top of page

מורשת הלבוש והאופנה: תיעוד היסטורי

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023


אופנה כשיקוף של רוח הזמן

המחקר ההיסטורי והסוציולוגי מוכיח שאופנת הלבוש היא שיקוף ומאיץ כאחד של שינויים דמוגרפים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. מבנה מעמדי, סגנונות חיים, תפקידי מגדר, מסורת משפחתית – כל התופעות הללו ועוד נותנים את אותותיהם במלבושים. "רוח הזמן", כתב ההיסטוריון ג'יימס לאוור, "היא ישות המלבישה עצמה בבגד המתאים לה ביותר, בדחותה את שאר האפשרויות". אין זו אפוא יד המקרה שהצניעות של התקופה הוויקטוריאנית הולידה לא פחות משמונה תחתוניות לנשים ושהאמנציפציה שלאחר מלחמת העולם הראשונה דחפה נערות צעירות באמריקה לקצר את שיערן וחצאיותיהן (Anderson & Garland, 1990).

מחסני לב, צילום: אבי גרנות


מחקרים כלליים על תולדות הלבוש הישראלי

עד שלהי שנות השבעים של המאה העשרים סבל המחקר ההיסטורי והסוציולוגי/אנתרופולוגי על הלבוש ואופנה מהזנחה ( 2004 ,Hansen). מאז הוא מתפתח במהירות, הן בשל הפתיחות הגדלה לעיסוק בתרבות פופולרית והן בשל כניסתן של יותר ויותר נשים לעולם האקדמי.


ישראל אינה משופעת בספרים ומאמרים מדעיים שעוסקים באופנה, הן בשל דעות קדומות בתוך האקדמיה והן בשל מיעוט המוסדות, החוקרים והקורסים שעוסקים בנושא (בישראל נלמד תואר ראשון לאופנה במכללת ויצו בחיפה ובמכללת שנקר בתל אביב. גם בבצלאל קיימת מגמה לצורפות ואופנה). עם זאת, גם אצלנו הדיסציפלינה הולכת ומתפתחת, ועל מדף הספרים העברי עלו בשנים האחרונות כמה מחקרי חלוץ חשובים.


איילה רז (1996, 1998, 2004, 2016) הובילה במשך שנים את חקר האופנה והלבוש בארץ ישראל במאה ה-20. היא למדה באקדמיה לאמנויות יפות ברוטרדם ועבדה כמעצבת אופנה במספר מפעלי אופנה ישראלים, ביניהם אתא ולודז'יה (על עיצוביה זכתה בפרסים רבים). במשך 26 שנה הייתה מרצה בכירה במכללת שנקר ומתוכן כיהנה שבע שנים כראש המחלקה לעיצוב אופנה. רז כתבה את ערך האופנה הישראלית באנציקלופדיה של לבוש העולם ופרסמה מאמרים רבים בנושא (בכתבי עת ובבלוג האישי שלה). היא הייתה יועצת במוזיאון ההיסטורי של העיר תל-אביב-יפו (2009) וכן חברת מערכת ויועצת ראשית לסדרת הטלוויזיה צו האופנה (2011). כמו כן אצרה מספר תערוכות בנושאי אופנה וטקסטיל (התערוכה "נעליים בריבוע" במוזיאון ההיסטורי, ראשון-לציון, 2006; התערוכה טקסט - טקסטיל -טקסטורה בגלריה פריסקופ, תל-אביב, 2010; התערוכה טקסטילירי בגלריה פריסקופ, תל-אביב, 2012). בשנת 2010 הוענקה לרז תעודת חבר כבוד באגודה הישראלית לטקסטיל ולאופנה, על פועלה לטובת תעשיית הטקסטיל והאופנה ומוסדותיה בישראל.


ספרה המקיף "חליפות העתים - מאה שנות אופנה בארץ-ישראל" (ידיעות אחרונות, 1996), המבוסס על חמש שנות מחקר, נחשב כמקור המידע המרכזי בתחום היסטוריית האופנה בישראל. בעקבות פרסום הספר הציע לה איציק ברנר ז"ל, אז המנהל והאוצר הראשי של המוזיאון בראשון-לציון, לאצור תערוכה המציגה את בגדי המתיישבים הראשונים בעשורים הראשונים למושבה. הרעיון המרכזי היה להציג סצנות מחיי היישוב, כאשר בכל סצנה מוצגים הבגדים שנלבשו באותה עת. ב-2010 נפתחה התערוכה ומשכה קהל רב.

אילה רז: "כשהתחלתי באיסוף החומר התברר לי כי רוב הבגדים המקוריים של המתיישבים הראשונים במושבה נכחדו עם השנים והמעט ששרד אינו מספיק להקמת תערוכה. עובדה זו הביאה אותי למסקנה כי עלי למצוא בגדים קיימים, מהתקופה 1882- 1928 , הדומים ככל האפשר לבגדים המקוריים שהוצגו בתמונות ששימשו לבניית הסצנות השונות. מסקנה זו הייתה מבוססת על העובדות הבאות: א. המתיישבים הראשונים במושבה ראשון-לציון הביאו איתם את בגדיהם מהארצות שמהם הגיעו (בעיקר מרכז ומזרח אירופה). ב. בין השנים 1882- 1928 לבשו המתיישבים הראשונים בגדים שהושפעו מאופנת פריס באותה תקופה. כמקור אינפורמציה לאופנה שימשו מגזינים צרפתיים שהביאו איתם לארץ פקידי הברון רוטשילד. ג. בשנים אלה לא הייתה קיימת בארץ תעשיית טקסטיל או אופנה וכל הבגדים שנלבשו היו מיובאים, או שנתפרו מבדים מיובאים על ידי תופרות מקומיות. לאור עובדות אלה הגעתי למסקנה שיש להשיג בעבור התערוכה בגדי וינטאג' מהשנים 1882-1928 התואמים את התמונות של המתיישבים בראשון-לציון, אשר כאמור, שימשו לבניית הסצנות השונות בתערוכה. ואז התחיל המסע המופלא שלי באתרי הוינטאג' השונים באינטרנט. יש לקחת בחשבון שבאותה תקופה, 1998, היה עדיין השימוש באינטרנט למטרת איסוף פריטים בראשיתו, המודם שהיה לי היה איטי ביותר ושילמתי עבור צריכת אינטרנט לפי שעות… מה שגרם לחשבון האינטרנט שלי לטפס לסכומים של ארבע ספרות…כך התוודעתי לדונה, לג'ואן ולעוד אספנים וסוחרים (כולן, דרך אגב, היו נשים) אשר עשו מאמצים גדולים למצוא בעבורי את הבגדים התואמים לתמונות המתיישבים ששלחתי אליהם במייל. דפוס העבודה התאפיין בשליחת תמונת הסצנה הרצויה לכל הספקים הפוטנציאלים, קבלת זכות לצפייה ראשונה בכל הרכישות האחרונות שלהן, סימון הפריטים המתאימים לתערוכה ושמירתם עבור המוזיאון, על תנאי, עד האישור הסופי. כך גיליתי את הפוטנציאל האדיר של האינטרנט ככלי יעיל, נוח ומהיר לאיסוף בגדי וינטאג' מכל העולם בזמן קצר יחסית. בעיה שהתגלתה במהלך חיפוש הבגדים לתערוכה נגעה לגודל הבגדים המוצעים באתרי הוינטאג' השונים. רוב הבגדים המוצעים היו קטנים מאוד ולא התאימו לבובות התצוגה שניתן להשיג בארץ והתקציב שעמד לרשות המוזיאון לא אפשר לנו בניית בובות בגודל ספציפי. לכן, תהליך בחירת הבגדים הנכונים כלל רק חיפוש בגדלים מסוימים, מה שצמצם כמובן את המבחר הקיים. תהליך זה ארך מספר חודשים כאשר במהלכם ביליתי שעות רבות מול מסך המחשב, מנסה להתבונן בפרטי הפרטים של הבגדים המוצעים ובודקת את מידת התאמתם לתערוכה. לאחר שנבחרו מרבית הבגדים לתערוכה הגיע הרגע לתת פקודת קנייה. מובן שרגע זה היה מלווה גם בספקות: האם אכן הבגדים הוירטואליים יתאימו לתערוכה והאם בעלי האתרים שאיתם ניהלתי משא ומתן יעמדו בציפיות ויספקו בגדים במצב טוב כפי שהתחייבו. ואז הגיע היום הגדול: הקופסאות הגדולות עם הממצאים הגיעו למוזיאון וכל הצוות נערך ל"טקס הפתיחה". הקופסאות מגיעות והמשלוח מתגלה: האם יעמוד בציפיות? רגעים ארוכים של ציפיה דרוכה ואז מופיעה השמלה הראשונה… אחריה חליפת גבר.. אחריה חליפת מלח של ילד ועוד מוצגים בזה אחר זה והכול נראה במציאות כמו בתמונות הוירטואליות על מסך המחשב. הבגדים הגיעו נקיים, שמורים וארוזים בנייר משי לבן. לכל בגד היה מצורף מפרט מדויק על תקופתו, מקורו, גדלו וכל פרט קטן הנחוץ לצורך המיון המוזיאלי. חלום התערוכה התממש. תערוכת "בגדי ראשונים" יצאה לדרך" (רז, 2010).

דגמי לבוש של מתיישבי העליה הראשונה, מוזיאון ראשון לציון, צילום: ישראל פרקר


נורית בת יער (1940-2012) ) היא דור שני לילידי תל-אביב, נכדתו של אשר פולישוק, ממייסדי שכונת נחלת בנימין. בשנות השישים, השבעים והשמונים היא נחשבה לאחת מעיתונאיות האופנה המובילות בארץ (במשך חמש שנים היתה נציגת "מעריב" לענייני אופנה בארצות הברית ו-26 שנה עיתונאית האופנה של "ידיעות אחרונות") ובמסגרת סיקוריה גילתה לא מעט כישרונות ישראליים חדשים בתחום העיצוב והדוגמנות.


בת-יער הגיעה לתחום האופנה מעולם האמנות. את לימודיה לתואר ראשון באמנות סיימה ב"אפסלה קולג'" (ארצות הברית) בהצטיינות יתרה. היא למדה איור-אופנה בתל אביב (אצל ריקי בן-ארי), ועיצוב אופנה בוושינגטון די. סי (אצל מארי אליזבט קפלבי, אשר נמנתה עם המעצבים של דגמי ג'קלין קנדי).


בשנת 1999 הוזמנה בת-יער על ידי אריה שגיא, המנהל והאוצר הראשי דאז של המוזיאון הישראלי לצילום בגן התעשייה תל-חי (מייסודו של התעשיין והיזם סטף ורטהיימר) לאצור את התערוכה "הבזקי זוהר - צילום אופנה בראי המאה". התערוכה סיכמה מאה שנות צילום אופנה בארץ-ישראל ובחו"ל ולוותה בקטלוג צילומים שכלל עבודות של מיטב צלמי-האופנה הישראליים והצלמים המובילים בזירה הבינלאומית.


ב-2009, לקראת חגיגות המאה לתל אביב, התבקשה בת יער לכתוב בלוג אודות ההיסטוריה של האופנה בעיר העברית הראשונה. התחקיר המקדים שערכה הסתיים בהוצאה לאור של ספרה המונומטלי "שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948 - 2008" (רסלינג, 2010) - ספר שעוקב אחר התפתחות עולם האופנה והדוגמנות בישראל. בת יער נפטרה ב-12 בדצמבר 2012 ממחלה (בת יער נורית, ויקיפדיה).

התמונה באדיבות נורית בת-יער ז"ל


ד"ר ענת הלמן היא היסטוריונית שמתמחה בתולדות תרבות חיי היומיום בארץ ישראל בתקופת היישוב וראשית המדינה, בדגש על העיר תל אביב (הלמן, 2007, 2012, 2020; Helmen, 2008 2012) ספרה "בגדי הארץ החדשה, מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה" (מרכז זלמן שזר, 2012) סוקר את מכלול החיים היהודים בתקופה המעצבת של מדינת ישראל - החל מסוף מלחמת העצמאות ועד מבצע קדש בשנת 1956. המחקר מתבסס על ניתוח של כמאה ושמונים תצלומים וקריקטורות, כתבות עיתונות, כרזות, גלויות ופרסומות מהפרק זמן הזה (הלמן, ויקיפדיה).


בספר נסקרת בין השאר התפתחות קוד הלבוש במעגלים חברתיים מגוונים: בצבא, בקיבוץ, בחברה החרדית ובבוהמה התל אביבית. חלק נרחב בספר עוסק בדגם הלבוש החלוצי הטיפוסי (בגדי החאקי, סנדלים תנ"כיים, כובע טמבל וכובע גרב, כאפייה על צוואר ועוד) ובמתח/תחרות שהתקיים בינו לבין הדגם "הבורגני-עירוני-מהוגן" (בעלי עסקים, אמנים ופקידים).


במהלך שני העשורים האחרונים גדל והתגוון מספר המחקרים על היסטורית האופנה והלבוש בישראל. בין החוקרים החלוצים והבולטים בתחום זה נציין את ד"ר שושנה מרזל, ד"ר דליה בר אור (2009, 2011, 2017), ד"ר סימה זלצברגר בלאק, פרופ' עוז אלמוג (2003, 2004, 2009, 2014), פרופ' תמר אלאור (2010, 2012, 2014, 2017) [רשימת שמות ומקורות מקיפה על מחקר הלבוש הארצישראלי ראו: 2019 ,Bethke]. ראוי לציון בהקשר זה גם את העיתונאים איתי יעקב וסהר שלו שפרסמו במהלך השנים כתבות רבות וחשובות על נושאים מגוונים הקשורים להיסטוריה של האופנה בישראל.


בשלושת העשורים האחרונים יותר ויותר מוזיאונים וגלריות בישראל מקדישים תשומת לב ללבוש היסטורי, בעיקר בהבט הרב-תרבותי, ומפיקים תערוכות וקטלוגים נלווים שתרומתם למחקר בתחום זה משמעותית ((על המגמה הזו במוזיאונים ועל התערוכה הזו ראו: חזן, 2017).


כך לדוגמא, ב-2013 הוצגה במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות התערוכה "חוטים של משי". היא עסקה ביהדות בוכארה, תוך הבלטת מרכזיותן של הנשים בשימור המסורת של עדה יהודית זו. לצד תצלומים של נשים במגוון פעילויות יומיומיות וסרטי וידיאו משפחתיים, שבהם סיפרו נשים על אורחות חייהן, הציגה התערוכה חפצים, בגדים ותכשיטים ששימשו את נשות יהדות בוכארה בטקסים, בחגים ובמסגרת תרבות האירוח.


לבושם של בני קהילות יהודיות ברחבי העולם הושפע מלבוש שכניהם ולעתים היה זהה לו, אבל במקביל נשא גם סממנים ייחודיים. מוזיאון ישראל בירושלים מחזיק באוסף הלבוש היהודי הגדול והמגוון בעולם. הוא כולל מערכות לבוש טקסיות, כיסויי-ראש נדירים ובגדים ואביזרי לבוש יום-יומיים שלבשו גברים, נשים וילדים בעדות ישראל (ראו: יוהס וברעם בן-יוסף, 2014).


בשנת 2014 נפתחה סמוך לתצוגת הקבע של האגף האתנוגרפי במוזיאון ישראל נהתערוכה "שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי" (אוצרת אחראית: דייזי רקח-ג'יברה. אוצרת התערוכה: אפרת אסף-שפירא). הוצגו בה למעלה מ- 100 בגדים ופריטי לבוש, מראשית המאה ה-19 ועד המאה ה-20, המעניקים מבט רב תרבותי על אופנות הלבוש של קהילות ישראל ברחבי העולם מניו יורק ועד בגדד, משבדיה ועד תוניסיה. מדובר באוסף נדיר של שמלות, חליפות, בגדי חתן וכלה, בגדי ילדים והלבשה תחתונה, המאפשרים הצצה לתרבותם העשירה של יהודים בקהילות שונות ולהתפתחות אופנות לבוש שונות בארצות רבות.


התמונה באדיבות בית המכירות האחים גרין


מעניינים במיוחד בגדי הילדים שהוצגו בתערוכה. הם נראים כבגדי מבוגרים מוקטנים, שכן בחברות מסורתיות נהגו לכוון את הילד לתפקידיו כבוגר בקהילה כבר בגיל רך, ואך טבעי שלבושו היה כשל מבוגר. בקהילת בגדאד לדוגמה היו שתפרו את מעיל ברית-המילה של התינוק בסגנון מעילו של החתן. לבגדי תינוקות ופעוטות – גם כשהיו גרסה מוקטנת של בגדי מבוגרים – הוסיפו מוטיבים קמעיים כדי להגן על העוללים. ואולם, כיוון שלבנים יוחסה בחברות מסורתיות חשיבות רבה יותר, הולבשו אף הם בבגד נשים מוקטן כדי לתעתע בכוחות המזיקים.


דוגמא אחרת היא שמלת קמיע לילדה המזכירה את גזרתן של שמלות הנשים, ונתפרה ככל הנראה לילדה שהחלימה ממחלת האבעבועות השחורות, על מנת להגן עליה בעתיד. בעולם בו היו חייהם של ילדים פגיעים כל כך ביקשו להגן עליהם גם באמצעים מאגיים, ביניהם בגדי קמיע.


תולדות האופנה במדיה התקשורתית

מגזיני אופנה ומדורי אופנה בעיתונות הכללית מהווים מקור היסטוריוגרפי חשוב להתפתחות דפוסי הלבוש בארץ.

על אופנה כתבו כאן כבר בתקופת היישוב. כך למשל, ב'9 בערב', ב'שולמית' ו'כל נוע'. 'בחיי שעה' היה מדור שנקרא 'עמוד האשה' בעריכת מרים ידידיה, ובו התפרסמו תמונות של דוגמניות עם הסברים על לבוש. בגליון מ-1953 תמונה של דוגמנית פוסעת ברחוב והכיתוב: 'הז'אקט הגריל ומעוט פרווה – אופייני לאופנה החדשה בפאריסה הז'אקט עשוי מטוויד לבן מנומר בשחור. את הז'אקט לובשת הדוגמנית על שמלת צמר סגולה' (חיי שעה 8, 9.9.1953 ,15). בגיליון אחר: 'שמלת מכנסיים זו, לפי נוסח טורקי, זכתה להצלחה רבה באחד מבתי האופנה בפאריס. השמלה עשויה משיפון ירוק-כהה' (חיי שעה 8, 3.9.1953 ,14). מתוכן הגיליוניות אפשר ללמוד שאופנה זה היה קודם כל עניין שיוחס לנשים. הדברים מומחשים באחת הכתבות של מרים ידידיה:

"הבה נבדוק את אותן הנשים אשר הגברים מוצאים שהן יפות. מהי הסיבה לדעת הגברים הזו? בדרך כלל נראה שנשים אלה שומרות על האופנה, כי הן יודעות שגם אותם הגברים שלכאורה שום דבר – מחוץ לעתוני המדע שהם קוראים – אינו מענין אותם, מרגישים מיד שהאשה שבחברתם אינה לבושה לפי האופנה. סיבה שניה שנשים אלה מוצאות חן בעיני הגברים נעוצה בעובדה שנשים אלה משתדלות למצוא חן בעיני גבר מסוים ולא בעיני כל הגברים. וזאת צריך לדעת: כל גבר שונה מחברו, דרישותיו וטעמו לגבי מלבושי-נשים שונים הם מדרישות גבר אחר. [....] וכשהאופנה משתנית באופן קיצוני, יודעת האשה, שהגברים מחבבים אופנה נאה וחדישה. ושהדבר המוציא אותם מכליהם הוא השנוי הפתאומי ולכן תשנה את לבושיה בהדרגה. כל אשה המתלבשת על מנת למצוא חן בעיני בחירה, חייכה לא פעם לעצמה בשמעה "תודה לאל שאינך יוצאת מדעתך ככל אותן הנשים", בעת שמזה כמה שבועות היא לבושה לפי אותה האופנה החדישה' (ידידיה, 23.7.1953, עמ' 15).

מקור מידע חשוב הוא המדור 'צו האופנה' של סיגלית פריאל שהתפרסם במגזין "להיטון" בראשית שנות השבעים וענה גם לשאלות של קוראות.


לאורך השנים פורסמו בעיתונות העברית היומית כתבות רבות שעסקו בעקיפין ובמישרין בהיסטוריית הלבוש והאופנה בישראל. התפתחות האינטרנט העלתה באופן משמעותי את נפח הכתבות, המאמרים והדו"חות בהקשר זה, כולל שילוב תמונות היסטוריות בגוף הטקסט – מרכיב חשוב בסיקור אופנה. דוגמות למקורות היסטוריים חשובים בתחום האופנה הישראלית הם הערך תעשיית הטקסטיל בישראל בויקפדיה או הדו"ח המקיף על ענפי ההלבשה והטקסטיל בישראל שפרסם בשנת 2018 מרכז המידע של הכנסת.


ב-2021 עלה לאוויר אתר אינטרנט חדש בשם "עיצוב אופנה בישראל – ציר הזמן". היוזמת היא המאיירת, המעצבת וכתבת האופנה אילנית שמיע, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל. שמיע בנתה ארכיון דיגיטלי מאויר של אופנה ישראלית משנות ה-40 ועד ימינו: המיזם מנגיש מידע על רבים וטובים בענף לדורותיהם. החל ממייסדות האופנה הישראלית פיני לייטרסדורף ולאה גוטליב, דרך מעצבים נודעים כמו גדעון אוברזון ודורין פרנקפורט ועד יזמי אופנה חדשים כמו שחר אבנט, הד מיינר או מיכל ירסנש מנגיסטו. שמיע מזמינה את הקוראים והמעצבים להוסיף ידע ותוכן לאתר, לצד תמיכה כלכלית בפרויקט העצמאי שלה, בין אם על ידי תרומה כספית או רכישת איורים.


את רשימת המעצבים גיבשה שמיע לפי עשורים על ציר הזמן, כשהיא נעזרת בכתבות אופנה וחומרים שפורסמו אונליין. על חלק גדול ממעצבי האופנה, היא מספרת, כמעט לא מצאה חומרים כתובים, לרבות דימויים ותמונות – מחסום שבו נתקלים כל העוסקים במלאכת האופנה בישראל. "יש קושי גדול למצוא אינפורמציה ודימויים של מעצבים טרום עידן האונליין", היא אמרה בראיון. "לדוגמה, על מעצב כמו עודד גרא, שפעל בשנות ה-80 ואני זוכרת מילדותי, אין כמעט חומרים ברשת, למעט שתי תמונות בשחור-לבן". לדבריה, הארכיון שבנתה הוא "נקודת פתיחה לידע נוסף באופנה. זה כמו מפה שצריכה להיות מוצבת בכניסה לארכיון אופנה, וממנה אנשים יכולים להתעמק ולחקור יותר". (יעקב, 2021).


סדרות תיעודיות על תולדות הלבוש בארץ

מבט אורך על ארון הבגדים הישראלי המשתנה חושף את הגיבורים והקורבנות הראשיים של צווי האופנה בארץ, כמו גם את המתחים הערכיים הסמליים שהלבוש שיקף - בין היהודי הישן לחדש, בין המרכז לפריפריה, בין העירוני לכפרי ובין האינדיבידואל לקולקטיב. סדרת הטלוויזיה התיעודית ''צו האופנה'' בערוץ הראשון (היוצר - נפתלי גליקסברג, המפיקה בפועל - חגית בן יעקב, הבמאים - מויש גולדברג ויואב גורפינקל), בהנחייתה של קרן מור, סימנה ציון דרך חשוב בהתפתחות הטלוויזיה הדוקומנטרית-היסטוריוגרפית בישראל (שודרה ביוני 2011). יותר משלוש שנים של תחקיר ואיסוף מאסיבי של חומרי ארכיון נדרשו כדי להפיק את חמשת פרקי הסדרה החשובה הזו, שעקבה אחר השינויים במאפייני הלבוש הישראליים מאז ימי העליות הראשונות ועד ימינו. הסדרה כללה תמונות סטילס וקטעי וידאו נדירים והשתתפו בה מומחי אופנה, סטייליסטים, עיתונאים והיסטוריונים של החברה היהודית והישראלית (ביניהם ד"ר שושנה רוז מרזל, פרופ' עוז אלמוג, לאה פרץ, דוד טרטקובר, רות דיין, רוני סומק, ליסה פרץ, שירה ברויאר, שלי גרוס, איתי יעקב, שהרה בלאו, צ'רלי ביטון, מיה דבש, פנינה רוזנבלום, קובי אוז, דודו בוסי, ששי קשת, דורין אטיאס, איימן חדד).


הפרק הראשון עוסק בלבוש העליות הראשונות ששאב השראה מהמסורת היהודית (אשכנזית וספרדית), מחיילי האימפריה הטורקית ששלטה בארץ ישראל באותם ימים, מתושבי הארץ הערבים ומהסגנון הרוסי-הסוציאליסטי שהביאו איתם המהגרים ממזרח אירופה. אליהן נוספה מאוחר יותר השפעת המהגרים המשכילים-הבורגנים שהניחו את היסודות לתעשיית הטקסטיל הישראלית ופיתחו אורח חיים חילוני-עירוני.


הפרק השני עוסק במפגש התרבויות והמלבושים שנוצר בארץ בעקבות העלייה ההמונית, ובלבוש הצברי שהפך לחלק בלתי נפרד ממודל היהודי החדש.


הפרק השלישי עוסק בהשפעת מלחמת ששת הימים – מצד אחד מדים באופנה בעקבות הניצחון המשכר ומצד שני תחילת ההשפעה האמריקאית והאירופאית שהביאו איתם המתנדבים מחו"ל. בה בשעה שהאליטה החילונית המשכילה החלה להתנתק מהמודל הצברי לטובת השפעות הרוק'נרול והדיסקו, המתנחלים ראו עצמם כיורשי הקיבוצניקים ואימצו מודל לבוש הולם.


הפרק הרביעי עוסק במעמדם התרבותי העולה של יוצאי עדות המזרח בחברה הישראלית, שמקנה להם תפקיד עדכני של מובילי אופנה. ישראל נעשתה חברת צריכה בולמית, ובראשם מוצרי לבוש ויופי. הפרק גם ממחיש כיצד ישראל נעשית פחות פרובינציאלית ובעלת צביון יותר בינלאומי כאשר אופנת הלבוש משחקת תפקיד חשוב בתהליך הזה.


הפרק החמישי, החותם את הסדרה, עוסק בשבטיות שמאפיינת את החברה הישראלית היום יותר מתמיד ושיוצרת חיבורים ושסעים כאחד. המהפכה הדמוקרטית שישראל חווה מאפשרת למודחק לצוף על פני הקרקע ומייצרת פלורליזם רב-תרבותי שמתבטא בקודים ודפוסים מגוונים בכל אחד מהמגזרים: ערבים, חרדים, דתיים-לאומיים, עולים מחבר העמים ואתיופיה, יאפים חילונים וכו'. באופן בלתי נמנע מתחזק המתח בין קוד הצניעות, שמאפיין חברות מסורתיות לבין רוח המתירנות, שמביאות איתן הגלובליזציה ומהפכות הצריכה והתקשורת.

פרקי הסדרה "צו האופנה" מונגשים לציבור באתר כאן


"הרצל פינת רפאלי" היא סדרה תיעודית בת חמישה פרקים אשר שודרה לראשונה בערוץ HOT בידו- ישראלי בשנת 2008 לקראת יום העצמאות ה-60 לישראל. דוד דרעי, יוצר הסדרה, יצא למסע ביקורתי אל ה"אייקונים" (גיבורי תרבות, כוכבים, סלבס) שהובילו את התרבות הישראלית. הסדרה אינה מתמקדת רק בתחום האופנה, אבל עולים בה בעקיפין ובמישרין היבטים רבים שנוגעים לנורמות חברתיות שהשפיעו על המראה החיצוני הפופולרי בישראל. למשל, היחס ליופי ולכיעור, לצניעות, לאינדיבידואליזם, להחצנה גופנית, לעירום, לפרסום, לרכילות ולכסף.

הסדרה "הרצל פינת רפאלי" מונגשת ביוטיוב


"יפה לנו" היא סדרת דוקו-לייט בת ארבעה פרקים ששודרה ב-2009 בערוץ 10. רון כחלילי, שהפיק את הסדרה, ניסה להתחקות אחר אבולוציית אידיאלי היופי הישראלי - מסימונה מדימונה ועד לברבי מבת-ים שרוצה לכבוש את ניו יורק, ומיהורם גאון בגלגולו הקזבלני (חסון ושעיר) ועד לגבר הנשי (המטרוסקסואל) בסגנון אביב גפן.


כדרכו של כחלילי הסדרה נושאת אופי ביקורתי זועם, כאשר הדגש מושם על עריצות התרבות ההגמונית האשכנזית, הפרובינציאליות הישראלית, הדימויים המזוייפים שמכרו אשליות, והכוחנות הגברית שפרחה על קרקע המיליטריזם.


מגיש הסדרה היה השחקן ליאור אשכנזי ופרט לקטעי הווידאו ההיסטוריים רואיינו לה אישים מגוונים מתעשיית היופי הישראלית (סוכנים, דוגמנים ודוגמניות, מבקרים, מלכות יופי לדורותיהן ועוד) ו"יפים ויפות" לדורותיהם: ששי קשת, יגאל בשן, רינה מור, רנא ראסלן, פנינה רוזנבלום, מירי בוהדנה, לינור אברג'יל, ליאור מילר, אלון איינהורן ועוד. העיתונאית נועה רובין סיכמה את הסדרה הזו במילים הבאות:

"יש משהו מפתה בנוסטלגיה, ולא משנה באיזה הקשר. תמונות שחור לבן של ישראל בתחילת הדרך, מערכון מתוק של שיסל, זוהר ואיינשטיין, סיפורי צבא מרגשים ממלחמת ששת הימים ואפילו הגול ההוא, ההיסטורי, של שפיגלר ב-1970. אנחנו מאמצים את ההיסטוריה בחיבוק חם כשהיא מגיעה אלינו דרך המסך הקטן. אנחנו מתים על קטעי ארכיון בשחור-לבן. [...] לא מדובר ביצירת דוקו עמוקה ושוברת מוסכמות, אלא כזו שמתאימה ללילות של קיץ חמים של שריצה מול מסך הטלוויזיה וכזו שתספק את יצר הנוסטלגיה שלנו. קצת מלכות יופי בשנות החמישים, קצת מיני מהפכני בשנות השבעים וקצת ליאור אשכנזי שמחבר בכישרון בין כל אלה. לא יותר ולא פחות" (רובין, 2009).

"אנשי המכירות" היא סדרת דוקו בת שלושה פרקים שיצר העיתונאי ניסן שור. הסדרה, ששודרה ב-2011 בערוץ 8 של HOT, הוקדשה לסקירה היסטורית של עולם הפרסום הישראלי - החל בימים שקדמו לקום המדינה ועד שנות ה-80. שלושת הפרקים בנויים על מתכונת של "ראשים מדברים" (בעיקר מרואיינים מהתעשייה וללא חוקרים מהאקדמיה, למעט ד"ר גדעון עפרת) כשביניהם ארוגים פרסומות, תשדירים, סרטי ארכיון וכרזות מהתקופה הרלוונטית בתוספת מעט קריינות של שור עצמו.

פרסומת מתוך הסדרה "אנשי המכירות"


כיוון שהסדרה עוסקת בפרסום, מטבע הדברים עלו בה גם עובדות ותובנות על עולם האופנה. הצופים יכולים, למשל, ללמוד שבישראל היו ימים שבהם לא הייתה שום בעיה לחשוף חזה נשי בפרסומות. הסדרה מבהירה כיצד כניסתו של ערוץ 2 לזירה התקשורתית שינתה את כללי המשחק, לטוב ולרע. מחד היא יצרה מודעות אסתטית וגופנית גבוהות יותר ומאידך שטיפת מוח ושעבוד הצופים והצופות לתעשיית היופי, על השקרים והמניפולציות המתוחכמות שלה.


תצלומים היסטוריים של אופנה ולבוש

אוספי צילומים

רוב התצלומים ההיסטוריים שאגורים בארכיונים השונים ושבהם מופיעים בני אדם מציגים גם קוד לבוש. עובדה זו הופכת כמעט כל ארכיון צילומים היסטוריים בעולם למאגר תיעודי בנושא הזה. לעיתים ניתן בתצלומים דגש מכוון לתמונות של לבוש ואופנה – בעיקר במאגרים מקצועיים שנועדו לאנשים שעוסקים בתחום. כך למשל האתר Vintage Everyday.


אוסף התצלומים הלאומי כולל אלפי תמונות הקשורות לעולם הלבוש והאופנה - במישרין ובעקיפין – כגון של חנויות, מפעלים ובתי מלאכה, תערוכות, תצוגות אופנה, דוגמנים ועוד.


בארכיוני הקיבוצים והמושבים ברחבי הארץ, בארכיון ההגנה ובאוצר תמונות הפלמ"ח אפשר למצוא אוסף גדול במיוחד של תמונות המשקפות את סגנון הלבוש הפשוט (אם כי לא בהכרח שמרני) מתקופת היישוב וראשית המדינה.

משמאל לימין: שלוש מלכות יופי מדגמנות אופנת בגדי ים, בתל אביב, צלם: הנס פין באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; יום ההתיישבות, 1949ף צלם לא ידוע, באדיבות ארכיון מושב הבונים; שמואל גורפיל וחניכי חוות הנוער ע"ש שלמה בן יוסף, צלם לא ידוע, התצלום באדיבות ארכיון נורדיה


בכל העיתונים, ובעיקר במגזינים וכתב העת המרכזיים ועתירי האיורים והצילומים (העולם הזה, לאישה, את, להיטון בלייזר וכדומה) אפשר למצוא תצלומים ואיורים של פרטי לבוש ישראלים היסטוריים. מירב הגליונות פתוחים לעיון בספריה הלאומית, במאגר המקוון של עיתונות יהודית היסטורית, בארכיון הפיזי והמקוון של עיתון הארץ, ובארכיון הפיזי והמקוון של ידיעות אחרונות (המאגר מותקן באולמות הקריאה של ספריית בית אריאלה בת"א ושל ספריית מדעי החברה, הניהול והחינוך באוניברסיטת ת"א).


גם בספריות של המוסדות להשכלה גבוהה (בעיקר חמש האוניברסיטאות הגדולות) ובבית אריאלה בתל אביב מצויים מאגרי עיתונות זמינים שמכילים אינספור כתבות ותמונות הקשורות באופנה ולבוש ישראלי.


הפרסומות, המודעות, הכרזות והכרוזים שנשמרו בארכיונים הממלכתיים (למשל הארכיון הציוני), מהוות גם כן מקור תיעודי ויזואלי של לבוש ואופנה ישראליים.


בעולם (בעיקר המערבי) הודפסו עד היום אלפי ספרים ואלבומי תמונות שתיעדו תופעות מגוונות של לבוש ואופנה מרחבי העולם (ראו לדוגמא את ספרי הוצאת Taschen). בישראל קיימים מעט מאד פרסומים מהסוג הזה. עם זאת, בשל ההתפתחות המהירה של ההוצאה לאור הדיגיטלית, אפשר לצפות שבעתיד הלא רחוק יופיעו ספרים אלקטרוניים שיכללו תיעוד ויזואלי של ישראליאנת לבוש.


ב-2017 הושק אתר האינטרנט של ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר, ולראשונה, לאחר שנים מאחורי דלתות סגורות, מוצגים בו כעת לעיני הציבור כ-2,500 פריטי לבוש ואביזרים (על הארכיון הפיזי של שנקר ראו להלן).


לכבוד שבוע האופנה בחולון ב-2011 יזם אתר "התוכן והאקטואליה לנשים"- Onlife פרויקט צילומי שסוקר את "רגעי האופנה הגדולים של ישראל".


לכבוד יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל החליט האתר Golf Group לצאת למסע צילומים בזמן בנבחי האופנה הישראלית ולהרכיב "לוקים ישראלים אייקוניים עם פריטים מקולקציית הקיץ החדשה" של המפעל - מדור החלוצות ועד הרוקריות מדיזנגוף סנטר.


ב-2008, לכבוד השנה העברית החדשה, הגה Ynet פרויקט אופנה ייחודי תחת הכותרת "לבושים לברכה: הפקת אופנה נוסטלגית". האתר הפיק תערוכה מצולמת של דוגמנים מלובשים שמחזירה את השנות הטובות של פעם (מלבושים ברוח הדמויות דאז).


לבוש ואופנה בטלוויזיה ובקולנוע

הקולנוע העולמי, ובעיקר האמריקאי והאירופאי, השפיע רבות על התפתחות אופנות הלבוש במאה שנים האחרונות. סרטים רבים הציגו בגדים מקוריים ובמקביל יצרו מודלים לחיקוי. תצלומי הכוכבים (הרשמיים והפפרצי), שהופצו במדיה הזו, הרחיבו את תחום השפעתם התרבותית של כוכבי המסך והפכו אותם בין השאר לסוג של דוגמנים מהלכים.


גם לטלוויזיה הייתה השפעה לא קטנה בכיוון זה, בעיקר בעקבות הפופולריות הגואה של סדרות העוסקות בחיי הצעירים משנות השמונים ואילך.


תעשיות הקולנוע והטלוויזיה בישראל אינה מתקרבת כמובן בעוצמת השפעתה לממדים ההוליבודיים או האירופאים, אבל גם להן הייתה השפעה לא מבוטלת על תרבות הלבוש המקומית. למעשה הסרטים והפרסומות שהוצגו בקולנוע ובטלוויזיה הישראלים, ושנשמרו בארכיונים השונים, מהווים מאגר היסטורי-ויזואלי חשוב שמתעד אינספור רגעי אופנה ישראלים.



בשנת 1994, ימי הבראשית של ערוץ 2, כאשר הרגלי הצפייה של הקהל הישראלי עוד היו בתוליים למדי והפרסומות המשודרות בפריים טיים זכו לחשיפה ועניין כמעט כמו התכניות עצמן, שודרה פרסומת חדשה למותג הלבוש קסטרו. הנרטיב: "בחורה במעיל אדום, בגילומה של יעל אבקסיס, הולכת ברחוב תל אביבי ביום חורפי עד שלפתע בחור צעיר ומטרידן סדרתי, בגילומו של ליאור מילר, נעמד לפניה, פותח את מעילו ומתערטל בפניה. דמותה של אבקסיס לא נבהלת או נרתעת, להפך - היא מחייכת אליו וממשיכה ללכת. אחרי כמה פסיעות מסתובבת לעומתו - ופותחת בהתרסה גם היא את מעילה, לתדהמתו. כל זה, על רקע שירה של להקת רדיוהד "Creep" כפסקול, הפכו את הפרסומת של קסטרו לאייקונית. הפרסומת של ראובני פרידן בבימויה של נירית ירון, שנחשבה באותה עת לשערורייתית ממש, זכתה לדלק נוסף של יחסי ציבור בעקבות הזוגיות שנולדה בין מילר לאבקסיס. מאוחר יותר השניים אף נישאו והביאו לעולם ילד משותף" (מגן, 16.4.2021). התצלום: לכידת מסך מהיוטיוב.



צלמי סטילס ישראלים

מעט מאד נכתב על תולדות צילומי האופנה בארץ ועוד יותר מעט על צלמים חלוצים וחשובים שפרצו דרך בתחום זה. מבין הבולטים ראוי לציין את גברא מנדיל, עדי ברקן ומולה עשת.


רוב צלמי האופנה הוותיקים בישראל מחזיקים ברשותם ארכיון פרטי של תצלומים. מקצתם מהווים מאגר היסטוריוגרפי שלא יסולא בפז להתפתחות האופנה והדוגמנות בישראל. מצער שעד היום לא נעשתה סקירה וסריקה שיטתית של הארכיונים הפרטיים הללו ולא כל צילומיהם הועמדו לטובת הציבור הרחב. מקרה חריג לטובה הוא צלם האופנה התל אביבי הוותיק מולה עשת. מיזם התיעוד וההנגשה של הארכיון העשיר של עשת הופק בשיתוף פעולה בינו לבין אגף המדיה באוניברסיטת חיפה, פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג. המיזם הזה כלל גם חמש תערוכות צילומים שהוצגו בגלריה "הרוח הישראלית" באוניברסיטת חיפה.


רשימה היסטורית של צלמי אופנה ישראלית ניתן למצוא בויקיפדיה. רבים מהצלמים שמופיעים ברשימה הזו מחזיקים בדירתם ארכיונים אישיים שבהם אגור חומר היסטורי רב ערך.

צילום: מולה עשת, 1969, התצלום באדיבות הצלם

מקורות

  • רז איילה. 1996. חליפות העתים - מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, ידיעות ספרים.

  • רז אילה. 24.2.2010. תערוכת קבע "בגדי ראשונים" במוזיאון ראשון-לציון, הבלוג של אילה רז.

  • בת יער נורית, ויקיפדיה.

  • בת יער נורית. 2010. שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948 - 2008, רסלינג.

  • הלמן ענת, ויקיפדיה.

  • הלמן ענת. 2012. בגדי הארץ החדשה, מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה, מרכז זלמן שזר.

  • המגפר, ויקיפדיה.

  • יעקב איתי. 18.3.2021. תולדות האופנה הישראלית על ציר הזמן: ארכיון דיגיטלי מאויר של עיצוב מקומי, Ynet.

  • רובין נועה. 30.6.2009. לא כל כך יפה: "יפה לנו" מבדרת, nrg.

  • בת יער נורית, ויקיפדיה.

  • אילה רז, ויקיפדיה.

  • אלמוג עוז. 1997. נזירים בחאקי, בתוך: הצבר דיוקן, עם עובד, ספריית אופקים.

  • אלמוג עוז. 2012. תרבות הלבוש בישראל ציוני דרך סוציו-היסטוריים, אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית.

  • אלמוג עוז. 2009. נמל התעופה והדיוטי פרי בישראל, אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית.

  • חזן נועה, 2017. רב־תרבותיות במוזיאון: מבט על גזע, מגדר ותצוגה בישראל, תיאוריה וביקורת, חורף 49.

  • אלאור תמר, 2010, החורף של הרעולות: כיסוי וגילוי ב-2007/8, תיאוריה וביקורת 37, חורף, עמ' .37-68

  • אלאור, תמר, 2014, במקום שבו נגמר הגוף: אנתרופולוגיה של קצוות, בתוך: ונטורה, ג,. ברטל, א. ולידר, ע. (עורכים), מחשבות על נעליים, רסלינג ובצלאל.

  • אלאור, תמר, 2014, סנדלים: אנתרופולוגיה של סגנון מקומי, עם עובד.

  • אלאור תמר תמר ורגב, מוטי, 2017, כינונו של סגנון ישראלי בשנים 1973-1967, עיונים בתקומת ישראל (סדרת נושא, כרך 11): ישראל, 67-77, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון ,עמ' 308-333.

  • בר אור, דליה, 2009. אתא והחברה הישראלית, 1934-1986 עבודת דוקטורט, אוניברסיטת חיפה.

  • בר אור דליה. 2012. בגדי אתא - סיפורו של מפעל ישראלי מיתולוגי, אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית.

  • בר אור, דליה, 2011, אתא כמשל לחברה הישראלית, קטלוג התערוכה "אתא: סיפור על מפעל, אופנה וחלום", מוזיאון ארץ ישראל.

  • בר אור, דליה, 2017. הצבא לובש מדים, בתוך: חזן מאיר, בר-און וגרינברג יצחק (עורכים), כלכלה במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד יצחק בן-צבי, עמ' 2.

  • הלמן ענת, 2020. דגניה פינת הוליבוד: תרבות צריכה ופנאי בראשית המדינה, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשפ"א.

  • הלמן ענת, 2012. בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי.

  • הלמן ענת, 2007. אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"ח.

  • רז, אילה, 1996. חליפות העיתים, מאה שנות אופנה בארץ ישראל, ידיעות אחרונות.

  • רז, אילה, 1998, 'היי- טק' או אופנה, מבט חטוף על תעשיית האופנה והטקסטיל בישראל, ילקוט טקסטיל ואופנה, עמ' 151 .6-7.

  • רז, אילה, 2004, הרגליים כבר הקשיחו כסלעי ירושלים, עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, 29 (174), עמ' 14-18.

  • רז, אילה, 2016, הבגד הלאומי, בתוך: שושן דניאל, מטלון עמית, גץ-סלומון רחל (עורכים) גיליון מאי "מזרחאשכנז", דומוס - המגזין הבינלאומי לעיצוב ואדריכלות, עמ' 27-38.

  • יוהס אסתר וברעם בן יוסף נעם (עורכות), 2014, ארון הבגדים היהודי:מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים.

  • ידידיה מרים, 23.7.1953, האשה המתלבשת כדי למצוא חן בעיני גבר, חיי שעה.

  • מגן הדס, 16.4.2021, "25 שנה שואלים אותי מה היה לי מתחת למעיל": יעל אבקסיס ובכירי הענף חוזרים אל הפרסומת שהקדימה את זמנה, גלובס.

  • Almog, O. 2003. From 'Blorit' to Ponytail - Hairstyles in Israeli Culture. Israel Studies, Summer 8 (2), 82-117.

  • Almog, O. 2003a. Tattooing the Taboo - Body Worship in Israel. Israel Studies Forum, 19 (1), Fall, 122-135.

  • Almog, O. 2004. One Middle Class – Three Different Lifestyles: The Israeli Case, Geography Research Forum 24 [Special Issue: Spatial and Socio-Economic Aspects], 37-57.

  • Zalcberg S. & Almog O. 2009. Dress and Appearance among Women in Israel's National Religious Community. Sociological Papers, Vol. 14, Sociological Institute for Community Studies, Bar Ilan University, 36-53.

  • Almog, O. (2014). How Muslim Women Dress in Israel. in: Marzel, Shoshana-Rose & Stiebel, Guy D. (Eds.). Dress and Ideology: Fashioning Identity from Antiquity to the Present. New York: Bloomsbury Academic Publishing, 1-40.

  • Almog, O. 2014a. Undressing the Nation: The Development of Secular Clothing Fashions in Israel. in: Marzel, Shoshana-Rose & Stiebel, Guy D. (Eds.). Dress and Ideology: Fashioning Identity from Antiquity to the Present. New York: Bloomsbury Academic Publishing, 100-133.

  • Anderson J. Black & Garland Madge, 1990, A History Of Fashion, Black Cat.

  • Bethke Svenja, 2019. How to dress up in Eretz Israel, 1880s-1948: A visual approach to clothing, fashion and nation building, International Journal of Fashion Studies, Volume 6 Number 2.

  • Hansen Karen Tranberg (2004), “The world in dress: Anthropological perspectives onclothing, fashion, and culture”, Annual Review of Anthropology, 369-392.

  • Helman Anat, 2014. Becoming Israeli National Ideals and Everyday Life in the 1950s, Waltham, Massachusetts: Brandeis University Press, The Schusterman Series in Israel Studies.

  • El Or, Tamar 2012, The Soul of the Biblical Sandal: On Anthropology and Style, American Anthropologist, 114 (3), 433-445.

  • Helman, Anat, 2008, Kibbutz Dress in the 1950s: Utopian Equality, Anti Fashion, and Change, Fashion Theory, Vol. 12, Issue 3, pp. 313-340.

  • Hollander, Anne, 1975, Seeing Through Clothes, Berkeley: University of California Press.




Comentarios


bottom of page