ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023
בגד ישן בארון
מלבושים וקישוטים ישנים מעוררים זיכרונות ורגשות. בעבר נהוג היה לשמור בגדים לשנים ארוכות, בשל עמידותם הגבוהה ומחירם היקר. היום, בגדים ישנים הם בעיקר תזכורת לתקופה שבה חפצים האריכו ימים ועברו מיד ליד. בעידן קווי הייצור ההמונים והמוצרים הזולים והמתכלים, תוחלת חייו של הבד קצרה והאופנות חולפות ביעף. האדם המודרני מחליף את הגרדרובה לעיתים כה תכופות עד שקשה לו להיקשר לבגדיו האישיים ולייצר מהם זיכרונות.
עם זאת, כמעט בכל משפחה נשמר בארון או במחסן פריט לבוש נוסטלגי, שעשוי להזכיר קרוב משפחה או ילדות אבודה. רוב פריטי הלבוש ששרדו אינם מוצאים את דרכם לשימור מסודר ולתצוגה מוזיאונית בעיקר משום שאין בישראל גוף פרטי או ציבורי שאוסף את הפריטים הללו באופן שיטתי וגם המוזיאונים הספורים שמחזיקים בפריטי לבוש לא מחזיקים את התקציבים והידע המקצועי שמאפשר להם לשמרם באופן מקצועי.
תודעת שימור בקרב משפחות ישראליות קיימת בעיקר בתחום התכשיטים, הן משום שהם עמידים והן בשל שוויים הכספי. לשרשרות, עגילים, צמידים וטבעות יש גם שוק עולמי גדול ואפשר להמירם בנקל למזומנים.
הורים רבים מורישים לילדיהם חפצי ערך שהם עצמם ירשו מהוריהם והורי הוריהם (בעיקר טבעות נישואים). לרוב זו מחווה של אהבה ונאמנות, שמסמלת את קשר הדם הביולוגי ואת שרשרת הדורות.
בויקיפדיה, באתר נוסטלגיה און ליין, במאמרו של יסעור (27.3.2015.) ובספרם של אמנון דנקנר ודוד טרטקובר "איפה היינו ומה עשינו" (1996) ניתן למצוא ערכים לקסיקליים (טקסט מלווה בהסברים ותמונות) של פריטי לבוש הקשורים לפולקלור הישראלי הקלאסי (רובם כמעט נעלמו או נעלמו כליל מהנוף הישראלי):
באטל דרס; בגד ים מצמר; בייבי דול; ביריות; גאטקס; גרבי סטרץ` לגברים; דאפל קוט; דג מלוח; דובון; דיפטין; דנטל; דקולטה; דריי פרטל; בגדי חאקי; חולצה כחולה; חולצה רומנית; חולצה רוסית; חולצה רקומה; חולצה תימנית; חולצת בטיק; חולצת גרעין; חולצת לקוסט; חולצת ממבו; חולצת נילון; חולצת ערבה; חולצת פרופרו; חיתולים מבד; חליפת ג'רסי; חליפת טו-פיסס; חליפת מלח; חפתים; חצאית טרלין; חצאית מידי; חצאית מיני; חצאית מקסי; חצאית פליסה; חצאית צ`רלסטון; חצאית צבאית; חצאית קלוש; חצאית קפלים; חצאית- סקוטית; חצאית- תחתונית; טווין סט; כובע אוסטרלי; כובע ברט; כובע גרב; כובע היטלמאכר; כובע טמבל; כובע ים ;כובע פקק; כובע קולפק; כובע קסקט; כובע קפלוש; כיס קטן; כפפות; כתפיות למכנסיים; מדי חורף; מדים מנומרים ;מטפחת ראש; מכנסי "דפוק אותי"; מכנסי בקבוק; מכנסי גברדין; מכנסי התעמלות לבנות; מכנסי התעמלות לבנים; מכנסי זלמן; מכנסי טייבאס; מכנסי פדלפון; מכנסי צמר; מכנסי שבע-שמיניות; מכנסי שיבר; מכנסיים קצרים; ממחטה לכיס הג`קט; מעיל גשם לילדים; מעיל גשם מניילון; מעיל דו-כיווני; מעיל סטודנטים; סוודר סרוג; סוודר עם ריצרץ'; סינר בד לילדים; סרט לשיער; סרפן; עניבה לחיילת; עניבה מצמר; פולובר; פולובר סנדביץ; פליין ג`אקט; צווארון גולף; קומבינזון קוסטיום; שינל ;שכמיה; שלייקס; שמלה ישראלית; שמלה סרוגה לילדה; שמלת טרפז; שמלת לכל; שמלת מקסי; שמלת פעמון; שמלת פרינסס; שמלת שבת; שמלת שק; שרוולי מגן; תחתון ניילון לתינוק; תחתוני גולדה; תחתוניות תחתית.
בשווקי הפשפשים, חנויות היד-2 ובבמות החליפין האינטרנטי (אי-ביי, בידספירט, פייסבוק ועוד) נמכרים מדי יום עשרות פריטי אספנות הקשורים במישרין או בעקיפין ללבוש ישראלי היסטורי. להלן הפריטים הפופולריים ביותר: מכונות תפירה; מגהצים; אצבעונים; אבזמים; כפתורים; כובעים; רקמות; דיסקיות זיהוי; נעליים של אישים או נעליים הקשורות באירועים היסטוריים; נעלי ספורט; תכשיטים (שרשרות, טבעות, עגילים וכו'); שעונים; חפתים; מכשירי תספורת של מספרות; מגזינים של אופנה; גופיות וטישרט (בעקר עם כתוביות); פרסומות וכרזות אופנה ולבוש; איורי אופנה; כתבות עיתונות; מדריכי סריגה ותפירה; בשמים; פרטי לבוש של מעצבים/ות מיתולוגים (לולה בר, פיני לייטרסדורף, גדעון אוברזון, לאה גוטליב, רוז'י בן יוסף, דורין פרנקפורט, לאה חסין); תיקים; ארנקים; כיפות; מוצרים של מותגי אופנה שעברו מהעולם (אתא, משכית, בגיר, וכו'); מדים; סמלים, דרגות ותגיות.
מוצגי לבוש במוזיאונים
בציפייה למוזיאון אופנה ישראלי
ברחבי העולם פזורים מוזיאונים של טקסטיל, לבוש ואופנה והם מושכים מאות אלפי מבקרים מדי שנה. למרבה הצער, עד היום טרם הוקם בישראל מוזיאון לאומי ללבוש ואופנה ישראלית.
מוזיאון העיצוב בברצלונה (צילום מ-2016) כולל שלוש קומות, כאשר לכל קומה נושא אחר. הקומה הראשונה מציגה עיצובים שונים כלי בית ורהיטים, הקומה השניה מציגה עיצוב שמזכיר רנסנס והקומה השלישית מציגה את ההיסטוריה של האופנה והביגוד החל מהרנסנס ועד ימינו.
פריטים שונים הקשורים להיסטוריה של תרבות הלבוש בישראל אפשר למצוא אי פה אי שם במוזיאונים הציבוריים ברחבי הארץ. כך למשל, במוזיאון לתולדות ראשון לציון, במוזיאון הראשונים לתולדות פתח תקווה; במוזיאון העליה הראשונה בזיכרון יעקב ובמוזיאון החאן בחדרה קיימות תצוגות קבע שמציגות לבוש אופייני לחלוצי העליה הראשונה.
משמאל לימין: מוזיאון אוצרות בחומה, עכו, צילום: אופק רון כרמל; מוזיאון ראשון לציון, צילום: ישראל פרקר
מוזיאון העליה הראשונה בזכרון יעקב מזמין את המבקרים (בעיקר ילדים) להתלבש ולהצטלם בלבוש אופייני של התקופה ההיא. לאחרונה נעשה מקובל (בעיקר בביקורי ילדים ונוער) שהמדריך במוזיאון מדריך את המבקרים כשהוא/היא לבוש/ה בבגדי חלוצים וצברים. זאת, כדי לשוות להדרכה אופי בידורי ולחבר את המבקרים לאווירה הנוסטלגית. פעילות דומה מוצעת למבקרים גם במוזיאון העמק בקיבוץ יפעת.
מוזיאון העליה הראשונה בזכרון יעקב, צילום: צבי הנרי כהן. התמונות באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
במוזיאון אוצרות בחומה בעכו מוצגים מספר פרטי לבוש מסורתיים של האוכלוסיה הפלסטינית. תצוגה מרשימה של לבוש פלסטיני מסורתי (בעיקר של נשים) נמצאת במוזיאון בסכנין. גם במוזיאון המורשת בכפר שעב מוצגים פריטי לבוש היסטוריים. כחלק מהפעילויות החינוכיות והבידוריות במקום מוצע למבקרים במוזיאון המשפחתי חוויה מהנה של צילום עצמי בלבוש ערבי מסורתי מגוון.
סטודנטים בקורס הבינלאומי "מבוא לחברה הישראלית" (פרופ' עוז אלמוג, החוג ללימודי ישראל, אונ' חיפה) מבקרים במוזיאון המורשת בכפר שעב, צילום: עוז אלמוג, 2017
תערוכות של לבוש היסטורי
העניין הגובר בלבוש ישראלי היסטורי הצמיח גם מספר הולך וגדל של תערוכות שהוצגו בגלריות ומוזיאונים ברחבי ישראל.
ביוני 2018 - ינואר 2019 הוצגה לראשונה במוזיאון ישראל תערוכה מקיפה המוקדשת כולה לאופנה הישראלית, זאת לציון 70 שנות עצמאות למדינה. היא נקראה 'מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי (האוצרות: דייזי רקח-ג'יברה, נגה אליאש-זלמנוביץ ואפרת אסף-שפירא).
התערוכה כללה את מגוון הסגנונות, ההשפעות, המעצבים והבגדים ששלטו כאן במשך 70 שנה, החל מהעשורים שקדמו לקום המדינה ועד היום. בתערוכה הוצגו הבגדים יחד עם נופי הארץ, הקהילות והעמים עם השראה של האידאולוגיות שעיצבו את המדינה ואת תעשיית האופנה בישראל עד היום.
בעוד שבעולם תערוכות אופנה תופסות מקום נכבד, זהו למעשה הניסיון הראשון להציג את עולם האופנה הישראלי בין כתלי מוזיאון. לדברי יוזמת התערוכה תמרה יובל ג'ונס, "התערוכה, היא פרי מחקר מקיף ועבודת אוצרות משותפת, שמתבוננת בלבוש שנוצר בישראל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו. הבאנו את המגמות המרכזיות באופנה בישראל, את הסמליות הדתית והלאומית. שילבנו את הלבוש המסורתי היהודי והערבי, הצגנו את האידאולוגיות השונות, הסוציאליזם מצד אחד והליברליזם מצד שני, כל אלה הם חלק מהמסע אל הבגד הישראלי, שהתפרש על שטח תצוגה מרהיב של כ-900 מ"ר במוזיאון".
בין המוצגים נמנו מעילי המדבר העל זמניים שעיצבה פיני לייטרסדורף בין שנות ה-50 לשנות ה-70 עבור "משכית; את קולקציית "הכאפייה" שעיצבה רוז'י בן יוסף בעקבות מלחמת ששת הימים, בניסיון ליצור מסר של דו קיום בין שני העמים; פריטים נוסטלגיים של "אתא", החל מכובע הטמבל ובגדי העבודה המהווים השראה לדור צעיר. את התערוכה לווה ספר מקיף פרי שיתוף פעולה בין בית הספר "שנקר", "סטימצקי" ומוזיאון ישראל והוא כולל עשרות צילומים של פריטים, צילומי אופנה של צלמי האופנה המובילים בארץ, חומרים ארכיוניים ומאמרים כולם מפנים זרקור בגאווה על אופנה שנוצרה בישראל במהלך השנים (מוגרבי-קובני, 19.5.2018).
לבוש יהודי במוזיאון ישראל
פריטי לבוש של קהילות יהודיות בגולה וביישוב היהודי הישן נמצאים במשורה במוזיאונים קטנים ברחבי הארץ, שקשורים לאגודות העולים השונות.
אוסף עשיר במיוחד של לבוש יהודי מסורתי נמצא במוזיאון ישראל. ראשיתו של האוסף הזה בשנות ה-30 של המאה שעברה בבית הנכות בצלאל, אשר לימים הועברו אוספיו למוזיאון ישראל. מטרתם של החוקרים והאוצרים הייתה והינה להציל ולשמר את תרבותן של קהילות ישראל השונות ובכלל זה את המגוון האדיר של תלבושותיהן. במשך השנים גדל האוסף והתפתח בעקבות סקרים אתנוגרפיים שנערכו בארץ ומחוצה לה ובעקבות תרומות וקניות. אט אט, בעבודת נמלים, נוצר אוסף יוצא דופן של למעלה של 10,000 פריטים (מקצתם נדירים) שהעתיקים ביניהם בני כ-200 שנה. יצירת האוסף חייבה את מעבדות מוזיאון ישראל להתמודד עם האתגר האדיר של שימור הבגדים והגנה עליהם מפני שיני הזמן.
מי שהקימה את האוסף במוזיאון ושקדה על הרחבתו במהלך השנים היא אביבה מולר-לנצט - מי שהייתה אחת הדמויות המרכזיות במאמץ לשימור אוספי הלבוש של הפזורה היהודית וייסדה את המחלקה לאתנוגרפיה יהודית במוזיאון ישראל. לנצט מספרת "שבתחילת שנות ה-70 היא פנתה בבקשה לאלישבע כהן, אז האוצרת הראשית וממקימי מוזיאון ישראל, בבקשה לקבל ארונות אחסון נוספים עבור האוסף הגדל. "התגובה שלה הייתה ’מי יכול היה לשער כי תאספו כל כך הרבה שמאטעס במדור הזה‘. כן, לא התייחסו אליי ברצינות. ראו בי זו שאוספת את הסמרטוטים של העולים“, היא אומרת בראיון ונאנחת על כורסת הבד הגדולה שבסלון ביתה".
האוסף העשיר של המוזיאון כולל לבוש מסורתי וכלים של יהודי בוכרה, תימן, מרוקו ועוד. הפריטים הגיעו בעיקר מאספנים בחו"ל וממשפחות עולים (יהודי בוכרה, שהיו מקורבים לשלטון בארצם, היו עשירים מאוד, ולכן הורשו לעלות לישראל עם כל רכושם, בניגוד לחלק גדול מיהודי מרוקו שעזבו אחריהם את בתי הפאר והעושר, ובניגוד ליהודי תימן, שלפי הסיפורים נאלצו להיפרד מהתכשיטים ומכלי הכסף שלהם על כבש המטוס לארץ הקודש - לדרישת אנשי הסוכנות היהודית).
בשנת 1974 הוצגה במוזיאון התערוכה "חיי היהודים במרוקו“, שהייתה הצלחה כבירה. "אוטובוסים עמוסי בני העדה עשו את דרכם אל הבירה מכל קצוות הארץ. התערוכה, שנולדה מתוך אוסף לבוש וחפצים של המוזיאון, טמנה בחובה גם ארשת חברתית ופוליטית. מטרתה הייתה לתקן את הדימוי הפגוע בקרב יוצאי צפון אפריקה, ובחודשיים האחרונים להצגתה ערכו אנשי המוזיאון סקר שבו ניסו להעריך את תפקיד התערוכה בתיקון התדמית העצמית והאתנית בקרב יוצאי העדה. המסקנות היו חד-משמעיות: התערוכה תרמה לשיפור תדמיתם העצמית של יוצאי מרוקו".
באפריל 2014 הוצגה במוזיאון ישראל התערוכה "שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי". התערוכה נועדה לאפשר הצצה לתרבות הלבוש העשירה של יהודי התפוצות. הוצגו בה יוצגו למעלה מ- 100 בגדים ופריטי לבוש, מאוסף המוזיאון, מראשית המאה ה-19 ועד המאה ה-20, מכל רחבי העולם: בגדי נשים, חליפות, בגדי חתן וכלה, בגדי ילדים והלבשה אישית.
על המוצגים הנדירים שהוצגו בתערוכה נמנו בין השאר פריטי הלבשה ייחודיים אשר עוצבו באיראן, בגדי נשים מבוכרה שנתפרו בשפע של צבעים וגלימת הרב הראשי בתורכיה אשר עיצובה נקבע על ידי הממשל העות'מני והיווה השראה לגלימת הראשון לציון עד ימינו. את המוצגים מלווים סיפורים אישיים מעניינים. למשל, בגד שנועד להגן על הילד שלבש אותו מפני מחלה, שמלה שליוותה את הלובשת אותה במהלך אירועים בחייה עד אשר בסופו של דבר הפכה לתכריכיה של האישה, ושמלת פאר של יהודייה שהתגוררה ביוון, נדדה בכל אירופה עד שהגיעה לקיבוץ בישראל.
בין משה דיין לגולדה מאיר
במוזיאונים המוקדשים להנצחת אישיות היסטורית מוצגים בדרך כלל גם פריטי לבוש אותנטיים של האישיות המונצחת כך למשל, מוזיאון יוסף טרומפלדור טרומפלדור
מנהיגים היסטוריים זכורים לעיתים בשל הופעתם החיצונית הייחודית. כך למשל בן גוריון עם הקרחת עטורת שיחי השיער הלבן; משה דיין עם רטיית הפיראט השחורה; יצחק שדה עם זקן התיש; או גולדה מאיר עם הנעליים המגושמות.
במוזיאונים ובאתרי זיכרון רבים ברחבי העולם מוצגים לראווה בגדיהם של אישים חשובים בהיסטוריה המקומית. בישראל התופעה הרבה פחות שכיחה, אולי בשל החשש מפולחן אישיות והסלידה ממוחצנות גופנית. אפשר שיש כאן עוד סיבה: ישראל היא מדינת מהגרים שרבים מהם נרתעים ממה מבגדים ישנים בשר האסוציאציה של הפליטות.
פה ושם אפשר למצוא פריטי לבוש של גדולי האומה במוזיאונים וברשות אספנים, שרכשו אותם במכירות פומביות.
אוספי לבוש
ארכיון הטקסטיל והאופנה ע"ש רוז
ארכיון הטקסטיל והאופנה על-שם בנט ופאולין רוז מכיל אוסף של פריטי לבוש מאירופה ומארצות הברית מהמאה ה-19 ומהמאה ה-20, כמו גם אביזרי אופנה, בגדים אתניים ובדים עתיקים ומודרניים מרחבי העולם. האוסף מכיל גם מאגר קטן של טקסטיל ארכיאולוגי וכן פריטי ביגוד ואביזרים שיוצרו ונלבשו בארץ-ישראל מאז סוף המאה ה-19. כולם מקוטלגים, מתועדים ונשמרים בחלל אחסון מיוחד ובתנאי אקלים מבוקרים.
הארכיון צמח מאוסף שנתרם על ידי המכון הטכנולוגי לאופנה בניו-יורק בשנות ה-80 של המאה ה-20 וברבות השנים הוא התרחב ונוספו לו פריטים רבים מתקופות שונות.
האוסף מורכב ממספר קטגוריות:
טקסטיל: טקסטילים אתנוגרפיים (עתיקים ובני זמננו), כולל בדים לפריטי לבוש ואופנה ואריגים לעיצוב הבית.
לבוש: אופנה מערבית מהמאות ה-19 וה-20, אופנה בת זמננו ובגדים אתניים מכל רחבי העולם - החל משמלות ערב ומעילים, עד לבגדים תחתונים ובגדי ילדים.
אביזרים: נעליים, כובעים, תיקי יד, חגורות, מניפות, כפפות ופריטים נוספים מהמאות ה-19 וה-20.
הארכיון משמש כמרכז למידה ומחקר היסטורי ועומד לרשות סטודנטים ובוגרים של המכללה, מעצבים וחברי סגל.
הבעיה הגדולה של הארכיון הזה הוא חוסר נגישותו לציבור הרחב. נשמעו גם טענות על רמת אחסון לא מספיק טובה בשל צפיפות וחוסר תקציב הולם.
תלבושות תיאטרון
חלק מהתיאטראות בישראל מחזיקים מחסני תלבושות של הצגות שעלו על הבמות. למרבה הצער אין למחסנים האלה רישום וקטלוג מסודר ורובם גם אינם נגישים לציבור הרחב ולחוקרים. חנות חריגה של תלבושות ותחפושות היסטוריות היא "מחסני לב" בתל אביב.
תחפושות ישראליות
פורים הוא חג התחפושות הישראלי, והתחפושות שמלוות אותו מקום המדינה הן מראה מעניינת לגיבורי התרבות היהודיים ולסולם הערכים המשתנה: החל מדמויות מגילת אסתר (אחשוורוש, מלכת אסתר, מרדכי היהודי וכו') ותחפושות החיילים, הקאובויים והאינדיאנים, דרך צבי הנינג'ה וכוכבי ערוץ הילדים, ועד לתחפושות העכשוויות של "הלו קיטי" וה"קפלרים".
"בילדותי שלטו, לפחות בקרב הבנים, התחפושות של: קאובוי, שוטר, אינדיאני זורו וטיפה מאוחר יותר נינג`ה. כשגדלנו היינו מתחפשים לפאנקיסטים וצבענו את השיער עם ספריי צבע. הילדות התחפשו למלכת אסתר, פיה, נסיכה, כלה, חיפושית, דבורה וחתולה. תמיד היה את האחד בכיתה שהתחפש באופן יצירתי ומושקע, נניח "מר עיתון". כולו הולבש בגזירי עיתונים ובגדיו היו מקושטים בכותרתו העיתונים. בכל מקרה המהות של התחפושות היו אילתורים ביתיים. וזה לדעתי היה חלק מהקסם והכיף. היום לעומת זאת אתה הולך לחנות וקונה תחפושת קומפלט ב- 100 ש"ח (או אולי אפילו יותר) + כל האביזרים והאקססוריז הנילווים. לטעמי זה קצת מוציא את החן והקסם של העניין.היום אתה קונה חליפה של דב, פיל או כל חיה אחרת, ולא צריך לעשות כלום. הילד נכנס לתוכה סוגר את הריצ`רץ' והופ הוא מחופש. פעם להתחפש היה פרוייקט שנמשך שעה לפחות והוסיף כיף והתרגשות לעניין" (תפוז-בלוגים, 2009).
בשנת 2014, לכבוד פורים אסף ארגון יוצאי מרכז אירופה תמונות של חבריו בתחפושות מראשית ימי המדינה. דגימות מהאוסף הססגוני הופיעו בכתבה ב-Ynet שהמחישו "את הפער בין מדינת ישראל של פעם לבין זו של היום".
בשנת 2016 העלתה הספרייה הלאומית לאתר האינטרנט שלה תמונות של תחפושות משנות ה-30, ה-40, ה-50 וה-60 מאוספי התמונות שברשותה.
מגהצים
מגהצים בעולם
המגהץ הוא מכשיר בעל תחתית חלָקה ליישוּר קמטים בבַדים (בגדים וכד') על ידי לַחץ כשהוא מחומם.
העדות המוקדמת ביותר לכלי גיהוץ נמצא בסין (בסביבות המאה ה-4 לפני הספירה). מדובר במקלות עץ עם משטחי מתכת מלוטשים שימשו להחלקת בדים על ידי הפעלת חום.
הרומאים השתמשו בגוש מתכת מחומם שנקרא "מנגונל" כדי לגהץ את גלימותיהם. המגהץ חומם על אש גלויה ולאחר מכן נלחץ על הבדים.
במהלך ימי הביניים, נהגו האירופים להשתמש בברזלים שטוחים העשויים מברזל יצוק לצורך גיהוץ. מגהצים אלה חוממו על ידי הנחתם ליד מדורה או על תנור ולאחר מכן נלחצו על הבגדים.
מגהצי הקופסה המשופרים הופיעו במאה ה-17. המגהצים הללו היו חלולים וכדי לחממם הוכנסו להם חלקי מתכת חמים, שנקראו "שבלולים. הטכניקה הזו איפשרה גיהוץ ממושך ויעיל יותר.
המהפכה התעשייתית הביאה עימה התקדמויות רבות בתחום ייצור ברזל. מגהצים המחוממים על ידי פחם, הפכו פופולריים בתקופה זו. בנוסף, הפיתוח של מגהצי גז איפשר מקור חום מבוקר יותר.
המצאת המגהץ החשמלי במאה העשרים (ב-1882 על ידי הנרי סילי וויט - Henry Seely White) חוללה מהפכה בתחום הגיהוץ. המגהצים החשמליים הראשונים הופיעו בסוף המאה ה-19, אך רק בתחילת המאה ה-20 הם הפכו לנגישים באופן נרחב. למגהצים אלו היו גופי חימום פנימיים שביטלו את הצורך במקורות חום חיצוניים.
עם הופעת הטכנולוגיה המודרנית, הפכו המגהצים למתקדמים, ידידותיים וזולים מתמיד, עם יכולות מגוונות כגון הגדרות קיטור, בקרות טמפרטורה ועוד.
אגב, גם ללוחות הגיהוץ יש היסטוריה מעניינת בפני עצמה.
כיום, המגהצים הם מכשירי חשמל ביתיים נפוצים המשמשים בין השאר להסרת קמטים מבדים. הם מגיעים בצורות, גדלים ועיצובים שונים כדי לתת מענה לצרכי גיהוץ מגוונים.
אף שעבודת הגיהוץ לרוב אינה אהובה ונתפשת על ידי רבים כבזבוז זמן ואנרגיה, ואף שהיום חלק גדול מהבגדים עשויים מבד שאינו דורש גיהוץ, עדיין רבים (בעיקר נשים) מקדישים שעות ארוכות לגיהוץ. מדענים מניחים שהסיבה לכך אינה רק אסתטית אלא גם מסיבות פונקציונליות-אינטואיטיביות (פחות מודעות). הנה כי כן, מחקרים מדעיים מוכיחים כי הגיהוץ לא רק מיישר קמטים אלא הורג ומחטא בדים מפני כינים ומרעין בישין אחרים (Díaz-Alejoa, Martínez, Costas 2020).
מגהצים עתיקים ווינטג' מהווים פריטי אספנות מבוקשים ברחבי העולם. המגוון רחב- מדגמי ברזל יצוק פשוטים ועד לפריטים אמנותיים – וכך גם המחירים (בהתאם לנדירות, ליופי, למצב ולמשמעות ההיסטורית)
במוזיאונים אתנוגרפיים רבים ברחבי העולם מוצגים אוספי מגהצים. בטירת רדומיסל שבאוקראינה, למשל, מוצגים כ-150 מגהצים.
בעיירה הרוסית פרסלבל-זלסקי (ברוסית: Переславль-Залесский), הידועה גם בשם Pereyaslavl-Zalessky, שנמצאת על הכביש הראשי של מחוז ירוסלב, נמצא מוזיאון של מגהצים.
בפארק-מוזיאון האתנוגרפי-חינוכי ETNOMIR השוכן על גבול חבל קלוגה ברוסיה (Kaluga – 90 ק"מ ממוסקבה) הוקם ב-2014 מוזיאון מגהצים שמספר את סיפורו של המגהץ בעולם כולו וברוסיה בפרט. אוסף המוזיאון מכיל יותר מ-600 מוצגים מכל פינות רוסיה.
אוסף המגהצים הגדול בעולם כולל 1300 פריטים היסטוריים, מגרמניה ומשאר העולם. הוא שוכן בטירת גוחשיין (Gochsheim Castle) ליד קרלסרוהה (Karlsruhe) שבגרמניה.
מגהצים בישראל
לאורך כל התקופה העות'מאנית, שנמשכה מראשית המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20, נותרו שיטות הגיהוץ בחבל הארץ הזה דומות לאלו שהיו הנהוגות באזורים השכנים. המגהצים הנפוצים היו בעלי תחתית שטוחה והם חוממו באמצעות פחמים שהוכנו בתנורים ומדורות.
"גיהוץ במגהץ פחמים הצריך כוח פיזי, מהימנות וזריזות רבה. המגהץ היה עשוי מברזל כבד. בקצה הקדמי בחלק העליון היתה ידית קטנה, שבעזרתה היה אפשר לפתוח את המגהץ ולהכניס לחלקו הפנימי את הפחמים, שהיו מחממים את תחתית המגהץ. לאחר הוספת הפחמים הלוהטים היה צורך לעבוד במהירות רבה, כדי להספיק לגהץ כמה שיותר בגדים לפני שהפחמים יתקררו ויהיה צורך להחליפם בפחמים חמים חדשים. כדי שהבגד ייצא מגוהץ למשעי, היה צורך להרטיבו במעט מים. לשם כך השתמשו במתקן קטן מפח, שראשו היה מחורר כמסננת, ובאמצעותו היו מרטיבים את הבגד, ומייד מעבירים עליו את המגהץ. מדי פעם היה הבגד המגוהץ מתלכלך משבב של פחם שנפל, ולא פעם נחרכו בגדים בגלל חוסר היכולת לווסת את חום המגהץ." (סלע, 21.12.2017).
בתקופת המנדט הבריטי בתחילת המאה ה-20, חדרו ארצה לראשונה המגהצים החשמליים ומשקי הבית החלו לאמץ בהדרגה את שיטת הגיהוץ המודרנית הנוחה והיעילה הזו.
עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, הפך השימוש במגהצים חשמליים לנפוץ יותר וככל שהטכנולוגיה התקדמה, המגהצים נעשו מודרניים יותר. למרבה הצער, עד כה לא נערך מחקר כלשהו במטרה למפות את התפתחות השימוש במגהצים בישראל.
מגהצים ישנים רבים מוצגים במוזיאונים (בעיקר המוזיאונים הקיבוציים) הפזורים ברחבי הארץ. כך למשל, במוזיאון החאן בחדרה.
אספנים רבים בישראל מחזיקים ברשותם מגהצים ישנים, מקצתם כאלה שהיו בשימוש בתקופת היישוב וראשית המדינה. רבים מהם נקנים בשווקי פשפשים כחלק מקישוט הדירה והשאיפה לשוות לה מראה וינטג'י מושך.
מימין למטה: מגהצים בשוק ימי בנימינה, צילום: עוז אלמוג, 2016. שלוש התמונות הנוספות: מאוסף מיכאל לוריא, צילום: אופק רון כרמל, 2016
אספני לבוש ואביזרי יופי
רוב אספני הישראליאנה הגדולים בישראל מחזיקים ברשותם פריטי אופנה היסטוריים, אבל אין אספן אחד בארץ שמטפח אוסף לבוש היסטורי גדול. חריגים הם גיל פנטו, שמחזיק אוסף חשוב של אתא, וטלי קושניר שמחזיקה אוסף חשוב של פריטי "משכית".
טלי קושניר מול ארון האוסף בדירתה בתל אביב. צילום: עוז אלמוג
אפשר להעלות מספר סיבות לתופעה: א. רוב האספנים הם זכרים מבוגרים, שמטבעם מתעניינים פחות בביגוד. ב. החברה הישראלית צעירה ואין בה שושלות של מלכים ונסיכים עם גרדרובה עמוסה. ג. היהודים לא העמידו את האסתטיקה בראש סולם הערכים ולכן גם לא הצטיינו בתחום הביגוד. ד. בקרב ישראלים רבים אגירת בגדים יוצרת אסוציאציה של פליטות ולכן מרתיעה. ה. שיחזור ושימור בגדים מצריך ידע מקצועי (כימיה, אריגה, תפירה וכו').
אוסף חריג, עשיר ומיוחד במינו (רוב פרטיו אינם ישראלים) מחזיק ברשותו האופטומטריסט הישראלי קלוד סמואל (אלמוג, 2022). האוסף כולל משקפים מניפות אופטיות ספרים עתיקים על רפואת עיניים, מכשור רפואי תכשיטים אופטיים ועוד. קלוד הוא אספן נלהב של משקפים מניפות אופטיות ספרים עתיקים על רפואת עיניים, מיכשור רפואי תכשיטים אופטיים ועוד. אוסף הפריטים האופטומטריסטים שלו הוא מהגדולים בעולם. מהם בני 2,400 שנה. גילם של פריטי העבר הללו נקבע לפי ספרים תקניים שמתארים את רפואת העיניים והאופטיקה מתחילת ההיסטוריה שלהן, דרך המאה ה-14 עד המאה ה-16 לספירה, תקופת המצבטים והמונוקול עד לעדשות שהוחזקו במסגרות מעור או מעץ.
חלק מהאוסף אפשר לראות בחנות של הקליניקה שלו והיתר נמצא בביתו שברמת חן. יש לו גם אוסף של אמנות, כמסורת המשפחה. אמנות צרפתית וישראלית, רישום של ז'אן קוקטו מקשט את חדר הבדיקה שלו, ובביתו ברמת חן יצירות של משה גרשוני, מיכל רובנר, מיכל נאמן ואחרים.
את האוסף האופטומטריסטי הראשוני, כמו גם הרבה מהכסף שדרוש לתחזוקתו, ירש סמואל ממשפחתו שאספה משקפיים במשך שנים רבות. כאשר משפחתו עלתה מצרפת אביו מכר את עסקי האופטיקה המשפחתיים, שכללו גם את רשת משקפי היוקרה הצרפתית אופטיקה מאירוביץ'. "בגיל 25 האוסף עבר אליי", הוא מספר בראיון. "הפריט הראשון שרכשתי היה משקפיים סיניים מהמאה ה־19, בקופסה מעיסת נייר מצופה לכה. נדלקתי על הפונקציונליות והאסתטיקה, וחוץ מזה אהבתי את הריח. ריח חזק של חומר ישן, טבעי, קצת עבש. כך למדתי גם לבדוק עם מיקרוסקופ את החומר, החותמות והסדקים. אספנות משקפיים זו אמנות. כבר היו כבר פרטים שהזמנתי בחו"ל והחזרתי כי זה היה זיוף. בעיניי המרדף אחרי משקפיים הוא חקירה היסטורית. זו חשיפה של סיפורים על אנשים. הרי המשקפיים קיימים מאות שנים, וברובם הם שימשו את האינטלקטואלים ומובילי התרבות. האנשים שהיו צריכים לקרוא ולכתוב. למשל המשקפיים מתקופת הרסטורציה, כשהמלוכה חזרה לצרפת לכמה שנים, אחרי נפילת נפוליאון. זאת היתה תקופה של רוח מהפכנית ושחרור הג'נדר. נשים התלבשו בצורה קצת גברית, גברים התלבשו קצת כמו נשים. לא היתה קונוטציה מינית בלבוש, זו היתה אמירה חברתית. גם עיצוב המשקפיים היה אז מאוד פרובוקטיבי. זה היה הרגע בהיסטוריה שבו התחילו לעצב משקפיים שלא היו שימושיים, לא היו למטרה אופטית, אלא בעיקר לטיזינג, התרסה. [...]למשקפיים היתה סמליות גדולה במיוחד לפני 1910, השנה שבה הפלסטיק נכנס לתעשייה. קודם לכן השתמשו בחומרים כגון שנהב ושריון צב, ולגודל ולחומר היתה משמעות. [...] כמעצב משקפיים וכאספן, מדכא אותי שהסמליות שתמיד ליוותה את המשקפיים מוחלפת במותגיות, בצורך של אנשים להרכיב את המילה דיור, או דולצ'ה וגבאנה או קרטייה, בלי שום דמיון, בחירה או ניסיון לספר משהו על עצמם. זה כמו לשים באמצע הפרצוף פלקט שעליו כתוב 'יש לי יכולת'. זה שואו אוף מגוחך. זה לרוב האנשים שיש להם הכי פחות, ודווקא הם צועקים"(בחור ניר דיאנה . 14.4.2011).
"מה הפריט האהוב עליך באוסף?" נשאל סמואל באותו ראיון, והשיב: "ארגז העדשות של סבתא שלי. אלה עדשות ישנות, הכי פשוטות ולא ממש יקרות. זה פריט אישי ואינטימי של משפחה של אופטומטריסטים. אני כל היום בודק אנשים, וכך עשתה סבתי, שנרצחה באושוויץ. היא בדקה אנשים בשווקים בפריז. זה הדבר הכי ישן שיש לי מהמשפחה שלי, וכל מה שנשאר ממנה".
האוסף שלו מכיל קרוב ל-1400 פריטים ייחודיים, עתיקים ומודרניים – מקצתם משעשעים באופן כובש. אין בעולם רשימה רשמית של אספני משקפיים גדולים, אבל אם היתה, סמואל מעריך שהיה נמנה בחמישיה הראשונה. האוסף שלו מתחרה בכבוד בזה של כמה מוזיאונים למשקפיים.
האוסף של סמואל הוצג במוזיאון העיצוב בחולון בדצמבר 2016 בתערוכה 'מבט על' (Overview) [אוצרת: מיה דבש]. זוהי התערוכה הראשונה בעולם שהציגה כמות גדולה כל כך של אובייקטים הקשורים להיסטוריית הראייה. 30,000 המבקרים פקדו את התערוכה (נסגרה באפריל 2017) הזו שכללה כשליש מהאוסף של קלוד סמואל.
אוסף קלוד סמואל. צילום: פרופ' אלי שטרן
מקורות
כללי
לבוש ישראלי - פריטים היסטורים, פורטל הישראליאנה.
פור שירה. 12.4.2017. גיל פנטו מציג את היסטוריית האופנה הישראלית כי מה שווה אוסף מטורף אם אי אפשר להשוויץ בו?, Time Out.
מוגרבי-קובני זיוה. 19.5.2018. לראשונה: תערוכת אופנה ישראלית לאורך השנים, ישראל היום.
יסעור ערן. 27.3.2015. הזיפ של ילדותנו: מותגים ישראלים שנעלמו, Ynet.
דנקנר אמנון וטרטקובר דוד, 1996, איפה היינו ומה עשינו - אוצר שנות החמישים והשישים, הוצאת כתר.
יסעור ערן. 27.3.215. הזיפ של ילדותנו: מותגים ישראלים שנעלמו, Ynet.
פורטל לבוש והנעלה, נוסטלגיה אונליין.
מקורות למגהצים
מגהץ, ויקיפדיה
סלע דיויד, 21.12.2017, מגהץ פחמים, 70 שנים אחרי, מוסף שישי-שבת, ישראל היום
קל אסתר. ללא ציון תאריך, בן -דודי יוסי או איך מגהצים, לבת וגם לבן לא יזיק לדעת, תל אביב: נ. טברסקי, עמ' 75-79.
כביסה, ויקיפדיה.
מייק (ללא שם משפחה). ההיסטוריה של לוחות הגיהוץ.
Clothes iron, Wikipedia
Díaz-Alejoa M.Héctor, Martínez-Alesóna Paloma, Costasa Eduardo, September 2020, Why do we iron clothes? Tracking its origins based on a sanitary hypothesis, ResraerchGate preprint.
מקורות למשקפיים
האתר של קלוד סמואל.
דף הפייסבוק של קלוד סמואל.
אלמוג עוז (עורך), 2022. אוסף המשקפיים של קלוד סמואל, פורטל הישראליאנה.
מוצגי התערוכה "מבט על" במוזיאון העיצוב בחולון.
בחור ניר דיאנה. 14.4.2011. אמור לי אילו משקפיים אתה מרכיב, ואומר לך מי אתה. כלכליסט.
וינשטוק תקווה, 12.2.2005, קלוד סמואל, אופטומטריסט, חדשות בן עזר, גיליון מס' 1373.