מחבר: עוז אלמוג, 2021
- תרומת הטלוויזיה לתרבות הנוסטלגיה הישראלית. בהיותה אפיק בידור מרכזי שמלווה את החברה החל מסוף שנות השישים, תרמה הטלויזיה הישראלית, על ערוציה השונים, להתפתחות תרבות הנוסטלגיה בשני אופנים משלימים: א. כמה מהתוכניות והסדרות הפופולריות ששודרו בערוצים השונים הפכו לאייקון היסטורי – חלק בלתי נפרד מהנוסטלגיה הלאומית. ב. במסגרת הטלויזיה הופקו תוכניות וסדרות תיעודיות רבות שעסקו בתרבות הפופולרית בישראל: במוזיקה, בקולנוע, באופנה, בבידור ועוד.
"חיים שכאלה" היא תוכנית הטלויזיה המזוהה ביותר עם ז'אנר הנוסטלגיה הישראלית (היא עצמה הפכה עם הזמן לנוסטלגיה טלוויזיונית). ראשיתה בתוכנית רדיו שעלתה לאוויר ב-1966 ברשת ב', תחת הכותרת "אלה הם חייך". מנחה התוכנית והתחקירן הראשי שלה היה עמוס אטינגר, ששידר את התוכנית מדי ארבעה חודשים. בשנת 1972 הפכה תוכנית הרדיו לתוכנית טלוויזיונית בשם "חיים שכאלה", והיא שודרה במשך 30 שנה באחוזי רייטינג גבוהים במיוחד. התוכנית פרשה את סיפור חייהם של דמויות מוכרות בציבוריות הישראלית: פוליטיקאים, אנשי חינוך, צבא, תקשורת וכלכלה, אמנים, ספורטאים ועוד (רשימת המשתתפים מופיעה בערך שנכתב על התוכנית בויקיפדה).
ברוב התוכניות נהגו להפתיע את הגיבור התורן באמצעת סיפור כיסוי, שבסופו מצא את עצמו באולפן מול חבריו ומכריו שמקדמים אותו במחיאות כפיים. באולפן נאספו אנשים מתקופות שונות בחייו של גיבור התוכנית ומקצתם הוזמנו לבמה כדי לספר עליו/ה סיפורים פיקנטיים. לכל תוכנית הובא קרוב או חבר בלתי צפוי מהעבר, שאותו התבקש גיבור התוכנית לזהות על פי קול בלבד (המשפט שהפך למטבע לשון בהקשר הזה היה: "מה אומר לך הקול הבא?"). אוסף התחקירים המקיף שנערכו לצורך הפקת התוכנית, הוגש בסופה כשי-מזכרת לגיבור התוכנית.
בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הוסב שמה של התוכנית ל"חיים שכאלה חוזרים", והתארחו בה גיבורי התוכניות בעבר. התוכנית האחרונה שודרה בשנת 2000. בשנת 2007 חזרה התוכנית ואירחה את שדרן הרדיו ומנחה השעשועון "מקבילית המוחות" יצחק שמעוני. תוכנית נוספת לכבודו של יעקב טרנר צולמה בפברואר 2011, ועוד תוכנית לכבוד מאמן הכדורגל שלמה שרף צולמה במאי 2012.
בעקבות "חיים שכאלה" הופקו בטלוויזיה הממלכתית תוכניות מגוונות בגוון נוסטלגי. כך למשל, "הדרן לשמואל רודנסקי" (1984), "הדרן לתל אביב" (1984), "הדרן לחיים חפר" (1987) ו"היו היו זמנים".
דן אלמגור, המחזאי, הפזמונאי והחוקר הרב-תחומי, נחשב לאחד הכותבים והמנחים הפופולאריים כבר בראשית ימי הטלוויזיה הישראלית. במיוחד זכורה הנחייתו האנרגטית והידענית בסדרה "שרתי לך ארצי" (בשנות ה-70, יחד עם אליהו הכהן). היתה זו סדרת תוכניות שעסקה במאה שנות זמר עברי בשילוב של אמנים מבצעים ואישים, שהוסיפו גוון לתקופה בה עסקה כל תוכנית. אליהו הכהן הפך לימים לימין לאביר המורשת הישראלית, בעיקר בתחום הזמר הנוסטלגי. אין ספריה ומוזיאון המתחרים עם אוצרות הזמר בביתו ואין חוקר המתחרה בידיעותיו המופלגות בתחום זה.
ערוץ 1 הפיק שתי סדרות היסטוריות מונומנטליות שראויות לציון בהקשר הנוסטלגי. הן עסקו אמנם בעיקר בדרמות הגדולות ובתהליכים הרחבים, אבל כללו קטעי צילום רבים שתיעדו את חיי היומיום בארץ ובתוכם גם רגעים נוסטלגיים: הסדרה "עמוד האש" עסקה בתולדות הציונות. היא שודרה במשך כחמישה חודשים בחורף ואביב 1981 וזכתה לאחוזי צפייה גבוהים מאוד.
ראוי לציין כי העיתון 'העולם הזה' פרסם סדרת כתבות 'העולם הזה בעקבות עמוד האש' פרי עטו של מבקר הספרות הנודע דן עומר, שישבבחדרי העריכה של ההפקה הגדולה בתולדות הטלוויזיה הישראלית ותיעד את אופן עשייתו שלכל פרק בסדרה: החיפוש אחרי סרטי תעודה נדירים, אחרי עדים ששרדו, אחרי הוכחות ואחריהגיבורים שעשו את ההיסטוריה. לימים פרסם עומר ספר על הנושא בשם "בעקבות עמוד האש" (ספרית פרוזה, 1981).
"תקומה: 50 השנים הראשונות", היתה למעשה סדרת המשך ל"עמוד האש". היא שודרה בשנת 1998, לציון 50 שנה להכרזת העצמאות, וסיפרה על ההיסטוריה של מדינת ישראל. בין הנושאים שנידונו ב-22 פרקיה: העלייה לישראל, יחסי דתיים-חילוניים, תולדות המהפכים הפוליטיים והכלכליים, המלחמות, יחסי החוץ של ישראל, האינתיפאדה הראשונה, פיגועי הטרור והסכמי השלום.
להלן עוד מספר סדרות היסטוריות-נוסטלגיות בולטות ששודרו בערוצי הטלוויזיה השונים:
הילוך חוזר (1994-1996) הייתה תוכנית אירוח ישראלית בהנחייתו של אהוד מנור שבה התארחו מגוון מפורסמים: זמרים, שחקנים, כדורגלנים, סופרים, משוררים ועוד. בדרך כלל במהלך התוכנית נהג מנור להראות לאורחים בתוכנית סרטוני וידאו שלהם מן העבר (מכאן לקוח השם הילוך חוזר) בסוף סרטון הווידאו האורחים בתוכנית היו מגיבים על הסרטון. לימים, הועלו פרקי התוכניות לאתר היוטיוב של תאגיד השידור.
"סוף עונת התפוזים-סיפורו של הרוק הישראלי" היתה סדרת טלוויזיה תיעודית בת 12 פרקים אשר עלתה לשידור לראשונה בשנת 1998 בערוץ הראשון. הסדרה, אשר הייתה אחת מתוכניות הדגל של הערוץ לציון שנת היובל למדינה, עקבה אחר התפתחות סצנת הרוק הישראלי, על שלל הזרמים והיוצרים הבולטים בו לאורך 50 השנים הראשונות של המדינה. את "סוף עונת התפוזים" יצר השדרן המוכשר יואב קוטנר יחד עם גידי אביבי, עמי אמיר, אריק ברנשטיין וגבריאל ביבליוביץ'. קוטנר גם ערך את הסדרה, ראיין את האנשים החשובים ושימש כקריין. בסדרה נעשה שימוש בקטעי ארכיון רבים, חלקם נדירים, הן בחומר מצולם והן בהקלטות קול.
המפיק רון כחלילי לקח את הנוסטלגיה הישראלית לכיוון הביקורתי. ב-1996 הוא ערך וביים סדרה דוקומנטרית בת 4 פרקים בשם "ים של דמעות", אשר סקרה את תולדותיה של המוזיקה המזרחית בישראל, מראשית שנות הששים ועד אמצע שנות התשעים. הסדרה שודרה במסגרת שידורי "רשת", ועוררה פולמוס נרחב. בין היתר פרסם המקומון "העיר" גיליון מיוחד תחת הכותרת "אשכנזים, לבונקר!". הסדרות הדוקומנטריות הבאות של כחלילי "יפה לנו" - על תולדות היופי הישראלי (2009), ו"סרט שחור לבן" - סקירה ביקורתית של תולדות סרטי הבורקס (2011) הלכו באותו כיוון "נשכני" ושנוי במחלוקת.
"סוסיתא בחלל" היא מיני סדרה תיעודית-בידורית-בדיונית, ששודרה ב-1998. "קובי אוז הוא האסטרונאוט הציוני הראשון. עם רובוט בשם "שמעון 4", פאר התעשייה הביטחונית הישראלית, אוז תקוע בחלל בחללית מתוצרת מפעלי "סוסיתא". אמנם השיגור החגיגי של החלילית הצליח, אך היא איבדה את המסלול וקובי ושמעון נותרו אבודים בחלל. הקשר היחיד שלהם עם המציאות הוא מַקרן אשר באמצעותו הרובוט שמעון מסוגל להקרין סרטים מעברהּ של המדינה היהודית שאליה השניים אינם יכולים לשוב. באמצעות הסרטים, שמעון מצליח להפיג במעט את געגועיו של אוז לארץ, למשפחה, ולעוד דברים וסמלים המקשרים אותו לארץ. לסדרה 4 פרקים ובכל אחד מהם נישאב אל ההיסטוריה הציונית ישראלית בנושאים קלילים, כמו אהבה עברית בשחור לבן ובצבע, הידוען המקומי (סלב) לאורך השנים, ילדות ישראלית, בית ומשפחה. הנושאים מטופלים בהומור רב. קטעי הסרטים לְקוחים מארכיון הטלוויזיה החינוכית, כולל קליפים מוזיקליים וקטעים נדירים, ובכך חושפים בפנינו את ארץ ישראל וההיסטוריה התרבותית שלה, את ההֶרגלים הישראליים המצחיקים, העדות השונות, המנהגים, החרדות והשמחות, בניסוי הנועז והשאפתני הנקרא מדינת ישראל." (מצוטט מתוך אתר הטלויזיה החינוכית).
"שישי בגאון" הייתה תכנית אירוח ישראלית בהנחיית הזמר והשחקן יהורם גאון אשר שודרה בימי שישי בערב בשנים 2003–2005 בערוץ הראשון. פורמט התוכנית התבסס על אוצר הארכיון של הערוץ הראשון, כאשר לכל תכנית הוקדשה שנה, וכל האורחים והאירועים של אותה תכנית היו קשורים לאותה שנה. בעונה השלישית, השתנה במקצת הפורמט ובמקום שנה, כל תכנית הוקדשה לעיר מסוימת ששם היא התארחה.
"כך היה" היא תוכנית נוסטלגיה ששודרה בשנים 2006-2012 (בימים ראשון עד רביעי) בשעות 18:15-19:00 בערב והוגשה על ידי יגאל רביד (עורכיה היו בני עורי ונאוה אחירון). היא סקרה אירועים מרכזיים שהתרחשו באותו התאריך בשנים עברו. הוצגו בה קטעי ארכיון מהסרטייה העשירה של ערוץ 1 ורואיינו אנשים רלוונטיים, למשל כאלו שמופיעים באותם קטעים. מדי יום שודרה בתוכנית מהדורת חדשות קצרה (רטרוספקטיבית) בהגשת דניאל פאר, שנקראה "היום לפני" ובה הוזכרו האירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותו תאריך. כמו כן נכללה בתוכנית פינה בה אותרו קטעי ארכיון לבקשת הצופים. כעבור כשנה עברה התוכנית למתכונת שבועית שששודרה בימי שישי בשש בערב. התקיימו גם מספר משדרים מיוחדים של התוכנית במועדים אחרים, בין היתר ב-9 בפברואר 2008 מיד לאחר שסיים חיים יבין להגיש בפעם האחרונה את מהדורת "מבט", הפתיע אותו יגאל רביד בשידור חי בו נכחו מספר אנשי טלוויזיה מתחום החדשות והאקטואליה. התוכנית הוקדשה ליבין ולסיכום תקופתו ב"מבט". ב-2014, לאחר הפסקה של שנתיים, שבה התוכנית למסך לזמן קצר.
"אוצרים את המדינה" היא סדרה של 10 תוכניות ששודרה בערוץ הראשון לכבוד 60 שנה למדינת ישראל (2008). שדרן הרדיו ומגיש הטלוויזיה טל ברמן יצא למסע לאיתור חפצים וסיפורים מראשית המדינה ועד היום. בכל פרק התלווה אליו אורח ויחד הם חיפשו ודנו בחפצים היסטוריים וסיפורים רלוונטיים : אופנה, ספורט, ילדות, אוכל, תקשורת וכו'.
ב-2010 הגיש אברי גלעד סדרת ספיישלים בשם "שחקו אותה בגדול", שהתבססה על שעשועוני עבר. "גלגל המזל", "מקבילית המוחות", "זה הסוד שלי", "עשינו עסק", "פיצוחים", "פחות או יותר", "תשע בריבוע", "שחק אותה" ו"טוטו משפחתי".
מראשית שנת 2012 שידר ערוץ 1 כל לילה - מחצות ועד שש בבוקר - תוכניות וסרטים מהארכיון הטלוויזיה ברוממה. האתר "נוסטלגיה אונליין" סייע בשיווק הרצועה הזאת באמצעות פרסום לוח השידורים הלילי. רצועת הנוסטלגיה הזאת, שהזכירה לרבים נשכחות, היתה שיר ערש ענוג לאנשים רבים, שסגרו את היום עם השידורים הללו במיטה מול הטלוויזיה. מנתוני הרייטינג עלה שאף שאין מדובר בפריים טיים, כ-10,000 ישראלים צפו אז בממוצע בתוכניות הרצועה בשעתיים הראשונות של השידור (מחצות עד 2:00). נתון זה לא כולל את אלה שהעדיפו לישון בשעות האלה אך הקפדו על הקלטת התוכנית במגמה לצפות בה בשעות היום או בסוף השבוע.
"פלאשבק" היתה תוכנית פאנל קומית בהנחיית דורון צברי, ששודרה בערוץ החינוכית בשנת 2010. סביב השולחן יישב צברי עם שלושה פאנליסטים דעתניים (בין המשתתפים בפאנל: שרון קנטור, יונתן ברק, ריקי בליך, נרי ליבנה, גיל קופטש, קובי אריאלי, רבקה מיכאלי, יהודה נוריאל, שי גולדן, שרי רז), אשר "התעללו" בהומור בנוסטלגיה הישראלית - באמצעות קטעי וידאו נושנים שנשלפו מארכיוני אולפני הרצליה. הדגש בתוכנית הושם על אירועי העבר כפי שהם נראים לרבים מהישראלים היום במבט מפוכח וציני.
ב-2011 שידר הערוץ הראשון סדרה דוקומנטרית בת 5 פרקים בשם "צו האופנה", שהציבה סטנדרדים גבוהים בהיסטוריה המצולמת של התרבות הפופולארית בישראל. הסדרה סיפרה את סיפורה של האופנה הישראלית, מראשית המאה העשרים ועד היום, תוך שילוב תמונות היסטוריות וראיונות עם אנשים מהתעשייה ומומחים מהאקדמיה ומעולם הטקסטיל, האופנה והתקשורת.
הבמאית ענת זלצר והעיתונאי, המנחה ואיש הטלוויזיה מודי בראון ז"ל הפיקו מספר סדרות היסטוריות על התפתחות ההוויה הישראלית, שהעשירו את ההיסטוריוגרפיה של חיי היומיום בישראל. הראשונה היתה הסדרה "הכל אנשים" (הטלוויזיה החינוכית, 1997) שעסקה בדמויות מרכזיות בעברו של היישוב ושל מדינת ישראל, תוך דגש על הצד האנושי והאישי; הסדרה "במדינת היהודים" (הערוץ הראשון, 2003), עסקה בתולדות ההומור הישראלי; "גיבורי תרבות", ששודרה במשך שלוש עונות (החל מ-2007) בערוץ 8 של הכבלים, שילבה את מיטב הבמאים הדוקומנטריים בארץ שיצאו לתעד יוצרים מרכזיים בתרבות המקומית: חוה אלברשטיין, עלי מוהר, יורם קניוק, אלונה פרנקל, אוהד נהרין, זובין מהטה, מאיר ויזילטר, יהודית רביץ, ועוד. בשנת 2008 יצרה זלצר וביימה את "שישים" - סדרת תעודה בת שישה פרקים. "שישים" הציגה מעין תמונה קבוצתית של דור המדינה באמצעות דיוקנם של שישה גיבורים מכל שכבות החברה. הסדרה הוליכה את הגיבורים מילדותם ועד לגיל שישים והאירה זרקור מעניין על הביוגרפיה הדורית. הסרט "מסעות הברווז" (נוצר בשיתוף עם גבי ביבליוביץ) היה על אמן הקומיקס דודו גבע. "תל אביב-יפו" היתה סדרה תיעודית שעסקה בתולדות תל אביב (שודרה בחודש מאי 2009 בערוץ 8 ובקיץ 2009 בערוץ 10). "הקיבוץ" (ערוץ 8, 2011) היתה סדרה תיעודית מבית היוצר שלהם שבחנה את ההיסטוריה של הקיבוצים בישראל ואת מצבם המיוחד כיום.
יואב גינאי הוא פזמונאי, שדרן רדיו וטלוויזיה ומתרגם ישראלי מהאהובים והמוכרים בארץ. הוא נולד בירושלים ב-1959 ואת רוב חייו חי בתל אביב. בילדותו השתתף ככתב ושחקן בתוכניות הנוער של קול ישראל. גינאי ערך והגיש עשרות תוכניות רדיו וטלוויזיה, בהן: "חתול בשק", "כל צבעי הרשת", "מה יהיה", "טיסה לילית", "הכל דיבורים", "עד פופ", "בלה בלה", "יוצאים קבוע", ו"משב רוח".
גינאי נמנה על מקימי תחנת הרדיו 88FM אותה גם ניהל משנת 1995 עד שנת 2007. בין השנים 2001 עד שנת 2007 ניהל בנוסף את דסק הבידור והתרבות של רשת ב'. בין השנים 2007 עד שנת 2012 היה מנהל מחלקת התרבות והבידור בערוץ הראשון. בשנת 2012 מונה לתפקיד מנהל התוכניות בערוץ הראשון.
תרומתו להיסטוריוגרפיה של עולם הבידור הישראלי לא תסולא בפז (ב- 2010 זכה בפרס דירקטוריון אקו"ם על תרומתו לתרבות ולמוזיקה בישראל ברדיו ובטלוויזיה). במיוחד ראויים לאזכור בהקשר זה:
- ספרו (יחד ע איציק יושע) "אהבה תל אביבית" אנתולוגיה לשירי הזמר של תל אביב (הוצאת מודן, 1999).
- סדרת התוכניות שהפיק וערך ב- 2006 לרגל 70 שנה לשידור העברי הראשון בארץ ישראל (ראו לעיל).
- הסדרה התיעודית "ניקוי הראש הוא הכרחי" שאותה הפיק ושידר יואב גינאי ב-2009 לרגל 40 שנה לטלוויזיה הציגה קטעי ארכיון בעיקר ממחלקת הבידור של הערוץ, ושולבו בה ראיונות שערך גינאי עם גיבורי התחום. מקצת מפרקי הסדרה הונגשו לקהל הרחב (באמצעות יוטיוב).
הסדרה "ממזרח תזרח השמש" (2009) אודות הזמר המזרחי והים תיכוני לאורך כ-50 שנה, שאותה ערך והגיש.
בפברואר 1994 אישר ראש הממשלה יצחק רבין את שידורי הערוץ הלווייני של רשות השידור. השם שנקבע הוא "ערוץ 3", כיוון שהיה הערוץ השלישי אחרי ערוץ 2. מטרת הערוץ הייתה לשדר בעיקר לארצות ערב ולעולים מחבר המדינות ולהציג את "פני ישראל כפי שהיא לעולם" במסגרת חזון "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס.
הוחלט לשדר לתקופת ניסיון של שנה אחת, כאשר תקציב הערוץ לשנה זו מגיע מתקציב מיוחד של משרד ראש הממשלה. הקמת הערוץ הוטלה על יוסף בראל, זוכה פרס ישראל על שידורי הטלוויזיה בערבית.
לאחר תקופת הרצה קצרה, ובניגוד מוחלט למטרות שעמדו בבסיס הקמתו של הערוץ, החל הערוץ לשדר את ישיבותיה של מליאת הכנסת תחת השם "ערוץ 33". תקופה ארוכה שימש הערוץ בפועל כערוץ להעברת שידורי הישיבות בכנסת. המימון לשידורי דיוני מליאת הכנסת, שהגיע ישירות מהכנסת, אמור היה לשמש כמקור המימון הבלעדי של הערוץ לשידורים אלה, אך בפועל, מומנו חלק משידורים אלה מתקציב רשות השידור, על חשבון כספי משלם האגרה.
במקביל לשידורי דיוני מליאת הכנסת שידר ערוץ 33 מגוון תוכניות, חלקן זרות וחלקן מקומיות, לקהל יעד רחב בהרבה מקהל היעד המקורי של הערוץ – דוברי ערבית ועולים מחבר המדינות. כך בעצם פעל הערוץ מעבר למנדט שניתן לו ועורר עליו את זעמם של עובדי רשות השידור ואנשי אגודת העיתונאים.
בין התוכניות ששודרו בשנים הראשונות של ערוץ 33 היתה התוכנית "נוסטלגיה" שהביאה קטעים מארכיון הטלוויזיה.
בשנת 2012 שידר ערוץ 33 כל לילה - מחצות ועד שש בבוקר - תוכניות וסרטים מהארכיון הטלוויזיה ברוממה.
"לגעת ברוח" בשנים 2002-2006 שודר בערוץ 33 ובמקביל בערוץ 1 תכנית ראיונות בהנחייתו של יואב גינאי בה התארחו אושיות מכלל תחומי התרבות והבידור _כ-200 פרקים). בין המרואיינים נמנו: אהוד מנור, חיים חפר, מנחם גולן, רבקה מיכאלי, צדי צרפתי, נתן יונתן, יפה ירקוני, איקא ישראלי, עמוס קינן, דן אלמגור, עלי מוהר, חנה מרון, עוזי חיטמן, נורית הירש, רות סירקיס, יזהר אשדות, אביהו מדינה, נחום היימן, רבקה זוהר, ירדנה ארזי, עדנה לב, יורם טהרלב, חיים גורי, ורדי כהנא, קרן אן, אילנית, דוד רובינגר, נעמי רגן, נתן זך, ג'ו עמר, חיים באר, זאב רווח, ליעד שהם, אסתרית בלצן ועוד רבים.
האומן שהתארח קבע היכן תצולם התוכנית על סמך הקשר האישי שלו למקום וסיפר במהלך הראיון על מקורות ההשראה שלו, תהליכי היצירה וקטעים מסיפור חייו. במהלך התוכנית, שותף אורח שאותו בחר המרואיין. התוכנית נרכשה במלואה על ידי אוניברסיטת הרווארד.
המדרוג הנמוך של ערוץ 33 הביא בשנת 1998 לניסיון למתגו מחדש על ידי שינוי לוח התוכניות והוספת תכניות חדשות. אבל כל זה לא מנע את המשך קירטועו.
בשנת 2004, עקב קיצוצים בתקציב רשות השידור אשר לא אפשרו החזקת שלושה ערוצי טלוויזיה, וכן עקב בג"ץ של ערביי ישראל כנגד רשות השידור בנושא קליטת שידורים בערבית, הוחלט לאחד את הערוץ הלווייני בערבית לתוך ערוץ 33, ובכך להפוך את ערוץ 33 לערוץ שרובו שידורי ערבית (בצורה אירונית, זוהי מטרתו המקורית של הערוץ).
לאחר עוד קשיים אתיים, משפטיים, כלכליים ואחרים ובעקבות ההחלטה על הקמת תאגיד השידור המסחרי נסגר ערוץ 33 סופית.
"מייד אין איזראל" (Made in Israel ) היא סדרה ששודרה ב-2015 בכאן-חינוכית וסקרה באופן מקיף את תולדות התעשייה הישראלית (מזון, בטחון, יהלומים, היי טק, אנרגיה), כאשר כל פרק מתמקד בענף תעשייה ישראלי מצליח אחר ומספר את סיפורו מראשיתו ועד ימינו. הדרך אל ליבה של כל אחת מהתעשיות נעשית ע"י מסע אודיו-ויזואלי אל תהליכי הייצור, מקורות ההשראה, הקשיים והצרכים שהביאו לפיתוחה. הסדרה מלווה בראיונות עם אישים מובילים ודמויות מפתח מתוך התעשיות השונות, אשר תרמו מחזונם וכישרונם על מנת להפוך את התעשייה המקומית למצליחה. את הסדרה כתבו וביימו אבידע ליבני, גידי יהושוע, עדי פרוסט, תור בן מיור, שי קצב ועופר ויצמן
בשלהי מאי 2016 שודר בערוץ 1 הסרט "לקראת שידור", שהופק במסגרת חגיגות 48 שנה לשידור הציבורי ועסק בתוכנית "לקראת שידור" שהגיש דן כנר בשנות ה-80, בפרומואים הראשונים ובהתפתחות התעשייה לאורך השנים. הסרט כלל קטעים משעשעים כמו זה שבו דן כנר ואורי לוי משחזרים את המריבה שהיתה ביניהם על עתיד הפרומואים בערוץ הראשון (על הסרט ראו: בוקר רן. 29.12.2016. 'איני מתכוון לוותר!': דן כנר נגד אורי לוי, Ynet.
ב-2016, במסגרת חגיגות הפרידה מרשות השידור ובסימן הצדעה לערוץ הראשון שסיים דרכו (בדרך עצובה יש לומר), הוחלט להשיב לרגע קט גם את תוכנית השעשועונים "זה הסוד שלי" בגרסה חדשה. את תפקיד המנחה, שמילא בעבר אורי זוהר ואחריו טוביה צפיר, אייש הפעם הסטנדאפיסט והיוצר אבי נוסבאום. העונה הראשונה (וכנראה האחרונה) כללה כעשר תוכניות. בכל אחד מהפרקים השתתפו שני קומיקאים פאנליסטים מוכרים, בהם גיל קופטש, יאיר ניצני, סלוצקי ודומינגז. אליהם נוסף פאנליסט שלישי מעברה של התוכנית, כמו טוביה צפיר, יגאל שילון, יורם ארבל ודורי בן זאב. במטרה לפצח את הסודות עמדו לרשותם "מרגע הישמע הגונג – 3 דקות ושלושים שאלות", ובגרסה זו של השעשועון - הסודות קושרו להיסטוריה של הערוץ הראשון (שגיא בן נון. 5.9.2016. התוכנית "זה הסוד שלי" חוזרת למסך במסגרת הפרידה מרשות השידור, וואלה).
תוכניתו נוספות שחודשו בסימן הפרידה הנוסטלגית היא"סיבה למסיבה" בהנחיית רבקה מיכאלי ו"שמיניות באוויר" בהנחיית דליק ווליניץ. בנוסף עלה ספיישל מוזיקלי שנועד להביא "את רגעיו הגדולים של פסטיבלי הזמר"וספיישל "כשהיינו ילדים" ש"הצדיע לתוכניות הילדים והנוער לדורותיהן בערוץ הראשון". קְדִימוֹן (בלעז: טְרַיילֶר; מאנגלית: Trailer) הוא קטע וידאו קצר לקידום סרטי קולנוע או טלוויזיה או משחקי מחשב, אשר מופץ לציבור הרחב בטרם צאת הסרט המלא, כחלק מאמצעי השיווק שלו. בישראל כונו קטעים אלו בעבר "קטעי בקרוב", מכיוון שהוצגו בבתי קולנוע לפני הקרנת הסרט, ובסיומם הוצגה שקופית עם המילה "בקרוב". כינוי הנהוג בתעשיית הטלוויזיה הוא פְּרוֹמוֹ, המקדם סדרות טלוויזיה.
הקדימונים נועדו לפרסם, לעניין בצורה אטרקטיבית ולהעלות את מודעות הקהל לגבי צאתם הקרובה של סרטים למסכים. הם ערוכים בדרך כלל בצורה קצרה ומהירה המרובה באפקטים, ומכילים קטעים נבחרים מהמוצר החדש.
ב-2016 יזמה מחלקת הפרומו של הערוץ ה-1 תכנית רטרוספקטיבית שסקרה את ראשית הפרומואים בטלוויזיה הישראלית (יוצר התכנית: אלי בבא) והחזירה אל המסך לרגע את אולפן "לקראת שידור" עם המגיש המיתולוגי דן כנר. בתוכנית הוצגו הקדימונים בימיהם הראשונים ונסקרה באופן מחויך ההיסטוריה שלהם: הרגעים המצחיקים, הדרמטיים והמקוריים שקידמו את התכניות, אריזות המסך השונות והקמפיינים הגדולים שיצרה מחלקת הפרומו של הערוץ הראשון.
"מבט לאחור" הייתה תוכנית יומית, בהנחיית אורי לוי, שעלתה לאוויר בכאן 11 בדצמבר 2017 יחד עם התוכנית "70 פנים" לציון 70 שנות עצמאות למדינת ישראל. בכל תוכנית שודרו כתבות עבר שנשמרו בארכיון הטלוויזיה ברוממה. שם התוכנית היה פרפרזה על שמה של מהדורת "מבט לחדשות" ששודרה בערוץ הראשון. בשנים 2018-2019 חזרה התוכנית למסך (של תאגיד השידור) הפעם בהנחייה משותפת של אורי לוי ושרון וכסלר.
התחרות בעולם התקשורת וההתמקצעות בהפקת הוידאו תרמו לפריחת תרבות הנוסטלגיה הטלוויזיונית בתקופתנו. דוגמה עדכנית היא מגוון מארזי DVD של סדרות שהיו פופולאריות בשנות ה-70 וה-80 בערוץ החינוכית: "רגע עם דודלי", "שכונת חיים", "קרובים קרובים" ועוד. מי שגדל על התוכניות הללו מוכן היה בזמנו לשלם עליהן יותר מאשר על DVD רגיל, כי הוא ראה בכך אפשרות להעניק לילדיו טעימה מהתרבות והערכים שעליהם גדל, או לחלופין ראה במוצר מזכרת או פריט אספנות.
במחצית העשור השני למילניום החדש הגביר הערוץ החינוכי, את הזיקה ההיסטוריוגרפית-נוסטלגית שלו, כאשר החל לשדר תוכניות דוקו-בידורי שמספרות את סיפורה של מדינת ישראל בסגנון צעיר, חייכני וידידותי לצופים (צעירים ומבוגרים כאחד):
התוכנית "חדשות מהעבר" עסקה באירועים ובאישים היסטוריים, בפורמט עדכני (מעין מהדורת חדשות) המותאם לילדים והוריהם. את התוכנית הגישו מירי נבו ועידן אלתרמן במשך כשנתיים (2014-2016). אחד החידושים בתוכנית הזו היה שימוש ברשתות החברתיות (כולל יוטיוב) על מנת להציג ציטוטים או תמונות.
"אומרים שהיה פה" היא תוכנית דוקומנטריה היסטורית שנכתבה והוגשה על ידי יהונתן גפן בשנים 2014–2015. התוכנית זכתה בפרס "תוכנית התרבות הטובה ביותר" לשנת 2015 על ידי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה ובשנת 2018 שודרה בשידורים חוזרים בערוץ כאן 11. כל פרק סקר שנתיים בתולדות מדינת ישראל, והוא מורכב מקטעים בהם מדבר יהונתן גפן, לרוב בחרוזים. כמו כן משודרים במהלך הפרק ראיונות שונים עם אישים שהיו מעורבים באירועים בהם עוסק הפרק. בנוסף, במהלך הפרק מוצגות כותרות עיתונים מהשנים המדוברות.
בשנת 2016 עלתה לשידור ב"חינוכית" הסדרה הקומית לילדים "תריץ אחורה", שהציגה אירועים מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל תוך שימוש בסגנון כמו דוקומנטרי. כל פרק נפתח במונולוג קצר ואחריו הופיעו דמויות שונות שקשורות לנושא ההיסטוריה וסיפרו עליו מנקודת מבטן (מעין זיכרונות אישיים בגוון משעשע). בכל פרק שולבו תמונות היסטוריות וקטעי ארכיון עם כותרות שמדגישות את הנקודות הלימודיות החשובות. יוצרי הסדרה, ארז אבירם ואלי פיניש, גם השתתפו בה לצד אביעד בנטוב ויעל שרוני. הסדרה זכתה פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לתוכנית הבידור לילדים ונוער 2016.
ב-2018, לרגל חגיגות 70 שנה למדינה, שידר ערוץ החינוכית סדרה היסטורית נוסטלגית בשם "מעצבים מדינה" שהציגה את הסיפורים שמאחורי האייקונים החזותיים הבולטים שנוצרו בישראל מאז היווסדה: כובע טמבל, מפת הארץ, קופת דן חסכן ועוד. הפרקים כיסו את חיי היומיום: אוכל, פוליטיקה, חינוך וכדומה. לדוגמה, בפרק בנושא אוכל נבחר העיצוב האייקוני של הקוטג', הגבינה שמזוהה יותר מכל עם הבית הישראלי, ושאת האריזה הראשונה שלה עיצבו האחים שמיר, ממייסדי העיצוב בישראל. הפרק עוקב אחרי כל הגלגולים של הגבינה עד להפיכתה לאחד מסמלי המחאה החברתית המשמעותית ביותר שפרצה כאן ב־2011. בפרק בנושא מלחמה ושלום נבחרה הכרזה האייקונית שעיצב דוד טרטקובר לרגל 30 שנות עצמאות, שבישרה את השלום עם מצרים.
את הסדרה, שכללה ארומה נוסטלגית מובהקת, ליווה אנסמבל של מומחים מתחומים שונים: מעצבים, היסטוריונים, חוקרי תרבות וסוציולוגים.
דור שלם של ילידי שנות השמונים של המאה העשרים (מה שמכונה היום דור ה-Y) גדל על ערוצי הילדים הישראליים, והנוסטלגיה של ילדותו בנויה בין השאר על תוכניות פופולריות ששודרו בהם לאורך השנים. כך למשל, בפורטל ה-YouTube אפשר למצוא מגוון רחב של קטעי וידאו נוסטלגיים שמתעדים תוכניות ישראליות מיתולוגיות. ערוץ הנוסטלגיה שפתח עמי עמיצור ב- YouTube ("נוסטלגיה וזכרונות ילדות") מכיל מגוון דגימות של תוכניות טלוויזיה מיתולוגיות ששודרו הן בערוץ הממלכתי והן בערוצי הילדים, לצד פרסומות שנכנסו לפנתיאון המורשת הישראלית.
בשנים האחרונות מתפרסמות מפעם לפעם בעיתונות הישראלית כתבות רטרוספקטיביות על תכניות טלוויזיה מיתולוגיות שהשפעתן התרחבה מעבר לתרבות הצפיה. כך למשל, כתבה שפרסמה העיתונאית סמדר שילוני על סדרת הנעורים ה"קולית" "תוססס". מדובר במגזין שבועי לנוער אשר שודר בישראל בין השנים 1988–1994 בערוץ הראשון. התוכנית עסקה בנושאים המעסיקים בני־נוער, דוגמת אהבה, מוזיקה, קולנוע, ספורט ומחשבים. בנוסף, התוכנית כללה מערכונים וקטעים הומוריסטיים בין הפינות השונות. בין הנושאים שהועלו לדיון היו גם כאלה שבעבר נחשבו לטאבו תקשורתית: התאבדויות, הטרדות מיניות ויחסים שבינו לבינה. "תוססס", כתבה שילוני, "הולידה בזמנו רעיון חדשני: בני נוער שיושבים באולפן ומנהלים שיחות כמה שיותר קרובות לשיחות האמיתיות שהם מנהלים, בנושאים שמעניינים אותם." (שילוני סמדר. 16.2.2018. כשרפיק היה תמיר קמחי: בחזרה לרוח הנעורים של "תוססס", Ynet). התוכנית זכתה להצלחה גדולה יחסית בקרב הנוער הישראלי. וכמו תוכניות נוער פופולריות אחרות גם הולידה אלילי נוער שהצליחו למנף קריירות מצליחות בעקבות החשיפה בתוכנית. כך למשל: תמיר קמחי, אקי אבני, איתי שגב, ירדן בר כוכבא ואורי בנאי.
בדצמבר 2018 הלך לעולמו דני פארן, הבוס הגדול של "דורי מדיה דרסט" ומי שהביא את הטלנובלה הישראלית הראשונה לשידור. סמדר שילוני, מבקרת הטלוויזיה של Ynet ייחדה כתבה נרחבת לסקירת הדרך הארוכה שעברה הטלנובלה הישראלית עד למשבצת המכובדת של דרמה יומית (שילוני סמדר. 22.12.2018. באושר ובעיקר בעושר: תולדות הטלנובלה הישראלית, Ynet). שילוני מפרסמת מעת לעת כתבות רטרוספקטיביות מעניינות על תוכניות וסוגות שעיצבו את תרבות הצפייה הישראלית. כך למשל, על התוכנית המיתולוגית "קחי אותי שרון" שייבאה ארצה את ז'אנר הריאלטי-דייטים (שילוני סמדר. 24.1.2020, "קחי אותי שרון": כשהבנו איך ריאליטי צריך לעבוד, Ynet).
כמו בכל תחום אחר בתרבות הפופולרית הישראלית, גם בתחום תרבות הטלוויזיה כאשר הולכת לעולמה דמות מוכרת שליוותה אותנו במשך שנים, התקשורת יוזמת מעין "טכס השכבה" או הצדעה (סדרת כתבות) שבו מסוכמים תחנות חייו והישגיו של האיש/ה לצד הרגעים הזכורים ביותר שליוו אותו/ה-אותנו. כך למשל, ב-2017, כאשר הלך לעולמו מגיש הטלוויזיה הפופולרי והוותיק דניאל פאר (מי שבישר בזמנו בשידור חי על המעבר לשידורי הצבע) פרסם Ynet כתבה נרחבת על האיש שבה נאספו רגעיו הגדולים. מחווה דומה פרסם Ynet לשדר הוותיק רוני דניאל, שהלך לעולמו ב-2021 (אלבום חייו: רוני דניאל בתמונות מאחורי הקלעים).
גם איחודים מתוקשרים (ולרוב גם מבוימים) של כוכבי סדרות מיתולוגיות הן הזדמנות להצצה נוסטגלית. כך למשל, האיחוד המתוקשר (2017) של כוכבי "הקומדי סטור" וקומדיית המצבים הפופולרית "שמש" שצולם במועדון "שלוותה" בתל אביב לרגל הפרמיירה של הסדרה החדשה "השמחות", ששודרה ברשת.
"שמש" היתה קומדיית מצבים ישראלית ששודרה בערוץ 2 במסגרת שידורי קשת והופקה על ידי טדי הפקות בין השנים 1997–2004, ובמגוון ערוצי טלוויזיה הן של yes והן של HOT, וכמו כן התפרסמה באתר האינטרנט וואלה. התוכנית זכתה לפופולריות עצומה והפכה לאחת מסדרות הקומדיה המצליחות ביותר בטלוויזיה הישראלית ולסדרת קאלט.
אפרופו, כאשר הסדרה שודרה, היא פנתה לקהל המבוגר, אולם מספר שנים אחרי סיום הסדרה החלה לפנות לקהל הילדים והנוער על ידי כך שהתחילו לשדר אותה באופן קבוע בערוץ הילדים. באופן פרדוכסלי באותה שנה (2017) נתנה המועצה לשידורי כבלים ולווין הוראה להוריד את התוכנית מלוח השידורים של ערוץ הילדים ושל ערוצים אחרים, בטענה כי התוכנית: "רוויה בייצוגים סטריאוטיפיים בהיבט האתני, המגדרי, התעסוקתי והגאוגרפי גם יחד", וכן "מוצגים בה דימויי גוף ומיניות נשית בוטים, אשר אינם ראויים לצפייה בקרב ילדים". הנה כי כן, העיצוב הנוסטלגי של אירועי תרבות הוא דינמי מטבעו ותלוי בין השאר בפרספקטיבה הערכית המשתנה שבה מתבוננת החברה על עברה.
אחת הירושות הגדולות שהשאיר אחריה רשות השידור לתאגיד השידור היה ארכיון הסרטים העשיר. הארכיון הזה הוא מכרה זהב של היסטוריה ונוסטלגיה של מדינת ישראל בכלל ושל הטלוויזיה והרדיו בארץ בפרט.
מאז שעבר הארכיון הזה לתאגיד השידור החדש, נעשה בו שימוש מגוון בהזמנויות שונות ועוד היד נטויה. כך לדוגמא בקטע וידאו משעשע שמדגים את העידן שלפני התקינות הפוליטיות בערוץ הממלכתי. דוגמא בולטת במיוחד היא הסדרה "הבלתי חשובים" (2021). יוצריה, אלירן פלד ועידן הרטמן, לקחו אירועים שוליים, לעתים אזוטריים, שלא זכו בזמנו לכותרות בעמודים הראשונים, כגון ביקורו של בן גוריון במוזיאון השעווה, המימונה ההמונית הראשונה בגן סאקר או הביקור של מרלן דיטריך בארץ, והאירו אותם בזרקור סוציולוגי משעשע (בלווי הקריינות של השחקן דרור קרן).
הגעגועים והכמיהה לעולם פשוט, יציב ומשרה בטחון יותר מחוזקים וממונפים בשנים האחרונות באופן מסחרי על ידי תעשיית הטלוויזיה ומעצימים את תרבות הנוסטלגיה בכל העולם. יותר ויותר סדרות מעמידות במרכזן את הנוסטלגיה ומקצתן זוכות לפופולריות עצומה. כך למשל, הסדרה המצליחה "מד מן" שמחזירה את הצופים לסיקסטיז, הסדרה "דברים מוזרים" שמחזירה את הצופים לאייטיז, ולהיט הנוער "13 סיבות", שמזכיר לבני דור ה-Y שאפילו הווקמן שליווה את ילדותם הוא כבר היסטוריה ונוסטלגיה.
דוגמא מקומית עדכנית היא הסדרה הישראלית המצליחה "שנות השמונים". מדובר בקומדיית מצבים טלוויזיונית סאטירית ישראלית, שיצרו שלום אסייג ומני אסייג בשיתוף עם ליאור פריד. הסדרה עלתה לשידור לראשונה ב-2018 בזכיינית ערוץ 2 "רשת", ועם סגירתו של זה המשיכה להיות משודרת ברשת 13 עד לסיומה ב-20 באוגוסט 2020, בו שודר הפרק האחרון של הסדרה. הסדרה, שצילומיה התקיימו ברמלה, לוד, חיפה, נתניה, בנצר סרני, בגבעת ברנר ובמושב בניה, מתארת את תקופת נעוריו של שלום אסייג, ומציגה בצורה קומית את החברה שאפיינה את ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-20. בין היתר היא עוסקת בתוצאותיה של מדיניות כור ההיתוך של מדינת ישראל בין העדות. בראיון למוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות אמר שלום אסייג: "זו פעם ראשונה שהרבה מאוד ישראלים יכולים לשבת מול הטלוויזיה ולא להתנצל. ליהנות ולצחוק ולהרגיש חלק מדבר גדול. אנחנו הבאנו את הפריפריה של ישראל למסך במלוא הדרה" (שכניק רז. 23.11.2018. "כל המדינה היא בסוף פריפריה", Ynet).
הערה סוציולוגית: רוב המבקרים שקטלו בזמנו את הסדרה כנראה לא ממש מכירים את הווי השיכונים. לכן הם גם התקשו להתחבר לממד הנוסטלגי, שתיקן בעקיפין עוול היסטורי - הדרת עיירות הפיתוח מהפולקלור הלאומי. מנקודת מבטם הצפונבונית האסייגים הם לא יותר ממשת"פים של "ההגמוניה" שממשיכים למחזר סטריאוטיפים סאלח-שבתיים. כצפוי, צופים רבים דווקא אהבו את הסיטקום (זכה לממוצע עונתי של 22% רייטינג), בין השאר משום שהוא הזכיר להם את מחוז ילדותם.