top of page

מבוא לישראליאנה - חלק א

מחבר: עוז אלמוג, 2021


מהמאקרו למיקרו

המחקר ההיסטורי הושפע תמיד מתפישות תרבותיות ובו בזמן השפיע עליהן. לכן היה זה אך צפוי שבשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר תפישות יסוד בתרבות המערבית החלו להשתנות בקצב מהיר, גם המחקר ההיסטורי החל להשתנות. אחד השינויים היה צמיחת זרם חדש שזכה לכינוי "מיקרו היסטוריה". המיקרו-היסטוריה שמה דגש על מספר מרכיבים:

התמקדות במסגרות החברתיות הקטנות ובחיי היומיום

יש שתיארו את הגישה המיקרו היסטורית כמעין מבט היסטוריוגרפי על חברה דרך חור המנעול או כתמונה בזכוכית מגדלת שמוסיפה נדבך לסיפור החברתי הגדול. במלים אחרות פחות התמקדות במדינה, בלאום ובמגמות ההיסטוריות הרחבות ויותר במסגרות החברתיות האנושיות(קהילה, יישוב, משפחה, אנשים פרטיים) ובחיי היומיום.

התמקדות בתרבות החומרית (חפצים) והפופולרית

מחקר חיי היומיום והתרבות הפופולרית אינו שונה מבחינה עקרונית מכל מחקר היסטורי אחר, ניזון מאותם חומרי גלם ומבוסס על אותן שיטות מחקר. עם זאת, ייחודה של המיקרו היסטוריה היא בכתיבת הנרטיב "מלמטה", כלומר בדגש שניתן על הפרטים הזעירים לכאורה שמרכיבים את חיי האדם – הרגלים, חפצים וכדומה.

התמקדות בהיסטוריה העממית

עד שנות השבעים של המאה העשרים מקובל היה לתאר במחקר ההיסטורי בעיקר מגמות ותהליכים המתרחשים בחסות השלטון המרכזי ובקרב השכבה השלטת. היסטוריה של פשוטי העם ושל סגנון החיים העממי היתה כמעט מחוץ למשקפת המחקרית. כל זה השתנה בעולם האקדמי והתקשורתי בשני העשורים האחרונים ונתן את חותמו גם במחקר המדעי. זאת ועוד, רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת אשמית ושל אישים מרכזיים. מחקרי המיקרו של תרבות היומיום מבוססים על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אישי, אינטימי ואנונימי כדוגמת אלבומי תמונות של אנשים פשוטים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם וכדו'.


התמקדות בעבר הקרוב

במחקר המיקרו-היסטורי מושם דגש על תקופה המודרנית (מסוף המאה ה-19 ואילך). תשומת לב מיוחדת ניתנת לתקופת חיים שבה החוקר/ת עצמו חי או לכל היותר שניים-שלושה דורות לפניו (הורינו והורי הורינו).


לא רק מדענים מקצועיים

חלק גדול מהמתעדים והחוקרים של תרבות היומיום והפולקלור נמצאים מחוץ למילייה המקצועי הרשמי (האקדמי): אוצרים, סופרים, עורכים, ביוגרפים ומספרי סיפורים; וכן בעלי תפקידים בענפי המו"לות, התקשורת התיירות והחינוך (מדריכי טיולים וכדומה) ומנהלי אתרי אינטרנט (אתרי מידע, בלוגים, דפי פייסבוק וכו').

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

להתעצמות המבט המיקרו-היסטורי היו מספר סיבות?

- השפעת הפסיכולוגיה, שמטבעה מתמקדת ביחיד.

- קבוצות שוליים החלו דורשות נתח באפוס הלאומי - מה שהוביל לדמוקרטיזציה של המחקר ההיסטורי.

- תחושת מיצוי הובילה להתמקדות ברזולוציות היסטוריוגרפיות גבוהות יותר.

- עם השתכללות מדעי ההיסטוריה (יותר חוקרים, יותר כלי מחקר, יותר מקורות מידע) גדל המיקוד המחקרי ואיתה גם החדירה לתחומי מיקרו שבעבר לא נחקרו באופן אינטנסיבי. למשל היסטוריה מגזרית, מגדרית, חומרית ועוד.

- רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים והכתיבו את תחומי העניין במחקר. הם התעניינו בעיקר באירועים "רועשים", במתחים ובמאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות. בהדרגה חדרה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית הקונפליקטים והדרמות הפוליטיות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.

- התפתחות הכלכלה הגלובלית העלתה בכמה דרגות את הביקוש וההיצע של האטרקציות התיירותיות. אם בעבר מקובל היה לטייל בעולם בעיקר בקבוצות מאורגנות ולהגיע לאתרי תיירות קלאסיים - מפלים, נהרות, כנסיות, מוזיאונים לאומיים, מבני ציבור עתיקים וכו' - היום רבים מחפשים דווקא את המסלולים והאתרים שמחוץ למיינסטרים, ובעיקר את האטרקציות האתניות הנחבאות בנבכי התרבות המקומית. המדינות והסוחרים התאימו עצמן לביקוש החדש. השינוי התבטא גם בתרבות השימור והמוזיאונים. בשנים האחרונות צומחים בזה אחר זה מוזיאונים מקומיים (לעתים משפחתים) שמתמקדים בתרבות היומיום ולעיתים גם באזוטרי.

דוגמא בולטת במיוחד לשינוי בביקוש שהביא לשינוי גם בהיצע היא תרבות המזון. אם בעבר רוב התיירים חיפשו לטעום בעיקר מאכלים לאומיים שלא הכירו במולדתם (פיצה, המבורגר, איטריות סינית), היום, בעקבות בינאום המזון, הם מחפשים דווקא את אוכל עממי, את מסעדות רחוב והדוכנים הקטניים.


- מהפכות הפנאי, הבידור והדיגיטציה הביאו לצמיחה מהירה של מוצרי ידע (תערוכות, אלבומים, ספרים וכו') שעוסקים בנושאים היסטוריים ונוסטלגיים מחיי היומיום. הם מעוצבים בפורמט מהודר (אלבומי-צילומי) ונמכרים בהמוניהם כמוצרי מתנה או תחביב בחנויות הספרים והדיסקים, בגלריות, בשווקים ובאתרי האינטרנט.

הוצאת Taschen היא דוגמא טובה. השילוב בין צילומים מרהיבים (לרוב גם נדירים), מידע היסטורי פיקנטי, התמקדות בתרבות הפופולרית, והגשה בפורמט אמנותי – הוא מקסים. קניתי לא מעט ספרים מהז'אנר הזה (שאגב, מדגים כמה ספרי ההיסטוריה מוגשים באופן דל ולא מושך) ואני יכול להיתקע שעות בחנות שמוכרת אותם (בעיקר באירופה).


רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת רשמית ושל אישים מרכזיים. המחקר של תרבות היומיום בנוי על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אינטימי, כדוגמת אלבומי תמונות של אנשים פשוטים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם וכדו'. המיקרו-היסטוריה מתמקדת בעיקר במאה שנים האחרונות בין השאר משום שתוואי הלוואי שהשאירו אחריהם הדורות האחרונים גדלו לאין שיעור (כולל עדויות אודיו-ויזואליות): ציורים, תמונות, סרטים ועכשיו קבצי מחשב. רוב המשפחות מחזיקות ברשותן מאגרים אדירים של חפצים, אלבומים וכו', שמאפשרים מחקר היסטורי עם חומר גלם מסדר גודל חדש. אם בעבר המחסור בעדויות אמפיריות היקשה על המחקר ההיסטורי, הרי שהיום הקושי המתהווה הוא דווקא לברור מהשפע האינסופי (מה שיביא בסופו של דבר להתפתחות כוח עבודה ממוחשב שימלא ביעילות גדולה יותר מבני אדם חלק גדול מתהליך האיסוף, המיון והשימור ההיסטוריוגרפי.


זאת ועוד, בעבר רק למדענים מקצועיים היה זמן וכסף לאסוף ולחקור. היום, לעומת זאת, לאנשים רבים, שאינם מועסקים במוסדות להשכלה גבוהה, יש את המשאבים הנדרשים למחקר כזה. זו הסיבה שלצד הממסד המדעי והמוזיאונים הרשמיים צמחה תרבות גדולה ומפותחת של תיעוד, שימור, פרסום והנגשה, שיש לה מאפיינים אקדמיים, בידוריים, תקשורתיים, כלכליים, אמנותיים, חינוכיים ופוליטיים. מליוני בני אדם עוסקים להנאתם (כתחביב) או למטרות מסחריות בפעילויות הללו: עיתונאים, אספנים, סוחרים, בעלי חנויות וגלריות, סופרים, מורים ועוד (נרחיב על כך בהמשך).


המחשה לתופעה הזו אפשר למצוא בספרו של שאול ביבר (מגדולי מספרי הסיפורים של הפלמ"ח)"עלילות הימים והלילות" (2011) - שמספר את ההיסטוריה של מדינת ישראל בעזרת כותרות עיתונים, תעודות, כרזות, צילומים, פרסומות ועוד. הפיקנטיות של הספר טמונה בין השאר בחוסר ההבחנה (המרדנית בעליל) בין אירועים קטנים לגדולים. מצד אחד טיבוע הספינה אלטלנה, הקמת המדינה, פתיחת היכל התרבות והוצאות להורג של אלי כהן בדמשק ומצד שני מודעת אבל על בן גוריון ופרסומות טמפו קולה.


- לויקיפדיה נודע תפקיד חשוב מאד בפיתוח המבט המיקרו-היסטורי, משום שרזולוציית התיעוד שאימצה לעצמה הגיעה לרמה גבוהה מאד והכיסוי החל לכלול עם הזמן אינספור ערכים מהתרבות הפופולרית וחיי היומיום - מה שבראשית דרכה עורר מחלוקת עזה בין התורמים ו"קמוטי הגבות" אודות מה ראוי להיכלל באינציקלופדיה הדיגיטלית.

הויקיפדיה גדושה ומלאה היום מידע רב ערך ומעודכן על נושאים היסטורים וסוציולוגים שבעבר זכו להתעלמות מחקרית ותיעודית מוחלטת. מבחינה היסטורית, הויקפדיה ניצחה את ה"בריטניקה" בין השאר בשל הזוית התיעודית הרחבה שאימצה.


מהדרמות הגדולות לדרמות הקטנות בהיסטוריוגרפיה הישראלית

תרבות האיסוף, השימור והמחקר ההיסטוריוגרפי והסוציוגרפי היתה מפותחת במדינת ישראל משחר קיומה ולמעשה עוד קודם לכן (בתקופת היישוב). היא טבועה במסורת היהודית הלמדנית ארוכת השנים ובתנועה הציונית, שאימצה אתוסים מודרניים של תיעוד ומחקר לצרכים מדעיים, משפטיים, מדיניים, אמנותיים ועוד.


חקר ההיסטוריה מפותח במקומותינו גם משום שהאקדמיה הישראלית התברכה בהיסטוריונים רחבי אופקים ומעוף שהניחו תשתית מדעית מתקדמת כבר מראשית דרכה של הדיסציפלינה האקדמית במקומותינו.


הוא קשור גם לעובדת היותה של החברה הישראלית סקרנית, חקרנית ודמוקרטית ביסודה – חברה דינמית, המחשיבה מאוד את ערכי השקיפות והנגישות הציבורית למידע.


במשך שנים רבות נעשו המחקר, התיעוד והשימור ההיסטורי של תקופת הישוב ומדינת ישראל בעיקר במסגרות האוניברסיטאיות והתמקדו באירועי מפתח (ברמת המאקרו) פוליטיים, כלכליים ובטחוניים ובדרמות הלאומיות הגדולות שהופיעו בכותרות העיתונים ובמהדורות המרכזיות. לא ניתן משקל היסטוריוגרפי משמעותי לאירועים העממיים, שיצרו את סגנון החיים הישראלי לדורותיו: הגיבורים הקטנים, ההרגלים והדפוסים המשפחתיים והקהילתיים, עולם הצריכה והבידור, הרגישויות האסתטיות, הטעמים, האופנות וכדומה. כל אלה הפכו רק משנות השמונים של המאה העשרים למוקד עניין. מהן אפוא הסיבות לשינוי הזה? ראשית, השינויים בתחום ההיסטוריוגרפיה, שעליהם שהצבענו קודם. אבל יש עוד כמה סיבות לשינוי המיקוד שאותן אסקור להלן:


- שלב אבולוציוני חדש. ישראל התבגרה, התמסדה והיא יכולה עכשיו להתפנות לעסוק יותר ב"זוטות החיים".


- סוף עידן התעמולה. ההיסטוריוגרפיה הישראלית היתה במשך שנים רבות מגויסת בשירות הלאום. כאשר התרבות הלאומית נחלשה היא פינתה דרך להיסטוריוגרפיה נטרלית וביקורתית יותר, ובעיקר היסטוריוגרפיה שמתמקדת יותר באדם הפרטי, במשפחה, בקהילה ופחות במסגרות הגדולות (מדינה, תנועה, מפלגה, ארגון וכו').


- המהפכה הדיגיטלית. התפתחות הדיגיטציה ורשת האינטרנט יייעלה והגדילה לאין שיעור את מקורות המידע ואת הנגישות להם, ואיפשרה לגופים ואנשים פרטיים לתרום ולפתח את חקר ההיסטוריה הישראלית בתחומים נרחבים.


- לימוד היסטוריה בדרך יותר אטרקטיבית. בשנים האחרונות מתחזקת ההכרה שהוראת ההיסטוריה המסורתית נעשית בדרך יבשה ומיושנת, וכתוצאה מכך נוצר אנטגוניזם מובנה למקצוע החשוב. אחד האמצעים להנגיש היסטוריה לצעירים ובכלל, היא באמצעות תבלינים היסטוריוגרפיים מושכים: טיולים, סיורים, צפייה בסרטים ובתמונות, וכמובן הפקת תערוכות של חפצים היסטוריים. מאחר והישראליאנה מקיפה כל כך הרבה תחומים, היא מוצאת את ביטויה ברבים מאמצעי ההמחשה המתפתחים. כך נוצרת מערכת של היזון והפריה הדדית: חלק מאלה שנהנים מלימוד הישראליאנה מתחילים לאסוף בעצמם חפצים והופכים את ההיסטוריה לתחביב. פרויקט הישראליאנה בפורטל זה הוא במובן זה גם סוג של היסטוריוגרפיה עממית, שצומחת מהשטח.


- התפתחות מערכת ההשכלה הגבוהה. יותר ויותר סטודנטים נדרשים לכתוב עבודות שקשורות לחברה הישראלית במגוון היבטים – מה שהגדיל את התנועה בספריות ובארכיונים ובה בעת גם את מגוון נושאי עבודות המחקר.


- "מרק לאומי" עם מגוון גדול יותר של "ירקות". עד לפני שנים ספורות מאגר הישראלינה היה מבוסס בעיקרו על התרבות היהודית החילונית הוותיקה בארץ. הוא שיקף ותמך בהגמוניה החברתית-תרבותית של השכבה הדמוגרפית הזו. אבל בשנים האחרונות, בעקבות תהליך הדמוקרטיזציה שמתחולל בחברה הישראלית והתפתחות האתוס הרב תרבותיות, מצטרפים לפרויקט הישראליאנה ולתרבות הנוסטלגיה הלאומית מרכיבים ממגזרים ותרבויות נוספים: ערבי, דרוזי, צ'רקסי, דתי, חרדי, אתיופי, רוסי ועוד.

המוזיאון הצ'רקסי בכפר כמא. צילום: : צבי הנרי כהן

- ניחוח "פחות גברי". עם השתכללות ההיסטוריוגרפיה (יותר חוקרים, יותר כלי מחקר, יותר מקורות מידע) גדלה הרזולוציה של ההיסטוריוגרפיה והיא חודרת לתחומים שבעבר לא נחקרו: היסטוריה מגזרית, מגדרית, חומרית ועוד. יתרה מזאת, רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים. הם התעניינו בעיקר באירועים רועשים ובמתחים ומאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות. בהדרגה חדרה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית המתחים והדרמות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.


- הכרה מדעית בחשיבות החומרים האודיו-ויזואליים. בעבר, צילומים היסטוריים והקלטות אודיו נחשבו לחומרי גלם היסטוריוגרפיים נחותים (בהשוואה לחומרים טקסטואליים) ולעתים אפילו לבלתי רלוונטיים מבחינה מדעית. הדבר נבע בין השאר מכך שלאנשי-מדע "מכופתרים" לא היו כלי ניתוח וכישורים בתחום הזה, ומכך שהדפסת צילומים עלתה ממון רב. מהפכת הצילום והתיעוד הדיגיטלי, שכבשה את העולם בסערה, שינתה את המצב הזה. הקלות שבה אפשר לשמר ולהנגיש היום מידע ויזואלי (מצלמות דיגיטליות, סורקים, דואר אלקטרוני, אתרי אינטרנט רשתות חברתיות וכו') הגדילה את המודעות האקדמית לנושא ואת השימוש המדעי באמצעים אודיו-ויזואליים.


- טשטוש ההבחנה המסורתית בין גבוה לנמוך. תרבות היא לא רק דבק חברתי, רשת קשרים וזיכרון משותף. תרבות היא גם מותג, כרטיס ביקור. במשך שנים רבות נטו לתייג ולמתג תרבויות באמצעות המרכיבים המונומונטליים שקיטלגו אותן: הנוף הטבעי המיוחד לאזור הגיאוגרפי (בעיקר תופעות טבע מרשימות), השפה המקומית, בניני הציבור הבולטים, האמנות הגבוהה והאמנים הגדולים שנולדו ויצרו בה, הניצחונות ההירואיים והאסונות הטרגיים שפקדו את האוכלוסיה המקומית, המנהיגים הכריזמטים, המטיבים והרשעים, ההמצאות ההיסטוריות וההשגים החלוציים בכל תחומי החיים (מדע, ספורט, הנדסה וכו') וכיוצא באלה.

המיתוג המסורתי הזה הגדיר גם את אופיו של המחקר החברתי לאורך הדורות - בעיקר ההיסטוריוגרפי. מדעני חברה ורוח שהתמקדו במיקרו (אירועים ותופעות זעירות), כדוגמת אנתרופולוגים וחוקרי פולקלור, זכו להערכה על פועלם, אבל מחקריהם נתפסו כחשובים בעיקר לניתוח והבנה של שבטים עתיקים, קבוצות פרימיטיות ותרבות ה"עמך".


למרבה השמחה, בשנים האחרונות הולכת ומתפוגגת הגישה הפטרונית, המתנשאת והחד ממדית שהגדירה בעבר את העיקר והטפל, החשוב והלא חשוב בתרבויות העולם. הולכת ונעלמת ההבחנה בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה" ואיתה גם ההכרה שהחברה האנושית שוכנת בפרטים הקטנים. גדלה ההבנה שמחקרי פולקלור או "עממיות" לא רק מכיילים נכון יותר את המבט ההיסטורי ויוצרים דמוקרטיזציה של התיעוד וההנצחה, אלא חשובים גם להבנת הנפש החברתית. גם בארצנו הקטנה יותר מבינים ש"פנתיאון הנצח" הלאומי ראוי להתרחב. לשם המחשה, לצידו של ראש הממשלה הראשון דויד בן גוריון אולי יכללו היום בובות הפורצלן והמאפרות שביטאו את מעמדו הנישא, או הקריקטורה העוקצנית שסימנה את סוף דרכו הפוליטית.


האירועים הקטנים, החפצים הזעירים, המזכרות האישיות והמשפחתיות, המשחקים, הקישוטים, הלבוש הלא חגיגי, הסלנג, הבדיחות, המתנות, ההרגלים והחוויות בתחום הפנאי והבידור, הריגושים והתסכולים הקטנים – כולם חשובים לניתוח והבנה הסוציו-היסטורית לא רק משום שהם יוצרו בחברה על ידי אנשים ולמען אנשים אלא גם משום שהם הגדירו את חייהם, טעמיהם וזהותם. ויובהר: לאיכות יש ויש הירריכה, אבל מהבחינה הסוציולוגית הנמוך והגבוה, הטרוויאלי והמיוחד, השגרתי והנדיר - כולם מגדירי מציאות וכולם חשובים להבנת החברה והתרבות.

יתר על כן, לעיתים דווקא המיקרו חושף את המאקרו. חפץ זעיר, יומיומי ומטופש יכול לטמון בחובו עולם ומלואו סוציולוגי. ממש כשם הדי.אן.אי הזעיר קובע את טבעו של הגוף כולו. וגם לגבי איכות נמוכה או גבוהה צריך להיות זהירים וצנועים. כי לא אחת יש עומק ואיכות במשהו שנראה על פניו זול ופשוט.

לוט מחזיקי מפתחות. הצילום באדיבות בית מכירות קונגרס הבולאים

- התפתחות תרבות הפנאי והבידור הביאה לצמיחה גדולה של מוזיאונים, גלריות, תערוכות וחנויות, ובכלל זה כאלה שקשורים לתרבות היומיום ולתרבות החומרית.

- התפתחות תרבות הנוסטלגיה. בשנים האחרונות שוטף את העולם בכלל ואת ישראל בפרט גל נוסטלגי, שתורם מכיוון נוסף להתפתחות חקר תרבות היומיום ובעיקר חקר חפצים וצילומים היסטוריים (על כך בהרחבה בהמשך).


הויטרינה הלאומית

ספק אם המושג "אמריקנה" נולד במדע. יותר סביר שהוא נולד בתקשורת או באמנות/בידור. אבל זה לא גורע מהאמת הסוציולוגית שהוא מחזיק. "אמריקנה" הוא מושג המתייחס, בפירושו הרחב ביותר, למכלול הדברים הגשמיים או המופשטים המזוהים באופן מובהק ובלעדי עם התרבות האמריקאית.


יש איזו רשימה מוסכמת ומצטברת של תופעות חברתיות: איקונות/דמויות/אירועים/מבנים/חפצים/מנהגים ומוסכמות - שנחשבות אמריקאיות במובהק, כלומר שנוצרו בארה"ב או לפחות התפתחו בעיקר בתוכה והפכו למוכרות ונפוצות בקירבה. הן אוצרות בתוכן את המנטליות האמריקאית – כלומר "הדי.אן.איי התרבותי" של אזרחיה בעבר ובהווה.


אלה תופעות שמתייגות ומייצגות את ארה"ב הן משום שהם מתמצתות בעקיפין את ההווי האמריקאי הטיפוסי, והן משום שהפיקנטריה והסמליות הטמונות בהן הפכה אותן לאסוציאציות המיידיות שעולות במוחם של רבים, כאשר הם מהרהרים במושג "ארה"ב".


בערך "אמריקנה" בלקסיקון הויקיפדיה הרשימה שמדגימה את מושג ה"אמריקנה" כולל (לצורך הדגמה) את התופעות הבאות: האמפייר סטייט בילדינג; המערבונים; הבהלה לזהב (קליפורניה); בייסבול ופוטבול; אכילת תרנגול הודו בחג ההודיה, אלביס, גשר שער הזהב, מארק טוויין, המבורגר, הבית הלבן, סופרמן, ג'אז, הוליווד, פסל החירות, ברוס ספרינגסטין.


באופן אינטואטיבי אפשר להבין מדוע כל אחת מהתופעות שנכללות בערך "אמריקנה" בויקיפדיה נחשבות לחלק מ"הויטרינה התרבותית" של המדינה העצומה הזו. כך למשל, מקורו של ההמבורגר הוא אמנם בעיר המבורג שבגרמניה, אבל תרבות ההמבוגרים מזוהה באופן תרבותי בעיקר עם ארה"ב משום שרשתות המזון המהיר נולדו והתפתחו שם. הזיהוי הוא לא רק היסטורי אלא גם סוציולוגי, כי תרבות ההמבוגרים מספר את סיפור מורכב של התרבות האמריקאית והמנטליות האמריקאית: הפסט פוד והשירות המהיר והאחיד, היזמות שמצמיחה אינספור מתעשרים חדשים, חברת הצריכה שמשתעבדת ומתמכרת למוצרי הצריכה שלה, הפופולריציה של המותרות, התפתחות רשתות הענק בעלות הממדים וכוח ההשפעה הדמיוניים (המקדונליזציה של העולם שאותו מובילה האימפריה האמריקאית) ועוד ועוד.


השיטה המקובלת ביותר לניתוח מדעי בהקשר זה היא הסמיולוגיה - חקר הסמלים ומשמעויותיהן החברתיות.


המושג "ישראליאנה" נטבע בעקבות המונח האמריקני "אמריקנה" והפך למטבע לשון מוכרת בשלהי שנות ה-90 עם התפתחות תרבות הנוסטלגיה והאספנות בארץ. המושג מתייחס למכלול הדברים המזוהים באופן ספציפי עם התרבות הישראלית הפופולרית מתקופת המנדט ועד לשלהי המאה העשרים. תחת מטריית ה"ישראליאנה" נכנסים מוצרים גשמיים שיוצרו בישראל או עברו אדפטציה מקומית (כלים, משחקים, מזכרות וכו') ומופשטים (מוזיקה, שפה וכו') המוכרים לרוב האוכלוסיה הוותיקה בארץ. הם אוצרים בתוכם את "נפש החברה הישראלית" או את הדנ"א התרבותי ורוח הזמן (Zeitgeist) הדורית.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

הסיבות להתפתחות תרבות הישראליאנה

- הישראליאנה היא במובנים רבים המשכה הטבעי של היודאיקה - אמנות המזוהה עם ערכים וחפצים הקשורים לדת ולתרבות היהודית. כיוון שחלק גדול מהפולקלור הישראלי – כולל זה החילוני - נבנה על בסיס המסורת היהודית (למשל חגי ישראל) מטבע הדברים ההבדלים בין שני התחומים לעיתים מטושטשים. לשם המחשה, החנוכיה (מנורת החנוכה) היא תשמיש מצווה דתי, שהיה בשימוש אלפי בשנים, אבל החנוכיות בתקופת היישוב והמדינה היוו ועדיין מהוות חלק מפולקלור החגים של רוב הישראלים (גם הלא דתיים) והן ספגו לתוכן את הפרשנות הלאומית המודרנית (הלא דתית) של חג החנוכה בישראל. גם העיצובים המקומיים והטקסיות הלאומית שהתהוו סביב החנוכיות הושפעו מקודים ישראלים וממסורת ארצישראלית של העידן הלאומי החדש.


ההבדל העיקרי בין יודאיקה לישראליאנה הוא שרוב הפריטים שנכללים ברשימת הישראליאנה (הלא רשמית כמובן) אינן קשורים להווי דתי כלשהו, אלא בעיקר לתרבות היומיום הלאומית הרווחת בישראל (זו המשותפת לרוב חלקי החברה).


- שורש נוסף לישראליאנה הוא התרבות הציונית. עם היווסדם של התנועות הציוניות והקונגרסים היהודיים בסוף המאה ה-19, החלה גם זריחה של אומנות ציונית חזותית חדשה שעיקר מטרתה היה לייצר תעמולה ציונית (באמצעות כרזות, צעצועים, סרטים, צילומים בגדים ועוד). כך למשל היצירות של אפרים משה ליליין, הרמן שטרוק ושמואל הירשנברג. בית הספר לאמנות "בצלאל", שהוקם בירושלים ב-1906 על ידי בוריס שץ, נחשב כמנוע ההיסטורי החשוב ביותר למגמה הזו. הדימויים שהשתמשו בהם אמני בצלאל היו מצד אחד יהודיים אירופאים ומצד שני אוריינטליים. החפצים שיקפו במידה רבה את הלך הרוח ביישוב היהודי בארץ באותן שנים: זיקה ליהדות אירופה מחד והתחדשות מקומית מאידך.


חשוב להדגיש: הישראליאנה לא רק הפיצה את הערכים, המיתוסים והסמלים הציוניים החדשים, אלא במידה רבה ייצרה אותם תוך כדי תנועה. במובן זה היא היתה אמנות מגויסת, על כל המשתמע מכך. למשל מינון גבוה של פאתוס וקיטש. צרכני הישראליאנה היו "מאמינים אידיאולוגים תמימים" – מה שהפך לימים את פריטי הישראליאנה למעט מגוחכים ומשעשעים - ולכן גם מושא אספנות.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

- התעשייה הארץ ישראלית החדשה, שהחלה לצמוח בעיקר בעקבות גלי ההגירה במחצית הראשונה של המאה העשרים, היא גורם נוסף להתפתחות הישראליאנה. רוב המוצרים שנוצרו בבתי המלאכה והחרושת החדשים כללו סממנים מקומיים חדשים. כך נוצרו בהדרגה מוצרים עם חותם ישראלי מובהק (עם הכתובת המיתולוגית " made in Israel").


רבים ממוצרי הישראליאנה הם למעשה המוצרים הראשונים (חלוציים) שיוצרו כאן בכל תחומי הייצור: מבניין, דרך מזון, ביגוד ומכונות ועד לשפה, ספרות ופזמונים.


המוצרים הללו הפכו לחלק מפולקלור הלאומי גם בשל השובל הפרסומי שהם ייצרו: שמות (שמות המפעלים ושמות המוצרים היו בעברית, שלא כמו באירופה שם רוב השמות היו ביידיש), אריזות, עטיפות, פרסומות, הרגלי צריכה ועוד.


- התפתחות האמנות השימושית במדינת ישראל הצעירה: חלק גדול מפרטי הישראליאנה כולל סמלים לאומיים שפותחו בין השאר לצרכים טקסיים (למשל, יום העצמאות) ובירוקרטיים, שנוצרו בד בבד עם התגבשות מוסדות המדינה: החל מבולים ומעטפות ועד לכרזות, דגלים, שלטים ושמות מקומות. גם לחוויה הבטחונית ולפולקלור המלחמות היה תפקיד חשוב בעיצוב סמלי הממלכתיות שמהווים חלק גדול מפנתיאון הישראליאנה.

פריטים מאוסף הישראליאנה של הדי אור

הכמיהה הנוסטלגית

הנוסטלגיה היא "אחותה הקטנה" של הישראליאנה ובמידה רבה מזינה ומעצימה אותה. למעשה קיימת חפיפה בין שני המושגים הללו ורבים מבלבלים או מחליפים ביניהם. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהמושג ישראליאנה מכוון למאגר הפולקלור הלאומי (על חפציו, טעמיו, ריחותיו וצליליו) ואילו המושג נוסטלגיה קשור לתחושות ולרגשות שהגירויים הללו מעוררים בקרב הציבור הישראלי.


נוסטלגיה ("רפקת" בעברית, מלשון התרפקות), שמורכבת מצירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל) - נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. טבע אותו במאה ה-17 סטודנט לרפואה בשם יוהנס הופר (Johannes Hofer). הוא ייחס את התופעה לשכירי חרב שוויצרים שבזמן שלחמו בארצות השפלה נכספו לנופי ההרים הטמירים של מולדתם. בקיצור, הם התגעגעו הביתה. מאוחר יותר שויכה "המחלה" לחיילים ומלחים שבילו תקופת ארוכות הרחק ממשפחתם.


תפישת הגעגועים כמחלה נבעה מן הסתם, מהעדר ידע פסיכולוגי ומתפישה מושרשת שגבר לא אמור לגלות חולשה ומורך לב ובוודאי לא לחשוף רגשות כאב. במלחמת האזרחים האמריקאית ובתקופת מלחמות העולם השתמשו במילה נוסטלגיה לתיאור חיילים שנתקפו במלנכוליה ונטשו את שדה הקרב. מקצתם התאבדו מרוב צער, חרדות וסיוטים.


במרוצת הזמן השתנה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר געגוע מריר-מתוק - התרפקות על העבר האישי והקולקטיבי, תוך אידיאליזציה של ימים-עברו (בעיקר תקופת הילדות). במלים אחרות, מדובר בזיכרונות רחוקים (למעלה מעשור) וחזקים שקשורים גם ברגשות עוצמתיים. מטבע הדברים לכל בני האדם את הזכרונות הסובייקטיביים שלהם שקשורים לאוסף החוויות שהם צברו במהלך חייהם ולפרשנות הסובייקטיבית שניתנה להם, אבל יש גם נוסטלגיה קבוצתית-חברתית שבנויה מחוויות וזכרונות משותפים שיוצרים נוסטלגיה קולקטיבית. הנוסטלגיה הזו מהווה חלק חשוב בתרבות המשותפת משום שהיא מייצרת סיפור משותף ומחזקת את הסולידריות.


מחקרים מדעיים הצליחו לאתר (באמצעות הדמיית MRI) את האזורים במוח שהרגש הנוסטלגי מעורר, אבל אנחנו עדיין רחוקים מלהבין את המנגנון הרגשי המורכב שהופך זכרונות למארזים נוסטלגיים. מה שכבר ברור זה שלא רק ספרים, מאמרים וסרטים מעוררים בנו רגשות נוסטלגיים עזים אלא גם צלילים וריחות. אבל הנוסטלגיה היא הרבה יותר מזיכרון מתוק. זהו רגש המתעורר בדרך כלל, כאשר מתהווה הכרה חברתית שמשהו יסודי סביבנו השתבש. במובן זה הנוסטלגיה מבטאת גם ייאוש וכאב, על מה שנתפס (בצדק או לא בצדק) כסטייתה של החברה מדרך הישר והטוב.

"כשֶׁאֲנִי אוֹרֵז/ אֲנִי אוֹהֵב לְמַשֵּׁשׁ אֶת הַקַּרְטוֹנִים/ אֲנִי מִתְעַלֵּס עִם הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה, מִתְחַבֵּר לְזִכְרוֹנוֹת,/ כָּל חֵפֶץ שֶׁנִּכְנַס לְקַרְטוֹן הוֹלֵךְ אִיתִּי הָלְאָה/ לְהֶמְשֵׁךְ הַמַּסָּע/ וְכָל חֵפֶץ שֶׁנִּזְרַק יוֹצֵא לְמַסָּע מִשֶּׁלּוֹ./ גַּם חֲפָצִים יוֹצְאִים לְמַסָּע,/ מְחַפְּשִׂים אֶת דַּרְכָּם,/ לֹא הֵם בָּחֲרוּ אוֹתוֹ, אֲנִי בָּחַרְתִּי עֲבוּרָם/ כְּשֶׁאֲנִי סוֹגֵר אֶת הַקַּרְטוֹן אֲנִי סוֹגֵר פֶּרֶק בְּחַיַּי/ עַד הַתַּחֲנָה הַבָּאָה" (שניר פלג, Snir Peleg Facebook, May 27 2020).

חוקרי התרבות הפופולרית מייחסים למושג "נוסטלגיה" משמעות יותר ניטראלית. למעשה המושג "נוסטלגיה" הופך בשנים האחרונות למושג נרדף לענף המתמקד בהיסטוריוגרפיה ובאתנוגרפיה של חיי היומיום, בתיעוד של התרבות החומרית ושל סגנון החיים השכיח והפופולרי.


מדוע אנשים מפתחים רגשות נוסטלגיים?

- הרגש הנוסטלגי קשור לטבע האנושי. בני האדם נוטים לצרף זיכרונות טובים זה לזה, תוך העצמה מלאכותית של חוויות העבר. המסננת היעילה של הזמן מנפה את השעות הקשות שחווינו, מדחיקה את הכאבים והעצבויות שחווינו ומשאירה "בלב" (מוח) את הרגעים הטובים. לא בכדי "Yesterday" שחובר והושר על ידי פול מקרתני נחשב לאחד הפזמונים האהובים בעולם בכל הזמנים. השיר מביע געגוע לאהובה של פעם שהוא גם געגועי לימי העבר.

Yesterday/ All my trouble seemed so far away/ Now it looks as though they're here to stay/ Oh, I believe in yesterday
"אתמול" (Yesterday) היא בלדת רוק של להקת הביטלס שנכתבה על ידי פול מקרטני (תחת הקרדיט הקבוע לנון/מקרטני), ויצאה גם כסינגל באלבום Help!‎ שיצא ב- 1965 כסינגל ומאוחר יותר באלבום Yesterday and Today. השיר, עם הארומה הנוסטלגית המובהקת, נבחר כשיר הטוב ביותר של המאה ה-20 בסקר ה-BBC Radio 2 בשנת 1999; נבחר כשיר הפופ הטוב ביותר של כל הזמנים על ידי MTV והמגזין רולינג סטון; הוכתר כשיר הפופ בעל המספר הרב ביותר של גרסאות כיסוי ("קאברים") אי פעם על ידי ספר השיאים של גינס; דורג על ידי מגזין הרולינג סטון במקום ה-13 ברשימת 500 השירים הטובים ביותר של כל הזמנים; הושמע ברדיו יותר מ-7 מיליון פעמים ויצאו לו יותר מ-3000 עטיפות לסינגל. לשיר יצאה גרסה עברית בשם "רק אתמול", למילים של חיים חפר (לא תרגום) ובביצוע דואט של יפה ירקוני ואריק איינשטיין. במצעד שירי הביטלס של כאן 88 דורג השיר במקום השביעי. Yesterday, ויקיפדיה.

אין ספק שהזיכרון הסלקטיבי שלנו, שגם יוצר אצלנו את התמונה והרגש הנוסטלגיים, קשורים לבולטות של אירועים שונים בחיינו על רקע השגרה השטוחה. עם זאת, מחקרים מדעיים גילו שאנו זוכרים אירועים חריגים ומרגשים – לטוב ולרע – גם משום שלהתרגשות יש תפקיד ביולוגי פונקציונלי: היא מסמנת למוח שיש פה משהו ששווה ללמוד ממנו להמשך: רגש שלילי מסמן "היזהר" ורגש חיובי מסמן "שחזר".

מהמדע גם למדנו שהתרגשות הנגרמת בעקבות אירוע דרמטי מובילה להפרשת הורמונים שמשפיעים על תהליך גיבוש הזיכרון לטווח הארוך. ההורמונים הללו פועלים בדומה להוספת מים לקמח, כלומר משמשים כחומר מדביק וממצק עבור הזיכרון.

אגב, יתכן והממצא הזה רלוונטי לעיצוב של הזיכרון וכתוצאה מכך גם של הרגש הנוסטלגי בעידן הדיגיטלי. מצד אחד הלחיצה האינסטינקטיבית על כפתור המצלמה בסלולרי עשוי להעצים ולשמר את רגעי האושר בחיינו. מצד שני, תיעוד יתר באמצעות הסמארטפונים הופך אותנו לאדישים (מרוב גירויים) מרחיק אותנו מהחוויה המיידית הבלתי מתווכת ובעיקר הופך אותנו לעצלים מבחינה מחשבתית. במילים אחרות, כאשר המוח יודע שיש לו על מי לסמוך, הוא לא טורח לעשות את העבודה בעצמו. החשש כאן ש"מיקור חוץ" שאנו עושים לזיכרון בעידן הסלולרי עלול בעתיד לנטרל את הרגש הנוסטלגי שכה חשוב בחיינו.


- הנטייה לנוסטלגיה מתעצמת עם בוא הזקנה, כאשר המוח מתחיל לעכל את העובדה המרה שאנחנו לא כאלה חשובים (כפי שהנחנו בצעירותינו) ושכל ימשיך גם בלעדינו, שלא נחיה לנצח ושאין אנו אלא טיפות זעירות וחולפות בנהר הזמן. כלומר זה לא רק הגעגועים לעבר אלא גם הקינה על מה שהחליף אותו ואותנו.

- במקרים רבים הגעגוע הנוסטלגי מוציא דברים מפרופורציה ומעוות את תמונת העבר אולי כדי שחיינו לא היו לריק ושהיה להם משמעות האמיתית ולא רק מדוימנת (2021, Routledge). יש המגדירים נוסטלגיה כ"זיכרונות מעבר שמעולם לא היה". אגב, יש מדענים שרואים בנוסטלגיה כלי חיובי לבריחה מהמציאות - חלק ממנגנון ההדחקה שמסייע לנו להתמודד לא רק עם העבר אלא גם עם ההווה והעתיד.


חשוב להפריד בין תחושת ה"געגועים הביתה" (Homesickness) לבין הרגש הנוסטלגי. ראוי גם לציין כי אדם יכול להיות נוסטלגי לאנשים ולאווירה שהייתה ולא תחזור מבלי רצון לחזור לאותה תקופה.

"הכרתי אנשים שמתגעגעים עד כלות למשהו שהחמיצו בעבר, מפני שהיו שקועים עד עומק ליבם אז בגעגועים למשהו שקדם לו. חייהם של אלה מתבזבזים ברצף של החמצות וגעגועים. לעיתים קרובות שואלים אותי אם אני מתגעגע לבגדד. תשובתי היא לאו נחרץ, לא משום שלא אהבתי אותה. אדרבה, כל עוד חייתי בה הייתי קשור בה בכל נימי נפשי. היום אינני מתגעגע אליה, לפי שאני מכיר את העוולות שמעולל הזמן לאהבות ישנות." (סמי מיכאל. 24.102005. 'אומרים שהיה פה שמח', ידיעות אחרונות, עמ' 28-30).
"אוי דורית! איזה אנשים שונים אנחנו! את מתגעגעת לאנשים הפשוטים של פעם, והנה את מוצאת את עצמך מתכתבת עם טיפוס לא-פשוט של עכשיו!את מתגעגעת ליום עבודה של אבי המשפחה, מחושך עד חושך. אינני חושב שהאבות כיום מתגעגעים לזה (בעצם, האם היום עובדים פחות?). את מתגעגעת לצעצועי הפח המתקלף, המתפרקים וחותכים אצבעות (האם הורים כיום אינם ממציאים צעצועים ומשחקים?). [...] אינני מתגעגע לגללי הסוסים ברחובות, ולזבובים, הזבובים, הזבובים. אינני מתגעגע לפליטיות הד.ד.ט. ולפצ'ר העשוי חוט ברזל. אינני מתגעגע לגרבי הבד המתרפטים לחורים תוך הליכה. [...] אינני מתגעגע לתרמילי החאקי עם רצועות עור המנסרות את הכתפיים. אינני מתגעגע לכובע טמבל שחויבנו לחבוש על שערנו המגרד, כי אחרת נמות ממכת שמש. [...] אינני מתגעגע למקדחת היד שלוקח לה שעה לקדוח חור בפס ברזל. אינני מתגעגע לברגים שכל מברג מתחלק מהם. אינני מתתגעגע לציוד חשמל מבקליט שמסריח את הבית כל אימת שיש קצר. אינני מתגעגע לתקליטי 78 שצריך להחליף להם מחט בכל השמעה. אינני מתגעגע לטלפון השכונתי בבית המרקחת. בקיצור, דורית, אינני מתגעגע לא לקוקו ולא לסרפן ולא לבגדי הים עד הברכיים ולא לשינלים של ימי החורף (זה היה לפני התחממות כדור הארץ). אינני מתגעגע לא לשנות השלושים ולא הארבעים ולא החמישים. [... אינני יודע אם לקנא בך או לנוד לך, על געגועיך לאותה 'פשטות' ואותה 'צניעות'. על האושר שאבד. סיפורי אהבה וחושך. ואם להיות פשוט וכנה וקצת גס רוח - אינני מאמין כל כך לכוח זיכרונך. מוטב לנו שנשמח ביחד שכל זה חלף ועבר, ובחסדי האל והטכנולוגיה שוב לא ישוב. אני מתגעגע להווה. כמה טוב שהוא הגיע, ושהוא כזה!" (מכתב של הגיאולוג והמשורר איתמר פרת לחברתו העורכת דורית רוגובוי, "שדלוקה על נוסטלגיה").

- העיסוק החברתי בנוסטלגיה חשוב למין האנושי לא רק משום שהוא מבדר ומסייע לתיעוד העבר, אלא גם משום שהוא מעניק לנו פרופורציות נכונות יותר על הקיום האנושי. הוא ממחיש עד כמה המציאות זמנית וחולפת כהרף עין. מה שנראה היום רלוונטי, חשוב, רציני וקבוע, לא יהיה כזה בעוד מספר דורות. העיסוק הנוסטלגי גם ממחיש את כוחה של הטכנולוגיה והתרבות החומרית בעיצוב החברה, ערכיה וסגנון חייה.


- הנוסטלגיה מעלה חיוך על שפתנו כי היא יוצרת סוג של הארה על חיי אנוש. היא ממחישה את העיוורון האנושי, את מגבלות החוכמה שנגזרו עלינו "משמיים" ובעיקר את התמימות, שלעולם אינה נגמרת. היא גם מחדדת את זמניות הדברים, כלומר את היותנו גרגר אבק בעולם אינסופי ובזמן בלתי מתוחם. קוצר הראיה האנושית מתעצם בעיקר בתקופה של שינויים מהירים ועמוקים בשל החרדה מאובדן המובן מאליו.

"והגדת לבנך"

בספר קהלת נכתב: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א' – ט').

אם זה היה נכון, הנביאים לא היו זועמים, העיתונאים לא היה מקטרים, ואנחנו לא היינו מתגעגעים למה שהיה. עם ישראל הוא עם של תקווה וזיכרון: תקווה שניוושע ונחזה במהרה בימינו בגאולה שלמה, וזיכרון של "הימים ההם", שתמיד אינם כמו "הזמן הזה”. למעשה ליהודים יש חובה דתית לזכור וזוהי מצווה המייחדת את היהדות, כנאמר: 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך וייגדך זקניך ויאמרו לך' (דברים לב, ז).

טקסי החגים היהודיים, המבוססים על המקרא ופרשניו, הם חגיגות נוסטלגיה משוכללות ומהנות. זהו זיכרון מהונדס של מאבקי הישרדות, ניצחונות, פרעונים ועמלקים, סוכות במדבר, מַן מהסלע והמן הרשע, מכבים, חשמונאים, מדורות, שמנים מאריכי חיים, נרות ושופרות.

העיסוק בזיכרון הוא גם חלק מתרבות הלמדנות היהודית. תלמידי הישיבות התורניות לומדים מהעבר ומנתחים את העבר כחלק מפיתוח החכמה המשותפת.


היהודים פיתחו דפוס מעניין ויעיל לצורך גיבושם הלאומי: געגוע למשהו שלא חווית בעצמך. הכוונה לחוויה קולקטיבית שאפשר ליטול בה חלק סמלי ורגשי באמצעות דמיון מודרך – כלומר קריאה בכתבי הקודש, כנאמר "זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ" (תהילים קמג, ה). לכאורה כולנו יצאנו ממצרים, כולנו הלכנו במדבר ארבעים שנה, כולנו נכנסנו לארץ המובטחת ולימים (ואת זה קראנו כבר בספרי הציונות, שהמשיכו במסורת ארון הספרים היהודי) גם כולנו ייבשנו ביצות, הפרחנו את השממה ולחמנו בתש"ח.

הערה: יש הטוענים שנוסטלגיה במהותה המלאה יכולה להתקיים רק בקרב אלה שזוכרים אירועים וחוויות שהם חוו בעצמם, או באמצעות אדם קרוב ששימש עבורם "סוכן" או "מתווך זכרונות" (אב, סב, דוד וכו'). לעומתם יש התופשים את הנוסטלגיה במשמעות הרחבה והאבסטרקטית יותר. לדידם, גם געגועים קולקטיביים (שהם סוג של ערגה מצרפת) יכולים להיחשב לנוסטלגיה.


כיוון שהיהודים הם "עם הספר" הם סיגלו דפוס של תיעוד ושימור חוויות היסטוריות כבר בעת התרחשותן. אפשר לומר שהנוסטלגיה הלאומית של היהודים נוצרת "תוך כדי תנועה", ותרמיל הזיכרונות מתמלא זה אלפיים שנה.

דוגמא טובה לאוריינטציה של עיצוב זיכרון במהלך העשייה עצמה הם הקיבוצים. היו שאמרו שיותר משהקיבוצניקים התיישבו ועבדו את אדמתם הם תיעדו את עצמם באופן אינטנסיבי, למען הדורות הבאים.


"אומרים שהיה פה שמח"

ממתי החלו לרחוש בארץ גלי הגעגועים לימים ראשונים שחלפו ואינם עוד? על כך משיב אליהו הכהן:

"יש אומרים: החל מסוף שנות החמישים, כאשר שטף את הארץ נחשול של מופעים נוסטלגיים: הסרט 'עץ או פלשתיין', שהוקרנו בו קטעים מתוך יומני קולנוע מתקופת היישוב, המופע "היה היו זמנים", וההצגה 'תל אביב הקטנה', שבה הושמע לראשונה השיר 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'. יש הסבורים שלשיר "היו לילות", שחובר בסוף שנות השלושים, יש יד ורגל בגעגועים אל 'שנות חיינו היפות ביותר'. ויש המקדימים את ראשית הנוסטלגיה הארצישראלית לשנות העשרים, כאשר החלו להרוס את בתי אחוזת בית החד קומתיים עם גגותיהם האדומים וגינותיהם הצמודות, ולהקים תחתיהם בתי קומות. אך מי שיעלעל ביומניהם ובמכתביהם של ראשוני המתיישבים בארץ בעת החדשה, אלה שהשתקעו כאן במאה ה-19 והניחו את היסודות לכל מה שנבנה והתפתח בארץ, ייווכח לדעת כי הגעגועים לימים ראשונים החלו עוד הרבה קודם לכן - בשלהי המאה ה-19, עם התחדשות היישוב. לא עברו אלא שנים ספורות מאז שהוקמו המושבות הראשונות, כשעוד היו בצעדיהן הראשונים, וכבר החלו יושביהן להתרפק על זוהר הימים הראשונים שדהה ועל תחושת רוממות הרוח שקהתה. עד כמה שנראה הדבר מוזר, עוד בעצם ימי העלייה הראשונה חשו אנשיה געגועים אל ראשיתה, כלומר אל ימי השיכרון והאופוריה של תקיעת היתד הראשונה שלהם בארץ" (אליהו הכהן "מתי החלה הנוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה? חדשות בן עזר 865, 15.8.2013). בתקופת היישוב וראשית המדינה שכנה הנוסטלגיה בעיקר בתרבות הצבאית (הווי הפלמ"ח) ובאגף ההתיישבות הכפרית, שבה פותחה "תרבות המעגל". יוצאת דופן היא העיר תל אביב, בירת האמנים, הסוחרים והבליינים העברית. הגעגועים הנוסטלגיים ל"חולות הזהב של תל-אביב" נולדו כבר בראשיתה של "תל אביב הקטנה" (כלומר הנוסטלגיה כמו קדמה למציאות) ומופיעים ביצירות אמנות רבות שפורסמו לאורך השנים: ספרות, ציור, פיסול, תיאטרון ועוד (נורית גובין. תשנ"ט. ירושלים ותל-אביב כמטאפורות בספרות העברית. התפתחותה של תדמית, כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית, הוצאת כרמל) במיוחד זכורים בהקשר זה הרומן המיתולוגי של ש"י עגנון "תמול שלשום", שבו מסופר על צעיר עני שעלה לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה, התיישב ביפו ופרק עול תורה ומצוות. בסיפור שילב עגנון סיפורים רבים שהוא שמע מתושבי יפו באותה עת והדבר משווה לספר אופי היסטוריוגרפי. מתעדים מפורסמים אחרים של ההווי התל אביבי הם שלמה שבא (בעיקר בספרו 'הו עיר הו אם'), נתן דונביץ, אליהו הכהן, וכמובן הצייר והסופר נחום גוטמן בספרו החינני והמיתולוגי "עיר קטנה ואנשים בה מעט - סיפורים ופרקי-הווי על ראשית תל אביב" (1959). סדרת הסיפורים "תמונות יפואיות" של העיתונאי מנחם תלמי, שעוסקת בהווי היפואי הגברי של שנות השבעים והשמונים, היא מופת של כתיבה אנתרופולוגית-הומוריסטית עם ניחוח נוסטלגי מובהק. מאוחר יותר עשה את זה המשורר והעיתונאי עלי מוהר בטור "מהנעשה בעירנו" (הראשון פורסם ב-1984) שנכתב בהומור העדין שייחד אותו. מוהר הרבה לעסוק בעיר תל אביב העכשווית, תוך שיבוץ זיכרונות ילדות משנות החמישים והשישים של המאה ה-20.


הקמת המדינה והתמסדותה. חוקרי מהפכות תארו את התקופה הבתר מהפכנית כתקופה של ירידת מתח וכניסה לתהליכי שגרה, שמצד אחד חשובים למימוש ומיסוד החזון האידיאולוגי ומצד שני הורסים את הקסם הראשוני, כלומר את הריגוש הטמון בתקווה המשיחית ובמאבק הסיזיפי. השגרה מולידה תחושות אכזבה וערגה למשהו ערטילאי שכביכול הלך לאיבוד. הגשמת החלום הדמיוני והמלהיב מייצרת פער בלתי נמנע בינו לבין המציאות הריאלית, שהיא לרוב מייגעת ומשעממת יותר. ההבטחה שלא מומשה במלואה, בעיקר לנוכח קורבן הדם, יזע ודמעות שהוקזו, מייצרת התרפקות על תור זהב מדומיין.

ואכן, באופן פרדוכסלי הקמת מדינת ישראל הולידה כמעט באופן מידי את הגעגוע הנוסטלגי לתקופת היישוב. בספרו האוטוביוגרפי "תכלת ואבק: דור תש"ח - דיוקן עצמי" (כתר, 1993) כתב דן הורוביץ, על סוג של מפח נפש שחוו בני דורו ביום שלמחרת: "לבסוף כשזה בא – כמו אחרי כל מלחמה ומהפכה – זה לא היה 'זה'. הכל היה אחרת מהצפוי, דומה לאתמול ועם זאת שונה ממנו, כמעט אותה תפאורה אבל בהצגה אחרת".


והיה כאן עוד משהו: התחושה של רבים מהצברים הוותיקים (בני העשרים, השלושים והארבעים), שגדלו בחממת ההתיישבות העובדת, היתה שמשהו התקלקל סביבם, משום שהתרבות הילידית הסוציאל-ציונית שעל ברכיה גדלו אכן החלה לשנות פניה בעקבות ההגירה ההמונית והתפתחות הכרך הישראלי החדש: יותר מקומות בילוי (בתי קפה, בתי קולנוע, רחבות ריקודים, רדיו וכו'), יותר בתי כנסת, יותר בתי מסחר ומלאכה וכמובן גם יותר גילויים של אנוכיות אנושית ועבריינות שוליים. לפתע אחזה בהם ההכרה שמדינת ישראל "החדשה" היא כבר לא "הקיבוץ הגדול" ההומוגני, ושמכתיבי הטון התרבותי כבר אינם רק החלוצים המגשימים שהטיפו לחיי התנדבות, הקרבה, אחדות, טוהר וצניעות.


המשוררים, הסופרים, הפזמונאים והמחזאים שעיצבו את הנוסטלגיה הישראלית בשנות החמישים והשישים עשו זאת לא רק משום שמיסוד המדינה החדשה היה כרוך בתלאות רבות - קליטת מאות אלפי מהגרים חדשים, משברים ומאבקים פוליטיים, מיתון וצנע כלכלי ועוד - אלא גם משום שהם עצמם התבגרו מבחינה ביולוגית והחלו להתגעגע לנעוריהם הסוערים בימי התום.


אבל הנוסטלגיה לא היתה רק תופעת לוואי של אכזבה עם בואו של העידן הבר-מהפכני, אלא גם מרכיב חשוב במנגנון התעמולה הציונית. כלומר חלק מיצירת מורשת מפוארת המבוססת לא רק על העבר היהודי העתיק אלא גם על הישגי המהפכה הציונית, כולל הנצחונות בקרב.


"הנוסטלגיה כלפי העבר היישובי טופחה לפעמים במסגרות ממוסדות", כותבת ענת הלמן בספרה "דגניה פינת הוליבוד: תרבות צריכה ופנאי בראשית המדינה" (מרכז זלמן שזר, 2020): "במהלך 1954 חגגה ההסתדרות את יובל העלייה השנייה ב-1481, כינוסים חגיגיים, 22 נשפי ספורט, 45 הצגות תיאטרון, 21 טיולים לגליל ולנגב, 823 הרצאות, 13 חוברות ושלוש תכניות רדיו. נימה נוסטלגית בולטת חלשה על תיאור העבר הביטחוני והצבאי. יוצאי הגדודים העבריים הפלמ"ח והבריגדה ערכו כינוסים, נשפים וטקסי זיכרון. הימין אפף בבנוסטלגיה לא פחותה את חלקו שלו במאבק.

רוב עולים החדשים אימצו בחום את תרבות הנוסטלגיה הישראלית, כחלק מאימוץ הקוד הצברי המקומי, אבל גם משום שביטויי הנוסטלגיה האמנותיים (למשל בזמר) יכלו בקלות להיות מתורגמים גם לגעגועים האישיים שלהם למולדת הישנה שעזבו.

טיפוח תרבות הנוסטלגיה בישראל הצעירה היה גם סוג של התגוננות מרוחות השינוי - תרבות חיצונית (מערבית והדוניסטית בעליל) שהופיעה באופק ואתגרה יותר ויותר את התרבות הציוניות הסגפנית."


קרבות גורליים מייצרים רגשות עזים ולפיכך גם נוסטלגיה עוצמתית: געגועים לאחוות הלוחמים ולתחושת הייעוד והשליחות. לכן רק טבעי שחווית הלחימה, שמשותפת לכה רבים בישראל, תיצור גם הצטברות של רגשות נוסטלגיים ותתורגם לאפיקים האמנותיים (ספרים, סרטים, שירים, פזמונים ועוד).


נוסטלגיית הלוחמים טופחה בעיקר במסגרת ההווי הצברי של תש"ח והפלמ"ח שהיה ממגדירי הישראליאנה החדשה. עוד לפני שאבירי החאקי הספיקו לערוך סיכומי ביניים כבר הופיעו יצירות נוסטלגיות מפוארות, כדוגמת ספר הפלמ"ח, "ילקוט הכזבים" ופזמונים סביב המדורה. הלוחמים שרו בלהט ובגעגוע על ימים יפים שהיו, גם כשהימים הללו לא היו עדיין רחוקים ובוודאי לא כאלה יפים, כי הנוסטלגיה מלכדת וקושרת בעבותות רגשיים.

"יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח,/ וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת,/ ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח,/ ותספר על זאת אגב עישון מקטרת./ ומסביב, ומסביב ישב הטף,/ ואישתך גם היא מופלגת בשנים/ תזיל דמעה ותקנח את האף,/ ותיאנח: היו זמנים, היו זמנים... היו זמנים,/ אז במשלט ישבנו,/ היו זמנים,/ לחמנו ואהבנו,/ עכשיו דבר אין להכיר - על המשלט יושבת עיר,/ אולי בזכות אותם זמנים..." (היו זמנים. מילים: חיים חפר, לחן: משה וילנסקי. קיימים 6 ביצועים לפזמון המיתולוגי הזה).

קפיצת הדרך שעשתה האמנות הישראלית החל משנות השבעים התבטאה אפוא גם בעליה משמעותית ביצירות נוסטלגיות מקוריות ובתרגום של יצירות מהז'אנר הזה שיוצרו בחו"ל.

"היו ימים, חבר/ אך הם חלפו מהר/ רקדנו וזימרנו "כה לחי"/ לחמנו מלחמות, חלמנו חלומות/ היינו צעירים והיה כדאי". כאלה היו הימים Those Were the Days)) הוא שיר באנגלית שזכה למספר רב של גרסאות כיסוי. את מילות השיר חיבר ג'ין רסקין ללחן של שיר רוסי ידוע שהלחין בוריס פוֹמין. הגרסה הידועה ביותר לשיר היא זו בביצועה של מרי הופקין משנת 1968. זה היה סינגל הבכורה שלה והפיק אותו חבר הביטלס - פול מקרטני. הסינגל הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים בבריטניה ולמקום השני במצעד הבילבורד הוט 100. ברחבי העולם נמכר הסינגל בלמעלה משמונה מיליון עותקים. בישראל יצאה ב-1969 גרסה עברית ללהיט. את המילים תרגם מיקי הרטבי ואת השיר ביצעה ב-1969 שולי נתן. מאוחר יותר ביצעו את השיר גם אבי טולדנו, גבי ברלין ומקהלת אנחנו כאן (Those Were the Days, ויקיפדיה).

הטרנד הנוסטלגי

העיסוק בנוסטלגיה נעשה פופולרי במיוחד בשלושת העשורים האחרונים. להלן אסקור את התופעות ששיקפו וחיזקו כאחד את התחזקות הזיקה הנוסטלגית בתרבות הישראלית:


- כפי שכבר ציינו לעיל, הרגש הנוסטלגי מתחזק בתקופה של משבר ושינויים תרבותיים מהירים בסגנון החיים. תפישות, מוסכמות והרגלים שהיו מובנים מאליהם במשך שנים הופכים בהדרגה לבלתי רלוונטיים ויוצרים חוסר יציבות וחוסר וודאות. על הגל הנוסטלגי גולשים בעיקר אנשים מבוגרים. הנוסטלגיה מספקת עבורם ערסל חמים וחסר דאגות, עיר מקלט מטרדות ההווה.

"מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן". דייויד סלע, בשבוע הבא - אמריקה, כתר, 2004. "אל גן העדן האבוד אני חוזר/ אל תוך השקט הקרוי - נוסטלגיה". שלום חנוך, דז'ה וו, מתוך אלבומו "יציאה 2", 2012

אין ספק שאנחנו חיים היום בתקופה מיוחדת ורגישה - תקופת דמדומים שבה מסורות-מושרשות ומוסכמות-יסוד שוקעות ומוחלפות בחדשות. קשה להתנבא מה יהיה כאן אפילו בעוד עשור, שכן השינויים הטכנולוגיים מוחקים במהירות נופי תרבות שלמים. מצבנו החברתי דומה במובן זה למצבה של האנושות בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים – כאשר קטר המהפכה התעשייתית החל לנוע במלוא הקיטור קדימה (תרתי משמע).

פרץ הנוסטלגיה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הפרידה מהישן המוכר, לצד תחושת חוסר הוודאות והחרדות מהלא נודע שלפנינו.


- הופעת המכונה האוטומטית והתגבשות המטרופולין המערבי ומדינת הלאום דחקו את העולם הכפרי-חקלאי ויצרו פרץ של רגשות נוסטלגיים למה שנראה כהולך ונעלם. היום, עם המעבר לעידן הדיגיטלי הרגש הנוסטלגי מתעורר מחדש משום שעולם שלם של חפצים שליוו את חיינו תקופה ארוכה הולך ונעלם. המוצרים הדיגיטליים היו ללא ספק עוד שלב בשחרור האדם מהמטלות הסיזיפיות. הם ללא ספק שיפרו את חייו מאד, אבל גם העלימו נופי תרבות שלמים ויצרו געגוע.

בבלוג של מט נובק (Matt Novak) מופיעה סדרת גלויות שצוירו ב-1900 ביוזמת מפעל גרמני לשוקולד. ציירי הגלויות ניסו לדמיין כיצד ייראו החיים בעוד 100 שנים, כלומר בשנת 2000. מסתבר שפה ושם הציירים הי