מחבר: עוז אלמוג, 2022 (כל הזכויות שמורות)
חדר אוצרות
הדחף לאסוף חפצים ולשמרם מובנה בנפש האדם, ולכן אוספים מסוגים שונים לוקטו ונשמרו כבר משחר האנושות. כידוע, הפרעונים נקברו עם אוסף חפציהם האישיים שנועד לשקף את עושרם הרב ואת נוף חייהם. לימים, כאשר נפתחו הקברים על ידי הארכיאולוגים, התגלתה תמונה מרהיבה של תרבות המלוכה במצרים העתיקה.
איסוף שיטתי ומאורגן של פריטים מעולם החי והצומח, הגיאולוגיה, האתנוגרפיה, הארכיאולוגיה, הספרות ואמנות, החל להתפתח בעולם בעיקר עם התפתחות האמנות והמדע המודרניים. ניצני התופעה היו הספריות הציבוריות והפרטיות ומאוחר יותר גם "חדרי האוצרות" בבתי האצולה - בתרגום אחר: "חדר הפלאות", "חדר המוזריות", "חדר אטרקציות", או "חדר הקוריוזים" (Cabinet of curiosities, Wikipedia). האוספים שימשו את בעליהם לצורך קישוט הדירה/ארמון, השקעה כספית וחיסכון (בדומה לריהוט, ציורים ופסלים), הפצת סמלי סטטוס מעמדיים ולעתים גם כבסיס מדעי למחקר והגות על נפלאות העולם.
חדר האוצרות הגדול הראשון שנפתח לציבור (1630), תמורת דמי כניסה סמליים, היה האוסף של משפחת טריידסקנט (Tradescant). הוא כונה "הקשת של טריידסקנט" והוצג בביתם בלונדון. האוסף כלל מוצגים בוטניים וזואולוגיים, כלי נשק, תלבושות, תכשיטים ויצירות אמנות דתית.
מבחינה אבולוציונית, חדרי האוצרות היו גורם חשוב בהתפתחות האמנות המודרנית, המסעות לגילוי צפונות הטבע והתרבות האנושית לגווניה, ולהתהוות המוזיאונים והגלריות בעולם המודרני.
בעקבות מהפכות המדע, התחבורה וההשכלה והופעת מדינת הלאום, גדלו מספר וסוגי האוספים. הם יצאו בהדרגה מחזקתם הבלעדית של הכנסייה והמלכים ועברו בהדרגה לחזקת מוסדות המדינה (בעיקר למוזיאונים הממלכתיים והאוניברסיטאות). גם רמת התיעוד והשימור עלתה, ובמקביל התפתחה מסורת עשירה של תצוגה והנגשה לציבור (ספרים, צילומים, שרטוטים, תערוכות, חנויות, גלריות וכדומה).
התפתחות התעשייה המודרנית והערים הגדולות הצמיחה מגוון חסר תקדים של מוצרי צריכה ואיתם גם סוחרים וקונים שהפכו את האיסוף השיטתי של פריטים היסטוריים ואמנותיים לתחביב נפוץ. אחת הדוגמאות הבולטות הוא ג'ון פִּירְפּוֹנְט מורגן - בנקאי מיליארדר אמריקאי אשר שלט בכלכלה האמריקאית בשנים המעצבות שבין תום מלחמת האזרחים האמריקנית לערב מלחמת העולם הראשונה. הוא היה אספן נלהב של חפצי אמנות, ספרים ואבני חן. רבות מהיצירות שאסף נתרמו על ידו למוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, שמורגן היה נשיאו ונמנה עם מייסדיו.
מאפייני הפריט האספני
באופן עקרוני כל חפץ היסטורי הוא בעל פוטנציאל להפוך לפריט מוזיאוני ולחלק מאוסף. עם זאת, רוב פריטי האספנות (Collectibles באנגלית) ממלאים לפחות חלק מהקריטריונים הבאים:
א. החפץ נדיר (אין רבים כמוהו, אם בכלל). נדירות של חפצים נוצרת ממספר סיבות: (1) הוא נעשה בעבודת יד או באמצעות מיכון יוצא דופן. (1) מעטים כדוגמתו יוצרו במקור. (3) מחיר הפריט יקר. (4) במהלך השנים התמעטו החפצים מסוגו (לעתים קרובות דווקא חפצים שהיו בזמנם בשימוש שכיח נעלמים מהנוף בשל שינויים טכנולוגיים ואחרים). (ה) החפץ נוצר כתוצאה מטעות או תקלה נדירה. דוגמא בולטת לכך הן המטבעות. בעולם קיימות אגודות אספנים שמתמחות במטבעות עם טעויות. מטבע הדברים ככל שהתקלה נדירה יותר כך הפריט האספני נעשה מבוקש ויקר יותר (ראו למשל: חורש, 2016).
ב. לחפץ נלווית סמליות יוצאת דופן או ערך חד פעמי. כך למשל, ספרים שיצאו במהדורה ראשונה או עותקים שנחתמו על ידי הסופר.
ג. החפץ משקף ערכים ותפישות שעברו מהעולם, ולכן במקרים רבים גם מעורר געגועים.
ד. חפץ אספני לרוב מספר סיפור היסטורי פיקנטי (אישי או קולקטיבי) או ממחיש תופעה חברתית חשובה ומסקרנת.
ה. החפץ האספני משקף לרוב תקופה שמעוררת רגשות עזים, חיוביים או שליליים. למשל, כלי נשק ששימש לוחמים בעת קרב או בגדים של אדם נערץ שהלך לעולמו.
ו. רבים מחפצי האספנות מעוררים חיוך או גיחוך בשל מרחק הזמן. למשל, כרזות של תעמולה או הוראות הפעלה של מכשיר שיצא משימוש.
ז. לחפצי אספנות רבים יש ערך אסתטי ייחודי. למשל, חפצים שימושיים שאוירו בגרפיקה של טרום עידן המחשב, בגדים או כובעים שנתפרו בעבודת יד או חפצי נוי שנעשו בידי חרשים-אמנים ולא באמצעות מכונות חשמליות.
ח. חפץ אספני הוא במקרים רבים כזה שהיה טרוויאלי/בנאלי (בעל משמעות זניחה) בעת צריכתו וככזה מהווה "תוואי לוואי" על צירה זמן. רוב האנשים לא נתנו את הדעת עליו ועל צריכתו בזמן אמת, ולכן מופתעים לימים מהשתמרותו. במובן זה החפץ הוא סוג של צילום מצב או הקפאה בזמן - בדומה לתמונה.
מאוסף פריטי הישראליאנה של מודי ברכה, מעגן מיכאל
מאפייני האוסף ההיסטורי
א. "אוסף היסטורי" כולל בדרך כלל חפצים ישנים שלא לוקטו למטרה שימושית כלשהי, אלא כדי "שיהיו שלך" ולרוב גם לצורכי התבוננות עצמית ו/או תצוגה.
ב. רוב האוספים כוללים חפצים מאותה משפחה (קטגוריה) שיוצרו במגוון ווריאציות: בעיצובים גרפים, צבעים וגדלים שונים, על ידי יצרנים שונים ומשנות ייצור שונות. למשל מחזיקי מפתחות, גפרורים, חנוכיות וכדומה.
ג. רוב האספנים מחזיקים ברשותם מספר פריטים כפולים שמאפשרים להם חליפין עם אספנים אחרים. הרזרבות הללו מתפקדות כמעין מטבעות בשוק החליפין האספני.
ד. אוספים רבים מבוססים על מוצרים שנבנו מלכתחילה על ידי היצרן כסדרות (לעתים במטרה פרסומית) - מה שמגביר את המוטיבציה בקרב האספנים להשיג את כל חלקי הסדרה. הדוגמא המוכרת ביותר היא אלבומי קלפים.
ה. בתחום השימור והאספנות נהוג להבחין בין שלוש קטגוריות: ענתיקות (פריטים בני 100 שנים ויותר), וינטג' (פריטים בני 40-100 שנים) וחפצי אספנות (פריטים בני לפחות 10 שנים). חשוב לציין שמדובר בפריודיזציה כללית בלבד ובמקרים רבים קשה לעשות את ההבחנה בין ענתיקות לחפצי אספנות (לרוב הם גם נמכרים באותן חנויות).
אמנות גבוהה ואמנות עממית
ההבחנה האירופאית המסורתית בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה" (או "עממית") הולכת ומיטשטשת במאה השנים האחרונות מסיבות ערכיות ומקצועיות (פילוסופיות, סוציולוגיות וכו'), בד בבד עם העלמות תרבות "המעמד העליון" (האריסטוקרטי). גם ההבחנה בין "אמנות גבוהה" (או "אנינה") לבין אמנות עממית ("זולה") כבר מזמן אינה חדה וברורה.
עם זאת, בהיבט האספני אפשר עדיין לעשות הבחנה סוציולוגית בין חפצי אמנות שנועדו מראש לתצוגה בגלריות ומוזיאונים (נעשו בידי אמנים) לבין חפצים שימושיים (שיוצרו בידי חברות מסחריות) שלהם רק נלווה ערך אסתטי-דקורטיבי (הערה: בתיאוריות האסתטיות שהתפתחו בעולם העתיק, האמנות הגבוהה ביותר הייתה זו שאיפשרה ביטוי מלא לדמיונו של האמן, ללא כל הגבלה פונקציונלית).
בניגוד לעולם האספנות של יצירות האמנות, שלו חוקים וכללים משלו ושבו למומחים (בעלי המקצוע) ולאוצרים תפקיד מרכזי, עולם האספנות של חפצי היומיום הרבה יותר פתוח ומזמין. לא מעט חפצי אספנות ששייכים לעולם הזה הם מה שמכונה בשפה עממית "שמונצעס" ו"פיצ'יפקס", כלומר חפצי אווירה - אותם חפצים קטנים שאדם קונה לאו דווקא בשביל להשתמש בהם, אלא יותר בשביל להיות מוקף בהם וליהנות במחיצתם.
למעשה, כשמדובר באמנות העממית, סוג הקסם של היצירות הוא במקרים רבים דווקא בקיטש ובשמאלץ החינני והתמים שהם מבטאים (כמו אמנות נאיבית ופרימיטיבית). הערה: תמימות אינה בהכרח משהו חיובי. לעתים קרובות היא תוצאה של עיוורון שמאפשר לכוחות הרשע והרוע לשלוט בנו.
הקסם של המתכלה
אוספים רבים מורכבים מחפצים בעלי אופי ארעי-חולף, כלומר עם פוטנציאל גבוה של התכלות מהירה (נזרקים לפח האשפה). חפצים כאלה משתייכים לקטגוריה המכונה בשפה המקצועית אֵפֵמֵרָה. המושג אֵפֵמֵרָה (Ephemera) מתייחס בעיקר ליצירות כתובות או מודפסות שאינן מיועדות במקור להישמר ולרוב מושלכות לאחר השימוש לפח האשפה (רק מועטות שורדות). מקורו של המושג ביוונית והוא מורכב משתי מילים: "אף" שמשמעותה - בשביל, או עבור, ו"מרה" שמשמעותה יומי. כלומר פריטים לשימוש חד פעמי. דוגמאות לסוגי אפמרה הן: תלושים, מודעות, כרזות, תוויות, הזמנות לאירועים, כרטיסי ביקור, כרטיסי ברכה, גלויות, מכתבים, סטיקרים, כרטיסי אוטובוס, עלונים, גלויות, פוסטרים ועוד. בשנים האחרונות נכללים תחת הגדרת האפמרה גם חומרים אודיו-ויזואליים שלא נועדו מראש להישמר, כגון הודעות קוליות או פרסומות דיגיטליות.
בעבר, נאספו חומרי אפמרה בעיקר על ידי אנשים פרטיים שפיתחו אוספים, לעתים אזוטריים. בשנים האחרונות מקדישים ספריות וארכיונים ברחבי העולם מאמצים רבים לאיסוף חומרי אפמרה ולדיגיטציה שלהם (כולל הנגשה לציבור), מתוך הבנה שחומרים אלו משמרים ומספרים את היסטוריית היומיום וההוויה התרבותית. כך למשל: אוסף האפמרה של הספריה הלאומית האוסטרלית, אוסף האפרמה של הספריה הלאומית הצרפתית ואוסף האפמרה של הספרייה הלאומית הספרדית. ראוי לציון מיוחד הארכיון הפרטי GG באטלנטה, ג'ורג'יה, שמחזיק אוסף אפמרה עשיר במיוחד בתחום הספנות, האופנה, האוכל ועוד.
בעולם פועלות גם מספר אגודות של שימור והנגשה של חומרי אפמרה. כך למשל: האגודה הבינלאומית לאפמרה (The Aphemera Society); אגודת האפמרה של אוסטרליה (Ephemera Society of Australia); אגודת האפמרה של ניו-זילנד (New Zealand Ephemera Society); אגודת האפמרה של אמריקה (Ephemera Society of America).
הספרייה הלאומית אוצרת בתוכה ככל הנראה את אוסף האפמרה הגדול ביותר בישראל. הוא מכיל מאות אלפי ניירות, מסוגים שונים, המתעדים את החברה הישראלית. בשנים הקרובות מתכננת הספרייה להרחיב את אוספי האפמרה שברשותה ולכלול אפמרה יהודית מרחבי העולם ואפמרה ישראלית ממגוון רחב יותר של תרבויות בישראל. לצורך זה הוכרז פרויקט מיוחד שזכה לכינוי "מסע בזמן", עם הקול קורא הבא:
"מי מאיתנו אינו מעוניין לצאת מדי פעם למסע בעולמם של סבא וסבתא בארץ ישראל של ימי התורכים, בתקופת המנדט או בעשורים הראשונים למדינה? בדרך כלל אנו עושים זאת בעזרת ספרים או סרטים המספרים על התקופה, אלא שסרטים אינם מספקים לנו תמונה אותנטית של העבר. המידע שבהם הוא מעובד, והוא אינו יכול לספק מבט בלתי אמצעי על חיי היום-יום ועל אופייה של רשות הרבים הישראלית. שיקוף מהימן יותר של רוח התקופה עשויה לספק העיתונות בת הזמן. אולם כידוע לכולנו, כל עיתון, מגוון ודינמי ככל שיהיה, מוסר בידינו את זווית המבט המסוימת שלו על דפוסי ההתנהגות החברתיים והתרבותיים. מבט אותנטי ובלתי אמצעי של ממש יכולה לספק עבורנו האֵפֵמֵרָה. פרויקט "מסע בזמן" נועד לאסוף פריטי אפמרה ישראלית, לסרוק אותם ולהנגישם באופן חופשי לציבור הרחב. הפרויקט מבוצע במימון קרן ארקדיה. פרויקט "מסע בזמן" אינו מיועד לשתף את הציבור הרחב רק בפירותיו, אלא דוגל בשיתוף הציבור ובהסתייעות בו גם במהלכו. אנו קוראים לבעלים של אוספי אפמרה לשלוח את אוספיהם אל הספרייה הלאומית או לפנות אלינו כדי לסרוק אותם, וכן לסייע לספרייה הלאומית גם באיסוף מידע על אוספים כאלה. אנו קוראים למי שתיעוד החברה הישראלית ותרבותה קרובים לליבם להשתתף גם באיסוף השוטף של אפמרה בת-זמננו בספרייה הלאומית. בהמשך הפרויקט גם נפנה אל מתנדבים בבקשה לסייע בתיאור פריטי האפמרה שיועלו לרשת במסגרת הפרויקט, במטרה לנצל את הידע הרב שבידי הציבור על כל שדרותיו." (מתוך אתר הספרייה הלאומית).
לפני שני עשורים עלתה חשיבותם של חומרי אפמרה לתודעה הציבורית והתרחב הדיון סביב מעמדם של הפריטים הללו בתרבות השימור הלאומית והמקומית. בשנת 1990, בוועידה השנתית של אגודת הארכיונאים של אונטריו (קנדה), הוקדש מושב לנושא "אפמרה כמסמך ארכיוני". גם באיגוד הישראלי לארכיונאות התרחב לאחרונה השיח סביב הנושא.
כך למשל במידעון האיגוד שיצא לאור ב-2018 עלו לדיון בין השאר השאלות והדילמות העקרוניות הבאות:
"חומרי אפמרה רבים נמצאים אצל אספנים "משוגעים לדבר" - האם מקומם של אוספים כאלו בארכיון ? מה אנחנו עושים כשמזדמן לפתחנו אוסף שכזה? למשל אוסף עטיפות מסטיקים, פחיות שימורים? האם יש לקבל אוספי אפמרה כמו שהם? האם יש לבצע תהליך של הערכה כמו בכל חטיבה מסורתית לפי הערך המעיד, המודיע, היסטורי או הארכיוני שלהם? האם להפריד את החומרים ולרשמם לפי צורתם הדיפלומטית (גלויות, עלונים, כרזות. ומה לגבי עקרון המוצא)? האם להוציא מתיקים חומרי אפמרה בעלי פורמט המתאים ולשמרם במיכלים יותר גדולים כגון ארון מיוחד לפורמטים גדולים (כידוע כאשר חומרים נשארים מקופלים בתיק עלול להיווצר נזק עקב הקיפול)? גלויות - האם להעביר לאוסף נפרד, האם גלויות נחשבות לתצלום או אם יש בהם מלל מדובר במכתב?"
המזכרות שלפני הסמרטפון
מזכרת היא חפץ שאדם מביא אתו בשובו מטיול, מסע או אירוע חברתי. הוא נועד להעצים ולשמר את החוויה, להזכיר נשכחות ולקשט את מקום המגורים. יש הרואים במזכרת גם סוג של צעצוע למבוגרים. אנשים אוספים לכל אורך חייהם מזכרות ממקומות, אירועים ואנשים שהיו חשובים להם (חגיגות משפחתיות, מלחמות, תחרויות ספורט, מופעי בידור ועוד). מטבע הדברים תעשיית התיירות בכל העולם היא היצרנית הגדולה ביותר של מזכרות מסוגים שונים. הן שרתו את הכלכלה והאמנות המקומית ומיתגו מקומות וקבוצות (בעיקר מדינות, ערים ועמים) על פני הגלובוס, באמצעות סט של דימויים ויזואליים אופייניים (לרוב צבעוניים וקיטשיים) - כגון מבנים היסטוריים ומונומנטליים, מפות, גלויות, פריטי פולקלור ואמנות מקומית. המזכרות נמכרות בעיקר בחנויות ודוכנים הפזורים באתרי הנופש והתיירות ברחבי העולם (בעיקר אתרים לאומיים ודתיים), בתחנות רכבת בינלאומיות ובשדות התעופה.
המזכרות מתאימות לעולם האספנות כמו כפפה ליד משום שמדובר במוצרים נאיביים שקוסמים להמונים (בצבעוניות ובמסרים הפשוטים), במגוון רחב (וריאציות רבות על אותם נושאים) ובחפצים שקל לשאת אותם במזוודה ולקשט בהם את הדירה. למעשה חלק גדול מהמזכרות מעוצב מראש באופן שיתאים לאספנים. כך למשל גלויות, מיניאטורות, תמונות ותבליטים שבחלקם האחורי מגנט המיועדים להצמדה למקרר, כלים כגון ספלים, כפיות, מאפרות, אצבעונים, פעמונים, מחזיקי מפתחות, כלי כתיבה ואביזרי אופנה ולבוש (חולצות טי, כובעים, סינרי מטבח, צעיפים ועוד).
חשוב לציין שתעשיית מוצרי הפלסטיק (בעיקר מסין) לצד התפתחות המדיום הדיגיטלי מחקו כמעט לחלוטין את תרבות המזכרות התיירותיות. באתרי התיירות ההמונים ברחבי העולם אפשר עדיין לראות בחנויות מהדגם הזה, אבל מדובר בשרידים לעולם שהולך ונעלם.
מימין לשמאל: מדריד, 2016; פריז 2014; קוולה (יוון) 2019. צילום: עוז אלמוג
הענף הגדול של איסוף מזכרות מכונה בשפה המקצועית "ממורביליה" (Murderabilia). הענף הזה כה התפתח בשנים האחרונות, עד שהוא כולל היום עשרות תחומים - מפריטים הקשורים בספורט ובצבא, דרך פריטים הקשורים בקולנוע וטלוויזיה ועד לפריטים הקשורים לנושאים אזוטריים ופיקנטיים כגון חפצים הקשורים למקרי רצח ידועים.
חלק מפריטי האספנות בתחום האפמרה והממורביליה הישראלית מבוסס על תעשיית המזכרות המקומית שצמחה כבר בסוף המאה התשע עשרה עם הפיכתו של חבל ארץ זה למוקד תיירות וצליינות בינלאומית. הקמת המדינה היהודית יצרה מאיץ להתפתחות תעשיית המזכרות הישראלית. הן נמכרו לאלפיהן לא רק באתרי התיירות החדשים, אלא גם כמתנה ליהודי התפוצות.
קיטש בשירות הסולידריות
חלק גדול, אם לא הגדול ביותר, מהאוספים בעולם נע סביב הזהות הלאומית והמקומית. זו אחת הדרכים שבה אנשים מתחברים לעברם הקולקטיבי, מתחזקים גאווה וסולידריות עממית, משמרים ומנחילים את ערכיהם ורגשותיהם לדורות הבאים. באופן פרדוכסלי העיסוק בלאומיות נעשה בשנים האחרונות פופולרי במיוחד בשל דעיכת הזהות הלאומית לטובת זהויות חליפיות (דתית, מקצועית, תחביבית, משפחתית ועוד). למעשה ככל שהעולם נעשה ביקורתי, ספקני וציני יותר כך הביקוש לחפצים הנאיביים, המשקפים עידן של רצינות תהומית ואמונה טוטאלית בצדקת הקולקטיב ומורי הדרך, עולה. זה לא מבטא רק ביקורת על ההווה וגעגוע לעבר אלא גם דרך להיפרד סופית מעידן ישן בתקופה של בין ערביים.
בין הבנאלי לאזוטרי
מגוון תחומי האספנות בעולם הוא כמעט אין סופי. אומרים שיש אספנים בעולם כמעט לכל דבר ולא אחת מפתיע לגלות מה אנשים בוחרים לאסוף.
רוב האספנים בעולם מסתפקים באוספים בנאליים ולא ממש אכפת להם שיש להם את מה שיש גם לאספנים אחרים. אבל יש גם רבים שמחפשים לעצמם יותר ייחודיות והיא מושגת בעיקר על ידי מציאת נושא (תמה/כותרת) לא מוכר לאיסוף. הרעיונות לאוסף יכולים להיות אזוטריים וביזאריים לחלוטין, ובמקרים רבים גם מאד משעשעים, יצירתיים ומעוררי השראה. הפיקנטיות של האוסף או של הפריט בתוכו היא חלק חשוב מסוד קסמו. היא מעידה בין השאר על היצירתיות של האספן/נית ולעתים גם על חוש ההומור שלו/ה.
הערה: האוספים והפריטים המעניינים ביותר הם גם המוזרים ביותר. אבל ברוב המקרים, מה שנראה לצופה מן הצד חד פעמי ונדיר - מסתבר בסוף כרעיון שעלו עליו קודם עוד כמה "משוגעים" ויזמים. לפני מספר שנים ראיינתי עורך דין יהודי מניו יורק בשם מרוין גולדמן, שמחזיק באוסף הגדול ביותר של פריטי "אל על". הוא סיפר לי על אחד הפריטים המיוחדים באוסף שלו: שקית הקאה בטיסה. ברגע הראשון חשבתי שזו בדיחה, אבל לאחר ששלף לי את הפריט מהמגירה שיבחתי אותו על ההברקה. אבל אז גולדמן גילה לי שלא רק שיש אספני אל על נוספים שמחזיקים בשקיות הקאה דמות, אלא שיש בעולם אגודה של אספני שקיות הקאה (של חברות שונות). התקשורת העולמית (וגם בישראל) אוהבת לדווח מדי פעם על אוספים פיקנטיים ואזוטריים. כך למשל בכתבה שסיקרה אספן מטקות, אספן נוצות ציפורים ואספן פוחלצים (מערכת נענע 10, 2014). ד"ר ירי רימון ז"ל סיפר לי שהאוסף הביזארי ביותר שראה מאודו הוא צנצנות עומדות על מדפים. הן נועדו לאסוף את טיפות הגשם הראשונות בעיר צפת בכל שנה ושנה. הוא עצמו החזיק ברשותו פריט אספני פיקנטי: קופסת שימורים לאוויר ארצישראלי (לימים נדהמתי לראות קופסה דומה אצל אספני ישראליאנה נוספים). דוגמא משעשעת לאוסף פיקנטי, ולמעשה די אזוטרי ונדיר בעליל, מצאתי בביתו של פרופ' שאול לדני. מדובר בשעונים שהם גם קופות חיסכון. ללדני יש מאות אוספים, אבל את זה הוא מחבב במיוחד ולכן גם מבליט אותו בדירתו.
הכרתי זוג שאוספים מודעות-אבל מצחיקות - כלומר כאלה שנפלה בהן טעות או שניסוחן מביך. האלבום שבו נשמר האוסף מהווה כלי יעיל עבורם לוויסות חרדת המוות וליצירת אווירה רגועה ומשעשעת כאשר מגיעים לדירתם אורחים חדשים. אספנים רבים הופכים את האוסף שלהם מבנאלי לייחודי באמצעות השגת פריטים נדירים. פריטים כאלה מחדדים את תחושת הדריכות בתהליך החיפוש ("הציד"), מעלים את רמת הריגוש ומשפרים את סמל הסטטוס האספני ואת הדימוי העצמי של האספן, שהצליח להשיג את מה שאין לרוב האספנים בתחומו.
בין האקלקטי לממוקד
רוב האספנים מתמקדים בתחום אחד או שניים של איסוף, אבל יש אספני-על שמתמקדים בנושא אחד בלבד ובונים סביבו אוסף עשיר במיוחד. רובם מוכרים לקהילת האספנים בתחום הספציפי הזה ומהווים מודל ואוטוריטה אספנית. שתי דוגמאות לסוג כזה של אספנים בישראל הן: מיקי אנגל, אספן של חפיסות סיגריות, ופדרו זוניגה, אספן של תוויות מזוודה של בתי המלון.
לעתים ההתמקדות היא בקטגורית משנה של הז'אנר. למשל, בתקופה מסוימת, יצרן מסוים, סוג מסוים של מוצרים וכדומה. מחזיקי מפתחות הם דוגמא לאוסף שכיח ובנאלי למדי מבחינת הרעיון (הכותרת), בין השאר משום שיוצרו המונים כאלה ויחסית קל לאסוף אותם. אבל יש אספנים שהפכו את אוסף מחזיקי המפתחות שלהם לייחודי באמצעות התמקדות והתמקצעות. למשל, במחזיקי מפתחות של חמסות או של כלי נשק.
בין האצבעון למשאית
מטבע הדברים רוב האוספים הפרטיים הם של פריטים קטנים, לעתים מיניאטוריים. את החפצים ההיסטוריים הגדולים אוספת בדרך כלל המדינה (במוזיאונים), סוחרי העתיקות הגדולים והחקלאים, שמקצתם מחזיקים ברשותם מגרשים ומחסנים רחבי ממדים, שמאפשרים אחזקת פרטי אספנות גדולים (כגון, כלי רכב, מיכון חקלאי ותעשייתי, ריהוט עתיק ועוד).
בין הלוקלי לגלובלי
רוב האוספים בעולם כוללים חפצים, תמונות וצילומים מתחום האמנות, הילדות, חפצי הבית והנוי, התעמולה, הפרסום והבידור (רשימת פריטי האספנות בויקיפדיה כוללת 16 קטגוריות).
לכל חברה ותרבות יש את ההיסטוריה שלה, הזיכרונות שלה והדגשים הערכיים שלה. לכל אלה יש השפעה על סוגי האוספים השכיחים באותה חברה. עם זאת, בעולם האספנות הכללי יש ז'אנרים פופולריים במיוחד. כלומר, כאלה שתמצא כמעט בכל מדינה:
בולים, שטרות, גפרורים, שעונים, מטבעות, כלי נשק, כלי רכב, מיניאטורות, כרטיסים מסוגים שונים, עטים, אולרים וסכינים, מציתים, גלויות, בובות, פרסומות, מפיות ועטיפות מסוגים שונים (מסטיקים פופולאריים במיוחד), ריהוט וחפצי נוי עתיקים, צילומים, ציורים, כרזות, פסלים ותמונות, צעצועים ומשחקים, דרגות סמלים ותווי יחידה צבאיים, מקטרות, מאפרות, כוסות בירה, שקיות תה, מותגים, ספרי זיכרונות, משחקים, תכשיטים, כלי עבודה, כפיות, קופסאות שונות (גפרורים, סיגריות וכו'), גלויות, ספרים מסוגים שונים, אריזות, מפתחות ומנעולים, מחזיקי מפתחות, סיכות מסוגים שונים, מצתים, אבנים ומינרלים שונים, מקלות הליכה, כוסות וכוסיות, צלחות וכלי בית אחרים, בקבוקים ובקבוקונים, הזמנות לאירועים חגיגיים (חתונות, ימי הולדת, מסיבות וכו'), חתימות, דגמי הרכבה מסוגים שונים (מטוסים, אוניות, מכוניות וכדומה), פריטים הקשורים בידוענים, וכמובן צמחים ותבלינים.
לעיתים האוסף הוא בינלאומי באופיו (איסוף פריטים מרחבי העולם) ולעיתים בעל אוריינטציה מקומית (חפצים המאפיינים קבוצה מסוימת או מקום מסוים). אוספים עם הקשר מקומי עשויים להוות חלון ראווה חשוב וססגוני להיסטוריה ולסוציולוגיה של התרבות הלאומית – ולכן הם מככבים בחנויות, גלריות, מוזיאונים ותערוכות.
בין הנשי לגברי
אף שידוע שיכולת ההבחנה הוויזואלית משוכללת יותר בקרב נשים ולמרות שהן חובבות אביזרי קישוט (accessories), משום מה רוב האספנים בעולם הם ממין זכר. חייבים לסייג שאין סטטיסטיקה רשמית בעניין זה (ההערכה הרווחת היא שכ-80 אחוז הם גברים), אבל ביקור בפורומים של אספנות ברחבי העולם לא מותיר ספק רב באשר לבולטות המגדרית של הגברים (למעט סוגים מאד ספציפייים של אספנות דקורטיבית).
אולי זה קשור לאגו הגברי ("האוסף שלי גדול יותר") ואולי לדחף התחרותי הטבוע בגברים ובכמיהתם לכוח ולשליטה.
מיתוס המתהלך בין אספנים וחובבי ענתיקות מספר על אספן ספרים עתיקים, שהתהדר בספר עתיק נדיר במיוחד. יום אחד נודע לו שקיים עוד ספר תאום לזה שלו. הוא עשה מאמצים כבירים לשכנע את הבעלים, איזה לורד זקן, שימכור לו את הספר. מסע השכנועים נמשך זמן רב ודרש גיוס של סכומי כסף גדולים. לבסוף משאלתו הוגשמה, אבל ברגע שהעסקה הסתיימה, השליך הקונה את הספר לאש ואמר: עכשיו בעולם כולו רק לי יהיה העותק היחיד של הספר הזה ( 52 ,Pearce, 1992).
ויש כאן כנראה עוד הסבר: כפי שציינו לעיל, האספנות מעניקה לאנשים זהות ומעמד חברתי, שהם כנראה חשובים יותר לגברים. רוב האנשים המבוגרים - וגברים כנראה יותר מנשים - חשים אכזבה ותסכול בחייהם. שאיפותיהם הגבוהות לא הוגשמו וחלומם לבלוט ולהתפרסם התרסק על קרקע המציאות. האספנות יכולה להציע תחליף ופיצוי מיידי - דימוי עצמי גבוה ומעמד חברתי ללא צורך בתואר רשמי בבחינות פורמליות ובמסלול התקדמות סיזיפי במעלה המדרג. "קריירת האספן" היא במובן זה אחת הקריירות המשתלמות ביותר להשקעה.
"פגשתי פעם משהו שהיה גם צייר, וגם כתב ושר אבל הוא לא היה הכי טוב בתחומו ולכן הוא היה לרוב מתוסכל וברגע שהוא התחיל לאסוף משרוקיות, הוא לבש את הכובע של האספן והדביק על עצמו כותרת של 'האספן הכי גדול של משרוקיות' רק אז הוא חש מבסוט מעצמו. ברגע הוא הפך להיות מספר אחד. וכמובן שברגע שאתה מתחיל לאסוף משהו ביזארי זה מאד קל להיות מספר אחד. אצל גברים זה כנראה, יותר חשוב להיות מספר אחד, ואילו אצל נשים ברגע שיש להן משפחה וילדים – מדובר בתואר שמספק אותן. לגברים אם אין להם טייטל מכובד מתוקף עבודתם, הם מרגישים חוסר שאותו הם מחפשים למלא" (עופרה מדיסקר, בעלת חנות לפרטי אספנות בראיון אצל אבן האזל, 2020).