מחבר: עוז אלמוג, 2022 (כל הזכויות שמורות)
נוסטלגיה טלוויזיונית
בהיותה אפיק בידור מרכזי שמלווה את החברה החל מסוף שנות השישים, תרמה הטלוויזיה הישראלית, על ערוציה השונים, להתפתחות תרבות הנוסטלגיה בשני אופנים משלימים: א. כמה מהתוכניות והסדרות הפופולריות ששודרו בערוצים השונים הפכו לאייקון היסטורי – חלק בלתי נפרד מהנוסטלגיה הלאומית. ב. במסגרת הטלוויזיה הופקו תוכניות וסדרות תיעודיות רבות שעסקו בתרבות הפופולרית בישראל: במוזיקה, בקולנוע, באופנה, בבידור ועוד.
א. "חיים שכאלה" היא תוכנית הטלוויזיה המזוהה ביותר עם ז'אנר הנוסטלגיה הישראלית (היא עצמה הפכה עם הזמן לנוסטלגיה טלוויזיונית). ראשיתה בתוכנית רדיו שעלתה לאוויר ב-1966 ברשת ב', תחת הכותרת "אלה הם חייך". מנחה התוכנית והתחקירן הראשי שלה היה עמוס אטינגר, ששידר את התוכנית מדי ארבעה חודשים. בשנת 1972 הפכה תוכנית הרדיו לתוכנית טלוויזיונית בשם "חיים שכאלה", והיא שודרה במשך 30 שנה באחוזי רייטינג גבוהים במיוחד. התוכנית פרשה את סיפור חייהם של דמויות מוכרות בציבוריות הישראלית: פוליטיקאים, אנשי חינוך, צבא, תקשורת וכלכלה, אמנים, ספורטאים ועוד (רשימת המשתתפים מופיעה בערך שנכתב על התוכנית בויקיפדיה).
ברוב התוכניות נהגו להפתיע את הגיבור התורן באמצעות סיפור כיסוי, שבסופו מצא את עצמו באולפן מול חבריו ומכריו שמקדמים אותו במחיאות כפיים. באולפן נאספו אנשים מתקופות שונות בחייו של גיבור התוכנית ומקצתם הוזמנו לבמה כדי לספר עליו/ה סיפורים פיקנטיים. לכל תוכנית הובא קרוב או חבר בלתי צפוי מהעבר, שאותו התבקש גיבור התוכנית לזהות על פי קול בלבד (המשפט שהפך למטבע לשון בהקשר הזה היה: "מה אומר לך הקול הבא?"). אוסף התחקירים המקיף שנערכו לצורך הפקת התוכנית, הוגש בסופה כשי-מזכרת לגיבור התוכנית.
בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הוסב שמה של התוכנית ל"חיים שכאלה חוזרים", והתארחו בה גיבורי התוכניות בעבר. התוכנית האחרונה שודרה בשנת 2000. בשנת 2007 חזרה התוכנית ואירחה את שדרן הרדיו ומנחה השעשועון "מקבילית המוחות" יצחק שמעוני. תוכנית נוספת לכבודו של יעקב טרנר צולמה בפברואר 2011, ועוד תוכנית לכבוד מאמן הכדורגל שלמה שרף צולמה במאי 2012.
בעקבות "חיים שכאלה" הופקו בטלוויזיה הממלכתית תוכניות מגוונות בגוון נוסטלגי. כך למשל, "הדרן לשמואל רודנסקי" (1984), "הדרן לתל אביב" (1984), "הדרן לחיים חפר" (1987) ו"היו היו זמנים".
ב. דן אלמגור, המחזאי, הפזמונאי והחוקר הרב-תחומי, נחשב לאחד הכותבים והמנחים הפופולאריים כבר בראשית ימי הטלוויזיה הישראלית. במיוחד זכורה הנחייתו האנרגטית והידענית בסדרה "שרתי לך ארצי" (בשנות ה-70, יחד עם אליהו הכהן). הייתה זו סדרת תוכניות שעסקה במאה שנות זמר עברי בשילוב של אמנים מבצעים ואישים, שהוסיפו גוון לתקופה בה עסקה כל תוכנית. אליהו הכהן הפך לימים לימין לאביר המורשת הישראלית, בעיקר בתחום הזמר הנוסטלגי. אין ספריה ומוזיאון המתחרים עם אוצרות הזמר בביתו ואין חוקר המתחרה בידיעותיו המופלגות בתחום זה.
ג. ערוץ 1 הפיק שתי סדרות היסטוריות מונומנטליות שראויות לציון בהקשר הנוסטלגי. הן עסקו אמנם בעיקר בדרמות הגדולות ובתהליכים הרחבים, אבל כללו קטעי צילום רבים שתיעדו את חיי היומיום בארץ ובתוכם גם רגעים נוסטלגיים: הסדרה "עמוד האש" עסקה בתולדות הציונות. היא שודרה במשך כחמישה חודשים בחורף ואביב 1981 וזכתה לאחוזי צפייה גבוהים מאוד.
ראוי לציין כי העיתון 'העולם הזה' פרסם סדרת כתבות 'העולם הזה בעקבות עמוד האש' פרי עטו של מבקר הספרות הנודע דן עומר, שישב בחדרי העריכה של ההפקה הגדולה בתולדות הטלוויזיה הישראלית ותיעד את אופן עשייתו שלכל פרק בסדרה: החיפוש אחרי סרטי תעודה נדירים, אחרי עדים ששרדו, אחרי הוכחות ואחרי הגיבורים שעשו את ההיסטוריה. לימים פרסם עומר ספר על הנושא בשם "בעקבות עמוד האש" (ספרית פרוזה, 1981).
ד. "תקומה: 50 השנים הראשונות", היתה למעשה סדרת המשך ל"עמוד האש". היא שודרה בשנת 1998, לציון 50 שנה להכרזת העצמאות, וסיפרה על ההיסטוריה של מדינת ישראל. בין הנושאים שנידונו ב-22 פרקיה: העלייה לישראל, יחסי דתיים-חילוניים, תולדות המהפכים הפוליטיים והכלכליים, המלחמות, יחסי החוץ של ישראל, האינתיפאדה הראשונה, פיגועי הטרור והסכמי השלום.
ה. להלן עוד מספר סדרות היסטוריות-נוסטלגיות בולטות ששודרו בשנות התשעים של המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21 בערוצי הטלוויזיה השונים:
"הילוך חוזר" (1994-1996) הייתה תוכנית אירוח ישראלית בהנחייתו של אהוד מנור שבה התארחו מגוון מפורסמים: זמרים, שחקנים, כדורגלנים, סופרים, משוררים ועוד. בדרך כלל במהלך התוכנית נהג מנור להראות לאורחים בתוכנית סרטוני וידאו שלהם מן העבר (מכאן לקוח השם הילוך חוזר) בסוף סרטון הווידאו האורחים בתוכנית היו מגיבים על הסרטון. לימים, הועלו פרקי התוכניות לאתר היוטיוב של תאגיד השידור.
המפיק רון כחלילי לקח את הנוסטלגיה הישראלית לכיוון הביקורתי. ב-1996 הוא ערך וביים סדרה דוקומנטרית בת 4 פרקים בשם "ים של דמעות", אשר סקרה את תולדות המוזיקה המזרחית בישראל, מראשית שנות הששים ועד אמצע שנות התשעים. הסדרה שודרה במסגרת שידורי "רשת", ועוררה פולמוס נרחב. בין היתר פרסם המקומון "העיר" גיליון מיוחד תחת הכותרת "אשכנזים, לבונקר!". הסדרות הדוקומנטריות הבאות של כחלילי "יפה לנו" - על תולדות היופי הישראלי (2009), ו"סרט שחור לבן" - סקירה ביקורתית של תולדות סרטי הבורקס (2011) הלכו באותו כיוון "נשכני" ושנוי במחלוקת.
"סוף עונת התפוזים-סיפורו של הרוק הישראלי" היתה סדרת טלוויזיה תיעודית בת 12 פרקים אשר עלתה לשידור לראשונה בשנת 1998 בערוץ הראשון. הסדרה, אשר הייתה אחת מתוכניות הדגל של הערוץ לציון שנת היובל למדינה, עקבה אחר התפתחות סצנת הרוק הישראלי, על שלל הזרמים והיוצרים הבולטים בו לאורך 50 השנים הראשונות של המדינה. את "סוף עונת התפוזים" יצר השדרן המוכשר יואב קוטנר יחד עם גידי אביבי, עמי אמיר, אריק ברנשטיין וגבריאל ביבליוביץ'. קוטנר גם ערך את הסדרה, ראיין את האנשים החשובים ושימש כקריין. בסדרה נעשה שימוש בקטעי ארכיון רבים, חלקם נדירים, הן בחומר מצולם והן בהקלטות קול.
"סוסיתא בחלל" היא מיני סדרה תיעודית-בידורית-בדיונית, ששודרה ב-1998. "קובי אוז הוא האסטרונאוט הציוני הראשון. עם רובוט בשם "שמעון 4", פאר התעשייה הביטחונית הישראלית, אוז תקוע בחלל בחללית מתוצרת מפעלי "סוסיתא". אמנם השיגור החגיגי של החלילית הצליח, אך היא איבדה את המסלול וקובי ושמעון נותרו אבודים בחלל. הקשר היחיד שלהם עם המציאות הוא מַקרן אשר באמצעותו הרובוט שמעון מסוגל להקרין סרטים מעברהּ של המדינה היהודית שאליה השניים אינם יכולים לשוב. באמצעות הסרטים, שמעון מצליח להפיג במעט את געגועיו של אוז לארץ, למשפחה, ולעוד דברים וסמלים המקשרים אותו לארץ. לסדרה 4 פרקים ובכל אחד מהם נישאב אל ההיסטוריה הציונית ישראלית בנושאים קלילים, כמו אהבה עברית בשחור לבן ובצבע, הידוען המקומי (סלב) לאורך השנים, ילדות ישראלית, בית ומשפחה. הנושאים מטופלים בהומור רב. קטעי הסרטים לְקוחים מארכיון הטלוויזיה החינוכית, כולל קליפים מוזיקליים וקטעים נדירים, ובכך חושפים בפנינו את ארץ ישראל וההיסטוריה התרבותית שלה, את ההֶרגלים הישראליים המצחיקים, העדות השונות, המנהגים, החרדות והשמחות, בניסוי הנועז והשאפתני הנקרא מדינת ישראל." (מצוטט מתוך אתר הטלוויזיה החינוכית).
"שישי בגאון" הייתה תכנית אירוח ישראלית בהנחיית הזמר והשחקן יהורם גאון אשר שודרה בימי שישי בערב בשנים 2003–2005 בערוץ הראשון. פורמט התוכנית התבסס על אוצר הארכיון של הערוץ הראשון, כאשר לכל תכנית הוקדשה שנה, וכל האורחים והאירועים של אותה תכנית היו קשורים לאותה שנה. בעונה השלישית, השתנה במקצת הפורמט ובמקום שנה, כל תכנית הוקדשה לעיר מסוימת ששם היא התארחה.
"כך היה" היא תוכנית נוסטלגיה ששודרה בשנים 2006-2012 (בימים ראשון עד רביעי) בשעות 18:15-19:00 בערב והוגשה על ידי יגאל רביד (עורכיה היו בני עורי ונאוה אחירון). היא סקרה אירועים מרכזיים שהתרחשו באותו התאריך בשנים עברו. הוצגו בה קטעי ארכיון מהסרטייה העשירה של ערוץ 1 ורואיינו אנשים רלוונטיים, למשל כאלו שמופיעים באותם קטעים. מדי יום שודרה בתוכנית מהדורת חדשות קצרה (רטרוספקטיבית) בהגשת דניאל פאר, שנקראה "היום לפני" ובה הוזכרו האירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותו תאריך. כמו כן נכללה בתוכנית פינה בה אותרו קטעי ארכיון לבקשת הצופים. כעבור כשנה עברה התוכנית למתכונת שבועית ששודרה בימי שישי בשש בערב. התקיימו גם מספר משדרים מיוחדים של התוכנית במועדים אחרים, בין היתר ב-9 בפברואר 2008 מיד לאחר שסיים חיים יבין להגיש בפעם האחרונה את מהדורת "מבט", הפתיע אותו יגאל רביד בשידור חי בו נכחו מספר אנשי טלוויזיה מתחום החדשות והאקטואליה. התוכנית הוקדשה ליבין ולסיכום תקופתו ב"מבט". ב-2014, לאחר הפסקה של שנתיים, שבה התוכנית למסך לזמן קצר.
"אוצרים את המדינה" היא סדרה של 10 תוכניות ששודרה בערוץ הראשון לכבוד 60 שנה למדינת ישראל (2008). שדרן הרדיו ומגיש הטלוויזיה טל ברמן יצא למסע לאיתור חפצים וסיפורים מראשית המדינה ועד היום. בכל פרק התלווה אליו אורח ויחד הם חיפשו ודנו בחפצים היסטוריים וסיפורים רלוונטיים : אופנה, ספורט, ילדות, אוכל, תקשורת וכו'.
ב-2010 הגיש אברי גלעד סדרת ספיישלים בשם "שחקו אותה בגדול", שהתבססה על שעשועוני עבר. "גלגל המזל", "מקבילית המוחות", "זה הסוד שלי", "עשינו עסק", "פיצוחים", "פחות או יותר", "תשע בריבוע", "שחק אותה" ו"טוטו משפחתי".
ו. מראשית שנת 2012 שידר ערוץ 1 כל לילה - מחצות ועד שש בבוקר - תוכניות וסרטים מהארכיון הטלוויזיה ברוממה. האתר "נוסטלגיה אונליין" סייע בשיווק הרצועה הזאת באמצעות פרסום לוח השידורים הלילי. רצועת הנוסטלגיה הזאת, שהזכירה לרבים נשכחות, היתה שיר ערש ענוג לאנשים רבים, שסגרו את היום עם השידורים הללו במיטה מול הטלוויזיה. מנתוני הרייטינג עלה שאף שאין מדובר בפריים טיים, כ-10,000 ישראלים צפו אז בממוצע בתוכניות הרצועה בשעתיים הראשונות של השידור (מחצות עד 2:00). נתון זה לא כולל את אלה שהעדיפו לישון בשעות האלה אך הקפידו על הקלטת התוכנית במגמה לצפות בה בשעות היום או בסוף השבוע.
"פלאשבק" היתה תוכנית פאנל קומית בהנחיית דורון צברי, ששודרה בערוץ החינוכית בשנת 2010. סביב השולחן יישב צברי עם שלושה פאנליסטים דעתניים (בין המשתתפים בפאנל: שרון קנטור, יונתן ברק, ריקי בליך, נרי ליבנה, גיל קופטש, קובי אריאלי, רבקה מיכאלי, יהודה נוריאל, שי גולדן, שרי רז), אשר "התעללו" בהומור בנוסטלגיה הישראלית - באמצעות קטעי וידאו נושנים שנשלפו מארכיוני אולפני הרצליה. הדגש בתוכנית הושם על אירועי העבר כפי שהם נראים לרבים מהישראלים היום במבט מפוכח וציני.
ב-2011 שידר הערוץ הראשון סדרה דוקומנטרית בת 5 פרקים בשם "צו האופנה", שהציבה סטנדרטים גבוהים בהיסטוריה המצולמת של התרבות הפופולארית בישראל. הסדרה סיפרה את סיפורה של האופנה הישראלית, מראשית המאה העשרים ועד היום, תוך שילוב תמונות היסטוריות וראיונות עם אנשים מהתעשייה ומומחים מהאקדמיה ומעולם הטקסטיל, האופנה והתקשורת.
ז. הבמאית ענת זלצר והעיתונאי, המנחה ואיש הטלוויזיה מודי בראון ז"ל הפיקו מספר סדרות היסטוריות על התפתחות ההוויה הישראלית, שהעשירו את ההיסטוריוגרפיה של חיי היומיום בישראל. הראשונה היתה הסדרה "הכל אנשים" (הטלוויזיה החינוכית, 1997) שעסקה בדמויות מרכזיות בעברו של היישוב ושל מדינת ישראל, תוך דגש על הצד האנושי והאישי; הסדרה "במדינת היהודים" (הערוץ הראשון, 2003), עסקה בתולדות ההומור הישראלי; "גיבורי תרבות", ששודרה במשך שלוש עונות (החל מ-2007) בערוץ 8 של הכבלים, שילבה את מיטב הבמאים הדוקומנטריים בארץ שיצאו לתעד יוצרים מרכזיים בתרבות המקומית: חוה אלברשטיין, עלי מוהר, יורם קניוק, אלונה פרנקל, אוהד נהרין, זובין מהטה, מאיר ויזילטר, יהודית רביץ, ועוד. בשנת 2008 יצרה זלצר וביימה את "שישים" - סדרת תעודה בת שישה פרקים. "שישים" הציגה מעין תמונה קבוצתית של דור המדינה באמצעות דיוקנם של שישה גיבורים מכל שכבות החברה. הסדרה הוליכה את הגיבורים מילדותם ועד לגיל שישים והאירה זרקור מעניין על הביוגרפיה הדורית. הסרט "מסעות הברווז" (נוצר בשיתוף עם גבי ביבליוביץ) היה על אמן הקומיקס דודו גבע. "תל אביב-יפו" היתה סדרה תיעודית שעסקה בתולדות תל אביב (שודרה בחודש מאי 2009 בערוץ 8 ובקיץ 2009 בערוץ 10). "הקיבוץ" (ערוץ 8, 2011) היתה סדרה תיעודית מבית היוצר שלהם שבחנה את ההיסטוריה של הקיבוצים בישראל ואת מצבם המיוחד כיום.
ח. יואב גינאי הוא פזמונאי, שדרן רדיו וטלוויזיה ומתרגם ישראלי מהאהובים והמוכרים בארץ. הוא נולד בירושלים ב-1959 ואת רוב חייו חי בתל אביב. בילדותו השתתף ככתב ושחקן בתוכניות הנוער של קול ישראל. גינאי ערך והגיש עשרות תוכניות רדיו וטלוויזיה, בהן: "חתול בשק", "כל צבעי הרשת", "מה יהיה", "טיסה לילית", "הכל דיבורים", "עד פופ", "בלה בלה", "יוצאים קבוע", ו"משב רוח".
גינאי נמנה על מקימי תחנת הרדיו 88FM אותה גם ניהל משנת 1995 עד שנת 2007. בין השנים 2001 עד שנת 2007 ניהל בנוסף את דסק הבידור והתרבות של רשת ב'. בין השנים 2007 עד שנת 2012 היה מנהל מחלקת התרבות והבידור בערוץ הראשון. בשנת 2012 מונה לתפקיד מנהל התוכניות בערוץ הראשון.
תרומתו להיסטוריוגרפיה של עולם הבידור הישראלי לא תסולא בפז (ב- 2010 זכה בפרס דירקטוריון אקו"ם על תרומתו לתרבות ולמוזיקה בישראל ברדיו ובטלוויזיה). במיוחד ראויים לאזכור בהקשר זה: ספרו (יחד ע איציק יושע) "אהבה תל אביבית" - אנתולוגיה לשירי הזמר של תל אביב (הוצאת מודן, 1999); סדרת התוכניות שהפיק וערך ב- 2006 לרגל 70 שנה לשידור העברי הראשון בארץ ישראל (ראו לעיל); הסדרה התיעודית "ניקוי הראש הוא הכרחי" שאותה הפיק ושידר יואב גינאי ב-2009 לרגל 40 שנה לטלוויזיה הציגה קטעי ארכיון בעיקר ממחלקת הבידור של הערוץ, ושולבו בה ראיונות שערך גינאי עם גיבורי התחום. מקצת מפרקי הסדרה הונגשו לקהל הרחב (באמצעות יוטיוב); הסדרה "ממזרח תזרח השמש" (2009) אודות הזמר המזרחי והים תיכוני לאורך כ-50 שנה, שאותה ערך והגיש.
ט. בפברואר 1994 אישר ראש הממשלה יצחק רבין את שידורי הערוץ הלווייני של רשות השידור. השם שנקבע הוא "ערוץ 3", כיוון שהיה הערוץ השלישי אחרי ערוץ 2. מטרת הערוץ הייתה לשדר בעיקר לארצות ערב ולעולים מחבר המדינות ולהציג את "פני ישראל כפי שהיא לעולם" במסגרת חזון "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס.
הוחלט לשדר לתקופת ניסיון של שנה אחת, כאשר תקציב הערוץ לשנה זו מגיע מתקציב מיוחד של משרד ראש הממשלה. הקמת הערוץ הוטלה על יוסף בראל, זוכה פרס ישראל על שידורי הטלוויזיה בערבית.
לאחר תקופת הרצה קצרה, ובניגוד מוחלט למטרות שעמדו בבסיס הקמתו של הערוץ, החל הערוץ לשדר את ישיבותיה של מליאת הכנסת תחת השם "ערוץ 33". תקופה ארוכה שימש הערוץ בפועל כערוץ להעברת שידורי הישיבות בכנסת. המימון לשידורי דיוני מליאת הכנסת, שהגיע ישירות מהכנסת, אמור היה לשמש כמקור המימון הבלעדי של הערוץ לשידורים אלה, אך בפועל, מומנו חלק משידורים אלה מתקציב רשות השידור, על חשבון כספי משלם האגרה.
במקביל לשידורי דיוני מליאת הכנסת שידר ערוץ 33 מגוון תוכניות, חלקן זרות וחלקן מקומיות, לקהל יעד רחב בהרבה מקהל היעד המקורי של הערוץ – דוברי ערבית ועולים מחבר המדינות. כך בעצם פעל הערוץ מעבר למנדט שניתן לו ועורר עליו את זעמם של עובדי רשות השידור ואנשי אגודת העיתונאים. בין התוכניות ששודרו בשנים הראשונות של ערוץ 33 היתה התוכנית "נוסטלגיה" שהביאה קטעים מארכיון הטלוויזיה.
בשנת 2012 שידר ערוץ 33 כל לילה - מחצות ועד שש בבוקר - תוכניות וסרטים מהארכיון הטלוויזיה ברוממה.
"לגעת ברוח" בשנים 2002-2006 שודר בערוץ 33 ובמקביל בערוץ 1 תכנית ראיונות בהנחייתו של יואב גינאי בה התארחו אושיות מכלל תחומי התרבות והבידור _כ-200 פרקים). בין המרואיינים נמנו: אהוד מנור, חיים חפר, מנחם גולן, רבקה מיכאלי, צדי צרפתי, נתן יונתן, יפה ירקוני, איקא ישראלי, עמוס קינן, דן אלמגור, עלי מוהר, חנה מרון, עוזי חיטמן, נורית הירש, רות סירקיס, יזהר אשדות, אביהו מדינה, נחום היימן, רבקה זוהר, ירדנה ארזי, עדנה לב, יורם טהרלב, חיים גורי, ורדי כהנא, קרן אן, אילנית, דוד רובינגר, נעמי רגן, נתן זך, ג'ו עמר, חיים באר, זאב רווח, ליעד שהם, אסתרית בלצן ועוד רבים.
האומן שהתארח קבע היכן תצולם התוכנית על סמך הקשר האישי שלו למקום וסיפר במהלך הריאיון על מקורות ההשראה שלו, תהליכי היצירה וקטעים מסיפור חייו. במהלך התוכנית, שותף אורח שאותו בחר המרואיין. התוכנית נרכשה במלואה על ידי אוניברסיטת הרווארד.
המדרוג הנמוך של ערוץ 33 הביא בשנת 1998 לניסיון למתגו מחדש על ידי שינוי לוח התוכניות והוספת תכניות חדשות. אבל כל זה לא מנע את המשך קירטועו.
בשנת 2004, עקב קיצוצים בתקציב רשות השידור אשר לא אפשרו החזקת שלושה ערוצי טלוויזיה, וכן עקב בג"ץ של ערביי ישראל כנגד רשות השידור בנושא קליטת שידורים בערבית, הוחלט לאחד את הערוץ הלווייני בערבית לתוך ערוץ 33, ובכך להפוך את ערוץ 33 לערוץ שרובו שידורי ערבית (בצורה אירונית, זוהי מטרתו המקורית של הערוץ).
לאחר עוד קשיים אתיים, משפטיים, כלכליים ואחרים ובעקבות ההחלטה על הקמת תאגיד השידור המסחרי נסגר ערוץ 33 סופית.
י. ב־2015 הוחלט על סגירת השידור הציבורי כפי שפעל ועל פתיחת תאגיד שידור חדש שיחליפו. כמעין מחווה להיסטוריה העשירה והחשובה של הערוץ הישראלי המיתולוגי וכסוג של פרידה עצובה-מחויכת, יזמו קברניטי הערוץ מעין תוכניות מזכרת:
בשלהי מאי 2016 שודר בערוץ 1 הסרט "לקראת שידור", שהופק במסגרת חגיגות 48 שנה לשידור הציבורי ועסק בתוכנית "לקראת שידור" שהגיש דן כנר בשנות ה-80, בפרומואים הראשונים ובהתפתחות התעשייה לאורך השנים. הסרט כלל קטעים משעשעים כמו זה שבו דן כנר ואורי לוי משחזרים את המריבה שהיתה ביניהם על עתיד הפרומואים בערוץ הראשון (בוקר, 2016).
ב-2016, במסגרת חגיגות הפרידה מרשות השידור ובסימן הצדעה לערוץ הראשון שסיים דרכו (בדרך עצובה יש לומר), הוחלט להשיב לרגע קט גם את תוכנית השעשועונים "זה הסוד שלי" בגרסה חדשה. את תפקיד המנחה, שמילא בעבר אורי זוהר ואחריו טוביה צפיר, אייש הפעם הסטנדאפיסט והיוצר אבי נוסבאום. העונה הראשונה (וכנראה האחרונה) כללה כעשר תוכניות. בכל אחד מהפרקים השתתפו שני קומיקאים פאנליסטים מוכרים, בהם גיל קופטש, יאיר ניצני, סלוצקי ודומינגז. אליהם נוסף פאנליסט שלישי מעברה של התוכנית, כמו טוביה צפיר, יגאל שילון, יורם ארבל ודורי בן זאב. במטרה לפצח את הסודות עמדו לרשותם "מרגע הישמע הגונג – 3 דקות ושלושים שאלות", ובגרסה זו של השעשועון - הסודות קושרו להיסטוריה של הערוץ הראשון (בן נון, 2016).
תוכניתו נוספות שחודשו בסימן הפרידה הנוסטלגית היא "סיבה למסיבה" בהנחיית רבקה מיכאלי ו"שמיניות באוויר" בהנחיית דליק ווליניץ. בנוסף עלה ספיישל מוזיקלי שנועד להביא "את רגעיו הגדולים של פסטיבלי הזמר"וספיישל "כשהיינו ילדים" ש"הצדיע לתוכניות הילדים והנוער לדורותיהן בערוץ הראשון". קְדִימוֹן (בלעז: טְרַיילֶר; מאנגלית: Trailer) הוא קטע וידאו קצר לקידום סרטי קולנוע או טלוויזיה או משחקי מחשב, אשר מופץ לציבור הרחב בטרם צאת הסרט המלא, כחלק מאמצעי השיווק שלו. בישראל כונו קטעים אלו בעבר "קטעי בקרוב", מכיוון שהוצגו בבתי קולנוע לפני הקרנת הסרט, ובסיומם הוצגה שקופית עם המילה "בקרוב". כינוי הנהוג בתעשיית הטלוויזיה הוא פְּרוֹמוֹ, המקדם סדרות טלוויזיה.
הקדימונים (פרומואים) נועדו לפרסם, לעניין בצורה אטרקטיבית ולהעלות את מודעות הקהל לגבי צאתם הקרובה של סרטים למסכים. הם ערוכים בדרך כלל בצורה קצרה ומהירה המרובה באפקטים, ומכילים קטעים נבחרים מהמוצר החדש. ב-2016 יזמה מחלקת הפרומו של הערוץ ה-1 תכנית רטרוספקטיבית שסקרה את ראשית הפרומואים בטלוויזיה הישראלית (יוצר התכנית: אלי בבא) והחזירה אל המסך לרגע את אולפן "לקראת שידור" עם המגיש המיתולוגי דן כנר. בתוכנית הוצגו הקדימונים בימיהם הראשונים ונסקרה באופן מחויך ההיסטוריה שלהם: הרגעים המצחיקים, הדרמטיים והמקוריים שקידמו את התכניות, אריזות המסך השונות והקמפיינים הגדולים שיצרה מחלקת הפרומו של הערוץ הראשון.
"מבט לאחור" הייתה תוכנית יומית, בהנחיית אורי לוי, שעלתה לאוויר בכאן 11 בדצמבר 2017 יחד עם התוכנית "70 פנים" לציון 70 שנות עצמאות למדינת ישראל. בכל תוכנית שודרו כתבות עבר שנשמרו בארכיון הטלוויזיה ברוממה. שם התוכנית היה פרפרזה על שמה של מהדורת "מבט לחדשות" ששודרה בערוץ הראשון. בשנים 2018-2019 חזרה התוכנית למסך (של תאגיד השידור) הפעם בהנחייה משותפת של אורי לוי ושרון וכסלר.
יא. במחצית העשור השני של מילניום החדש הגביר הערוץ החינוכי, את הזיקה ההיסטוריוגרפית-נוסטלגית שלו, כאשר החל לשדר תוכניות דוקו-בידורי שמספרות את סיפורה של מדינת ישראל בסגנון צעיר, חייכני וידידותי לצופים (צעירים ומבוגרים כאחד).
התוכנית "חדשות מהעבר" עסקה באירועים ובאישים היסטוריים, בפורמט עדכני (מעין מהדורת חדשות) המותאם לילדים והוריהם. את התוכנית הגישו מירי נבו ועידן אלתרמן במשך כשנתיים (2014-2016). אחד החידושים בתוכנית הזו היה שימוש ברשתות החברתיות (כולל יוטיוב) על מנת להציג ציטוטים או תמונות.
"אומרים שהיה פה" היתה תוכנית דוקומנטרית-היסטורית שנכתבה והוגשה על ידי יהונתן גפן בשנים 2014–2015. התוכנית זכתה בפרס "תוכנית התרבות הטובה ביותר" לשנת 2015 על ידי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה ובשנת 2018 שודרה בשידורים חוזרים בערוץ כאן 11. כל פרק סקר שנתיים בתולדות מדינת ישראל, והוא מורכב מקטעים בהם מדבר יהונתן גפן, לרוב בחרוזים. כמו כן משודרים במהלך הפרק ראיונות שונים עם אישים שהיו מעורבים באירועים בהם עוסק הפרק. בנוסף, במהלך הפרק מוצגות כותרות עיתונים מהשנים המדוברות.
בשנת 2016 עלתה לשידור ב"חינוכית" הסדרה הקומית לילדים "תריץ אחורה", שהציגה אירועים מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל תוך שימוש בסגנון כמו דוקומנטרי. כל פרק נפתח במונולוג קצר ואחריו הופיעו דמויות שונות שקשורות לנושא ההיסטוריה וסיפרו עליו מנקודת מבטן (מעין זיכרונות אישיים בגוון משעשע). בכל פרק שולבו תמונות היסטוריות וקטעי ארכיון עם כותרות שמדגישות את הנקודות הלימודיות החשובות. יוצרי הסדרה, ארז אבירם ואלי פיניש, גם השתתפו בה לצד אביעד בנטוב ויעל שרוני. הסדרה זכתה פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לתוכנית הבידור לילדים ונוער 2016.
ב-2015 שודרה הסדרה "מייד אין איזראל" (Made in Israel)ששודרה ב-2015 שנתיים לפני הסגירה. היא סקרה באופן מקיף את תולדות התעשייה הישראלית (מזון, בטחון, יהלומים, היי טק, אנרגיה), כאשר כל פרק מתמקד בענף תעשייה ישראלי מצליח אחר ומספר את סיפורו מראשיתו ועד ימינו. הדרך אל ליבה של כל אחת מהתעשיות נעשית ע"י מסע אודיו-ויזואלי אל תהליכי הייצור, מקורות ההשראה, הקשיים והצרכים שהביאו לפיתוחה. הסדרה מלווה בראיונות עם אישים מובילים ודמויות מפתח מתוך התעשיות השונות, אשר תרמו מחזונם וכישרונם על מנת להפוך את התעשייה המקומית למצליחה. את הסדרה כתבו וביימו אבידע ליבני, גידי יהושוע, עדי פרוסט, תור בן מיור, שי קצב ועופר ויצמן.
ב־2017 החל תאגיד השידור החדש את שידוריו ורשות השידור נסגרה. ב־2018 נסגרה גם החינוכית וחומרי הארכיון של רשות השידור ושל החינוכית הועברו לרשות התאגיד. עוד לפני הסגירה, לרגל חגיגות 70 שנה למדינה, הספיק הערוץ לשדר סדרה היסטורית נוסטלגית בשם "מעצבים מדינה" שהציגה את הסיפורים שמאחורי האייקונים החזותיים הבולטים שנוצרו בישראל מאז היוסדה: כובע טמבל, מפת הארץ, קופת דן חסכן ועוד. הפרקים כיסו את חיי היומיום: אוכל, פוליטיקה, חינוך וכדומה. לדוגמה, בפרק בנושא אוכל נבחר העיצוב האייקוני של הקוטג', הגבינה שמזוהה יותר מכל עם הבית הישראלי, ושאת האריזה הראשונה שלה עיצבו האחים שמיר, ממייסדי העיצוב בישראל. הפרק עוקב אחרי כל הגלגולים של הגבינה עד להפיכתה לאחד מסמלי המחאה החברתית המשמעותית ביותר שפרצה כאן ב־2011. בפרק בנושא מלחמה ושלום נבחרה הכרזה האייקונית שעיצב דוד טרטקובר לרגל 30 שנות עצמאות, שבישרה את השלום עם מצרים. את הסדרה, שכללה ארומה נוסטלגית מובהקת, ליווה אנסמבל של מומחים מתחומים שונים: מעצבים, היסטוריונים, חוקרי תרבות וסוציולוגים.
באותה שנה (2018) שידר הערוץ החינוכית תוכנית נוסטלגית נוספת בשם "המחלקה לחפצים מיוחדים" מדובר בתוכנית קומית בכיכובם של אודי גוטשלק ואביעד בנטוב. המתווה היה שמדי פרק מגיע למחלקה לחפצים מיוחדים פריט מההיסטוריה של מדינת ישראל בעל ערך היסטורי ולאומי וצוות המחלקה מנסה לחקור עליו באופן קומי.
יב. התחרות בעולם התקשורת וההתמקצעות בהפקת הוידאו תרמו לפריחת תרבות הנוסטלגיה הטלוויזיונית בתקופתנו. דוגמה עדכנית היא מגוון מארזי DVD של סדרות שהיו פופולאריות בשנות ה-70 וה-80 בערוץ החינוכית: "רגע עם דודלי", "שכונת חיים", "קרובים קרובים" ועוד. מי שגדל על התוכניות הללו מוכן היה בזמנו לשלם עליהן יותר מאשר על DVD רגיל, כי הוא ראה בכך אפשרות להעניק לילדיו טעימה מהתרבות והערכים שעליהם גדל, או לחלופין ראה במוצר מזכרת או פריט אספנות.
חשוב לציין כי דור שלם של ילידי שנות השמונים של המאה העשרים (מה שמכונה היום דור ה-Y) גדל על ערוצי הילדים הישראליים, והנוסטלגיה של ילדותו בנויה בין השאר על תוכניות פופולריות ששודרו בהם לאורך השנים. כך למשל, בפורטל ה-YouTube אפשר למצוא מגוון רחב של קטעי וידאו נוסטלגיים שמתעדים תוכניות ישראליות מיתולוגיות. ערוץ הנוסטלגיה שפתח עמי עמיצור ב- YouTube ("נוסטלגיה וזיכרונות ילדות") מכיל מגוון דגימות של תוכניות טלוויזיה מיתולוגיות ששודרו הן בערוץ הממלכתי והן בערוצי הילדים, לצד פרסומות שנכנסו לפנתיאון המורשת הישראלית.
יג. בשנים האחרונות מתפרסמות מפעם לפעם בעיתונות הישראלית כתבות רטרוספקטיביות על תוכניות טלוויזיה מיתולוגיות שהשפעתן התרחבה מעבר לתרבות הצפיה. כך למשל, כתבה שפרסמה העיתונאית סמדר שילוני על סדרת הנעורים ה"קולית" "תוססס". מדובר במגזין שבועי לנוער אשר שודר בישראל בין השנים 1988–1994 בערוץ הראשון. התוכנית עסקה בנושאים המעסיקים בני־נוער, דוגמת אהבה, מוזיקה, קולנוע, ספורט ומחשבים. בנוסף, התוכנית כללה מערכונים וקטעים הומוריסטיים בין הפינות השונות. בין הנושאים שהועלו לדיון היו גם כאלה שבעבר נחשבו לטאבו תקשורתית: התאבדויות, הטרדות מיניות ויחסים שבינו לבינה. "תוססס", כתבה שילוני, "הולידה בזמנו רעיון חדשני: בני נוער שיושבים באולפן ומנהלים שיחות כמה שיותר קרובות לשיחות האמיתיות שהם מנהלים, בנושאים שמעניינים אותם." (שילוני, 2018). התוכנית זכתה להצלחה גדולה יחסית בקרב הנוער הישראלי. וכמו תוכניות נוער פופולריות אחרות גם הולידה אלילי נוער שהצליחו למנף קריירות מצליחות בעקבות החשיפה בתוכנית. כך למשל: תמיר קמחי, אקי אבני, איתי שגב, ירדן בר כוכבא ואורי בנאי.
בדצמבר 2018 הלך לעולמו דני פארן, הבוס הגדול של "דורי מדיה דרסט" ומי שהביא את הטלנובלה הישראלית הראשונה לשידור. סמדר שילוני, מבקרת הטלוויזיה של Ynet ייחדה כתבה נרחבת לסקירת הדרך הארוכה שעברה הטלנובלה הישראלית עד למשבצת המכובדת של דרמה יומית (שילוני, 2018). שילוני מפרסמת מעת לעת כתבות רטרוספקטיביות מעניינות על תוכניות וסוגות שעיצבו את תרבות הצפייה הישראלית. כך למשל, על התוכנית המיתולוגית "קחי אותי שרון" שייבאה ארצה את ז'אנר הריאלטי-דייטים (שילוני, 2020).
יד. כמו בכל תחום אחר בתרבות הפופולרית הישראלית, גם בתחום תרבות הטלוויזיה כאשר הולכת לעולמה דמות מוכרת שליוותה אותנו במשך שנים, התקשורת יוזמת מעין "טכס השכבה" או הצדעה (סדרת כתבות) שבו מסוכמים תחנות חייו והישגיו של האיש/ה לצד הרגעים הזכורים ביותר שליוו אותו/ה-אותנו. כך למשל, ב-2017, כאשר הלך לעולמו מגיש הטלוויזיה הפופולרי והוותיק דניאל פאר (מי שבישר בזמנו בשידור חי על המעבר לשידורי הצבע) פרסם Ynet כתבה נרחבת על האיש שבה נאספו רגעיו הגדולים. מחווה דומה פרסם Ynet לשדר הוותיק רוני דניאל, שהלך לעולמו ב-2021 (אלבום חייו: רוני דניאל בתמונות מאחורי הקלעים).
טו. גם איחודים מתוקשרים (ולרוב גם מבוימים) של כוכבי סדרות מיתולוגיות הן הזדמנות להצצה נוסטלגית. כך למשל, האיחוד המתוקשר (2017) של כוכבי "הקומדי סטור" וקומדיית המצבים הפופולרית "שמש" שצולם במועדון "שלוותה" בתל אביב לרגל הפרמיירה של הסדרה החדשה "השמחות", ששודרה ברשת. נזכיר ש"שמש" היתה קומדיית מצבים ישראלית ששודרה בערוץ 2 במסגרת שידורי קשת והופקה על ידי טדי הפקות בין השנים 1997–2004, ובמגוון ערוצי טלוויזיה הן של yes והן של HOT, וכמו כן התפרסמה באתר האינטרנט וואלה. התוכנית זכתה לפופולריות עצומה והפכה לאחת מסדרות הקומדיה המצליחות ביותר בטלוויזיה הישראלית ולסדרת קאלט.
אפרופו, כאשר הסדרה שודרה, היא פנתה לקהל המבוגר, אולם מספר שנים אחרי סיום הסדרה החלה לפנות לקהל הילדים והנוער על ידי כך שהתחילו לשדר אותה באופן קבוע בערוץ הילדים. באופן פרדוכסלי באותה שנה (2017) נתנה המועצה לשידורי כבלים ולווין הוראה להוריד את התוכנית מלוח השידורים של ערוץ הילדים ושל ערוצים אחרים, בטענה כי התוכנית: "רוויה בייצוגים סטריאוטיפיים בהיבט האתני, המגדרי, התעסוקתי והגאוגרפי גם יחד", וכן "מוצגים בה דימויי גוף ומיניות נשית בוטים, אשר אינם ראויים לצפייה בקרב ילדים". הנה כי כן, העיצוב הנוסטלגי של אירועי תרבות הוא דינמי מטבעו ותלוי בין השאר בפרספקטיבה הערכית המשתנה שבה מתבוננת החברה על עברה.
טז. אחת הירושות הגדולות שהשאיר אחריה רשות השידור לתאגיד השידור היה ארכיון הסרטים העשיר. הארכיון הזה הוא מכרה זהב של היסטוריה ונוסטלגיה של מדינת ישראל בכלל ושל הטלוויזיה והרדיו בארץ בפרט.
מאז שעבר הארכיון הזה לתאגיד השידור החדש, נעשה בו שימוש מגוון בהזדמנויות שונות ועוד היד נטויה. כך לדוגמא בקטע וידאו משעשע שמדגים את העידן שלפני התקינות הפוליטית בערוץ הממלכתי. דוגמא בולטת במיוחד היא הסדרה "הבלתי חשובים" (2021). יוצריה, אלירן פלד ועידן הרטמן, לקחו אירועים שוליים, לעתים אזוטריים, שלא זכו בזמנו לכותרות בעמודים הראשונים, כגון ביקורו של בן גוריון במוזיאון השעווה, המימונה ההמונית הראשונה בגן סאקר או הביקור של מרלן דיטריך בארץ, והאירו אותם בזרקור סוציולוגי משעשע (בלווי הקריינות של השחקן דרור קרן).
סדרה נוספת מהז'אנר הזה היא "האורגינלים" - סדרת פילרים של כאן11 ש"יצאה למסע ברחבי ישראל לחפש את האוריגינלים, הראשונים בתחומם שהיו הראשונים לעשות או להמציא משהו שהשפיע על כולנו".
יז. הגעגועים והכמיהה לעולם פשוט, יציב ומשרה בטחון יותר מחוזקים וממונפים בשנים האחרונות באופן מסחרי על ידי תעשיית הטלוויזיה ומעצימים את תרבות הנוסטלגיה בכל העולם. יותר ויותר סדרות מעמידות במרכזן את הנוסטלגיה ומקצתן זוכות לפופולריות עצומה. כך למשל, הסדרה המצליחה "מד מן" שמחזירה את הצופים לסיקסטיז, הסדרה "דברים מוזרים" שמחזירה את הצופים לאייטיז, ולהיט הנוער "13 סיבות", שמזכיר לבני דור ה-Y שאפילו הווקמן שליווה את ילדותם הוא כבר היסטוריה ונוסטלגיה.
דוגמא מקומית עדכנית היא הסדרה הישראלית המצליחה "שנות השמונים". מדובר בקומדיית מצבים טלוויזיונית סאטירית ישראלית, שיצרו שלום אסייג ומני אסייג בשיתוף עם ליאור פריד. הסדרה עלתה לשידור לראשונה ב-2018 בזכיינית ערוץ 2 "רשת", ועם סגירתו של זה המשיכה להיות משודרת ברשת 13 עד לסיומה ב-20 באוגוסט 2020, בו שודר הפרק האחרון של הסדרה. הסדרה, שצילומיה התקיימו ברמלה, לוד, חיפה, נתניה, בנצר סרני, בגבעת ברנר ובמושב בניה, מתארת את תקופת נעוריו של שלום אסייג, ומציגה בצורה קומית את החברה שאפיינה את ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-20. בין היתר היא עוסקת בתוצאותיה של מדיניות כור ההיתוך של מדינת ישראל בין העדות. בראיון למוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות אמר שלום אסייג: "זו פעם ראשונה שהרבה מאוד ישראלים יכולים לשבת מול הטלוויזיה ולא להתנצל. ליהנות ולצחוק ולהרגיש חלק מדבר גדול. אנחנו הבאנו את הפריפריה של ישראל למסך במלוא הדרה" (שכניק, 2018).
הערה סוציולוגית: רוב המבקרים שקטלו בזמנו את הסדרה כנראה לא ממש מכירים את הווי השיכונים. לכן הם גם התקשו להתחבר לממד הנוסטלגי, שתיקן בעקיפין עוול היסטורי - הדרת עיירות הפיתוח מהפולקלור הלאומי. מנקודת מבטם "הצפונבונית" האסייגים הם לא יותר ממשת"פים של "ההגמוניה" שממשיכים למחזר סטריאוטיפים סאלח-שבתיים. כצפוי, צופים רבים דווקא אהבו את הסיטקום (זכה לממוצע עונתי של 22% רייטינג), בין השאר משום שהוא הזכיר להם את מחוז ילדותם.
הקומדיות הטובות ביותר צומחות מתוך מבט אנתרופולוגי מחויך (שמאפיין מאד סטנדאפיסטים). במקרים רבים הקריקטורה הבידורית מזככת דמויות מהחיים לקווי מתאר מדויקים. שלום אסייג, כוכב הסדרה, הוא במובן זה לא רק קומיקאי מוכשר אלא גם אתנוגרף חד עין.
בחברה דמוקרטית אף קבוצה חברתית אינה חסינה מפני הגחכה. למעשה הקבוצות המופלות ביותר הן אלה שלא צוחקים עליהן מספיק, ועוד יותר - אלה שלא צוחקות על עצמן (כמובן, הגבול בין חיוך אמפטי לבין לעג מתנשא ומרושע הוא דק). הבעיה עם ההומור העדתי, שממנו סבלו בזמנו בעיקר עדות המזרח, לא היתה הלעג לתרבותם. הבעיה העיקרית היתה שהאשכנזים יצרו הומור עדתי חד צדדי. הם צחקו בעיקר על עולי מדינות ערב וסרבו להכיר בצדדים הפתטיים של תרבותם-הם.
בזמנו, כאשר "ארץ נהדרת" הפכה את דמותה של לובה הקופאית לגיבורת תרבות (2009), היו שנעלבו מהסטריאוטיפ. חשבתי אז (וגם כתבתי על כך) שהמערכונים הללו הם אות מבשר להתקבלותם של העולים דוברי הרוסית לחיק הקונצנזוס (ראשית הסוף לאדישות כלפיהם). לקח עוד שבע שנים עד ששני קומיקאים צעירים שגדלו בכרמיאל הפכו את טראומת הקליטה שלהם לאתנו-קומדיה (הסדרה "הרוסים" ששודרה בפריים טיים). בכתבת פרומו נשאלו השניים (לב ברודינסקי וארם רבינובניץ'): "יש בסדרה ייצוגים מאוד סטריאוטיפיים, איך אתם מרגישים עם זה כבני העדה הרוסית?" תשובתם היתה: "אנחנו מכירים את המנטליות באמת, זה דברים שלנו שמבוססים עלינו. אין ספק שאנחנו צוחקים על הרבה דברים, ואנחנו מתפרעים. מי שמחפש פה את קולה של מחאה, לא ימצא אותה. אנחנו באים להצחיק". אכן, הומור עצמי של מיעוט, צומח מתוך תחושה של בטחון עצמי ונינוחות תרבותית.
יוצאי מרוקו כבר מזמן לא זקוקים להכרה חברתית. ובכל זאת, יש ב"שנות ה-80" סוג עקיף של סגירת מעגל וביטוי לשינוי התרבותי העמוק שהתחולל כאן בעשורים האחרונים. רק קומיקאי פופולרי כמו שלום אסייג, שפילס דרכו מהפריפריה למעמד של גיבור תרבות, יכול היה להרשות לעצמו לחזור אל ילדותו בעיירת-המעברה במבט מגחיך. אסייג אמנם עשה זאת קודם לכן במערכונים (כמו קומיקאים וסטנדאפיסטים אחרים), אבל דומה שבסדרה שיצר עם אחיו יש בכל זאת פנורמה קצת יותר רחבה ואולי גם יותר סמלית. העובדה שדניאל, בנו של שלום, משחק את דמותו ושהוא משחק את דמות אביו, מחדדת את הסמליות הזו.
הצבע האתנוגרפי-נוסטלגי בסדרה "שנות ה-80" בא לידי ביטוי באלמנטים מגוונים, כגון בגדים, רהיטים וסלנג. אבל מה שהכי אותנטי בעיני הן הדמויות השכונתיות והסיטואציות האנושיות (כולל הדיאלוגים המשעשעים). למרות שהאחים אסייג יצרו במכוון הקצנה קריקטורית, הסטריאוטיפים האמנותיים שלהם מבליטים אמת סוציולוגית.
הדוגריות החייכנית, שמאפיינת את המשפחה המזרחית, מסבירה מדוע לילדים רבים בישראל, שצמחו בתרבות של עוני וקיפוח, לא היתה בהכרח ילדות אומללה. הם נעטפו בקרובים, שכנים וחברים ולא הפסיקו לצחוק אחד על השני.
יח. תוכניות וסדרות טלוויזיה יכולות להיות חוויה עוצמתית שנחרטת בזיכרון האישי והקולקטיבי לשנים רבות. במדינה קטנה, דעתנית ותקשורתית כמו ישראל יש לחוויות הציפיה הללו חשיבות תרבותית גדולה במיוחד, בעיקר כאשר מדובר בסדרות שהופקו בארץ ושבהן כיכבו גיבורים ישראלים. בכל הקשור למיתולוגיה הטלוויזיונית שלנו כדאי לציין מספר מקורות מידע:
1. שלושים שנות טלוויזיה - מוסף מיוחד ליום העצמאות, ידיעות אחרונות, 7 לילות 29.4.1998.
2. ספרי פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית (זמורה ביתן, 2004).
3. ספרו של נועם יורן הממלכתיות החדשה (רסלינג, 2002).
5. "אישים" - אתר אינטרנט ישראלי המכיל בסיס נתונים מקוון של מידע על סרטים, תוכניות טלוויזיה, תוכניות רדיו, שחקנים, שדרני רדיו ואנשי צוות אחרים המשודרים בישראל (האתר הוקם על ידי צבי דובוש בשנת 2008).
6. כתבות רטרוספקטיביות שמופיעות מעת לעת במדורי התקשורת של אתרי החדשות המובילים (כך לדוגמא: בוקר, 2014; שילוני, 2918).
מעבר לאתר היוטיוב, שבו מועלים קטעי נוסטלגיה מהשידורים ההם, הישראלים זוכים להיזכר בהם דרך כתבות נוסטלגיות שמשודרות מפעם לפעם בערוצים המסחריים. כך למשל, סדרת כתבות על סדרות טלוויזיה ישראליות מיתולוגיות שהפיק ושידר יונתן ריגר במסגרת הפינה היומית שהוא הגיש וערך בתוכנית "שש עם" חברת החדשות.
יט. לא רק תוכניות טלוויזיה מיתולוגיות זוכות מפעם לפעם לתזכורת נוסטלגית אלא גם כוכבי המסך. הידוענים (סֶלֶבּס') הם היום חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית בעולם ובישראל. מיליונים עוקבים אחריהם בשקיקה מציצנית ותעשייה שלמה של צלמים ('פפראצי') וכתבים מתפרנסת מאספקת מידע רכילותי שוטף על חייהם מלאי התהפוכות (הצלחות, כישלונות, בגידות, תככים וכו'). מטבע הדברים הכתבות על הסלבס', בעיקר כוכבי מסך הטלוויזיה, כוללות גם מרכיב היסטורי ונוסטלגי. כך למשל, הכתבה "אז והיום: הפעם הראשונה של הסלבס" (וכטל, 2015) שהציגה צילומי סלבס' בראשית דרכם, או הכתבה "כך היינו: חידון הסלבס הישראלי בטעם של פעם" (וואלה 2015).
הנוסטלגיה כקאלט קולנועי
הקולנוע בישראל היה אולי הענף הראשון שידע לעשות כסף מנוסטלגיה. כבר מאמצע שנות החמישים ובמהלך שנות השישים היווה הקולנוע את המקור העיקרי לסיפוק רגשות וצרכים נוסטלגיים של הציבור הישראלי. מאות אלפי עולים שזה מקרוב באו ומצאו עצמם במציאות לא פשוטה (טראומות השואה והגירוש, ניתוק מתרבות המקור, תנאים כלכליים קשים, מגורים צפופים, עתיד מעורפל, מצב בטחוני מעורער ודעות קדומות לרוב) ביקשו לעצמם מפלט ונחמה. כידוע, כאשר קשה חוזרים אחורה בזיכרונות, למקום האחרון הצרוב בתודעה - כלומר, למקום שבו מרוכזים זיכרונות נעימים. אצל חלק גדול מהעולים היו אלה בתי הקולנוע במולדת הישנה.
הצעידה מהדירה הקטנה והצפופה במרכזי הערים הגדולות למבואות המפוארים של בתי הקולנוע שנבנו בשנות ה-40-60, "השנדליירים" הגדולים, עם אולמות עצומים בגודלם ומסך הקטיפה הכבד, הזכירו לרבים נשכחות. זיכרונות הילדות הנוסטלגיים פרצו במהלך מימוש חווית הקולנוע בארץ, וזאת עוד לפני שתעשייתה קולנוע הישראלי התמסדה. להערכתו של דייויד סלע, זאת אחת הסיבות לכך שנוהג ההליכה לקולנוע בישראל בשנות ה50-60 היה כה פופולארי. הקולנוע לא היה בשנים ההן רק סוכן תרבות ואינפורמציה, אלה גם מנוף מסחרי שהפעיל את התחושה הנוסטלגית. לא בכדי דורגה ישראל בשנים ההן כאחת משיאניות הצפייה בקולנוע פר-קפיטה. בשנת 1954 הוכרזה העיר חיפה על ידי אונסק"ו כ"מחזיקת השיא העולמי של ביקורים בקולנוע" - 30 ביקורים בממוצע לאדם בשנה!
המחזה "כנר על הגג", שהועלה במקור ב-1964 בברודווי, עלה לישראל ביוני 1965 והוצג בתיאטרון "גיורא גודיק" (בתרגום עברי של דן אלמגור). הראשון שביצע את תפקיד טוביה היה השחקן בומבה צור, שהוחלף לאחר מספר הצגות על ידי שמואל רודנסקי (רודנסקי כיכב גם בגרסה המצליחה שהועלתה בתחילת שנות ה-70 בגרמניה המערבית). בעקבות עזיבתו של רודנסקי, החליף אותו השחקן חיים טופול בהפקה הישראלית. לאחר מכן שיחק טופול בהפקה הבריטית ובעקבותיה כיכב גם בסרט ההוליוודי שיצא לאקרנים ב-1971 וזכה להצלחה בינלאומית. "כנר על הגג" עסק אמנם בנוסטלגיה יהודית ולא ישראלית, אבל אפשר להניח שהוא תרם להתפתחות תרבות הנוסטלגיה באמנות הבמה הישראלית ובכלל.
שני סרטים רבי מכר הציתו את גל הנוסטלגיה בקולנוע הישראלי לקראת סוף שנות ה-70: "אסקימו לימון" ו"הלהקה" (1978). ב"הלהקה", שאותו הפיק וביים אבי נשר, צפו כחצי מיליון איש ואישה. "אקסימו לימון" הוא הסרט הראשון בישראל שנחשב לסרט-פולחן (Cult Film). הצלחתו הגדולה דרבנה את יוצריו להפיק סדרת סרטי המשך: אסקימו לימון 2 - יוצאים קבוע (1979), אסקימו לימון 3 - שפשוף נעים (1981), אסקימו לימון 4 - ספיחס (1982), סבבה - סרט שאינו שייך לסדרה אך מהווה ספין-אוף ספציפי של דמותו של יוד'לה מספיחס (1983), אסקימו לימון 5 - רומן זעיר (1983), אסקימו לימון 6 - הרימו עוגן (1985), אסקימו לימון 7 - אהבה צעירה (1987), אסקימו לימון 8 - בלוז לקיץ (1988), אסקימו לימון 9 - החגיגה נמשכת (2001).
גם סרטו של אבי נשר (כתיבה ובימוי) "דיזנגוף 99", שעלה לאקרנים ביוני 1979, רכב על הגל הנוסטלגי והפך עם השנים לסרט פולחן פופולרי בתולדות הקולנוע הישראלי (הוא מגולל את סיפורם של שלושה צעירים השוכרים במשותף דירה בדיזנגוף ואת חוויותיהם ב"סצנה התל אביבית"). הסנטימנט הישראלי הנוסטלגי הביאו לנשר הצלחות נוספות גם בסרטים שהפיק בהמשך דרכו: כך למשל, ב"סוף העולם שמאלה" (2004), "פעם הייתי" (2010), "החטאים" (2016) ו"תמונת ניצחון" (2021).
את הגל הנוסטלגי בקולנוע הישראלי בשנות השבעים ושנות השמונים אפשר לתלות בארבעה גורמים עיקריים:
א. הבשלתו והתפכחותו של דור המדינה (ילידי שנות ה-40-60) בעקבות משבר מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור (1969-1973).
ב. הקרע החברתי והפוליטי אחרי עליית הליכוד ב-1977. בהקשר זה ראוי לציין כי ההתפכחות הכואבת והנוסטלגיה הן שתי תופעות אחיות שמזינות זו את זו.
ג. סרטי הבורקס זכו משנות השישים ועד שלהי שנות השבעים להצלחה עצומה בקרב הצופים בארץ, לצד ביקורת נוקבת של מבקרי הקולנוע, שהתמקדה בעיקר ברדידות התוכן וברמת ההפקה הלא מספיק מקצועית. עם התפתחות הקולנוע בארץ נעלמו הסרטים מהז'אנר הזה למספר שנים, וחזרו במפתיע בתחילת שנות האלפיים כסרטי פולחן (Cult Films) נוסטלגיים ש"עושים שמח" (הבולטים: "משפחת צנעני", "גבעת חלפון אינה עונה", "צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"ספר נשים").
השאלה כיצד ומדוע התרחשה התפנית המפתיעה במעמדם של סרטי הבורקס, היא סוגיה סוציולוגית מעניינת. אפשר שיש כאן תופעה מקבילה למה שקרה בזמנו לשירה בציבור, כלומר מעין קאמבק מחויך בסגנון ה"נונ-סנס" וה"סטנד אפ קומדי". יתכן שהיתה כאן גם שאיפה מודעת ובלתי מודעת לפצות על עוול שנגרם לתרבות המזרחית ואולי גם תיקון כלשהו של תרבות הנוסטלגיה הלאומית, שנצבעה עד אז בחותם אשכנזי.
ד. ההתפתחות הטכנולוגית של קלטות הוידאו ואחר כך גם תקליטורי ה-CD וה-DVD, תרמה מכיוון נוסף להעשרת מאגר הנוסטלגיה הישראלי בשנות השמונים. חנות התקליטים "האוזן השלישית" היוותה גורם חשוב בתחום הזה, כאשר הרחיבה את פעילותה ממוזיקה לסרטים. בסוף שנות ה-90, כאשר ה-DVD החל להחליף את הווידאו, הפכה "האוזן" לאחת מספריות ה-DVD הגדולות בעולם, מבחינת כמות הכותרים השונים שהיא החזיקה (נכון לסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, כ-30 אלף כותרים שונים). היא פתחה פאב, שערך הקרנות פומביות של סרטים מאוצר הספרייה, הוציאה עיתון בשם "זהב שחור" וקיימה ערבי הרצאות והקרנות שמשכו קהל רב.
האינטרנט, ובעיקר הרשתות החברתיות, מלאה היום באתרים ודפים שעוסקים בנוסטלגיה קולנועית (עולמית ומקומית) מאינספור זוויות. בהקשר זה ראוי להזכיר את סדרת הרשת הקומית האמריקאית "נוסטלג'יה קריטיק" (באנגלית: Nostalgia Critic - "מבקר הנוסטלגיה"). הסדרה עלתה לאוויר ביוטיוב ביולי 2007 עד שעברה לאתר האישי של דאג ווקר (מי שיצר אותה) "זה עם המשקפיים" (That guy with the glasses) ולאחר מכן ל"ערוץ מדהים" (Channel Awesome). כוכב הסדרה הוא מבקר סרטים מריר, ציני וזעפן בשם "הנוסטלג'יה קריטיק" או בקיצור "הקריטיק" המבקר סרטים וסדרות טלוויזיה מילדותו ומהשנים האחרונות תוך התפרצויות כעס קומיות ומוגזמות.
נוסטלגיה לשונית
א. לפופולאריות גדולה ולהצלחה מסחרית לא מבוטלת זכו בעשורים האחרונים מילוני הסלנג העברי והם תרמו מכיוון נוסף להתפתחות תרבות הנוסטלגיה בארץ. מי שפתח במסורת הנוסטלגיה הלשונית היו דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה בספריהם "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), ובכרך ההמשך "מלון אחול-מניוקי לעברית מדוברת" (1982), שכללו אוסף נרחב נוסף של מונחי סלנג עבריים. הספרים הללו זכו בזמנו לפופולאריות עצומה ותרמו רבות להעלאת הסלנג העברי על במת התרבות הפופולארית.
ב. העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטל הלך באותה נתיבה והרחיב את תחום הלשון-והחברה בישראל באמצעות הטורים הפופולאריים שלו ב"מעריב" ובספריו הלקטניים והפרשניים ("הזירה הלשונית - דיוקן העברית הישראלית", "חדוות הלשון - שיחות על העברית הישראלית", "מילון הסלנג המקיף, הלקסיקון של החיים"). כל אלה השפיעו לטובה לא רק על התפתחות חקר הסלנג והאטימולוגיה של העברית החדשה, אלא גם על מה שאפשר לכנות "נוסטלגיה לשונית". בהקשר זה אפשר לציין גם את ספרי "תת תרבות גלי צה"ל - תרבות בני הנוער בקיבוץ בראי שפתם" (1992) שזכה בעת פרסומו לעניין תקשורתי רב, ואת ספרו של דייויד סלע "אבא שלך לא זגג- סלנג בניחוח נוסטלגי" (2007).
ג. בשנים האחרונות מופיעים על מדפי החנויות, הספריות ואתרי האינטרנט ספרים דיגיטליים ומאמרים שונים שנוגעים גם בעגה של קהילות ישראל בארץ ובחו"ל ומספרים את סיפורן התרבותי בראי הלשון העממית. כך למשל, "מילון בן יהודה שטראסה - ייקית מדוברת בארץ ישראל" בעריכת נורית כרמל (ידיעות ספרים, 2012). המילון הזה הוא תוצר של פרויקט קהילתי ייחודי שיזם ארגון יוצאי מרכז אירופה - ארגון צאצאי הייקים בישראל. במסגרתו נאספו מעל 1000 מילים וביטויים והשתתפו בו רבים מבני הקהילה בארץ. האוסף הלשוני נערך בפורמט אלבומי והוא מלווה בפרסומות נוסטלגיות שיצרו טובי המעצבים של שנות ה- 30 ושפורסמו אז בידיעון התאחדות עולי מרכז אירופה.
מקורות
אבידר תמר-אטינגר. 1988. כשהגרב היה כובע, ספרית מעריב, תל אביב.
אבן האזל איילה. 14.3.2020. האנשים שהקדישו את חייהם לאספנות, כל הזמן – חדשות הציבור החרדי.
אופק אוריאל. 1987. מאה שנות ציונות, תל אביב: ספרי צבר.
אור מרדכי. 1983. הראשונים, עם עובד.
אלמוג עוז. 2004. פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית, זמורה ביתן.
ארבל רחל, באר חיים, הראל חושן שרה. 1997. כחול לבן בצבעים : דימויים חזותיים של הציונות 1897-1947, קטלוג התערוכה בבית התפוצות על שם נחום גולדמן (1996-1997 : תל אביב), עם עובד, תל אביב.
אשד אלי. 29.5.2006. קול ישראל: נאווה בבית? נאווה לא בבית, אימגו/
אתר האינטרנט הרשמי של הסדרה שנות ה-80.
באר חיים. 2014. חלומותיהם החדשים, עם עובד.
בוקר רן. 29.12.2016. 'איני מתכוון לוותר!': דן כנר נגד אורי לוי, Ynet.
בוקר רן. 7.2.2014. ויטק 9? זה שם אשכנזי מדי!, Ynet.
בוקר. רן. 23.7.2015. "שנות ה-80 חצתה את גבולות העדתיות", Ynet.
בחור ניר דיאנה. 15.10.2016. זבל של כלכלה: זרקתם מוצר ברחוב? יש לו עוד עתיד, כלכליסט.
ביבר שאול. 2011. ישישים ומאושרים - עלילות הימים והלילות, ללא שם הוצאה.
ביבר שאול. תשכ"ח. 20 שנות חיינו היפות ביותר: מתוך "הסליק" הפרטי של שאול ביבר, תל אביב: ע' רולניק.
גוברין נורית. תשנ"ט. ירושלים ותל-אביב כמטאפורות בספרות העברית. התפתחותה של תדמית, כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית, הוצאת כרמל.
גיט סער. 21.3.2021. לפעמים שווה להיתקע בעבר: כוחה של הנוסטלגיה, Ynet.
גרא גרשון (ליקט, עיצב והביא לדפוס ). 1982. חמדת אבות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב.
גרוסמן חיים. 2007. "כיוונים חדשים-ישנים של תוצרת "כחול לבן", כיוונים חדשים 16, יולי, עמ' 249-235.
גרוסמן חיים. 2014. "חגינו על כתפינו", נ. בהרוזי (אוצ.), יודאיקה מקומית – חפצי היודאיקה שנוצרו בארץ ישראל 1967-1880, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, עמ' 55-24.
דונר בתיה (אוצרת). 1989. לחיות עם החלום, קטלוג תערוכה במוזיאון תל אביב לאומנות.
דונר בתיה (אוצרת). 1999. שמיר: גרפיקה עברית, סטודיו האחים שמיר, קטלוג התערוכה במוזיאון תל אביב לאומנות.
דור מישל. 4.2.2007. להיות אספן זה אושר עילאי, Ynet צרכנות.
הלמן ענת. 2020. דגניה פינת הוליבוד: תרבות צריכה ופנאי בראשית המדינה, מרכז זלמן שזר.
הלמן ענת. 2020. פרק שביעי: דיון נטול-נוסטלגיה בנוסטלגיה ודברי סיכום, בתוך דגניה פינת הוליבוד: תרבות צריכה ופנאי בראשית המדינה, מרכז זלמן שזר, עמ' 313- 331.
העיצוב המקומי טרום הקמת המדינה, משרד החינוך מינהל תקשוב, טכנולוגיה ומערכות מידע, הפיקוח על מגמת אמנויות העיצוב.
וכטל אפרת. 5.9.2015. אז והיום: הפעם הראשונה של הסלבס, Ynet.
וקסנבוים יצחק. 1994. זמנים שלא ישובו: סיפורי נוסטלגיה, תל אביב: טפר.
חגי חיטרון, הלו הלו, ירושלים מדברת, הארץ, 25.2.2008.
חסון גל. איך נראו חיי היום יום שלכם בשנים 1990-1999?, Quera.
יבלונקה חנה. 2018. ילדים בסדר גמור, ידיעות ספרים.
ימיני גליה. 19.4.2010. דן חסכן נגד השוטר אזולאי, הארץ.
יפת פוקס עדי. 2008. היה לנו אוצר : רגעים של בית ישראלי בשנות השישים והשבעים, תל אביב: קתרינה הגדולה
ירדני גליה (ליקטה וערכה). תשכ"ה. דיליז'אנס לשנים ראשונות, ירושלים : המכון להוצאה לאור בישראל (לקט הומוריסטי מתוך העיתונות הארץ-ישראלית בתקופת העליה הראשונה.
יריד המזרח, ויקיפדיה.
להב צילה. 4.5.2007. הפשפשים נעלמו, השם נשאר: ביקור בשוק הפשפשים, Ynet .
לוי, שמעון, "התסכית העברי, לקראת ניתוח סוציו-תמטי", בתוך: שמעון לוי, תיאטרון ישראלי (תל אביב: רסלינג, 2018), עמ' 237-215.
לי-אור אברבך, הפס-קול של המדינה, מעריב nrg, 24.2.2008.
ללא שם מחבר. 10.12.2016. זוכרים את הרכילות של שנות ה-90? תוכיחו, Pplus.
ללא שם מחבר. 1998. לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב.
ללא שם מחבר. 23.4.2015. כך היינו: חידון הסלבס הישראלי בטעם של פעם, וואלה.
ללא שם מחבר. גרוטאות שהפכו לאטרקציות תיירות, Ynet, 25.9.2017.
לקט מכתבים, תעודות וצילומים מחיי המתיישבים בא"י, משנת ה-70 של המאה הקודמת ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה.
מישורי אליק (אוצר). 2013. "המראה הגדול הזה" : משה רוזנטליס : קורות עם ישראל, קטלוג התערוכה בבית התפוצות, תל אביב.
מישורי אליק. 2000. שורו הביטו וראו : איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, עם עובד, ספרית אפקים, תל אביב.
נאור מרדכי וגלעדי דן. 1990. ארץ ישראל במאה העשרים – מיישוב למדינה 1900-1950, הוצאת משרד הבטחון.
נאור מרדכי כרמיאל בתיה (אוצרים). 2010. הגמל המעופף : 85 שנים של תערוכות וירידים בתל-אביב, קטלוג התערוכה במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.
נאור מרדכי. 1984. טעם של פעם : הסיפורים הגדולים והקטנים של "הימים הטובים ההם", י.שרברק, תל אביב.
נאור מרדכי. כל ההתחלות: 120 התחלות ישראליות – בחברה, בצבא, בכלכלה ובתרבות, מודן.
נאור מרדכי. תשמ"ט. היו זמנים בארץ ישראל, פלפוט, הרצליה.
נחמני יונת. 30.12.2020. ואלה תולדות מפעל הקרמיקה לפיד, כלכליסט.
עבודת שורשים, ויקיפדיה.
עדות גלית. 11.5.2016. בחזרה לאתמול, מעריב עצמאות.
עדות גלית. 12.5.2016. בחזרה לאתמול: למה אנחנו כל כך אוהבים נוסטלגיה ישראלית, מעריב online.
ענר זאב. 1980. על הגורן, בליל הלבנה, עם עובד.
פולקלור, ויקיפדיה.
פרץ סמי. 19.4.2010. מסתכלים אחורה - כדי להמשיך קדימה, וואלה.
פרקש אהרון (אוצר). 1996. גרפיקה שימושית בארץ ישראל, קטלוג התערוכה, גלריית פרקש, יפו העתיקה.
קומפני, מור. 25.3.2015. פייסבוק מציגה נוסטלגיה יומית. Ynet.
רבין עומר. 15.3.2011. "והרי החדשות מפי", גלובס.
רוזנברג קנדל רינה. 19.4.2010. היצרנים עושים קאמבק: בירה נשר, מסטיק עלמה ורגע עם דודלי - טרנד הרטרו הגיע, ובגדול, TheMarker.
רפאלי דידי. 14.4.2013. זוכרים את זה? מצעד הפריטים הנוסטלגיים, Mako.
שבא שלמה. 1982. ארץ רבת שמש, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תל אביב.
שביט שלמה, שמיר אלינה (עורכים). 1985. קורות עם ישראל, מהדורת דבר, הוצאת מסדה, גבעתיים.
שגיא בן נון. 5.9.2016. התוכנית "זה הסוד שלי" חוזרת למסך במסגרת הפרידה מרשות השידור, וואלה.
שילוני סמדר. 16.2.2018. כשרפיק היה תמיר קמחי: בחזרה לרוח הנעורים של "תוססס", Ynet.
שילוני סמדר. 16.5.2017. "שנות ה-80": נוסטלגיה צבעונית, Ynet.
שילוני סמדר. 22.12.2018. באושר ובעיקר בעושר: תולדות הטלנובלה הישראלית, Ynet.
שילוני סמדר. 24.1.2020, "קחי אותי שרון": כשהבנו איך ריאליטי צריך לעבוד, Yne..
שילוני סמדר. 30.9.2018. דנה מודן דיברה על סקס, וכולם רצו להקשיב, Ynet.
שכניק רז. 23.11.2018. "כל המדינה היא בסוף פריפריה", Ynet.
שנהב-קלי שלי (אוצרת). 2011. בובה של מולדת: על מזכרות וזהות לאומית, קטלוג התערוכה במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.
שנות ה-80 (סדרת טלוויזיה), ויקיפדיה.
שריר מורן. 11.10.2013. מכונת הזמן של שלום אסייג, הארץ.
תסכית, ויקיפדיה.
Askew Rie Kido. 2007. The Politics of Nostalgia: Museum Representations of Lafcadio Hearn in Japan, Museum and Society, Vol 5, No 3.
Batcho, Krystine Irene. (2013). Nostalgia: Retreat or support in difficult times?, The American Journal of Psychology, 126(3), 355-367.
Batcho, Krystine Irene. 1995. Nostalgia: A Psychological Perspective. Perceptual and Motor Skills, 80,
Baumeister, F. Roy,. Leary, R. Mark. 1995. The Need to Belong: Desire for Interpersonal Attachments as a Fundamental Human Motivation, Psychological Bulletin, 117(3), 497–529.
Best, Joel ,Nelson E. Edward. 1985. Nostalgia and Discontinuity: A Test of the Davis Hypothesis, Sociology & Social Research, 69(2), 221–233.
Betti Matteo & Jahandad Iram. 2016. The Unique Nostalgia Shopper: Nostalgia and Desire for Uniqueness as Determinants of Shopping Behavior among Millennials, Master’s Thesis in Business Administration, 31 May 2016.
Boym, Svetlana. 2002. The Future of Nostalgia, New York: Basic Books.
Castelnuovo-Tedesco, P. 1980. Reminiscence and Nostalgia: The Pleasure and Pain of Remembering. In S. I. Greenspan & G. H. Pollack (Eds.), The Course of Life: Psychoanalytic Contributions Toward Understanding Personality Development: Vol. III: Adulthood and the Aging Process (pp. 104-118). Washington, DC: US Government Printing Office.
Category: Retro style, Wikipedia.
Category: Songs about nostalgia, Wikipedia.
Chaplin, S. 2000. The Psychology of Time and Death. Ashland, Sonnet Press.
Cross Gary. 2017.Consumed Nostalgia - Memory in the Age of Fast Capitalism, Columbia University Press
Dauncey H. & Tinker Chris. 2015. Media, Memory and Nostalgia in Contemporary France: Between Commemoration, Memorialisation, Reflection and Restoration, Modern and Contemporary France, vol. 23-2, pp. 135–145.
Davis, F. 1979. Yearning for Yesterday: A Sociology of Nostalgia, New York: Free Press.
Davis, Fred. 1977. Nostalgia, Identity, and the Current Nostalgia Wave, Journal of Popular Culture, Volume 11, Issue 2.
Gabriel, Yiannis. 1993. Organizational Nostalgia: Reflections on "the Golden Age." In S. Fineman (Ed.), Emotion in Organizations (pp. 118–141). Sage Publications, Inc.
Gibson Lydialyle. September-October 2022. “A Moral Obligation” - Charles Berlin and 60 years of collecting for Harvard Library, Harvard Magazine.
Gilad Padva. 2014. Queer Nostalgia in Cinema and Pop Culture, Palgrave Macmillan.
Gordon Beverly. 1986. The Souvenir: Messenger of the Extraordinary, The Journal of Popular Culture, Volume 20, Issue 3, Pp 136-145.
Hartmann J. Benjamin & Brunk H. Katja. 2019. Nostalgia Marketing and (re-) enchantment”, International Journal of Research in Marketing, Volume 36, Issue 4, pp. 669–686.
Holbrook B. Morris. 1993. Nostalgia and Consumption Preferences: Some Emerging Patterns of Consumer Tastes, Journal of Consumer Research, Vol. 20, No. 2 (Sep), pp. 245-256.
Illouz, Eva. 2007. Cold Intimacies: The Making of Emotional Capitalism, Cambridge: Polity Press.
Izard, C. E. 1977. Human Emotions, New York: Plenum.
Jameson, Fredric. 1989. Nostalgia for the Present, The South Atlantic Quarterly, 88.2, 527. 60.
Johnson-Laird, P. N., & Oatley, K. 1989. The Language of Emotions: An Analysis of Semantic,
Journal of Advertising, 21, 11–22.
Kaplan A. Harvey. 1987. The Psychopathology of Nostalgia, Psychoanalytic Review, 74, 465-486.
Lowenthal David. 2015. The Past Is a Foreign Country The Past Is a Foreign Country—Revisited, Cambridge University Press.
Manor Dalia. 2001. Biblical Zionism in Bezalel Art, Israel Studies, Vol. 6, No. 1 (Spring), pp. 55-75.
Manor Dalia. 2003. Imagined Homeland: landscape painting in Palestine in the 1920s, Nations and Nationalism, Volume9, Issue4 October. Pages 533-554.
Manor Dalia. 2005. Art in Zion: The Genesis of Modern National Art in Jewish Palestine, Routledge.
Media archaeology, Wikipedia.
Mills, M. A., & Coleman, P. G. 1994. Nostalgic Memories in Dementia: A Case study, International Journal of Aging and Humman Development, 38(3), 203-19.
Nostalgia - Historicising the Longing for the Past, The international, Transdisciplinary Conference "Nostalgia. Historicising the Longing for the Past", The German Historical Institute London 1-3, October 2015.
Nostalgia consumption, Wikipedia.
Nostalgia, Wikipedia.
Peters, Roderick. 1985. Reflections on the Origin and Aim of Nostalgia, Journal of Analytical, Volume30, Issue2, April, 135-148
Phelan Jenny. 2016. Accessing Nostalgia: Programming for Dementia in Museums In: Dremel Anita & Juckes Daniel (Eds.), Exploring Nostalgia: Sad, Bad, Mad and Sweet, Pages: 79–89.
Rosen, George. 1975. Nostalgia: A “forgotten” Psychological Disorder, Psychological Medicine, Clio Medica, Vol. 10, No. 1, pp. 28-51.
Routledge Clay, Arndt Jamie, Wildschut Tim, Sedikides Constantine, Hart Claire M, Juhl Jacob. 2011. The Past Makes the Present Meaningful: Nostalgia as an Existential Resource, Journal of Personality and Social Psychology, 101(3), 638-652.
Routledge Clay, Wildschut, Tim., Sedikides Constantine, Juhl Jacob, Arndt, Jamie. 2012. The Power of the Past: Nostalgia as a Meaning-making Resource, Memory, 20(5), 452-460.
Routledge, Clay, Arndt, Jamie, Sedikides, Constantine & Wildschut Tim. 2008. A Blast from the Past: The Terror Management Function of Nostalgia, Journal of Experimental Social Psychology, Volume 44, Issue 1, January, 132-140.
Schindler M. Robert, Holbrook B. Morris, 2003. Nostalgia for Early Experience as a Determinant of Consequences for Mood-congruent Memory. Journal of Personality and Social Psychology, 78, 737-752.
Schwarz Ori. 2009, Good Young Nostalgia, Journal of Consumer Culture, October 9(3), 348-376.
Sedikides, Constantine., Wildschut Tim., & Baden, D. 2004. Nostalgia: Conceptual Issues and Existential Functions. In J. Greenberg, S. Koole, & T. Pyszczynski (Eds.), Handbook of Experimental Existential Psychology (pp. 200-214). New York: Guilford.
Shelleg Assaf. 2004. Jewish Contiguities and the Soundtrack of Israeli History, Oxford University Press.
Stern, B. Barbara. 1992. Historical and Personal Nostalgia in Advertising Text: The Fin de Siecle Effect, Journal of Advertising, Vol. 21, No. 4 (Dec), 11-22.
Trigg Dylan. 2006. The Aesthetics of Decay: Nothingness, Nostalgia, and the Absence of Reason, New York: Peter Lang.
Vess Matthew, ArndtClay Jamie, Routledge Clay, Wildschut Tim. 2012. Nostalgia as a Resource for the Self, Self and Identity, 11(3), 273-284.
Walker, W. Rechard., Skowronski, J. John, & Thompson, P, Charles. 2003. Life Is Pleasant—and Memory Helps to Keep It That Way!, Review of General Psychology, Bo 2, No 2, 203-210.
Werman, D. S. 1977. Normal and Pathological Nostalgia, Journal of the American Psychoanalytical Association, 25(2), 387-98.
Wildschut Tim, Sedikides Constantine, Routledge Jamie. 2006. Nostalgia: Content, Triggers, Functions, Journal of Personality and Social Psychology, Vol 91(5), Nov, 975-993.