מחבר: עוז אלמוג, 2022 (כל הזכויות שמורות)
מהדרמות הגדולות לדרמות הקטנות
המחקר ההיסטורי הושפע מאז ומעולם מתפישות תרבותיות ובו בזמן השפיע עליהן. לכן היה זה אך צפוי שבשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר תפישות יסוד בתרבות המערבית החלו להשתנות בקצב מהיר, גם המחקר ההיסטורי השתנה בהתאם. אחד השינויים היה צמיחת זרם חדש שזכה לכינוי "מיקרו היסטוריה". המיקרו-היסטוריה שמה דגש על מספר מרכיבים:
א. התמקדות במסגרות החברתיות הקטנות ובחיי היומיום. יש שתיארו את הגישה המיקרו-היסטורית כמעין מבט היסטוריוגרפי על חברה דרך חור המנעול, או כתמונה בזכוכית מגדלת שמוסיפה נדבך לסיפור החברתי הגדול. במלים אחרות, פחות התמקדות במדינה, בלאום ובמגמות ההיסטוריות הרחבות ויותר במסגרות החברתיות האנושיות(קהילה, יישוב, משפחה, אנשים פרטיים) ובחיי היומיום.
ב. התמקדות בתרבות החומרית והפופולרית. מחקר חיי היומיום והתרבות הפופולרית אינו שונה מבחינה עקרונית מכל מחקר היסטורי אחר, ניזון מאותם חומרי גלם ומבוסס על אותן שיטות מחקר. עם זאת, ייחודה של המיקרו היסטוריה היא בכתיבת הנרטיב "מלמטה", כלומר בדגש שניתן על הפרטים הזעירים לכאורה שמרכיבים את חיי האדם – הרגלים, חפצים וכדומה.
ג. התמקדות בהיסטוריה העממית. עד שנות השבעים של המאה העשרים מקובל היה לתאר במחקר ההיסטורי בעיקר מגמות ותהליכים המתרחשים בחסות השלטון המרכזי ובקרב השכבה השלטת. היסטוריה של פשוטי העם ושל סגנון החיים העממי היתה כמעט מחוץ למשקפת המחקרית. כל זה השתנה בעולם האקדמי והתקשורתי בשני העשורים האחרונים ונתן את חותמו גם במחקר המדעי. זאת ועוד, רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת אשמית ושל אישים מרכזיים. מחקרי המיקרו של תרבות היומיום מבוססים על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אישי, אינטימי ואנונימי כדוגמת אלבומי תמונות של אנשים פשוטים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם וכדו'.
ד. התמקדות בעבר הקרוב. במחקר המיקרו-היסטורי מושם דגש על תקופה המודרנית (מסוף המאה ה-19 ואילך). תשומת לב מיוחדת ניתנת לתקופת חיים שבה החוקר/ת עצמו חי או לכל היותר שניים-שלושה דורות לפניו (הורינו והורי הורינו). המיקרו-היסטוריה מתמקדת בעבר הקרוב בין השאר משום שתוואי הלוואי שהשאירו אחריהם הדורות האחרונים גדלו לאין שיעור (כולל עדויות אודיו-ויזואליות): ציורים, תמונות, סרטים ועכשיו קבצי מחשב.
ה. לא רק מדענים מקצועיים. בעבר רק למדענים מקצועיים היה זמן, כסף, ידע ומקורות הנחוצים לאיסוף ולמחקר היסטורי. היום, לעומת זאת, לאנשים רבים, שאינם מועסקים במוסדות להשכלה גבוהה, יש את המשאבים הנדרשים לזה. זו הסיבה שלצד הממסד המדעי והמוזיאונים הרשמיים צמחה תרבות גדולה ומפותחת של תיעוד, שימור, פרסום והנגשה, שיש לה מאפיינים אקדמיים, בידוריים, תקשורתיים, כלכליים, אמנותיים, חינוכיים ופוליטיים. למעשה רוב המתעדים והחוקרים של תרבות היומיום והפולקלור נמצאים היום מחוץ למילייה המקצועי הרשמי (האקדמי): אוצרים, עיתונאים, סופרים, עורכים, ביוגרפים, מספרי סיפורים, אספנים, סוחרים, בעלי חנויות וגלריות, מורים, מדריכי טיולים, ומנהלי אתרי אינטרנט (אתרי מידע, בלוגים, דפי פייסבוק וכו').
המחשה לתופעה הזו אפשר למצוא בספרו של שאול ביבר (מגדולי מספרי הסיפורים של הפלמ"ח) "עלילות הימים והלילות" (2011). ביבר מספר את ההיסטוריה של מדינת ישראל בעזרת כותרות עיתונים, תעודות, כרזות, צילומים, פרסומות ועוד. הפיקנטיות של הספר טמונה בין השאר בחוסר ההבחנה (המרדנית בעליל) בין אירועים קטנים לגדולים. מצד אחד טיבוע הספינה אלטלנה, הקמת המדינה, פתיחת היכל התרבות והוצאתו להורג של המרגל הישראלי אלי כהן בדמשק ומצד שני מודעת אבל על בן גוריון ופרסומות טמפו קולה.
ו. חומר גלם היסטורי מגוון יותר. רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת ממסדית ושל אישים מרכזיים בזירה החברתית. המחקר של תרבות היומיום בנוי על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אינטימי. אגב, רוב המשפחות במדינות המפותחות מחזיקות ברשותן חפצים ומסמכים פרטיים שהפוטנציאל ההיסטוריוגרפי שלהם רחוק עדיין מלהיות ממוצה: אלבומי תמונות משפחתיים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם ועוד (על כך בהמשך בהרחבה). הערה: אם בעבר המחסור בעדויות אמפיריות היקשה על המחקר ההיסטורי, הרי שהיום הקושי המסתמן באופק הוא דווקא לברור מהשפע האינסופי - מה שיביא בסופו של דבר להתפתחות כוח עבודה ממוחשב שימלא ביעילות גדולה יותר מבני אדם חלק גדול מתהליך האיסוף, המיון והשימור ההיסטוריוגרפי.
הסיבות לדגש הגובר על מחקר חיי היומיום והתרבות הפופולרית
א. עם השתכללות מדעי ההיסטוריה (יותר חוקרים, יותר תלמידים, יותר כלי מחקר, יותר מקורות מידע) גדל המיקוד המחקרי ואיתה גם החדירה לתחומי מיקרו (יומיום) שבעבר לא נחקרו באופן אינטנסיבי. למשל, היסטוריה מגזרית, מגדרית, חומרית ועוד.
ב. תורת הפסיכולוגיה, על הסתעפויותיה המחקריות והטיפוליות, הפכה החל ממחצית המאה העשרים לאחד ממוקדי ההשפעה החזקים ביותר על הדמוקרטיות המערביות. וכיוון שהיא מטבעה מתמקדת ביחיד היא גם השפיעה על יצירת דגשי מיקרו בתחום המחקר החברתי-היסטורי.
ז. תרבות המורשת הלאומית שיקפה ותמכה בעבר בהגמוניה החברתית-תרבותית של השכבה המובילה בכל המדינות. אבל בעקבות התפתחות אתוס הרב-תרבותיות ופוליטיקת הזהויות, החל תהליך ביזור של הנרטיב ההיסטורי המשותף. לוויטרינת המורשת הלאומית החלו נוספים בהדרגה אירועים, סיפורים וזוויות הסתכלות של אלה שהודרו ממנה בעבר. במקביל גדל הלחץ של קבוצות שוליים (שהיו גם בשולי הסיפור ההיסטורי) לקבל נתח גדול יותר באפוס הלאומי - מה שהוביל לדמוקרטיזציה של המחקר ההיסטורי.
ח. התפתחות הדיגיטציה ורשת האינטרנט ייעלה והגדילה לאין שיעור את מקורות המידע ואת הנגישות להם, ואיפשרה לגופים ואנשים פרטיים לתרום ולפתח את חקר ההיסטוריה הישראלית בתחומים נרחבים ולהגדיל את הרזולוציה שלהם.
ט. בשנים האחרונות מתחזקת ההכרה שהוראת ההיסטוריה המסורתית נעשית בדרך יבשה ומיושנת, וכתוצאה מכך נוצר אנטגוניזם מובנה למקצוע החשוב. אחד האמצעים להנגיש היסטוריה בכלל ולצעירים בפרט, היא באמצעות "תבלינים היסטוריוגרפיים" מושכים: סיורים וטיולים מודרכים שכוללים גם סיפורי צבע, צפייה בסרטים ובתמונות, וכמובן הפקת תערוכות של חפצים היסטוריים מחיי היומיום.
י. רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים. הם התעניינו בעיקר באירועים רועשים ובמתחים ומאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות גם בתחום ההיסטוריה. גם באקדמיה חדרה בהדרגה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית המתחים והדרמות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.
יא. בשנים האחרונות שוטף את העולם בכלל ואת ישראל בפרט גל נוסטלגי, שתורם מכיוון נוסף להתפתחות חקר תרבות היומיום ובעיקר חקר חפצים וצילומים היסטוריים (על כך בהרחבה בהמשך).
יב. רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים והכתיבו את תחומי העניין במחקר המדעי. הם התעניינו בעיקר באירועים "רועשים", במתחים ובמאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות. בהדרגה חדרה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית הקונפליקטים והדרמות הפוליטיות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.
יג. בעבר, צילומים היסטוריים והקלטות אודיו נחשבו לחומרי גלם היסטוריוגרפיים נחותים (בהשוואה לחומרים טקסטואליים) ולעתים אפילו לבלתי רלוונטיים מבחינה מדעית. הדבר נבע בין השאר מכך שלאנשי-מדע "מכופתרים" לא היו כלי ניתוח וכישורים בתחום הזה, ומכך שהדפסת צילומים עלתה ממון רב. מהפכת הצילום והתיעוד הדיגיטלי, שכבשה את העולם בסערה, שינתה את המצב הזה. הקלות שבה אפשר לשמר ולהנגיש היום מידע ויזואלי (מצלמות דיגיטליות, סורקים, דואר אלקטרוני, אתרי אינטרנט רשתות חברתיות וכו') הגדילה את המודעות האקדמית לנושא ואת השימוש המדעי באמצעים אודיו-ויזואליים. המגמה הזו תרמה הגדילה את רזולוציית המחקר ותרמה להתפתחות המיקרו-היסטוריוגרפיה. זאת ועוד, המהפכה הדיגיטלית הביאה לצמיחה מהירה של מוצרי ידע (תערוכות, אלבומים, ספרים וכו') שעוסקים בנושאים היסטוריים ונוסטלגיים מחיי היומיום.
יד. תרבות היא לא רק דבק חברתי, רשת קשרים וזיכרון משותף, אלא גם מותג וכרטיס ביקור. במשך שנים רבות נטו לתייג ולמתג תרבויות באמצעות המרכיבים המונומנטליים שקטלגו אותן: הנוף הטבעי המיוחד לאזור הגיאוגרפי (בעיקר תופעות טבע מרשימות); יצירות הספרות והשירה; בניני הציבור הבולטים; האמנות החזותית הגבוהה; הניצחונות ההרואיים בשדה הקרב והאסונות הטרגיים שפקדו את המדינה; המנהיגים הכריזמטיים, המטיבים והרשעים; ההמצאות ההיסטוריות והיהשגים החלוציים בכל תחומי החיים (מדע, ספורט, הנדסה וכו') וכיוצא באלה.
המיתוג המסורתי הזה הגדיר גם את אופיו של המחקר החברתי-היסטוריוגרפי לאורך הדורות. מדעני החברה והרוח שהתמקדו במיקרו (אירועים ותופעות זעירות), כדוגמת אנתרופולוגים וחוקרי פולקלור, זכו אמנם להערכה על פועלם המדעי והתיעודי, אבל מחקריהם נתפסו כחשובים בעיקר לניתוח והבנה של שבטים עתיקים, קבוצות פרימיטיביות ותרבות ה"עמך". בשנים האחרונות הולכת ומתפוגגת הגישה הפטרונית, המתנשאת והחד ממדית הזו, שהגדירה בעבר את העיקר והטפל, החשוב והלא חשוב בתרבויות העולם. איתה הולכת ונעלמת ההבחנה בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה". במקביל גדלה ההכרה שהחברה האנושית שוכנת בפרטים הקטנים, כלומר, שמחקרי פולקלור או "עממיות" לא רק מכיילים נכון יותר את המבט ההיסטורי ויוצרים דמוקרטיזציה של התיעוד וההנצחה, אלא חשובים גם להבנת המנטליות החברתית (הדי.אן.אי התרבותי).
האירועים הקטנים, החפצים הזעירים, המזכרות האישיות והמשפחתיות, המשחקים, הקישוטים, הלבוש הלא חגיגי, הסלנג, הבדיחות, המתנות, ההרגלים והחוויות בתחום הפנאי והבידור, הריגושים והתסכולים הקטנים – כולם חשובים לניתוח והבנה הסוציו-היסטורית של כל חברה לא רק משום שהם יוצרו על ידי אנשים ולמען אנשים, אלא גם משום שהם הגדירו את חייהם, טעמיהם וזהותם. חשוב להבהיר: לאיכות יש ויש הירריכה, אבל מהבחינה הסוציולוגית הנמוך והגבוה, הטריוויאלי והמיוחד, השגרתי והנדיר – כולם כאחד מגדירי מציאות וכולם חשובים להבנת החברה והתרבות. יתר על כן, לעיתים דווקא המיקרו חושף את המאקרו. חפץ זעיר, יומיומי ומטופש לכאורה יכול לטמון בחובו עולם ומלואו סוציולוגי. אגב, גם ביחס להגדרת איכות נמוכה או גבוהה צריך להיות זהירים וצנועים, כי לא אחת יש עומק ואיכות במשהו שנראה על פניו כזול ופשוט.
טו. התפתחות הכלכלה הגלובלית ותרבות הפנאי והבידור העלו בכמה דרגות את הביקוש וההיצע של האטרקציות התיירותיות. אם בעבר מקובל היה לטייל בעולם בעיקר בקבוצות מאורגנות ולהגיע לאתרי תיירות קלאסיים - מפלים, נהרות, כנסיות, מוזיאונים לאומיים, מבני ציבור עתיקים וכו' - היום רבים מחפשים דווקא את המסלולים והאתרים שמחוץ למיינסטרים, ובעיקר את האטרקציות האתניות הנחבאות בנבכי התרבות המקומית. ההתפתחות הזו הביאה לגידול עצום בכמות, איכות ומגוון המוזיאונים, הגלריות, התערוכות וחנויות הויטג'. המגמה הזו הגדילה באופן משמעותי את נפח ורזולוציית המידע ההיסטורי על התרבות החומרית/יומיום.
דוגמא בולטת במיוחד לשינוי בביקוש, שהביא לשינוי גם בהיצע, היא תרבות המזון. אם בעבר רוב התיירים חיפשו לטעום בעיקר מאכלים לאומיים שלא הכירו במולדתם (פיצה, המבורגר, איטריות סינית), היום, בעקבות בינאום המזון, הם מחפשים דווקא את אוכל עממי, את מסעדות רחוב והדוכנים הקטנים.
טז. לויקיפדיה נודע תפקיד חשוב מאד בפיתוח המבט המיקרו-היסטורי, משום שרזולוציית התיעוד שאימצה לעצמה הגיעה לרמה גבוהה מאד והכיסוי החל לכלול עם הזמן אינספור ערכים מהתרבות הפופולרית וחיי היומיום - מה שבראשית דרכה עורר מחלוקת עזה בין התורמים ו"קמוטי הגבות" אודות מה ראוי להיכלל באנציקלופדיה הדיגיטלית. הויקיפדיה גדושה ומלאה היום מידע רב ערך ומעודכן על נושאים היסטוריים וסוציולוגים שבעבר זכו להתעלמות מחקרית ותיעודית מוחלטת. מבחינה היסטורית, הויקפדיה ניצחה את ה"בריטניקה" בין השאר בשל הזווית התיעודית הרחבה שאימצה.
מיקרו-היסטוריוגרפיה בישראל
תרבות האיסוף, השימור והמחקר ההיסטוריוגרפי והסוציוגרפי היתה מפותחת במדינת ישראל משחר קיומה ולמעשה עוד קודם לכן (בתקופת היישוב). היא טבועה במסורת היהודית הלמדנית ארוכת השנים ובתנועה הציונית, שאימצה אתוסים מודרניים של תיעוד ומחקר לצרכים מדעיים, משפטיים, מדיניים, אמנותיים ועוד.
חקר ההיסטוריה מפותח במקומותינו גם משום שהאקדמיה הישראלית התברכה בהיסטוריונים רחבי אופקים ומעוף שהניחו תשתית מדעית מתקדמת כבר מראשית דרכה של הדיסציפלינה האקדמית במקומותינו. הוא מפותח גם בשל היותה של החברה הישראלית סקרנית, חקרנית ודמוקרטית ביסודה – חברה דינמית, המחשיבה מאוד את ערכי השקיפות והנגישות הציבורית למידע.
עם זאת, גם בישראל המחקר המיקרו היסטורי לא היה מפותח דיו עד לשני העשורים האחרונים, מכל הסיבות הכלליות שתוארו לעיל. אבל היו עוד שתי סיבות שייחודיות בעיקר לישראל:
א. החברה הישראלית הצעירה, שנולדה לפני פחות ממאה שנים, התבגרה והתמסדה והיא יכולה עכשיו להתפנות לעסוק יותר ב"זוטות החיים".
ב. ההיסטוריוגרפיה הישראלית היתה במשך שנים רבות מגויסת בשירות הלאום. כאשר הדבקות הלאומית נחלשה (מכל מיני סיבות שלא נפרטן כאן) היא פינתה דרך להיסטוריוגרפיה ניטרלית וביקורתית יותר, ובעיקר היסטוריוגרפיה שמתמקדת יותר באדם הפרטי, במשפחה, בקהילה ופחות במסגרות הגדולות (מדינה, תנועה, מפלגה, ארגון וכו').
ג. במשך שנים רבות נעשו המחקר, התיעוד והשימור ההיסטורי של תקופת הישוב ומדינת ישראל בעיקר במסגרות האוניברסיטאיות והתמקדו באירועי מפתח (ברמת המאקרו) פוליטיים, כלכליים וביטחוניים ובדרמות הלאומיות הגדולות שהופיעו בכותרות העיתונים ובמהדורות המרכזיות. לא ניתן משקל היסטוריוגרפי משמעותי לאירועים העממיים, שיצרו את סגנון החיים הישראלי לדורותיו: הגיבורים הקטנים, ההרגלים והדפוסים המשפחתיים והקהילתיים, עולם הצריכה והבידור, הרגישויות האסתטיות, הטעמים, האופנות וכדומה. כל אלה הפכו רק משנות השמונים של המאה העשרים למוקד עניין, בשל תהליכי הדה-צנטרליזציה המואצים שעברה מדינת ישראל החל מאותם שנים. במלים אחרות התפתחות השוק הכלכלי החופשי בארץ תרמה להתפתחות שוק חופשי יותר בתחום המורשת ההיסטורית.
המיתוג התרבותי
ספק אם המושג "אמריקנה" נולד במדע. יותר סביר שמקורו בתקשורת או באמנות/בידור. אבל זה לא גורע מהאמת הסוציולוגית שהוא אוחז. "אמריקנה" הוא מושג המתייחס, בפירושו הרחב ביותר, למכלול הדברים הגשמיים או המופשטים המזוהים באופן מובהק ובלעדי עם התרבות האמריקאית.
יש איזו רשימה מוסכמת ומצטברת של תופעות חברתיות: איקונות/דמויות/אירועים/מבנים/חפצים/מנהגים ומוסכמות - שנחשבות אמריקאיות במובהק, כלומר שנוצרו בארה"ב או לפחות התפתחו בעיקר בתוכה והפכו למוכרות ונפוצות בקירבה. הן אוצרות בתוכן את המנטליות האמריקאית – כלומר "הדי.אן.איי התרבותי" של אזרחיה בעבר ובהווה.
אלה תופעות שמתייגות ומייצגות את ארה"ב הן משום שהם מתמצתות וממתגות בעקיפין את ההווי האמריקאי הטיפוסי, והן משום שהפיקנטריה והסמליות הטמונות בהן הפכה אותן לאסוציאציות המיידיות שעולות במוחם של רבים, כאשר הם מהרהרים במושג "ארה"ב".
בערך "אמריקנה" בלקסיקון הויקיפדיה הרשימה שמדגימה את מושג ה"אמריקנה" כולל (לצורך הדגמה) את התופעות הבאות: האמפייר סטייט בילדינג; המערבונים; הבהלה לזהב (קליפורניה); בייסבול ופוטבול; אכילת תרנגול הודו בחג ההודיה, אלביס, גשר שער הזהב, מארק טוויין, המבורגר, הבית הלבן, סופרמן, ג'אז, הוליווד, פסל החירות, ברוס ספרינגסטין.
באופן אינטואיטיבי אפשר להבין מדוע כל אחת מהתופעות שנכללות בערך "אמריקנה" בויקיפדיה נחשבות לחלק מ"הויטרינה התרבותית" של המעצמה העולמית החשובה והמשפיעה ביותר בעידן המודרני. כך למשל, מקורו של ההמבורגר הוא אמנם בעיר המבורג שבגרמניה, אבל תרבות ההמבוגרים מזוהה באופן תרבותי בעיקר עם ארה"ב משום שרשתות המזון המהיר נולדו והתפתחו שם. הזיהוי הוא לא רק היסטורי אלא גם סוציולוגי, כי תרבות ההמבוגרים מספר את סיפור מורכב של התרבות האמריקאית והמנטליות האמריקאית: הפסט פוד והשירות המהיר והאחיד, היזמות שמצמיחה אינספור מתעשרים חדשים, חברת הצריכה שמשתעבדת ומתמכרת למוצרי הצריכה שלה, הפופולריציה של המותרות, התפתחות רשתות הענק בעלות הממדים וכוח ההשפעה הדמיוניים ("המקדונליזציה" של העולם שאותו מובילה האימפריה האמריקאית) ועוד ועוד. אגב, השיטה המקובלת ביותר לניתוח מדעי בהקשר זה היא הסמיולוגיה - חקר המשמעויות הסמליות המוטמנות במוצרי תרבות פופולריים.
המושג "ישראליאנה" נטבע בעקבות המונח האמריקני "אמריקנה" והפך למטבע לשון מוכרת בשלהי שנות ה-90 עם התפתחות תרבות הנוסטלגיה והאספנות בארץ. המושג מתייחס למכלול הדברים המזוהים באופן ספציפי עם התרבות הישראלית הפופולרית מתקופת המנדט ועד לשלהי המאה העשרים. תחת מטריית ה"ישראליאנה" נכנסים מוצרים גשמיים שיוצרו בישראל או עברו אדפטציה מקומית (כלים, משחקים, מזכרות וכו') ומופשטים (מוזיקה, שפה וכו') המוכרים לרוב האוכלוסיה הוותיקה בארץ. הם אוצרים בתוכם את "נפש החברה הישראלית" או את הדנ"א התרבותי ורוח הזמן (Zeitgeist) הדורית.
שורשי הישראליאנה
א. הישראליאנה היא במובנים רבים המשכה הטבעי של היודאיקה - אמנות המזוהה עם ערכים וחפצים הקשורים לדת ולתרבות היהודית. כיוון שחלק גדול מהפולקלור הישראלי – כולל זה החילוני - נבנה על בסיס המסורת היהודית (למשל חגי ישראל), מטבע הדברים ההבדלים בין שני התחומים לעיתים מטושטשים. לשם המחשה, החנוכיה (מנורת החנוכה) היא תשמיש מצווה דתי שהיה בשימוש אלפי בשנים, אבל החנוכיות בתקופת היישוב והמדינה היוו ועדיין מהוות חלק בלתי נפרד מפולקלור החגים של רוב הישראלים (גם הלא דתיים) והן ספגו לתוכן את הפרשנות הלאומית המודרנית (הלא דתית) של חג החנוכה במדינת ישראל. גם העיצובים המקומיים והטקסיות הלאומית שהתגבשו סביב החנוכיות הושפעו מקודים ישראלים וממסורת ארצישראלית של העידן היהודי-לאומי החדש.
ההבדל העיקרי בין יודאיקה לישראליאנה הוא שרוב הפריטים שנכללים ברשימת הישראליאנה (הלא רשמית כמובן) אינן קשורים להווי דתי כלשהו, אלא בעיקר לתרבות היומיום הלאומית הרווחת בישראל (זו המשותפת לרוב חלקי החברה).
ב. שורש נוסף לישראליאנה הוא התפתחות אמנות בצלאל. עם היוסדם של התנועות הציוניות והקונגרסים היהודיים בסוף המאה ה-19, החלה גם זריחה של אומנות ציונית חזותית חדשה שעיקר מטרתה היה לייצר תעמולה ציונית באמצעות ציורים, פסלים, כרזות, צעצועים, סרטים, תצלומים, בגדים, חפצי נוי ועוד). כך למשל היצירות של אפרים משה ליליין, הרמן שטרוק ושמואל הירשנברג. בית הספר לאמנות "בצלאל", שהוקם בירושלים ב-1906 על ידי בוריס שץ, נחשב כמנוע ההיסטורי החשוב ביותר למגמה הזו. הדימויים שהשתמשו בהם אמני בצלאל היו מצד אחד יהודיים אירופאים ומצד שני אוריינטליים.
יצירותיהם, שכונו בפי כול "עבודות בצלאל", כללו מוטיבים אמנותיים טיפוסיים שנולדו ממגוון השפעות: אמנות תעמולתית לאומנית-אירופאית (קידוש המדינה ומגיניה הנאמנים); אמנות מסורתית ערבית-ים תיכונית (אריחים וכלי קרמיקה ונחושת, קדרות, רקמה בדואית ועוד); יודאיקה (דמויות ואישים מסיפורי המקרא, חפצי קודש מסורתיים, אתרים קדושים ליהדות, כגון הכותל המערבי, קבר רחל, יד אבשלום, קבר זכריה ועוד); כתובות ודימויים עתיקים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות של הבריטים (על גבי מבנים, מטבעות וחפצים אחרים); מוטיבים ציוניים חדשים (מנהיגים מובילים כגון הרצל ונורדאו, נופים וצמחים מקומיים, מבני ציבור עבריים, כגון גימנסיה הרצליה ועוד).
בית ספר בצלאל המשיך לפעול כ"מרכז לאמנות עברית מקורית ולתעשייה החדשה בא"י" במסגרת האוניברסיטה העברית, שהוקמה ב-1925.
חשוב להדגיש: האמנות הארצישראלית השימושית לא רק הפיצה את הערכים, המיתוסים והסמלים הציוניים החדשים, אלא במידה רבה ייצרה אותם תוך כדי תנועה. במובן זה היא היתה אמנות מגויסת, על כל המשתמע מכך. למשל מינון גבוה של פאתוס וקיטש. צרכני הישראליאנה היו "מאמינים אידיאולוגים תמימים" – מה שהפך לימים את פריטי הישראליאנה למעט מגוחכים ומשעשעים - ולכן גם מושא אספנות נחשק ומכיר.
ג. התעשייה הארץ ישראלית החדשה, שהחלה לצמוח בעקבות גלי ההגירה החל במחצית הראשונה של המאה העשרים, היא גורם נוסף להתפתחות פריטי הישראליאנה. מדובר למעשה במוצרים הראשונים (חלוציים) שיוצרו כאן בכל תחומי הייצור ושרדו עם הזמן.
בשנות השלושים הגיעו ארצה ממרכז אירופה (העליה החמישית) בעלי הון, גרפיקאים, פרסומאים ואנשי דפוס, שהביאו להתפתחות התעשייה הישראלית. נפתחו נמלי חיפה ותל אביב ובתי הזיקוק בחיפה, והוקמו בתי החרושת חדשים כגון "אתא", "יצהר", "שמן", "נשר", "פניקיה", "עלית" ועוד.
רוב המוצרים שנוצרו בבתי המלאכה והחרושת החדשים כללו סממנים מקומיים. הם כונו אז בקרב היישוב היהודי "תוצרת הארץ" (made in Israel). מטרתם של ראשי היישוב הייתה לגרום למתיישבים היהודים החדשים לרכוש את המוצרים הללו הן כדי לחסוך כסף והן כדי לתמוך בעקיפין במפעל הציוני. למטרה זו גם הוקמו מספר מוסדות משווקים, שהתאחדו ב-1936 תחת השם "המרכז למען תוצרת הארץ".
התפתחות התעשייה והמלאכה בארץ הביאה להתפתחות ענף השיווק המקומי. הוקמו משרדי פרסום, בהם "או.קיי.", "צימט", "מלניק", "בינג", ו"מכנר-ווליש", שהעסיקו לראשונה אנשי מקצוע ובעלי ניסיון שיובא מאירופה. בשנת 1935 נוסדה "אגודת הציירים לגרפיקה שימושית" (לימים אגודת המעצבים הגרפיים בישראל) - התאגדות מקצועית שתרמה לרבות בבניית מקצוע העיצוב בארץ והשפה החזותית הארצישראלית.
מוצרי התעשייה, אשר שווקו בכרזות רחוב, בפרסומות בעיתונות ובקולנוע, הפכו עם הזמן לחלק מפולקלור הלאום הציוני משום ששמות המפעלים, שמות המוצרים ושפת הפרסומות היו בעברית, שלא כמו באירופה שם רובם היו ביידיש. זאת ועוד, הם כללו במקרים רבים את המילה "עברי": אבטיח עברי, ביצה עברית וכו'. והעיקר: הדימויים בפרסומות הבליטו את השגי "היהודי החדש" בכיבוש הקרקע, הבניין, החקלאות, הספורט, ההשכלה והבטחון.
מבחינה סגנונית, העיצוב הגרפי באותה תקופה, שיועד לא רק לתעשייה אלא גם למוסדות התנועתיים והלאומיים, היה נטוע במסורת הריאליזם והמודרניזם הסוציאליסטי שהביאו איתם המעצבים מרוסיה הסובייטית.
מוצרי התעשייה והפרסום של אותה תקופה נחשבים היום פרטי ישראליאנה מבוקשים על ידי מוזיאונים, חנויות ואספנים. אגב, הישגיהם של המשווקים בתחומי הייצור, האריזה, הפרסומת והדפוס הוצגו בשנות ה20 וה-30 ב"יריד המזרח" בתל אביב, שהפך לימים למקור בלתי נדלה לפרטי ישראליאנה.
ד. אמנות טקסית במדינת ישראל הצעירה: חלק גדול מפרטי הישראליאנה כולל סמלי גאווה וזיכרון לאומיים שפותחו, יוצרו והופצו בשנות החמישים בין השאר לצרכים טקסיים (למשל, יום הזיכרון ויום העצמאות) ובירוקרטיים, שהתהוו בד בבד עם התגבשות מוסדות המדינה: החל מבולים, מעטפות ומדליות ועד לכרזות, דגלים, שלטים ושמות מקומות.
ה. גם לחוויה הביטחונית ולפולקלור המלחמות היה תפקיד חשוב בעיצוב סמלי הממלכתיות שמהווים חלק גדול מפנתיאון הישראליאנה (על כך בהרחבה בפרק שעוסק בבטחון).
ו. בשנות החמישים והשישים התפתח בארץ ענף ייצור של חפצי נוי ויודאיקה מקרמיקה ומתכת, שנועדו הן לשימוש וקישוט ביתיים והן כמזכרות סנטימנטליות עבור האוכלוסייה המקומית, תיירים ויהודי התפוצות (בעיקר בקהילות היהודיות בארצות-הברית, באירופה ובדרום-אפריקה).
לקרמיקה הארצישראלית, שהופקה מחומר מקומי, שורשים במסורת שהתפתחה במזרח התיכון. "בית המדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות" של בצלאל פתח בית מלאכה לאריחי קרמיקה דקורטיבית כבר בשנת 1924 ומכאן התפתח הז'אנר כחלק בלתי נפרד מהאמנות הישראלית החדש. סגנון העיצוב של האריחים הושפע מסגנון ה"אר-נובו" האירופאי (מאפייני הסגנון הם קווים ארוכים מפותלים או גליים בהשראת עולם החי והצומח כמו גם גוף האישה) ושילב דימויים יהודים מסורתיים וציוניים חדשים.
ההגירה היהודית הגדולה בשנות השלושים והארבעים הביאה עמה מספר אמני קרמיקה שהקימו בתי מלאכה וסדנאות שביססו והרחיבו את הענף. הבולטים היו חוה סמואל (הקימה ב-1932 את בית המלאכה הראשון לקרמיקה בירושלים), פאולה אהרונסון, הדוויג גרוסמן, מירה ליבס, יעקב לב וחנה חר"ג צונץ.
היצירה הקרמית בישראל עברה התפתחות נוספת בשנות ה-50 וה-60 בשל התפתחות הארכיאולוגיה, האמנות, התיירות והתעשייה הישראלית. בתקופה זו נעשו הצעדים הראשונים למיסוד הז'אנר האמנותי הזה כמוצר נוי המוני, ובכלל ייצור כלי חרס בתבנית יציקה: ספלים, כדים, אגרטלים, מגשים, עציצים, מאפרות ועוד. על הידועים שבמפעלים והסדנאות שהוקמו באותן שנים נמנו, "נעמן" (חיפה), "כל-קרמיק" (חיפה), "קרנת" (קרמיקה נתניה), "בית הלחמי" (תל אביב) "ברור חיל" (קיבוץ ברור חיל), "קרמיקלין" (נס ציונה), "פלקרמיק" (חיפה), "בית היוצר" (רמת גן/פתח תקווה), סדנת הקרמיקה של כפר מנחם, סדנת "בית היוצר" של אהרון ומידא כהנא ועוד. שני המפעלים העיקריים היו מפעל "לפיד" (הוקם ביפו ב-1943) ומפעל "חרסה" (הוקם בחיפה ב-1943) ששילבו טכניקות מתועשות עם עיצוב ועשייה ידנית.
הקמת "המכון הישראלי לקרמיקה וסיליקטים" בטכניון ובבצלאל, פתיחת המחלקה לקדרות בבצלאל, ששכנה במתחם "בית היתומים שנלר", ופתיחת הכשרות של קדרים בסדנאות פרטיות - תרמו מכיוון נוסף להתפתחות הענף באותן שנים מעצבות. לראשונה גם הופקו תערוכות של יצירות אמנות מקרמיקה:כך למשל, בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים, במוזיאון חיפה, במוזיאון תל אביב, בגלריה "מקרא סטודיו" בתל אביב, בגלריה/סדנא של איצ'ה ממבוש ואביבה מרגלית בכפר האמנים עין הוד ובמספר חנויות, ובראשן "משכית". בעשורים הראשונים למדינה צמח גם תת ז'אנר אמנותי של ציורי קיר ששילבו אריחי קרמיקה מזוגגים.
בשנת 1963 ראה אור הספר "אמנות ישראל" בעריכת בנימין תמוז, שבו הוקדש פרק שלם לאומנות הקרמיקה. בשנת 1966 נפתח בתל אביב-יפו "מוזיאון החרס" כחלק מ"מוזיאון הארץ", שהציג את אמנות הקרמיקה העתיקה לצד תערוכות של אמנים ישראלים שהוצגו בחצר הפתוחה של הביתן. בשנת 1968 נוסד איגוד אמני הקרמיקה בראשותו של יוסף בלומנטל.
באופן כוללני בלטה בקרב אומני הקרמיקה, כמו בקרב אמנים ישראלים רבים אחרים באותה עת, השאיפה ליצור דמויים ציוניים "מקומיים", שזוהו עם האדמה, הנוף (בעיקר המדברי) והארכאולוגיה של ארץ ישראל העתיקה (שימוש סימבוליקה תנכ"ית, כנענית וכדומה).
לצד תעשיית כלי הקרמיקה התפתח בשנות החמישים והשישים ענף ייצור זעיר נוסף של אמנות שימושית: חפצי נוי ויודאיקה ממתכת (לרוב פליז שנצבע באמייל או צבע שמן). המבחר היה מגוון, הן בשימושים והן בצורות ובקישוטים: מצלחות פסח, חנוכיות ומזוזות ועד לכדים וצלחות, מאפרות ומפיונים, תומכי ספרים ומערכות כתיבה, פסלונים ומסכות.
החפצים יוצרו ביוזמתם של תעשיינים פרטיים, שפעילותם החלה עוד לפני שנות המלחמה. עם קום המדינה נוספו עליהם יצרנים חדשים, שמקצתם נתמכו על ידי הממשלה. היצרנים והאומנים, שחלקם באו לארץ ממרכז אירופה וממזרחה לפני המלחמה או לאחריה וחלקם נולדו בארץ, ראו ביצירתם גם שליחות לאומית: לבטא ולהפיץ את בשורת הנס הציוני - הקמתה ובניינה של מדינת ישראל.
רוב הפריטים הללו יוצרו בבתי המלאכה והחרושת הבאים: "פל-בל", "אופנהיים", "אורה", "אילן", "ברון", "האחים דייגי", "הקולי", "הדר", "טַפַש", "יעד", "ירושלים", "כנען", "מתכן", "נתן שלגמן", "נגה", "פאר", "פורטונה", "צל-ציון", קדם, קום, רות תמר "ויצ'ו".
בניגוד לחלק מכלי הקרמיקה כלי המתכת לא היו יצירות אמנות במובן הקלאסי כיוון שאת רובם עיצבו בעצמם בעלי בתי המלאכה והחרושת. רק לעתים עבדו לצידם אמנים ומעצבים מקצועיים, שגם הם הוכשרו במסגרות מקצועיות לפרק זמן קצר (רק אחד מן המעצבים בתעשייה זו, מוריס אשקלון, מייסד מפעל פל-בל, זכה להכרה כאמן וזאת בעיקר בארצות-הברית, שם התגורר מראשית שנות השישים.
העיצובים היו בסגנון ארצישראלי, תוך שימוש במוטיבים בנאליים, קיטשיים ולעתים גם עילגים שחיקו בעיקר את יצירות בצלאל (מבקר האמנות גדעון עפרת כינה את החפצים הללו "שעתוק קלישאות מתועשות"). הם היו פופולריים לשעתם, קישטו בתים רבים ואף נמכרו כמזכרות ליהודים בארץ ובחו"ל בשל מחירם הנמוך (בהשוואה לכלי יודאיקה קלאסיים), בשל הטעם העממי שאפיין את רוב המהגרים בארץ באותה עת ובשל הסנטימנט היהודי-ציוני שהוטמן בעיצובם. הם גם היוו עבור המהגרים החדשים מעין תזכורת נוסטלגית לכלים שהם השאירו בבתים שעזבו בארצות מוצאם.
הן כל הקרמיקה והן כלי המתכת, שבמשך שנים רבות נחשבו לשיירים של סבא וסבתא ושרבים מהם נקברו בבוידם, הושלכו לפח או נמכרו ל"אלטע זאכען", זכו בשנים האחרונות לעדנה מחודשת והפכו לפריטי ווינטג' מבוקשים בקרב חובבי נוסטלגיה ואספנים ולחלק חשוב במורשת הישראליאנה.
זה קרה בעיקר בשל פרסום מספר ספרים ומאמרים בנושא לצד תערוכות אתנוגרפיות שתיעדו את התופעה. גם חדירתו של טרנד הרטרו והוינטג' לתוך חיינו המסוגננים תרם לאטרקטיביות המפתיעה של חפצי הישראליאנה הללו בשנים האחרונות (ראו: עפרת, 2015; עפרת 2005; כנען-קדר, 2006).
הכמיהה הנוסטלגית
הנוסטלגיה היא "אחותה הקטנה" של הישראליאנה ובמידה רבה מזינה ומעצימה אותה. למעשה קיימת חפיפה בין שני המושגים הללו ורבים מבלבלים או מחליפים ביניהם. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהמושג ישראליאנה מכוון למאגר הפולקלור הלאומי (על חפציו, טעמיו, ריחותיו וצליליו) ואילו המושג נוסטלגיה קשור לתחושות ולרגשות שהגירויים הללו מעוררים בקרב הציבור הישראלי.
נוסטלגיה ("רפקת" על פי האקדמיה ללשון, מלשון התרפקות), שמורכבת מצירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל) - נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. טבע אותו במאה ה-17 סטודנט לרפואה בשם יוהנס הופר (Johannes Hofer). הוא ייחס את התופעה לשכירי חרב שוויצרים שבזמן שלחמו בארצות השפלה נכספו לנופי ההרים הטמירים של מולדתם. בקיצור, הם התגעגעו הביתה. מאוחר יותר שויכה "המחלה" לחיילים ומלחים שבילו תקופת ארוכות הרחק ממשפחתם.
תפישת הגעגועים כמחלה נבעה מן הסתם, מהעדר ידע פסיכולוגי ומתפישה מושרשת שגבר לא אמור לגלות חולשה ומורך לב ובוודאי לא לחשוף רגשות כאב. במלחמת האזרחים האמריקאית ובתקופת מלחמות העולם השתמשו במילה נוסטלגיה לתיאור חיילים שנתקפו במלנכוליה ונטשו את שדה הקרב. מקצתם התאבדו מרוב צער, חרדות וסיוטים.
במרוצת הזמן השתנה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר געגוע מריר-מתוק - התרפקות על העבר האישי והקולקטיבי, תוך אידיאליזציה של ימים-עברו (בעיקר תקופת הילדות). במלים אחרות, מדובר בזיכרונות רחוקים (למעלה מעשור) וחזקים שקשורים גם ברגשות עוצמתיים. מטבע הדברים לכל בני האדם את הזכרונות הסובייקטיביים שלהם שקשורים לאוסף החוויות שהם צברו במהלך חייהם ולפרשנות הסובייקטיבית שניתנה להם, אבל יש גם נוסטלגיה קבוצתית-חברתית שבנויה מחוויות וזכרונות משותפים שיוצרים נוסטלגיה קולקטיבית. הנוסטלגיה הזו מהווה חלק חשוב בתרבות המשותפת משום שהיא מייצרת סיפור משותף ומחזקת את הסולידריות.
מחקרים מדעיים הצליחו לאתר (באמצעות הדמיית MRI) את האזורים במוח שהרגש הנוסטלגי מעורר, אבל אנחנו עדיין רחוקים מלהבין את המנגנון הרגשי המורכב שהופך זכרונות למארזים נוסטלגיים. מה שכבר ברור זה שלא רק ספרים, מאמרים וסרטים מעוררים בנו רגשות נוסטלגיים עזים אלא גם צלילים וריחות. אבל הנוסטלגיה היא הרבה יותר מזיכרון מתוק. זהו רגש המתעורר בדרך כלל, כאשר מתהווה הכרה חברתית שמשהו יסודי סביבנו השתבש. במובן זה הנוסטלגיה מבטאת גם ייאוש וכאב, על מה שנתפס (בצדק או לא בצדק) כסטייתה של החברה מדרך הישר והטוב.
"כשֶׁאֲנִי אוֹרֵז/ אֲנִי אוֹהֵב לְמַשֵּׁשׁ אֶת הַקַּרְטוֹנִים/ אֲנִי מִתְעַלֵּס עִם הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה, מִתְחַבֵּר לְזִכְרוֹנוֹת,/ כָּל חֵפֶץ שֶׁנִּכְנַס לְקַרְטוֹן הוֹלֵךְ אִיתִּי הָלְאָה/ לְהֶמְשֵׁךְ הַמַּסָּע/ וְכָל חֵפֶץ שֶׁנִּזְרַק יוֹצֵא לְמַסָּע מִשֶּׁלּוֹ./ גַּם חֲפָצִים יוֹצְאִים לְמַסָּע,/ מְחַפְּשִׂים אֶת דַּרְכָּם,/ לֹא הֵם בָּחֲרוּ אוֹתוֹ, אֲנִי בָּחַרְתִּי עֲבוּרָם/ כְּשֶׁאֲנִי סוֹגֵר אֶת הַקַּרְטוֹן אֲנִי סוֹגֵר פֶּרֶק בְּחַיַּי/ עַד הַתַּחֲנָה הַבָּאָה" (שניר פלג, Snir Peleg Facebook, May 27 2020).
חוקרי התרבות הפופולרית מייחסים למושג "נוסטלגיה" משמעות יותר ניטראלית. למעשה המושג "נוסטלגיה" הופך בשנים האחרונות למושג נרדף לענף המתמקד בהיסטוריוגרפיה ובאתנוגרפיה של חיי היומיום, בתיעוד של התרבות החומרית ושל סגנון החיים השכיח והפופולרי.
מדוע אנשים מפתחים רגשות נוסטלגיים?
א. הרגש הנוסטלגי קשור לטבע האנושי. בני האדם נוטים לצרף זיכרונות טובים זה לזה, תוך העצמה מלאכותית של חוויות העבר. המסננת היעילה של הזמן מנפה את השעות הקשות שחווינו, מדחיקה את הכאבים והעצבויות שחווינו ומשאירה "בלב" (מוח) את הרגעים הטובים. לא בכדי הפזמון "Yesterday" שחובר והושר על ידי פול מקרתני נחשב לאחד הפזמונים האהובים בעולם בכל הזמנים. הוא מביע געגוע לאהובה של פעם שהוא גם געגוע לימי העבר.
Yesterday/ All my trouble seemed so far away/ Now it looks as though they're here to stay/ Oh, I believe in yesterday
"אתמול" (Yesterday) היא בלדת רוק של להקת הביטלס שנכתבה על ידי פול מקרטני (תחת הקרדיט הקבוע לנון/מקרטני), והופיעה גם כסינגל באלבום Help! שיצא ב- 1965 כסינגל ומאוחר יותר באלבום Yesterday and Today. השיר, עם הארומה הנוסטלגית המובהקת, נבחר כשיר הטוב ביותר של המאה ה-20 בסקר ה-BBC Radio 2 בשנת 1999; נבחר כשיר הפופ הטוב ביותר של כל הזמנים על ידי MTV והמגזין רולינג סטון; הוכתר כשיר הפופ בעל המספר הרב ביותר של גרסאות כיסוי ("קאברים") אי פעם על ידי ספר השיאים של גינס; דורג על ידי מגזין הרולינג סטון במקום ה-13 ברשימת 500 השירים הטובים ביותר של כל הזמנים; הושמע ברדיו יותר מ-7 מיליון פעמים ויצאו לו יותר מ-3000 עטיפות לסינגל. לשיר יצאה גרסה עברית בשם "רק אתמול", למילים של חיים חפר (לא תרגום) ובביצוע דואט של יפה ירקוני ואריק איינשטיין. במצעד שירי הביטלס של כאן 88 דורג השיר במקום השביעי Yesterday), ויקיפדיה).
אין ספק שהזיכרון הסלקטיבי שלנו, שגם יוצר אצלנו את התמונה והרגש הנוסטלגיים, קשורים לבולטות של אירועים שונים בחיינו על רקע השגרה השטוחה. עם זאת, מחקרים מדעיים גילו שאנו זוכרים אירועים חריגים ומרגשים – לטוב ולרע – גם משום שלהתרגשות יש תפקיד ביולוגי פונקציונלי: היא מסמנת למוח שיש פה משהו ששווה ללמוד ממנו להמשך: רגש שלילי מסמן "היזהר" ורגש חיובי מסמן "שחזר".
מהמדע גם למדנו שהתרגשות הנגרמת בעקבות אירוע דרמטי מובילה להפרשת הורמונים שמשפיעים על תהליך גיבוש הזיכרון לטווח הארוך. ההורמונים הללו פועלים בדומה להוספת מים לקמח, כלומר משמשים כחומר מדביק וממצק עבור הזיכרון.
אגב, יתכן והממצא הזה רלוונטי לעיצוב של הזיכרון וכתוצאה מכך גם של הרגש הנוסטלגי בעידן הדיגיטלי. מצד אחד הלחיצה האינסטינקטיבית על כפתור המצלמה בסלולרי עשוי להעצים ולשמר את רגעי האושר בחיינו. מצד שני, תיעוד יתר באמצעות הסמארטפונים הופך אותנו לאדישים (מרוב גירויים) מרחיק אותנו מהחוויה המיידית הבלתי מתווכת ובעיקר הופך אותנו לעצלים מבחינה מחשבתית. במילים אחרות, כאשר המוח יודע שיש לו על מי לסמוך, הוא לא טורח לעשות את העבודה בעצמו. החשש כאן ש"מיקור חוץ" שאנו עושים לזיכרון בעידן הסלולרי עלול בעתיד לנטרל את הרגש הנוסטלגי שכה חשוב בחיינו.