top of page

אספנות ישראלית - חלק א

מחבר: עוז אלמוג, 2022 (כל הזכויות שמורות)


חדר אוצרות

הדחף לאסוף חפצים ולשמרם מובנה בנפש האדם, ולכן אוספים מסוגים שונים לוקטו ונשמרו כבר משחר האנושות. כידוע, הפרעונים נקברו עם אוסף חפציהם האישיים שנועד לשקף את עושרם הרב ואת נוף חייהם. לימים, כאשר נפתחו הקברים על ידי הארכיאולוגים, התגלתה תמונה מרהיבה של תרבות המלוכה במצרים העתיקה.


איסוף שיטתי ומאורגן של פריטים מעולם החי והצומח, הגיאולוגיה, האתנוגרפיה, הארכיאולוגיה, הספרות ואמנות, החל להתפתח בעולם בעיקר עם התפתחות האמנות והמדע המודרניים. ניצני התופעה היו הספריות הציבוריות והפרטיות ומאוחר יותר גם "חדרי האוצרות" בבתי האצולה - בתרגום אחר: "חדר הפלאות", "חדר המוזריות", "חדר אטרקציות", או "חדר הקוריוזים" (Cabinet of curiosities, Wikipedia). האוספים שימשו את בעליהם לצורך קישוט הדירה/ארמון, השקעה כספית וחיסכון (בדומה לריהוט, ציורים ופסלים), הפצת סמלי סטטוס מעמדיים ולעתים גם כבסיס מדעי למחקר והגות על נפלאות העולם.


חדר האוצרות הגדול הראשון שנפתח לציבור (1630), תמורת דמי כניסה סמליים, היה האוסף של משפחת טריידסקנט (Tradescant). הוא כונה "הקשת של טריידסקנט" והוצג בביתם בלונדון. האוסף כלל מוצגים בוטניים וזואולוגיים, כלי נשק, תלבושות, תכשיטים ויצירות אמנות דתית.


מבחינה אבולוציונית, חדרי האוצרות היו גורם חשוב בהתפתחות האמנות המודרנית, המסעות לגילוי צפונות הטבע והתרבות האנושית לגווניה, ולהתהוות המוזיאונים והגלריות בעולם המודרני.


בעקבות מהפכות המדע, התחבורה וההשכלה והופעת מדינת הלאום, גדלו מספר וסוגי האוספים. הם יצאו בהדרגה מחזקתם הבלעדית של הכנסייה והמלכים ועברו בהדרגה לחזקת מוסדות המדינה (בעיקר למוזיאונים הממלכתיים והאוניברסיטאות). גם רמת התיעוד והשימור עלתה, ובמקביל התפתחה מסורת עשירה של תצוגה והנגשה לציבור (ספרים, צילומים, שרטוטים, תערוכות, חנויות, גלריות וכדומה).


התפתחות התעשייה המודרנית והערים הגדולות הצמיחה מגוון חסר תקדים של מוצרי צריכה ואיתם גם סוחרים וקונים שהפכו את האיסוף השיטתי של פריטים היסטוריים ואמנותיים לתחביב נפוץ. אחת הדוגמאות הבולטות הוא ג'ון פִּירְפּוֹנְט מורגן - בנקאי מיליארדר אמריקאי אשר שלט בכלכלה האמריקאית בשנים המעצבות שבין תום מלחמת האזרחים האמריקנית לערב מלחמת העולם הראשונה. הוא היה אספן נלהב של חפצי אמנות, ספרים ואבני חן. רבות מהיצירות שאסף נתרמו על ידו למוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, שמורגן היה נשיאו ונמנה עם מייסדיו.


מאפייני הפריט האספני

באופן עקרוני כל חפץ היסטורי הוא בעל פוטנציאל להפוך לפריט מוזיאוני ולחלק מאוסף. עם זאת, רוב פריטי האספנות (Collectibles באנגלית) ממלאים לפחות חלק מהקריטריונים הבאים:

א. החפץ נדיר (אין רבים כמוהו, אם בכלל). נדירות של חפצים נוצרת ממספר סיבות: (1) הוא נעשה בעבודת יד או באמצעות מיכון יוצא דופן. (1) מעטים כדוגמתו יוצרו במקור. (3) מחיר הפריט יקר. (4) במהלך השנים התמעטו החפצים מסוגו (לעתים קרובות דווקא חפצים שהיו בזמנם בשימוש שכיח נעלמים מהנוף בשל שינויים טכנולוגיים ואחרים). (ה) החפץ נוצר כתוצאה מטעות או תקלה נדירה. דוגמא בולטת לכך הן המטבעות. בעולם קיימות אגודות אספנים שמתמחות במטבעות עם טעויות. מטבע הדברים ככל שהתקלה נדירה יותר כך הפריט האספני נעשה מבוקש ויקר יותר (ראו למשל: חורש, 2016).


ב. לחפץ נלווית סמליות יוצאת דופן או ערך חד פעמי. כך למשל, ספרים שיצאו במהדורה ראשונה או עותקים שנחתמו על ידי הסופר.


ג. החפץ משקף ערכים ותפישות שעברו מהעולם, ולכן במקרים רבים גם מעורר געגועים.


ד. חפץ אספני לרוב מספר סיפור היסטורי פיקנטי (אישי או קולקטיבי) או ממחיש תופעה חברתית חשובה ומסקרנת.


ה. החפץ האספני משקף לרוב תקופה שמעוררת רגשות עזים, חיוביים או שליליים. למשל, כלי נשק ששימש לוחמים בעת קרב או בגדים של אדם נערץ שהלך לעולמו.


ו. רבים מחפצי האספנות מעוררים חיוך או גיחוך בשל מרחק הזמן. למשל, כרזות של תעמולה או הוראות הפעלה של מכשיר שיצא משימוש.


ז. לחפצי אספנות רבים יש ערך אסתטי ייחודי. למשל, חפצים שימושיים שאוירו בגרפיקה של טרום עידן המחשב, בגדים או כובעים שנתפרו בעבודת יד או חפצי נוי שנעשו בידי חרשים-אמנים ולא באמצעות מכונות חשמליות.


ח. חפץ אספני הוא במקרים רבים כזה שהיה טרוויאלי/בנאלי (בעל משמעות זניחה) בעת צריכתו וככזה מהווה "תוואי לוואי" על צירה זמן. רוב האנשים לא נתנו את הדעת עליו ועל צריכתו בזמן אמת, ולכן מופתעים לימים מהשתמרותו. במובן זה החפץ הוא סוג של צילום מצב או הקפאה בזמן - בדומה לתמונה.

מאוסף פריטי הישראליאנה של מודי ברכה, מעגן מיכאל


מאפייני האוסף ההיסטורי

א. "אוסף היסטורי" כולל בדרך כלל חפצים ישנים שלא לוקטו למטרה שימושית כלשהי, אלא כדי "שיהיו שלך" ולרוב גם לצורכי התבוננות עצמית ו/או תצוגה.


ב. רוב האוספים כוללים חפצים מאותה משפחה (קטגוריה) שיוצרו במגוון ווריאציות: בעיצובים גרפים, צבעים וגדלים שונים, על ידי יצרנים שונים ומשנות ייצור שונות. למשל מחזיקי מפתחות, גפרורים, חנוכיות וכדומה.


ג. רוב האספנים מחזיקים ברשותם מספר פריטים כפולים שמאפשרים להם חליפין עם אספנים אחרים. הרזרבות הללו מתפקדות כמעין מטבעות בשוק החליפין האספני.


ד. אוספים רבים מבוססים על מוצרים שנבנו מלכתחילה על ידי היצרן כסדרות (לעתים במטרה פרסומית) - מה שמגביר את המוטיבציה בקרב האספנים להשיג את כל חלקי הסדרה. הדוגמא המוכרת ביותר היא אלבומי קלפים.


ה. בתחום השימור והאספנות נהוג להבחין בין שלוש קטגוריות: ענתיקות (פריטים בני 100 שנים ויותר), וינטג' (פריטים בני 40-100 שנים) וחפצי אספנות (פריטים בני לפחות 10 שנים). חשוב לציין שמדובר בפריודיזציה כללית בלבד ובמקרים רבים קשה לעשות את ההבחנה בין ענתיקות לחפצי אספנות (לרוב הם גם נמכרים באותן חנויות).


אמנות גבוהה ואמנות עממית

ההבחנה האירופאית המסורתית בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה" (או "עממית") הולכת ומיטשטשת במאה השנים האחרונות מסיבות ערכיות ומקצועיות (פילוסופיות, סוציולוגיות וכו'), בד בבד עם העלמות תרבות "המעמד העליון" (האריסטוקרטי). גם ההבחנה בין "אמנות גבוהה" (או "אנינה") לבין אמנות עממית ("זולה") כבר מזמן אינה חדה וברורה.


עם זאת, בהיבט האספני אפשר עדיין לעשות הבחנה סוציולוגית בין חפצי אמנות שנועדו מראש לתצוגה בגלריות ומוזיאונים (נעשו בידי אמנים) לבין חפצים שימושיים (שיוצרו בידי חברות מסחריות) שלהם רק נלווה ערך אסתטי-דקורטיבי (הערה: בתיאוריות האסתטיות שהתפתחו בעולם העתיק, האמנות הגבוהה ביותר הייתה זו שאיפשרה ביטוי מלא לדמיונו של האמן, ללא כל הגבלה פונקציונלית).


בניגוד לעולם האספנות של יצירות האמנות, שלו חוקים וכללים משלו ושבו למומחים (בעלי המקצוע) ולאוצרים תפקיד מרכזי, עולם האספנות של חפצי היומיום הרבה יותר פתוח ומזמין. לא מעט חפצי אספנות ששייכים לעולם הזה הם מה שמכונה בשפה עממית "שמונצעס" ו"פיצ'יפקס", כלומר חפצי אווירה - אותם חפצים קטנים שאדם קונה לאו דווקא בשביל להשתמש בהם, אלא יותר בשביל להיות מוקף בהם וליהנות במחיצתם.


למעשה, כשמדובר באמנות העממית, סוג הקסם של היצירות הוא במקרים רבים דווקא בקיטש ובשמאלץ החינני והתמים שהם מבטאים (כמו אמנות נאיבית ופרימיטיבית). הערה: תמימות אינה בהכרח משהו חיובי. לעתים קרובות היא תוצאה של עיוורון שמאפשר לכוחות הרשע והרוע לשלוט בנו.


הקסם של המתכלה

אוספים רבים מורכבים מחפצים בעלי אופי ארעי-חולף, כלומר עם פוטנציאל גבוה של התכלות מהירה (נזרקים לפח האשפה). חפצים כאלה משתייכים לקטגוריה המכונה בשפה המקצועית אֵפֵמֵרָה. המושג אֵפֵמֵרָה (Ephemera) מתייחס בעיקר ליצירות כתובות או מודפסות שאינן מיועדות במקור להישמר ולרוב מושלכות לאחר השימוש לפח האשפה (רק מועטות שורדות). מקורו של המושג ביוונית והוא מורכב משתי מילים: "אף" שמשמעותה - בשביל, או עבור, ו"מרה" שמשמעותה יומי. כלומר פריטים לשימוש חד פעמי. דוגמאות לסוגי אפמרה הן: תלושים, מודעות, כרזות, תוויות, הזמנות לאירועים, כרטיסי ביקור, כרטיסי ברכה, גלויות, מכתבים, סטיקרים, כרטיסי אוטובוס, עלונים, גלויות, פוסטרים ועוד. בשנים האחרונות נכללים תחת הגדרת האפמרה גם חומרים אודיו-ויזואליים שלא נועדו מראש להישמר, כגון הודעות קוליות או פרסומות דיגיטליות.

תלוש לחלוקת קרח. אוסף אברהם לפה
תלוש לחלוקת קרח. אוסף אברהם לפה

בעבר, נאספו חומרי אפמרה בעיקר על ידי אנשים פרטיים שפיתחו אוספים, לעתים אזוטריים. בשנים האחרונות מקדישים ספריות וארכיונים ברחבי העולם מאמצים רבים לאיסוף חומרי אפמרה ולדיגיטציה שלהם (כולל הנגשה לציבור), מתוך הבנה שחומרים אלו משמרים ומספרים את היסטוריית היומיום וההוויה התרבותית. כך למשל: אוסף האפמרה של הספריה הלאומית האוסטרלית, אוסף האפרמה של הספריה הלאומית הצרפתית ואוסף האפמרה של הספרייה הלאומית הספרדית. ראוי לציון מיוחד הארכיון הפרטי GG באטלנטה, ג'ורג'יה, שמחזיק אוסף אפמרה עשיר במיוחד בתחום הספנות, האופנה, האוכל ועוד.


בעולם פועלות גם מספר אגודות של שימור והנגשה של חומרי אפמרה. כך למשל: האגודה הבינלאומית לאפמרה (The Aphemera Society); אגודת האפמרה של אוסטרליה (Ephemera Society of Australia); אגודת האפמרה של ניו-זילנד (New Zealand Ephemera Society); אגודת האפמרה של אמריקה (Ephemera Society of America).


הספרייה הלאומית אוצרת בתוכה ככל הנראה את אוסף האפמרה הגדול ביותר בישראל. הוא מכיל מאות אלפי ניירות, מסוגים שונים, המתעדים את החברה הישראלית. בשנים הקרובות מתכננת הספרייה להרחיב את אוספי האפמרה שברשותה ולכלול אפמרה יהודית מרחבי העולם ואפמרה ישראלית ממגוון רחב יותר של תרבויות בישראל. לצורך זה הוכרז פרויקט מיוחד שזכה לכינוי "מסע בזמן", עם הקול קורא הבא:

"מי מאיתנו אינו מעוניין לצאת מדי פעם למסע בעולמם של סבא וסבתא בארץ ישראל של ימי התורכים, בתקופת המנדט או בעשורים הראשונים למדינה? בדרך כלל אנו עושים זאת בעזרת ספרים או סרטים המספרים על התקופה, אלא שסרטים אינם מספקים לנו תמונה אותנטית של העבר. המידע שבהם הוא מעובד, והוא אינו יכול לספק מבט בלתי אמצעי על חיי היום-יום ועל אופייה של רשות הרבים הישראלית. שיקוף מהימן יותר של רוח התקופה עשויה לספק העיתונות בת הזמן. אולם כידוע לכולנו, כל עיתון, מגוון ודינמי ככל שיהיה, מוסר בידינו את זווית המבט המסוימת שלו על דפוסי ההתנהגות החברתיים והתרבותיים. מבט אותנטי ובלתי אמצעי של ממש יכולה לספק עבורנו האֵפֵמֵרָה. פרויקט "מסע בזמן" נועד לאסוף פריטי אפמרה ישראלית, לסרוק אותם ולהנגישם באופן חופשי לציבור הרחב. הפרויקט מבוצע במימון קרן ארקדיה. פרויקט "מסע בזמן" אינו מיועד לשתף את הציבור הרחב רק בפירותיו, אלא דוגל בשיתוף הציבור ובהסתייעות בו גם במהלכו. אנו קוראים לבעלים של אוספי אפמרה לשלוח את אוספיהם אל הספרייה הלאומית או לפנות אלינו כדי לסרוק אותם, וכן לסייע לספרייה הלאומית גם באיסוף מידע על אוספים כאלה. אנו קוראים למי שתיעוד החברה הישראלית ותרבותה קרובים לליבם להשתתף גם באיסוף השוטף של אפמרה בת-זמננו בספרייה הלאומית. בהמשך הפרויקט גם נפנה אל מתנדבים בבקשה לסייע בתיאור פריטי האפמרה שיועלו לרשת במסגרת הפרויקט, במטרה לנצל את הידע הרב שבידי הציבור על כל שדרותיו." (מתוך אתר הספרייה הלאומית).
באדיבות הספריה הלאומית
באדיבות הספריה הלאומית

לפני שני עשורים עלתה חשיבותם של חומרי אפמרה לתודעה הציבורית והתרחב הדיון סביב מעמדם של הפריטים הללו בתרבות השימור הלאומית והמקומית. בשנת 1990, בוועידה השנתית של אגודת הארכיונאים של אונטריו (קנדה), הוקדש מושב לנושא "אפמרה כמסמך ארכיוני". גם באיגוד הישראלי לארכיונאות התרחב לאחרונה השיח סביב הנושא.


כך למשל במידעון האיגוד שיצא לאור ב-2018 עלו לדיון בין השאר השאלות והדילמות העקרוניות הבאות:

"חומרי אפמרה רבים נמצאים אצל אספנים "משוגעים לדבר" - האם מקומם של אוספים כאלו בארכיון ? מה אנחנו עושים כשמזדמן לפתחנו אוסף שכזה? למשל אוסף עטיפות מסטיקים, פחיות שימורים? האם יש לקבל אוספי אפמרה כמו שהם? האם יש לבצע תהליך של הערכה כמו בכל חטיבה מסורתית לפי הערך המעיד, המודיע, היסטורי או הארכיוני שלהם? האם להפריד את החומרים ולרשמם לפי צורתם הדיפלומטית (גלויות, עלונים, כרזות. ומה לגבי עקרון המוצא)? האם להוציא מתיקים חומרי אפמרה בעלי פורמט המתאים ולשמרם במיכלים יותר גדולים כגון ארון מיוחד לפורמטים גדולים (כידוע כאשר חומרים נשארים מקופלים בתיק עלול להיווצר נזק עקב הקיפול)? גלויות - האם להעביר לאוסף נפרד, האם גלויות נחשבות לתצלום או אם יש בהם מלל מדובר במכתב?"

המזכרות שלפני הסמרטפון

מזכרת היא חפץ שאדם מביא אתו בשובו מטיול, מסע או אירוע חברתי. הוא נועד להעצים ולשמר את החוויה, להזכיר נשכחות ולקשט את מקום המגורים. יש הרואים במזכרת גם סוג של צעצוע למבוגרים. אנשים אוספים לכל אורך חייהם מזכרות ממקומות, אירועים ואנשים שהיו חשובים להם (חגיגות משפחתיות, מלחמות, תחרויות ספורט, מופעי בידור ועוד). מטבע הדברים תעשיית התיירות בכל העולם היא היצרנית הגדולה ביותר של מזכרות מסוגים שונים. הן שרתו את הכלכלה והאמנות המקומית ומיתגו מקומות וקבוצות (בעיקר מדינות, ערים ועמים) על פני הגלובוס, באמצעות סט של דימויים ויזואליים אופייניים (לרוב צבעוניים וקיטשיים) - כגון מבנים היסטוריים ומונומנטליים, מפות, גלויות, פריטי פולקלור ואמנות מקומית. המזכרות נמכרות בעיקר בחנויות ודוכנים הפזורים באתרי הנופש והתיירות ברחבי העולם (בעיקר אתרים לאומיים ודתיים), בתחנות רכבת בינלאומיות ובשדות התעופה.

גלויה מתוצרת האחים אליהו. התמונה באדיבות דליה אליהו
גלויה מתוצרת האחים אליהו. התמונה באדיבות דליה אליהו

המזכרות מתאימות לעולם האספנות כמו כפפה ליד משום שמדובר במוצרים נאיביים שקוסמים להמונים (בצבעוניות ובמסרים הפשוטים), במגוון רחב (וריאציות רבות על אותם נושאים) ובחפצים שקל לשאת אותם במזוודה ולקשט בהם את הדירה. למעשה חלק גדול מהמזכרות מעוצב מראש באופן שיתאים לאספנים. כך למשל גלויות, מיניאטורות, תמונות ותבליטים שבחלקם האחורי מגנט המיועדים להצמדה למקרר, כלים כגון ספלים, כפיות, מאפרות, אצבעונים, פעמונים, מחזיקי מפתחות, כלי כתיבה ואביזרי אופנה ולבוש (חולצות טי, כובעים, סינרי מטבח, צעיפים ועוד).

חשוב לציין שתעשיית מוצרי הפלסטיק (בעיקר מסין) לצד התפתחות המדיום הדיגיטלי מחקו כמעט לחלוטין את תרבות המזכרות התיירותיות. באתרי התיירות ההמונים ברחבי העולם אפשר עדיין לראות בחנויות מהדגם הזה, אבל מדובר בשרידים לעולם שהולך ונעלם.

מימין לשמאל: מדריד, 2016; פריז 2014; קוולה (יוון) 2019. צילום: עוז אלמוג


הענף הגדול של איסוף מזכרות מכונה בשפה המקצועית "ממורביליה" (Murderabilia). הענף הזה כה התפתח בשנים האחרונות, עד שהוא כולל היום עשרות תחומים - מפריטים הקשורים בספורט ובצבא, דרך פריטים הקשורים בקולנוע וטלוויזיה ועד לפריטים הקשורים לנושאים אזוטריים ופיקנטיים כגון חפצים הקשורים למקרי רצח ידועים.

חלק מפריטי האספנות בתחום האפמרה והממורביליה הישראלית מבוסס על תעשיית המזכרות המקומית שצמחה כבר בסוף המאה התשע עשרה עם הפיכתו של חבל ארץ זה למוקד תיירות וצליינות בינלאומית. הקמת המדינה היהודית יצרה מאיץ להתפתחות תעשיית המזכרות הישראלית. הן נמכרו לאלפיהן לא רק באתרי התיירות החדשים, אלא גם כמתנה ליהודי התפוצות.


קיטש בשירות הסולידריות

חלק גדול, אם לא הגדול ביותר, מהאוספים בעולם נע סביב הזהות הלאומית והמקומית. זו אחת הדרכים שבה אנשים מתחברים לעברם הקולקטיבי, מתחזקים גאווה וסולידריות עממית, משמרים ומנחילים את ערכיהם ורגשותיהם לדורות הבאים. באופן פרדוכסלי העיסוק בלאומיות נעשה בשנים האחרונות פופולרי במיוחד בשל דעיכת הזהות הלאומית לטובת זהויות חליפיות (דתית, מקצועית, תחביבית, משפחתית ועוד). למעשה ככל שהעולם נעשה ביקורתי, ספקני וציני יותר כך הביקוש לחפצים הנאיביים, המשקפים עידן של רצינות תהומית ואמונה טוטאלית בצדקת הקולקטיב ומורי הדרך, עולה. זה לא מבטא רק ביקורת על ההווה וגעגוע לעבר אלא גם דרך להיפרד סופית מעידן ישן בתקופה של בין ערביים.

תערוכת "עצמאות 65", בית יד לבנים רעננה
תערוכת "עצמאות 65", בית יד לבנים רעננה

בין הבנאלי לאזוטרי

מגוון תחומי האספנות בעולם הוא כמעט אין סופי. אומרים שיש אספנים בעולם כמעט לכל דבר ולא אחת מפתיע לגלות מה אנשים בוחרים לאסוף.


רוב האספנים בעולם מסתפקים באוספים בנאליים ולא ממש אכפת להם שיש להם את מה שיש גם לאספנים אחרים. אבל יש גם רבים שמחפשים לעצמם יותר ייחודיות והיא מושגת בעיקר על ידי מציאת נושא (תמה/כותרת) לא מוכר לאיסוף. הרעיונות לאוסף יכולים להיות אזוטריים וביזאריים לחלוטין, ובמקרים רבים גם מאד משעשעים, יצירתיים ומעוררי השראה. הפיקנטיות של האוסף או של הפריט בתוכו היא חלק חשוב מסוד קסמו. היא מעידה בין השאר על היצירתיות של האספן/נית ולעתים גם על חוש ההומור שלו/ה.


הערה: האוספים והפריטים המעניינים ביותר הם גם המוזרים ביותר. אבל ברוב המקרים, מה שנראה לצופה מן הצד חד פעמי ונדיר - מסתבר בסוף כרעיון שעלו עליו קודם עוד כמה "משוגעים" ויזמים. לפני מספר שנים ראיינתי עורך דין יהודי מניו יורק בשם מרוין גולדמן, שמחזיק באוסף הגדול ביותר של פריטי "אל על". הוא סיפר לי על אחד הפריטים המיוחדים באוסף שלו: שקית הקאה בטיסה. ברגע הראשון חשבתי שזו בדיחה, אבל לאחר ששלף לי את הפריט מהמגירה שיבחתי אותו על ההברקה. אבל אז גולדמן גילה לי שלא רק שיש אספני אל על נוספים שמחזיקים בשקיות הקאה דמות, אלא שיש בעולם אגודה של אספני שקיות הקאה (של חברות שונות). התקשורת העולמית (וגם בישראל) אוהבת לדווח מדי פעם על אוספים פיקנטיים ואזוטריים. כך למשל בכתבה שסיקרה אספן מטקות, אספן נוצות ציפורים ואספן פוחלצים (מערכת נענע 10, 2014). ד"ר ירי רימון ז"ל סיפר לי שהאוסף הביזארי ביותר שראה מאודו הוא צנצנות עומדות על מדפים. הן נועדו לאסוף את טיפות הגשם הראשונות בעיר צפת בכל שנה ושנה. הוא עצמו החזיק ברשותו פריט אספני פיקנטי: קופסת שימורים לאוויר ארצישראלי (לימים נדהמתי לראות קופסה דומה אצל אספני ישראליאנה נוספים). דוגמא משעשעת לאוסף פיקנטי, ולמעשה די אזוטרי ונדיר בעליל, מצאתי בביתו של פרופ' שאול לדני. מדובר בשעונים שהם גם קופות חיסכון. ללדני יש מאות אוספים, אבל את זה הוא מחבב במיוחד ולכן גם מבליט אותו בדירתו.

אוסף קופות החיסכון/שעונים של שאול לדני
אוסף קופות החיסכון/שעונים של שאול לדני

הכרתי זוג שאוספים מודעות-אבל מצחיקות - כלומר כאלה שנפלה בהן טעות או שניסוחן מביך. האלבום שבו נשמר האוסף מהווה כלי יעיל עבורם לוויסות חרדת המוות וליצירת אווירה רגועה ומשעשעת כאשר מגיעים לדירתם אורחים חדשים. אספנים רבים הופכים את האוסף שלהם מבנאלי לייחודי באמצעות השגת פריטים נדירים. פריטים כאלה מחדדים את תחושת הדריכות בתהליך החיפוש ("הציד"), מעלים את רמת הריגוש ומשפרים את סמל הסטטוס האספני ואת הדימוי העצמי של האספן, שהצליח להשיג את מה שאין לרוב האספנים בתחומו.


בין האקלקטי לממוקד

רוב האספנים מתמקדים בתחום אחד או שניים של איסוף, אבל יש אספני-על שמתמקדים בנושא אחד בלבד ובונים סביבו אוסף עשיר במיוחד. רובם מוכרים לקהילת האספנים בתחום הספציפי הזה ומהווים מודל ואוטוריטה אספנית. שתי דוגמאות לסוג כזה של אספנים בישראל הן: מיקי אנגל, אספן של חפיסות סיגריות, ופדרו זוניגה, אספן של תוויות מזוודה של בתי המלון.


לעתים ההתמקדות היא בקטגורית משנה של הז'אנר. למשל, בתקופה מסוימת, יצרן מסוים, סוג מסוים של מוצרים וכדומה. מחזיקי מפתחות הם דוגמא לאוסף שכיח ובנאלי למדי מבחינת הרעיון (הכותרת), בין השאר משום שיוצרו המונים כאלה ויחסית קל לאסוף אותם. אבל יש אספנים שהפכו את אוסף מחזיקי המפתחות שלהם לייחודי באמצעות התמקדות והתמקצעות. למשל, במחזיקי מפתחות של חמסות או של כלי נשק.

מאוסף הדי אור
מאוסף הדי אור


בין האצבעון למשאית

מטבע הדברים רוב האוספים הפרטיים הם של פריטים קטנים, לעתים מיניאטוריים. את החפצים ההיסטוריים הגדולים אוספת בדרך כלל המדינה (במוזיאונים), סוחרי העתיקות הגדולים והחקלאים, שמקצתם מחזיקים ברשותם מגרשים ומחסנים רחבי ממדים, שמאפשרים אחזקת פרטי אספנות גדולים (כגון, כלי רכב, מיכון חקלאי ותעשייתי, ריהוט עתיק ועוד).


בין הלוקלי לגלובלי

רוב האוספים בעולם כוללים חפצים, תמונות וצילומים מתחום האמנות, הילדות, חפצי הבית והנוי, התעמולה, הפרסום והבידור (רשימת פריטי האספנות בויקיפדיה כוללת 16 קטגוריות).


לכל חברה ותרבות יש את ההיסטוריה שלה, הזיכרונות שלה והדגשים הערכיים שלה. לכל אלה יש השפעה על סוגי האוספים השכיחים באותה חברה. עם זאת, בעולם האספנות הכללי יש ז'אנרים פופולריים במיוחד. כלומר, כאלה שתמצא כמעט בכל מדינה:

בולים, שטרות, גפרורים, שעונים, מטבעות, כלי נשק, כלי רכב, מיניאטורות, כרטיסים מסוגים שונים, עטים, אולרים וסכינים, מציתים, גלויות, בובות, פרסומות, מפיות ועטיפות מסוגים שונים (מסטיקים פופולאריים במיוחד), ריהוט וחפצי נוי עתיקים, צילומים, ציורים, כרזות, פסלים ותמונות, צעצועים ומשחקים, דרגות סמלים ותווי יחידה צבאיים, מקטרות, מאפרות, כוסות בירה, שקיות תה, מותגים, ספרי זיכרונות, משחקים, תכשיטים, כלי עבודה, כפיות, קופסאות שונות (גפרורים, סיגריות וכו'), גלויות, ספרים מסוגים שונים, אריזות, מפתחות ומנעולים, מחזיקי מפתחות, סיכות מסוגים שונים, מצתים, אבנים ומינרלים שונים, מקלות הליכה, כוסות וכוסיות, צלחות וכלי בית אחרים, בקבוקים ובקבוקונים, הזמנות לאירועים חגיגיים (חתונות, ימי הולדת, מסיבות וכו'), חתימות, דגמי הרכבה מסוגים שונים (מטוסים, אוניות, מכוניות וכדומה), פריטים הקשורים בידוענים, וכמובן צמחים ותבלינים.

לעיתים האוסף הוא בינלאומי באופיו (איסוף פריטים מרחבי העולם) ולעיתים בעל אוריינטציה מקומית (חפצים המאפיינים קבוצה מסוימת או מקום מסוים). אוספים עם הקשר מקומי עשויים להוות חלון ראווה חשוב וססגוני להיסטוריה ולסוציולוגיה של התרבות הלאומית – ולכן הם מככבים בחנויות, גלריות, מוזיאונים ותערוכות.

מאוסף מרגלית עקביא
מאוסף מרגלית עקביא

בין הנשי לגברי

אף שידוע שיכולת ההבחנה הוויזואלית משוכללת יותר בקרב נשים ולמרות שהן חובבות אביזרי קישוט (accessories), משום מה רוב האספנים בעולם הם ממין זכר. חייבים לסייג שאין סטטיסטיקה רשמית בעניין זה (ההערכה הרווחת היא שכ-80 אחוז הם גברים), אבל ביקור בפורומים של אספנות ברחבי העולם לא מותיר ספק רב באשר לבולטות המגדרית של הגברים (למעט סוגים מאד ספציפייים של אספנות דקורטיבית).


אולי זה קשור לאגו הגברי ("האוסף שלי גדול יותר") ואולי לדחף התחרותי הטבוע בגברים ובכמיהתם לכוח ולשליטה.

מיתוס המתהלך בין אספנים וחובבי ענתיקות מספר על אספן ספרים עתיקים, שהתהדר בספר עתיק נדיר במיוחד. יום אחד נודע לו שקיים עוד ספר תאום לזה שלו. הוא עשה מאמצים כבירים לשכנע את הבעלים, איזה לורד זקן, שימכור לו את הספר. מסע השכנועים נמשך זמן רב ודרש גיוס של סכומי כסף גדולים. לבסוף משאלתו הוגשמה, אבל ברגע שהעסקה הסתיימה, השליך הקונה את הספר לאש ואמר: עכשיו בעולם כולו רק לי יהיה העותק היחיד של הספר הזה ( 52 ,Pearce, 1992).


ויש כאן כנראה עוד הסבר: כפי שציינו לעיל, האספנות מעניקה לאנשים זהות ומעמד חברתי, שהם כנראה חשובים יותר לגברים. רוב האנשים המבוגרים - וגברים כנראה יותר מנשים - חשים אכזבה ותסכול בחייהם. שאיפותיהם הגבוהות לא הוגשמו וחלומם לבלוט ולהתפרסם התרסק על קרקע המציאות. האספנות יכולה להציע תחליף ופיצוי מיידי - דימוי עצמי גבוה ומעמד חברתי ללא צורך בתואר רשמי בבחינות פורמליות ובמסלול התקדמות סיזיפי במעלה המדרג. "קריירת האספן" היא במובן זה אחת הקריירות המשתלמות ביותר להשקעה.


"פגשתי פעם משהו שהיה גם צייר, וגם כתב ושר אבל הוא לא היה הכי טוב בתחומו ולכן הוא היה לרוב מתוסכל וברגע שהוא התחיל לאסוף משרוקיות, הוא לבש את הכובע של האספן והדביק על עצמו כותרת של 'האספן הכי גדול של משרוקיות' רק אז הוא חש מבסוט מעצמו. ברגע הוא הפך להיות מספר אחד. וכמובן שברגע שאתה מתחיל לאסוף משהו ביזארי זה מאד קל להיות מספר אחד. אצל גברים זה כנראה, יותר חשוב להיות מספר אחד, ואילו אצל נשים ברגע שיש להן משפחה וילדים – מדובר בתואר שמספק אותן. לגברים אם אין להם טייטל מכובד מתוקף עבודתם, הם מרגישים חוסר שאותו הם מחפשים למלא" (עופרה מדיסקר, בעלת חנות לפרטי אספנות בראיון אצל אבן האזל, 2020).


ההבדלים המגדריים ניכרים גם במעמדו של האוסף בקן המשפחתי. על אודות המשולש הרומנטי של "אספן- אוסף-אשתו" הוצעו תילי תילים של תיאוריות. נשים רבות סובלות מהתחביב הממכר של בעליהן ולא אחת מתגלעים מחלוקות וריבים סביב בעיית המקום בדירה וההוצאות הכספיות המופרזות (בעיקר כשמדובר בדברים שנקנים ללא תועלת ממשית, זולת בעלות עליהם). יש מקרים (נדירים) בהן הנשים "נדלקות" על האוסף ומסייעות באיסוף. במקרה כזה האספנות עשויה דווקא לחבר ולהדק את הקשרים בין בני הזוג.


"אין ספק כי האוסף, גורם להרבה בעיות במשפחה. בדרך כלל האישה שונאת את זה. האוסף צובר אבק, גורם לבזבוז כספי, לעיתים נראה מטופש, ומצריך תשומת לב, אבל האספן אובססיבי ונראה כי אף אחד לא יעצור אותו בדרך. יש באמתחתי סיפורים רבים על אספנים המנסים להחביא את הפריטים אותם הם אוספים. לעיתים כשהאספנים היו מגיעים בליווי נשותיהם, הם לא היו קונים מחשש מה האישה תגיד. הפחד הנוסף של האספנים הוא שאחרי מותם הילדים יזרקו את כל האוסף ויתפטרו ממנו. וזאת מדוע? רוב ילדיהם של האספנים לא אהבו את האוסף ואפילו שנאו אותו, כי הילדים זכרו רק דבר אחד, האבא נתן תשומת לב לאוסף האהוב שלו והזניח את הילדים. חלק מהאספנים תורמים את האוסף לפני מותם, חלקם מוכרים אותו, חלקם כותבים צוואה בה הם רושמים לא למכור את האוסף". (עופרה מדיסקר, בעלת תחנות אספנות, בראיון איתה אצל אבן האזל, 2020).


ומה באשר לבחירה בתחום האיסוף? הבחירה הזו קשורה ככל הנראה גם כן למאפיינים מגדריים (מולדים ונרכשים). קשה למשל לדמיין אישה שתאסוף כלי נשק, סמלי צבא, עטים או מצתים ושיעור הגברים בקרב אספני האופנה ולבוש הוא נמוך.

מאוסף המדליות של יוני תורג'מן
מאוסף המדליות של יוני תורג'מן

הסקלה של "השיגעון"

קיימות שתי גישות עיקריות לאיסוף חפצים. גישה אחת גורסת שחשוב וכדאי לאסוף רק חפצים שיש להם ערך היסטורי או אסתטי בולט. הגישה השנייה גורסת שאפשר ורצוי לאסוף מכל הבא ליד (במגבלת המקום והיכולת). על פי גישה זו אין טעם לברור, הן משום שכל חפץ שיוצר בידי אדם מהווה חלק מההיסטוריה החברתית ומשקף את נשמת התרבות, והן משום שאין לדעת מה יהיה בעתיד חשוב ובעל ערך. כידוע, לעיתים קרובות דווקא החפץ הטריוויאלי והבנאלי מגלם סיפור היסטורי חשוב ונעשה לימים לבעל ערך אספני ומדעי.


בישראל קיימים מעט אספנים שקרובים לגישה השנייה. אחד הגדולים הוא מיכאל לוריא. הוא מחזיק ברשותו אוסף ישראליאנה עשיר (ולעתים משעשע) שכולל בין השאר מברשות שיניים, מסרקים, מסמרים וברגים, שקעי חשמל, בתי מנורות, מברשות בגדים, קולבים, מספריים, סבונים, מתלי כביסה ומטאטאים.


הסכנה בגישה הזו היא נפילה לבור הכפייתיות והעדר הבחנה בין עיקר לטפל. יתר על כן, בעולם מגה-תעשייתי, שבו מיוצרים מדי שנייה מיליוני מוצרים, בלתי אפשרי לשמר את הכל.

חממת האוספים של מיכאל לוריא
חממת האוספים של מיכאל לוריא

רוב האספנים מעדנים את דחפיהם, והאיסוף עבורם הוא בדרך כלל תחביב אמנותי ואינטלקטואלי נחמד. אחד מהאספנים הגדולים בארץ הגדיר זאת כך: "תראה לי עוד עיסוק בעולם שבו פריט שעולה חמישה שקלים מעורר כזאת תחושת אושר".


עם זאת, לעתים רחוקות הדחף הזה הופך לכפייתי ויוצא משליטה. בעולם הפסיכולוגיה נהוג להבחין בין אספן לאגרן. אגרנות היא סוג של הפרעה נפשית הגורמת ללוקים בה לאגור באופן בלתי נשלט וללא הבחנה, חפצים שונים שאין בהם שימוש - לרוב כאלה שהתבלו ואיבדו ערך פונקציונלי ואסתטי. אגרנים כפייתיים נוטים לאסוף (בעיקר מפחי רחוב) מכל הבא ליד: עיתונים, ספרים, בגדים ישנים, בקבוקים, גרוטאות, קופסאות שימורים, קרטונים, לוחות עץ, מוצרי חשמל שבורים, סמרטוטים ועוד. האומללים האלה נוברים בפחים ומאחסנים את "מציאותיהם" בכל חדרי הבית (כולל אמבטיה ושירותים), בערמות של ארגזים ושקים, ללא שום סדר והגיון פנימי. האגרן חווה קושי מתמשך להשליך או להיפרד מהחפצים שאסף בשל דחף פנימי "להציל אותם" או מפחד ממצוקה שתתלווה להשלכתם.


בניגוד לאספנים הרגילים, שהאיסוף עבורם הוא בגדר "שריטה" קלה וחיובית (רבים אפילו מתבדחים עם אחרים על ההרגלים המוזרים שלהם), אצל האגרנים מדובר במצוקה גדולה שגורמת לקשיי תפקוד מתמשכים, בזוגיות, משפחה ועבודה שמחייבת אבחון וטיפול מקצועי.


במקרים רבים המצב כה מחמיר עד שהדירה הופכת למחסן אחד גדול ועמוס לעייפה שקשה להתנייד בתוכו ולעתים גם למלכודת תברואתית עם מפגעי סרחון, מזיקים ונגעים מכל הסוגים והמינים. האגרן הכפייתי אינו מוטרד מהמפגעים הללו משום שהוא חי לצד חפציו כמסומם (ראו: 2008 ,Pertusa A., et al; אגרנות כפייתית, ויקיפדיה; איסוף יזום של חפצים מכל הבא ליד, מרכז המידע הישראלי לאגרנים כפייתיים).

יש להדגיש שבמציאות אין קו גבול חד שחוצץ בין אספנות לאגרנות ולמעשה מדובר ברצף שבקצהו האחד ההתנהגות נורמלית ובריאה ובקצהו השני הפרעה פתולוגית המופיעה בספרי הסיווג הפסיכיאטריים (שני הספרים המרכזיים לאבחון הם ה- Diagnostic and Statistical Manual DSM - או ICD – International Classification of Disease).

לא מעט אספנים יושבים על קו התפר האפור שבין שני הקטבים. הם אמנם לא אוספים פסולת ומייצרים מפגעי תברואה וסירחון, אבל אוגרים אלפי חפצים בארגזים שממלאים את הדירה והחצר בכל חלל ונישה אפשריים, ולכן גם גובים מהם מחיר של צפיפות ודוחק בתחום המגורים. התופעה הזו עלולה להיראות לאדם מבחוץ מוזרה ואף חולנית, על רקע העובדה שרוב פריטי האוספים אינם מהווים אמצעי דקורציה של הקן המשפחתי ורובם נותרים בתוך האריזות והקלסרים כאבן שאין לה הופכין. אגב, לא מעט אספנים שבדירתם ביקרתי סיפרו שקרה להם לא אחת שהם רכשו פריט אספני כלשהו מבלי שזכרו שבעצם כבר יש להם אחד כזה באוסף (למען האמת זה קורה לכל אחד מאתנו. חלק גדול מהקניות שאנחנו עושים נעשות בדחף של רגע ולצורך סיפוק מיידי - בדומה לצילום בסמרטפון או נשנוש חטיפים). למעשה עבור אספנים רבים אין לשימוש הפונקציונלי של האוספים שלהם שום משמעות זולת עצם קיומם. הם פשוט נהנים שהחפצים שהם אוהבים וקשורים אליהם רגשית נמצאים בחזקתם ולידם.


אם לסכם, רוב האספנים יודו שהאיסוף עבורם ועבור משפחתם הוא ברכה וקללה כאחד. מצד אחד זה עיסוק שמייצר תוכן ומשמעות רוחנית. מצד שני הוא מלווה בתחושה מטרידה ומביכה של התמכרות וחוסר אונים. לעתים גם במבוכה. כמו בכל היבט בחיים, המפתח הוא האיזון.


מניעי האספנות המקצועית

מהם המניעים שגורמים לאנשים מסוימים להקדיש חלק עצום מזמנם, מרצם וכספם בדיבוק משונה לכאורה של איסוף פריטים? רוב האספנים שנשאלים על הסיבה לתחביב המוזר שלהם מתקשים לספק תשובה עמוקה. מרביתם פשוט נשאבו לנושא והם מתמידים בו כי "כיף להם". אבל מטבע הדברים לעיסוק האינטנסיבי באספנות יש סיבות פסיכולוגיות וסוציולוגיות. להלן את העיקריות:


רכושנות

דחף הרכישה טבעי לכולנו ומספק צרכים פיזיים ונפשיים מגוונים, כגון גיבוש זהות, הגשמה עצמית, ביטוי יצירתי ופיצוי על חסרים. עוצמת הדחף שונה מאדם לאדם וקשורה לאופיו האינדיבידואלי ולחוויות שצבר. יש כאלה שהרכישה מתווכת יותר מבחינה שכלית (שקילה מדודה של אפשרויות) ויש שמונעים יותר מהרגש ומושפעים ממנגנון תעמולה ופרסום. באופן עקרוני, אנשים שאוהבים חידושים, אוהבים להישאר מעודכנים ואוהבים לגוון יגלו נטייה חזקה יותר לרכישות דחף. כמו כן צעירים נוטים לכך יותר מאשר מבוגרים שנאמנים למוצרים שלהם התרגלו.


"להיות אספן זה להיות רכושן. זה להיות 'שלי', 'שלי', 'שלי'. להיות אספן זה לאבד ערך לעולם מסביבך ולייצר אחד וירטואלי ששייך רק לך ולא לאף אחד אחר. האוסף הוא שלוחת האגו , כל פריטיו הם עדות להישגי העבר, ומאפשרים התרפקות עליהם. בהיעדר ערך לקיום הנוכחי, למציאות הבלתי מוגדרת, לכוח פנימי שלא ניתן להעמידו על מדף - אנו אוספים לשווא פיסות של גאוות עבר הצמודות לפנטזיות עתיד על האוסף שיושלם. האספן הוא תמונת מראה שלנו, של חברה צרכנית שיודעת שובע ואינה יודעת רוח. של חברה המייצרת בכוח משמעויות מתוך נהייתה האינסופית לאושר דימיוני". ("להיות אספן זה סבל". תגובה לכתבה: דור מישל. 4.2.2007. להיות אספן זה אושר עילאי, Ynet צרכנות).


בריחה והסחת דעת

האספנות מהווה עיסוק תובעני ששואב את האדם לתוכו, ובדומה לעיסוקים סוחפים וכפייתיים אחרים היא ממלאת לעיתים את הצורך בהסחת דעת, בהרגעת הנפש ובהבאת מזור לצער וכאב. לא במקרה רבים מתחילים לאסוף אחרי מות קרובים ומכרים, כמעין תהליך תרפויטי.


הזיקה לפריטי אספנות ישנים צופנת בחובה גם ערגה לתמים, לאיכותי, לאנושי ולנצחי. לפעמים, זוהי פשוט בריחה מהיום יום לעולם האתמול המוגן, לבועה הפרטית שמגינה מלחצי ומכאובי החיים.

לפנסיונרים ולסינגלים העיסוק הכפייתי בחפצים ממלא חלל שהתרוקן ומהווה פתרון יעיל לבדידות ולשעמום, בדומה למחרוזת התפילה המוסלמית (מִסְבַּחָה) שאותה ממוללים שוב ושוב באצבעות הידיים, או משחקי מחשב המודרניים הממכרים לקלידים ולמסך. האיסוף שואב אותך פנימה לתוך בועה, ומספק גם עניין וריגוש שלעתים חסרים בשגרת היומיום.


חשוב לציין כי סידור פריטי האספנות, כולל מיון וקטלוג, נעשה הרגל, בדומה לסידור וניקיון הבית. כידוע יש בהרגלים של סדר וניקיון אלמנט פסיכולוגי של יצירת יציבות ורוגע נפשי (בדומה לעיקרון ניכוש העשבים בבודהיזם).


הקושי להיפרד

לעיתים האספנות נובעת מהקושי להיפרד - בעיקר מתקופת ילדות ומקרובי משפחה שהיו ואינם. ב-2013 התפרסמה כתבה ב"דיילי מייל" הבריטי על פועל טקסטיל לשעבר בשם ג'ון קולינגווד, שמתגורר בעיירה ווסט ברידג'פורד שבמחוז נוטינגהאמשייר באנגליה. קולינגווד, יליד 1934, התגורר בדירה שרכשו הוריו ב-1925 ומאז שהם נפטרו (בשנות השישים) הוא סרב להכניס לבית חפצים חדשים. בראיון אתו אמר: "אם ההורים שלי היו נכנסים היום למטבח הם היו אומרים ששום דבר לא השתנה, זה נשאר אותו דבר בדיוק. יש לי עדיין את התנור של אימא, אני זוכר את הארוחות המדהימות שיצאו ממנו כשהייתי צעיר יותר. המקרר משנת 65' עדיין עובד. אני מרוצה מזה שהבית שלי מזדקן יחד איתי. אני לא רוצה לשנות כלום, אני רוצה לשמור על הכול בדיוק כפי שהוא עכשיו ואיך שההורים שלי והאחים שלי השאירו אותו" (גרמופון ומקרר מהסיקסטיז, 2013).

כלי הגילוח של אביו של האספן אריה רייכמן - ממוסגרים על קיר דירתו
כלי הגילוח של אביו של האספן אריה רייכמן - ממוסגרים על קיר דירתו

יצר האיסוף עובר במקרים רבים בירושה, בדומה מעט לאהדה לקבוצת ספורט. לכן העיסוק בו הוא סוג של שימור הקשר בין אם לבת ובעיקר בין אב לבנו.


ד"ר ירמיהו (ירי) רימון ז"ל, מגדולי האספנים בישראל, סיפר לי כיצד החל להתגבש האוסף שלו. אביו היה מהנדס שתכנן מספר בניינים בחיפה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. כאשר פסקה הבנייה, החל האב לאסוף חפצי אמנות היסטוריים. הוא לקח עמו את בנו להרצאות, מוזיאונים וחנויות ענתיקות. האהבה הזאת הוטבעה בנפשו של הינוקא והפכה לימים לתחביבו הגדול.

האספן ירי רימון ז"ל החזיק בחדר העבודה שלו את אוסף התמונות של אביו

העצמת חווית הדרך

איסוף חפצים בעלי ערך הוא גם אמצעי לליקוט מזכרות אישיות במסע החיים ובמובן זה הוא מוסיף להם ערך אינטלקטואלי ורגשי - בדומה לצילום. הוא הופך כל טיול לחוויה של גילוי (חיפוש "מציאות"), מחדד את החושים, טווה קשרים מפתיעים ומוסיף לחיים ממד של משמעות וחיוניות. הוא גם תורם לשימור הזיכרון הפרטי והקולקטיבי ולבניית הזהות ברמה האישית והקבוצתית. כאשר אדם אוסף משהו בדרכו, הוא זוכר טוב יותר את חווית הדרך.


אהבת ההיסטוריה

אספנות היא במידה רבה שילוב בין חיבה להיסטוריה וחיבה לחפצים. אבל בניגוד להיסטוריונים, שסוקרים מסמכי מקור, מעבדים ומסכמים את ממצאיהם במאמר או בספר, האספנים קשורים (באופן רגשי ואינטלקטואלי כאחד) דווקא ל"חומר הגלם" ההיסטורי המוחשי, בין אם זה מסמך ובין אם זה מוצר תיעודי אחר מהעבר. מדובר בחפצים מרגשים בעלי "אפקט נכיחה" (למשל, מכתב שמישהו כתב בכתב ידו או כרטיס אוטובוס שהיה בשימוש).

אספנים רבים מתארים את החיפוש אחרי פריטים חדשים לאוסף ואת ההתחקות אחר הרקע ההיסטורי של הפריטים שברשותם כמעין חווית בלשות. הדבר מאפיין במיוחד את האספנים המשכילים וחובבי המדע שאוהבים לקרוא חומר היסטורי ולהבין לעומק את החפצים הנדירים שברשותם.

רבים מהם, הפכו עם הזמן למומחים בתחומם ותרומתם למדע ההיסטוריה ולזיכרון הלאומי גדולה. כידוע ההיסטוריוגרפיה היא הרכבת פאזל משותף ולעתים הסיפור שמאחורי החפץ הקטן חשוב לא פחות מהערך הנוסטלגי שלו ותורם לפיצוח תופעה חברתית-היסטורית רחבה בהרבה.

יש וההתחקות אחר סיפורו של חפץ היסטורי מוביל לסיפור אנושי-משפחתי מרגש. כך לדוגמא היה עם קופסת גפרורים מלפני 100 שנה. נכדתו של אליהו גמבש, שנפל בשבי הבריטים בסיום מלחמת העולם הראשונה, חיפשה במשך עשרות שנים את מי שדאג לשלומו - חייל יהודי בצבא הממלכה. בזכות הקופסה שנתן לו בסיום המלחמה, התאפשר לה לפגוש את בתו. אז גם התברר כי במשך שנים גרו בשכנות בתל אביב מבלי להכיר זו את זו (זגריזק, 2017).


להשלים את הפאזל ולכבוש עוד פסגה

האספנות יוצרת אתגר - הן באיתור חפץ היסטורי בעל ערך חדש והן בפתרון החידה אודות מקורו ושוויו. מבחינה זו היא מזכירה את הדחף התחרותי של מטפסי ההרים לכבוש עוד פסגה, שהוא לעיתים "מטורף", ולרוב אצילי. ג'ורג' מאלורי, מטפס ההרים האגדי, שעמד בראש משלחת המחקר הבריטית השלישית לאוורסט, הסביר את תשוקתו לכבוש הרים גבוהים ברגליו (שגם הביאה למותו) באמרה הפשוטה והסמלית - "כי הם שם". גם האספן מחפש את הפריט הנוסף "כי הוא שם" ובמקרים רבים זה חיפוש שאינו מסתיים.

האספן ירי רימון ז"ל בוחן פריט אספני
האספן ירי רימון בוחן פריט אספני

ילדות נצחית

רבים מהאספנים שפגשתי העידו על עצמם ועל חבריהם כמי שסובלים "משריטה ילדותית" – אבל כזו שהם משלימים אתה ואפילו למדו לאהוב אותה. ואמנם, יש הטוענים שאספנים הם סוג של ילדים שעדיין לא התבגרו ולמעשה לעולם גם לא יתבגרו. הם חולמים להיות אינדיאנה ג'ונס, במסע אחר הגביע הקדוש, ולהגדיל את האוצרות שלהם עד אין קץ. אפשר שהדבר מתבטא גם בדחף (הילדותי בעליל) להחזיק בפריט אספני שאין לאחרים. יש שיאמרו שזה טוב ומיטיב להישאר "'קצת ילד".


"מי שמסתכל עלינו מבחוץ חושב שאנחנו לא נורמלים, אבל עבורנו כל האחרים הם לא נורמלים" (גלעד אוחנה, מנהל פורום אספנות ואוספים בתפוז. בתוך: לורן בלקין. 26.7.2012).

להציל את פינוקיו

בסיפור הילדים הקלאסי "פינוקיו: הרפתקאותיה של בובת עץ", נגר זקן ומרושש בורא בובת עץ שהופכת לבנו המאומץ. במידה מסוימת הסיפור הזה ממחיש את כמיהתו של האדם להחיות את צעצועיו (מוטיב שבא לידי ביטוי בספרים וסרטים נוספים) ואולי בעקיפין גם לשמר או להחיות את נשמת המתים. גם הדחף האספני מבטא אולי את הכמיהה לחיי נצח. מתקיימת כאן המחשבה התת מודעת שאם נשמור על חפצים אולי נשמר גם את נשמת האנשים (והחברה) שהחזיקו בהם.


אספנות היא אולי גם ביטוי עקיף של אלטרואיזם. האספן אמנם מציל מכלייה חפצים דוממים, אבל באופן סמלי הוא גואל אותם משכחה ומוות ועל כל פנים בורא בהם ייחוד. הדחף הזה מתגבר בעולם של מוצרים חד פעמיים שיוצרו בפס ייצור המוני ומשדרים ניכור וחוסר ערך.


"בובה, קופסה, דיסק, תיק, מכונית, בקבוק, ספר - אנחנו מוקפים בהם, פרסומות מרצדות מזמינות אותנו לרכוש עוד כמותם, יש לנו הרבה מהם - חפצים. סליחה, לא חפצים - מוצרים. שיוצרו מתישהו, ככל הנראה במפעל, עמדו דום במרווחים שווים והגיחו לאוויר העולם על פס נע. בחברה של שפע וצריכה בלתי פוסקת, אין כבר ערך אמיתי לבובה ספציפית בחנות או לקופסה מעוטרת - עד שפריט בר מזל מגיע לידיו של אדם שמעניק לו משמעות חדשה והופך אותו לחלק מהאוסף הפרטי שלו. "פריט אספנות" זה התואר המכובד ביותר שחפץ יכול להתהדר בו. אם לפני כן היית סתם מכונית צעצוע או אפילו עטיפה זניחה של שוקולד – מהרגע שנכנסת לביתו של חובב האספנות יש לך פוטנציאל להפוך לאמנותית, ובבוא הזמן ליקרת ערך. סלב של עולם החפצים" (וינברג, 2016).


האיסוף כביטוי של אהבה, השקעה ויציבות

בעולם מנוכר שבו מערכות יחסים נעשות כה ארעיות, רבים מחפשים עוגנים של יציבות נפשית. הדבר מוצא ביטויו בגעגוע הגובר לתקופות אחרות שמחזקות הן את הרגש הנוסטלגי והן את הדחף להיות מוקף בחפצים מימים של פעם. יש הסבורים שזו גם אחת הסיבות לעליית הלאומנות החדשה, כולל הנהיה אחר מנהיגים סמכותיים ומסרים תקיפים, ללא סימני שאלה. יתכן שזו גם אחת הסיבות לפופולריות הגוברת של הקעקועים – איור פשוט (ולרוב גם קיטשי) שנשאר אתך בכל מקום ולכל החיים. פריטי האוסף אמנם דוממים, אבל הם משוחחים אתך באופן סמלי ובדומה לטיפול בחיות מחמד הופכות לסוג של השקעה מתמדת ומתגמלת.


תערוכה של האספן גיל רובין
תערוכה של האספן גיל רובין

האוסף העשיר והפריט הנדיר כסמלי הצלחה

לעתים האספנות מהווה פיצוי על תחושה של כישלון אישי (אגו פגוע) ומספקת לאספן תחושה (מדומה או אמיתית) של הצלחה. אדם שמחזיק באוסף מרשים ו/או בפריטים היסטוריים נדירים (גם אם חסרי חשיבות ממשית), שרבים שואפים להשיגם, עשוי לפתח תחושה של שליטה וייחודיות שלא התאפשרה לו בתחומים ובמסלולי ההצלחה הרגילים. למעשה ההצלחה בתחום האספנות די מובטחת כי היא אינה מחייבת צבירת תארים רשמיים (למשל תואר אקדמי), קריירה מקצועית עתירת הישגים או מכתבי המלצה. כל מה שנדרש מהאספן זה להתמיד ולהיות עירני ונחוש. במקרים רבים היא גם מזכה בתשומת לב. האנשים סביבך מתפעלים מהאוסף ולעתים נעזרים בך לצורך ייעוץ. אספנים גדולים נמצאים בקשר מתמיד עם אוצרים, מדענים, סטודנטים, אמנים ואנשי תקשורת, שלעתים נעזרים באוסף שלהם לצרכי מחקר, עיצוב ותצוגה (מאמרים, ספרים, תערוכות, סרטים וכו'). כל זה מחמיא ויוצר תחושה של חשיבות.

"אוסף כרטיסי הביקור שלי התחיל מזה ששכבו לי בארנק כמה כרטיסים ששימשו אותי באופן פרקטי. לאט לאט הנפח והכמות שלהם הלכו וגדלו, עד שפתאום זה הפך לאוסף שהתחלתי לסדר בשקיות מיוחדות. עם הזמן הבנתי שזה בסיס נהדר להכיר אנשים רבים שמתעניינים באותו נושא כמוני. כיום הפורום שלנו עומד על כ-50 אספנים קבועים שנעים בין גילאי עשרה לשבעים פלוס ולא רק שאנחנו עסוקים בדיונים שקשורים באוספים, בהשגת פריטים לעצמנו ולאחרים ובהערכת פריטים, אנחנו גם שמחים לקלוט עוד ועוד משוגעים לדבר" (גלעד אוחנה, מנהל פורום אספנות ואוספים בתפוז, בתוך: בלקין, 2012).

סקרנות, השכלה ורגישות אסתטית

אספנות מביאה לידי ביטוי מגוון רחב של תכונות אנושיות נאצלות. כך למשל, הסקרנות לגלות דברים חדשים, השאיפה להשכיל, לחקור וללמד אחרים, החתירה לשלמות (פרפקציוניזם), חוש אסתטי מפותח ואהבת אדם (אמפתיה אנושית). אספנים רבים ניחנו גם בכושר מיקוח ובחוש אבחנה בפרטים.

האספן חיים כהן
האספן חיים כהן

חווית הצייד

יצר האספנות הוא ללא ספק אינסטינקט אנושי הישרדותי – שריד לעידן הטרום חקלאי, שבו בני אדם שרדו באמצעות ליקוט צמחים, שורשים וזרעים וציד חיות. אספנים רבים מעידים שגילוי וקניית חפץ אספני דומה מאד לציד או דיג, למציאת אוצרות טבע (כמו זהב) או לגילוי ארצות/צמחים/חיות מסוג חדש. האספן יוצא לתור בשדות הציד/דייג (לרוב בשווקים) ומקווה להעלות ברשתו או בחכתו "דג שמן". כאשר תופסים דג כזה התחושה היא של אופוריה.

יש אספנים המתארים את פעולת הרכישה כפרץ של אדרנלין, בדומה לאדם שזכה זה עתה בפיס. אחרים מדמים את ההתרגשות הזאת כזהה לעוררות מינית.

"מי אמר שאין אלוהים? מי אמר שאין מזל בחיים? מי אמר שאין שוק פשפשים טוב? אז כל אלו שאמרו זאת לא יודעים מאומה !!!! אז היום 36 קופסאות סיגריות ישראליות רובם מפלסטינה וכן מאות עטיפות נייר של סיגריות מסין / הונג קונג / תאילנד או השד יודע מהיכן הגיעו לרשותי. הקופסאות הישראליות שחלקן מוצגות כאן בחלקן הגדול לא ראיתי בימי חיי" (האספן הדי אור בדף הפייסבוק שלו).

חווית הצייד מושגת גם משום שאספנים מיומנים יודעים לאתר אוצרות היסטוריים (בשוק הפשפשים, בחנות הענתיקות או בפינוי דירות) שערכם האמיתי אינו ידוע למוכרים (בעיקר כאשר מדובר ביורשים). כך אפשר "לעשות קופה" – קונים בזול ומוכרים ביוקר.


ממד הגילוי וההפתעה (כולל אלמנט של מזל) נוטעים באספנים תחושה של ייחודיות, לאמור: יש לי עין חדה להבחין במשהו שאחרים לא הבחינו בו ולהבין משהו שאחרים לא הבינו. המיקוח עם המוכר בשוק (שבמקרים רבים כלל לא מבין שבידיו אוצר) מעצים את התחושה המיוחדת הזו.

יריד ימי בנימינה
יריד ימי בנימינה

חשוב לציין שבעולם הדיגיטלי, שבו מידע עצום נגיש לכולם, קשה למצוא מחט יקרה בערמת שחת. עם זאת, פה ושם מדווחים בתקשורת מקרים יוצאי דופן שמעצימים את הריגוש הכללי סביב חיפוש מציאות בשווקים וברחבי האינטרנט. כך למשל, ב-2017 דיווח אתר ה-BBC על טבעת המוצעת למכירה בלא פחות מ-350 אלף ליש"ט במכירה הפומבית של סותביס. הסתבר שהבעלים היא אישה ממערב לונדון שלפני שלושים שנה קנתה אותה לתומה בשוק פשפשים בסכום של 10 ליש"ט. לימים גילתה שמדובר בתכשיט מהמאה ה-19 שעשוי מזהב בן 26 קראט עם יהלום לבן. ראש מחלקת תכשיטים בסותביס לונדון, ג'סיקה ווינדהאם, הגדירה את הטבעת כ"מציאה חד פעמית ומדהימה" והיא אכן נקנתה בסכום עתק של 350 אלף ליש"ט (סוכנויות הידיעות, 2017). בישראל פורסם באתר הפיקנטריה "בא במייל" סרט וידאו שמביא את סיפורו של מהנדס צעיר בשם אלירן ברילון שקנה בדוכן קטן בשוק הפשפשים אלבום תמונות משנת 1948. זמן קצר לאחר שהעמיד את האלבום למכירה באי-ביי קלט ברילון שעלה על אוצר (האלבום, שעבורו שילם ברילון ב-500 ש"ח, שווה אלפי דולרים). פגישה עם ד"ר ניר מן, היסטוריון מומחה להיסטוריית הכנסת הישראלית, עזרה לו להבין שמדובר ב-100 צילומים של צלם אנונימי שמתעדים מזוויות בלתי שגרתיות את הכינוס הראשון של האספה המכוננת בישראל (1949).


אפרופו שוק פשפשים, מסופר על מוזיקאי שבשנת 1969 טייל בשוק ביפו ומצא כינור ישן ומאובק ללא מיתרים תלוי על קיר באחת החנויות. המחיר שהוצע עליו היה 45 לירות והוא נקנה בסוף, לאחר מיקוח, ב-30 לירות. בדיעבד הסתבר שהכינור הזה יוצר בבית המלאכה של תלמידו של גוארנרי, בונה הכינורות האגדי מאיטליה. הכינור נמסר לשיפוץ, בעלות של כ-15 אלף לירות בלבד, ונמכר בסוף של דבר לאספן גרמני בלא פחות מ-375 אלף דולר - כמיליון דולר במחירים של היום (אחת התגובות לכתבתה של להב, 2007).


מתכון חברותי מוצלח

האספנות היא כלי נהדר ליצירת קשרים חברתיים. מעבר לקשרי החליפין עם אספנים אחרים, רבים מגייסים את סביבתם הקרובה והרחוקה כדי לתמוך, לסייע ולאסוף עבורם. זאת ועוד, אנשים הנמשכים לגירויים דומים הם בעלי מכנה משותף אישיותי ותרבותי עמוק. זו הסיבה שהעיסוק האספני מייצר חיבה הדדית בין אספנים ובמקרים רבים גם חברויות ארוכות טווח. הדברים משתקפים בדבריו של האספן חיים כהן:

"בעיניי, מעבר לזה שהאיסוף מספק הנאה גדולה מאד לאספן, מעשיר את עולמו ומרחיב את אופקיו - הוא גם מעשיר את קשריו החברתיים עם אנשים כלבבו. מאז שנחשפתי לחבורת האספנים בתחומים שונים, תחילה באמצעות פורום האספנים ב"תפוז" וכיום בפייסבוק, הכרתי ויצרתי קשר חברי עם אנשים רבים שנושא משותף מחבר בינינו, ואלו הם בעיקר האנשים שאני הכי נהנה בחברתם" (מתוך דף הפייסבוק "צלמי ישראליאנה").

כל בר דעת יודע שאחד המפתחות לחיים ארוכים ומהנים הוא פיתוח תחביבים - בעיקר כאלה שמאפשרים לאדם לעסוק בהם גם כשהוא פחות בריא ופחות נייד. אנשים שלא השכילו לפתח לעצמם תחביב מוצאים עצמם בקשיים אחרי הפרישה לגמלאות. הם מאבדים חיי חברה ומאבדים עניין בחיים.


אספנות היא אפוא תחביב נפלא לתקופת הפנסיה, כי הוא לא מפסיק לעניין ולייצר אתגרים, יוצר רצף בין העולם שלפני הפרישה לעולם שאחריו, מחבר אותך לאנשים חדשים ובעצם לחברה בכלל. אגודות ומועדונים רבים של אספנים הם בעקיפין סוג של מועדון לגיל השלישי. אבל בניגוד למועדונים המיועדים ל"זקנים בלבד", מועדוני האספנים (כמו אוהדי הספורט) כוללים תמיד גם צעירים שמגוונים את הפרופיל החברתי.


אגב, חלק מהאספנים המסורים נהנה להרצות לקהלים מגוונים על האוספים שלהם, והעיסוק הפדגוגי הזה לא רק מזריק לדמם אנדרנלין, ממלא את שעותיהם ומחמם את הנפש, אלא גם מפגיש אותם עם אנשים חדשים.


לגעת בהיסטוריה, להתחבר למפורסם

תחומי אספנות רבים מאפשרים לאספן לגעת בתקופות עברו באופן בלתי אמצעי ולכן גם מרגש: מכתבים, פתקים, רהיטים, בגדים, ספרים, חתימות ועוד - יוצרים חוויה היסטורית מוחשית, מעין קרבה אינטימית לאירוע או אדם שהיה ואיננו (בדומה לקריאת ספר ללא צנזורה ועריכה). לאדם הפשוט, שחייו שגרתיים וחסרי ריגוש, החוויה הזו עוצמתית. לעיתים היא גם יוצרת מעין פיצוי על אכזבות אישיות ודימוי עצמי שפוף. מבחינה תת הכרתית הפריט האישי הופך (לפחות בדמיון) את האספן לחלק מהמעגל הקרוב של מושא האיסוף, שהוא לעתים אדם ידוע.

מאוסף פריטי יפה ירקוני של הדי אור
מאוסף פריטי הזמרת יפה ירקוני של הדי אור

שליחות לאומית

רוב האספנים שאוספיהם קשורים בתרבות ובזהות המקומית (ואלה רוב האספנים בישראל) הם אנשים חדורי אהבת מולדת וגאווה לאומית. אצל רבים מהם (בעיקר האספנים מהדור המבוגר) הילדות האישית קשורה בתודעה לרגעים המרגשים (קשים ושמחים כאחד) בתולדות המדינה.


תחושות הגאווה והשליחות מתעצמות בפרט בקרב האספנים שמשקיעים ממון ואנרגיה בהצלת הפריטים ההיסטוריים מכליה, כלומר: רכישתם, קטלוגם (כולל איתור מידע היסטוריוגרפי רב ערך), שיקומם ושימורם. הם אומרים לעצמם ולזולתם: "אני משמר ביוזמתי ובכוחות עצמי את מה שאחרים זורקים ומזניחים ולמעשה את מה שהמדינה מפקירה".

מאוסף גלויות בתי המלון של פדרו זוניגה
מאוסף גלויות בתי המלון של פדרו זוניגה

בשיחה שהיתה לי עם האספן ד"ר ירי רימון ז"ל ב-2016 הוא סיפר:

"הייתי בן 15 ביום ההחלטה על הקמת המדינה, חשתי את ההתרגשות. ברור שלמי שחווה באופן אישי את האירועים, איסוף הפריטים יותר משמעותי. הדור הצעיר לוקח דברים כמובנים מאליהם, אבל אני יודע מה נאלצנו לעשות כדי להגיע למה שהגענו. אני בן דור שזוכר היטב את השנים הראשונות של המדינה. אני משמר את האירוע המכונן הגדול ביותר, המרתק ביותר שקרה לעם היהודי מזה אלפיים שנה. היתה לי זכות ענקית לחיות בתקופה הזאת. האוספים מזכירים לי את הדרמות הגדולות שליוו את חיינו. זה מעניק לי תחושה שאני חי מחדש את הרגעים הגדולים הללו. אני חש שאני מציל דברים מאבדון, במקום שהדברים ילכו לזבל ויעלמו הם מגיעים אלי. אני משקיע שעות ארוכות בתיקון ובשחזור של פריטי נייר שקניתי. לא אחת מגיעות חוברות עם סיכות חלודות. אני מוציא ומתקן את הקרעים, מיישר ותופר את השדרה במו ידיי. ואם צריך אני מתקן בטייפ ארכיבי נטול חומצה. לעיתים אני נעזר במעבדות לשיקום נייר וכריכות, כדוגמת מעבדת מקמנוס ברשפון או במעבדה לשימור של מוזיאון ארץ ישראל. באלבומי האיסוף שלי אני מצמיד אטיקטות של מידע על המוצג ולעיתים כותב מספר מלים בעיפרון. כלומר אני עובד כהיסטוריון לכל דבר. אני מוכן לשלם לעיתים מאות דולרים על מכתב או כרזה שאלמלא השגתי אותם ספק אם היו יודעים עליה בארץ. הרי חלק מהפריטים ההיסטוריים הישראלים נמכרים לאספנים בחו"ל. המוסדות שלנו כל כך מוגבלים מבחינת היקף כוח האדם והכסף שזה שערורייה. לכן אנשים כמוני חשובים."

בראיון שערכה העיתונאית דאה הדר עם האספן מיכאל לוריא הוא סיפר:

"הסתובבתי בכפרים דרוזיים וקניתי מהם הרבה, קשה לך לדמיין כמה. אלו דברים שהולכים ונעלמים וקשה להשיג אותם. את האוסף הזה התחלתי לפני 30 שנה, ראיתי דברים מידלדלים מול העיניים. אני מעריך במיוחד כלים מחומרים מתכלים, שלא שורדים. כלי עץ כאלה הם יקרים, עצים מסוימים הם נדירים. את הרוב אספתי מהכפרים בגליל ובצפון הארץ. הקומקומים שלי רובם מתוצרת דמשק. הבעיה היא שערבים לא יודעים לשמור. הכל נהרס אצלם. הם כפריים, זו לא תרבות של אנגליה. הם לא מטפלים בשום דבר. אין דבר כזה שם. זו תרבות" (הדר, 2009).

עשיית רווחים

אספנות "מקצועית" מחייבת השקעה גדולה של זמן, אנרגיה וממון. יש בארץ אספנים שהוציאו יותר ממיליון דולר על התחביב היקר. הם לא בהכרח אנשים אמידים ולא נדיר שההשקעה באה על חשבון חסכונות אישיים ומשפחתיים. במקרים רבים, פריטים שנקנו בהון תועפות מושלכים לארגז במחסן ומצטרפים לעוד אלפי פריטים שדינם זהה. כלומר, החוויה היא במקרים רבים בעצם הרכישה. לא אחת, הקרובים ובני המשפחה משלמים מחיר יקר - נפשי וחומרי - על האוסף של האדם שחי לצידם. זה קורה בעיקר כאשר האיסוף משתלט על האספן ובמקרים רבים גם על ביתו (תולים חפצים בכל מקום אפשרי וסותמים מדפים ומגירות). זמן קצר לאחר פטירתו של אחד האספנים הבכירים בארץ סיפרה לי אשתו שאחד הדברים הראשונים שהתחשק לה לעשות הוא להשליך את "הזבלים" שאגר באחד מחדרי הבית. מצד אחד נחרדתי, מצד שני הבנתי לליבה. לא קל לחיות בחברת אספן ובבית של אספנים.


מומחים יודעים לספר שאספנות מתחילה להיות מסוכנת כשהמחיר הכלכלי שמשלמים עבור קניית האוסף הופך להיות יקר מדי, או שהוא משתלט על חיי האספן, משפחתו וסביבתו ובמקרים רבים יוצר מתחים פנימיים.

אספנים מעטים מטפחים את האוספים שלהם גם למטרות כלכליות (מסחר). בארץ התחום הזה היה בעבר פחות מפותח, משום שלא התהוותה כאן תרבות של מכירות עצמיות ("Garage Sale"), אבל בשנים האחרונות, בעקבות התפתחות אתרי המכירות באינטרנט, ובעיקר בתי המכירות הפומביות האינטרנטיים והרשתות החברתיות - שוק האספנות הפך לתוסס ומהווה מקור לעשיית רווחים קלים (ראו להלן בהרחבה).


אספן אמיתי לא ימהר למכור פריטים מהאוסף שלו, אלא פריטים כפולים שצבר שיכולים להניב לו סכומים שבאמצעותם יקנה חדשים לצורך הגדלת האוסף.


המוטיבציה האישית התת-מודעת

רוב האספנים אינם זוכרים את אותו רגע נפשי מכונן שיצק בהם את הדחף לאסוף הן משום שזה היה מזמן והן משום שמדובר במשהו שמונח עמוק בתת-מודע. זה יכול להיות חוויה עוצמתית בילדות (לרוב עם ההורים, המורים, האחים והחברים) או אפילו ספר שקראו או הצגה שראו. יש פסיכולוגים שמזהים בין דחף האספנות לבין מחסור חומרי או רגשי כלשהו בתקופת המעצבת. אבל לעיתים זה מגיע בשלב מאוחר יותר בחיים - למשל, בשל העיסוק מקצועי. כך לדוגמא מעצבים גרפים שאוספים כרזות וגלויות או בעלי מסעדות שאוספים תפריטים ומתכונים.


לא אחת תהיתי מה משך פלוני או אלמוני לאיסוף בכלל ולאוסף ספציפי בפרט. התהייה הזאת מקבילה לתהייה שעולה לא אחת לגבי זוגיות: מדוע פלוני התאהב דווקא באלמונית ולהיפך. השאלה הזאת מתחדדת במיוחד לנוכח העובדה שרבים מהאוספים הם אזוטריים ולאספן עצמו כלל לא ברורה הסיבה. האיסוף הוא במובן זה מעין "מבחן רורשאך" (מבחן פסיכולוגי שבודק מאפייני אישיות ותפקודים חשיבתיים ורגשיים באמצעות פירוש שהנבחן נותן לכתמים בצבעים שונים, שמספק לא יותר מרמזים על אישיותו של האספן, דימויו העצמי ודחפיו הפנימיים.


"הייתה משהיא שהכרתי שאספה דגמי נעליים קטנים ומיניאטוריים: מאפרה בצורת נעל, עגיל בצורת נעל. פעם היא סיפרה לי כי יום אחד היא פתחה את המגירה וגילתה חמשה עשר סוגים שונים של נעליים, רק אז היא קלטה שהיא אספנית נעליים. ובאמת יש לה בעיות ברגליים, האם זה קשור?! שאלה שנותרה עם סימן שאלה" (עופרה מדיסקר, בעלת חנות לפרטי אספנות בראיון אצל אבן האזל, 2020).


מאיר פלבסקי ז"ל (יליד 1943) החזיק ברשותו אוסף של כ-9000 עטים ועפרונות של בתי מלון (ככל הנראה הגדול בעולם מסוגו). לדבריו (בשיחה אתי ב-2017) האוסף החל בשנת 2000. בראיון שערכתי אתו באותה שנה ניסיתי לברר מה דחף אותו לאיסוף המוזר והחינני הזה. שאלתי אותו: "אולי דרך האיסוף אתה עורך סוג של טיול בעולם. אולי כל עט או עיפרון שקיבלת הוא סוג של שהות בבית מלון שבו אמנם לא ממש היית, אבל בכל זאת סוג של ביקור. אתה גם מדגיש שזה האוסף הכי גדול בעולם. אולי גם כאן טמון איזה מפתח לאיסוף, כי בחרת תחום לא שגרתי שבו אתה יכול להיות מספר אחד בעולם. יחיד ומיוחד. לכבוש סוג של פסגה. מעניין אם יש דרך כלשהי לקשר בין המקצוע שלך כבלש לבין תחום האיסוף הזה. אולי זו היכולת שלך לשים לב לפרטים קטנים, כמו שרלוק הולמס שמפענח את התעלומה באמצעות הקשב המיוחד שלו לפריטים הקטנים שאנשים לא שמים לב אליהם. ואולי יש כאן גם את הכוח להביא אנשים לשתף אתך פעולה. עובדה שהם שולחים את העטים והעפרונות (משלוח שעולה להם כסף) מבלי להתנות שום תנאים".


וכך השיב פלבסקי: "צר לי לאכזב אותך. אני לא טיפוס של תייר וברוב המקרים הייתי במקומות שהעבודה לקחה אותי. כשהתחלתי לאסוף לא היה לי מושג אם גם אחרים אוספים. הסתבר לי שאין אספנים בסדר הגודל שלי וזה קרה במקרה. עובדה היא שלא ביקשתי הכרה מ'גינס'." איכשהו התשובה שלו לא שכנעה אותי. :)

מאוסף מאיר פלבסקי ז"ל
מאוסף מאיר פלבסקי ז"ל

לעיתים כישרון מיוחד או תחביב מולידים אספנות שקשורה בהם באופן ישיר או עקיף. למשל, אדם שחובב צילום ונדלק על איסוף מצלמות. אשר דיין וצביקה טויטו אוספים במשותף (שותפות די נדירה בעולם האספנות) ציורים שצוירו על גבסי קיבוע רפואיים. ב-1987 החלו השניים לעבוד כגבסים במחלקה האורתופדית בבית החולים הדסה עין-כרם. בראיון ל-Ynet הם סיפרו: "כשראינו כמה גבסים מצוירים מונחים בחדר הגבס, עלה הרעיון ליצור אוסף, והתחלנו לשמור כל גבס מצויר שהורד ממטופל במרפאה. כך הצטברו מאות פריטים, ואת אותו אוסף יצרנו במקביל גם במרפאת ילדים. האוסף מוצג דרך קבע במחלקה בוויטרינה בקצה המסדרון, ומעורר התלהבות רבה בקרב מטופלים ומבקרים, שבאים במיוחד להתרשם ממנו ולצלם" (וינברג, 2016).


כיצד נולד אוסף?

אין כמעט אדם שלא אסף משהו בימי חייו. רבים אספו בתקופת ילדותם והדחף האספני נחלש בקרבם ולעתים גם נעלם בבגרותם. אחרים נעשו לאספנים בשלב מאוחר יותר בחייהם מסיבות שונות.


אוסף מתחיל במקרים רבים ממש באקראי. כך למשל התחיל אוסף כפיות הכסף של טובה ויורם לבני: "לפני כ-20 שנה נסענו לשליחות בת שנה בקנדה", סיפרה נעה לבני, בתם. "בבניין שגרנו התקיים גראז' סייל והלכנו כדי לחפש שולחן קפה שהיה חסר לנו. מצאנו את עצמנו יוצאים עם שולחן ואוסף של כמאה כפיות כסף מרתקות שהיו ממוינות לפי סדרות בנושאים שונים ושלחלקן היה אפילו מוצמד פתק עם סיפור קצר שסיפר על מהותן ומקורן. האוסף המשפחתי הלך וגדל גם אחרי שחזרנו ארצה ומונה כיום למעלה מ-300 פריטים."


עורך הדין לענייני משפחה, בני דון-יחייא, נתפס לאוסף המיוחד שלו גם כן לגמרי באקראי, ואולי לא לגמרי: "הגיעה אלי גברת עם חצי בובת חתן-כלה מאוד מתוקה והסבירה שהבובה בשלמותה שימשה כקמע שלה ושל בעלה ושיום קודם, במהלך ריב, בעלה ניפץ את הבובה וכעת היא מעוניינת להתגרש. כשזימנתי את הבעל לשיחה ביקשתי ממנו שיביא גם את החלק שלו. חיברתי בין החלקים וכך התחיל האוסף. מהר מאוד אחר כך, בנסיעה לפולין, ראיתי בובת חתן-כלה מגולפת מעץ שנראתה כעבודת אמנות לכל דבר ופשוט הייתי חייב לרכוש אותה, מתוך מחשבה ששתיים -שלוש בובות כאלה יכולות לשמש כנקודות חן במשרדו של עורך דין שעוסק בענייני משפחה". (בלקין, 2012).


מרווין גולדמן, אספן פרטי אל על שהוזכר לעיל, סיפר לי כשביקרתי אותו בניו יורק שהאוסף שלו התחיל כאשר עבר ליד סניף החברה בעיר והבחין בפרטים שונים שנזרקו לאשפה. כיהודי וציוני גאה הוא לא יכול היה שלא להציל כמה מהם מכליה. מאז הוא לא מפסיק להציל.


יש מקרים שבהם הדחף לאסוף מגיע פתאום, בדומה להארה מדעית ואמנותית. אספן עטים סיפר לי "אין לי חולשה למכשירי כתיבה. יום אחד בא לי הרעיון וזהו." עם זאת, בדרך כלל קיימות ארבע נקודות מפנה (Tipping Point) בקריירת האיסוף:

א. הנקודה הראשונה היא ההחלטה לשמור פריט שהיה ברשותך ושנועד במקור להיזרק לפח.


ב. הנקודה השנייה היא שלפריט הזה מצטרפים פריטים נוספים כדוגמתו שמקנים לאוסף ממד כמותי ולתהליך האיסוף זהות ומשמעות. אנשים רבים אוספים דברים בהיסח דעת, אבל תמיד מגיע רגע שבו הם מבינים שמדובר בתחום שמעורר בהם סקרנות והתרגשות ובהרגל/תחביב נרכש שמשרת עבורם צרכים עמוקים.


ג. הנקודה השלישית היא המעבר לאיסוף שיטתי, עקבי ואקטיבי יותר - כלומר לא רק שמירה של פריטים מסוג כלשהו שנקרו בדרכך, אלא יוזמות איסוף כגון הודעה לקרובים וחברים שישמרו עבורך פריטים, החלפה עם אספן אחר, קניית פריטים והצטרפות לקבוצת אספנים והיום גם לפורומים רלוונטיים באינטרנט. בשלב הזה יופיעו שתי נטיות טיפוסיות נוספות: הדחף להשקיע (חומרית ונפשית) באיסוף ולהרחיב את האוסף; קושי לוותר על האוסף (גם תמורת כסף).


ד. נקודת המפנה הרביעית בקריירת האיסוף היא המעבר מאוסף קטן לאוסף גדול. האספן הדי אור עשה בהקשר זה הבחנה מעניינת (ומשעשעת בעליל) בין מה שהוא מכנה "לא אוסף" לבין "אוסף":

"יש לי מספר רב של 'לא אוסף'. לא אוסף אלו פריטים שמרגשים אותי פחות אבל עדין הרצון להיות בעליו גדול. אלו פריטים שיכולים להיות אצל האחר אוסף (ואפילו אוסף חשוב) אבל אצלי הם בעדיפות משנית. הם משמחים אותי שאני בעליהם אבל אלה לא פריטים שאני אהיה מוכן להשקיע הרבה כסף ו/או הרבה זמן להשיגם או להשיג מידע עליהם. ולכן הם "לא אוסף". אני יודע שיש לי מספר חברים שנגד הגדרה זו ומכנים את זה כ"אוסף על הדרך" או "אוסף משני" או כל שם אחר. אני הוא האספן שאוסף את האוסף שלי וכמו שאני אחראי באוספים שלי להשגת הפריטים, מיונם, שימורם, קטלוגם, השגת ידע עליהם אני גם אחראי לשם "לא אוסף" למרות התנגדות חברי האספנים. ב'לא אוסף' שלי יש מספר רב של נושאים: צים, סכיני גילוח, מסטיקים, תחבורה, מזון, מטבח, יפה ירקוני, טקסטיל, אריזות קרטון מתעשיית המזון בארץ, בנקים, פנקסים, תמונות, שירונים, תעודות של בתי ספר, תוכניות להצגות, לוחות שנה, בקבוקי שתיה קלה ועוד נושאים רבים ומשונים."

לקנות מהמוכן

אחת השאלות המעניינות שעולות בהקשר לתרבות האספנות היא האם קניית אוסף שלם פוגעת ב"כללי המשחק" הבלתי כתובים של התחום. לכאורה כל רעיון האיסוף מבוסס על ליקוט שקדני הכרוך במאמץ לאורך זמן. אספנים רבים מודים שזה כל הכיף: החיפוש המתמיד, ההפתעה ממציאת פריט שלא הכרת. כלומר, קניית אוסף שלם שאותו ליקט אספן אחר היא קצת כמו קניית יצירה אמנותית או למצער טיוטה של יצירה והתגדרות בה.


מצד שני, בפועל אספנים רבים לא עומדים בפיתוי וקונים אוספים, בעיקר של אספנים שהלכו לעולמם. כלומר, אין ספק שמדובר בחלק בלתי נפרד ואפילו חשוב מתרבות האספנות בעולם. במקרים רבים עצם ההגעה לאוסף כזה כרוכה בתהליך של חיפוש מתמיד, בידע מוקדם, בעיתוי וב"מארבים" בצמתים הנכונים. כלומר אפשר להשוות קניה של אוסף שלם לקניה של פריט אחד. פשוט ההיקף שונה. יתר על כן, ברוב המקרים האוסף שנקנה בשלמותו משלים ומרחיב את האוסף הפרטי של הקונה.


מצד שלישי, יש סוגי אוספים שקנייתם כמקשה אחת מקלקלת באמת את כל הרעיון. מדובר בעיקר באוספים שבהם הפריטים הם גם מזכרות מאירוע. כך למשל, אנשים שאוספים כרטיסי ביקור מאנשים שאותם פגשו או מפיות ממסעדות שבהן אכלו.

מאוסף המפיות של תמר מושקוביץ
מאוסף המפיות של תמר מושקוביץ

חשוב לציין שקשה מאד להרכיב אוסף עשיר רק בכוחות עצמך וללא סיוע של קרובים וחברים. בדרך כלל אלה שיודעים על "השריטה" של האספן ואוהבים אותו, שמחים גם לצ'פר אותו במתנות קטנות של פריטים חדשים. בדרך זו האוסף הופך למוקד חברתי ולסוג של שיתופיות חיננית.


האם יש לאוסף סוף?

רוב האספנים יענו לשאלה הזאת בשלילה. איסוף הוא תהליך מתמשך שלרוב לא מסתיים, בעיקר כשמדובר באוספים גדולים שכוללים פריטים היסטוריים נדירים. תמיד יש מה לחפש, במה להתעדכן ומה להוסיף. עם זאת, אספן מנוסה יודע מתי הוא מתחיל לגרד את קצה החבית. זה קורה בדרך כלל כאשר קשה מאד למצוא פריטים חדשים. זאת ועוד, כל אספן יודע לספר על רגע של תחושת רוויה ודהיית הקסם והריגוש. זה בדרך כלל הרגע שבו עוברים להקמת אוסף חדש.


באופן מוזר וכמעט אבסורדי, חלק גדול מהאספנים (קשה לדעת מה שיעורם) אינו מוטרד במיוחד באשר לגורלו של האוסף לאחר מותו. מראיונות שערכתי, קיבלתי את התחושה שהם משדרים: "האוסף חשוב לי כל עוד אני קיים". רבים מבינים (וגם הזכירו זאת באוזניי) שקיים סיכוי גדול שבני משפחתם ויורשיהם לא ירצו להחזיק באוספים שלהם. זאת, הן בשל חוסר עניין (בעיקר של צעירים שגדלו בעידן הצרכנות והתקשורת המהירה) והן משום שחסרה ליורשים ההבנה אודות היקפו, ערכו ההיסטורי ושוויו של האוסף. רבים גם לא עומדים בפיתוי למכור את האוסף של הוריהם ולהרויח מזה כסף. אספנים שהזדקנו יודעים (באופן מודע או בלתי מודע) שהאוספים שפיתחו עלולים לרדת לטמיון (בפינוי דירות) אחרי מותם, או להימכר לכל דורש (בפועל זה גם מה שבדרך כלל קורה). ברוב המקרים ההנחיות ליורשים נכתבות במסמך הירושה, כדי להפיק את המירב מהמכירה (Hingston, 2021).


לעיתים, בעיקר כשמדובר באוסף בעל ערך כספי גבוה, האספן המזדקן מוכר את האוספים שלו או תורם אותם לגופים ציבוריים.

"הסיפור הכי מרגש היה אודות אספן אולטימטיבי בנושא ירושלים. כל פריט בנושא ירושלים עניין אותו והוא היה מוכן לשלם על כך, אפילו פריט השייך לדוגמא לאיזה בית חרושת ישן שהיה פעם קיים בירושלים. האספן הזה היה הנאמן ביותר, כל יום שישי קבוע היה מגיע ומספר על החיים שלו. כשיום אחד חלה במחלה הארורה, המשיך לפקוד את חנות האספנות, אבל מצבו הדרדר והוא התחיל להרגיש רע ואני הגעתי אליו עם פריטים בנושא ירושלים שאולי הוא ירצה לקנות. מצבו נעשה בכי רע הוא התאשפז בבית חולים וכבר כמובן לא הבאתי עבורו פריטים. ויום אחד כשהוא הרגיש כבר ממש על ערש דווי, עדיין מה שעניין אותו זה פריטים מהאוסף, והוא שאל אותי ממיטת חוליו 'מטבע של 25 מיל משנת תש"ח, יש לכם?' יש את אותה מטבע, בצורה נפוצה משנת תש"ט, ולכן היה חשוב לו להדגיש דווקא מטבע מתש"ח. המיוחד במטבע זאת שהיא עשויה מאלומיניום וזאת אחת המטבעות היחידות מאלומיניום שלא נשחקו. 'אני רוצה לתת מתנה לרופא שלי'. הוא הוסיף. 'אני אחפש כי כרגע אין לי', עניתי. הגעתי לבקרו שבוע לאחר מכן החולה כבר עצם את עיניו וזה לא היה מצב מבשר טובות. ובכל אופן כשנכנסתי הוא פקח לרגע את עיניו, כבר לא היה לו קול, רק עיניו שאלו 'האם השגת לי את המטבע מתש"ח?' לצערי נאלצתי לאכזב אותו. החולה סגר את עיניו ושלושה ימים לאחר מכן בגיל 75, הוא הסתלק לבית עולמו. זה הוא אספן עד המוות. ידעתי שהוא התחיל לאסוף מגיל 3 , בהתחלה זה היה תיקים מאמא שלו ולאחר מכן התפתח לאספנות בנושא ירושלים. כשנפטר השאיר אחריו דירה של שלושה חדרים שהייתה מוקדשת לאוסף בלבד (לכן גם לא היה לו קונפליקטים עם אשתו) 72 שנה הבן אדם הזה רק אסף, אסף ואסף מתוך אהבה גדולה לעיר הקודש ירושלים. לאחר פטירתו תרמה המשפחה חלק מהאוסף וחלק מהחפצים נשאר, ובני המשפחה לא יודעים כל כך מה לעשות אתו." (עופרה מדיסקר, בעלת חנות אספנות, בראיון אצל אבן האזל, 2020).

רמות איסוף

כמו כל תופעה גם כאן אפשר למיין לאינספור קטגוריות. עם זאת, מהניסיון שצברתי בראיונות עם אספנים הגעתי למסקנה שאפשר למיינם לשש דרגות/רמות סכמתיות של איסוף (מטבע הדברים, ההבדלים בין הרמות השונות אינם חדים ולכן אספנים רבים יושבים בתפר שבין רמה לרמה):

ברמה הראשונה נמצאים אספנים של פריטים בודדים. הם אינם תופשים עצמם כאספנים אלא כבעלי זיקה רגשית (נוסטלגית ואחרת) לחפץ כזה או אחר. לרוב מדובר בחפץ אמנותי או בחפץ אישי/משפחתי שנשמר מטעמים סנטימנטליים, הועבר בירושה או נקנה בחנות/שוק. זה עדיין לא אוסף במובן הרגיל, אבל מבטא גרעין אספני, לאמור: חיבה לחפצים ישנים, עניין בעבר, אוריינטציית שימור וכדומה.


למעשה כל אחד אוסף רסיסי זיכרונות שאגורים גם בחפצים היסטוריים. חשוב לציין שכל בני האדם מקיימים התנהגות אספנית ברמה זו או אחרת. כולנו קונים כל הזמן חפצים וממלאים בהם את ארונות הבית. ברבים מהם כלל לא נשתמש בעתיד. עצם הרכישה מממשת אצלנו דחפים אנושיים עמוקים ואוניברסליים: רצון לגעת בנצח, להקיף את עצמך בדברים יפים, להיזכר בחוויות חיוביות ולהאריך את ההשפעה שלהן. וקיים כמובן גם הרצון לבחור. כלומר, הבחירה בחפץ מממשת את חופש הבחירה שלנו, את הטעם האישי והאהבה שלנו.


ומעל לכל - אצל כולנו קיים הדחף לזכור ולהזכיר באמצעות דברים מוחשיים שלוחצים על כפתורי נפשנו. אין אדם שלא מחזיק ברשותו חפץ משמעותי שמזכיר לו את האחרים המשמעותיים בחייו (קרובים, חברים וכו'). זהו חפץ שמחבר אותנו עם הקודמים לנו וכזה שנוכל להוריש לבאים אחרינו.

"בקר טוב עולם. מאז ילדותי בשנות השישים אני חיה עם התרמוס הירוק היפהפה הזה. אלומיניום תוצרת הארץ. כשדודה דורקה הלכה לעולמה מצאתי אצלה את אחיו המוזהב, כנראה שאבי קנה לכל המשפחה כזה...כמה שמחתי ואתמול... מצאתי אצל מירון האספן החמוד מפתח תקווה את אחותם המהממת ורדרדה אדומה... כעת הם שמחים ואני... עוד יותר." (מתוך דף הפייסבוק של Miri Krymolowski).

לעתים האוסף הביתי נוצר לא מתוך כוונה להחזיק באוסף אלא משום שמדובר בפריט סדרתי שנקנה לאורך שנים ונשמר בארון. הדוגמא המובהקת ביותר הם עיתונים וכתבי עת. אנשים מנויים עליהם והכרכים פשוט הולכים ומתערמים, עד שנוצר אוסף היסטורי.


אנשים רבים מחזיקים ברשותם חפצים היסטוריים לאו דווקא בגלל שהם יקרי ערך, אלא פשוט משום שקשה להם לזרוק חפצים לפח. הקושי הזה גדול במיוחד כאשר מדובר בחפצים שנקנו בסכום לא מבוטל (בעיקר מתנות וקישוטים לבית) או ביצירות בעלות ערך רוחני-מיתולוגי-מקודש. הדוגמא המובהקת כאן הם כמובן ספרים. במקרים רבים היורשים נפטרים מהם רק לאחר שבעליהם הלכו לעולמם (ארגזים רבים מונחים ליד הפח ברחוב כדי שמישהו יעבור וייקח).


הרמה השנייה כוללת אנשים שמקשטים את ביתם (לרוב סלון הדירה) בענתיקות או בחפצי וינטג' בעלי ערך אסתטי. במקרים רבים מקבץ הקישוטים (על הקירות והמדפים) הופך לסוג של אוסף ביתי צנוע שמתרחב עם הזמן ויוצר אווירת גלריה.


ברמה שלישית נמצאים אנשים שמחזיקים ברשותם אוסף קטן או בינוני בתחום תוכן אחד או במספר תחומים. לרוב מדובר באוספים שהחלו להתגבש בתקופת הילדות (למשל, פוגים, טלכרטים, קופסאות גפרורים, בולים, בובות וכדומה) או באוספים שהוריהם הורישו להם. רוב האוספים מהסוג הזה הם "אוספים פאסיביים", כלומר כאלה שנשמרים במחסן, בארון, במזוודה או במגירה מבלי שיורחבו. מקצתם גדלים בעצלתיים בעקבות טיולים (בארץ ובחו"ל), ביקורים בחנויות או באמצעות מתנות של בני משפחה ומכרים.


הרמה הרביעית כוללת אנשים שאיסוף חפצים הוא עבורם תחביב (לצד תחביבים אחרים). לעיתים מדובר בתחום איסוף אחד ולפעמים במספר תחומים. בתוך הקטגוריה הזאת אפשר למיין שני סוגי אספנים: א. כאלה שהאוספים הם אישיים, כלומר קשורים לחוויות פרטיות. למשל איסוף כרטיסים למופעים שבהם צפו או מדליות בתחרויות שבהם השתתפו. גם טיפוח מכונית ישנה ואהובה נכלל בקטגוריה הזו. ב. איסוף כללי, ללא קשר עם החוויות האישיות של האספן.

אוסף המכוניות של בני הספל
אוסף המכוניות של בני הספל

ברמה החמישית נכללים אנשים שהאיסוף מהווה עבורם חלק מהותי מתרבות הפנאי. לאספנים מהסוג הזה יש יחס חם להיסטוריוגרפיה, לשימור, לפולקלור ולאמנות (בעיקר עממית). הם נהנים מביקור בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם, שותים בצמא כל מידע שמתפרסם על תחום התעניינותם (כתבות, הרצאות, ספרים וכו'), מסיירים וקונים בקביעות בשווקי פשפשים ובחנויות עתיקות ויד שניה. רבים מהם מבלים בגלישה לאתרי אספנות כדי לבדוק מה חדש ולהחליף דעות ומידע עם קולגות. מקצתם חברים באגודות ועמותות שמתגבשות סביב תחום העניין שלהם ושותפים בפעילות הסדירה שלהן (מפגשים, תערוכות, טיולים ועוד). הם מגדילים ומשכללים את האוספים שלהם בהתמדה, הן באמצעות חליפין והן באמצעות קנייה (לרוב מדובר בסכומים צנועים). כאשר מדובר באוספים עם היבטים טכניים (מכוניות, מצלמות, מכונות וכו') - האספנים הם לרוב בעלי מיומנות וניסיון הנדסי ועוסקים בשחזור, שיקום ותחזוקה של פריטי האוסף.


בראש הסולם (רמה שישית) נמצאים אספנים שעבורם האיסוף הוא כמעט מקצוע - כלומר עיסוק תובעני השואב אותם לתוכו, מספק עניין ומשמעות עמוקה לחייהם, לעתים ממש ממכר ובמקרי קצה אף יוצא משליטה ומביא להוצאות כספיות גבוהות מאד. האיסוף האינטנסיבי, ולרוב גם הכפייתי, תובע מהם לא רק זמן וממון, אלא גם מקום איחסון. האוספים צומחים וצומחים, משתלטים בהדרגה על מרחב המחייה שלהם ושל בני משפחתם והופכים עם הזמן ללב הדירה (מה שמקומם עליהם לא אחת את בנות הזוג והילדים). מה שמתחיל כקלסרים, ארגזים וחבילות שאופסנו בחדר העבודה, במחסן או בבוידעם מתחיל לנדוד לחדרים נוספים ובסוף משתלט גם על הסלון (בתהליך של"כיבוש זוחל"). יש אספנים שנאלצים לשכור כספות בבנקים (זה משרת אותם גם בהיבט הבטחוני) או חללים במחסנים ציבוריים, כדי להחזיק את האוספים שברשותם.


לאחרונה, בעקבות התפתחות המסחר האינטרנטי, הופיע סוג נוסף של אספנים או יותר נכון "פסאודו-אספנים". אלה אנשים שסוחרים בחפצי אספנות ווינטג' משיקולים כלכליים נטו. אין להם סנטימנט רגשי מיוחד לפריטים שבידם והם רואים בהם בעיקר פוטנציאל לרווח כספי (בין השאר משום שהם מבינים את הצרכים והחולשות של האספנים האמיתיים). רבים מהם מוכרים פריטים בודדים או אוספים שלמים לא כדי להתעשר אלא רק מתוך חדוות המכירה ועשיית הרווח הקל (למשל, דרך יד2). זה עבורם קצת כמו לשחק בקלפים או להמר בטוטו.


לצידם יש את "המתווכים" המקצועיים: מפני דירות, בעלי חנויות וגלריות, בעלי בתי מכירות וכדומה. הם אינם אספנים במובן הרגיל של המילה, אבל כיוון שהם מכירים את השוק מקרוב, הם נעשים בעקיפין סוג של אספני פריטים שממתינים לאספן המתאים ולשעת כושר הנכונה.


המתמחים והאקלקטים

רוב האספנים בעולם מחזיקים ברשותם אוסף אחד או מספר קטן של אוספים, שמהווים עבורם תחביב קטן בתוך מגוון רחב של תחביבים אישיים. לעתים אוסף אחד מוביל לאוספים נוספים כמו בתגובת שרשרת והמכלול הופך לעיסוק מרכזי בחיים. רוב האספנים "הכבדים" מתמקדים בקטגוריה של אספנות – משפחה של פריטים שיש ביניהם זיקה ישירה או עקיפה. אבל יש כאלה שהאיסוף אקלקטי לחלוטין.


ברוני הישראליאנה

בברנז'ת האספנות "המקצועית" נהוג לחלק את האספנים לשני סוגים: הסוג הראשון הם "החובבנים". מדובר בלקטנים, ללא נושא איסוף מוגדר ותָחום. כל דבר כשר לאיסוף, ללא ידע מעמיק, ללא שיטתיות, ללא סדרי עדיפויות. הם רוכשים את מה שמזדמן בדרכם והאוסף שלהם הופך למעין "חור שחור", שבו כל מה שמגיע לרדיוס של כוח המשיכה נשאב פנימה. היפוכו של הראשון הוא האספן המקצועי והשיטתי: יש לו תחומי איסוף מוגדרים, לפי נושאים, הוא בעל ידע נרחב בנושא האיסוף, לומד את החומר באמצעות קריאה, הרצאות ומסעות, בורר בין עיקר לטפל ומשתדל לשתף בממצאיו קהל נרחב ככל האפשר.


בתוך הקבוצה השנייה ישנה צמרת קטנה של אספני-על ששמם ידוע לרבים (בעיקר בקרב בעלי גלריות, אוצרי תערוכות, מורי דרך, ארכיונאים ואספנים אחרים) והם גם בדרך כלל מכירים זה את זה, רוכשים כבוד זה לזה ומקיימים קשרי חברות וחליפין ביניהם.

ביקור חברים-אספנים ( 19.4.2022). בדירתו של האספן פרופ' שאול לדני. מסביבו: פרופ' שלום צבר, פרופ' אביעד הכהן, זאב זיגל, משה רימר, ד"ר מוטי פרידמן. צילם: האספן הדי אור.


אלה אנשים שמזוהים עם אספנותם או משום שהם מחזיקים ברשותם אוסף נדיר וגדול במיוחד או בשל מגוון רחב של אוספים ופריטים. רובם גם אוחזים בידע עשיר ועדכני בתחום. אגב, מניסיון למדתי שרובם נוטים (שלא בצדק) להצטנע ולגמד את חשיבותם וגדולתם ביחס לאנשי אקדמיה, למרות שבמקרים רבים הידע שלהם אינו נופל ואף עולה על זה של פרופסורים וותיקים. בישראל מדובר בעיקר באספני ישראליאנה ובאספני אמנות. הם מצטיינים בתשוקה אדירה לאיסוף פריטים היסטוריים ובידע נרחב. חלקם שומרים על דיסקרטיות ולא נוטים לשתף את הציבור הרחב (הם חוששים מגניבות, נזהרים לנקר עיניים ולעיתים גם נבוכים מהאובססיה האישית שלהם), וחלקם נכונים להציג את אוספיהם ולסייע ביד נדיבה לגופים ציבוריים ולאנשי מקצוע מתוך הנאה ותחושת שליחות.

אספן הישראליאנה והיודאיקה פרופ' שלום צבר
אספן הישראליאנה והיודאיקה פרופ' שלום צבר

תחום האספנות הוא תחום רב אנפין ובישראל יש מגוון גדול של אספנים מקצועיים ברמה עולמית. הוותיקים מעריכים שבמדינה פועלים כ-100 אספנים ו"ברוני ישראליאנה" ברמה גבוהה מאד ועוד רבים אחרים בדרגות שונות. להלן כמה מהשמות היותר בולטים בעבר ובהווה: אריה גילאי ז"ל, ארני דרוק ז"ל, עמי בראון ז"ל, הדי אור, מיכאל לוריא, ד"ר חיים גרוסמן ז"ל, אריה רייכמן, צבי האוזנר, ד"ר ירי רימון ז"ל, אהרון פרקש, פרופ' שלום צבר, חיים שטייר ז"ל, ירון גאייר, יוחנן בן יעקב, זיו גורה, פרופ' שאול לדני, גיל רובין, גיל פנטו, ביל גרוס.


הסיבות שמנינו לעניין הגובר בישראליאנה ובנוסטלגיה מסבירות גם את ההתפתחות הגדולה שחלה בשנים האחרונות בתרבות האספנות בעולם ובישראל. אבל יש אולי סיבה נוספת שכדאי להזכיר כאן: בעידן המסרים המיידיים, הגירוי המהיר והרפרוף, כאשר האפליקציות מייתרות את הצורך לזכור, נחלשת גם המוטיבציה לאחסן פריטים (בבית או במוח). חובבי הישראליאנה הם במובן זה צבא ההצלה ורבים רואים באספנותם גם משימה פטריוטית מהמעלה הראשונה (והיא אכן כזו).


מה מייחד את האספנים והאוספים בישראל? אין ספק שקודם כל האתוס הציוני והישראלי, וכל מה שקשור בזה. אין כמעט אוסף פרטי משמעותי בישראל שלא מתחבר לסיפור האידיאולוגי הדרמטי שהתפתח כאן במהלך מאה השנים האחרונות.


אצל אספנים ישראלים רבים, גם כאשר האוסף הוא בעל אופי יותר אוניברסאלי, למשל איסוף כוסות או בולים, כמעט תמיד אפשר למצוא בין פריטיו כאלה שרלוונטיים לתרבות היהודית, הציונית והישראלית.


אספנים מחו"ל, יהודים ולא יהודים, מחזיקים בפריטי ישראליאנה מסוגים שונים. בדרך כלל מדובר באוספים גדולים, שהפריטים מישראל מהווים חלק מאוסף גדול ממדינות ברחבי העולם. למשל אוספים של קופסאות גפרורים או סיגריות, מחזיקי מפתחות, קלפים ועוד. כמה מהם (למשל, דייויד מטלאו אספן פריטי הרצל נודע) נחשבים לאספנים "כבדים" בתחומם.

מאוסף הרצל של דייויד מטלאו
מאוסף הרצל של דייויד מטלאו

הגידול במספר האספנים וחובבי הישראליאנה, לצד התפתחות המחקר המדעי בתחום תרבות היומיום והפולקלור היהודי והישראלי, הביאו לגידול מצאי הספרים והמאמרים העיוניים והמדעיים שעוסקים בנושא. מדענים מקצועיים וחוקרים חובבים רבים עוסקים היום בנושאים פיקנטיים, משעשעים ומאד ויזואליים שמושכים קהל קוראים רחב.

כאמור, האספנות הממוסדת היא התשתית להתגבשות המדע, החינוך והתעשייה המודרנית. היא הניחה את התשתית להופעת הגלריות, המוזיאונים והארכיונים הציבוריים.


יש אספני-על שמתעניינים בעיקר במלאכת האיסוף ופחות בסיפור ההיסטורי סביב כל פריט ופריט שאספו. למען האמת, מבחינה מעשית כאשר אתה אספן גדול, קשה להקדיש זמן לתחקיר מקיף כזה. לעומתם יש אספנים שמקדישים שעות על גבי שעות לקטלוג הפריט שברשותם, להתחקות אחר הרקע שלו ולעיתים גם לניתוח סוציולוגי של הקשרים תרבותיים. מקצתם אף נהנים לפרסם את ממצאיהם ברבים (מאמרים, ספרים, דפי פייסבוק, בלוגים, אתרי אספנות). האספנים הללו מהווים אוצר בלום עבור היסטוריונים מקצועיים, בתי מכירות ומוזיאונים.


יש תחרות לא קטנה בין האספנים הגדולים אבל גם חיבה והערכה הדדית. לא אחת הם מוכרים אחד לשני אוספים או חלקי אוספים מתוך הכרה שהיום מכרת לאדם שמחר אולי תקנה ממנו.

שוויו של החפץ האספני

כמה כסף צריך בשביל להיות אספן? שאלה קשה. פריטי אספנות רבים נאספים בחינם או נקנים בסכומים פעוטים שמאפשרים גם לבעלי אמצעים מוגבלים להקים לעצמם אוספים נחמדים. עם זאת, חשוב לזכור שאספנות היא בסופו של דבר עיסוק של מותרות. ככל שבעל/ת האוסף עשיר יותר, כך קל לו/ה לבנות אוסף גדול ומשמעותי (בעיקר אוספים של פריטים גדולים, נדירים ויקרים). לכן, מעטים הם האספנים הגדולים המשתייכים למעמדות הנמוכים.


זאת ועוד, פריט אספנות אינו מייצר הכנסה בזמן שמחזיקים בו, והוא עשוי למעשה לאכול הכנסה בזמן שהאספן מחכה לעליית ערכו בשוק. ויש גם עלות אחסון ושימור. פריטי אספנות רבים דורשים טיפול מיוחד כדי לשמור אותם במצב טוב. ההוצאות הללו יכולות לנוע מעלות של כמה שקלים לצורך קניית כיסוי פלסטיק ועד לעלות גבוהה של חדר מיוחד עם צגי לחות, חום ואור להארכת חיי החפץ. בנוסף לעלויות האחסון, יש את העלויות של רכישת ביטוח או מערכת אבטחה לסוגים היקרים יותר של פריטי אספנות, כמו גם תשלום כדי שאנשי מקצוע (מעריכים, שמאים, משחזרים וסוחרים) יספקו הערכה של פריט האספנות לפני שהוא מוצע למכירה.


חשוב לציין כי לא הכל באספנות כרוך בכסף או בתשלום גבוה. אספנים מיומנים ובעלי ניסיון (וגם קצת כפייתיים) מפתחים חושים טובים "היכן לצוד". הם מזהים ברחוב ערמות של פינוי דירות (לרוב אחרי מות בעלי הדירה). לעתים השמועה על פינוי דירה של אדם חשוב שהלך לעולמו עוברת מפה לאוזן וצריך למהר להגיע לפני שהחפצים יושלכו לעד או שמישהו אחר ישים את ידו על האוצרות הנסתרים.


לרגש אין מחיר

בסרט התיעודי "The Price of Everything", שעוסק בעולם אספני האמנות, מצטט האספן משיקגו סטפן אדליס את אוסקר וויילד באומרו "יש אנשים שיודעים את המחיר של הכל אך אינם יודעים את הערך של דבר". אדליס הוא אספן מיוחד במינו, שתרם למכון האמנות של שיקגו ( (Art Institute of Chicagoיצירות מופת מתוך האוסף שלו בשווי של 400 מיליון דולר. בימינו הקצה העליון של שוק האספנות (אמנות וחפצים אחרים) כה יקר, עד שמוזיאונים אינם יכולים להתמודד בתחרות מול מגה-אספנים, ותלויים במידה רבה בנדבנותם של האחרונים כדי להעשיר את האוספים שלהם. הבעיה היא שחלק גדול מהאוספים קבורים במחסני המוזיאון ואינם זוכים לחשיפה (לוזיה, 2018).


רוב האספנים אינם קונים את הפריטים מתוך מחשבה של "כיצד אוכל להרוויח מהקנייה", משום שהדחף שלהם הוא בעיקרו רגשי ואינטלקטואלי. למעשה, רוב האספנים אינם אוהבים לדון בשאלה אודות שווי הפריטים באוספיהם ובוודאי לא לשתף אחרים. רבים אף מתקוממים מהשאלה החטטנית "כמה זה עלה לכם?", הן משום שהם חשים מבוכה על הממון הרב שהשקיעו בתחביב הזה והן משום שקשה להם באמת לאמוד את שווי הפריטים שנאספו או נקנו בשל ערכם הרגשי ולאו דווקא בשל ערכם החומרי.


אספנים רבים גם אינם זוכרים (ולעתים אינם רוצים לזכור) כמה עלה פריט כזה או אחר או כמה הוא שווה היום בשוק. כאשר נשאל האספן הישראלי הגדול הדי אור בראיון "כמה שווה האוסף שלך?" הוא ענה בכעס: "כל כך רואים שאתה לא אספן, זה פשוט לא ייאמן שאתה שואל אותי שאלה שכזו. אין לי מושג כמה זה שווה, אני יודע שתמורת מיליון דולר אני לא אמכור את האוסף, זה ממש לא חשוב לי כמה זה שווה. זה שלי, עבדתי בשביל זה מעל ל-25 שנה, השגתי את זה, ואין לאוסף כזה מחיר" (מישל, 2007).


אספן אחר מפורום האספנים של תפוז ענה ברוח דומה: "איך אפשר לאמוד אוסף? מי יודע ומבין כמה שעות הושקעו רק במרדף אחר הפריט? מחיר הפריט לרוב ממש זניח ביחס להשקעה שהיתה באיתורו והובלתו למדף בבית. כמה כסף שילמת רק למשקל עודף? כמה כסף שילמת רק למשלוחי דואר? כמה קילומטרים מיותרים עשית בתקווה שאולי ימצא החסר באוספך?" (מישל, 2007).


התנודות במדדי האספנות

ובכל זאת, כמו לענתיקות ויצירות אמנות גם לפריטי אספנות היסטוריים יש תמיד שווי שוק שמוגדר על ידי שילוב של מספר גורמים: הערך החומרי והאסתטי שלהם (למשל טבעת עשויה כסף); מצבם הפיזי (נשמר בשלמותו או עם חסרים ופגמים); המיומנות שנדרשה במקור כדי ליצרם (למשל על ידי אמן או מכונה אוטומטית); המחיר ששולם עבורם; מספר העותקים ששרדו בעולם; נדירותם וחשיבותם ההיסטורית (למשל מסמך של אירוע דרמטי); הפיקנטיות שלם; ותנודות של ביקוש והיצע בשוק האספנות.


התנודות הללו קשורות למגמות חברתיות ולעיתים גם לטרנדים זמניים. כך למשל, בעבר הבולים זוהו יותר מכל חפץ אחר עם תחביב האספנות. בשנות ה-70 של המאה העשרים החל לסור חינם ובשנות השמונים והתשעים, עם חדירת הדיגיטל, איסופם כבר הפך לעיסוק אנכרוניסטי אפילו בקרב ילדים. לעומת זאת, איסוף מטבעות ומדליות עלה בישראל מדרגה בעקבות העלייה הרוסית בראשית שנות התשעים (העולים ייבאו את החיבה הזו מברה"מ לשעבר). ועוד דוגמא: בשנים האחרונות נוצר טרנד סוחף לכלי קרמיקה (הגשה ונוי) שיוצרו בישראל בשנות החמישים והשישים. זו מגמה שצמחה בהשראת הטיולים בשווקי הפשפשים בארץ ובחו"ל ובעידוד הרשתות החברתיות ובתי המכירות הפומביות הדיגיטליות (ראו בהרחבה בהמשך).


לשוק האספנות עוד מספר מאפיינים כלכליים:

א. יצרנים, חברות וקמעונאים נהגו להשתמש בפריטי אספנות ככלי אפקטיבי לפרסום והגדלת המכירות. למשל, באמצעות לוגואים, פרסים וקופונים.


ב. בעולם נהוג שהמחיר לצרכן של פריט אספנות תקף רק לזמן רכישתו, כלומר בהתאם למה שהקונה מוכן לשלם ברגע נתון. כיוון שפריטים רבים נמכרים במסגרת מכירות פומביות, מחיריהם משתנים תדירות בהתאם לביקוש וההיצע בכל מכירה ומכירה.


ג. בדומה לענתיקות, ברוב המקרים ערכם של פריטי האספנות עולה ככל שהם נעשים עתיקים יותר.


ד. מטבע הדברים חפצים נדירים (למשל כאלה שיצאו במהדורה מוגבלת) מקבלים שווי שוק גבוה יותר.


ה. הפריט שהושג במחיר היקר ביותר באוסף הוא כמעט תמיד הפריט החשוב ביותר בתוכו. כך למשל, פריט שמשלים סדרה או בדרך להשלמת סדרה יכול להיחשב יקר ערך.


ו. פריטי אספנות הם חפצים יקרי ערך ובעלי שווי שנמכרים בהיצע מוגבל. לכן קנייתם מהווה במישרין או בעקיפין סוג של השקעה, מתוך הנחה של עליית ערך אפשרית. בתקופות רבות ראו בהם כלי כלכלי שיוצר בטחונות מפני אִינפלַצִיָה, בדומה לאגירת זהב.


ז. מצד שני, הסיכון להונאה בשוק האספנות אינו מבוטל וכך גם מקדם חוסר הוודאות. חליפין ומכירה בזירה האינטרנטית מחייבים קוד משותף של אמון ואמינות. בדרך כלל הם אכן מתקיימים בין אספנים וסוחרים, הן משום שרוב האנשים בעולם ישרים והן משום שאספנים רוצים לייסד קשרים ארוכי טווח עם אנשי המועדון. אבל לפעמים מסתננים לרשת התקשורת מתחזים ונוכלים, שעוקצים ומרמים. למשל כאלה שמבטיחים לשלוח פריט ונעלמים, או כאלה שמתחייבים לשלוח אוגדנים של אוספים כאשר אחד מהם אינו האותנטי או ריק.


אחד היתרונות הבולטים של קבוצות האספנים הוא שמתקיים בתוכם שיתוף מידע שוטף ומקיף, וזה כולל גם דיווח על מקרים כאלה ואזהרות מפני נפילות בפח עתידיות.


ח. בשנים האחרונות, ובאופן משמעותי בשלוש שנים האחרונות – נראה שהמסחר בפרטי אספנות קיבל "בום" בישראל (על הסיבות בהרחבה בהמשך). חשוב להדגיש שרוב פרטי הישראליאנה נמכרים במחירים נמוכים למדי (עשרות ולעתים מאות שקלים) בהשוואה לפריטי אמנות (שיכולים להגיע למחירים אסטרונומיים של מיליוני דולרים). זאת הסיבה שעבור רוב הסוחרים בתחום מדובר בהכנסה משלימה ולא עיקרית. עם זאת, מדי פעם נמכרים פריטים נדירים - בעיקר בתחום היודאיקה שמשיק לתחום הישראליאנה - שמחירם מגיע לאלפי דולרים.


פרט פיקנטי: בית המכירות הפומביות ווינרס בע"מ (חברה פרטית בבעלות גל וילתא וינר הפועלת בזירה הבינלאומית עם נסיון עשיר של מעל 30 שנה) מחזיק ככל הנראה במחיר השיא של פריט שנמכר במכירה פומבית בישראל: מכתב שנמכר בסכום של 1.56 מיליון דולר, ועורר התעניינות רחבה בכלי התקשורת בארץ ובעולם.


ט. אוספים רבים איבדו בשנים האחרונות את ערכם הכספי בשל חוסר עניין שמגלים הצעירים (מי שגדלו בעידן הצריכה ההמונית והדיגיטלית) בהיסטוריה בכלל ובחפצים ישנים שלא שייכים לדורם בפרט. כך לדוגמא מחיר הגלויות ההיסטוריות צנח באופן משמעותי בשנים האחרונות וכך גם הבולים. יתר על כן, התפתחות האינטרנט חשפה מאות אלפי אוספים ואספנים ובמקרים רבים הורידה את רמת הנדירות של פריטים היסטוריים. מנגד, התפתחות תרבות הנוסטלגיה והגעתו של דור ה-Y לבשלות יצרה עניין חדש בתחום האספנות בקרב צעירים, משלוש סיבות:

1. הרשתות החברתיות יצרו מעגלים חברתיים רבים המבוססים על עניין משותף (כולל תחביבים).

2. נוצרה שכבה רחבה למדי של עובדי היי טק שצברו כסף פנוי שמאפשר להם השקעות בתחומים רבים, כולל איסוף פריטים היסטוריים.

3. שוק האספנות מושך אליו היום המון אנשים, בעיקר צעירים, בגלל שיש בו ממד של משחקי הימורים (מה שמזרים אדרנלין למשתתפים). אפשר לצוד פריט נדיר ויקר בשוק או בפינוי בתים ולכאורה להתעשר במהירות. חשוב לציין שמדובר בדור שגדל על אפליקציות מגוונות של משחקי מזל והימורים והוא רואה בהשקעות הללו גם פעילות בידורית מהנה.


ישמחו השמאים

אספנים רבים צוברים ניסיון בקניה ומכירה ויודעים לזהות די מהר איכות, נדירות ומחיר משוער. אבל לא תמיד הידע והניסיון של האישי האספן מספיקים ונדרש לשם כך איש מקצוע.


שמאי אמנות עוסק בכל ההיבטים הכרוכים בטיפול בנזקים וצמצומם ובבדיקת הכיסוי של הרכוש האמנותי בהתאם לפוליסת הביטוח המצויה ברשות המבוטח. הוא הדין בשמאות של פריטים היסטוריים.


הערה: בברנג'ה השמאית מקובל להבחין בין "שמאי", שעובד עבור חברת הביטוח ולא אמור להבין לעומק באמנות ווינטג', לבין "מעריך" שמביא אתו ידע מקצועי נרחב בתחומי האספנות הרלוונטיים.


מרבית השמאים בארץ הם עצמאיים המספקים את שירותיהם לקהל הרחב ומיעוטם עובדים של חברות ביטוח או שכירים בחברות שמאות. החוק אינו מחייב היום את שמאי האמנות ברישוי, ולכאורה יכול אדם להיות שמאי גם ללא הכשרה מקצועית. אולם, מורכבות המקצוע והידע הנדרש משמאי בתחום הביטוח אינם מאפשרים לאדם לעסוק במקצוע הזה ללא הכשרה בסיסית מסודרת שנעשית בדרך כלל במסגרת קורסים מקצועיים וסטאז' (שמאות אמנות, מכללת עדיף).


בישראל קיימים מספר משרדי שמאות שמתמחים בדברי ערך ופרטי אמנות ואספנות, אבל לא כולם עומדים על אותה רמת מקצועית (לא חסרים בתחום גם נוכלים ושרלטנים). מבחינה מקצועית קיים פער בין רמת המעריכים בארץ לבין רמתם במדינות האמנות המובילות, כגון צרפת, איטליה, ספרד, אנגליה וארה"ב. בחו"ל התחומים הללו נלמדים בבתי ספר בעלי מסורת מקצועית ארוכת שנים ואף במסגרות אקדמיות, בדומה לתחומי השימור.


מומחי הענתיקות, חפצי האספנות והוינטג' הבכירים הם מטבע הדברים בעלי עין חדה, ידע נרחב (היסטורי, תרבותי, אמנותי, מדעי, פיננסי ועוד) וניסיון עשיר. קיימות בעולם אלפי קטגוריות ותת-קטגוריות של פרטי אספנות וכל אחת מהן מצמיחה מומחים, מעריכים ושמאים משלה (יש גם מומחים בעלי ידע המתפרש על פני תחומים רבים).

בעולם האספנות קיימים מספר דרכים להשגת מידע על הפריט אספני:

א. מדריכי אספנות. מדריך המחירים הראשון לפרטי אספנות היה קטלוג סטנלי גיבונס (Stanley Gibbons) שיצא לאור בנובמבר 1865. בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 גדל העניין הציבורי בהיסטוריה ובאמנות - מה שהוביל לפרסום ספרים ומדריכים בנושא חפצים היסטוריים.


השיפור בתעשיית הדפוס הביא לשיפור בפורמט ובעיצוב של ספרי האספנות. כך למשל, תמונות צבע החליפו את הרישומים בשחור לבן. מדריך המחירים המוקדם ביותר של "טרי קובל" (Terry Kovel) - "מחירון העתיקות השלם" (The Complete Antiques Price List) - הודפס ב-1967 והפך לספר הראשון שחובר בעזרת טכנולוגיית מחשב. Time-Life קבעה ציון דרך היסטורי כאשר הוציאה לאור ב-1978 את "האנציקלופדיה של פריטי אספנות" (Encyclopedia of Collectibles). היא הופיעה ב-16 כרכים על פי סדר אלפביתי. שנה אחר כך, ב-1979, פרסמה ג'ודית מילר (Judith Miller) את המהדורה הראשונה של "מדריך המחירים לעתיקות" (Antiques Price Guide), שהפך מאז למותג העולמי הבולט בתחום (ההוצאה מפיקה מדי שנה כרכים בקטגוריות האספנות העיקריות). בשנות ה-80, החלה הוצאת קנוף (Knopf) הידועה לפרסם סדרה משלה שזכתה לכותרת "מדריכי אספנים" (Collector’s Guides). המדריכים הללו מכסים את רוב תחומי האספנות: מכלי כסף ועד לצעצועים ובובות.


כיום, פועלים בשוק מדריכי האספנות מספר הוצאות לאור בולטות נוספות, כגון Krause Publications, Warman’s ו- Schroeder’s. הספרים הללו כוללים סקירות מעמיקות במגוון רחב של תחומי אספנות - החל מתכשיטים, דרך מכשירי רדיו ועד לטרקטורים. רבים מספקים רקע היסטורי בסיסי ופרטים חשובים נוספים לצורך מסחר: תאריך הייצור של הפריט, החומרים שממנו יוצר והמחיר בשוק (Collectors Books and Price Guides, Collectors Weekly).

למרבה הצער מדינת ישראל אינה משופעת במדריכים מהסוג הזה. חריג בנוף המו"לות הישראלי היה בזמנו "מכירה פומבית - דו-ירחון ישראלי לאספנות ולאמנות", שכלל בתוכו את "חדשות האספנות". הוא יצא לאור בשנים 1997-2010 בהוצאה תל אביבית שנקראה מכירה פומבית בע"מ.


ב. התייעצות עם אספן-קולגה (רצוי בעל ניסיון, ידע ורצון טוב) מהברנג'ה האספנית הרלוונטית.


ג. התייעצות עם מומחה בלתי תלוי בתחום האספני המבוקש (למשל חוקר/ת באקדמיה).


ד. העלאת שאילתה בפורום אספנות (בעיקר בפייסבוק) בתקווה שחברי הפורום יועילו בטובם להגיב כמיטב רצונם וידיעתם (לרוב זה אכן תורם).


ה. התייעצות עם סוחר ו/או בית מכירות שאיתם האספן נמצא בקשר פונקציונלי מתמשך (לצורך קניה ו/או מכירה). מפגש האינטרסים בין המוכר לסוחר, לצד הידע וניסיון העשיר של אנשי המכירות מניבים בדרך כלל הערכת מחיר ראשונית של הפריט (הוותיקים והגדולים מבין הסוחרים עובדים מומחים שאיתם הם נוהגים להתייעץ על בסיס חברי או מסחרי קבוע).


ו. מחקר עצמאי שתלוי במיומנות האספן וניסיונו האישי. היום, רוב המידע נמצא באתרי אינטרנט ייעודיים שמספקים מידע שימושי על הרקע והשווי של פרטי האספנות לתחומיהם השונים. כך למשל The Serious Collectors Guide.

בהקשר זה ראוי גם להזכיר את אתר האינטרנט הפיננסי Investopedia. הוא נוסד בניו יורק ב-1999 ומספק מאז שורה של כלי השקעות משוכללים: מילונים, עצות, ביקורות, כתבות, דירוגים והשוואות (למשל בין ניירות ערך). האתר שימושי גם בתחום מוצרי האספנות.


ז. שליחת הפריט לחברת שמאות מקצועית בחו"ל. החברות האמינות והמקצועיות בעולם מחזיקות בצוותי מומחים גדולים ומגוונים שיכולים לבחון את הפריט בממדים שונים (היסטורי, כימי וכו') ובאמצעות כלי מדע משוכללים.

ככל שהמסחר בפרטי אספנות גדל והשתכלל בעולם כך הלכה והתעצמה תעשיית הדירוג בכל שטחי המסחר. שוק ההערכות והדירוגים בתחום פרטי האספנות מגוון וכולל מומחים וחברות מיומנים ואמינים לצד שרלטנים ואף רמאים. יש חברות שמדרגות מנעד רחב של פריטי אספנות ויש חברות שמתמחות בתחומים ספציפייים כגון משחקי וידאו, צעצועים, קלפים, גלויות, כרזות, פרטי לבוש, מוצרי ספורט ועוד.

הליך הדירוג המקצועי כולל בדרך כלל את המרכיבים הבאים:

1. אימות הפריט (בדיקת אותנטיות מחשש זיוף). ב. איתור הפרטים המלאים של הפריט (סוג, רקע היסטורי, גיל, יצרן וכו').

2. הערכת מצבו הפיזי (בעיקר פגמים כגון קרעים, כתמים, צבע דהוי, קיפולים וכדומה).

3. הערכת נדירותו בעולם בכלל ובשוק המכירות בפרט.

4. הערכת שוויו הפוטנציאלי (על בסיס מדדי היצע וביקוש).

5. אריזתו לשמירה ותצוגה (למשל באמצעות מארזי פלסטיק אטומים ושקופים) והענקת תו איכות רשמי (תעודה ו/או חתימה של הגוף המעריך).

6. שליחתו בחזרה לאספן.

ההליך הזה חשוב לאספן ולסוחר הן כדי להעריך את שווי הנכסים שבידיהם והן כדי לדעת באיזה סכום כדאי להם למכור או לקנות פריטים חדשים או כאלה שברשותם.

קיימות למעשה שתי רמות של שירותי הערכה: 1. הערכה גולמית כללית של הפריט 2. הערכה יסודית. מטבע הדברים גובה התשלום עבור השירות הזה מותנה בעומק והיקף הדו"ח המבוקש (שקובעים גם את לוח הזמנים).


לכל חברה ולכל תחום אספני יש את סולם הדירוג המספרי שלהם שמורכב מקריטריונים מגוונים. הדירוג הוא הן מספרי (כמותני) והן מילולי (איכותני), כאשר ברוב התחומים המושג "Mint"(מִטבָּעָה) מבטא איכות מקסימלית. כך לדוגמא הסולם של חברת הדירוג ASA כולל את דרגות האיכות הבאות: Gem-Mint=100, Mint=95+, Near Mint=85+, Excellent+=70, Excellent=60, Very Good=50, Good=40, Fair=30, Poor=20, Very Poor=10.

בתי המכירות הפומביות נוהגים לעיתים להצמיד לתמחור הפריטים המוצעים למכירה הערכה כללית של מצבם - שהיא פחות מספרית ויותר מילולית.


להלן דוגמא להערכה שסיפק בית המכירות המכובד "קדם" לגיליון של כתב עת מסויים מ-1938 שהוצע למכירה: "מצב כללי טוב. כתמים, קמטים וסימני קיפול. רישומים בכתב-יד בעמוד הראשון של שתיים מהחוברות (בעפרון). קרעים וקרעים חסרים בשוליים של אחת החוברות. שתים מהחוברות אינן מופיעות בקטלוג הספרייה הלאומית."

תחום ההערכת החפצים ההיסטוריים נעשה לאחרונה מוכר יותר בציבור הרחב (כולל בישראל) בשל סדרות הריאליטי הטלוויזיונית הפופולריות בערוצי הדוקו וההיסטוריה. כך למשל הסדרה Pawn Stars בערוץ History או הסדרה Salvage Hunters בערוץ Discovery.


הערכת חפצים ביריד ימי בנימינה
הערכת חפצים ביריד ימי בנימינה


עזרים מקצועיים לאספנים

רוב האספנים בעולם שומרים, מתחזקים ומציגים את האוצרת שלהם באמצעים ביתיים מאולתרים (מגירות, ארונות, מדפים, ארגזים, תיקיות, אלבומים וכו'). האספנים היותר מקצועיים - בעיקר מתחום האפמרה - נעזרים בציוד ייעודי שנמכר היום בעולם בעיקר דרך חנויות האונליין. מטבע הדברים לכל תחום אספנות יש את אביזרי העזר המקצועיים הטיפוסיים לו. למשל, אלבומים עם כריכה קשיחה (לשימור פרטי קרטון); דפי הפרדה (לבולים וניירת); ערכות ומגשים (לאספני מטבעות, בולים ועוד); קופסאות קרטון ופלסטיק עם מכסים מיוחדים (למשל לאחסון והצגת צעצועים); אלבומים מיוחדים המיועדים לשימור והצגת צילומים, גלויות, מכתבים וניירת היסטורית; מסגרות תצוגה מפלסטיק שקוף (לשימור תעודות, מטבעות, מדליות, תכשיטים ועוד); כפפות לטיפול בפריטים רגישים; מכשירים אופטיים לזיהוי פגמים וזיופים, כגון פנסים, זכוכיות מגדלות, ומנורות UV; פינצטות שמבטיחות אחיזה בטוחה והגנה מפני נזקים; קלסרים ואלבומים עם חוצצים מיוחדים; דבקים ומשמריי ניירות ייעודיים. בעולם מוכרים מספר מותגים בולטים כגון: Brusden White ; Hagner Hawid; Leuchtturm; Paper saver; Renniks; Seaby; Stanley Gibbons; Various.

לאספני הפריטים הטכנולוגיים (מכוניות, מכונות, צעצועים) יש את המקורות האופייניים שלהם להשגת לחלקי חילוף ואביזרי מקור, שמועברים בעיקר מפה לאוזן בין חברי הברנג'ה האספנית.


ציוד מגוון לאספנים באתר האספן

האם לגיטימי לקנות ולמכור כל פריט היסטורי?

כנראה שלא. כך למשל, פריטים שנגנבו. דוגמא עדכנית ניתנה רק לאחרונה כאשר בעקבות לחץ בינלאומי, ביטל בית המכירות "גנזים" מכירה פומבית של פריט יודאיקה נדיר, שככל הנראה נגנב בתקופת השואה ועקבותיו אבדו - עד שצץ על פני השטח כאשר הוצע למכירה בישראל. מדובר בספר של החברה קדישא מהעיר טימישוארה שברומניה, המתוארך מהמאה ה-18 לספירה - העתיק ביותר שידוע היום. "פנקס הזיכרון" מתעד בכתב יד את הקבורה היהודית בעיר בין השנים 1781-1829. בית המכירות תכנן למכור אותו במחיר פתיחה שעמד על עשרת אלפים דולר, אלא שאז נודע לארגון היהודי העולמי להשבת רכוש (איל"ר) על המכירה, והוא שיגר מכתב בהול לבית המכירות "גנזים", הקורא לעצור מיד את מכירת הפנקס. בעקבות לחץ בינלאומי: "פנקס הזיכרון" העתיק שנעלם בשואה, הוסר מהמכירה הפומבית (אייכנר, 2021).


גם מכירתם של פריטים נאצים נחשבת על ידי רוב האספנים כבלתי לגיטימית, הן בשל היותה מזוהמת בדמם של מיליוני הקורבנות והן משום שהיא מסייעת לטיפוח תרבות ניאו נאצית. אבל כמובן, לא כולם מסכימים עם הטאבו הזה, הן מנימוקים ענייניים (למשל, הצורך לשמור עדויות גם מתקופות אפלות) והן משיקולים רעים (הדחף החולני לחדש את ימי הרוע כקדם או היצר החמדני שמכשיר כל מכירה).


המחשה מטרידה לסוגיה הזו התרחשה בשלהי 2019 כאשר באחד מבתי המכירות הפומביות בגרמניה אמורה הייתה להיערך מכירה גדולה של עשרות פריטים שהיו בבעלות אדולף היטלר ובכירים נאצים. לא מדובר היה במכירה ראשונה מסוגה אבל ההיקף היה חריג. האירוע עורר זעם רב, בפרט לאור הצמיחה של האנטישמיות החדשה והפיכתו של היטלר וחבר מרעיו ללגיטימיים ואפילו למושאי הערצה מחודשת. הרב מנחם מרגולין, יו"ר איגוד הארגונים היהודיים באירופה הגיב בדברים חריפים: "מדובר בשפל חסר תקדים. לוקחים אנשים שזכרם אמור לעורר חלחלה בקרב כל אדם אירופי מוסרי, והופכים אותם למעין גיבורים שאת חפציהם יש לשמור. זה בעיניי לא פחות מטרגדיה". מרגולין הודיע שבכוונתו לפעול לחקיקת חוק שיאסור סחר בסמלים נאציים, ולפנות לבית המשפט בדרישה לחשוף את הקונים בכדי שיוכלו להיות תחת מעקב, בהיותם, לדבריו, "פצצה מתקתקת. אף אחד לא ימכור חפצים שאין להם ביקוש. עצם העובדה שקיים דור חדש של אוהדים של היטלר, והרשת מוצפת בתמונות ניאו-נאציות ששוברות שיאים - מראה שהדבר הזה הפך לנורמה, ושהם מודל לחיקוי בעיניי אנשים שמורשת היטלר חשובה בעיניהם." (לוקש וניר, 2019).


באותה שנה שבה דווח ב-Ynet על מכירת הפריטים הנאצים הופיעה כתבה באותה במה שבה דווח על דילמה אספנית ומוסרית נוספת (ובמידה מסוימת גם מורכבת יותר) שקשורה אף היא לתקופת השואה: "מברשת שיניים מדכאו, טלאי צהוב נדיר מהונגריה, סרט זרוע מאמסטרדם - שוק המכירה והאספנות של פריטים של יהודים מתקופת השואה מגלגל מיליונים ואפילו הוליד תעשיית זיופים. האספנים הכבדים נשבעים שלא מדובר בתאוות בצע, קרובי משפחה של הקורבנות כבר פונים לבתי המשפט שישימו לזה סוף, ובחו"ל כבר יש מוכרים שיוצאים עם גלאי מתכות לקברי אחים." (בר חיים, 2019).










Comments


bottom of page