מבוא לישראליאנה

מחבר: עוז אלמוג, 2021


מהמאקרו למיקרו


המחקר ההיסטורי הושפע תמיד מתפישות תרבותיות ובו בזמן השפיע עליהן. לכן היה זה אך צפוי שבשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר תפישות יסוד בתרבות המערבית השתנו בקצב מהיר יותר, גם המחקר ההיסטורי החלה להשתנות. אחד השינויים היה צמיחת זרם חדש שזכה לכינוי "מיקרו היסטוריה". המיקרו-היסטוריה שמה דגש על מספר מרכיבים:

- התמקדות בחיי היומיום.

- פחות התמקדות במדינה ובלאום ויותר בקהילה, ביישוב ובאנשים.

- התמקדות בתרבות החומרית (חפצים).

- היסטוריה עממית (לא רק של השכבה השלטת), בדגש על תרבות פופולרית.

- חלק גדול מהמתעדים והחוקרים של תרבות היומיום והפולקלור נמצאים מחוץ למילייה המקצועי הרשמי (האקדמי): אוצרים, סופרים, עורכים, ביוגרפים ומספרי סיפורים; וכן בעלי תפקידים בענפי המו"לות, התקשורת התיירות והחינוך (מדריכי טיולים וכדומה) ומנהלי אתרי אינטרנט (אתרי מידע, בלוגים, דפי פייסבוק וכו').

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

להתעצמות המבט המיקרו-היסטורי היו מספר סיבות?

- השפעת הפסיכולוגיה, שמטבעה מתמקדת ביחיד.

- קבוצות שוליים החלו דורשות נתח באפוס הלאומי - מה שהוביל לדמוקרטיזציה של המחקר ההיסטורי.

- תחושת מיצוי הובילה להתמקדות ברזולוציות היסטוריוגרפיות גבוהות יותר.

- עם השתכללות מדעי ההיסטוריה (יותר חוקרים, יותר כלי מחקר, יותר מקורות מידע) גדל המיקוד המחקרי ואיתה גם החדירה לתחומי מיקרו שבעבר לא נחקרו באופן אינטנסיבי. למשל היסטוריה מגזרית, מגדרית, חומרית ועוד.

- רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים והכתיבו את תחומי העניין במחקר. הם התעניינו בעיקר באירועים "רועשים", במתחים ובמאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות. בהדרגה חדרה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית הקונפליקטים והדרמות הפוליטיות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.

- התפתחות הכלכלה הגלובלית העלתה בכמה דרגות את הביקוש וההיצע של האטרקציות התיירותיות. אם בעבר מקובל היה לטייל בעולם בעיקר בקבוצות מאורגנות ולהגיע לאתרי תיירות קלאסיים - מפלים, נהרות, כנסיות, מוזיאונים לאומיים, מבני ציבור עתיקים וכו' - היום רבים מחפשים דווקא את המסלולים והאתרים שמחוץ למיינסטרים, ובעיקר את האטרקציות האתניות הנחבאות בנבכי התרבות המקומית. המדינות והסוחרים התאימו עצמן לביקוש החדש. השינוי התבטא גם בתרבות השימור והמוזיאונים. בשנים האחרונות צומחים בזה אחר זה מוזיאונים מקומיים (לעתים משפחתים) שמתמקדים בתרבות היומיום ולעיתים גם באזוטרי.

דוגמא בולטת במיוחד לשינוי בביקוש שהביא לשינוי גם בהיצע היא תרבות המזון. אם בעבר רוב התיירים חיפשו לטעום בעיקר מאכלים לאומיים שלא הכירו במולדתם (פיצה, המבורגר, איטריות סינית), היום, בעקבות בינאום המזון, הם מחפשים דווקא את אוכל עממי, את מסעדות רחוב והדוכנים הקטניים.


- מהפכות הפנאי, הבידור, והדיגיטציה הביאו לצמיחה מהירה של מוצרי ידע (תערוכות, אלבומים, ספרים וכו') שעוסקים בנושאים היסטוריים ונוסטלגיים מחיי היומיום. הם מעוצבים בפורמט מהודר (אלבומי-צילומי) ונמכרים בהמוניהם כמוצרי מתנה או תחביב בחנויות הספרים והדיסקים, בגלריות, בשווקים ובאתרי האינטרנט.

הוצאת Taschen היא דוגמא טובה. השילוב בין צילומים מרהיבים (לרוב גם נדירים), מידע היסטורי פיקנטי, התמקדות בתרבות הפופולרית, והגשה בפורמט אמנותי – הוא מקסים. קניתי לא מעט ספרים מהז'אנר הזה (שאגב, מדגים כמה ספרי ההיסטוריה מוגשים באופן דל ולא מושך) ואני יכול להיתקע שעות בחנות שמוכרת אותם (בעיקר באירופה).


רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת רשמית ושל אישים מרכזיים. המחקר של תרבות היומיום בנוי על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אינטימי, כדוגמת אלבומי תמונות של אנשים פשוטים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם וכדו'. המיקרו-היסטוריה מתמקדת בעיקר במאה שנים האחרונות בין השאר משום שתוואי הלוואי שהשאירו אחריהם הדורות האחרונים גדלו לאין שיעור (כולל עדויות אודיו-ויזואליות): ציורים, תמונות, סרטים ועכשיו קבצי מחשב. רוב המשפחות מחזיקות ברשותן מאגרים אדירים של חפצים, אלבומים וכו', שמאפשרים מחקר היסטורי עם חומר גלם מסדר גודל חדש. אם בעבר המחסור בעדויות אמפיריות היקשה על המחקר ההיסטורי, הרי שהיום הקושי המתהווה הוא דווקא לברור מהשפע האינסופי (מה שיביא בסופו של דבר להתפתחות כוח עבודה ממוחשב שימלא ביעילות גדולה יותר מבני אדם חלק גדול מתהליך האיסוף, המיון והשימור ההיסטוריוגרפי.


זאת ועוד, בעבר רק למדענים מקצועיים היה זמן וכסף לאסוף ולחקור. היום, לעומת זאת, לאנשים רבים, שאינם מועסקים במוסדות להשכלה גבוהה, יש את המשאבים הנדרשים למחקר כזה. זו הסיבה שלצד הממסד המדעי והמוזיאונים הרשמיים צמחה תרבות גדולה ומפותחת של תיעוד, שימור, פרסום והנגשה, שיש לה מאפיינים אקדמיים, בידוריים, תקשורתיים, כלכליים, אמנותיים, חינוכיים ופוליטיים. מליוני בני אדם עוסקים להנאתם (כתחביב) או למטרות מסחריות בפעילויות הללו: עיתונאים, אספנים, סוחרים, בעלי חנויות וגלריות, סופרים, מורים ועוד (נרחיב על כך בהמשך).


המחשה לתופעה הזו אפשר למצוא בספרו של שאול ביבר (מגדולי מספרי הסיפורים של הפלמ"ח)"עלילות הימים והלילות" (2011) - שמספר את ההיסטוריה של מדינת ישראל בעזרת כותרות עיתונים, תעודות, כרזות, צילומים, פרסומות ועוד. הפיקנטיות של הספר טמונה בין השאר בחוסר ההבחנה (המרדנית בעליל) בין אירועים קטנים לגדולים. מצד אחד טיבוע הספינה אלטלנה, הקמת המדינה, פתיחת היכל התרבות והוצאות להורג של אלי כהן בדמשק ומצד שני מודעת אבל על בן גוריון ופרסומות טמפו קולה.


לויקיפדיה נודע תפקיד חשוב מאד בפיתוח המבט המיקרו-היסטורי, משום שרזולוציית התיעוד שאימצה לעצמה הגיעה לרמה גבוהה מאד והכיסוי החל לכלול עם הזמן אינספור ערכים מהתרבות הפופולרית וחיי היומיום - מה שבראשית דרכה עורר מחלוקת עזה בין התורמים ו"קמוטי הגבות" אודות מה ראוי להיכלל באינציקלופדיה הדיגיטלית.

הויקיפדיה גדושה ומלאה היום מידע רב ערך ומעודכן על נושאים היסטורים וסוציולוגים שבעבר זכו להתעלמות מחקרית ותיעודית מוחלטת. מבחינה היסטורית, הויקפדיה ניצחה את ה"בריטניקה" בין השאר בשל הזוית התיעודית הרחבה שאימצה.


מהדרמות הגדולות לדרמות הקטנות בהיסטוריוגרפיה הישראלית


תרבות האיסוף, השימור והמחקר ההיסטוריוגרפי והסוציוגרפי היתה מפותחת במדינת ישראל משחר קיומה ולמעשה עוד קודם לכן (בתקופת היישוב). היא טבועה במסורת היהודית הלמדנית ארוכת השנים ובתנועה הציונית, שאימצה אתוסים מודרניים של תיעוד ומחקר לצרכים מדעיים, משפטיים, מדיניים, אמנותיים ועוד.


חקר ההיסטוריה מפותח במקומותינו גם משום שהאקדמיה הישראלית התברכה בהיסטוריונים רחבי אופקים ומעוף, שהניחו תשתית מדעית מתקדמת כבר מראשית דרכה של הדיסציפלינה האקדמית.


הוא קשור גם לעובדת היותה של החברה הישראלית סקרנית, חקרנית ודמוקרטית ביסודה – חברה דינמית, המחשיבה מאוד את ערכי השקיפות והנגישות הציבורית למידע.


במשך שנים רבות נעשו המחקר, התיעוד והשימור ההיסטורי של תקופת הישוב ומדינת ישראל בעיקר במסגרות האוניברסיטאיות והתמקדו באירועי מפתח (ברמת המאקרו) פוליטיים, כלכליים ובטחוניים ובדרמות הלאומיות הגדולות שהופיעו בכותרות העיתונים ובמהדורות המרכזיות. לא ניתן משקל היסטוריוגרפי משמעותי לאירועים העממיים, שיצרו את סגנון החיים הישראלי לדורותיו: הגיבורים הקטנים, ההרגלים והדפוסים המשפחתיים והקהילתיים, עולם הצריכה והבידור, הרגישויות האסתטיות, הטעמים, האופנות וכדומה. כל אלה הפכו רק משנות השמונים של המאה העשרים למוקד עניין. מהן אפוא הסיבות לשינוי הזה? ראשית, השינויים בתחום ההיסטוריוגרפיה שעליהם שהצבענו קודם. אבל יש עוד כמה סיבות לשינוי המיקוד שאותן אסקור להלן:


- שלב אבולוציוני חדש. ישראל התבגרה, התמסדה והיא יכולה עכשיו להתפנות לעסוק יותר ב"זוטות החיים".


- סוף עידן התעמולה. ההיסטוריוגרפיה הישראלית היתה במשך שנים רבות מגויסת בשירות הלאום. כאשר התרבות הלאומית נחלשה היא פינתה דרך להיסטוריוגרפיה נטרלית וביקורתית יותר, ובעיקר היסטוריוגרפיה שמתמקדת יותר באדם הפרטי, במשפחה, בקהילה ופחות במסגרות הגדולות (מדינה, תנועה, מפלגה, ארגון וכו').


- המהפכה הדיגיטלית. התפתחות הדיגיטציה ורשת האינטרנט יייעלה והגדילה לאין שיעור את מקורות המידע ואת הנגישות להם, ואיפשרה לגופים ואנשים פרטיים לתרום ולפתח את חקר ההיסטוריה הישראלית בתחומים נרחבים.


- לימוד היסטוריה בדרך יותר אטרקטיבית. בשנים האחרונות מתחזקת ההכרה שהוראת ההיסטוריה המסורתית נעשית בדרך יבשה ומיושנת, וכתוצאה מכך נוצר אנטגוניזם מובנה למקצוע החשוב. אחד האמצעים להנגיש היסטוריה לצעירים ובכלל, היא באמצעות תבלינים היסטוריוגרפיים מושכים: טיולים, סיורים, צפייה בסרטים ובתמונות, וכמובן הפקת תערוכות של חפצים היסטוריים. מאחר והישראליאנה מקיפה כל כך הרבה תחומים, היא מוצאת את ביטויה ברבים מאמצעי ההמחשה המתפתחים. כך נוצרת מערכת של היזון והפריה הדדית: חלק מאלה שנהנים מלימוד הישראליאנה מתחילים לאסוף בעצמם חפצים והופכים את ההיסטוריה לתחביב. פרויקט הישראליאנה הוא במובן זה גם סוג של היסטוריוגרפיה עממית, שצומחת מהשטח.


- התפתחות מערכת ההשכלה הגבוהה. יותר ויותר סטודנטים נדרשים לכתוב עבודות שקשורות לחברה הישראלית במגוון היבטים – מה שהגדיל את התנועה בספריות ובארכיונים ובה בעת גם את מגוון נושאי עבודות המחקר.


- נצח ישראל. היהודים הצטיינו תמיד באוריינטציה של כתיבה, הנצחה וזיכרון. אבל בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים כותבים ומפרסמים ספרי זיכרונות ואוטוביוגרפיות הן בשל המודעות שנוצרה לתיעוד אישי והן משום שפרוצדורה נעשתה קלה ונגישה יותר (מעבדי תמלילים, סופרי צללים, הוצאות לאור דיגיטליות ועוד).


- "מרק לאומי" עם מגוון גדול יותר של "ירקות". עד לפני שנים ספורות מאגר הישראלינה היה מבוסס בעיקרו על התרבות היהודית החילונית הוותיקה בארץ. הוא שיקף ותמך בהגמוניה החברתית-תרבותית של השכבה הדמוגרפית הזו. אבל בשנים האחרונות, בעקבות תהליך הדמוקרטיזציה שמתחולל בחברה הישראלית והתפתחות האתוס הרב תרבותיות, מצטרפים לפרויקט הישראליאנה ולתרבות הנוסטלגיה הלאומית מרכיבים ממגזרים ותרבויות נוספים: ערבי, דרוזי, דתי, חרדי, אתיופי, רוסי ועוד.


המיתוג התרבותי


תרבות היא לא רק דבק חברתי, רשת קשרים וזיכרון משותף. תרבות היא גם מותג, כרטיס ביקור. במשך שנים רבות נטו לתייג ולמתג תרבויות באמצעות המרכיבים המונומונטליים שקיטלגו אותן: הנוף הטבעי המיוחד לאזור הגיאוגרפי (בעיקר תופעות טבע מרשימות), השפה המקומית, בניני הציבור הבולטים, האמנות הגבוהה והאמנים הגדולים שנולדו ויצרו בה, הניצחונות ההירואיים והאסונות הטרגיים שפקדו את האוכלוסיה המקומית, המנהיגים הכריזמטים, המטיבים והרשעים, ההמצאות ההיסטוריות וההשגים החלוציים בכל תחומי החיים (מדע, ספורט, הנדסה וכו') וכיוצא באלה.


המיתוג המסורתי הזה הגדיר גם את אופיו של המחקר החברתי לאורך הדורות - בעיקר ההיסטוריוגרפי. מדעני חברה ורוח שהתמקדו במיקרו (אירועים ותופעות זעירות), כדוגמת אנתרופולוגים וחוקרי פולקלור, זכו להערכה על פועלם, אבל מחקריהם נתפסו כחשובים בעיקר לניתוח והבנה של שבטים עתיקים, קבוצות פרימיטיות ותרבות ה"עמך".


למרבה השמחה, בשנים האחרונות הולכת ומתפוגגת הגישה הפטרונית, המתנשאת והחד ממדית שהגדירה בעבר את העיקר והטפל, החשוב והלא חשוב בתרבויות העולם. הולכת ונעלמת ההבחנה בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה" ואיתה גם ההכרה שהחברה האנושית שוכנת בפרטים הקטנים. גדלה ההבנה שמחקרי פולקלור או "עממיות" לא רק מכיילים נכון יותר את המבט ההיסטורי ויוצרים דמוקרטיזציה של התיעוד וההנצחה, אלא חשובים גם להבנת הנפש החברתית. גם בארצנו הקטנה יותר מבינים ש"פנתיאון הנצח" הישראלי ראוי להתרחב. לשם המחשה, לצידו של ראש הממשלה הראשון דויד בן גוריון אולי יכללו היום בובות הפורצלן והמאפרות שביטאו את מעמדו הנישא, או הקריקטורה העוקצנית שסימנה את סוף דרכו הפוליטית.


האירועים הקטנים, החפצים הזעירים, המזכרות האישיות והמשפחתיות, המשחקים, הקישוטים, הלבוש הלא חגיגי, הסלנג, הבדיחות, המתנות, ההרגלים והחוויות בתחום הפנאי והבידור, הריגושים והתסכולים הקטנים – כולם חשובים לניתוח והבנה הסוציו-היסטורית לא רק משום שהם יוצרו בחברה על ידי אנשים ולמען אנשים אלא גם משום שהם הגדירו את חייהם, טעמיה וזהותם. ויובהר: לאיכות יש ויש הירריכה, אבל מהבחינה הסוציולוגית הנמוך והגבוה, הטרוויאלי והמיוחד, השגרתי והנדיר - כולם מגדירי מציאות וכולם חשובים.


יתר על כן, לעיתים דווקא המיקרו חושף את המאקרו. חפץ זעיר, יומיומי ומטופש יכול לטמון בחובו עולם ומלואו סוציולוגי. ממש כשם הדי.אן.אי הזעיר קובע את טבעו של הגוף כולו. וגם לגבי איכות נמוכה או גבוהה צריך להיות זהירים וצנועים. כי לא אחת יש עומק ואיכות במשהו שנראה על פניו זול ופשוט.


הנה כי כן, גדולתם של מרכיבי הקלסתרונים, הציירים וצלמי הפורטרטים, ועוד יותר של הקריקטוריסטים, שהם מצליחים לתפוס את המרובה באמצעות המעט. כמה קווים קטנים שתופסים את הדיוקן כולו. כיצד הם עושים זאת? באמצעות הבלטה של הבולט. זה יכול להיות צללית האף, זוית הפה, גודלן של האוזניים וכו'.


למעשה כל אדם מתמצת לעצמו את הדמויות הסובבות אותו באמצעות אפיון של תווי הכר פנימיים וחיצוניים. דבר דומה נעשה ביחס לחברות ותרבויות הסובבות אותנו.


ניתן היה לצפות שסוציולוגים ואנתרופולוגים יעסקו באופן אינטנסיבי ומקצועי במנטליות החברתית. אבל התפישה הפרוגרסיבית, שהשתלטה על מדעי החברה והרוח יצרה רתיעה אידאולוגית מכל הכללה והשוואה בין קבוצות. המילה "מנטליות" הפכה בעיני חוקרי חברה רבים לפסולה ובוודאי העיסוק בסוגיה הזו. אבל כיוון שהציבור יודע ש"מנטליות" אכן קיימת במציאות, וכיוון שרוב האנשים נהנים להכליל, להתבדח ולצחוק על עצמם ועל זולתם, שיח המנטליות לא נעלם. אדרבא, הוא התגבר והתמקצע, מסיבות שארחיב עליהן בהמשך. אבל זהו עדיין שיח שהלבוש שלו לא מדעי, אלא יותר ספרותי ובידורי. קוראים לזה הווי, אופי לאומי, זהות, מסורת וכיוצא באלה.


בפועל, אפשר להימנע ממכשלות הדיבור על "אופי קבוצתי" בעיקר כאשר אתה עוסק במנטליות של עצמך (הישראלי מרבה לשוחח על "הישראליות" שלו או על "תרבות ישראלית" שהוא חלק ממנה). הנסיון מלמד שאפשר לעקוף את "התוכחה הפרוגרסיבית" אם מכניסים את ההיסטוריה הלאומית לקונטקסט הנוסטלגי-אירוני, כלומר "כך היינו" ב"ילדותנו התרבותית". אלה היו הטרנדים, האופנות והמנהגים ששבו אותנו בשל רמת התפתחותנו המוגבלת (בעיקר בתקופה המעצבת) ושמשפיעים עלינו בעקיפין עד היום. זו לא ביקורת נרגנת, וגם לא גאווה פטריוטית נאיבית. זהו מבט מפוכח ומחויך שתופס את החברה כתיאטרון ומבין שבהצגה הזו גם לניצבים ולתפאורה יש חשיבות גדולה.


הויטרינה הלאומית


ספק אם המושג "אמריקנה" נולד במדע. יותר סביר שהוא נולד בתקשורת או באמנות/בידור. אבל זה לא גורע מהאמת הסוציולוגית שהוא מחזיק. יש איזו רשימה מוסכמת ומצטברת של תופעות – איקונות/דמויות/אירועים/מבנים/חפצים/מנהגים ומוסכמות - שנחשבים אמריקאיות במובהק, כלומר שנולדו בארה"ב או לפחות התפתחו בעיקר בה, והפכו למוכרות ונפוצות בקירבה. הן אוצרות בתוכן את המנטליות האמריקאית – כלומר הדי.אן.אי התרבותי של אזרחיה בעבר ובהווה.


אלה תופעות שמתייגות ומייצגות את ארה"ב הן משום שהם מתמצתות בעקיפין את ההווי האמריקאי הטיפוסי, והן משום שהפיקנטריה והסמליות הטמונות בהן הפכה אותן לאסוציאציות המיידיות שעולות במוחם של רבים, כאשר הם מהרהרים במושג "ארה"ב".


בערך "אמריקנה" בלקסיקון הויקיפדיה הרשימה שמדגימה את מושג ה"אמריקנה" כולל (לצורך הדגמה) את התופעות הבאות: האמפייר סטייט בילדינג; המערבונים; הבהלה לזהב (קליפורניה); בייסבול ופוטבול; אכילת תרנגול הודו בחג ההודיה, אלביס, גשר שער הזהב, מארק טוויין, המבורגר, הבית הלבן, סופרמן, ג'אז, הוליווד, פסל החירות, ברוס ספרינגסטין.


באופן אינטואטיבי אפשר להבין מדוע כל אחת מהתופעות שנכללות בערך "אמריקנה" בויקיפדיה נחשבות לחלק מ"הויטרינה התרבותית" של המדינה העצומה הזו. כך למשל מקורו של ההמבורגר הוא אמנם בהמבורג שבגרמניה, אבל תרבות ההמבוגרים מזוהה (באופן אסוציאטיבי) עם ארה"ב. הזיהוי הוא לא רק היסטורי אלא גם סוציולוגי, כי תרבות ההמבוגרים מספר את סיפור מורכב של התרבות האמריקאית והמנטליות האמריקאית: הפסט פוד והשירות המהיר והאחיד, היזמות שמצמחיה אינספור מתעשרים חדשים, חברת הצריכה שמשתעבדת ומתמכרת למוצרי הצריכה שלה, הפופולריציה של המותרות, התפתחות רשתות הענק בעלות הממדים וכוח ההשפעה הדמיוניים (המקדונליזציה של העולם שאותו מובילה האימפריה האמריקאית) ועוד ועוד.


מה תרם להתפתחות תרבות הישראליאנה?


- הישראליאנה היא במובנים רבים המשכה הטבעי של היודאיקה - אמנות המזוהה עם ערכים וחפצים הקשורים לדת ולתרבות היהודית. כיוון שחלק גדול מהפולקלור הישראלי – כולל זה החילוני - נבנה על בסיס המסורת היהודית (למשל חגי ישראל) מטבע הדברים ההבדלים בין שני התחומים לעיתים מטושטשים. לשם המחשה, החנוכיה (מנורת החנוכה) היא תשמיש מצווה דתי, שהיה בשימוש אלפי בשנים, אבל החנוכיות בתקופת היישוב והמדינה היוו ועדיין מהוות חלק מפולקלור החגים של רוב הישראלים (גם הלא דתיים) והן ספגו לתוכן את הפרשנות הלאומית המודרנית (הלא דתית) של חג החנוכה בישראל. גם העיצובים המקומיים והטקסיות הלאומית שהתהוו סביב החנוכיות הושפעו מקודים ישראלים וממסורת ארצישראלית של העידן הלאומי החדש.


ההבדל העיקרי בין יודאיקה לישראליאנה הוא שרוב הפריטים שנכללים ברשימת הישראליאנה (הלא רשמית כמובן) אינן קשורים להווי דתי כלשהו, אלא בעיקר לתרבות היומיום הלאומית הרווחת בישראל (זו המשותפת לרוב חלקי החברה).


- שורש נוסף לישראליאנה הוא התרבות הציונית. עם היווסדם של התנועות הציוניות והקונגרסים היהודיים בסוף המאה ה-19, החלה גם זריחה של אומנות ציונית חדשה שעיקר מטרתה היה לייצר תעמולה ציונית (באמצעות כרזות, צעצועים, סרטים, צילומים בגדים ועוד). אבל חשוב להדגיש: הישראליאנה לא רק הפיצה את הערכים, המיתוסים והסמלים הציוניים החדשים, אלא במידה רבה ייצרה אותם תוך כדי תנועה. במובן זה היא היתה אמנות מגויסת, על כל המשתמע מכך. למשל מינון גבוה של פאתוס וקיטש. צרכני הישראליאנה היו "מאמינים אידיאולוגים תמימים" – מה שהפך אותה לימים גם למגוחכת ומשעשעת (ולכן מושא אספנות).

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

- התעשייה הארץ ישראלית החדשה, שהחלה לצמוח בעיקר בעקבות גלי ההגירה במחצית הראשונה של המאה העשרים, היא גורם נוסף להתפתחות הישראליאנה. רוב המוצרים שנוצרו בבתי המלאכה והחרושת החדשים כללי סממנים מקומיים חדשים. כך נוצרו בהדרגה מוצרים עם חותם מקומי מובהק (עם הכתובת המיתולוגית " made in Israel").


רבים ממוצרי הישראליאנה הם למעשה המוצרים הראשונים (חלוציים) שיוצרו כאן בכל תחומי הייצור: מבניין, דרך מזון, ביגוד ומכונות ועד לשפה, ספרות ופזמונים.


המוצרים הללו הפכו לחלק מפולקלור הלאומי גם בשל השובל הפרסומי שהם ייצרו: שמות (שמות המפעלים ושמות המוצרים היו בעברית, שלא כמו באירופה שם רוב השמות היו ביידיש), עטיפות, פרסומות, הרגלי צריכה ועוד.


- התפתחות האמנות הארץ-ישראלית ובעיקר האמנות השימושית והפופולרית: חלק גדול מהישראליאנה כולל סמלים לאומיים שפותחו בין השאר לצרכים טקסיים ובירוקרטיים, שנוצרו בד בבד עם התגבשות מוסדות המדינה: החל מבולים ומעטפות ועד לשלטים ושמות מקומות. גם לחוויה הבטחונית ולפולקלור המלחמות היה תפקיד חשוב בעיצוב סמלי הממלכתיות שמהווים חלק גדול מפנתיאון הישראליאנה.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

"אי שם עמוק בתוך תוכנו טמונים קולות וזכרונות" (אהוד מנור)


הנוסטלגיה היא "אחותה הקטנה" של הישראליאנה ובמידה רבה מזינה ומעצימה אותה. למעשה קיימת חפיפה בין שני המושגים הללו ורבים מבלבלים או מחליפים ביניהם. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהמושג ישראליאנה מכוון למאגר הפולקלור הלאומי (על חפציו, טעמיו, ריחותיו וצליליו) ואילו המושג נוסטלגיה קשור לתחושות ולרגשות שהגירויים הללו מעוררים בקרב הציבור הישראלית.


נוסטלגיה (רפקת בעברית), שמורכבת מצירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל) - נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. טבע אותו במאה ה-17 סטודנט לרפואה בשם יוהנס הופר(Johannes Hofer) . הוא ייחס את התופעה לשכירי חרב שוויצרים שבזמן שלחמו בארצות השפלה נכספו לנופי ההרים הטמירים של מולדתם. בקיצור, הם התגעגעו הביתה. מאוחר יותר שויכה "המחלה" לחיילים ומלחים שבילו תקופת ארוכות הרחק ממשפחתם.


תפישת הגעגועים כמחלה נבעה מן הסתם, מהעדר ידע פסיכולוגי ומתפישה מושרשת שגבר לא אמור לגלות חולשה ומורך לב ובוודאי לא לחשוף רגשות כאב. במלחמת האזרחים האמריקאית ובתקופת מלחמות העולם השתמשו במילה נוסטלגיה לתיאור חיילים שנתקפו במלנכוליה ונטשו את שדה הקרב. מקצתם התאבדו מרוב צער, חרדות וסיוטים.


במרוצת הזמן השתנה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר התרפקות על העבר הקולקטיבי, תוך אידיאליזציה של ימים-עברו. אבל מבחינה סמנטית הנוסטלגיה היא הרבה יותר מזיכרון מתוק. זהו רגש המתעורר בדרך כלל, כאשר מתהווה הכרה חברתית שמשהו יסודי סביבנו השתבש. במובן זה הנוסטלגיה מבטאת גם ייאוש וכאב, על מה שנתפס (בצדק או לא בצדק) כסטייתה של החברה מדרך הישר והטוב.

"כשֶׁאֲנִי אוֹרֵז/ אֲנִי אוֹהֵב לְמַשֵּׁשׁ אֶת הַקַּרְטוֹנִים/ אֲנִי מִתְעַלֵּס עִם הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה, מִתְחַבֵּר לְזִכְרוֹנוֹת,/ כָּל חֵפֶץ שֶׁנִּכְנַס לְקַרְטוֹן הוֹלֵךְ אִיתִּי הָלְאָה/ לְהֶמְשֵׁךְ הַמַּסָּע/ וְכָל חֵפֶץ שֶׁנִּזְרַק יוֹצֵא לְמַסָּע מִשֶּׁלּוֹ./ גַּם חֲפָצִים יוֹצְאִים לְמַסָּע,/ מְחַפְּשִׂים אֶת דַּרְכָּם,/ לֹא הֵם בָּחֲרוּ אוֹתוֹ, אֲנִי בָּחַרְתִּי עֲבוּרָם/ כְּשֶׁאֲנִי סוֹגֵר אֶת הַקַּרְטוֹן אֲנִי סוֹגֵר פֶּרֶק בְּחַיַּי/ עַד הַתַּחֲנָה הַבָּאָה" (שניר פלג, Snir Peleg, Facebook, May 27 2020).

חוקרי התרבות הפופולרית מייחסים למושג "נוסטלגיה" משמעות הרבה יותר ניטראלית. למעשה "נוסטלגיה" הופך בשנים האחרונות למושג נרדף לענף המתמקד בהיסטוריוגרפיה ובאתנוגרפיה של חיי היומיום, בתיעוד של התרבות החומרית ושל סגנון החיים השכיח והפופולרי.


העיסוק בנוסטלגיה חשוב למין האנושי לא רק משום שהוא מבדר ומסייע לתיעוד העבר, אלא גם משום שהוא מעניק לנו פרופורציות נכונות יותר על הקיום האנושי. הוא ממחיש עד כמה המציאות זמנית וחולפת כהרף עין. מה שנראה היום רלוונטי, חשוב, רציני וקבוע, לא יהיה כזה בעוד מספר דורות. העיסוק הנוסטלגי גם ממחיש את כוחה של הטכנולוגיה והתרבות החומרית בעיצוב החברה, ערכיה וסגנון חייה.


הנוסטלגיה מעלה חיוך על שפתנו כי היא יוצרת סוג של הארה על חיי אנוש. היא ממחישה את העיוורון האנושי, את קוצר ההבנה הטבעי ובעיקר את התמימות, שלעולם לא נגמרת. היא גם ממחישה את זמניות הדברים – את היותנו גרגר אבק בעולם אינסופי ובזמן בלתי נגמר. קוצר הראיה האנושית מתחדד בעיקר בתקופה של שינויים מהירים ועמוקים.

מדוע אנשים מפתחים רגשות נוסטלגיים?


- הרגש הנוסטלגי קשור לטבע האנושי. בני האדם נוטים לצרף זיכרונות טובים זה לזה, תוך העצמה מלאכותית של חוויות העבר. הנטייה הזאת מתעצמת עם בוא הזקנה, כאשר המוח מתחיל לעכל את העובדה המרה שלא נחיה לנצח, שהחיים ימשיכו בלעדינו ושאין אנו אלא טיפות זעירות בנהר הזמן.

במקרים רבים הגעגוע הנוסטלגי מוציא דברים מפרופורציה ומעוות את תמונות העבר. המוח מסנן את הטוב ומדחיק את הרע כדי לחזק את התחושה המדומיינת שבעבר היה לנו טוב יותר.

הערה: חשוב להפריד בין תחושת ה"געגועים הביתה" (Homesickness) לבין הרגש הנוסטלגי. ראוי גם לציין כי אדם יכול להיות נוסטלגי לאנשים ולאווירה שהייתה ולא תחזור מבלי רצון לחזור לאותה תקופה.

"הכרתי אנשים שמתגעגעים עד כלות למשהו שהחמיצו בעבר, מפני שהיו שקועים עד עומק ליבם אז בגעגועים למשהו שקדם לו. חייהם של אלה מתבזבזים ברצף של החמצות וגעגועים. לעיתים קרובות שואלים אותי אם אני מתגעגע לבגדד. תשובתי היא לאו נחרץ, לא משום שלא אהבתי אותה. אדרבה, כל עוד חייתי בה הייתי קשור בה בכל נימי נפשי. היום אינני מתגעגע אליה, לפי שאני מכיר את העוולות שמעולל הזמן לאהבות ישנות." (סמי מיכאל. 24.102005. 'אומרים שהיה פה שמח', ידיעות אחרונות, עמ' 28-30).
"אוי דורית! איזה אנשים שונים אנחנו! את מתגעגעת לאנשים הפשוטים של פעם, והנה את מוצאת את עצמך מתכתבת עם טיפוס לא-פשוט של עכשיו!את מתגעגעת ליום עבודה של אבי המשפחה, מחושך עד חושך. אינני חושב שהאבות כיום מתגעגעים לזה (בעצם, האם היום עובדים פחות?). את מתגעגעת לצעצועי הפח המתקלף, המתפרקים וחותכים אצבעות (האם הורים כיום אינם ממציאים צעצועים ומשחקים?). [...] אינני מתגעגע לגללי הסוסים ברחובות, ולזבובים, הזבובים, הזבובים. אינני מתגעגע לפליטיות הד.ד.ט. ולפצ'ר העשוי חוט ברזל. אינני מתגעגע לגרבי הבד המתרפטים לחורים תוך הליכה. [...] אינני מתגעגע לתרמילי החאקי עם רצועות עור המנסרות את הכתפיים. אינני מתגעגע לכובע טמבל שחויבנו לחבוש על שערנו המגרד, כי אחרת נמות ממכת שמש. [...] אינני מתגעגע למקדחת היד שלוקח לה שעה לקדוח חור בפס ברזל. אינני מתגעגע לברגים שכל מברג מתחלק מהם. אינני מתתגעגע לציוד חשמל מבקליט שמסריח את הבית כל אימת שיש קצר. אינני מתגעגע לתקליטי 78 שצריך להחליף להם מחט בכל השמעה. אינני מתגעגע לטלפון השכונתי בבית המרקחת. בקיצור, דורית, אינני מתגעגע לא לקוקו ולא לסרפן ולא לבגדי הים עד הברכיים ולא לשינלים של ימי החורף (זה היה לפני התחממות כדור הארץ). אינני מתגעגע לא לשנות השלושים ולא הארבעים ולא החמישים. [... אינני יודע אם לקנא בך או לנוד לך, על געגועיך לאותה 'פשטות' ואותה 'צניעות'. על האושר שאבד. סיפורי אהבה וחושך. ואם להיות פשוט וכנה וקצת גס רוח - אינני מאמין כל כך לכוח זיכרונך. מוטב לנו שנשמח ביחד שכל זה חלף ועבר, ובחסדי האל והטכנולוגיה שוב לא ישוב. אני מתגעגע להווה. כמה טוב שהוא הגיע, ושהוא כזה!" (מכתב של הגיאולוג והמשורר איתמר פרת לחברתו העורכת דורית רוגובוי, "שדלוקה על נוסטלגיה").

"והגדת לבנך"

עם ישראל הוא עם של תקווה וזיכרון: תקווה שניוושע ונחזה במהרה בימינו בגאולה שלמה, וזיכרון של "הימים ההם", שתמיד אינם כמו "הזמן הזה”. למעשה ליהודים יש חובה דתית לזכור וזוהי מצווה המייחדת את היהדות, כנאמר: 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך וייגדך זקניך ויאמרו לך' (דברים לב, ז).

טקסי החגים היהודיים, המבוססים על המקרא ופרשניו, הם חגיגות נוסטלגיה משוכללות ומהנות. זהו זיכרון מהונדס של מאבקי הישרדות, ניצחונות, פרעונים ועמלקים, סוכות במדבר, מַן מהסלע והמן הרשע, מכבים, חשמונאים, מדורות, שמנים מאריכי חיים, נרות ושופרות.

העיסוק בזיכרון הוא גם חלק מתרבות הלמדנות היהודית. תלמידי הישיבות התורניות לומדים מהעבר ומנתחים את העבר כחלק מפיתוח החכמה המשותפת.


היהודים פיתחו דפוס מעניין ויעיל לצורך גיבושם הלאומי: געגוע למשהו שלא חווית בעצמך. הכוונה לחוויה קולקטיבית שאפשר ליטול בה חלק סמלי ורגשי באמצעות דמיון מודרך – כלומר קריאה בכתבי הקודש, כנאמר "זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ" (תהילים קמג, ה). לכאורה כולנו יצאנו ממצרים, כולנו הלכנו במדבר ארבעים שנה, כולנו נכנסנו לארץ המובטחת ולימים (ואת זה קראנו כבר בספרי הציונות, שהמשיכו במסורת ארון הספרים היהודי) גם כולנו ייבשנו ביצות, הפרחנו את השממה ולחמנו בתש"ח.

הערה: יש הטוענים שנוסטלגיה במהותה המלאה יכולה להתקיים רק בקרב אלה שזוכרים אירועים וחוויות שהם חוו בעצמם, או באמצעות אדם קרוב ששימש עבורם "סוכן" או "מתווך זכרונות" (אב, סב, דוד וכו'). לעומתם יש התופשים את הנוסטלגיה במשמעות הרחבה והאבסטרקטית יותר. לדידם, גם געגועים קולקטיביים (שהם סוג של ערגה מצרפת) יכולים להיחשב לנוסטלגיה.


כיוון שהיהודים הם "עם הספר" הם סיגלו דפוס של תיעוד ושימור חוויות היסטוריות כבר בעת התרחשותן. אפשר לומר שהנוסטלגיה הלאומית של היהודים נוצרת "תוך כדי תנועה", ותרמיל הזיכרונות מתמלא זה אלפיים שנה.

דוגמא טובה לאוריינטציה של עיצוב זיכרון במהלך העשייה עצמה הם הקיבוצים. היו שאמרו שיותר משהקיבוצניקים התיישבו ועבדו את אדמתם הם תיעדו את עצמם באופן אינטנסיבי, למען הדורות הבאים (על כך נרחיב בפרק נפרד).


"אומרים שהיה כאן שמח"


ממתי החלו לרחוש בארץ גלי הגעגועים לימים ראשונים שחלפו ואינם עוד? על כך משיב אליהו הכהן:

"יש אומרים: החל מסוף שנות החמישים, כאשר שטף את הארץ נחשול של מופעים נוסטלגיים: הסרט 'עץ או פלשתיין', שהוקרנו בו קטעים מתוך יומני קולנוע מתקופת היישוב, המופע "היה היו זמנים", וההצגה 'תל אביב הקטנה', שבה הושמע לראשונה השיר 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'. יש הסבורים שלשיר "היו לילות", שחובר בסוף שנות השלושים, יש יד ורגל בגעגועים אל 'שנות חיינו היפות ביותר'. ויש המקדימים את ראשית הנוסטלגיה הארצישראלית לשנות העשרים, כאשר החלו להרוס את בתי אחוזת בית החד קומתיים עם גגותיהם האדומים וגינותיהם הצמודות, ולהקים תחתיהם בתי קומות. אך מי שיעלעל ביומניהם ובמכתביהם של ראשוני המתיישבים בארץ בעת החדשה, אלה שהשתקעו כאן במאה ה-19 והניחו את היסודות לכל מה שנבנה והתפתח בארץ, ייווכח לדעת כי הגעגועים לימים ראשונים החלו עוד הרבה קודם לכן - בשלהי המאה ה-19, עם התחדשות היישוב. לא עברו אלא שנים ספורות מאז שהוקמו המושבות הראשונות, כשעוד היו בצעדיהן הראשונים, וכבר החלו יושביהן להתרפק על זוהר הימים הראשונים שדהה ועל תחושת רוממות הרוח שקהתה. עד כמה שנראה הדבר מוזר, עוד בעצם ימי העלייה הראשונה חשו אנשיה געגועים אל ראשיתה, כלומר אל ימי השיכרון והאופוריה של תקיעת היתד הראשונה שלהם בארץ". אליהו הכהן "מתי החלה הנוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה? חדשות בן עזר 865, 15.8.2013.


עם זאת, תרבות הנוסטלגיה הישראלית היותר רחבה ומוכרת התגבשה בשנים מאוחרות יותר - בעיקר בשנות החמישים והשישים. חברות מהפכניות נוטות יותר לפתח את "תרבות הגעגוע", לא רק משום שהמיסוד המהיר הורס את הקסם הראשוני, אלא משום שהשלב המהפכני מתאפיין בסולידריות קהילתית, בגאווה משותפת ובתקווה כמעט משיחית שמתפוררים עם הזמן. הנוסטלגיה היא איפה גם שלוחה של הכמיהה להאריך את האופוריה הזמנית ואת החשש מהשתלטות השגרה והשעמום, וממוֹת החזון האקסטטי.


הקמת המדינה והתמסדותה הולידו געגוע מיידי לעבר הקרוב - "המערב הפרוע" של תקופת היישוב. התופעה התפתחה בעיקר במסגרת ההווי הצברי של תש"ח והפלמ"ח שהיה ממגדירי הישראליאנה החדשה. עוד לפני שאבירי החאקי הספיקו לערוך סיכומי ביניים כבר הופיעו יצירות נוסטלגיות מפוארות, כדוגמת ספר הפלמ"ח, "ילקוט הכזבים" ופזמונים סביב המדורה. הישראלים שרו בלהט ובגעגוע על ימים יפים שהיו, גם כשהימים הללו לא היו עדיין רחוקים ובוודאי לא כאלה יפים, כי הנוסטלגיה מלכדת וקושרת בעבותות רגשיים.

"יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח,/ וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת,/ ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח,/ ותספר על זאת אגב עישון מקטרת./ ומסביב, ומסביב ישב הטף,/ ואישתך גם היא מופלגת בשנים/ תזיל דמעה ותקנח את האף,/ ותיאנח: היו זמנים, היו זמנים... היו זמנים,/ אז במשלט ישבנו,/ היו זמנים,/ לחמנו ואהבנו,/ עכשיו דבר אין להכיר - על המשלט יושבת עיר,/ אולי בזכות אותם זמנים..." (היו זמנים. מילים: חיים חפר, לחן: משה וילנסקי. קיימים 6 ביצועים לפזמון המיתולוגי הזה).

הטרנד הנוסטלגי


העיסוק בנוסטלגיה נעשה פופולרי במיוחד בשנים האחרונות? להלן אציע מספר הסברים לתופעה:


- הרגש הנוסטלגי מתחזק בתקופה של משבר ושינויים מהירים. הרגש הנוסטלגי צומח בתקופות של שינוי עמוק ומהיר בסגנון החיים. הרגלים שהיו מובנים מאליהם במשך שנים הופכים בהדרגה לבלתי רלוונטיים ויוצרים חוסר יציבות וחוסר וודאות. על הגל הנוסטלגי גולשים בעיקר אנשים מבוגרים. הנוסטלגיה מספקת עבורם ערסל חמים וחסר דאגות, עיר מקלט מטרדות ההווה. הסופר וחובב הנוסטלגיה דייויד סלע כתב בספרו הנוסטלגי "בשבוע הבא - אמריקה": "מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן". הזמר שלום חנוך פתח את שירו "דז'ה-וו" ברוח דומה: "אל גן העדן האבוד אני חוזר/ אל תוך השקט הקרוי - נוסטלגיה".


אין ספק שאנחנו חיים היום בתקופה מיוחדת ורגישה – תקופת דמדומים שבה מסורות-מושרשות ומוסכמות-יסוד שוקעות ומוחלפות בחדשות. קשה להתנבא מה יהיה כאן אפילו בעוד עשור, שכן השינויים הטכנולוגיים מוחקים במהירות נופי תרבות שלמים. מצבנו החברתי דומה במובן זה למצבה של האנושות בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים – כאשר קטר המהפכה התעשייתית החל לנוע במלוא הקיטור קדימה (תרתי משמע).


הופעת המכונה האוטומטית והתגבשות המטרופולין המערבי ומדינת הלאום, דחקו את העולם הכפרי-חקלאי ויצרו פרץ של רגשות נוסטלגיים למה שנראה כהולך ונעלם. היום, עם המעבר לעידן הדיגיטלי הרגש הנוסטלגי מתעורר מחדש. הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הפרידה מהישן המוכר, והחרדות מהלא נודע גוברות בהתאם.


- אורזים את העבר. מדינת ישראל, כמו כל המדינות האחרות בעולם, עוברת בשנים האחרונות שינוי מהיר. תמורות דמוגרפיות, כלכליות, טכנולוגיות, אידיאולוגיות ופוליטיות, משנות את כללי המשחק ויוצרות רוח זמן (Zeitgeist) חדשה בתכלית (ובעקבות זאת גם פער דורות משמעותי). כתוצאה מכך מתחזק הדחף לסיכומים היסטוריים. תרבות הנוסטלגיה היא חלק ממגמת הסיכומים ש"אורזים” את העבר הקרוב כדי לפתוח דף חדש. היא גם חלק מההשלמה השמחה המהולה בעצב שמה שהיה לא יהיה ושהדורות הצעירים יחיו בעולם שונה בתכלית מזה של הוריהם והורי הוריהם.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

בבלוג של מט נובק (Matt Novak) מופיעה סדרת גלויות שצוירו ב-1900 ביוזמת מפעל גרמני לשוקולד. ציירי הגלויות ניסו לדמיין כיצד ייראו החיים בעוד 100 שנים, כלומר בשנת 2000. מסתבר שפה ושם הציירים היו די בכיוון (כמו תיאטרון מוקרן, צוללת, ספינות אוויר או בתים יבילים) אבל יש תחזיות שמופיעות בגלויות שעדין ממתינות למימוש – למשל, מכונה ליצירת מזג אוויר נוח. אם התמונות הללו גורמות לכם לחייך (והן אכן משעשעות מאד), היו סמוכים ובטוחים שהדמיון המודרך שלנו - שמכתיב גם ריבים פוליטיים - יצחיק עוד יותר את אלה שיתבוננו בנו בעוד מאה שנים.


ניר כץ מונה במאמרו את שבעת המוצרים המודרניים שעזרו לאדם הפשוט לצאת "מעבדות לחירות" (הם ללא ספק שיפרו את חייו מאד, אבל גם העלימו נופי תרבות שלמים ויצרו געגוע): הווידיאו, מכונת הצילום, מחשבון כיס, מנוע חיפוש באינטרנט, GPS, המחשב הנייד, מכונת הכביסה. כמעט ונכנסו לרשימה: הטלפון, המכונית ומדיח הכלים. היו חייבים להיכנס לרשימה, אם זה לא היה מדור מחשבים, החיתולים החד-פעמיים והגלולה למניעת הריון." (ניר כץ. 21.4.2014. הטכנולוגיה ששחררה אותנו מעבדות, Ynet).


- סוף עידן התום. בעשורים האחרונים, כאשר הביקורתיות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מתפישת העולם הרווחת, לנוסטלגיה מתלווה ארומה הומוריסטית. לא עוד התרפקות תמימה ומיוסרת על מה שהיה ולא ישוב, אלא מבט היסטורי מפוכח על עידן חביב אך נאיבי ומגוחך-משהו. המבט הנוסטלגי דומה במובן זה למבטו של האדם הבוגר על אלבום ילדותו - התבוננות שכמעט תמיד מעלה חיוך ותימהון. הגל הנוסטלגי, שיש בו גם סוג של קריצה והגחכה חייכנית של העבר והווה, קשור למגמה הגלובלית של "הסרת הקסם מהעולם" ובכלל זה הסרת הקדושה ממנהיגים, מיתוסים, ארגונים וחפצים. בגרות מחליפה ילדותיות, פיכחון מחליף תמימות, ולעג מחליף פאתוס. על התהליך הזה, שמאפיין במיוחד את השכבה החילונית המשכילה, אפשר לקרוא בהרחבה בספרי "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" (זמורה ביתן, 2004).


"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי", כתב יהונתן גפן בפזמון הקלאסי "יכול להיות שזה נגמר" שהפך עם השנים לאידיום ישראלי וכותרת לאינספור כתבות נוסטלגיות. מילותיו מבטאות היטב את תחושת ההתפכחות המתוקה מרירה מעידן "הילדות הלאומית".


- הזדקנות דור המדינה. דורות של צברים (ילידי שנות ה-30-70) חצו את גיל החמישים (קו הרכס של אמצע החיים). הדחף הנוסטלגי, שבא עם הגיל, מקבל תמריץ כתוצאה מהתחושה שמקננת ברבים, שילדיהם ונכדיהם חיים באווירה שונה לחלוטין מזו שבה הם גדלו. בדור שלא ידע את "יוסף טרומפלדור" מתחזק אפוא הצורך לזכור ולהזכיר את העבר הקרוב - בין השאר באמצעות סיפורים ושימור חפצים.


יתר על כן, לשכבה שהגיעה לגיל העמידה יש היום ממון, ניסיון, ידע וכוח פוליטי וארגוני, שמאפשרים להם לממש "פנטזיות נוסטלגיות" ברמה האישית והמוסדית. התופעה הזאת רווחת בעולם הרחב ולא רק בישראל. רבים מבני דור "הבייבי בומרס" סיימו את המחויבויות המשפחתיות שלהם ומוצאים עצמם עם עודף כסף, שאותו הם בוחרים "לבזבז" על פריטים שמזכירים להם את נעוריהם.


- העלייה ברגישות ובמודעות האסתטית. הכמיהה לנוסטלגיה קשורה גם לסוג של התבגרות אסתטית שעוברת על חברת החאקי הישראלית. הישראלים ראו עולם, צברו רכוש ונכסים, הרחיבו את הדירות ושיפרו את ידיעותיהם ואת רגישותם האסתטית. לכן, הביקוש למוצרים בעלי ערך אמנותי עולה. השינוי הזה ניכר גם בתרבות המרחבית. יותר ראשי ערים מקדישים כספים ומחשבה לשימור, שיפוץ ושחזור נכסי תרבות בסביבה העירונית (בתים, כיכרות, פסלים וכו'). המושבה הגרמנית בחיפה, מתחם התחנה ומתחם שרונה בתל אביב, המושבה הגרמנית בירושלים, הרחוב הראשי בראש פינה ובזיכרון יעקב – הן דוגמאות מייצגות. כמובן שישראל עדיין רחוקה מאד מאירופה, בכל הקשור לרגישות ההיסטורית והאסתטית למרחב הציבורי, אבל אנחנו משתפרים עם הזמן.


- משבר הגיל. בתקופתנו אנשים רבים נקלעים למשבר אישי, כתוצאה מגירושין והארכת תקופת הרווקות (השיעור הולך ועולה), אכזבות (בשל ציפיות מופרזות שהתקשורת מטפחת), משברים כלכליים (חוסר יציבות תעסוקתית) וקנאה (לכולם יש ולי אין). התוצאה היא תחושה רווחת של חוסר נחת שמולידה גם געגוע לעבר. מילוי הוואקום. האידיאולוגיה הציונית הגיעה לסוג של מיצוי. תחושת המשמעות שהיא העניקה מוחלפת אצל רבים בתחושה של ריקנות וחוסר טעם. התחליפים צומחים מתוך עולם התעסוקה (למשל יזמות כלכלית), המשפחה (למשל קריירה של הורות) והפנאי. העיסוק באספנות היסטורית, אמנותית ואחרת מספק לאנשים תוכן, עניין ומשמעות קיומית. הוא נעשה מעין "קריירת פנאי" - דבקות כמעט דתית באיסוף הנוסטלגי.


- מהפכת הדיגיטל. מהפכת הדיגיטציה מקלה על תיעוד והפצה של חומרים נוסטלגיים גם ברמה האישית והמשפחתית. בעבר, רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לתעד את הקן המשפחתי, כי מצלמות איכותיות עלו הון וכך גם הפיתוח. ערבי שקופיות והקרנת סרטים משפחתיים (במצלמות 8 מילימטר) נחשבו לבידור פופולרי רק בקרב השכבה המשכילה והמבוססת בישראל. היום, גם השכבות מעוטות ההכנסה יכולות להרשות לעצמן מצלמות סטילס ווידאו דיגיטליות, עם איכות תמונה גבוהה. מצלמות הסמארטפונים שהולכות ומשתכללות עומדות היום לרשות כולם במשך כל שעות היממה. כך ניתן לצלם גם תמונות וסרטונים לא מתוכננים. למעלה מזה, הסורק הביתי ומצגות הפאואר פוינט מאווררים את האלבומים המשפחתיים הדוהים. כמעט כל יום הולדת, בר/בת מצווה או חתונה, משלבים היום "פינת נוסטלגיה" המוקדשת לזיכרונות המשפחתיים. לאחרונה, גם ההוזלה המשמעותית של אמצעי ההמרה מהפורמטים הישנים (סרטי 8 מ"מ, בטה-מקס, תצלומים וכו') מזינה את הסצנה הנוסטלגית המתפתחת.


"פרויקט שורשים", שהפך נפוץ בבתי הספר במהלך שלושת העשורים האחרונים, תרם ללא ספק להתפתחות תרבות התיעוד המשפחתי והנוסטלגיה הפרטית (נרחיב עליו בהמשך). גם אופנת חגיגות ימי ההולדת בגיל מבוגר (בעיקר בתאריכים עגולים), ימי נישואים ואירועי פרישה, תרמה בכיוון. כדי לשמח את בעל/ת השמחה נהוג להכין לו/ה מצגת צילומי סטילס או סרט וידאו נוסטלגי.


התוכנות הקלות והחינמיות הקיימות באינטרנט (למשל My Heritage) לצד התפתחות הדפוס הדיגיטאלי, מאפשרות היום לייצר ספרי זיכרונות ו"חיים שכאלה" אישיים משפחתיים בפורמטים מהודרים ובמחיר השווה לכל נפש (נרחיב על כך בהמשך).


- לא אחת מפתיע לגלות עד כמה מוכשרים היו צלמי העבר ועד כמה חפצי בית יוצרו בתשומת לב ובטעם טוב. כאשר אנשים מגלים זאת נוצר בהם דחף לשתף את חבריהם בחוויה. זאת ועוד, כולם כיום רוצים להציג ולבטא את עצמם, כלומר לבנות את תדמיתם כמוצג חברתי ייחודי. תוך כדי התפתחות הפרופיל האישי הולך ומתפתח רובד חדש בהעלאת פוסטים וסטטוסים, שכולל גם צילומים אישיים נוסטלגיים.


- פריחת הרשתות החברתיות. הישראלים אוהבים לדבר על עצמם ועל עברם ובעידן התקשורת האלקטרונית זה קל ונעים מתמיד. "חברת Club 50 - מבלים ביחד", למשל, מציעה שירות של הקמת קבוצות חברתיות של נוסטלגיה, שבהן "תוכלו לשתף מחוויותיכם – במלל, בתמונות, בסרטוני וידיאו. כך תוכלו ליזום ולהקים קבוצה, להזמין אליה חברים ומכרים בהווה ובעבר, וכולכם תוכלו להחליף זיכרונות, חוויות, תמונות, וכמובן גם ליזום ביניכם מפגשים" (מתוך אתר החברה).


פייסבוק השכילה לנצל ולמנף את הדחף הטבעי של האדם לאינטרקציה חברתית ולשיתופיות ואין זה מקרה שהיא הצמיחה אינספור קבוצות שיח שקשורות באופן ישיר ועקיף לנוסטלגיה. לעיתים מדובר בנוסטלגיה קבוצתית (למשל, דף המוקדש לחברי שכבה בבית ספר או לתושבי שכונה או יישוב מסויים) ולעתים מדובר בנוסטלגיה לאומית או עולמית (למשל צילומים של חפצים ואירועים שמעוררים זכרונות, חיוכים, דמעות וגעגועים).


- הכמיהה למוצרים לא מתכלים וידידותיים לסביבה ולאדם, ליופי שבפשטות ולקצב חיים איטי ושפוי יותר. ישראל, כמו כל המדינות בעולם, עוברת תיעוש מהיר ורוב המוצרים בשוק הם בעלי תוחלת חיים קצרה. לרבים נמאס מהתחלופה המהירה (שהיא גם ניצול מסחרי) והם מתגעגעים למוצרים של פעם, שהיו איכותיים והחזיקו מעמד שנים ארוכות.רבים גם מתגעגעים לעולם פחות תזזיתי ויותר רגוע, שבו אפשר היה לנמנם ב"שלף שטונדה", לקרוא ספרים ולהפריד בין עבודה לבית.


הכמיהה הזו מתרגמת בכל העולם לטרנדים צרכניים ומסחריים בכל השטחים של וינטג', רטרו ויד שניה. זאת ועוד, ההתחברות לנוסטלגיה היא עיסוק בהתרגשות, ורגשות הם כידוע מקדם מכירות מוצלח. לכן זה טבעי שבעולם של קווי יצור המוניים ויזמות פרטית, הנוסטלגיה-שיק תהפוך לתעשייה משגשגת שמוכרת אינספור מוצרים.


הבהרה: מקורו של המושג וינטג' (Vintage) בעולם הייננות והוא מתייחס לשנת בציר ענבי היין. השימוש בו נעשה בימינו בעיקר בתחום האופנה ומשמעותו - התיישנות המוסיפה איכות (באנגלית מכנים זאת לעיתים "שאבי שיק"). ברוב המוצרים לא מדובר על התיישנות של ממש אלא על מראה כמו מיושן. "רטרו" (retro) הוא סגנון, טרנד או אופנה מיושנים שחזרו לאופנה, אבל בלבוש מחודש. מקור המילה מהקידומת הלטינית "רטרו" שמשמעותה "אחורה", "הפוך" או "בתקופה האחרונה".

"לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. [...] כשאני חושבת על כל הזמן הפנוי שהיה לסבתא שלי מול קמצוץ הזמן הפנוי שיש לי היום, שגם הוא הולך ומצטמצם – אני רוצה לצעוק: די! מספיק! תרגיעו! תנו לי קצת שלווה. כמה שעות של שקט. שיחה רגועה בבית קפה מבלי לבדוק פידים ואימיילים ומבלי לענות לסלולרי. ארוחה שלא מופסקת באמצע בגלל טלפון או סמס. טיול נינוח ברחוב ללא צורך למלא איזו משימה הכרחית או איזו שליחות דחופה. אני לא רוצה יותר לרוץ. לא רוצה ששליחי פיצה על קטנוע יהיו מעורבים בתאונות דרכים מכיוון שהם התחייבו להגיע אלי תוך חצי שעה. לא רוצה אינטרנט בקצב של 100 מגה. לא רוצה אפליקציה מדהימה שתחסוך לי זמן. לא רוצה שהעולם ידהר בקצב מטורף שמכפיל את עצמו מידי יום ביומו. די. מספיק. האטו את הקצב. תנו לי זמן לנשום. זמן לחלום. עצרו את העולם! אני רוצה לרדת!!!" (איילה רז. 11.8.2013. קיצור תולדות הזמן, בבלוג שלה).

- זוקפים ראש. הזהות המגזרית והעדתית מתפתחת מאד בשנים האחרונות והיא מעוררת קבוצת שהיו עד היום בשולי החברה וחשו דחייה והשפלה להתבונן על עברן בגאווה ולפתח מסורת של שימור תרבותי.

"פתחתי דף פייסבוק משפחתי כי חשתי שנוצרה דחיפות כתוצאה מהזדקנותם של אימי ואחיה וכשהיה לי אוויר בלו"ז הצפוף שלי, חשבתי שזה ייתן להם פרספקטיבה, להסתכל אחורה, על ימים טובים יותר של בריאות. בדיעבד, התברר שזה משהו הרבה יותר גדול, משום שאל הדף הצטרפו בני דור הנינים (של סבא וסבתא שלי), בני הנינים ואפילו נכדיהם. בניתוח לאחור הבנתי שבני עדות המזרח מהדור השני והשלישי חיפשו שורשים וזהות, מקום ומקור לגאווה. תחושה שהם שייכים למשהו שורשי, למרות שכול מערכת החינוך תייגה אותה לשוליים של הציונות וקידשה את ההתיישבות העובדת ואחר כך את המתנחלים. הדורות הללו גדלו בערי הפיתוח ובספר הישראלי, כשהם על קו התפר שבין אותם שורשים שהיו להוריהם במרוקו, לבין הישראליות שלא ממש קיבלה אותם (ואף שכנראה התחושה היא סובייקטיבית - היא עדיין תחושה שמניעה את חייהם). המהומה החיובית במשפחה שנוצרה מסביב לדף הפייסבוק, פתאום עשתה סדר במשפחה, החלה למפות אותה, לתת לה שורשים כולל מעין מיתוסים משפחתיים (בן דודי אורי אזולאי ז"ל - משמש לדור הצעיר כמקור גאווה). פתאום למשפחה יש נרטיב שמעצים אותה. אני מודה שהופתעתי ממה שדף פייסבוק עשה למשפחה, אבל זה כנראה צורך שמצא אפיקים להתבטאות" (שמעון (ניקי) עשור, מפיק ועורך בערוץ 1).

- ניאו לאומנות. גל הנוסטלגיה החדש מושפע גם ממגמת הניאו לאומנות בעולם המערבי – שמקורה העיקרי בתגובת נגד לתהליך המואץ של הגלובליזציה וברתיעה והכעס מהמגמה השמאלנית-פרוגרסיבית. במדינתנו האוריינטציה הניאו לאומית רווחת יותר בקרב השכבה הימנית-מסורתית בקרב החילונים, בקרב המהגרים החדשים (ברה"מ, אתיופיה, צרפת) ובמגזר הדתי לאומי.


- פמיניזציה תרבותית. הגל הנוסטלגיה מושפע גם מההשפעה הגוברת של הנשיות על התרבויות המפותחות ובכלל זה על תרבותה הדומיננטית של החברה הישראלית. הדבר משתקף בין השאר בפחות התמקדות באירועים "הגדולים" (מאבקים, מלחמות, משברים) ויותר ב"דברים הקטנים" (חיי היומיום).


- התפייסות עם העבר. הביקורת העצמית של האליטה הישראלית החילונית שהחלה להתפתח בארץ אחרי מלחמת יום כיפור, פינתה דרך עם הזמן לגישה יותר מפויסת ומאוזנת. התהליך החברתי הזה דומה לשינוי הטיפוסי שעוברים בני אדם ברמה האישית. בגיל הנעורים הנטייה היא למרוד בסמכות המחנכים. רק לאחר שמקימים משפחה, מתיישבים לבטח ומתמסדים, אפשר להתבונן בהורים המזדקנים במבט אמפטי יותר ולהתפייס באופן כללי עם העבר. במלים אחרות, ההתבגרות הקולקטיבית, ממש כמו זו האישית, מייצרת פרספקטיבה ומקלה על הסליחה והקבלה ("היינו תמימים ועיוורים, אבל היה בזה גם יופי"). הנוסטלגיה הציונית היא איפה סוג של השלמה מחודשת עם תרבות שנדחתה בעידן "ההתבגרות הלאומית".


- ובכל זאת אכזבה. מנגד, רבים מבני דור הוותיקים (בעיקר מהשכבה החילונית) חשים שמדינת ישראל התקלקלה במהלך השנים האחרונות מסיבות מגוונות (כלכליות, פוליטיות, דתיות, דמוגרפיות ועוד) והם חשים געגוע ל"ארץ ישראל היפה" של פעם.

"קום והתהלך בארץ/ סע בוולבו החדיש/ וודאי תפגוש בדרך/ איזה ג'יפ עם נובוריש./ התבונן בכל דרכיה -/ כל מטע , שדה וגן,/ אל תשכח כי זאת הארץ/ היא בסך הכל נדל"ן./ כל קיבוץ היום זה קניון/ כל מושב - מרכז קניות,/ כל חורשה - חניון לרכב,/ כל בוסתן - אולם שמחות. [...] פעם בערה האש בלבבות היהודים/ אך היום האש במנגל/ הלבבות - על שיפודים!/ אז קום והתעלף בארץ (יורם טהר לב, גרסה מעודכנת למילות שירו "קום והתהלך בארץ." (הופץ בדוא"ל).
"וְהָאָרֶץ תִּשְׁבֹּת, כְּמוֹ הָיְתָה רַק חוֹתֶמֶת/ לְאֵין סְפוֹר מֶחְדָּלִים וּמִקְרִים מְשֻׁנִּים/ וּמְדִינָה בְּטֵרוּף בִּכְבֵדוּת מִתְּנַשֶּׁמֶת, מְלַקֶּקֶת פְצַעֵי לְבָנוֹן הַשֵּׁנִי./ בִּיבֶיהָ פְּתוּחִים וְזוֹרְמִים כְּמוֹ נָהָר,/ אֵין מִי שֶׁיָּקוּם וְיִשְׁאַל עַל שׁוּם מָה,/ וְאִישׁ לֹא זוֹכֵר נַעֲרָה וְגַם נַעַר שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לָהּ מַגָּשׁ עֵת הָפְכָה לְאֻמָּה. [...] דּוֹמְמִים הַקְּבָרִים, לֹא חוֹזֵר שׁוּב הַקֶּסֶם,/ רַק רָאשֵׁי הַבְּרוֹשִׁים עוֹד בָּרוּחַ נָדִים./ בַּמַּגָּשׁ הַיָּשָׁן נֶעֱרָם לוֹ הַכֶּסֶף/ וּפָנַיִךְ שֻׁנּוּ, מְדִינַת הַיְּהוּדִים./ וְכֹל הַפּוֹקֵד מִשְּׁכָּבְכֶם כָּךְ שׁוֹאֵל:/ מָה הַפֶּרֶק הַבָּא בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל?" ("מַגָּשׁ הַכֶּסֶף" אוֹ "מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף", פראפרזה של דן זמיר על "מגש הכסף" של נתן אלתרמן, יוֹם הָעַצְמָאוּת הַ-59).

- אורזים את העבר. מדינת ישראל, כמו כל המדינות האחרות בעולם, עוברת בשנים האחרונות שינוי מהיר. תמורות דמוגרפיות, כלכליות, טכנולוגיות, אידיאולוגיות ופוליטיות, משנות את כללי המשחק ויוצרות רוח זמן (Zeitgeist) חדשה בתכלית (ובעקבות זאת גם פער דורות משמעותי). כתוצאה מכך מתחזק הדחף לסיכומים היסטוריים. תרבות הנוסטלגיה היא חלק ממגמת הסיכומים ש"אורזת” את העבר הקרוב כדי לפתוח דף לאומי חדש. היא גם חלק מההשלמה השמחה המהולה בעצב שמה שהיה לא יהיה ושהדורות הצעירים יחיו בעולם שונה בתכלית מזה של הוריהם והורי הוריהם.

"החזקנו מעמד והגענו לחגיגה,/ אלו שנולדו לפני שבעים שנה./ נולדנו לפני מלחמת העולם השניה,/ עוד לפני שקמה המדינה./ לפני הטלויזיה, הפקס והגלולה,/ לפני האנטיביוטיקה ועדשות המגע./ לפני המזון הקפוא וצילומי המסמכים,/ לפני מדיח הכלים והסדינים החשמליים,/ לפני שהאדם צעד על הירח ונגע בכוכבים./ לפני ששברו את מהירות הקול והורידו גשם מעננים,לפני המחשב המרכזי והמחשבים האישיים./ לפני הטלפונים האלחוטיים והסלולריים./ [...] לאמריקה הגענו (אם בכלל) בשבועיים הפלגה./ מכונת כביסה היתה אגדה,/ מיקרוגל לא היה לחימום הארוחה./ מקרר עבד על קרח, מקפיא לא היה,/ קניות עשינו בצרכניה./ קניון היה ואדי עמוק ומרשים,/ רשת שמשה להגנה מפני יתושים./ "גראס" היה דשא באנגלית,/ "רוק" היה הנוזל שבפה.[...] נולדנו רק לפני שבעים שנה, וכל העולם השתנה" (מחבר לא ידוע, "שיר משעשע ונכון לבני שבעים", הופץ ברשת המיילים). [...] "במאה הזאת/ המשורר יכתוב: משיח לא בא, משיח גם לא מסַמס./ במאה הזאת – המאה של נכדי – הייתי רוצה להרגיש בבית... ואינני יכול./ סבא" ("במאה הזאת", אמנון שמוש, הופץ ברשתות המיילים).
[...] "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב"- בדיחה? ואיזה שיר יהיה זה? - דור מזוין? אנו, שנולדנו וגדלנו ושירתנו בצבא, ונישאנו והקמנו בתים וילדנו ילדים, וחינכנו ויצרנו, ועבדנו, ומיסים שילמנו, ומכל רע-הדרנו רגלינו, אנו קמים בבוקר ושיר חדש - אין לנו. עייפנו, יש מין השלמה, ייאוש, הרמת ידיים, דורכים על סף השישים, רוצים ליהנות מהילדים, מהנכדים, לשמור על הבריאות, על לחץ דם תקין, ואולי, אולי אולי, עוד נזכה ונראה שינוי לטובה, רוח אחרת, כי מכאן-אפשר רק לעלות, אין יותר לאן לרדת. ונושאים תפילה בקול ובכוונה, מי ייתן ויבוא שינוי, ותחזור התבונה, הבושה, אהבת הזולת, היושרה. אמן" (שוש מנור, "ילדי דור תש"ח, 5.2.2007).

- הצעירים מגלים את הנוסטלגיה. במשך שנים זוהתה האספנות והנוסטלגיה בעיקר עם השכבה המבוגרת יותר. אולם, לאחרונה יותר ויותר צעירים נשבו בקסם הישן והחלו להתמחות בתחום, כחלק מתחביב מתגמל. מקצתם מקדישים מזמנם לחקר נושא נוסטלגי ספציפי ומגיעים עם רעיון ("פרזנטציה") למנהלי המוזיאונים. אלה שוקלים את ההצעה ובמידה והרעיון מתאים הם שוכרים את שירותי המציע, שהופך להיות אוצר/ת התערוכה. שתי דוגמאות בולטות הן גיא רז, צלם וחוקר צילום, שאצר מספר תערוכות של צילום ישראלי היסטורי, וערן ליטוין, עורך ומגיש ברשת ב' של "קול ישראל", שהפיק ואצר מספר תערוכות נוסטלגיות.


הדור הצעיר מתחבר במיוחד לנוסטלגיה העדתית, שמקשרת אותו עם המסורת הנכחדת של סבא וסבתא ומאפשרת לו לייצר אמירה פוליטית (קריאה לשוויון ולהכרה ברב תרבותיות).

גם ברשתות החברתיות אפשר להבחין צעירים רבים שמצטרפים לגל הנוסטלגי. יותר ויותר אספנים צעירים מנהלים דפי פייסבוק, פורומים ובלוגים הקשורים לנוסטלגיה צעירה, לאמור: פריטים היסטוריים, ששייכים להיסטוריה היותר קרובה (לפני 1-3 עשורים). התופעה הזאת קשורה בין השאר לקצב השינוי התזזיתי של ימינו. עוד לפני שסגנון חיים אחד מתמסד וכבר מחליף אותו חדש. כך קורה שאנשים צעירים נעשים "זקנים" מבחינת אורח החיים שלהם בתוך זמן שהולך ומתקצר. הטכנולוגיה החדשה פשוט דוחקת לאחור במהירות הולכת וגדלה את החוויות שעיצבו את עולמם. כך קמו אתרי נוסטלגיה העוסקים למשל במשחקי מחשב ובתקליטים ודיסקים.


המשיכה של הצעירים לנוסטלגיה באה גם כתוצאה מהעייפות והשחיקה מהחיים באוקיינוס הדיגיטלי. צעירים מחפשים היום עוגן של יציבות והחיבור לעבר מייצר את זה.

הרצון להיות "מג-ניבים" משחק גם הוא תפקיד. יש צעירים שמוצאים בעיסוק בנוסטלגיה אמצעי להבלטת ייחודיותם האישית במרחב העדרי. מקצתם חשים בוז לחיים העכשוויים, על הווייתם השטחית, ומוצאים את האפיק שלהם להביע מחאה בדרך של היקשרות לערכי נוסטלגיה וסממניה. דוגמא לכך היא המשיכה לפוסטרים של צ'ה גווארה, לספרים ישנים, לתקליטים ודיסקים (בעיקר של רוק כבד) וללבוש וינטג'.