top of page

אספנות ישראלית - חלק א

מחבר: עוז אלמוג, 2021


לחלק ב' ואחרון (כולל ביבליוגרפיה)


חדר אוצרות

הדחף לאסוף חפצים ולשמרם מובנה בנפש האדם, ולכן אוספים מסוגים שונים לוקטו ונשמרו כבר משחר האנושות. כידוע, הפרעונים נקברו עם אוסף חפציהם האישיים שנועד לשקף את עושרם הרב ואת נוף חייהם. לימים, כאשר נפתחו הקברים על ידי הארכיאולוגים, התגלתה תמונה מרהיבה של תרבות המלוכה במצרים העתיקה.


איסוף שיטתי ומאורגן של פריטים מעולם החי והצומח, הגיאולוגיה, האתנוגרפיה, הארכיאולוגיה, הספרות ואמנות, החל להתפתח בעולם בעיקר עם התפתחות האמנות והמדע המודרניים. ניצני התופעה היו הספריות הציבוריות והפרטיות ומאוחר יותר גם "חדרי האוצרות" בבתי האצולה - בתרגום אחר: "חדר הפלאות", "חדר המוזריות", "חדר אטרקציות", או "חדר הקוריוזים" (Cabinet of curiosities, Wikipedia). האוספים שימשו את בעליהם לצורך קישוט הדירה/ארמון, השקעה כספית וחיסכון (בדומה לריהוט, ציורים ופסלים), הפצת סמלי סטטוס מעמדיים ולעתים גם כבסיס מדעי למחקר והגות על נפלאות העולם.


חדר האוצרות הגדול הראשון שנפתח לציבור (1630), תמורת דמי כניסה סמליים, היה האוסף של משפחת טריידסקנט (Tradescant). הוא כונה "הקשת של טריידסקנט" והוצג בביתם בלונדון. האוסף כלל מוצגים בוטניים וזואולוגיים, כלי נשק, תלבושות, תכשיטים ויצירות אמנות דתית.


"Musei Wormiani Historia", the frontispiece from the Museum Wormianum depicting Ole Worm's cabinet of curiosities By Didier Descouens - Own work, Public Domain Wikimedia Common
"Musei Wormiani Historia", the frontispiece from the Museum Wormianum depicting Ole Worm's cabinet of curiosities By Didier Descouens - Own work, Public Domain Wikimedia Common

מבחינה אבולוציונית, חדרי האוצרות היו גורם חשוב בהתפתחות האמנות המודרנית, המסעות לגילוי צפונות הטבע והתרבות האנושית לגווניה, ולהתהוות המוזיאונים והגלריות בעולם המודרני.


בעקבות מהפכות המדע, התחבורה וההשכלה והופעת מדינת הלאום, גדלו מספר וסוגי האוספים. הם יצאו בהדרגה מחזקתם הבלעדית של הכנסיה והמלכים ועברו בהדרגה לחזקת מוסדות המדינה (בעיקר למוזיאונים הממלכתיים והאוניבסיטאות). גם רמת התיעוד והשימור עלתה, ובמקביל התפתחה מסורת עשירה של תצוגה והנגשה לציבור (ספרים, צילומים, שרטוטים, תערוכות, חנויות, גלריות וכדומה).


התפתחות התעשייה המודרנית והערים הגדולות הצמיחה מגוון חסר תקדים של מוצרי צריכה ואיתם גם סוחרים וקונים שהפכו את האיסוף השיטתי של פריטים היסטוריים ואמנותיים לתחביב נפוץ. אחת הדוגמאות הבולטות הוא ג'ון פִּירְפּוֹנְט מורגן - בנקאי מיליארדר אמריקאי אשר שלט בכלכלה האמריקאית בשנים המעצבות שבין תום מלחמת האזרחים האמריקנית לערב מלחמת העולם הראשונה. הוא היה אספן נלהב של חפצי אמנות, ספרים ואבני חן. רבות מהיצירות שאסף נתרמו על ידו למוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, שמורגן היה נשיאו ונמנה עם מייסדיו.


מחפץ היסטורי לפריט אספני

באופן עקרוני כל חפץ היסטורי הוא בעל פוטנציאל להפוך לפריט מוזיאוני ולחלק מאוסף. עם זאת, רוב פריטי האספנות (Collectibles באנגלית) ממלאים לפחות חלק מהקריטריונים הבאים:


- החפץ נדיר (אין רבים כמוהו, אם בכלל). נדירות של חפצים נוצרת ממספר סיבות: (א) הוא נעשה בעבודת יד או באמצעות מיכון יוצא דופן. (ב) מעטים כדוגמתו יוצרו במקור.

(ג) מחיר הפריט יקר. (ד) במהלך השנים התמעטו החפצים מסוגו (לעתים קרובות דווקא חפצים שהיו בזמנם בשימוש שכיח נעלמים מהנוף בשל שינויים טכנולוגיים ואחרים). (ה) החפץ נוצר כתוצאה מטעות או תקלה נדירה. דוגמא בולטת לכך הן המטבעות. בעולם קיימות אגודות אספנים שמתמחות במטבעות עם טעויות. מטבע הדברים ככל שהתקלה נדירה יותר כך הפריט האספני נעשה מבוקש ויקר יותר (ראו למשל: חורש, 2016).


- לחפץ נלווית סמליות יוצאת דופן או ערך רגשי מיוחד. כך למשל, ספרים שיצאו במהדורה ראשונה או עותקים שנחתמו על ידי הסופר.

- החפץ משקף ערכים ותפישות שעברו מהעולם (ולכן במקרים רבים גם מעוררות געגועים).

- חפץ אספני לרוב מספר סיפור היסטורי פיקנטי (אישי או קולקטיבי) או ממחיש תופעה חברתית חשובה ומסקרנת. - החפץ האספני משקף לרוב תקופה שמעוררת רגשות עזים - חיוביים או שליליים. למשל, כלי נשק ששימש לוחמים בעת קרב או בגדים של אדם נערץ שהלך לעולמו. - רבים מחפצי האספנות מעוררים חיוך או גיחוך בשל מרחק הזמן. למשל, כרזות של תעמולה או הוראות הפעלה של מכשיר שיצא משימוש. - לחפצי אספנות רבים יש ערך אסתטי ייחודי. למשל, חפצים שימושיים שאוירו בגרפיקה של טרום עידן המחשב, בגדים או כובעים שנתפרו בעבודת יד או חפצי נוי שנעשו בידי חרשים-אמנים ולא באמצעות מכונות חשמליות. - חפץ אספני הוא במקרים רבים כזה שהיה טרוויאלי/בנאלי (בעל משמעות זניחה) בעת צריכתו. רוב האנשים לא נתנו את הדעת עליו ועל צריכתו בזמן אמת, ולכן מופתעים לימים מהשתמרותו. במובן זה החפץ הוא סוג של צילום מצב או הקפאה בזמן - בדומה לתמונה.

- "אוסף" כולל בדרך כלל חפצים ישנים שלא לוקטו למטרה שימושית כלשהי, אלא כדי "שיהיו שלך" ולרוב גם לצורכי התבוננות עצמית ו/או תצוגה.

- רוב האוספים כוללים חפצים מאותה משפחה (קטגוריה) שיוצרו במגוון ווריאציות: בעיצובים גרפים, צבעים וגדלים שונים, על ידי יצרנים שונים ומשנות ייצור שונות. למשל מחזיקי מפתחות, גפרורים, חנוכיות וכדומה.

- רוב האספנים מחזיקים ברשותם מספר פריטים כפולים שמאפשרים להם חליפין עם אספנים אחרים. הרזרבות הללו מתפקדות כמעין מטבעות בשוק החליפין האספני.

- אוספים רבים מבוססים על מוצרים שנבנו מלכתחילה על ידי היצרן כסדרות - מה שמגביר את המוטיבציה בקרב האספנים להשיג את כל חלקי הסדרה. הדוגמא המוכרת ביותר היא אלבומי קלפים.

- בתחום השימור והאספנות נהוג להבחין בין שלוש קטגוריות: ענתיקות (פריטים בני 100 שנים ויותר), וינטג' (פריטים

בני 40-100 שנים) וחפצי אספנות (פריטים בני לפחות 10 שנים). חשוב לציין שמדובר בפריודיזציה כללית בלבד ובמקרים רבים קשה לעשות את ההבחנה בין ענתיקות לחפצי אספנות (לרוב הם גם נמכרים באותן חנויות).


סוגי האוספים

אמנות גבוהה ואמנות עממית

ההבחנה האירופאית המסורתית בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה" (או "עממית") הולכת ומיטשטשת במאה השנים האחרונות מסיבות ערכיות ומקצועיות (פילוסופיות, סוציולוגיות וכו'), בד בבד עם העלמות תרבות "המעמד העליון" (האריסטוקרטי). גם ההבחנה בין "אמנות גבוהה" (או "אנינה") לבין אמנות עממית ("זולה") כבר מזמן אינה חדה וברורה.


עם זאת, בהיבט האספני אפשר עדיין לעשות הבחנה סוציולוגית בין חפצי אמנות שנועדו מראש לתצוגה בגלריות ומוזיאונים (נעשו בידי אמנים) לבין חפצים שימושיים (שיוצרו בידי חברות מסחריות) שלהם רק נלווה ערך אסתטי-דקורטיבי (הערה: בתיאוריות האסתטיות שהתפתחו בעולם העתיק, האמנות הגבוהה ביותר הייתה זו שאיפשרה ביטוי מלא לדמיונו של האמן, ללא כל הגבלה פונקציונלית).


בניגוד לעולם האספנות של יצירות האמנות, שלו חוקים וכללים משלו ושבו למומחים (בעלי המקצוע) ולאוצרים תפקיד מרכזי , עולם האספנות של חפצי היומיום הרבה יותר פתוח ומזמין. לא מעט חפצי אספנות ששייכים לעולם הזה הם מה שמכונה בשפה עממית שמונצעס ופיצ'פקעס, כלומר חפצי אווירה - אותם דברים קטנים שאדם קונה לאו דווקא בשביל להשתמש בהם, אלא יותר בשביל להיות מוקף בהם וליהנות במחיצתם.

למעשה, כשמדובר באמנות העממית, סוג הקסם של היצירות הוא במקרים רבים דווקא בקיטש ובשמאלץ החינני והתמים שהם מבטאים (כמו אמנות נאיבית ופרימיטיבית). הערה: תמימות אינה בהכרח משהו חיובי. לעתים קרובות היא תוצאה של עיוורון שמאפשר לכוחות הרשע והרוע לשלוט בנו.


הקסם של המתכלה

אוספים רבים מורכבים מחפצים בעלי אופי ארעי-חולף, כלומר עם פוטנציאל גבוה של התכלות מהירה (נזרקים לפח האשפה). חפצים כאלה משתייכים לקטגוריה המכונה בשפה המקצועית אֵפֵמֵרָה. המושג אֵפֵמֵרָה (Ephemera) מתייחס בעיקר ליצירות כתובות או מודפסות שאינן מיועדות במקור להישמר ולרוב מושלכות לאחר השימוש לפח האשפה (רק מועטות שורדות). מקורו של המושג ביוונית והוא מורכב משתי מילים: "אף" שמשמעותה - בשביל, או עבור, ו"מרה" שמשמעותה יומי. כלומר פריטים לשימוש חד פעמי. דוגמאות לסוגי אפמרה הם: תלושים, מודעות, כרזות, תוויות, הזמנות לאירועים, כרטיסי ביקור, כרטיסי ברכה, גלויות, מכתבים, סטיקרים, כרטיסי אוטובוס, עלונים, גלויות, פוסטרים ועוד. בשנים האחרונות נכללים תחת הגדרת האפמרה גם חומרים אודיו-ויזואליים שלא נועדו מראש להישמר, כגון הודעות קוליות או פרסומות דיגיטליות.


תלוש לחלוקת קרח. אוסף אברהם לפה
תלוש לחלוקת קרח. אוסף אברהם לפה

בעבר, חומרי אפמרה נאספו בעיקר על ידי אנשים פרטיים שפיתחו אוספים, לעתים אזוטריים. בשנים האחרונות מקדישים ספריות וארכיונים ברחבי העולם מאמצים רבים לאיסוף חומרי אפמרה ולדיגיטציה שלהם (כולל הנגשה לציבור), מתוך הבנה שחומרים אלו משמרים ומספרים את ההיסטוריה היומיומית והוויה תרבותית. כך למשל: אוסף האפמרה של הספריה הלאומית האוסטרלית, אוסף האפרמה של הספריה הלאומית הצרפתית ואוסף האפמרה של הספריה הלאומית הספרדית. ראוי לציון מיוחד הארכיון הפרטי GG באטלנטה, ג'ורג'יה, שמחזיק אוסף אפמרה עשיר במיוחד בתחום הספנות, האופנה, האוכל ועוד.

בעולם פועלות גם מספר אגודות של שימור והנגשה של חומרי אפמרה. כך למשל:

Ephemera Society of Australia; The Ephemera Society; New Zealand Ephemera Societ; Ephemera Society of America .

הספרייה הלאומית אוצרת, ככל הנראה, את אוסף האפמרה הגדול ביותר בישראל. הוא מכיל מאות אלפי ניירות, מסוגים שונים, המתעדים את החברה הישראלית. בשנים הקרובות מתכננת הספרייה להרחיב את אוספי האפמרה שברשותה ולכלול אפמרה יהודית מרחבי העולם ואפמרה ישראלית ממגוון רחב יותר של תרבויות בישראל. לצורך זה הוכרז פרויקט מיוחד שזכה לכינוי "מסע בזמן", עם הקול קורא הבא:

"מי מאיתנו אינו מעוניין לצאת מדי פעם למסע בעולמם של סבא וסבתא בארץ ישראל של ימי התורכים, בתקופת המנדט או בעשורים הראשונים למדינה? בדרך כלל אנו עושים זאת בעזרת ספרים או סרטים המספרים על התקופה, אלא שסרטים אינם מספקים לנו תמונה אותנטית של העבר. המידע שבהם הוא מעובד, והוא אינו יכול לספק מבט בלתי אמצעי על חיי היום-יום ועל אופייה של רשות הרבים הישראלית. שיקוף מהימן יותר של רוח התקופה עשויה לספק העיתונות בת הזמן. אולם כידוע לכולנו, כל עיתון, מגוון ודינמי ככל שיהיה, מוסר בידינו את זווית המבט המסוימת שלו על דפוסי ההתנהגות החברתיים והתרבותיים. מבט אותנטי ובלתי אמצעי של ממש יכולה לספק עבורנו האֵפֵמֵרָה. ​פרויקט "מסע בזמן" נועד לאסוף פריטי אפמרה ישראלית, לסרוק אותם ולהנגישם באופן חופשי לציבור הרחב. הפרויקט מבוצע במימון קרן ארקדיה. פרויקט "מסע בזמן" אינו מיועד לשתף את הציבור הרחב רק בפירותיו, אלא דוגל בשיתוף הציבור ובהסתייעות בו גם במהלכו. אנו קוראים לבעלים של אוספי אפמרה לשלוח את אוספיהם אל הספרייה הלאומית או לפנות אלינו כדי לסרוק אותם, וכן לסייע לספרייה הלאומית גם באיסוף מידע על אוספים כאלה. אנו קוראים למי שתיעוד החברה הישראלית ותרבותה קרובים לליבם להשתתף גם באיסוף השוטף של אפמרה בת-זמננו בספרייה הלאומית. בהמשך הפרויקט גם נפנה אל מתנדבים בבקשה לסייע בתיאור פריטי האפמרה שיועלו לרשת במסגרת הפרויקט, במטרה לנצל את הידע הרב שבידי הציבור על כל שדרותיו." (מתוך אתר הספרייה הלאומית).
באדיבות הספריה הלאומית
באדיבות הספריה הלאומית

לפני שני עשורים עלתה חשיבותם של חומרי אפמרה לתודעה הציבורית והתרחב הדיון סביב מעמדם של הפריטים הללו בתרבות השימור הלאומית והמקומית. בשנת 1990, בוועידה השנתית של אגודת הארכיונאים של אונטריו (קנדה), הוקדש מושב לנושא "אפמרה כמסמך ארכיוני". גם באיגוד הישראלי לארכיונאות התרחב לאחרונה השיח סביב הנושא.

כך למשל במידעון האיגוד שיצא לאור ב-2018 עלו לדיון בין השאר השאלות והדילמות העקרוניות הבאות: "חומרי אפמרה רבים נמצאים אצל אספנים "משוגעים לדבר" - האם מקומם של אוספים כאלו בארכיון ? מה אנחנו עושים כשמזדמן לפתחנו אוסף שכזה? למשל אוסף עטיפות מסטיקים, פחיות שימורים? האם יש לקבל אוספי אפמרה כמו שהם? האם יש לבצע תהליך של הערכה כמו בכל חטיבה מסורתית לפי הערך המעיד, המודיע, היסטורי או הארכיוני שלהם? האם להפריד את החומרים ולרשמם לפי צורתם הדיפלומטית (גלויות, עלונים, כרזות. ומה לגבי עקרון המוצא)? האם להוציא מתיקים חומרי אפמרה בעלי פורמט המתאים ולשמרם במיכלים יותר גדולים כגון ארון מיוחד לפורמטים גדולים (כידוע כאשר חומרים נשארים מקופלים בתיק עלול להיווצר נזק עקב הקיפול)? גלויות - האם להעביר לאוסף נפרד, האם גלויות נחשבות לתצלום או אם יש בהם מלל מדובר במכתב?"

המזכרות שלפני הסמרטפון

מזכרת היא חפץ שאדם מביא אתו בשובו מטיול, מסע או אירוע חברתי. הוא נועד להעצים ולשמר את החוויה, להזכיר נשכחות ולקשט את מקום המגורים. יש הרואים במזכרת גם סוג של צעצוע למבוגרים. אנשים אוספים לכל אורך חייהם מזכרות ממקומות, אירועים ואנשים שהיו חשובים להם (חגיגות משפחתיות, מלחמות, תחרויות ספורט, מופעי בידור ועוד). מטבע הדברים תעשיית התיירות בכל העולם היא היצרנית הגדולה ביותר של מזכרות מסוגים שונים. הן שרתו את הכלכלה והאמנות המקומית ומיתגו מקומות וקבוצות (בעיקר מדינות, ערים ועמים) על פני הגלובוס, באמצעות סט של דימויים ויזואליים אופייניים (לרוב צבעוניים וקיטשיים) - כגון מבנים היסטוריים ומונומנטליים, מפות, גלויות, פריטי פולקלור ואמנות מקומית. המזכרות נמכרות בעיקר בחנויות ודוכנים הפזורים באתרי הנופש והתיירות ברחבי העולם (בעיקר אתרים לאומיים ודתיים), בתחנות רכבת בינלאומיות ובשדות התעופה.


גלויה מתוצרת האחים אליהו. התמונה באדיבות דליה אליהו
גלויה מתוצרת האחים אליהו. התמונה באדיבות דליה אליהו

המזכרות מתאימות לעולם האספנות כמו כפפה ליד משום שמדובר במוצרים נאיביים שקוסמים להמונים (בצבעוניות ובמסרים הפשוטים), במגוון רחב (וריאציות רבות על אותם נושאים) ובחפצים שקל לשאת אותם במזוודה ולקשט בהם את הדירה. למעשה חלק גדול מהמזכרות מעוצב מראש באופן שיתאים לאספנים. כך למשל גלויות, מיניאטורות, תמונות ותבליטים שבחלקם האחורי מגנט המיועדים להצמדה למקרר, כלים כגון ספלים, כפיות, מאפרות, אצבעונים, פעמונים, מחזיקי מפתחות, כלי כתיבה ואביזרי אופנה ולבוש (חולצות טי, כובעים, סינרי מטבח, צעיפים ועוד).


חשוב לציין שתעשיית מוצרי הפלסטיק (בעיקר מסין) לצד התפתחות המדיום הדיגיטלי מחקו כמעט לחלוטין את תרבות המזכרות התיירותיות. באתרי התיירות ההמונים ברחבי העולם אפשר עדיין לראות בחנויות מהדגם הזה, אבל מדובר בשרידים לעולם שהולך ונעלם.

מימין לשמאל: מדריד, 2016; פריז 2014; קוולה (יוון) 2019. צילום: עוז אלמוג


הענף הגדול של איסוף מזכרות מכונה בשפה המקצועית "ממורביליה". הענף הזה כה התפתח בשנים האחרונות, עד שהוא כולל היום עשרות תחומים - מפריטים הקשורים בספורט ובצבא, דרך פריטים הקשורים בקולנוע וטלוויזיה ועד לפריטים הקשורים לנושאים אזוטריים ופיקנטיים כגון חפצים הקשורים למקרי רצח ידועים (Murderabilia).


חלק מפריטי האספנות בתחום האפמרה והממורביליה הישראלית מבוסס על תעשיית המזכרות המקומית שצמחה כבר בסוף המאה התשע עשרה עם הפיכתו של חבל ארץ זה למוקד תיירות וצליינות בינלאומית. הקמת המדינה היהודית יצרה מאיץ להתפתחות תעשיית המזכרות הישראלית. המזכרות נמכרו לאלפיהן לא רק באתרי התיירות החדשים, אלא גם כמתנה ליהודי התפוצות.


קיטש בשירות הסולידריות

חלק גדול, אם לא הגדול ביותר, מהאוספים בעולם נע סביב הזהות הלאומית והמקומית. זו אחת הדרכים שבה אנשים מתחברים לעברם הקולקטיבי, מתחזקים גאווה וסולידריות עממית, משמרים ומנחילים את ערכיהם ורגשותיהם לדורות הבאים. באופן פרדוכסלי העיסוק בלאומיות נעשה בשנים האחרונות פופולרי במיוחד בשל דעיכת הזהות הלאומית לטובת זהויות חליפיות (דתית, מקצועית, תחביבית, משפחתית ועוד). למעשה ככל שהעולם נעשה ביקורתי, ספקני וציני יותר כך הביקוש לחפצים הנאיביים, המשקפים עידן של רצינות תהומית ואמונה טוטאלית בצדקת הקולקטיב ומורי הדרך, עולה. זה לא מבטא רק ביקורת על ההווה וגעגוע לעבר אלא גם דרך להיפרד סופית מעידן ישן בתקופה של בין ערביים.

תערוכת "עצמאות 65", בית יד לבנים רעננה
תערוכת "עצמאות 65", בית יד לבנים רעננה

בין הבנאלי לאזוטרי

מגוון תחומי האספנות בעולם הוא כמעט אין סופי. אומרים שיש אספנים בעולם כמעט לכל דבר ולא אחת מפתיע לגלות מה אנשים בוחרים לאסוף.

רוב האספנים בעולם מסתפקים באוספים בנאליים ולא ממש אכפת להם שיש להם את מה שיש גם לאספנים אחרים. אבל יש גם רבים שמחפשים לעצמם יותר ייחודיות והיא מושגת בעיקר על ידי מציאת נושא (תמה/כותרת) לא מוכר לאיסוף. הרעיונות לאוסף יכולים להיות אזוטריים וביזאריים לחלוטין, ובמקרים רבים גם מאד משעשעים, יצירתיים ומעוררי השראה. הפיקנטיות של האוסף או של הפריט בתוכו היא חלק חשוב מסוד קסמו. היא מעידה בין השאר על היצירתיות של האספן/נית ולעתים גם על חוש ההומור שלו/ה.


הערה: האוספים והפריטים המעניינים ביותר הם גם המוזרים ביותר. אבל ברוב המקרים, מה שנראה לצופה מן הצד חד פעמי ונדיר - מסתבר בסוף כרעיון שעלו עליו קודם עוד כמה "משוגעים" ויזמים. לפני מספר שנים ראיינתי עורך דין יהודי מניו יורק בשם מרוין גולדמן, שמחזיק באוסף הגדול ביותר של פריטי "אל על". הוא סיפר לי על אחד הפריטים המיוחדים באוסף שלו: שקית הקאה בטיסה. ברגע הראשון חשבתי שזו בדיחה, אבל לאחר ששלף לי את הפריט מהמגירה שיבחתי אותו על ההברקה. אבל אז גולדמן גילה לי שלא רק שיש אספני אל על נוספים שמחזיקים בשקיות הקאה דומות, אלא שיש בעולם אגודה של אספני שקיות הקאה (של חברות שונות). התקשורת העולמית (וגם בישראל) אוהבת לדווח מדי פעם על אוספים פיקנטיים ואזוטריים. כך למשל בכתבה שסיקרה אספן מטקות, אספן נוצות ציפורים ואספן פוחלצים (מערכת נענע 10, 2014). ד"ר ירי רימון ז"ל סיפר לי שהאוסף הביזארי ביותר שראה מאודו הוא צנצנות עומדות על מדפים. הן נועדו לאסוף את טיפות הגשם הראשונות בעיר צפת בכל שנה ושנה. הוא עצמו החזיק ברשותו פריט אספני פיקנטי: קופסת שימורים לאוויר ארצישראלי (לימים נדהמתי לראות קופסה דומה אצל אספני ישראליאנה נוספים). דוגמא משעשעת לאוסף פיקנטי, ולמעשה די אזוטרי ונדיר בעליל, מצאתי בביתו של פרופ' שאול לדני. מדובר בשעונים שהם גם קופות חיסכון. ללדני יש מאות אוספים, אבל את זה הוא מחבב במיוחד ולכן גם מבליט אותו בדירתו.

אוסף קופות החיסכון/שעונים של שאול לדני
אוסף קופות החיסכון/שעונים של שאול לדני

הכרתי זוג שאוספים מודעות-אבל מצחיקות - כלומר כאלה שנפלה בהן טעות או שניסוחן מביך. האלבום שבו נשמר האוסף מהווה כלי יעיל עבורם לוויסות חרדת המוות וליצירת אווירה רגועה ומשעשעת כאשר מגיעים לדירתם אורחים חדשים. אספנים רבים הופכים את האוסף שלהם מבנאלי לייחודי באמצעות השגת פריטים נדירים. פריטים כאלה מחדדים את תחושת הדריכות בתהליך החיפוש ("הציד"), מעלים את רמת הריגוש ומשפרים את סמל הסטטוס האספני ואת הדימוי העצמי של האספן, שהצליח להשיג את מה שאין לרוב האספנים בתחומו.


בין האקלקטי לממוקד

רוב האספנים מתמקדים בתחום אחד או שניים של איסוף, אבל יש אספני-על שמתמקדים בנושא אחד בלבד ובונים סביבו אוסף עשיר במיוחד. רובם מוכרים לקהילת האספנים בתחום הספציפי הזה ומהווים מודל ואוטוריטה אספנית. שתי דוגמאות לסוג כזה של אספנים בישראל הן: מיקי אנגל, אספן של חפיסות סיגריות, ופדרו זוניגה, אספן של תוויות המזוודה של בתי המלון.


לעתים ההתמקדות היא בקטגורית משנה של הז'אנר. למשל, בתקופה מסוימת, יצרן מסוים, סוג מסוים של מוצרים וכדומה. מחזיקי מפתחות הם דוגמא לאוסף שכיח ובנאלי למדי מבחינת הרעיון (הכותרת), בין השאר משום שיוצרו המונים כאלה ויחסית קל לאסוף אותם. אבל יש אספנים שהפכו את אוסף מחזיקי המפתחות שלהם לייחודי באמצעות התמקדות והתמקצעות. למשל, במחזיקי מפתחות של חמסות או של כלי נשק.

מאוסף הדי אור
מאוסף הדי אור

בין האצבעון למשאית

מטבע הדברים רוב האוספים הפרטיים הם של פריטים קטנים, לעתים מיניאטוריים. את החפצים ההיסטוריים הגדולים אוספת בדרך כלל המדינה (במוזיאונים), סוחרי העתיקות הגדולים והחקלאים, שמקצתם מחזיקים ברשותם מגרשים ומחסנים רחבי ממדים, שמאפשרים אחזקת פרטי אספנות גדולים (כגון, כלי רכב, מיכון חקלאי ותעשייתי, ריהוט עתיק ועוד).


בין הלוקלי לגלובלי

רוב האוספים בעולם כוללים חפצים, תמונות וצילומים מתחום האמנות, הילדות, חפצי הבית והנוי, התעמולה, הפרסום והבידור (רשימת פריטי האספנות בויקיפדיה כוללת 16 קטגוריות).


לכל חברה ותרבות יש את ההיסטוריה שלה, הזיכרונות שלה והדגשים הערכיים שלה. לכל אלה יש השפעה על סוגי האוספים השכיחים באותה חברה. עם זאת, בעולם האספנות הכללי יש ז'אנרים פופולריים במיוחד. כלומר, כאלה שתמצא כמעט בכל מדינה:


בולים, שטרות, גפרורים, שעונים, מטבעות, כלי נשק, כלי רכב, מיניאטורות, כרטיסים מסוגים שונים, עטים, אולרים וסכינים, מציתים, גלויות, בובות, פרסומות, מפיות ועטיפות מסוגים שונים (מסטיקים פופולאריים במיוחד), ריהוט וחפצי נוי עתיקים, צילומים, ציורים, כרזות, פסלים ותמונות, צעצועים ומשחקים, דרגות סמלים ותווי יחידה צבאיים, מקטרות, מאפרות, כוסות בירה, שקיות תה, מותגים, ספרי זיכרונות, משחקים, תכשיטים, כלי עבודה, כפיות, קופסאות שונות (גפרורים, סיגריות וכו'), גלויות, ספרים מסוגים שונים, אריזות, מפתחות ומנעולים, מחזיקי מפתחות, סיכות מסוגים שונים, מצתים, אבנים ומינרלים שונים, מקלות הליכה, כוסות וכוסיות, צלחות וכלי בית אחרים, בקבוקים ובקבוקונים, הזמנות לאירועים חגיגיים (חתונות, ימי הולדת, מסיבות וכו'), חתימות, דגמי הרכבה מסוגים שונים (מטוסים, אניות, מכוניות וכדומה), פריטים הקשורים בידוענים, וכמובן צמחים ותבלינים.



לעיתים האוסף הוא בינלאומי באופיו (איסוף מרחבי העולם) ולעיתים בעל אוריינטציה מקומית (חפצים המאפיינים קבוצה מסוימת או מקום מסוים). אוספים עם הקשר מקומי עשויים להוות חלון ראווה חשוב וססגוני להיסטוריה ולסוציולוגיה של התרבות הלאומית – ולכן הם מככבים בחנויות, גלריות, מוזיאונים ותערוכות.

מאוסף מרגלית עקביא
מאוסף מרגלית עקביא

בין הנשי לגברי

אף שידוע שיכולת ההבחנה הוויזואלית משוכללת יותר בקרב נשים ולמרות שהן חובבות אביזרי קישוט (accessories), משום מה רוב האספנים בעולם הם ממין זכר. חייבים להדגיש שאין סטטיסטיקה רשמית (ההערכה הרווחת היא שכ-80 אחוז הם גברים), אבל ביקור בפורומים של אספנות ברחבי העולם לא מותיר ספק רב באשר לבולטות המגדרית של הגברים (למעט סוג מאד ספציפי של אספנות דקורטיבית).


אולי זה קשור לאגו הגברי ("האוסף שלי גדול יותר") ואולי לדחף התחרותי הטבוע בגברים ובכמיהתם לכוח ולשליטה.

מיתוס המתהלך בין אספנים וחובבי ענתיקות מספר על אספן ספרים עתיקים, שהתהדר בספר עתיק נדיר במיוחד. יום אחד נודע לו שקיים עוד ספר תאום לשלו. הוא עשה מאמצים כבירים לשכנע את הבעלים, איזה לורד זקן, שימכור לו את הספר. מסע השכנועים נמשך זמן רב ודרש גיוס של סכומי כסף גדולים. לבסוף משאלתו הוגשמה, אבל ברגע שהעסקה הסתיימה, השליך הקונה את הספר לאש ואמר: עכשיו בעולם כולו רק לי יהיה העותק היחיד של הספר הזה ( 52 ,Pearce, 1992).


ויש כאן כנראה עוד משהו: כפי שציינו לעיל, האספנות מעניקה לאנשים זהות ומעמד חברתי, שהם כנראה חשובים יותר לגברים. רוב האנשים המבוגרים - וגברים כנראה יותר מנשים - חשים אכזבה ותסכול בחייהם. שאיפותיהם הגבוהות לא הוגשמו וחלומם לבלוט ולהתפרסם התרסק על קרקע המציאות. האספנות יכולה להציע תחליף ופיצוי מיידי - דימוי עצמי גבוה ומעמד חברתי ללא צורך בתואר רשמי בבחינות פורמליות ובמסלול התקדמות סיזיפי במעלה המדרג. "קריירת האספן" היא במובן זה אחת הקריירות המשתלמות ביותר להשקעה.

"פגשתי פעם משהו שהיה גם צייר, וגם כתב ושר אבל הוא לא היה הכי טוב בתחומו ולכן הוא היה לרוב מתוסכל וברגע שהוא התחיל לאסוף משרוקיות, הוא לבש את הכובע של האספן והדביק על עצמו כותרת של 'האספן הכי גדול של משרוקיות' רק אז הוא חש מבסוט מעצמו. ברגע הוא הפך להיות מספר אחד. וכמובן שברגע שאתה מתחיל לאסוף משהו ביזארי זה מאד קל להיות מספר אחד. אצל גברים זה כנראה, יותר חשוב להיות מספר אחד, ואילו אצל נשים ברגע שיש להן משפחה וילדים – מדובר בתואר שמספק אותן. לגברים אם אין להם טייטל מכובד מתוקף עבודתם, הם מרגישים חוסר שאותו הם מחפשים למלא" (עופרה מדיסקר, בעלת חנות לפרטי אספנות בראיון אצל אבן האזל, 2020).

ההבדלים המגדריים ניכרים גם במעמדו של האוסף בקן המשפחתי. על אודות המשולש הרומנטי של "אספן- אוסף-אשתו" הוצעו תילי תילים של תיאוריות. נשים רבות סובלות מהתחביב הממכר של בעליהן ולא אחת מתגלעים מחלוקות וריבים סביב בעיית המקום בדירה וההוצאות הכספיות המופרזות (בעיקר כשמדובר בדברים שנקנים ללא תועלת ממשית, זולת בעלות עליהם). יש מקרים (נדירים) בהן הנשים "נדלקות" על האוסף ומסייעות באיסוף. במקרה כזה האספנות עשויה דווקא לחבר ולהדק את הקשרים בין בני הזוג.

"אין ספק כי האוסף, גורם להרבה בעיות במשפחה. בדרך כלל האישה שונאת את זה. האוסף צובר אבק, גורם לבזבוז כספי, לעיתים נראה מטופש, ומצריך תשומת לב, אבל האספן אובססיבי ונראה כי אף אחד לא יעצור אותו בדרך. יש באמתחתי סיפורים רבים על אספנים המנסים להחביא את הפריטים אותם הם אוספים. לעיתים כשהאספנים היו מגיעים בליווי נשותיהם, הם לא היו קונים מחשש מה האישה תגיד. הפחד הנוסף של האספנים הוא שאחרי מותם הילדים יזרקו את כל האוסף ויתפטרו ממנו. וזאת מדוע? רוב ילדיהם של האספנים לא אהבו את האוסף ואפילו שנאו אותו, כי הילדים זכרו רק דבר אחד, האבא נתן תשומת לב לאוסף האהוב שלו והזניח את הילדים. חלק מהאספנים תורמים את האוסף לפני מותם, חלקם מוכרים אותו, חלקם כותבים צוואה בה הם רושמים לא למכור את האוסף". (עופרה מדיסקר, בעלת תחנות אספנות, בראיון איתה אצל אבן האזל, 2020).

ומה באשר לבחירה בתחום האיסוף? הבחירה הזו קשורה ככל הנראה גם כן למאפיינים מגדריים (מולדים ונרכשים). קשה למשל לדמיין אישה שתאסוף כלי נשק, סמלי צבא, עטים או מצתים ושיעור הגברים בקרב אספני האופנה ולבוש הוא נמוך.


מאוסף המדליות של יוני תורג'מן
מאוסף המדליות של יוני תורג'מן

הסקלה של "השיגעון"

קיימות שתי גישות עיקריות לאיסוף חפצים. גישה אחת גורסת שחשוב וכדאי לאסוף רק חפצים שיש להם ערך היסטורי או אסתטי בולט. הגישה השנייה גורסת שאפשר ורצוי לאסוף מכל הבא ליד (במגבלת המקום והיכולת). על פי גישה זו אין טעם לברור, הן משום שכל חפץ שיוצר בידי אדם מהווה חלק מההיסטוריה החברתית ומשקף את נשמת התרבות, והן משום שאין לדעת מה יהיה בעתיד חשוב ובעל ערך. כידוע, לעיתים קרובות דווקא החפץ הטריוויאלי והבנלי מגלם סיפור היסטורי חשוב ונעשה לימים בעל ערך.

בישראל קיימים מעט אספנים שקרובים לגישה השניה. אחד הגדולים הוא מיכאל לוריא. הוא מחזיק ברשותו אוסף ישראליאנה עשיר (ולעתים משעשע) שכולל בין השאר מברשות שיניים, מסרקים, מסמרים וברגים, שקעי חשמל, בתי מנורות, מברשות בגדים, קולבים, מספריים, סבונים, מתלי כביסה ומטאטאים.


הסכנה בגישה הזו היא נפילה לבור הכפייתיות והעדר הבחנה בין עיקר לטפל. יתר על כן, בעולם מגה-תעשייתי, שבו מיוצרים מדי שנייה מיליוני מוצרים, בלתי אפשרי לשמר את הכל.

חממת האוספים של מיכאל לוריא
חממת האוספים של מיכאל לוריא

רוב האספנים מעדנים את דחפיהם, והאיסוף עבורם הוא בדרך כלל תחביב אמנותי ואינטלקטואלי נחמד. אחד מהאספנים הגדולים בארץ הגדיר זאת כך: "תראה לי עוד עיסוק בעולם שבו פריט שעולה 5 ₪ מעורר כזאת תחושת אושר".


עם זאת, לעתים רחוקות הדחף הזה הופך לכפייתי ויוצא משליטה. בעולם הפסיכולוגיה נהוג להבחין בין אספן לאגרן. אגרנות היא סוג של הפרעה נפשית הגורמת ללוקים בה לאגור באופן בלתי נשלט וללא הבחנה, חפצים שונים שאין בהם שימוש - לרוב כאלה שהתבלו ואיבדו ערך פונקציונלי ואסתטי. אגרנים כפייתיים נוטים לאסוף (בעיקר מפחי רחוב) מכל הבא ליד: עיתונים, ספרים, בגדים ישנים, בקבוקים, גרוטאות, קופסאות שימורים, קרטונים, לוחות עץ, מוצרי חשמל שבורים, סמרטוטים ועוד. האומללים האלה נוברים בפחים ומאחסנים את "מציאותיהם" בכל חדרי הבית (כולל אמבטיה ושירותים), בערימות של ארגזים ושקים, ללא שום סדר והגיון פנימי. האגרן חווה קושי מתמשך להשליך או להיפרד מהחפצים שאסף בשל דחף פנימי "להציל אותם" או מפחד ממצוקה שתתלווה להשלכתם.

בניגוד לאספנים הרגילים, שהאיסוף עבורם הוא בגדר "שריטה" קלה וחיובית (רבים אפילו מתבדחים עם אחרים על ההרגלים המוזרים שלהם), אצל האגרנים מדובר במצוקה גדולה שגורמת לקשיי תפקוד מתמשכים, בזוגיות, משפחה ועבודה שמחייבת אבחון וטיפול מקצועי.


במקרים רבים המצב כה מחמיר עד שהדירה הופכת למחסן אחד גדול שקשה להתנייד בתוכו ולעתים גם למלכודת תברואתית עם מפגעי סרחון, מזיקים ונגעים מכל הסוגים והמינים. האגרן הכפייתי אינו מוטרד מהמפגעים הללו משום שהוא חי לצד חפציו כמסומם (ראו: 2008 ,Pertusa A., et al; אגרנות כפייתית, ויקיפדיה; איסוף יזום של חפצים מכל הבא ליד, מרכז המידע הישראלי לאגרנים כפייתיים).

יש להדגיש שבמציאות אין קו גבול חד שחוצץ בין אספנות לאגרנות ולמעשה מדובר ברצף שבקצהו האחד ההתנהגות נורמלית ובריאה ובקצהו השני הפרעה פתולוגית המופיעה בספרי הסיווג הפסיכיאטריים (שני הספרים המרכזיים לאבחון הם ה- Diagnostic and Statistical Manual DSM - או ICD – International Classification of Disease).


לא מעט אספנים יושבים על קו התפר האפור שבין שני הקטבים. הם אמנם לא אוספים פסולת ומייצרים מפגעי תברואה וסירחון, אבל אוגרים אלפי חפצים בארגזים שממלאים את הדירה והחצר בכל חלל ונישה אפשריים, ולכן גם גובים מהם מחיר של צפיפות ודוחק בתחום המגורים. התופעה הזו עלולה להיראות לאדם מבחוץ מוזרה ואף חולנית, על רקע העובדה שרוב פריטי האוספים אינם מהווים אמצעי דקורציה של הקן המשפחתי ורובם נותרים בתוך האריזות והקלסרים כאבן שאין לה הופכין. אגב, לא מעט אספנים שבדירתם ביקרתי סיפרו שקרה להם לא אחת שהם רכשו פריט אספני כלשהו מבלי שזכרו שבעצם כבר יש להם אחד כזה באוסף (למען האמת זה קורה לכל אחד מאתנו. חלק גדול מהקניות שאנחנו עושים נעשות בדחף של רגע ולצורך סיפוק מיידי - בדומה לצילום בסמרטפון או נשנוש חטיפים). למעשה עבור אספנים רבים אין לשימוש הפונקציונלי של האוספים שלהם שום משמעות זולת עצם קיומם. הם פשוט נהנים שהחפצים שהם אוהבים וקשורים אליהם רגשית נמצאים בחזקתם ולידם.


האספן חיים גרוסמן ז"ל בחדר העבודה בדירתו
האספן חיים גרוסמן ז"ל בחדר העבודה בדירתו

אם לסכם, רוב האספנים יודו שהאיסוף עבורם ועבור משפחתם הוא ברכה וקללה כאחד. מצד אחד זה עיסוק שמייצר תוכן ומשמעות רוחנית. מצד שני הוא מלווה בתחושה מטרידה ומביכה של התמכרות וחוסר אונים. לעתים גם במבוכה. כמו בכל היבט בחיים, המפתח הוא האיזון.


מניעי האספנות המקצועית

מהם המניעים שגורמים לאנשים מסוימים להקדיש חלק עצום מזמנם, מרצם וכספם בדיבוק משונה לכאורה של איסוף פריטים? רוב האספנים שנשאלים על הסיבה לתחביב המוזר שלהם מתקשים לספק תשובה עמוקה. מרביתם פשוט נשאבו לנושא והם מתמידים בו כי "כיף להם". אבל מטבע הדברים לעיסוק האינטנסיבי באספנות יש סיבות פסיכולויות וסוציולוגיות. להלן את העיקריות:


רכושנות

דחף הרכישה טבעי לכולנו ומספק צרכים פיזיים ונפשיים מגוונים, כגון גיבוש זהות, הגשמה עצמית, ביטוי יצירתי ופיצוי על חסרים. עוצמת הדחף שונה מאדם לאדם וקשורה לאופיו האינדיבידואלי ולחוויות שצבר. יש כאלה שהרכישה מתווכת יותר מבחינה שכלית (שקילה מדודה של אפשרויות) ויש שמונעים יותר מהרגש ומושפעים ממנגנון תעמולה ופרסום. באופן עקרוני, אנשים שאוהבים חידושים, אוהבים להישאר מעודכנים ואוהבים לגוון יגלו נטייה חזקה יותר לרכישות דחף. כמו כן צעירים נוטים לכך יותר מאשר מבוגרים שנאמנים למוצרים שלהם התרגלו.

"להיות אספן זה להיות רכושן. זה להיות 'שלי', 'שלי', 'שלי'. להיות אספן זה לאבד ערך לעולם מסביבך ולייצר אחד וירטואלי ששייך רק לך ולא לאף אחד אחר. האוסף הוא שלוחת האגו , כל פריטיו הם עדות להישגי העבר, ומאפשרים התרפקות עליהם. בהיעדר ערך לקיום הנוכחי, למציאות הבלתי מוגדרת, לכוח פנימי שלא ניתן להעמידו על מדף - אנו אוספים לשווא פיסות של גאוות עבר הצמודות לפנטזיות עתיד על האוסף שיושלם. האספן הוא תמונת מראה שלנו, של חברה צרכנית שיודעת שובע ואינה יודעת רוח. של חברה המייצרת בכוח משמעויות מתוך נהייתה האינסופית לאושר דימיוני". ("להיות אספן זה סבל". תגובה לכתבה: דור מישל. 4.2.2007. להיות אספן זה אושר עילאי, Ynet צרכנות).

בריחה והסחת דעת

האספנות מהווה עיסוק תובעני ששואב את האדם לתוכו, ובדומה לעיסוקים סוחפים וכפייתיים אחרים היא ממלאת לעיתים את הצורך בהסחת דעת, בהרגעת הנפש ובהבאת מזור לצער וכאב. לא במקרה רבים מתחילים לאסוף אחרי מות קרובים ומכרים, כמעין תהליך תרופויטי.

הזיקה לפריטי אספנות ישנים צופנת בחובה גם ערגה לתמים, לאיכותי, לאנושי ולנצחי. לפעמים, זוהי פשוט בריחה מהיום יום לעולם האתמול המוגן, לבועה הפרטית שמגינה מלחצי ומכאובי החיים.


לפנסיונרים ולסינגלים העיסוק הכפייתי בחפצים ממלא חלל שהתרוקן ומהווה פתרון יעיל לבדידות ולשעמום, בדומה למחרוזת התפילה המוסלמית (מִסְבַּחָה) שאותה ממוללים שוב ושוב באצבעות הידיים או משחקי מחשב המודרניים הממכרים לקלידים ולמסך. האיסוף שואב אותך פנימה לתוך בועה, ומספק עניין וריגוש שלעתים חסרים בשגרת היומיום.


חשוב לציין כי סידור פריטי האספנות, כולל מיון וקטלוג, נעשה הרגל, בדומה לסידור וניקיון הבית. כידוע יש בהרגלים של סדר וניקיון אלמנט פסיכולוגי של יצירת יציבות ורוגע נפשי (בדומה לעיקרון ניכוש העשבים בבודהיזם).


הקושי להיפרד

לעיתים האספנות נובעת מהקושי להיפרד - בעיקר מתקופת ילדות ומקרובי משפחה שהיו ואינם.

ב-2013 התפרסמה כתבה ב"דיילי מייל" הבריטי על פועל טקסטיל לשעבר בשם ג'ון קולינגווד, שמתגורר בעיירה ווסט ברידג'פורד שבמחוז נוטינגהאמשייר באנגליה. קולינגווד, יליד 1934, התגורר בדירה שרכשו הוריו ב-1925 ומאז שהם נפטרו (בשנות השישים) הוא סרב להכניס לבית חפצים חדשים. בראיון אתו אמר: "אם ההורים שלי היו נכנסים היום למטבח הם היו אומרים ששום דבר לא השתנה, זה נשאר אותו דבר בדיוק. יש לי עדיין את התנור של אימא, אני זוכר את הארוחות המדהימות שיצאו ממנו כשהייתי צעיר יותר. המקרר משנת 65' עדיין עובד. אני מרוצה מזה שהבית שלי מזדקן יחד איתי. אני לא רוצה לשנות כלום, אני רוצה לשמור על הכול בדיוק כפי שהוא עכשיו ואיך שההורים שלי והאחים שלי השאירו אותו" (גרמופון ומקרר מהסיקסטיז, 2013).

כלי הגילוח של אביו של האספן אריה רייכמן - ממוסגרים על קיר דירתו
כלי הגילוח של אביו של האספן אריה רייכמן - ממוסגרים על קיר דירתו

יצר האיסוף עובר במקרים רבים בירושה, בדומה מעט לאהדה לקבוצת ספורט. לכן העיסוק בו הוא סוג של שימור הקשר בין אם לבת ובעיקר בין אב לבנו.


ד"ר ירמיהו (ירי) רימון ז"ל, מגדולי האספנים בישראל, סיפר לי כיצד החל להתגבש האוסף שלו. אביו היה מהנדס שתכנן מספר בניינים בחיפה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. כאשר פסקה הבנייה, החל האב לאסוף חפצי אמנות היסטוריים. הוא לקח עמו את בנו להרצאות, מוזיאונים וחנויות ענתיקות. האהבה הזאת הוטבעה בנפשו של הינוקא והפכה לימים לתחביבו הגדול.

האספן ירי רימון ז"ל החזיק בחדר העבודה שלו את אוסף התמונות של אביו

העצמת חווית הדרך

איסוף חפצים בעלי ערך הוא גם אמצעי לליקוט מזכרות אישיות במסע החיים ובמובן זה הוא מוסיף להם ערך אינטלקטואלי ורגשי - בדומה לצילום. הוא הופך כל טיול לחוויה של גילוי (חיפוש "מציאות"), מחדד את החושים, טווה קשרים מפתיעים ומוסיף לחיים ממד של משמעות וחיוניות. הוא גם תורם לשימור הזיכרון הפרטי והקולקטיבי ולבניית הזהות ברמה האישית והקבוצתית. כאשר אדם אוסף משהו בדרכו, הוא זוכר טוב יותר את חווית הדרך.


אהבת ההיסטוריה

אספנות היא במידה רבה שילוב בין חיבה להיסטוריה וחיבה לחפצים. אבל בניגוד להיסטוריונים, שסוקרים מסמכי מקור, מעבדים ומסכמים את ממצאיהם במאמר או בספר, האספנים קשורים (באופן רגשי ואינטלקטואלי כאחד) דווקא ל"חומר הגלם" ההיסטורי המוחשי, בין אם זה מסמך ובין אם זה מוצר תיעודי אחר מהעבר. מדובר בחפצים מרגשים בעלי "אפקט נכיחה" (למשל, מכתב שמישהו כתב בכתב ידו או כרטיס אוטובוס שהיה בשימוש).


אספנים רבים מתארים את החיפוש אחרי פריטים חדשים לאוסף ואת ההתחקות אחר הרקע ההיסטורי של הפריטים שברשותם כמעין חווית בלשות. הדבר מאפיין במיוחד את האספנים המשכילים וחובבי המדע שאוהבים לקרוא חומר היסטורי ולהבין לעומק את החפצים הנדירים שברשותם.


רבים מהם, הפכו עם הזמן למומחים בתחומם ותרומתם למדע ההיסטוריה ולזיכרון הלאומי גדולה. כידוע ההיסטוריוגרפיה היא הרכבת פאזל משותף ולעתים הסיפור שמאחורי החפץ הקטן חשוב לא פחות מהערך הנוסטלגי שלו ותורם לפיצוח תופעה חברתית-היסטורית רחבה בהרבה.

יש וההתחקות אחר סיפורו של חפץ היסטורי מוביל לסיפור אנושי-משפחתי מרגש. כך לדוגמא היה עם קופסת גפרורים מלפני 100 שנה. נכדתו של אליהו גמבש, שנפל בשבי הבריטים בסיום מלחמת העולם הראשונה, חיפשה במשך עשרות שנים את מי שדאג לשלומו - חייל יהודי בצבא הממלכה. בזכות הקופסה שנתן לו בסיום המלחמה, התאפשר לה לפגוש את בתו. אז גם התברר כי במשך שנים גרו בשכנות בתל אביב מבלי להכיר זו את זו (זגריזק, 2017).


להשלים את הפאזל ולכבוש עוד פסגה

האספנות יוצרת אתגר - הן באיתור חפץ היסטורי בעל ערך חדש והן בפתרון החידה אודות מקורו ושוויו. מבחינה זו היא מזכירה את הדחף התחרותי של מטפסי ההרים לכבוש עוד פסגה, שהוא לעיתים "מטורף", ולרוב אצילי. ג'ורג' מאלורי, מטפס ההרים האגדי, שעמד בראש משלחת המחקר הבריטית השלישית לאוורסט, הסביר את תשוקתו לכבוש הרים גבוהים ברגליו (שגם הביאה למותו) באמרה הפשוטה והסמלית - "כי הם שם". גם האספן מחפש את הפריט הנוסף "כי הוא שם" ובמקרים רבים זה חיפוש שאינו מסתיים.