבר. [...] ההמתנה ליד הטלפון חלפה לה מהעולם. למעשה, עבור רוב הצעירים הסיבה היחידה להחזיק גם בטלפון קווי היא אם הקליטה בבית גרועה." (סוכנויות הידיעות, 30.8.2001. דברים שהילדים של מחר כבר לא יכירו, כלכליסט).
"החזקנו מעמד והגענו לחגיגה,/ אלו שנולדו לפני שבעים שנה./ נולדנו לפני מלחמת העולם השניה,/ עוד לפני שקמה המדינה./ לפני הטלוויזיה, הפקס והגלולה,/ לפני האנטיביוטיקה ועדשות המגע./ לפני המזון הקפוא וצילומי המסמכים,/ לפני מדיח הכלים והסדינים החשמליים,/ לפני שהאדם צעד על הירח ונגע בכוכבים./ לפני ששברו את מהירות הקול והורידו גשם מעננים, לפני המחשב המרכזי והמחשבים האישיים./ לפני הטלפונים האלחוטיים והסלולריים./ [...] לאמריקה הגענו (אם בכלל) בשבועיים הפלגה./ מכונת כביסה היתה אגדה,/ מיקרוגל לא היה לחימום הארוחה./ מקרר עבד על קרח, מקפיא לא היה,/ קניות עשינו בצרכנייה./ קניון היה ואדי עמוק ומרשים,/ רשת שמשה להגנה מפני יתושים./ "גראס" היה דשא באנגלית,/ "רוק" היה הנוזל שבפה.[...] נולדנו רק לפני שבעים שנה, וכל העולם השתנה" (מחבר לא ידוע, "שיר משעשע ונכון לבני שבעים", הופץ ברשת המיילים). [...] "במאה הזאת/ המשורר יכתוב: משיח לא בא, משיח גם לא מסַמס./ במאה הזאת – המאה של נכדי – הייתי רוצה להרגיש בבית... ואינני יכול./ סבא" (אמנון שמוש, "במאה הזאת", הופץ ברשתות המיילים).
[...] "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב"- בדיחה? ואיזה שיר יהיה זה? - דור מזוין? אנו, שנולדנו וגדלנו ושירתנו בצבא, ונישאנו והקמנו בתים וילדנו ילדים, וחינכנו ויצרנו, ועבדנו, ומיסים שילמנו, ומכל רע-הדרנו רגלינו, אנו קמים בבוקר ושיר חדש - אין לנו. עייפנו, יש מין השלמה, ייאוש, הרמת ידיים, דורכים על סף השישים, רוצים ליהנות מהילדים, מהנכדים, לשמור על הבריאות, על לחץ דם תקין, ואולי, אולי אולי, עוד נזכה ונראה שינוי לטובה, רוח אחרת, כי מכאן-אפשר רק לעלות, אין יותר לאן לרדת. ונושאים תפילה בקול ובכוונה, מי ייתן ויבוא שינוי, ותחזור התבונה, הבושה, אהבת הזולת, היושרה. אמן" (שוש מנור, "ילדי דור תש"ח, 5.2.2007).

יח. לאחרונה יותר יישובים ומוסדות (מועצות מקומיות, בתי ספר, יחידות צבאיות, חברות ציבוריות ופרטיות ועוד) מעצבים תרבות נוסטלגית מקומית או פנימית כחלק מהתרבות הארגונית.


יט. במשך שנים זוהתה האספנות והנוסטלגיה בעיקר עם השכבה המבוגרת יותר. אולם, לאחרונה יותר ויותר צעירים נשבו בקסם הישן והחלו להתמחות בתחום, כחלק מתחביב מתגמל. מקצתם מקדישים מזמנם לחקר נושא נוסטלגי ספציפי ומגיעים עם רעיון ("פרזנטציה") למנהלי המוזיאונים. אלה שוקלים את ההצעה ובמידה והרעיון מתאים הם שוכרים את שירותי המציע, שהופך להיות אוצר/ת התערוכה. שתי דוגמאות בולטות הן גיא רז, צלם וחוקר צילום, שאצר מספר תערוכות של צילום ישראלי היסטורי, וערן ליטוין, עורך ומגיש ברשת ב' של "קול ישראל", שהפיק ואצר מספר תערוכות נוסטלגיות.


הדור הצעיר מתחבר במיוחד לנוסטלגיה העדתית, שמקשרת אותו עם המסורת הנכחדת של סבא וסבתא ומאפשרת לו לייצר אמירה פוליטית (קריאה לשוויון ולהכרה ברב תרבותיות).


גם ברשתות החברתיות אפשר להבחין צעירים רבים שמצטרפים לגל הנוסטלגי. יותר ויותר אספנים צעירים מנהלים דפי פייסבוק, פורומים ובלוגים הקשורים לנוסטלגיה צעירה, לאמור: פריטים היסטוריים, ששייכים להיסטוריה היותר קרובה (לפני 1-3 עשורים). התופעה הזאת קשורה בין השאר לקצב השינוי התזזיתי של ימינו. עוד לפני שסגנון חיים אחד מתמסד וכבר מחליף אותו חדש. כך קורה שאנשים צעירים נעשים "זקנים" מבחינת אורח החיים שלהם בתוך זמן שהולך ומתקצר. הטכנולוגיה החדשה פשוט דוחקת לאחור במהירות הולכת וגדלה את החוויות שעיצבו את עולמם. כך קמו אתרי נוסטלגיה העוסקים למשל במשחקי מחשב ובתקליטים ודיסקים.


המשיכה של הצעירים לנוסטלגיה באה מאד שלוש סיבות נוספות:

- בני דור ה-Y וה-Z גדלו בבועה מחבקת שבודדה אותם מתלאות החיים. היציאה לעצמאות בוגרת יוצרת בקרב רבים הלם וקושי להסתגל, שמביאים לכמיהה לחזרה לילדות המוגנת.

- השחיקה מהחיים באוקיינוס הדיגיטלי מולידה חיפוש אחר עוגן של יציבות באמצעות חיבור לעבר.

- הרצון להיות "מג-ניבים" משחק גם הוא תפקיד. יש צעירים שמוצאים בעיסוק בנוסטלגיה אמצעי להבלטת ייחודיותם האישית במרחב העדרי. מקצתם חשים בוז לחיים העכשוויים, על הווייתם השטחית, ומוצאים את האפיק שלהם להביע מחאה בדרך של היקשרות לערכי הנוסטלגיה וסממניה. דוגמא לכך היא המשיכה לפוסטרים של צ'ה גווארה, לספרים ישנים, לתקליטים ודיסקים (בעיקר של רוק כבד) וללבוש וינטג'.


כ. ההתחברות לנוסטלגיה היא עיסוק בהתרגשות, ורגשות הם כידוע מקדם מכירות מוצלח. לכן זה טבעי שבעולם של קווי יצור המוניים ויזמות פרטית, הנוסטלגיה תהפוך לתעשייה משגשגת. זה קיים בכל העולם וגם אצלנו, בפרט שהישראלים נוטים להיות מאוהבים בעצמם.


כא. התפתחות כלכלת הצריכה, השפע והיזמות הולידה אינספור יוזמות מסחריות, שמנצלות בתחכום את הרגשות הנוסטלגיים - בעיקר מוצרי רטרו ווינטאז' שמתכתבים עם סנטימנט הנוסטלגי.


הבהרה: מקורו של המושג וינטג' (Vintage) בעולם הייננות והוא מתייחס לשנת בציר ענבי היין. השימוש בו נעשה בימינו שכיח בעיקר בתחום הריהוט והלבוש ומשמעותו - התיישנות המוסיפה איכות (באנגלית מכנים זאת לעיתים "שאבי שיק"). ברוב המוצרים לא מדובר על התיישנות של ממש אלא על מראה כמו מיושן.


"רטרו" (retro) הוא סגנון ישן (לרוב 15-20 שנה קודם להווה) שחזר לאופנה, אבל בלבוש מחודש. מקור המילה מהקידומת הלטינית "רטרו" שמשמעותה "אחורה", "הפוך" או "בתקופה האחרונה". השימוש בסגנון הרטרו מקובל היום בתחומים רבים: באמנות החזותית (למשל פופ ארט), במוזיקה (למשל תקליטי ויניל), בארכיטקטורה, בפרסום, בכלים לבית (ספלים, סירים וכו'), במשחקי המחשב ובאופנת הלבוש.


דוגמאות של מוצרי רטרו. מימין לשמאל: חנות בזכרון יעקב; סופרמרקט בבולוניה (איטליה). צילום: עוז אלמוג 2016


הערה: צריך להיות מספיק רחוקים מהאירועים ומההווי של פעם כדי לרצות לשחזר אותו. זו הסיבה שגל הרטרו בישראל החל לפרוח ראשונה ב-2007, שישים שנה לאחר קום המדינה.

זאת ועוד, אירועי בידור שקשורים לנוסטלגיה מופקים יותר ויותר בשנים האחרונות והם זוכים לפופולריות גדולה ולכן גם להכנסות שמונות למפיקים: ירידים, פסטיבלים, ימי שוק, מופעי זמר ועוד.

החיבה הגוברת של הישראלים למוצרי ויטנג' קשורה גם להתפתחות הטעם והסגנון הישראלי כחלק מהתבגרותה של המדינה וצמיחתה המהירה לחברת שפע מעודכנת. כמו בכל המדינות המפותחות בעולם, גם בישראל פריטי וינטג' מקשטים חללים ציבוריים (בתי קפה, מסעדות, קניונים ועוד).

שורה עליונה מימין לשמאל: מדשאה ציבורית בפתח תקווה; מלון בתל אביב; קניון קסטרא בחיפה.

שורה אמצעית מימין לשמאל: אולם הרצאות בבית הבימה בתל אביב; האמפי בעין הוד; אולם תרבות ביישוב כישורית בגליל המערבי. שורה תחתונה מימין לשמאל: בית קפה בירושלים; בית קפה בחיפה; בית קפה בירושלים


הוינטג' הנוסטלגי נעשה גם סגנון פופולרי לקישוט דירות פרטיות רבות בישראל, הן משום ששווקי פשפשים נעשו אטרקציה תיירותית בכל העולם והן משום שקל היום לרכוש פריטים כאלה בערוצי הקניות הדיגיטליים.

מבחר דוגמאות של דירות ישראליות המקושטות בפריטי וינטג'


גם האמנים עושים יותר ויותר שימוש ביצירותיהם בחפצי היומיום ובעיקר בגרוטאות (על הפסול בגרוטאות בעולם ראו: גרוטאות שהפכו לאטרקציות תיירות, Ynet, 25.9.2017).

תערוכה של האמנית דליה קינן ביד בטנקין 2015. צילום: עוז אלמוג


דוגמא לפרויקט כזה הוא "כיפת ראובן" בעין הוד. מוזיאון ינקו דאדא משתף פעולה מזה שנים עם קבוצת האדריכלים-אמנים החיפאית בשם “קבוצת תו”. אחד מהמייסדים של הקבוצה שהטביע את חותמו בפרויקטים במוזיאון ינקו-דאדא היה האדריכל והאמן ראובן כהן-אלורו, שהלך לעולמו ב-2009 בגיל 56 לאחר שנפצע אנושות מנפילה מסולם בעת בניית ביתו. על ראובן נכתב שהוא "ידע לגרום לחפצים לחייך, להפיך בהם חיים, ולחבר בין חומר לרוח". לפיכך החליטו חבריו להנציחו בכפר באמצעות כיפת גרוטאות עשויות ברזל: תלת אופן קטן המולחם למריצה ומכונת כתיבה יחד עם וגרוטאות שונות, אשר יאחזו זה בזה בלי שלד.במסגרת הקמת הכיפה התקיימו מספר אירועי איסוף חפצים לבניית הפסל הסביבתי. אחד מהם נקרא“אלטע-דאדא”.

כיפת ראובן בעין הוד. צילום: עוז אלמוג 2020


כב. בשנים האחרונות גם עולם הפרסום עושה שימוש כלכלי מושכל בסמלים נוסטלגיים. המגמה החלה מאז חגיגות השישים של המדינה, כאשר במדיה הישראלית החלו להופיע פרסומות שהציעו מבט נוסטלגי אל העבר, כדי למכור כמעט כל דבר - מחומוס ועד שירותים רפואיים (רוזנברג, 2010; פרץ,2010; ימיני, 2020). כך לדוגמא, חברת Must יצאה עם מסטיק עלמה - שהחזיר ללקוחות לטעם של ימי התיכון. במסע הפרסום של בנק דיסקונט שולב קטע מהסרט "השוטר אזולאי" מ-1971 בגילומו של שייקה אופיר ז"ל. בפרסומות של בנק הפועלים הופיעה דמותו המצוירת של "דן חסכן" (כוכב קופת החיסכון המיתולוגית). בפרסומת לבית חולים אסותא הופיעה סוזי סורפרייז (מהתוכנית "סוזי אנד ג'רי" שהוקרנה בערוץ1 בשנות השמונים) והפרסומת לסלטי צבר התכתבה עם הסדרה החביבה "המסעדה הגדולה" בכיכובו של ז'אק כהן. חיה הלפרין, שכיכבה אז בשעות הבוקר עם התוכנית "שעת כושר", שבה העבירה שיעורי התעמלות, שבה למסך רעננה מתמיד כדי לפרסם את "טבליית הכושר" המיועדת למדיחי כלים. בפרסומת לקופת חולים מכבי שולב ג'ינגל למשקה זיפ משנות השמונים ושתי דמויות בשם "עבר" ו"עתיד" שוחחו ביניהן. חברת כרטיסי האשראי כ.א.ל יצאה עם מסע הפרסום "עם אחד שיר אחד" (על משקל המנון הכוכבים האמריקאים We are the World), שבו כוכבי שנות ה-80 הישראלים התאחדו לשירת צדקה בצוותא בנוסח תוכניות ערב שבת בערוץ 1.

הקמבק של המוצרים הוותיקים, המלווה בקטעי רטרו בפרסומות נועד להשיג מספר מטרות שיווקיות:

1. טרנד הרטרו בנוי על החיבור הרגשי בין המותג מן העבר לבין זיכרונות נעימים של תמונות, טעמים וריחות מהילדות. כידוע, הפקת רגשות חיוביים יוצרים חיבור למוצר.

2. מוצר ותיק נתפש על ידי צרכנים רבים כאיכותי יותר (עמיד ואהוב לאורך זמן). הוא גם נתפס כמותג לאומי וככזה מקושר לרגש הפטריוטי.

3. גיבורי עבר פופולריים (בעיקר כאלה שנעלמו מהנוף) מייצרים אמפטיה מיידית ושיח תקשורתי (איפה היית ומה עשית?).

4. המוצר הוותיק שחזר לבמה יוצר חיבור בין ההורים לילדים (שניהם צורכים בילדותם את אותם מוצרים).

5. כאשר נוצרת רוויה בתוצרים מסוימים, היצרנים מתחילים לחפש אפיקים אלטרנטיביים. אחד הפתרונות הוא לפנות לעבר, להוציא ממנו דברים טובים, לשלב אותם עם ההווה - וכך ליצור קולאז' בין השניים.

6. אפשרויות השימוש הרטרו בפרסומות גדלו לאחרונה לאין שיעור בשל התפתחות האמצעים הטכנולוגיים והנגישות הגבוהה למידע מהעבר (כולל תמונות).

כג. ביסוד הרגש הנוסטלגי החדש עומדת גם הכמיהה הגוברת למוצרים לא מתכלים וידידותיים לסביבה ולאדם ("קיימות"), ליופי שבפשטות ולקצב חיים איטי ושפוי יותר. ישראל, כמו כל המדינות בעולם, עוברת תיעוש מהיר ורוב המוצרים בשוק הם בעלי תוחלת חיים קצרה. לרבים נמאס מהתחלופה המהירה (שהיא גם ניצול מסחרי) והם מתגעגעים למוצרים של פעם, שהיו איכותיים והחזיקו מעמד שנים ארוכות. רבים גם מתגעגעים לעולם פחות תזזיתי ויותר רגוע, שבו אפשר היה לנמנם ב"שלף שטונדה", לקרוא ספרים ולהפריד בין עבודה לבית.


עיתונות ונוסטלגיה

תופעת המיון, הקטלוג והתיעוד של התרבות הפופולרית התפתחה מאוד בארץ בעקבות חגיגות החמישים למדינת ישראל, משום שנוצרה אז מוטיבציה כללית לסכם את מה שהשיגה ישראל תוך חצי מאה. זו היתה גם תקופה של התהוות התרבות הבתר מהפכנית - הביקורתית והנוסטלגית בעליל - ותקופה שבה חלה התפתחות מהירה בכל ערוצי התקשורת הישראליים.


העיתונאים והסופרים שלמה שבא ודן בן אמוץ התמחו בז'אנר הנוסטלגי – שהציג את ההיסטוריה הישראלית מנקודת מבט אתנוגרפית ומחויכת - כבר בשנות החמישים והשישים. ב-1973 הוציאו השנים את הספר "ארץ ציון ירושלים" (הוצאת זמורה ביתן מודן), שכלל בין השאר "לקט מקסים ומצחיק ומפתיע של מאמרים, שירים, כתבות, מודעות, ידיעות ורשימות שלוקטו מהעתונות העברית בארץ ישראל מסוף המאה ה-19: ביקורים ממלכתיים, עליית מחירים, ייסוד מושבה חדשה, עוולות פקידי הברון, הקטר הראשון בירושלים ועוד.


משלהי שנות השמונים של המאה העשרים - עם התרופפות חישורי ה"אמונה הציונית" ודעיכתו של עידן התמימות והרצינות, החלה העיתונות הישראלית להפיק מפעם לפעם כתבות נוסטלגיות שחותמות תקופה. אבל נקודת המפנה בז'אנר היתה היה ללא ספק הגעתה של מדינת ישראל ל"גיל העמידה" - חמישים. הגיל הסמלי הזה היווה הזדמנות טובה לסיכומים ברוח של היסטוריוגרפית חדשה: זה התבטא הן בסגנון הפחות רציני והיותר הומוריסטי והן בתוכן: לא רק אירועים היסטורים דרמטיים (בבטחון ובכלכלה) שזעזעו את אמות הסיפין אלא גם הווי ישראלי יומיומי שמבא את הטעמים, סגנון החיים והפולקלור הישראלי המשותף.


יום העצמאות החמישים למדינת ישראל נתפס כאירוע לאומי מיוחד המחייב גם חגיגות בקנה מידה אחר. הוא גם הצמיח גל חדש בעיתונות של כתבות ומוספים נוסטלגיים. מי שקבע את הטון, ובעצם גם את הז'נאר היה ספרם של דוד טרטקובר ואמנון דנקנר "איפה היינו ומה עשינו, אוצר שנות החמישים והשישים" (הוצאת כתר) שיצא לאור ב-1996. טרטקובר (טרטה, בפי חבריו), הוא מראשוני המעצבים המקצועיים בישראל ואחד מהאבות המייסדים של ענף הנוסטלגיה החזותית בארץ. הוא גם הדמות החשובה ביותר בהנגשת החומר הזה לציבור הרחב. כבר בשלהי שנות השבעים יזם טרטקובר והפיק תערוכות ואלבומים, שהיו מבוססים על האוסף הפרטי שלו, המונה אלפי כרזות פרסום ותעמולה שנוצרו בישראל מתחילת שנות העשרים, משחקי ילדים, אריזות של מוצרים וארכיונים של יוצרים בתחום הגרפיקה השימושית. הוא הוציא לאור ספרים על כרטיסי ברכה לשנה החדשה (1977), על דמות החלוץ באמנות ישראל (1982), על אמנות פופולארית תוצרת ישראל (1984) ועל מגילת העצמאות (1988). החבירה שלו לאמנון דנקנר דמתה באפקט שלה (מעצב ואספן מכאן, וכותב מוכשר משם) לחבירה של נתיבה בן יהודה לדן בן אמוץ, בפרויקט הסלנג משותף שלהם.


"איפה היינו ומה עשינו" נכתב בהומור אמפטי ופטריוטי, ברוח הנוסטלגיה הישראלית, ועוצב בסגנון אלבומי מהודר, שהיה אז בבחינת חידוש בשוק הספרים. הוא הכיל תמונות ואיורים צבעוניים, שנאספו מעיתונים וכתבי עת, אריזות ועטיפות מזון, פריטי משחקים לילדים, בולים ומעטפות דואר, גלויות, סמלים, לוגואים וכרזות. המסר והשפה שיקפו את רוח הזמן התמימה והמגויסת. המתכונת היתה לקסיקאלית, קרי: מונחים ומושגים מחיי היומיום, המלווים בביטויים לשוניים שהיו שגורים באותם ימים רחוקים. בהקדמה ללקסיקון כתבו השניים: הספר משקף "את תמונת עולמם של ילדים ונערים עירוניים, שהתפלחו (=התגנבו) לבתי קולנוע, אספו עטיפות של מסטיקים, שיחקו בגולות, סטנגה וחמש אבנים, קראו באדיקות את ה"הארץ שלנו", הלכו לקייטנות קיץ, החליפו ספרים בספריות השאלה פרטיות, שמעו הרבה רדיו, היו חניכים של תנועות נוער, הושקו בשמן דגים ושמעו אזהרות קודרות מפי הוריהם בדבר הסכנות הטמונות ברוח פרצים..." (עמ' 7).

האלבום שהפך לרב מכר (הוא מהספרים הבודדים שנמצאו על מדף חנויות הספרים למעלה מ-16 שנים ברציפות), היווה השראה לאלבומים רבים נוספים שיצאו במתכונת דומה, סביב נושאים מגוונים; מקצתם אלבומים שהופקו על ידי ארגונים ממסדיים (כמו בית התפוצות או מוזיאון ישראל) ומקצתם אלבומים שהופקו על ידי אספני ישראליאנה באופן פרטי.


בהקשר החגיגות חשוב להזכיר גם את "חמישים לישראל" - ספר בפורמט אלבומי שיצא לאור בשנת 1997, לקראת שנת היובל למדינת ישראל, ובו מובאים בקצרה אירועים מרכזיים שאירעו במדינה או שהשפיעו עליה, מקום המדינה (1948) ועד שנת החמישים (1998) [הספר יצא לאור בהוצאת מעריב על ידי 'אלפא תקשורת'. גרסה נוספת יצאה בהוצאת קוראים וכללה מפתח שמות. עורכיו הראשיים הם יהודה שיף ודני דור, עורכים נוספים הם בן כספית, אילן כפיר ושרה שריג. האחראי על עריכת הצילומים הוא משה מילנר.] הספר ערוך כך שכל שנה מתפרסת על פני ארבעה עמודים, ובהם מתומצתים האירועים של אותה שנה לפי הסדר הכרונולוגי. האירועים החשובים בולטים יותר ומלווים בצילומים. אף על פי שחלק מן האירועים אינו שייך למדינה, כדוגמת מות הנסיכה דיאנה, נכללו גם הם בספר כיוון שהשפיעו על הלך הרוח בישראל באופן קיצוני.


ספר בסגנון זהה יצא באותה שנה בעריכתו של ניסים משעל ונקרא "ואלה שנות 50 למדינת ישראל" (ידיעות אחרונות 1998). כעבור עשור פרסם משעל ספר המשךבשם "ואלה שנות - ישראל 60" (ידיעות אחרונות) המגולל עשור נוסף. כעבור עשור הושלמה הטרילוגיה עם הספר "ישראל 70 – להיות ישראלי" (ידיעות אחרונות 2008). אפרופו אלבומי גאווה ונוסטלגיה לאומית שחותמים תקופה, מן הראוי להזכיר מעין אלבום (לא צבעוני) שיצא פחות או יותר באותה עת (1999) ונכתב ברוח קצת שונה, שבאה כביכול "לאזן" את התמונה הורודה וסולידרית. הכוונה לגליון המיוחד שהוציא כתב העת העיוני "תיאוריה וביקורת" תחת הכותרת: "חמישים לארבעים ושמונה: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל: תיעוד אירועים, מסות ומאמרים" (מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד). הגליון הזה, שנערך על ידי עדי אופיר, כלל מאמרים של כותבים המזוהים ברובם עם ההשקפה "הפוסט לאומית" ולא בכדי עורר פולמוס סוער - שסימן כיוון פוליטי-תרבותי חדש (בקרב האוכלוסיה החילונית המשכילה) - שהשפיע בהמשך על תרבות הנוסטלגיה בארץ.

חגיגות החמישים למדינה הביאו לפרץ גדול של כתבות ומוספים נוסטלגיים, ברוח ספרם של דנקנר וטרטקובר. להלן הבולטים:

- בלייך מאיר, החלוצים -האנשים שהמציאו את כלכלת ישראל כפי שהיא נראית היום, מעריב, עסקים, 29.4.1998

- שנות ה-90 - הסיפורים, האנשים, האירועים, התעופות והמושגים של העשור, ידיעות אחרונות, 7 לילות, 25.12.1998

- גניחובסקי דב, חמישים חמישים, ידיעות אחרונות, מגזין ממון, 28.4.1998.

- מאשה ליאת, נוסד 1948 - הכירו את החברות שנולדו עם המדינה, ידיעות אחרונות, מגזין ממון, 28.4.1998.


אדוות של החגיגה הנוסטלגית המשיכו בעיתונות גם שנה אחר כך:

- מי אנחנו, ומה אנחנו - קווים לדמותו של הישראלי ביום העצמאות האחרון של המאה ה-20, מעריב, מגזין ליום העצמאות, 20.4.1999.

- חמישים ואחד שנות אחריות, משומשת במצב טוב, עצמאות תשנ''ט, ידיעות אחרונות, 20.4.1999.

- דנקנר אמנון, אסיף גיא, אוחובסקי גל, משוגעים, תרדו מהגג - אלבום הניצחון של שנות השבעים, 24.9.1999.

- מאה בכלכלה - האנשים והאירועים שעיצבו את כלכלת ישראל במאה ה-20, הארץ, 15.12.1999.


עם פתיחת המילניום החדש, הפכו המוספים הנוסטלגיים, המסכמים תקופה לז'אנר כמעט טקסי בחגים – בעיקר בראש השנה וביום העצמאות. להלן מספר דוגמאות:

- אומרים שהיה פה שמח - דברים שמתגעגעים אליהם, 6.9.2002, מעריב, מגזין ראש השנה תשס''ג.

- מה יש לך מהאורנג'דה - מוסף שנות ה-80, מעריב, 26.9.2003.

- ישראל 56 - אז מה היה לנו... מזון, תחבורה, בניה, תקשורת, אופנה קוסמטיקה ועוד, ידיעות אחרונות, מוסף פרסומי מיוחד ליום העצמאות, 26.4.2004.

- פטרסבורג עופר, רק בישראל - 15 המצאות שתמצאו רק פה, ידיעות אחרונות, מגזין ממון, 17.2.2004.

- הישראלים - אנשי השנה של ישראל 1948-2005, מעריב, יום העצמאות ה-57, 11.5.2005.

- ים של געגוע - מוסף מיוחד זכרונות ונוסטלגיה בתרבות הישראלית, ידיעות אחרונות, מגזין שמחת תורה, 24.10.2005.

- הם חשבו על זה קודם – פרויקט מיוחד, ידיעות אחרונות, מוסף זמנים מודרניים, 11.10.2006.

- בחזרה לאייטיז - ידיעות אחרונות, 7 לילות, 1.9.2006.

- חמישים ושמונה - לא סופי - אוהבים את ישראל - כן, כן, אולי, שי לחג - 58 סיבות למה והא לנו כאן. ידיעות אחרונות, מוסף עצמאות, 2.5.2006.

- מצעד העיצוב הישראלי, הארץ, 28.4.2006.

- מנהרת הזמן - גיליון הצדעה לתוכניות הילדים של כל הזמנים, ידיעות אחרונות, 24 שעות, 26.7.2007


ב-2008 חגגה ישראל יום הולדת 60 ושוב נוצר גל חדש של כתבות ומוספי נוסטלגיה עשירים. כך למשל:

- כך היינו, גיליון חגיגי למזכרת, לאישה, מס' 3186, 4.5.2008.

- גיליון מיוחד - בסטייל שלנו, מה זה בכלל סגנון ישראלי. מעריב, גיליון עצמאות, יובל לישראל, 7.5.2008.

- ספקטור דני, עברית שפה גסה (הקללות שלנו), ידיעות אחרונות, 24 שעות, 16.4.2008.

- הצחקתם אותנו (הבדיחה של המדינה - גיליון מפיל במיוחד), ידיעות אחרונות, 7.5.2008.

- אבירם ניצה, הבית הלאומי. זה היה ביתי 60 שנים בדירה ישראלית. ידיעות אחרונות, זמנים מודרניים, 30.4.2008.

- בן דב אביה ובן-נון רן. 60 הרגעים הגדולים של האופנה הישראלית, ידיעות אחרונות, מוסף זמנים מודרניים, 7.5.2008.

- איפה אכלנו ומה שתינו, 60 שנות אוכל ישראל, גליון מיוחד מאת דליה למדני, שף 192 (גליון האוכל של לאישה), מאי 2008.

- אל תשאל כמה צחקנו - 50 שנות הומור, מעריב, גיליון עצמאות, יובל לישראל, 2008.

- מערכת ספורט מעריב , מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר (ספורטאי ה-60), מעריב, 24.4.2008.

- מערכת 7 לילות, כל ההתחלות קלות (50 אלבומי הבכורה הישראליים הכי טובים בכל הזמנים) ידיעות אחרונות, 7 לילות, 15.2.2008.

- באתר מעריב nrg פרסם באותה עת את הפרויקט "סמלים ישראלים", שכלל כתבות על חפצים, אירועים ומקומות בעלי ערך נוסטלגי, כגון קרטיב לימון, המושבה בנימינה וחוף הים הישראלי.

- אתר ynet פתח מדור נוסטלגיה מיוחד בשם "במנהרת הזמן", שבו התפרסמו כתבות שהתמקדו בהיסטוריה של חיי היומיום בישראל.


העיתונאי הוותיק, צבי לביא התמנה ב-2006 לכתב ופרשן כלכלי בכנסת של ynet. לבד מהסיקור החדשותי השוטף של הסוגיות הכלכליות שעלו בכנסת, לביא היה מומחה לפרשיות-עבר כלכליות עליהן כתב במדור הנוסטלגי כשבגרוש היה חור.


השבוע לפני - הוא מדור היסטורי- נוסטגלי שפרסם ב-Ynet ירון דרוקמן. כותרתו: "להיזכר בסיפורים הגדולים של המדינה, ללמוד עוד פרט שלא ידענו, לצחוק מהפרסומות של פעם, להבין שאולי כלום לא באמת השתנה. ירון דרוקמן מביא פנינים מהארכיון".


העיתונות הישראלית המשיכה לפרסם מדורים וכתבות נוסטלגיות גם בעשור השני של המאה העשרים. כך למשל: ב-3 באוגוסט 2012 הושק באתר וואלה מדור חדש בשם כך ראינו, שהציג קטעי סרטים ביתיים נדירים מראשית שנותיה של המדינה. מאלטלנה וגירוש הפליטים ועד לצילומים מרתקים ואישיים של משפחת דיין (פירוט ראו בהמשך). המדור פעל כחצי שנה והסתיים בכתבת פרידה.


ב-2014 יזם Ynet פרויקט תיעודי שכותרתו מכ"ט בנובמבר ועד ה' באייר תש"ח, המועד שבו הכריז דוד בן גוריון על "הקמת במדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדי יום צייץ החשבון ynet1948, כביכול בזמן אמת, דיווחים שוטפים מהנעשה בארץ ומחוצה לה. לפרויקט נרתמו כמה ארכיונים, בהם ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ארכיון המדינה, ארכיון הג'וינט והארכיון הציוני, שתרמו חומרים יוצאי דופן של הרגעים הדרמטיים ביותר בימי הקמת המדינה.


ב-2014 יזם Ynet פרויקט תיעודי שבו הכריז דוד בן גוריון על "הקמת במדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדי יום צייץ החשבון ynet1948 , כביכול בזמן אמת,


המפץ ההיסטוריוגרפי של האינטרנט

א. רשת האינטרנט בעברית משופעת היום באופן כללי בתצלומים וסרטים היסטוריים, שמהווים מקור בלתי נדלה לקטעי נוסטלגיה ברמה המקומית והארצית. אפשר למצוא אותם באמצעות מנועי החיפוש השונים (למשל גוגל תמונות), הלקסיקונים המקוונים (למשל פיקיויקי) ומדורי הצילום והנוסטלגיה של אתרי החדשות (למשל, ynet, אנרג'י, וואלה ונענע) ומעל לכל אתרי הוידאו (בעיקר Youtube). כך למשל מדור הנוסטלגיה של אתר "מאקו" שהעלה מצבור של קטעי סדרות טלוויזיה ופרסומות ישראליות.


ב. קיימים בשוק שני סוגי מיונים של ערכים ומילות מפתח שקשורים בתרבות היומיום הישראלית: הראשון - מיון כרונולוגי (בהתאם לתאריך נקוב ניתן לדעת מה התרחש והתחדש באותו מועד). השני – מילת מפתח של אירוע או חפץ שעליו מונגש מידע. רוב המידע מרוכז בלקסיקונים אלבומיים, בכתבות עיתונאיות (בעיקר כתבות שמסכמות תקופה או סוקרות התפתחות של תחומים מסוימים). קיימים גם לקסיקונים אקלקטיים, שכוללים בתוכם מגוון רחב של ערכי ישראליאנה ולקסיקונים נושאיים, למשל כאלה שעוסקים בתרבות האוכל, המגורים או האופנה (פירוט ראו בהמשך). אבל אין ספק שהאינטרנט שינה את כללי המשחק בתחום הלקסיקלי, ומעל כולם הויקיפדיה שהשפעתה על תיעוד הישראליאנה והנוסטלגיה בארץ היא עצומה.


ויקיפדיה העברית – מיזם שהושק ב-8 ביולי 2003, היא הגרסה העברית של אנציקלופדיית האינטרנט החופשית "ויקיפדיה", המנוהלת ומתופעלת בידי קרן ויקימדיה. בדומה לוויקיפדיה בשפות אחרות, גם בוויקיפדיה העברית הגולשים יכולים להשתתף בכתיבה ובעריכה. ויקיפדיה העברית מתאפיינת במספר משתתפים גבוה יחסית למספר דוברי השפה במספר עריכות גבוה ובהשתתפות ערה בדיונים הנערכים בדפי השיחה של הערכים. מנוע החיפוש גוגל נותן לוויקיפדיה העברית, בדרך כלל, מקום גבוה ברשימת תוצאות החיפוש של מילים בעברית, וממנו מגיעים אליה רוב המבקרים.


הרזולוציה של הויקיפדיה הלכה וגדלה עם השנים וכבר ב- 2016 כללה קרוב ל-200,000 ערכים. רבים מהם עוסקים בעקיפין או במישרין בישראליאנה. לעיתים ויקיפדיה ממיינת אותם לקטגוריות לנוחות הגולשים. לדוגמא "אוכל רחוב ישראלי", שכולל את הערכים מעורב ירושלמי, סביח, פלאפל ושווארמה.


ג. את הפורטל "אנשים ישראל - המדריך לחבר הישראלית" הקמתי יחד עם זוגתי ד"ר תמר אלמוג בשנת 2008. האתר, שפעל בחסות מוסד שמואל נאמן למדיניות לאומית בטכניון וקתדרת אונסק"ו למחקר ולימוד תרבויות באינטרנט באוניברסיטת חיפה, התמקד אמנם בתרבות הישראלית העכשווית, אבל כלל גם מדור בשם "ישראליאנה", שפרסם תצלומים היסטוריים מתרבות היומיום הישראלית (מקצתם תיעוד דיגיטלי של ארכיונים).

"אנשים ישראל" הכיל גם סקירות היסטוריות וסוציולוגיות רחבות היקף על תרבות הנסיעה לחו"ל, הטלפונים, המכוניות, הלבוש, הקניות, הפנאי, האוכל ועוד. במקביל לפורטל הקמנו, תמר ואני באחת המבואות הראשיות של אוניברסיטת חיפה גלריית-צילומים דיגיטאלית בשם "הרוח הישראלית" (שמונה מסכי HD) שהתמחתה בתערוכות אתנוגרפיות הקשורות לחברה הישראלית, ובכלל זה נושאים הקשורים בישראליאנה (מוזיקה, אוכל, בתי כנסת ועוד).


ד. פייסבוק הפכה עם השנים לזירה החשובה ביותר של הנוסטלגיה בכל העולם, ובכלל זה בישראל. מאז הופעת הדף הקבוצתי נוסטלגיה - דברים של פעם עלו ברשת החברתית עוד עשרות דפים שעוסקים במישרין או בעקיפין בנוסטלגיה ישראלית.


פייסבוק הכריזה ב-2015 על תוספת יומית חדשה לפיד: "On This Day", שתיידע את המשתמשים מה הם עשו היום לפני מספר שנים. האפליקציה מאפשרת לחברי הרשת להגיע לתמונות וסטטוסים ישנים ללא מאמץ. בהכרזה של פייסבוק על התוספת, מסר מנהל המוצר ג'ונתן גלר: "אנשים נוטים לדפדף אחרונה בפיד הפרטי שלהם, בחיפוש אחר זיכרונות, תמונות ישנות ופוסטים. מתשאול שערכנו בקרב משתמשים, רבים מהם הביעו רצון לדפדף אחורה בזמן באופן פשוט יותר". מי שמודאג מהצפה של זיכרונות כואבים, תמונות של אקסים ופוסטים שליליים יכול להסיר דאגה מליבו - התוספת מכוונת להציף זיכרונות חיוביים בלבד, ולהתעלם מפוסטים בנוגע למערכות יחסים קודמות. אפליקציית "Timehop" שמספקת את אותו הפטנט בדיוק בפלטפורמות רחבות יותר (גם בטוויטר ובאינסטגרם), הרבה לפני שחשבו עליו בפייסבוק, דווקא רואה בהעתקה של הרשת החברתית מחמאה. "זה רק מדגיש שאנחנו עושים משהו ממש חשוב", אמר מייסד האפליקציה ג'ונתן וגנר ל"דיילי דוט". "אם פייסבוק לא מתחרה בך כנראה שאתה עושה משהו לא מספיק טוב. אנחנו רק מתחזקים מהמהלך החדש שמדגיש שלאנשים חשוב לראות גם תוכן ישן בפיד שלהם. אנחנו פועלים ביותר רשתות חברתיות ומספקים למשתמשים שלנו חוויה נוסטלגית רחבה יותר, כך שאנחנו לא מודאגים" (קומפני, 2015).


ז'אנר שנעשה פופולרי בשנים האחרונות בפייסבוק הוא "אז והיום" כלומר השוואה בין צילומים היסטוריים של מקומות ומבנים לבין צילומים של אותם מקומות כפי שהם נראים היום. ז'אנר אחר, המקובל גם הוא בעיקר בפייסבוק, הוא חידוני תמונות, בהם הגולשים מתבקשים לזהות את המקום המופיע בתמונה ההיסטורית.

ה. "מלך הנוסטלגיה" הישראלית האינטרנטית ובכלל הוא ללא ספק דייויד סלע. לפני כ-11 שנים הוא הקים במימון עצמי מיזם אינטרנטי חשוב (ללא כוונת רווח), בשם "נוסטלגיה אונליין - שימור המורשת הישראלית".


האתר, שאותו מפעיל סלע עם צוות מתנדבים, משמש אבן שואבת לכל מי שעוסק בתחומי הזיכרון הקולקטיבי ושימור המורשת הציונית והישראלית במאה השנים האחרונות. הוא כולל עשרות אלפי ערכים, תמונות, מצגות, קטעי וידאו ודימויים ויזואליים שונים. סביב האתר נוצרו פרויקטים ותוכניות מגוונות בתחום שימור המורשת הישראלית, בהם: מרכז מידע לגולש, מגזין בשם "כובע טמבל", המופץ חינם ללמעלה מ-150,000 מנויים, רדיו נוסטלגיה (תחנת רדיו המשדרת 24 שעות ביממה מוזיקה עברית נוסטלגית, בשילוב תכנים קצרים מההיסטוריה הישראלית) ועוד. ברשת א' הופקו מפעם לפעם שעה על נושא נוסטלגי כזה או אחר שהגיש דיוויד סלע יחד עם מיכל רמות. סלע יוזם תערוכות, הרצאות וימי עיון בתחום הנוסטלגיה, ולאחרונה (החל מ-2021) מגיש פינה שבועית של נוסטלגיה, בשם "ד"ש מפעם" בתוכנית "העולם הבוקר" של ערוץ 13 (אברי גלעד בימי שישי). למרבה הצער סלע הוא פרש בודד ומנסה לעשות את הבלתי אפשרי (בהצלחה לא מבוטלת, אבל עם תקציב מוגבל המגיע כולו ממקורות עצמאיים ללא סיוע ממשלתי), כלומר את מה שהרשויות הישראליות היו צריכות לעשות בעצמן. לא זו בלבד שהוא אינו זוכה לתמיכה משום גוף מוסדי, אלא שפעמים רבות הוא נאלץ להיאבק עם גופים ציבוריים שמסרבים לשתף אותו וגופים פרטיים אחרים בנכסי התרבות שהם מחזיקים במימון הציבור (ספריות, ארכיונים וכדומה).


נוסטלגיה ברדיו

א. ערוצי הרדיו הישראלי פיתחו לאורך השנים את ז'אנר הנוסטלגיה ומפיקים רבים יזמו סדרות היסטוריות ונוסטלגיות שעסקו בתרבות הפופולרית בישראל. כך למשל הסדרות ההיסטוריות שערך יואל רפל בשנות השבעים בגלי צה"ל: "משוט בארץ" ו"ארץ חמדת" (400 תוכניות).


בשנים 1997-2000 שידר רפל מדי יום פינה נוסטלגית שנקראה 'המאה ה-20' והייתה מבוססת על ארכיון ההקלטות של קול ישראל (איזי מן המשיך פינה זו). ראוי גם להזכיר את פינתו הידועה של זאב ענר 'זכרונות ארץ-ישראל' (שסוכמה לימים בספרו "על הגורן, בליל הלבנה", עם עובד, 1980); פינתו השבועית של עזריה אלון ז"ל שהביאה סיפורי נוסטלגיה של ארץ ישראל; סדרת התוכניות "ישראל בת שישים - אירועים בולטים בתולדות המדינה" (2008) של אברהם בן-מלך (הסדרה זכתה בפרס רשות השידור); התוכנית "שאלה של טעם" ששידר בזמנו הפזמונאי, מבקר-התיאטרון והשדרן חיים קינן - ושבחנה, בין השאר, את תולדות הזמר העברי מראשית היישוב ואת ההיסטוריה של מחזות הזמר (היא כללה הקלטות נדירות של פזמונים, הצגות תיאטרון, קטעים דוקומנטרים ופרקי חזנות). בשנת 2009 החל לערוך ולהגיש את התוכנית (שבגלגול הזה נקראת "שאלה של פעם").


ב. איזי מָן (יליד 1957) הוא שדרן, עורך ומגיש תוכניות ברשת ב' של קול ישראל, סופר, כותב מקאמות ומנחה אירועים. בעבודתו ב'קול ישראל' התמחה בפינות היסטוריות, ושידר אלפי פינות, בהן "המאה ה-20" (1538 פינות במשך חמש שנים, 1999-2004), "ימי הרדיו" (בשנת 1995, במלאת מאה שנה להמצאת הרדיו), "ישראל (כמעט) חמישים" (לשנת היובל למדינה), "שיעור מולדת", "ישראל חופשית", "ציונות בציון מאה", "היום הזה ממש", "רגע אחד – שישים שנה" (לשנת ה-60 למדינה) ו"רגע אחד – הפסקול של המדינה".


על תוכניתו "מאה אחוז רדיו", תוכנית שערך והגיש עם גלי צה"ל במלאת מאה שנה להמצאת הרדיו, זכה בפרס מפקד גלי צה"ל לשנת 1997, וכך היה העובד היחיד של קול ישראל שזכה בפרס מטעם התחנה המתחרה. באפריל 2015 זכה בפרס מנכ"ל רשות השידור על שם אילן רועה ז"ל (את הפרס הוא חלק עם צוות יומן הצהריים: העורכת אורית ברקאי, המגישה: אסתי פרז).


ג. בשנת 2008 חגג "קול ישראל", במסגרת חגיגות 60 השנה למדינה, 60 שנות שידור (מקלטי רדיו הגיעו ארצה כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת וקלטו בהם שידורים מחו"ל. שידורי רדיו מארץ ישראל, במתכונת רשמית ממשלתית של "קול ירושלים", החלו רק ב-1936). ביזמת 'קול ישראל' ראה אור אלבום מהודר (40 פרקים המחזיקים 320 עמודים) בשם "קול ישראל מירושלים 1948 - 2008 - מדינה מאחורי המיקרופון". הספר הוא בעיקרו מפעל של איזי מן, מי שנחשב לבקיא מאין כמוהו בארכיון ההקלטות של 'קול ישראל'. הוא סוקר את תולדות קול ירושלים וקול ישראל. פרקי הספר כוללים אלפי עובדות: על שידורי החדשות, על התוכניות התיעודיות, המוזיקה, הבידור, הספורט, הספרות והדרמה, מלווים בצילומים ותעודות היסטוריים, מקצתם נדירים. בראיון לעיתון 'הארץ' אמר מן: "אני מכיר אפילו את הצבע של מאות קופסאות סרטים, אלה שהאזנתי להם והשתמשתי בהם".


לספר צורף דיסק ובו 60 קטעי רדיו קצרצרים וערוכים מתולדות המדינה. איזי מן השכיל לכלול בלקט לא רק את הקול ההיסטורי המוכר, אלא גם את דברי הכתבים שדיווחו על ההתרחשויות. בין השאר כולל הלקט האירועים הבאים: הקטע שבו איש הרדיו ארי אבנר מדווח בשידור על התמוטטותו של יחיאל דינור (ק' צטניק) - העד במשפט אייכמן; הדיווח על זריקת הרימון לאולם הכנסת הישן; המשפט בנאום שבו הודיע משה שרת על התפטרות שר הביטחון פנחס לבון, לאחר שהתגלה המחדל בפרשת "עסק הביש"; הנאום הראשון שנשא ישראלי באו"ם – שר החוץ משה שרת, במאי 1949; שירתו המפורסמת של אברהם הרצפלד "שורו הביטו וראו...", שליוותה את הקמתו של כל יישוב חדש במדינה הטרייה; דבר ראש הממשלה גולדה מאיר בפרוץ מלחמת יום כיפור, נאום שנקטע בסיסמאות "שרב כבד" שהורו על מצב החירום; הראיון עם הילדה הרעבה מבית שאן, שסימלה את המיתון של לפני מלחמת ששת הימים; ההקלטה נדירה של תחנת הקשר על חוף ימה של אשדוד, שקוראת באנגלית לעזרה עם העלמות הצוללת דקר ב-1968; ההכרזה של דוד בן גוריון על לכידתו של אייכמן ונאומו המפורסם של התובע גדעון האוזנר ובו המילים הבלתי נשכחות: "אין אני עומד יחידי. עמדי נמצאים כאן 6 מיליון קטגורים". איזי מן הוסיף לתקליטור גם קטעי נוסטלגיה רדיופוניים, כגון התעמלות הבוקר, ששודרה מדי יום משנת 1945 ועד 1970, והקריאה היומית של פרקי תנ"ך. הוא סיפר כי השאיר בכוונה את רחשי החריקות שעל ההקלטות והקפיד להותיר את הטעויות ואת הפרטים הקטנים, כדי לשמור על האותנטיות. כך אפשר לשמוע גם את נאומו של שר ההקצבה דב יוסף בתקופת הצנע, שקורא לציבור לקנות "בחנות מסוימת", ואת תיאורו של השדרן, המתאר את העלאת עצמותיו של הרצל מווינה לירושלים, ב-1949, ומספר כיצד נציגי היישובים מרחבי הארץ נושאים עמם "שקיקיות קטנות" עם עפר יישובם, כדי לכסות את קברו של חוזה המדינה (חיטרון, 2008; אברבך, 2008).


ד. ז'אנר הנוסטלגיה נחשב עד היום לאחד הבולטים בשידורי הרדיו בישראל. להלן מספר דוגמאות בולטות: "מצעד המרגנית" בעריכת עמליה רוזן, כלל שירים עבריים ישנים שדורגו על פי בחירת המאזינים (לקט הפזמונים יצא בספר ובדיסק). "השירון עשה היסטוריה" היתה סדרה בת שמונה תוכניות שערך והגיש קובי לוריא בנושא השתקפות המעשה הציוני בשירי התקופה. "באופן מילולי", פינתו של ד"ר אבשלום קור המשודרת בגל"ץ מאז 1977, מתייחסת פעמים רבות לשירים עבריים בהיבט הלשוני. "אדום עתיק" (88FM) ששידרה פזמונים קנוניים נוסטלגיים. בתחום הלועזי, שודרה בשנות ה-70 תכנית אולדיז שנקראה "כאלה היו השירים שהיו", בעריכת דני קרפל ובהגשת אורלי יניב, ש"נתנה פייט" יפה בזמנו ל"שירים ושערים" מבחינת ההאזנה. והייתה גם התכנית "עשן בעינייך" שערך והגיש גדי ליבנה בימי ו' בחצות ושזכתה לאחוזי האזנה עצומים. נאמר עליה שאנשים היו עוזבים מסיבות באמצע כדי להאזין לתוכנית הזו.


התוכנית "רגעי קסם" שודרה לראשונה בשנת 1983 ברשת ב' של קול ישראל. בתוכנית שודרו שירים לועזיים "ישנים ואהובים" בסגנון האולדיז משנות ה-50 ה-60 וה-70 של המאה העשרים.


היא שודרה כמעט ברציפות לאורך השנים ברשת ב' בימים א-ה בין השעה 14:00 ל-15:00, ונעימת הפתיחה שלה המלווה את התוכנית מאז היווסדה היא Charmaine של מאנטובאני ותזמורתו. את התוכנית ערך אפרים וייל איש קול ישראל מאז הקמתה. בסוף שנות השמונים כשפרש לגמלאות, ערכה את התוכנית עליזה דיסטניק עד לשנת 2012. משפרשה לגמלאות החליפה אותה בתפקיד חיה זל.


בשנת 2015 החליט מנהל קול ישראל שמעון אלקבץ להעביר את התוכנית לרשת א', לאחר הפסקה קצרה שהייתה בשידור התוכנית. עם חידוש התוכנית היא נערכה והוגשה על ידי גדי ליבנה. בשנת 2016 הוציאה קול ישראל לאור אלבום אוסף כפול עם להיטי התוכנית בשיתוף חברת "הליקון".

במרץ 2018 הוחלט להחזיר את התוכנית לרשת ב', בהגשתו של גדי ליבנה בשעה 15:00 (במסגרת תאגיד השידור הציבורי).


יואב קוטנר, איש גלי צה"ל, הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתיעוד המוסיקה הפופולארית בארץ. קוטנר עמד מאחורי התוכנית "למרות הכל" ברדיו (1995-6) שתעדה את הרוק הישראלי, ומאחורי סדרת הרדיו "מסע הקסם המסתורי" (1981) שתיעדה את תולדות להקת הביטלס (על התוכנית זכה בפרס מפקד גלי צה"ל לשנת 1981). הוא יזם והפיק תוכניות מוסיקה רבות שעסקו במוסיקה הישראלית הפופולרית, וגולת הכותרת של פועלן הוא אתר "Mooma" (ראו להלן).


גלי צה"ל עורך מפעם לפעם תוכניות מיוחדות ("ספיישלים") שנוגעות לנוסטלגיה עברית ולועזית, בעיקר סביב אירועים ותאריכים חשובים. כך למשל, בשלהי דצמבר 2012 שודרה בערוץ תכנית של יורם רותם ועדנה גורן, לזכר דודתה, הזמרת אסתר גמליאלית, במלאת 30 לפטירתה. בראשית ינואר 2013 שודרה תכנית על השחקן והזמר המיתולוגי טריני לופז (Trini Lopez) לציון יום הולדתו ה- 75 ו- 60 שנות קריירה. התוכניות מהסוג הזה אהובות בעיקר על אנשים שגדלו על הפזמונים הללו והן זוכות לתגובות נרגשות של מאזינים.

התוכנית "ארבע אחרי הצהריים" בגלי צה"ל, שאותה עורכים החל מ-1980 לסירוגין יורם רותם ודלית עופר, היא אחד מאיקונות נוסטלגיית הזמר העברי ואושיית רדיו ללא מתחרים. עד כה יצאו לאור ארבעה מארזים שונים של השירים מהתוכנית הפופולארית הזו (בכל אחד מהם שלושה תקליטורים) והם נמכרו יחד בלמעלה מ-100 אלף עותקים!


ה. במרץ 2006 חגג "קול ישראל" 70 שנה לשידור העברי הראשון בארץ ישראל. אירוע פתיחת חגיגות ה-70 לרדיו התקיים בבניין פלאס בירושלים, שממנו שודר השידור הראשון שבעים שנה קודם לכן. האירוע שיחזר את השידור העברי הראשון, בהגשת יואב גינאי ואיזי מן והועבר בשידור חי ברשת ב’ של “קול ישראל”. באירוע השתתפו קריינים וניצבים שאופרו והולבשו בבגדים ובמדים של אותה תקופה. לכבוד האירוע רשות השידור הקימה אתר אינטרנט משני ובו חומרי ארכיון כתובים ומוקלטים.


אורחי הכבוד בחגיגה היו נשיא המדינה, שרת החוץ, שרת המשפטים והממונה על יישום הוראות חוק רשות השידור, ראש עירית ירושלים, והקונסולית של בריטניה בישראל. שותפים נוספים למיזם היו חברת החשמל אשר הצליחו להזרים חשמל למבנה העתיק, “אגד” שסיפק שני אוטובוסים משנת 1948 ששימשו כחלק מהאטרקציה של האירוע ואף הובילו נוסעים מאולפני “קול ישראל” למקום האירוע.


חגיגות יובל שבעים השנה ל'קול ישראל' היו גם הזדמנות מצוינת לחזור במנהרת הזמן לרגעים קטנים, מרגשים, מרתקים ומצחיקים אותם חוו השדרים של הרדיו במהלך שנותיו. במסגרת פרוייקט "ימי הרדיו" שידר השדר הוותיק יואב גינאי סידרת טלוויזיה בת שלושה פרקים במסגרתה הוא נפגש עם מיגוון דמויות ששידרו ויצרו באולפני קול ירושלים וקול ישראל: משה טימור; ירון לונדון ויוסי שריד; אהרון ברנע; דן כנר.


ו. הסופרת נתיבה בן יהודה ז"ל, פלמ"חנקית לשעבר שנודעה בחדות לשונה, בחוש ההומור המחוספס שלה ובאופייה הדוגרי, נחשבה בזמנו לאחת הדוברות הרהוטות של דור תש"ח. בשנים 1995-2009 הנחתה בן יהודה תוכנית רדיו לילית אישית בשם "נתיבה מדברת ומקשיבה".‏ התוכנית התבססה על שילוב בין שיחות עם מאזינים והשמעת פזמונים מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה (על תוכניות הנוסטלגיה ברדיו בתחום המוזיקה ראו בהרחבה בפרק נפרד). היא ביקשה מהמאזינים שעלו לשידור לספר ולדבר "רק על דברים טובים וחיוביים - בניגוד לרוב תוכניות הרדיו האחרות". התוכנית, ששודרה בימי רביעי בלילה, זכתה להצלחה מתמשכת (בחמש השנים הראשונות לשידורה של התוכנית ליווה אותה איזי מן כעורך מוסיקלי וכמגיש שותף).


ז. משה (מושיק) טימור היה שחקן, שדרן וקריין ישראלי מיתולוגי. מאז פרישתו הרשמית מהגשת תוכניות ברדיו, המשיך טימור להגיש בכל יום שישי ברשת ב' את התוכנית "שישי אישי", מחצות ועד שלוש לפנות בוקר. התוכנית, שעסקה בסיפורים ושיחות על אירועים מהעבר בארץ ובעולם (בשילוב ראיונות), זכתה לרייטינג לא מבוטל, בעיקר בקרב המאזינים שחצו את גיל ה-40. זאת, משום שהיא נעשתה בטוב טעם, שודרה בקולו הנעים והחם של טימור, ונצבעה בחותם ישראלי-נוסטלגי. ביוני 2021, ירדה התוכנית מהאוויר לאחר עשרים וחמש שנה, ובכך נפרד טימור מקול ישראל ומהתאגיד. החלטת התאגיד להוריד את תכניתו של טימור פרץ גל גרמה לתרעומת רבה בקרב המעריצים הרבים והנאמנים של תוכנית, אך מחאתם לא הועילה.


ביוני 2021 הפיץ אורי שרון את הקול קורא הבא (פורסם ב"מכתב העיתי" של אהוד בן עזר):

"לחבריי, למכריי ולמוקיריי, שלום רב מאורי שרון מחיפה. בשורה רעה במקלדתי! זוהי קריאה חשובה להסרת רוע הגזירה: הנהלת תאגיד השידור הציבורי החליטה משום מה להסיר את תוכנית הרדיו הפופולרית, "שישי אישי עם משה טימור" ב"כאן רשת ב'" מלוח השידורים. כלומר: לחסל אותה! אם רוע הגזירה לא יוסר – התוכנית האחרונה תשודר בסוף חודש יוני 2021, וליתר דיוק: ב-25-26 ביוני 2021. נותרו, אפוא, ארבע תוכניות בלבד, ולאחריהן – מועקה רבה ושיממון רדיופוני. גזירה זו מונחתת לאחר 25 שנות שידור התוכנית בתפר שבין שישי-לשבת, ולאחר יותר מ-1200 תוכניות. איכות לצד כמות ראויות לשבח בהחלט.דומני שעבדכם הנאמן הוא כיום ותיק המשתתפים בתוכנית. במחצית אוקטובר הקרוב ימלאו 13 שנה להשתתפותי ההתנדבותית הרצופה בה. חברה וחבר: אם בכוונתכם למנוע את המתת התוכנית – נא שטחו דרישתכם (ומחאתכם) בדרך הבאה: כיתבו מייל או טלפנו למנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, אלדד קובלנץ. או כיתבו לו לפי הכתובת: רחוב בית הדפוס 32 (כנפי נשרים 23), ירושלים.משתתף קבוע בתוכנית, חברי דייויד סלע, שהוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ובעל אתר "נוסטלגיה און-ליין", פרסם היום באתרו עצומה בנושא הנ"ל. נא הצטרפו לעצומה, במקביל להיענותכם לפנייתי זאת. אודה אם תשלחו פנייתי זו אל המוני מכותביכם ובקשו מהם להפיצה למכותביהם, וכן הלאה. ככל שמיספר הדורשים/המוחים יהיה רב יותר – אולי נמשיך ונאזין לתוכנית גם הרבה מעבר לסוף יוני השנה... בתודה ובברכה, אורי שרון"

תוכניות נוספות עם גוון נוסטלגי ששודרו בראשית המילניום ב"קול ישראל" הן "ימי הרדיו" של איריס לביא, שעסקה באנשים ואירועים היסטוריים. התוכניות שערכה והגישה ליאת רגב, "עוד מעט שבת" ששודרה ביום שישי ברשת ב' ו"מעבירים לראשון" ששודרה במוצאי שבת, שילבו מפעם לפעם אייטמים נוסטלגיים וישראליאנה הרלוונטית ללוח השנה.


ח. יוסי אלפי, איש תיאטרון, סופר, מורה ותקשורתן ישראלי, הוא הדמות המזוהה ביותר בישראל עם מספרי הסיפורים בכלל ועם סיפורי הנוסטלגיה בפרט. אלפי ייסד בשנת 1972 את התנועה לתיאטרון קהילתי בישראל, במטרה להגביר את מעורבות הקהילה בחייה בניה ובנותיה. תיאטראות קהילתיים צצו בזה אחר זה בשכונות רבות ברחבי הארץ, וענף תרבות הפנאי המקומית הלך והתרחב בהשראתו. החל משנות ה-80, השתלב אלפי בתוכניות הרדיו של 'קול ישראל'. הוא כתב, ערך והגיש תוכניות רבות, שבהן שולבו סיפורים מרתקים ומלאי הומור. אפילו אופרה מיוחדת למספרי סיפורים ולתזמורת הוא כתב, שזכתה לשם הסמלי "חלום ציוני" (הפרמיירה של היצירה הוצגה ב-1997 בפסטיבל ישראל). תוכנית הדגל שלו הייתה "סיפורי לילה" ברשת ב', שרכשה לעצמה אלפי מאזינים נאמנים. יוסי אלפי גם יזם וייסד את פסטיבל מספרי סיפורים המתקיים בכל שנה בניהולו האמנותי. משנת 1995 הפיק, ערך, השתתף והנחה את סדרת תוכניות "מספרי סיפורים" לערוץ 2, ערוץ 10 וערוץ 11. הוא מופיע עד היום בעקביות בכל רחבי הארץ כמנחה ומספר סיפורים, מקצתם סיפורי עדות בגוון נוסטלגי.


אפרופו מספרי סיפורים - ז'אנר בידורי שזכה בשנים האחרונות לפופולאריות גדולה והפך לחלק בלתי נפרד מסצנת הנוסטלגיה הישראלית - ראוי לציין גם את תוכניתו של יהודה עצבה בערוץ "מורשת", שהתמחתה בסיפורי נוסטלגיה (לעצבה היה גם אתר אינטרנט, שהציג פריטים נוסטלגיים). אבי אתגר ארח בזמנו בתוכניתו בכל שבת את מספר הסיפורים יוסי שדה.


ח. במלאות 80 שנה לרדיו בישראל נפתחה בגלריית 'שרונה ART' בתל-אביב (בסמוך למיקום ההיסטורי במושבה הטמפלרית שרונה בה ממוקמים אולפני "קול ישראל" בתל אביב מאז הקמת המדינה) תערוכה נוסטלגית של "קול ישראל" שזכתה לכותרת "האזינו לקול ישראל" (מרץ 2016).

במסגרת התערוכה הוצגו פריטים נדירים מההיסטוריה הענפה של "קול ישראל", והמבקרים הוזמנו לגעת בפיסות היסטוריה של עשיית הרדיו בישראל באמצעות עמדת שידור משוחזרת משנות ה-50, הקלטות נדירות מארכיון הרדיו ועוד.


בתערוכה, שהיא מסע אודיו-ויזואלי לכל המשפחה בתחנות אל הפסקול של המדינה, הוצגו צילומים והקלטות של שידורים ותוכניות הנחשבים נקודות ציון משמעותיות בהיסטוריה של "קול ישראל" ושל מדינת ישראל. כמו כן ניתנה לקהל הזדמנות לראות חפצים, מסמכים ותמונות בעלי ערך היסטורי, תרבותי, רגשי ונוסטלגי שימחישו את מקומו של "קול ישראל" כרדיו של המדינה, פס הקול המלווה אותה מאז ועד היום.

התמונות באדיבות דוברות רשות השידור

חלל ציר הזמן המרכזי נפתח בשידור הראשון של "קול ישראל" מהכרזת העצמאות ומציג באמצעות צילומים וחפצים אירועי מפתח היסטוריים ותרבותיים בתולדות המדינה, שהרדיו היה שותף להם כמדווח וכמחולל.

בכל עשור בציר הזמן מוקמה עמדת האזנה לקטע מוקלט של מספר דקות, ובו מבחר הקולות, התוכניות והאירועים המשודרים המאפיינים את התקופה. כמו כן, זכו מבקרי התערוכה לשבת בעמדת שידור משוחזרת מסוף שנות החמישים של המאה הקודמת ולקרוא חדשות, לשדר שידורי ספורט, מצעד פזמונים או דיווח ממוקד התנועה, ולהשמיע בסיום כל טקסט מקבץ פרסומות הרלוונטיות לתקופה.


בחלל נוסף בתערוכה קיבלו המבקרים הצצה לנוכחות הענפה של תחנות קול ישראל על הסקאלה: רשת א, רשת ב, רשת ג, קול ישראל בערבית, 88FM, קול המוזיקה, רשת מורשת, רק"ע (רשת קליטת עלייה) והתחנות החינוכיות, ולמבחר המגוון והייחודי של התכנים בהן והקהל שאליו הן פונות. בכל תחנה התאפשרה גישה (באמצעות QR) לקטע אודיו ובו לקט ממבחר תכניות הדגל החשובות של כל רשת - באמצעות מכשיר הטלפון הנייד האישי של כל מבקר.

עוד הוקרנו בתערוכה פינות ובהן דמויות מפתח ברדיו שסיפרו על שידור הרדיו המשמעותי ביותר בקריירה שלהם, בהן אריה גולן, כרמלה מנשה דן כנר ואחרים. בחדר הקרנה מיוחד הוקרן סרטון וידאו ארט תוצג שיציג את התפתחות הרדיו בראי התקופות שחלפו מאז הקמתו ועד ימינו.

יואב גינאי, מנהל התוכניות בערוץ הראשון הוא יוזם התערוכה. לדבריו "התערוכה 'האזינו לקול ישראל' נועדה להמחיש בצורה חווייתית, היסטורית ומרגשת את הדרך שעשה "קול ישראל", ה-BBC של ישראל, דרך שהפכה אותו לפסקול הכי ישראלי שיש".


לרגל 80 שנה לשידור הרדיו העברי הראשון הפיק קול ישראל מארז של 10 תקליטורים הכוללים רגעים היסטוריים, מערכונים, תסכיתים, אותות, שירים ופזמונים והקלטות נדירות של מיטב הרגעים שליוו את התחנה משנת 1936 ועד 2017:

תקליטור 1 – הרי החדשות... – הקולות שעשו היסטוריה, מהשידור הראשון בשנת 1936 ועד היום.

תקליטור 3-2 – פסטיבלי הזמר והפזמון – מיטב השירים מכל הזמנים.

תקליטור 4 – דרור – למנצח שיר מזמור – מבחר משירי פסטיבלי הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח.

תקליטור 7-5 – שירים שנולדו ברדיו – הקלאסיקות שנכתבו וחודשו בקול ישראל.

תקליטור 9-8 – אותי זה מצחיק – המערכונים הבלתי נשכחים.

תקליטור 10 – התסכיתים שעליהם גדלנו – דרמה, מתח והרפתקה.


ט. תַּסְכִּית היא תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים. משתתפים בו קריינים וטכנאי אולפן המגישים את הסיפור שעבר עיבוד מתאים להאזנה. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בעולם. תסכית הרדיו הראשון בישראל נכתב ב-1943 על ידי מיכאל אוהד לתחנת קול ירושלים. מכאן החלה מסורת התסכיתים למבוגרים וילדים בתחנה הזו ובמחליפתה, קול ישראל. הז'אנר התפתח יחד עם הרדיו, ובשלהי שנות ה-50, ובעיקר בשנות ה-60, הצמידו תסכיתי הרדיו מאזינים רבים אל המכשיר בפינת החדר, להקשבה במתח, בהנאה ובצחוק. לא היה כמעט סופר שלא כתב תסכיתים, משה שמיר, יגאל מוסינזון, שולמית הראבן, חנוך לוין באחת מיצירותיו הראשונות, יהודה עמיחי ורבים אחרים. כל עיתון היה מפרסם ביקורת יום שישי אודות התסכיתים ששודרו תמיד ביום שני ב-9 בערב בתוכנית "מסך עולה".


ל"קול ישראל" הצטרפה תחנת גלי צה"ל בשנות החמישים וביחד הן סיפקו את הבידור האולטימטיבי להמונים. התסכיתים בתחנה הצבאית כללו נושאים צבאיים של חינוך והסברה לחייל בנושאים שונים, ששודרו מספר פעמים בשבוע. לצידם גם תסכיתים בנושאים 'אזרחיים', מן הספרות הקלאסית והישראלית. מיטב שחקני הבמה השתתפו בהקלטות התסכיתים הללו, אבל אולי לא במפתיע, הפגינה התחנה הצבאית הצעירה את כוחה בהתחרות עם "קול ישראל", לא בתסכיתים כבדים ורציניים אלא בסדרת תסכיתים קומית דווקא.


מבין סדרות התסכיתים הרבות היו כאלה שצברו בולטות מיוחדת והפכו לחלק מהמיתולוגיה הלאומית. כך למשל: "הבלש פול טמפל", תסכית האימה "עיניים באפילה", והסדרה הקומית "משפחת שמחון". ראויה לציין גם התוכנית "המסך עולה" ב"קול ישראל" בעריכתו של מיכאל אוהד שידרה למעלה מ-1,800 תסכיתים במשך 20 שנה. 400 מהתסכיתים נכתבו במקור על ידי בכירי הכותבים בספרות הישראלית. מדי שבוע שודר בתוכנית תסכית רדיו ארוך. התסכיתים היו בעיקר עיבודים לרדיו של סיפורים ונובלות ממיטב ספרות העולם. בתוכנית השתתפו מיטב שחקני התיאטרון בישראל, ובהם נודעו בקולם, בעל הייחוד הרדיופוני, שחקנים כדוגמת חנה מרון, שרגא פרידמן, מישא אשרוב ואחרים" (כל המידע לעיל לקוח מתוך: תסכית, ויקיפדיה; אשד, 2006).


בשלהי שנות ה-80, עם דעיכת הרדיו כאמצעי בידור עיקרי, חדלו להישמע תסכיתים ברדיו. רק בשנים האחרונות החל האינטרנט להחיותם מחדש, גם כז'אנר נוסטלגי (בעיקר ביוטיוב).


קטלוג התסכיתים של מחלקת הדרמה בקול ישראל כולל היום 1,850 תסכיתים, שהם כ-87 אחוז ממחזות הרדיו ששודרו ונרשמו בתחנת רדיו זו בשנים 1992-1954. התסכיתים הראשונים בעברית, שלא נרשמו בקטלוג, שודרו בקול ירושלים החל משנות השלושים המאוחרות. התחנה תיעדה את תסכיתיה רק משנת 1954 ואילך. על קטלוג זה, בעיקר, מסתמכים הדברים הבאים (לוי, 2018).


י. אין ישראלי שאינו מכיר את המשפט הפותח כבר יותר משבעים שנים את מהדורות החדשות: "קול ישראל מירושלים והרי החדשות מפי...". אבל רק מעטים מכירים את הפנים שמאחורי הקולות הסמכותיים והצלולים, ההגייה המופתית והתקניות הלשונית: שמירה אימבר, צבי סלטון, חיותה דביר, גבי ינון, עדי רבן ועוד עשרות קרייני חדשות שהפיקו עבורנו עשרות אלפי מהדורות חדשות – כאלה שהודיעו בהן על פרוץ מלחמה ועל אירועים קשים אחרים, כמו גם חדשות שבישרו על זכיות חשובות בפרסי נובל או בתחרויות ספורט בין-לאומיות.

ב-2011 פרסם העיתון גלובס מעין מחווה לאנשי מבזקי החדשות של קול ישראל ולצידם העורכים, המפיקים והטכנאים שעבדו מאחורי הקלעים. הם סיפרו על הרגעים הזכורים להם ביותר מכל תקופתם בחדר החדשות, על הטעויות המביכות, על רגעי המתח והלחץ, ועל הסיפוק מהעבודה הכה אחראית ורגישה (רבין, 2011). כעבור עשור, ב-21 ביוני 2021, התכנסו כשלושים קריינים וקרייניות ואנשי רדיו נוספים למעמד הוקרה שיזמה וארגנה לכבודם האקדמיה ללשון העברית במסגרת ישיבת המליאה של המוסד. חגיגיים ונרגשים הם נפגשו זה עם זה במעין פגישת מחזור, שניכרו בה במידה רבה השפה והתרבות המזוהים עם "העולם של אתמול".


חבר האקדמיה ללשון העברית פרופ' משה פלורנטין נשא הרצאה על העברית ועל מבטאיה. ובעיקר על הקריינים שבלשונם הפומבית ההדורה היו "אמת מידה לצליל העברי היפה והנכון ולסגנון העברית המתוקן".

נציג הקריינים, דן כנר, נשא "הספד" כלשונו על מקצוע הקריינות. בין השאר אמר:

"אֲנִי קַרְיָן גֵּאֶה! עֲמִיתֵינוּ רוֹאִים בָּנוּ הַיּוֹם דִּינוֹזָאוּרִים. אֵין עוֹד חַיָּה כָּזֹאת בָּעוֹלָם. אֵין עוֹד מִי שֶׁמַּשְׁמִיעַ אֶת הַשְּׁוָא הַנָּע בְּרֹאשׁ מִלָּה אוֹ אַחֲרֵי הֲבָרָה סְגוּרָה, וְאֵין מִי שֶׁיַּבְחִין בֵּין אָלֶ"ף לְעַיִ"ן וּבֵין חֵי"ת לְכַ"ף. אֲבָל אִם אֲנִי-אָנוּ דִּינוֹזָאוּרִים, כִּי אָז אָנוּ טִירָנוֹזָאוּרוּס־רֵקְס, מַלְכֵי "לְטָאוֹת הַלָּשׁוֹן" שֶׁשָּׁלְטוּ בְּגָאוֹן בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית הַהֲגוּיָה, הַמְּבֻטֵּאת, וְאִישׁ לֹא הֵעֵז לַחֲלֹק עֲלֵיהֶם".

צבי סלטון קרא את שירו של יצחק שלו "השיר אל הזמן העובר". חיותה דביר דיברה על הגיית הרי"ש הקדמית שנעלמה מן השידור, והדגימה את יופייה בהשמעת יצירתו של יחזקאל בראון – שירה אומנותית שמילותיה לקוחות מפרק א של מסכת אבות.


רות אלמגור־רמון, יועצת הלשון הוותיקה של רשות השידור מטעם האקדמיה וכיום של התאגיד, דיברה בשבח שיתוף הפעולה ההדוק בין האקדמיה ובין טובי הקריינים והשדרים: "הקריינים בכל הדורות הם הזרוע המבצעת של החלטות האקדמיה – הם נאמנים להחלטות ומכבדים אותן, וכשביצוען בוקע מפיהם, בחיתוך הדיבור שלהם ובקולם הנשמע היטב, הרי החלטות האקדמיה מיוצגות במקבילה הקולית של 'שחור על גבי לבן', בגוֹפָן ערב לכל אוזן". לדבריה, דווקא ההקלות של האקדמיה מתקבלות בקושי רב בקרב הקריינים. את דבריה סיימה בתקווה "שההתכנסות הזאת, נוסף על ערכה הרגשי הרב, תהיה גם בעלת ערך תוכני, ופרסומה יתרום להאדרת שמם ומעמדם של קרייני ישראל". לצפייה

חתם את המעמד סגן נשיא האקדמיה פרופ' אהרן ממן. הוא קרא להמשך שיתוף הפעולה בין הרדיו והטלוויזיה, האקדמיה ללשון העברית והקריינים למען טיפוח לשון התרבות.


יא. תחנות הרדיו האזורי מחויבות על פי הרישיון שקיבלו מהרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה להעלות תכנים בתחומי המורשת, ההיסטוריה והתרבות הישראלית (הסוגה העילית של הרדיו האזורי). בפועל שודרו עד היום מעט מאד בתחום הזה. למשל, רצף שידורי זמר עברי בערוץ 103 (מדי שבת) ורצף דומה ברדיו חיפה (בשישי-שבת).

תוכנית הראויה לציון בתחום הנוסטלגיה מתקיימת בתחנת "גלי ישראל" בכל יום שישי בשעות 14.00-16.00. היא נקראת "הכול זהב" וערך והגיש אותה תומר סגיס. בכל שבוע הצמיד סגיס לאירועים שהתרחשו במהלך השבוע שירים מתאימים מרפרטואר הזמר העברי הנוסטלגי. כמו כן הוא הגיש פינות נוסטלגיות ספציפיות, כגון "שיר להקה צבאית של השבוע", שזכו לרייטינג נאה.


"רדיו 90 - אמצע הדרך" שידר בכל בוקר (ב-10:00) וערב (ב-18:00) "שירים יפים שזורמים מאז ועד היום" (שנות השישים ואילך): החיפושיות, האבנים המתגלגלות, לד זפלין, להקת אבבא, בי-ג'יס', אלטון ג'ון פינק פלויד ועוד רבים וטובים.


לעיתים נדירות הופקו במסגרת התחנות האזוריות גם יוזמות פרטיות קטנות. כך, למשל, באחד מימי העצמאות שידר "רדיו תל אביב" (102) סדרה שנקראה "הכי ישראלי שיש". דייויד סלע כתב לטובת העניין עשרות פינות, שבהן הוקלטו אישי ציבור מתקופות היסטוריות שונות. הסדרה זכתה להצלחה לא מבוטלת, ועשרות קטעים מתוכה שובצו במהלך כל יום השידורים. אבל כצפוי, לא היה לזה המשך.


ראויה לציון גם היוזמה של קבוצת תחנות הרדיו האזוריות המאוגדות תחת אותה קורת גג (חיפה, דרום, תל אביב גלי ישראל ועוד) להקים פינה על השפה העברית הנוסטלגית. דייויד סלע הקליט באולפנים שלהן כמה עשרות פינות, אך בשל בעיות תקציב היוזמה נגנזה.



Comentarios


bottom of page