פולקלור, מורשת ונוסטלגיה בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל - חלק ב'

אסף עיבד והוסיף: עוז אלמוג


חלק א'

חלק ג'

חלק ד'


מנהגים ומסורת דתית בקרב יהודי אתיופיה[1]


רקע


במובנים רבים ההלכה אצל "ביתא ישראל" דומה לזו של השומרונים, של הקראים ושל כתות מדבר יהודה. לכן בפני עולי אתיופיה המאמינים עומדות למעשה שלוש אפשרויות: א. ביטול מנהגם המיוחד וקבלת מנהג שאר עם ישראל (המנהג התלמודי, לגווניו). ב. שימור המנהג שלהם על חשבון המנהגים המקובלים יותר בקרב עם ישראל. ג. שילוב בין שני המנהגים. בפועל אפשר למצוא בישראל את שלושת הוריאנטים.


יהודי אתיופיה ניהלו את חייהם הדתיים על פי חוקי התורה ככתבם וכלשונם. ואכן, רבים מהמנהגים שאימצו, כגון אופן עריכת טקס ערב פסח, הקרבת קורבנות, חלוקת מתנות לכוהנים וכדומה, מצביעים על העדפת הפשָט של דברי התורה.


עם זאת, חלק מן המנהגים שונה מהפשט הכתוב בתורה, וגם ממה שנכתב בספרים החיצוניים. יש המייחסים זאת לנתק הממושך של קהילת יהודי אתיופיה משאר יהדות העולם. אחרים מצאו דימיון בין מנהגים אלה לבין מנהגי כיתות יהודיות מימי בית שני, ובעיקר כת הקראים, שנוסדה בבבל במאה השמינית לספירה.


אורח-החיים של העדה, כפי שתואר על-ידי חוקרים שונים במהלך ההיסטוריה, הצטייר כיהודי לחלוטין. בני העדה קיימו מצוות וחגגו חגים השייכים לדת היהודית. אומנם, קיימים אצלם גם מספר מנהגים, חגים וצומות שלא נהוגים אצל שאר הקהילות, אך כאשר בודקים את מקורם, מגיעים לבסוף אל מנהגים ומצוות שנזכרו בתנ"ך, ושבעבר הרחוק קיימו אותם גם אחיהם היהודים.


ניתן למצוא אצלם מנהגים שנראה כאילו נלקחו מתוך ההלכה הרבנית, וזאת למרות שהם לא נחשפו לתורה שבעל-פה ולא הכירו את המשנה והגמרא, עקב ניתוקם ובידודם מהעולם היהודי. מדובר במנהגים שיש בהם דימיון להלכות קדומות מתקופת בית-המקדש, כגון עניני טומאה וטהרה, סדר התפילות, היחס של חז"ל לספר נחמיה כמקור הלכתי, חג הסִיגְד, המהווה מעין שיחזור של מצוות הַקְהֶל (בימי בית שני, התכנסות עולי-הרגל בבית-המקדש, ביום א' של חול המועד סוכות, שם היה המלך קורא בפניהם פרקים מספר דברים), תפילות געגועים לשלום ירושלים ולעלייה אליה ועוד.


כאמור, בני ביתא ישראל לא היו מודעים לתורה שבעל-פה ולמצוותיה. ואולם, את המצוות שכן הכירו, הם קיימו באופן קפדני ביותר, לעיתים בחומרה רבה מהמקובל. כך, לדוגמה, השמירה על השבת, שלה הוקדש ספר מצוות שלם (תאזז סנבת). הצום בשבת נאסר בקרבם באיסור חמור עד כדי כך, שהוא דחה אף את צום יום הכיפורים אם חל בשבת. כך נהגו גם לגבי ברית מילה, שמועדה חל בשבת. הם לא עשו לעצמם הקלות והנחות, שנקבעו בתורה שבעל-פה, כגון עירוב תבשילים או תחום שבת. במהלך השבת לא היו עוזבים את תחומי הכפר, כפי שנכתב "אַל יֵצֵא אִיש מִמְקוֹמוֹ בָּיוֹם הַשְבִיעִי" (שמות ט"ז כ"ט).


טקסי טבילה וטהרה היו שכיחים בקרבם למדי. לפני כל ארוחה ובסיומה נטלו ידיים ובירכו ברכה קצרה. היו מצוות שעליהן ידעו בני העדה ובכל זאת לא קיימו אותן, וזאת משום שלא היו רלוונטיות למצבם (לדוגמה: שנת שמיטה כל שבע שנים, כיוון שלא היו בעלי קרקעות, אלא אריסים שעיבדו שדות של נוכריים). הם גם גזרו על עצמם מספר רב של צומות ותעניות, שלא היו נהוגים אצל אחיהם היהודים בתפוצות (או שהיו בעבר ובוטלו במרוצת הדורות).


מנגד, לא נמצאו אצל ביתא ישראל מספר סממנים דתיים שהם נחלת עם ישראל כולו, כגון טלית, תפילין ומזוזות. ישנם הבדלים גם בחוקי הכשרות ובדיני נישואים וגירושים.


יש לציין, כי ליהודי אתיופיה אין ספרי הלכה ולכן, על-מנת להבין לעומקם את מנהגי ההלכה שנהגו קודם עלייתם לארץ-ישראל, יש ללבן זאת בדרך של שיחה וראיונות עם חכמי העדה.


ספר האורית


ספר האוֹרִית (מלשון אורייתא), הוא התורה של קהילת ביתא ישראל, מרכז חייהם הדתיים והמקור שממנו שאבו את מנהגי הדת שלהם. האורית כלל את חמשת חומשי תורה, בתרגומם לשפת הקודש הקדומה, גֶעְז (השפה המדוברת באתיופיה עד המאה ה-12). בנוסף, ארון הספרים היהודי של ביתא ישראל כלל את ספרי הנביאים והכתובים ("מצהף קדוס"), רבים מהספרים החיצוניים וכן ספרים מקודשים ייחודיים לקהילה, כגון תָאזז סָנְבָּת (מצוות השבת), אבא אליאס (ספר אבא אליהו), ארדאת (ספר התלמידים), ועוד.


האורית נשמר במקום מיוחד בבית-הכנסת, או בביתו של אחד הקסים, עטוף בנרתיק עור ובצעיפים צבעוניים.

ספר האורית, צילום: לימור גלפרג, 1992


כהנים (קייסים)[2]


א. תפקידיו הדתיים של הקייס

התואר קסיס, המתייחס במקור לכומר נשוי בכנסייה האתיופית, הפך במרוצת הזמן שם נרדף בלשון היומיום לתואר כהן שיוחס לכמרים-נזירים. שימוש יומיומי זה בתואר קסיס חדר לשיח הביתא ישראלי והמונח החל לשמש כתואר גם לכהניה. עם עליית ביתא ישראל עבר המונח האמהרי "קסיס" התאמה לעברית ישראלית וכיום נפוץ השימוש בכינוי קס, או קייס, בלשון יחיד, וקסים או קייסים, בלשון רבים.

הקֵס הוא הסמכות הדתית הראשית בביתא ישראל. הקס לבדו מוסמך לפרש את כתבי הקודש ולפסוק הלכות במסגרת ההיימנות. הלִיקַה כַּהֲנַת ("כהן גדול"; רבים: "לִיקַנָה כַּהֲנַת") הוא כהן הממונה כסמכות דתית עליונה, באזור רחב, וסמכותו גבוהה משל הכהנים המקומיים.


חניכי הכהנת לומדים ומוכשרים לתפקיד במשך שנים רבות, ורק הטובים ביותר מביניהם, אלו אשר מצליחים לעבור את הבדיקות והבחינות הקפדניות ונמצאים כמתאימים גם להנהגה, מוסמכים ככהנים. טקס הסמיכה נערך בעבר בסמוך למסגיד (בית הכנסת) ולאחריו רשאי היה הקס לשחוט בעלי חיים באמצעות סכין שחיטה חדה במיוחד (מַרֶגַ'ה) שנשא עליו בכל אשר הלך.


תפקידי הקס כוללים: עריכת תפילות, ניהול טקסי נישואין וגירושין, ליווי נפטרים לקבורה בתפילת כפרה, פיקוח על שמירת טומאה וטהרה, ניהול משפטים בענייני דת, התערבות לשם השכנת שלום בין יריבים, הטלת סנקציות על מי שפגע במוסכמות הדתיות והחברתיות של הקהילה, חינוך ילדי הקהילה ועוד.


בדומה לכהני המקרא, כהן ביתא ישראל מחויב לשאת אישה בתולה, ומנוע מלשאת אישה גרושה או אלמנה.


באופן היסטורי סמכות הכהן הייתה שנייה רק לזו של הנזיר, אך עם תחילת היעלמות הנזירות בקרב ביתא ישראל, במהלך המאה ה-20, והאצת מגמה זו בחצי השני של המאה העשרים, החל תפקיד הכהן לכלול גם את תפקידי הנזיר והוא הפך לסמכות הראשונה בענייני דת.

צילום: לימור גלפרג, 1992


ב. יישוב סיכסוכים


באתיופיה, מערכת היחסים הא-סימטרית בין בני הזוג הייתה, לא אחת, מקור למתחים וסכסוכים. היו בעלים שהיכו את נשותיהם כיוון שהללו 'לא עמדו בציפיות', ונשים רבות ספגו את המכות (והעלבון) בהכנעה ושמרו הכל בבטן.


במקרים של סיכסוך בין בני-זוג, היו המאמצים הראשונים והמרכזיים מופנים להביא לשלום-בית ("ארק"). החברה האתיופית המסורתית בנתה מספר שלבים בדרך להשגת לשלום-בית:

(1) ארק (השכנת שלום) בין בני-הזוג, ללא התערבות חיצונית: הפוגע (הבעל או האישה) מתנצל בפני בן-הזוג הנפגע והם סולחים אחד לשני. נוהג זה נדיר מאוד בקרב המשפחות המסורתיות, אך מקובל אצל הצעירים. אם לא הגיעו בני הזוג לשלום-בית בכוחות עצמם, היו פונים לשלב הבא:


(2) ארק באמצעות המשפחה המורחבת: באתיופיה, אם וכאשר התגלעו חילוקי-דעות בין בני-הזוג, היה נהוג להזעיק את ההורים של הצדדים כדי ליישב את הסיכסוך. ההורים נהגו להגיע לבית הזוג, ששכן לעיתים בכפר המרוחק מהם מרחק ימי הליכה. תחילה שוחחו ההורים עם יוצא חלציהם בנפרד. לאחר מכן שוחחו עם בן/בת-זוגו ושטחו בפניו את מכאוביו של בן-הזוג האחר, כך שישמע את הדברים ממקור נוסף. בידי ההורים הייתה הסמכות, בשל ניסיון חייהם והודות לניטראליות שנקטו, לומר לילדיהם לנהוג כך ולא אחרת. ההורים נהגו לתמוך כלכלית, לייעץ, לדובב ואף לאיים כדי להשכין שלום-בית. ההחלטה על המשך החיים המשותפים לאחר יישוב הסיכסוך נאמרה על-ידי אחד ההורים בטקסיות, כאשר כל הנוכחים עומדים, והיא הייתה מקובלת על בני-הזוג ככתב הסכמה.


לעיתים מערבים את הקרובים של בן-הזוג הנפגע. אם האישה היא הנפגעת, קורה שהיא עוזבת את הבית ביוזמתה והולכת לבית הוריה. במקרה שהבעל הוא הנפגע, הוא יכול לדרוש מאישתו לעזוב את הבית וללכת לבית הוריה. המשפחה המורחבת עושה מאמצים להביא לפיוס בין בני-הזוג, וברוב המקרים גם מצליחה. אם הדבר לא עלה בידה, עוברים לשלב הבא.


(3) ארק באמצעות שמאגלה. הבעל או האישה ולעיתים קרובי המשפחה, פונים לשמאגלה המקומי, כדי שיסייע להם בפיתרון הסיכסוך. השמאגלה (מגשר - יחיד של שמאגלוץ') אינו קרוב-משפחה של הזוג המסוכסך, אלא צד ניטראלי. אם הסיכסוך קשה במיוחד ולא נפתר בקלות, פונים אל מספר חברי שמאגלוץ', שהמבוגר בהם משמש כיושב-הראש.

הם קובעים תאריך לדיון בהשתתפות בני-הזוג, ההורים וקרובי משפחה. תהליך הפישור עשוי להימשך שעות, ובמקרים קשים גם מספר ימים רצופים. השמאגלוץ' לא אוכלים ולא שותים עד לפיתרון הבעיה. לאחר הבירור מתחיל מסע השיכנוע, שמטרתו להביא את הצדדים לשינוי התנהגות. תחילה באמצעות משא-ומתן עם בני-הזוג, והמשכו בהפעלת לחץ כבד עליהם. כדי לקרב את בני-הזוג מותר לשמאגלוץ' לשקר להם. כמאמר הפתגם: "שמאגלה וואשתו יאסתרקל" (מגשר משקר לשם השכנת שלום-בית).


לקראת סוף תהליך הפישור מטילים השמאגלוץ' תנאי על האשם, והוא חייב לעמוד בו. אחת ההתחייבויות שמקבלים עליהם בני הזוג, היא מעורבות של וואס (עָרֵב). הערב יכול להיות חבר, אך לא קרוב משפחה של מי מהצדדים. הוא חייב גם להיות מקובל על שני הצדדים. כאשר הבעיה מתעוררת שוב, או הפוגע חוזר על מעשיו, פונים לוואס והוא נוזף בפוגע ולעיתים מתערב ומשכין שלום-בית.

ההסכם כולל לעיתים גם סנקציה, כגון קנס, חיוב בגירושים, עזיבת הבית וכדומה. לאחר שהצדדים הגיעו להסכם, אם הבעל נמצא אשם בסיכסוך, הוא ניגש אל חותנו, יורד על ברכיו ומבקש סליחה ומחילה. האישה פטורה מטקס זה מפאת כבודה. בסיום מברך זקן השמאגלוץ' על המוגמר. השמאגלוץ 'לא מקבלים שכר בעבור הגישור, ורואים בכך מצווה. אם גם הם אינם מצליחים לפתור את הסיכסוך, עוברים לשלב הבא:


(4) ארק על-ידי הקֶס. נוכחותו של הקס מרתיעה את בני-הזוג, וזו הסיבה שפונים אליו רק כמוצא אחרון. בדרך זו, מרבית הסיכסוכים מגיעים לידי פיתרון. אם גם זה לא הועיל, הקס והשמאגלוץ ממליצים לבני-זוג להתגרש.

באתיופיה לא היה נהוג לקיים דיאלוג בין בני-הזוג לשם פיתרון סכסוכים, ואלה יושבו בעיקר באמצעות מתווכים. בישראל, מצופה מבני-זוג לנסות וליישב סכסוכים באמצעות דיאלוג. ואולם, אולם יוצאי אתיופיה הזקנים חסרים את המיומנויות הנדרשות לכך. מיומנויות אלו לא נלמדות במסגרות החינוך הקיימות, אלא נרכשות בדרך-כלל בתהליך החיברוּת (סוציאליזציה).


לכן, בשלב זה מופעלות תוכניות קהילתיות ל"שלום המשפחה" (יֶבֵתֵסֶב-דֵהֵנֵנֶת), המקדמות מספר חלופות ליישוב סיכסוכים בין בני-זוג, כגון הכשרת 'שגרירים' לנושא מקרב אנשי הקהילה (אחיות טיפות חלב, מורים ומורות, גננות, רופאי ואחיות במרפאות הקהילתיות ועוד), כמו-גם הכשרה מקצועית למגשרים המסורתיים (שמאגלוץ'), כולל תעודה רשמית ותיגמול כספי על עבודתם. בשנים האחרונות הוכשרו בבאר שבע לא פחות מ-15 שמאגלוץ'. בשנת 2005 נרשמה היסטוריה באשדוד, עם סיום פרויקט ההכשרה הראשון מסוגו של נשים מגשרות יוצאות אתיופיה.


כאשר זוג מסוכסך ("יש אש") מגיע למסקנה שאין ביכולתו לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, הוא יכול לפנות לשמאגלה ישירות, או דרך מתווכים (חברים, שכנים וכדומה). השמאגלה שומע במה מדובר וקובע להיפגש עם כל אחד מבני-הזוג בנפרד. לרוב, הוא יציע להיפגש במשרדי המוסד הקהילתי שמעסיק אותו, אבל אם הם מעדיפים מקום אחר, לא תהיה בעיה עם זה.


מסגרת הזמן לפגישות הבירור, גמישה ולא מלחיצה. נקודה זו היא מהותית במימשק בין הממסד לקהילה בכלל, ולעבודת השמאגלוץ' בפרט. לאחר התייעצות עם צוות עוזריו, חוזר השמאגלה אל כל אחד מבני-הזוג בנפרד ומשתף אותו בתובנות לגבי השיחה עם הצד השני. באותה פגישה הוא מטיל על בני-הזוג מטלות מעשיות (שיעורי בית) ומקבל את התחייבותם להפסקת האלימות כתנאי להמשך הגישור. לאחר כשבוע לערך, הצוות המטפל במקרה נפגש עם שני בני-הזוג ביחד כדי לשמוע מהם אם חל שיפור במערכת היחסים והאם ניתן להמשיך עם מהלך הגישור במטרה להגיע לשלום-בית. במקרה שהזוג, או אחד הצדדים, אינו מעוניין להמשיך בגישור, ימליץ הצוות לזוג להיפרד. בנוסף, הם ייעצו להם כיצד לעשות זאת בדרך שתמזער את הנזקים הצפויים להם, לילדים ולמשפחה המורחבת.

עם סיום התהליך מנסחים הסכם הכולל את כל ההחלטות שנתקבלו, וכל הצדדים המעורבים חותמים עליו. בשונה ממה שהיה מקובל באתיופיה, ההסכם אינו מגדיר סנקציות למקרה שאחד הצדדים מפר אותו.


ג. המתח בין הממסד הרבני בישראל לבין הקייסים


עם עליית ביתא ישראל נוצר חיכוך בין הממסד הרבני לכהנת, אחר שהרבנות פקפקה ביהדותם.

בשנת 1985, לאחר שהליקה כהנת איילין אדגואיצ'או עלה לישראל ומספר כהנת החלו להתאגד סביבו ולדרוש הכרה, החלה להישמע מחאה כנגד יחסה של הרבנות לכהנים, אך היא לא זכתה להתייחסות. בשנת 1992, החלו צעירים מקרב הקהילה, שרובם חילונים, לארגן מחאות והפגנות בדרישה להכרה בכהנים. בעקבות זאת, המחאה זכתה לראשונה להתייחסות ציבורית וממסדית רחבה. הרבנות השיבה שהיא אינה יכולה להרשות הכרה בכהנת כיוון שזו תגרור היווצרות מצב הלכתי דומה לזה של הקראים. בנובמבר 1992, המליצה ועדה ממשלתית מיוחדת בנושא, להכיר בכהנת, לשלבם במועצות הדתיות ולדרוש שיעברו קורסי רבנות שבסופם יוכרו כרבנים. במקביל לכך החלו הכהנת אשר הגיעו לישראל לפני שנות ה-90 ועברו קורסי רבנות, לפעול כמתווכים בין הצדדים. נעשו מספר מאמצים לכלול את הכהנת במועצות הדתיות, אך רבנים רבים התנגדו לכניסתם של הכהנת שלא עברו קורסי רבנות. בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסדר והרבנות הסכימה להעסיק 60 כהנת.


המצב בישראל: במסמך שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2002 נכתב כך:

"בעיה נוספת הקשורה לשירותי הדת הניתנים לעדה האתיופית קשורה למנהיגות הדתית המסורתית של העדה – הקייסים. מצד אחד, זוהי המנהיגות המסורתית, אשר קנתה לעצמה מעמד לאורך שנים ואשר מהווה בעיני רבים מבני העדה את הסמכות הדתית העליונה. מצד שני, הרבנות לא מכירה בסמכותם של הקייסים, ומבחינה חוקית הם אינם מוסמכים לתת שירותי דת כלשהם. עוד יש לציין, כי בעקבות מחאה ממושכת, נקבע כי הקייסים יקבלו משכורות ממשרד הדתות באמצעות המועצות הדתיות, וכך כיום רשומים בתיקי המשרד כ- 60 קייסים. במילים אחרות, זהו מעמד המוכר על-יד המשרד לצורך קבלת שכר, מוכר על ידי העדה כסמכות רוחנית, אך אין לו כל סמכות חוקית. משרד הדתות טוען כי לא ניתן להסמיך את הקייסים לתת שירותי דת, שכן במסורת האתיופית חסרים חלקים רבים המרכיבים את ההלכה היהודית המקובלת, ואשר נדרשים מרבנים, כגון בקיאות ב"שולחן ערוך". כמו כן, לא ידוע למשרד על קייסים שהשלימו את הכשרתם התורנית במטרה לקבל סמיכה לרבנות. אלה מבני העדה שהוסמכו לרבנות עשו זאת במסלול המקובל. אין כיום במשרד הדתות תוכניות לשלב את הקייסים במתן שירותי דת, ובכל מקרה נראה כי מדובר בסוגיה סבוכה הדורשת הסכמה הדדית של הקייסים ושל הרבנות כאחד." (אלעד ואן-גלדר ואודי שפיגל. 4.9.2002. שירותי דת לעדה האתיופית. מסמך רקע לדיון בנושא, מוגש לוועדת העליה, הקליטה והתפוצות. הכנסת – מרכז מחקר ומידע).

בינואר 2005 דווח עיתון "הארץ" על נתק בין הקייסים לבין הרבנות הראשית, שמחדד את הנתק בין הקהילה האתיופית בישראל לאוכלוסיה הרחבה:

"קייס אביהו עזריה טוען כי 90% מבני הקהילה אינו מקבל את הלכות הרבנות בישראל. יוסף הדנה, הרב המוסמך לענייני אתיופיה מטעם משרד הדתות, אישר כי "הקייסים מקובלים בקרב רוב הקהילה". בינואר האחרון שלח אביהו עזריה מכתב לראש הממשלה אריאל שרון. "הממסד הדתי אינו מכיר בקייסים ודורש שהמנהיגים הרוחניים של העדה יהיו אך ורק רבנים", כתב. "אנו מבקשים להוסיף קייסים נוספים, ושיתמנה קייס שיפעל כיועץ לממסד הדתי ולממשלה בכל הנוגע לעניינים הרוחניים של יהודי אתיופיה". אביהו עזריה אף טוען כי הכפילות הדתית יוצרת משבר זהות של צעירי העדה. "הרבנים בארץ הולכים לפי חוקי הרבנות הראשית, והקייסים הולכים לפי המסורת והמנהגים שהביאו עמם מאתיופיה, וזה לא תואם את המציאות הישראלית", מסביר הדנה את ההבדלים. "כל הטיעונים שלהם נכונים, אבל קשים לקיום במדינת אירופית כישראל, ולכן נוצרת התנגשות. ההלכות של הרבנות הראשית והלכות של הקייסים יוצרים בלבול רב לקהילה. הקייסים אינם רואים את טובת העדה לנגד עיניהם". ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה כי "לטובת הטיפול השוטף בצורכי הקהילה האתיופית בתחום הדת, הוכשרו משרדים חדשים בת"א הכוללים אולם המאפשר עריכת טקסי נישואין ע"י הרב הדנה. הרב הדנה אושר להיקלט כעובד מדינה במסגרת הרשות הארצית לשרותי דת בתפקיד מנהל שרותי הדת לעדה האתיופית. סוגיית מעמד הקייסים במועצות הדתיות נמצאת בימים האלה בבדיקה מקיפה של הרשות הארצית לשרותי דת. קייסים שהוכשרו כרבנים ע"י הרבנות הראשית מוכרים כרבנים לכל דבר ועניין. באשר להכרה במועצת כהני העדה האתיופית, הנושא נמצא בבדיקת הרב הדנה והרבנים הראשיים לישראל"." (איינאו פרדה סנבטו. 17.11.2005. הדרך לעצמאות דתית עוברת בשחיטה נפרדת. הארץ).

בישראל קיימת עמותה בשם "מועצת הכהנים של העדה האתיופית", שפועלת ללימוד והסמכת תלמידים לכהונה (מדובר בעמותה עצמאית, שהכשירה עשרות קייסים, שלא אושרו ע"י הרבנות הראשית בישראל). הרבנות הראשית מכנה גם רבנים יוצאי אתיופיה, אשר משמשים כרבנים לקהילתם בשם "קסים", גם אם לא עברו מעולם שום הסמכה לתפקיד כהן.


בשני בתי כנסת באשקלון ובבאר שבע הוקמו שתי ישיבות ללימודי יהדות ולהסמכה לכהונות קייס, בחסות עמותת "מועצת הכוהנים של יהודי אתיופיה בישראל".


בחודש פברואר 2018 החליטה וועדת שרים להכיר במעמד הקסים כ"רועים רוחניים" באופן רשמי, כולל הוספת 20 תקנים לקסים במערך הרבנות, ושילוב עתידי של קסים במועצות הדתיות.

קייסים בחג הסיגד בירושלים, 2008. צילום: סימה זצלצברג


בית-הכנסת והתפילות


באתיופיה, בית-הכנסת היה קרוי מֶסְגיד או בֵּת מֶקְדָס או צְלותָא בֵּת (תפילה, בארמית). בדרך כלל בית-הכנסת מוקם במרכז היישוב, והשתדלו לבנותו באתר גבוה ובצורה נאה ומכובדת שתבלוט ביחס לשאר המבנים שבכפר. לדוגמה, בית-הכנסת בכפר אָמבּוֹבֶר שבמחוז גוֹנְדר, נבנה כולו מאבן, יש בו חלונות ודלתות, קירותיו מטויחים ועל רצפתו פרושות מחצלות. על דלתות בית-הכנסת נהגו לרשום את מצוות התורה שיש לשמור.


נהוג היה לחלק את בית התפילה לשני מדורים - חיצוני ופנימי. המדור הפנימי נקרא קדוּסַתֶא קְדוּסַן (קודש הקודשים), בו הניחו את האורית (ספר התורה) ואליו נכנסו רק הקֶסים (הכוהנים) ועוזריהם.


המתפללים נהגו להיכנס לבית-הכנסת יחפים (פרשנות לציווי של אלוהים למשה במעמד הסנה הבוער: "שָל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"), וללא כיסוי ראש. היחידים שכיסו את ראשם היו הקסים. בבית-הכנסת הוקצב מקום מיוחד לנשים (הייתה הפרדה אך לא על ידי מחיצה. הנשים עמדו מאחור והגברים בחזית). בדרך כלל נשים באו להתפלל רק בשבתות ובחגים. רוב הנשים כיסו את ראשן. מניין מתפללים חייב שניים-עשר איש, כמספר שבטי ישראל (ולא עשרה, כמקובל בהלכה היהודית).


בימי חול התקיימו שלוש תפילות: עם עלות השחר, בחצות היום ובשקיעת החמה. כאמור, נושאן של מרבית התפילות הוא שבח והודיה לה'. תוכנן נלקח מספר תהילים או מנוסח בסיגנון דומה. בימות החול, עיקר הנוכחים בבית-הכנסת היו הכוהנים וזקני העדה. רוב הציבור הגיע בשבתות ובחגים.


התפילות תפסו מקום חשוב באורח-החיים היהודי באתיופיה. רובן ככולן כוונו לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב.

לא היה סידור תפילה. בידי הקייסים היה "יצולות מסחף", שבו היו מסודרים קטעים מהתנ"ך – תהלים וחיבורים אחרים. התפילות הן בעיקר על הגאולה וירושלים. בתפילת היחיד אין אזכור של דברים חומריים (חיים ארוכים, פרנסה או בריאות).

צילום (בחג הסיגד בירושלים): בני ווודו


שפת התפילה ושפת כתבי הקודש הייתה הגעז, שלא הייתה מוכרת להמון העם אלא לקייסים בלבד ועוזריהם. הרוב השתתפו בהקשבה. בין התפילות שהביאו עמם יוצאי אתיופיה לארץ, אפשר למצוא תפילות עתיקות בנות שלושת אלפים שנה.


התפילות התנהלו לרוב כמיזמורים: הקס שר פסוקי-תפילה, והקהל חזר עליהם. המיזמורים שובצו במילים עבריות כגון "קדוש", "אדונָי", "ישראל" וכדומה. הקס ועוזריו גם דאגו לתרגם את מילות התפילה לאמהרית. כיוון התפילה היה עם הפנים לירושלים. התפילה הייתה מלווה בשירה ובריקודים, ובימות החול אף בנגינה בכלי בכינור, מצילתיים, תוף ועוד. השתתפות הציבור הייתה, לרוב, פאסיבית והסתכמה באמירת "אמן" אחרי דברי הקס ובשירת מיזמור ידוע.


ליהודי אתיופיה לא היו תשמישי קדושה, דוגמת טלית, תפילין ומזוזות. המעטים שנמצאו בקהילות ביתא ישראל, היו תרומת המחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות היהודית, שהובאו לאתיופיה על-ידי שליחיה של מחלקה זו.

בית הכנסת בכפר וולקה שבאתיופיה, 2003. זכויות יוצרים: Wikimedia Commons contributors. צילום: Marc Baronnet



מצוות


במסורת האתיופית שני המינים מחוייבים במצוות באותה מידה. אין גם יוצאי דופן ל"לא תעשה כל מלאכה" בשבת, כולל במקרים של פיקוח נפש.


לא קיימת היררכיה בין המצוות, ולא מצוות שדוחות מצוות אחרות (כולן יחד מהוות יחידה אחת).


ברכות


אין נוסח ברכות קבוע, אלא כל אחד מברך כפי דרכו. אצל הקייסים הייתה פתיחה קבועה לברכות שלפני המצוות. הדבר תואם את המקובל מלפני תקופת המשנה והתלמוד.


ברכות הנהנין – לכולם נוסח אחיד – "יתברך אגזיאבהר אמלכ אסראל" – יתברך אדוני אלוהי ישראל. מי שלא ידע את הברכה בע"פ נחשב לבזוי.


ברכת המזון – הקייס היה אומר לאחר "מים אחרונים": "מה שאכלנו שיהיה לשובע, ומה ששתינו שיהיה לרפואה, ומה שהותרנו יהיה לילדים". האחרים שומעים ועונים אמן. כל אחד היה מוסיף ברכה אישית.


כיפה


בבבל התחיל המנהג לכסות את הראש ולא ללכת ארבע אמות בגילוי ראש. המנהג נפוץ בימי הביניים לכל העולם היהודי, וכיום הוא מקובל כמנהג מחייב ביהדות האורתודוכסית. בקרב ביתא ישראל כיסוי ראש נהוג רק אצל הכהנים – הקייסים, ובמעמד לא מחייב – אצל אנשים ממעמד חברתי גבוה – "שמגלוץ'". מנהג זה תואם את החיוב של הכהנים לכסות את הראש – מגבעת (כהן הדיוט) ומצנפת (כהן גדול).

ציצית


אין חובה ללבוש ציצית עד החתונה. הבגד מסמל כבוד והדר, בגרות ואחריות. הוא עשוי מצמר או מפשתים, ובקצות הבגד שזורים חוטים קטנים. הוא נקרא "נטלה" וצבעו בדרך כלל לבן. גם הנשים עטפו עצמן ב"נטלה", שהייתה שונה מזו של הגברים.


תפילין


רוב הלכות התפילין ביהדות נקבעו בבית שני. בקומראן היו תפילין שנמצאו בהם פרשיות שונות משלנו – האזינו, עשרת הדברות ועוד. בתעודה ממצרים של יהודי יֵב מהמאה השלישית מוזכרת תפילה מכסף. בתפילין מימי מרד בר כוכבא יש רק 2 פרשיות. מקובל לטעון שבימי התנאים לא הניחו כולם תפילין, ורק "חברים" נהגו כך.[3] בתלמוד אין תיאור מדויק איך מכינים תפילין, והמקור הקדום ביותר לכך הוא "שימושא רבא", ספר מתקופת הגאונים.


מצוות התפילין לא היתה מוכרת בתרבות ביתא ישראל (עד לחיבורה למדינת ישראל). יתכן שהיה מנהג כזה ונשכח בגלל חוסר רציפות של המסורת.


היו מקומות שבהם נהגו לקשור על הזרוע תפילין קטנות לא מושחרות, שנראות כקמע, ובתוכן קלף.


הקרבת קורבנות


מסורת הייתה נהוגה בעדה להקריב קורבנות, ואולם בהשפעתו של ד"ר יעקב פייטלוביץ ("אבי הפלאשים"), שנשלח אל יהודי אתיופיה בתחילת המאה ה-20, בוטל מנהג זה כליל. פייטלוביץ' ציטט באוזניהם את הפסוק מספר הושע, שבו נאמר "וּנְשָלְמָה פָּרִים שְפַתֵינוּ", ופירש אותו למענם כך: בזמן שבית-המקדש היה קיים, נהגו להקריב קורבנות כדי לכפר על חטאים. משחרב בית-המקדש, אין לנו אלא להתפלל.


עם זאת, אי-אלו שרידים ממנהג הקורבנות נותרו בקרב ביתא ישראל גם בשנים מאוחרות יותר: שחיטת צאן ובקר נעשתה קרוב לבית-הכנסת, ראש הבהמה הופנה לכיוון ירושלים ודמה ניגר לתוך גומה בקרקע.


השוחטים היו הקסים, מקביליהם של כוהנים ששירתו בבית-המקדש. בעת השחיטה נהג הכוהן לומר ברכה זו: "קבל את קורבננו כמו שקיבלת קורבן הבל, אלעזר הכהן ואהרן הכהן. הקרבן יסלח לחטאים, הקרבן יכפר עוונות, הקורבן ירבה אש, הקורבן תמים ואין בו מום".


בקהילת ביתא ישראל לא היה תפקיד מוגדר של שוחט, ואופן השחיטה נעשה בשונה מאשר אצל שאר יהודי העולם. ועם זאת, בני העדה הקפידו מאוד על דיני השחיטה. הם נזהרו מלאכול את בשרן של חיות שנשחטו בידי גוי, או כל תבשיל אחר שהוכן על-ידי מי שאינו יהודי.


שחיטת בהמה למאכל נחשבה כשרה, רק אם נעשתה על-ידי קס (כוהן). לאחר השחיטה היה הכוהן מקפיד לעקור את גיד הנָשֶה של הבהמה - גיד על כף הירך האחורית שלה, האסור באכילה על-פי המקרא. האיסור נקשר בתורה עם מאבקו של יעקב אבינו במלאך, שהסתיים בפגיעה בגיד הנשה שלו ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב, בגיד הנשה", בראשית ל"ב).


דיני שרייה, מליחה והדחה, כנהוג בהלכות שולחן ערוך, לכאורה לא היו מקובלים בקרב ביתא ישראל, אבל היה משהו דומה: לאחר שחיטת הקורבן נהגו לחתוך את הבשר לחתיכות קטנטנות, כדי לאפשר הוצאת מרבית הדם. את החתיכות האלה היו משרים ושוטפים במי-מלח, מייבשים ובכך מכשירים אותן למאכל.


היה איסור של עירוב חלב ובשר, כאמור בפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו".


טומאה וטהרה


טומאה וטהרה היו מן הנושאים החשובים ביותר בעיני יהודי אתיופיה, ולכן התאמצו להקים את יישוביהם בקירבת מקורות מים חיים, כגון נחלים או נהרות. הם נהגו לטבול לאחר כל דבר ועניין שנקשר בתודעתם לטומאה (מת, נידה, יולדת, שכבת זרע, שרץ, נבלה וכל מגע בנוכרי, כליו או מאכלו). לא בכדי כינו אותם שכניהם הגויים "בעלי ריח מים".


יהודי אתיופיה נהגו להרחיק את כל הטמאים מהכפר ולהקריב קורבנות ליד כל בית-תפילה, ומכאן מסיקים חוקרים כי הם התייחסו לכפרם כעיר המקדש ולעצמם כמשרתים בקודש (תופעה דומה ניתן למצוא אצל האיסיים, בני כת קומראן, שהתבודדו במערות ים המלח).


הגויים נחשבו לטמאים. לא נגעו בהם, לא אכלו ממאכליהם והשתדלו לא להכניס אותם לביתם או להתארח אצלם, מחשש מגע מטמא.


נגיעה במת בכל דרך שהיא, חייבה את הנוגע להימצא שבעה ימים מחוץ למושבו, ורק לאחר טבילה והזָאָת מֵי חטאת (מאימנך ווהה) ביום השלישי וביום השביעי, הותר לו לשוב לביתו. מקור המנהג בספר במדבר י"ט, י"א, שם נאמר: "הנוגע במת, לכל נפש אדם וטמא...הוא יתחטא בו".


הטיהור נעשה באמצעות אפר של פרה אדומה, אשר פוזר על מים שנשאבו ממי מעיין. מהמים האלה, שנקראו מי חטאת, היזו על הטמא ביום השלישי וביום השביעי. נוהג זה נפסק בשנות ה-70 של המאה הקודמת בשל שתי סיבות: האחת, המצב הביטחוני לא איפשר שהייה מחוץ לכפר; השנייה, לא היה עוד אפר פרה אדומה, וממילא לא היו מי חטאת.


מנהגי קבורה ואבלות


בקהילות יהודי אתיופיה היה נהוג למנות ארבעה אנשים לטיפול במת. תפקידם היה לרחוץ אותו, להכינו לקבורה ולהלבישו בתכריכים לבנים ("שאמה"). בהלוויה עצמה היו קרובי הנפטר ומכריו מלווים אותו בדרכו האחרונה, אך נזהרו שלא לגעת בו, שלא תעבור הטומאה אליהם.


ארבעת האנשים שטיפלו בגופה נחשבו טמאים לכל דבר, והיו מנודים מקהל ישראל במשך שבעה ימים. כל דבר שנגעו בו נטמא. ביום השלישי לטומאתם היו עולים לקבר, ואחר כך הולכים לטבול בנהר. בבוקר היום השביעי, לאחר ששרפו כל חפץ או בגד שאיתו באו במגע, שבו וטבלו בנהר או במקווה מים. גם לאחר הטבילה עדיין נאסר עליהם כל מגע עם קהל, עד צאת הכוכבים ועד שהכוהן טיהר אותם בעזרת מי מנזיך (מי חטאת, שהכילו אפר של פרה אדומה).


יש הגורסים כי האפר נשמר בקפדנות על-ידי הנזירים היהודים שחיו בהרי סימיין, שרשרת הרים בצפון אתיופיה, מאז חורבן בית ראשון (תופעת הנזירות, כלומר, יהודים שלא התחתנו והקדישו את חייהם לדת, הייתה תופעת יוצאת-דופן ביהדות והתקיימה רק בגולת אתיופיה). סופר, כי כל קֶס קיבל בטקס הסמכתו כלי ובו אפר פרה אדומה, שהספיק למשך כל שנות כהונתו. לפי גירסה אחרת, הייתה פרה אדומה באתיופיה, שנשחטה ונשרפה ואפרה נשמר על-ידי הקסים.


משנודע על פטירתו של אחד מבני העדה, נשלחו שליחים להביא את הבשורה המרה לקרוביו בכל כפרי האזור. לפעמים היו השליחים עוברים ברגל מרחקים של עשרות קילומטרים.


הקסים מילאו תפקיד מרכזי בטקס הקבורה, בימי 'השבעה' ובימי הזיכרון. הם היו הולכים לפני מיטת הנפטר ולפני קהל המלווים, ומתפללים לעילוי נשמתו. לרוב, בהלוויה נטלו חלק עשרות רבות של אנשים. סביב הקבר היה אחד מקרובי-המשפחה מגולל את קורות חייו של הנפטר ומפליג בשבחו. לאחריו החל סבב של קינות ומספד, ואז הורדה הגופה אל הבור וכוסתה בעפר.


עם היוודע דבר הפטירה,היו שכניו ומכריו של המנוח נרתמים להקמת סוכת אבלים ("דס") בפתח ביתו. במהלך ימי 'השבעה' היו מגיעים מאות רבות של אנשים לנחם, בהם כאלה שלא הספיקו להגיע להלוויה. המנחמים היו נכנסים קבוצות קבוצות אל סוכת האבלים, תוך שהם מקוננים וממררים בבכי. האבלים קמו על רגליהם, והמנחמים ניגשו אליהם, חיבקו אותם ועמדו כך ביחד זמן-מה, מתייפחים חרישית. אחר-כך ישבו על הרצפה והעלו זיכרונות על המנוח.


למנחמים הוגשה סעודת אבלים, שכללה אינג'רה ורוטב וואט. כהבעת תמיכה במשפחה האבלה ומתוך רצון לסייע לה, נהגו המנחמים לתרום לה סכומי כסף, איש כפי יכולתו (תרומה זו נקראה ימסתזזנ'ה ארדתה). אחד המנחמים מונה על איסוף ורישום התרומות.


אם אשכחך ירושלים


זיקתם של יהודי אתיופיה לציון (ירושלים) התבטאה בתפילות, בסיפורים, במכתבים ובאיגרות ששיגרו לארץ באמצעות שליחים. ירושלים הייתה מוקד התפילה, ואין תפילה שלא הוזכרה בה עיר הקודש. בכל תפילה ביקשו מהאל שיחזיר אותם לארץ אבותיהם. כשהתפללו או כששחטו, שמו פניהם מזרחה לכיוון ירושלים. בחג הסיגד נאמרה תפילה לשלום ירושלים, וכן בקשה ותחנונים מהקב"ה להעלותם ארצה במהרה.


בשיחות בחוג המשפחה ובאירועים חברתיים, תמיד הזכירו את ציון. הסבים והאבות סיפרו סיפורים על ירושלים הקדושה, והדגישו בפני הצעירים כי אם ישמרו על התורה ויקיימו את כל מצוותיה, יזכו לעלות לארץ הקודש ולהקריב קורבנות בבית המקדש.


ירושלים הוזכרה גם במשחקי חברה ובסיפורים על אנשים, שהאמינו שיום יבוא ויעלו לארץ הקודש. אחת הדוגמאות היא משחק מחשבה וידע כללי שנקרא אינקוקליש. למשתתפי המשחק הוצגו שאלות, ומי שלא ידע את התשובה נתבקש להפקיד משכון. בסיום המשחק, בשלב פידיון המשכון, לא ביקשו הילדים כסף, זהב או ממתקים, אלא את ירושלים.


דוגמה נוספת - אגדה עממית: בן קהילה שבנה בית, לא הקפיד על יסודות חזקים, או על רעפים משובחים ועמידים. כשתהו אנשי הכפר לפשר הדבר, היה עונה להם: "בשנה הבאה אהיה בירושלים, אז אין צורך להשקיע בבית עם יסודות חזקים. את הבית החזק והטוב יש לבנות אך ורק בירושלים, כי היא יסוד החיים של עם ישראל".


ברית מילה


גם נשים הורשו לימול כנאמר: אם אין אישה ימול גבר (כידוע, בסיפור המקראי ציפורה מלה את בנו של משה). היו מקומות שמלו ביום השביעי והיו שמלו ביום השמיני. המוהלת טובלת אך לא נכנסת לביתה אלא לאחר השקיעה.

הייתה נהוגה מילה לבנות במקומות מסוימים ובתקופות מסוימות. יתכן שהסיבה לכך היא הרצון למנוע לקיחת בנות על ידי לא יהודים. לא מלו בשבת.


גיל מצוות


בגיל 7 התחייבו הילדים במצוות. לא ציינו זאת באירוע מיוחד.

מזוזה


לא קיימת במסורת האתיופית הקדומה.


כשרות


באתיופיה נזהרו שלא לאכול או לגעת בחיות לא כשרות. מי שנגע נדרש לטבול בנהר. השחיטה נעשתה בצוואר הבהמה, כשראשה מופנה לירושלים. השוחט היה הקייס או מי שהיה לו ניסיון בשחיטה. לא היתה צורה מיוחדת לשחיטה. נהגו להסיר את גיד הנשה ולזורקו. חלקים שונים היו אסורים כמו בהלכה התלמודית. לא מלחו את הבשר, אלא חתכו אותו לחתיכות קטנות, שטפו ותלו לייבוש. לא אכלו בשר עם חלב ולא בישלו יחד אבל לא המתינו בין בשר לחלב. מותר היה לאכול עוף בחלב.


המצב בישראל:

בינואר 2005 דווח בתקשורת על פתיחת איטליז המיועד לבני העדה האתיופית ברחובות. ארבעה חודשים קודם לכן נפתח איטליז נוסף באשקלון.


במשך שנים שחטו הקייסים את הבשר בשחיטה שאסורה על פי החוק הישראלי, עד שנתפסו על ידי פקחי משרד החקלאות ונקנסו. בניגוד לפיקוח הרבני הרגיל, הקייסים הם אלו שהכשירו את הבשר הנמכר באיטליזים החדשים. פתיחת האיטליזים היוותה שלב נוסף בתהליך הינתקות הקייסים מהרבנות הדתית, והקמת זרוע דתית עצמאית, שאיננה נסמכת על מוסדות המדינה.

בעלי האיטליזים דיווחו על ביקוש רב. הכבשים והעזים נרכשו מהיישוב הבדואי רהט שבנגב. לבשר לא הוזרקו מים, בניגוד לבשר מוכשר רגיל. "לאורך השנים הלכנו בשעות החשיכה לכפרים מסוכנים כדי להביא בשר טרי וכשר, וכעת אני מרגיש שפתחנו לקהילה עידן חדש", אמר אצ'נפה אסנקו, בעל האיטליז ברחובות בראיון עיתונאי. "לא נישבר מהרדיפה של הרבנות הראשית. אנחנו מוצפים בהרבה הזמנות של שליחויות לאזורים שונים בארץ. לחנות מגיעים בממוצע כ-30 איש ביום" (איינאו פרדה סנבטו. 17.11.2005. הדרך לעצמאות דתית עוברת בשחיטה נפרדת, הארץ).


טומאת גוי


בתרבות ביתא ישראל חל איסור על טומאה של גויים. האמצעים: ריחוק, הנחת זרדים על הרצפה כדי שהגוי לא יגע ברצפה, מתן אוכל ומים לגויים בכלים מיוחדים. נאסר לאכול כל דבר שהגיע מלא יהודי. אם יהודי אכל אצל גוי הוא היה נדרש לאכול חומוס שבוע כדי לנקות את מערכת העיכול שלו.


גיור


התנאים המקובלים: א. מילה. ב. אכילת חומוס במשך שבוע כדי לנקות את הגוף.


זוגיות ונישואין


א. בחירת בן/בת הזוג


על-פי המקובל בקרב רוב הקהילות היהודיות באתיופיה, בחור בן 18 ונערה בת 13 רשאים היו לבוא בברית הנישואים. היו מקרים שהורי המיועדים החליטו להשיאם בגיל צעיר יותר, אלא שבמקרה זה אמנם נערכו הנישואין, אך הבחור לא היה רשאי להתייחד עם 'אישתו'. הורי החתן נתנו ערובות להורי הכלה, שזו תהיה תחת חסותם וכי הם ערבים לשלומה ולשלמותה (היינו, לבתוליה) עד שתגיע לפרקה, דהיינו לגיל שלוש-עשרה, שאז רשאי היה החתן לבוא אליה כדת וכדין. הזיווג היה מבוסס על שידוך. 'השדכן' היה לרוב אבי החתן המיועד. החיפושים אחר כלה מתאימה החלו בהגיע הבן לגיל 15-14. תהליך הבחירה המורכב חייב עמידה בארבעה קריטריונים. מועמדת שלא עמדה באחד מהם, נפסלה: (1). קירבת דם: האב מוודא שלא קיימת קירבת דם בין המשפחות, עד שבעה דורות לאחור. מדוע מקפידים יהודי אתיופיה (ויש לציין, גם אתיופים נוצרים) על ספירת שבעה דורות לצורך אישור החתונה? לדברי הקֵס מלכה עזריה, "שבע הוא מספר מקודש בהלכה: שבת, שנת שמיטה בכל שבע שנים, שבעת השבועות של ספירת העומר. בדור השביעי כבר לא זורם אותו דם. זה מאבותינו. באתיופיה קרה שבטעות חיתנו קרובי-משפחה, אולם מרגע שהתבררה הטעות, הזוג התגרש מייד ולא המשיך להביא ילדים לעולם בחטא".

מבוגרים יוצאי אתיופיה נהגו לזכור בעל-פה את אילן היוחסין שלהם, לפחות שבעה דורות אחורנית, ו"נישואים בתוך הזמד" (איסור נישואים לקרוב-משפחה עד דרגה שביעית) נחשבו לטאבו כנישואי אח לאחותו. כפי שנאמר בספר ויקרא כ', י"ז: "ואיש אשר-ייקח את אחותו בת-אביו או בת-אמו וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו, חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם, ערוות אחותו גילה, עוונו יישא". (2). מצב כלכלי של משפחת הכלה המיועדת.

(3). מצב חברתי של משפחת הכלה המיועדת. האב בודק אם יש לה סיכסוך או נקמת דם שלא יושבו.

(4). מחלות תורשתיות בקרב משפחת הכלה המיועדת. בפועל, האב לא בדק בעצמו, אלא לרוב הטיל את המשימה על אדם מכובד ובעל השפעה רבה על אבי הכלה המיועדת, כך שלאחרון יהיה קשה לסרב. בתפיסת-העולם החברתית האתיופית, זיווג או נישואין טובים התקשרו עם משפחה בעלת ייחוס ומוניטין. אלה נמדדו על-פי מצבה הכלכלי ומעמדה החברתית של המשפחה (אנשי עבודה, בעלי עמדה בקהילה, וכדומה). כמו בחברות מסורתיות אחרות, הכבוד והמוניטין המשפחתי נצברו במשך דורות. השידוך חייב השקעה באיסוף מודיעין הדדי של משפחה על רעותה, והצלבת הנתונים. כשהמימצאים הניחו את דעת הצדדים, נקבע מועד לסגירת העיסקה. המנהג כלל מעין הצגה עם תסריט ידוע ומקובל שהכל מכירים. אבי הבחור היה משגר משלחת נכבדים מכפרו אל הורי הנערה, כדי לבקש את ידה. הכנסת אורחים נחשבה מצווה, ומשפחת הכלה נהגה לקבלם בסבר פנים יפות, עם טקס שתיית קפה (בּוּנָה) וארוחה. רק כשהאוכל עתיר הרטבים הוכנס על-גבי המוסב (מגש קש גדול), נהגו השליחים לקום על רגליהם ולדווח לאבי הכלה על מטרת בואם. על פי כללי הטקס - זה מחה בסמליות, ביקש שיישבו אך נתקל בסירוב תקיף. על פי המנהג אבי הכלה חש כביכול לא בנוח, כיוון שסירוב להקשיב לאורחיו עלול להתפרש כפגיעה בכבודם. הוא היה מפציר בהם לדחות את ההודעה עד לסיום הארוחה, והם התעקשו לעשות זאת ללא דיחוי. 'הוויכוח' הטקסי נמשך מספר דקות, ובסופו התרצה המארח. או-אז היה פונה אליו זקן השליחים ואומר: "באתי לבקש את יד את בתך עבור בנו של פלוני. אם תיענה בחיוב, נשב ונאכל איתך". היה זה אקט סמלי המשלב נחישות והתרסה. האב היה מסכים לדון בבקשה לאחר הארוחה. בסיום הפגישה שבו חברי המשלחת לכפרם ומסרו דין-וחשבון להורי החתן. לאחר זמן מסוים (שבועות ולעיתים חודשים, תלוי במרחק שבין הכפרים), היו השליחים חוזרים, הפעם עם אבי החתן, אל הורי הנערה ומבקשים מאביה תשובה לבקשתם. אם השיב בשלילה, היו השליחים מתכבדים בכיבוד קל ושבים אל כפרם כלעומת שבאו. כאשר התשובה הייתה חיובית, היה אבי החתן מוסר לאבי הנערה, או לאפוטרופסה, שטר של דולר, לאות כריתת ברית ביניהם. עם קבלת הכסף היה אבי הנערה מתחייב שלא לתת את בתו לאיש זולת החתן המיועד, והתחייב שאם יפר את הברית, ישלם לאבי הבחור קנס גבוה כפי שישיתו עליו זקני הכפר. אחרי זמן-מה (זמן לא מוגדר) היה אבי החתן פונה באמצעות שליח אל הורי הנערה ומבקש מועד לפגישה, כדי לדון בסדרי החתונה (תנאים, תאריך ומקום). ביום המיועד היה אבי החתן, מלווה בזקנים מכפרו, בא אל בית אבי הכלה. משפחתה נהגה לערוך לכבודם סעודה חגיגית דשנה, שאליה היו מוזמנים גם זקני הכפר, ובסיומה החלו בדיון על התנאים. תחילה ביררו את כל התנאים שהוזכרו לעיל ובמידה והכל נמצא תקין, היו מסכמים על חתונה. אבי החתן היה נותן לאבי הכלה מוהר (ידג' מנשא), שטר כסף המסמל קנייה סמלית של בתו. גם אחרי סגירת הפרטים בין הצדדים, נאסר על הארוס לפגוש את ארוסתו ועל הורי הכלה לראות את החתן המיועד. הפמליה היתה חוזרת לביתה והאב היה מבשר לבנו שהוא עומד להתחתן. הבחור הנרגש היה רץ לספר לחבריו הטובים, ואלה כירכרו סביבו, בירכו אותו והתחרו ביניהם על הזכות להיות המיזיי (שושבין) שלו. בסופו של דבר, הוא היה מעניק את הכבוד לארבעה או חמישה מחבריו הקרובים, וממנה את חברו הטוב ביותר לשמש כראש מיזיי (ראש השושבינים). מיום זה ואילך החלו ההכנות של הצדדים לטקס הנישואין. אלו כללו הכנת טַלָה (בירה משעורים ופולים), אינג'רה (לחם מגרגרי טף), שוורים לטבח, בגדי מחלצות לזוג הצעיר בטקס הנישואים ובגדים לבני המשפחה הגרעינית. מפגש ההיכרות הראשון בין כל הצדדים נערך סמוך לטקס החתונה. עם זאת, יש לציין כי השידוך על-פי בחירת ההורים היה נהוג בעיקר ביישובים הכפריים. צעירים יהודים שהתגוררו בערים, החליטו בעצמם עם מי הם רוצים להתחתן, נפגשו והכירו זה את זו לפני החתונה. בישראל: מוסד השידוכים המשפחתי כמעט ואינו קיים. רוב הגברים הצעירים בוחרים לשאת לאישה את בת-הזוג שהכירו ביוזמתם ולהיפך. פיתגם אמהרי מבטא את עליונות האופי על היופי בתפישה התרבותית: "מֶלְכְ תֵטִיבוֹ אָיִטֶטָם" (מראה חיצוני אינו נספג בגוף פנימה). במילים אחרות, גם היפה בנשים אינה מושלמת ללא יופי פנימי.

בעבר, זוג צעיר בישראל שבחר להתחתן שלא על-פי המסורת, לא קיבל במקרים רבים (לא כולם כמובן) את ברכת המשפחה ולרוב אף ספג קללות נמרצות. התגובות עשויות היו לכלול חרם על הזוג המאורס, היעדרות הפגנתית מהחתונה ואף ניתוק כל קשר עם בני הזוג. המשפחה המורחבת של החתן והכלה אף היא הצטרפה לא אחת לחרם, בעיקר מפאת כבוד ההורים שנרמס. היום המוסכמה הזו עוברת במהירות מהעולם, בעיקר בקרב הדור השני והשלישי. עם זאת, מגבלת שבעת הדורות עדיין רווחת למדי בעדה ומעיקה על הצעירים רבים.


ב. אירוסין


באתיופיה מקובל היה להכריז על אירוסין רשמיים, ולהמתין פרק-זמן של עד שנתיים בין האירוסין לחתונה. ההמתנה הממושכת הייתה מחויבת המציאות, הואיל וברוב המקרים היה מדובר בנישואי בוסר. לעיתים, ההמתנה נמשכה שנים ארוכות, כמו באותם מקרים בודדים שבהם בת למשפחה מיוחסת ומבוקשת, התארסה כבר בגיל חמש או שש לילד בן גילה. משפחותיהם השלימו את עיסקת השידוך, וכל מה שנותר לעשות זה להמתין עד שהזוג הצעיר מאוד יגיע לפירקו. ידוע על מקרים, אם כי נדירים למדי, של זיווגים שנעשו כשאחד המשודכים עדיין לא נולד: נשים הרות שביקשו לשריין את עתידו של פרי בטנן, הגיעו להבנות בעל-פה עם ראשי משפחה שאיתה רצו להשתדך. אם תיוולד בת, היא תינשא בבוא היום לבן המשפחה האחרת, אם ייוולד בן זכר הוא יישא לאישה את בת המשפחה. סיבה נוספת להמתנה נגזרה ממצבם הכלכלי של הורי הנער או הנערה. הם שאפו לחתן את ילדיהם ברוב פאר והדר, אך ידם לא השיגה לממן את השמחה. הטקס נדחה, איפוא, עד שירווח להם כלכלית. כך או כך, כל המהלכים וההחלטות היו של הורי הצדדים, ללא שיתוף הזוג המיועד. בטקס האירוסין (גִיטְגִיט, באמהרית) שנערך בכפר, היה נהוג שהורי הארוסה יזמינו לביתם את הורי הארוס, וכן את שאר המעורבים בשידוך. אבי הארוס היה מוסר תכשיטים לאבי הארוסה, ואילו הארוס עצמו קיבל מהורי אישתו-לעתיד שוורים ופרות (בטקסים שנערכו בערים, נהג הגבר לתת לאישתו-לעתיד טבעת במתנה). כהוקרה על האירוח, הייתה משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לביתם. בשני המקרים, מסמר האירוע הייתה ארוחה חגיגית, כולל שחיטת כבש, שתייה ועוד. שלושה ימים לפני החתונה היו הצדדים, כל אחד בכפרו, חוגגים חג משפחתי הקרוי אביברי, שבו היו טועמים מן הטָלָה (בירה ביתית), כדי לבדוק את טיבה. בחג זה נטלה חלק המשפחה המורחבת. בערב שלפני טקס הנישואין נחוג חג הקרוי אינסוסלי. הכלה נהגה לצבוע את ציפורני ידיה ורגליה בצבע אדום שהופק מצמח הגורשיט. טקס צביעת הציפורניים (על-ידי טבילתם בתמיסה) היה מלווה בזבח כבשים, והוזמנו אליו צעירי הכפר. השכם בבוקר היום השני, לפני בוא החתן אל כפר הכלה, היה הכוהן שוחט שור ומוסר אותו לפושטי העור. אחר-כך היה מסיר את גיד הנָשֶה (חלק בגוף החי האסור באכילה) ומעביר את השור לאחרים, כדי שיחתכו את הבשר לפרוסות. את הבשר החתוך היו הנשים שוטפות היטב, בהשגחת הכוהן, ואחר-כך מבשלות אותו. באותה שעה היו צעירי הכפר מקימים סוכה רחבת-ידיים לעשרות בני-אדם. החתן והשושבינים, לבושים במיטב מחלצותיהם, יצאו רכובים על סוסים לכפרה של הכלה. בהגיעם לשם, פנה ראש השושבינים אל המארחים והכריז חגיגית: "באנו כפי שסיכמנו". משפחת הכלה ענתה: "ואנחנו מחכים כפי שסיכמנו" - ובכך ניתן האות לחגיגה של אוכל ושתייה כדת. בתום הארוחה היו מושיבים את החתן בכיסא על במה מוגבהת. מולו הסתדרו בשורה הכוהנים, בעוד יתר האורחים ופרחי-הכהונה היו מקישים בתוף ובמצילתיים, אות להתחלת התפילה. נוסח התפילה הוא כדלהלן (מתורגם מלשון געז): "אשבחך ה' בכל עת ובכל ימי חיי, בך בטחתי ה', אשתחווה אל היכל קודשך. הנחני בצדקתך. ה' בורא שמיים וארץ ברוך ה' שהגיעני עד היום הזה, ולא שכחתני עד עצם היום הזה. ה' יראה טוב ומי ימצא שנות חיים. יתברך שם ה'." בעוד הכוהנים מתפללים, הכין אחד מהם חוט או סרט (קְשֵרָה), צבוע בפסי לבן ואדום. הלבן מסמל את טוהר החתן, והאדום (דם הבתולים) - את הכלה. אחותו או גיסתו של החתן הייתה צובעת את עיניו בפוך, מורחת חמאה מבושמת בשיערו, ושמה את כף-ידה על לוח ליבו. הכוהן היה נוטל את הסרט (לפעמים שני סרטים - אחד לבן והשני אדום), העבירו מעל אצבעות הרגל, דרך הברכיים, משם ללב, ואחר-כך כורך אותו סביב מצחו של החתן. בעת הקשירה היו הכוהנים פוצחים בשירה: "והוא כחתן יצא מחופתו, ישיש כגיבור לרוץ אורח" תהלים י"ט). האישה שמשחה את ראש החתן בחמאה המבושמת, הייתה מחוללת לפניו לצלילי תופים ומצילתיים וכל הקהל היה מצטרף אל ההילולה. הכהן היה קושר סרט נוסף לראשו של ראש השושבינים. בתום טקס הקְשֵרָה היו החתן, השושבינים, הכוהנים והזקנים קדים קידה לקהל, והורי החתן מודים להם ומברכים אותם. הכוהן שקשר את הסרטים היה מקבל שכר של שלושה דולר מידי החתן. בישראל, משך הזמן המקובל מתחילת ההיכרות בין בני-זוג ועד לטקס האירוסין, נע בין מספר שבועות לשנה. בארץ נוטים פחות להתארס, לנוכח הניסיון המר של לא מעט זוגות שהתארסו רשמית ולאחר מכן נפרדו. משפחותיהם קיבלו את זה קשה, וראו בכך מעין הליך גירושין. כדי למנוע את עוגמת-הנפש, עורכים את טקס האירוסין כשבוע לפני החתונה. יש זוגות שמתארסים רק אחרי שקבעו מועד לחתונה, ויש שמתארסים זמן קצר קודם לכן. הטקס מתקיים בנוכחות נציגי הצדדים וכל המחויבויות של הארוס כלפי אישתו-לעתיד, מועלות על הכתב ונחתמות. הפרה של הסכם אירוסין עלולה לחרחר ריב בין המשפחות. ניתן לבטל אירוסין אם במהלך בדיקת המאורסים שבעה דורות לאחור, מתגלה אחד הדברים הבאים: קירבת משפחה, דם על ידיים, מום או מחלה תורשתית. בני-הזוג חוגגים את אירוסיהם במסיבה, אליה מוזמנים בני-משפחה וחברים. הורי הכלה נושאים בהוצאות האירוע. הבעל לעתיד מרעיף על ארוסתו מתנות ככל שידו משגת. יש טקס אירוסין דתי, שנקרא קֶלֶבֶּת (באמהרית, טבעת) שאותו מנהל הקֵס. בני-הזוג לובשים בגדים חגיגיים, היא בלבן, הוא בבגד מסורתי, מחליפים טבעות ומקבלים ברכות.


ג. מנהגי החתונה


באתיופיה נהוג היה לחתן את הילדים לפי סדר לידתם, תחילה הבן הבכור ואחריו, בסדר יורד, שאר האחים. היה מצב שבו השיאו אחות צעירה לפני אחיה המבוגר ממנה, מכיוון שבאתיופיה העדיפו לחתן את הבנות בגיל צעיר. ילדה בגיל שמונה-תשע כבר נחשבה כשירה להיכנס לחופה, אם כי לא לקיים יחסי אישות מלאים עם בעלה. הילדים הנשואים זה לזו נשארו להתגורר בנפרד, כל אחד בבית הוריו, עד שבגרו ועברו לגור ביחד. כשאח או אחות צעירים הגיעו לפירקם, ועדיין לא נמצא זיווג לאחיהם הבוגר, הייתה המשפחה חורגת בלית ברירה מהמסורת, ומחתנת את הצעירים תחילה. כחלק מההיערכות לחתונה מקובל היה שהגבר בונה בית לו ולבחירת-ליבו, ולוקח בחשבון גם את צאצאיהם העתידיים. אבי הכלה היה נותן לבתו 'רכוש' (גזמי באמהרית, נכסי מלוג בלשון התלמוד) כדי שתעבירו לבעלה. המתנה, או 'הרכוש', שניתן למשפחת החתן והכלה גם יחד, נקרא מאג'ה. החתן והכלה ראו זה את זה לראשונה רק ביום כלולותיהם. מטבע הדברים, ההתרגשות של הזוג הייתה עצומה וכך גם הסקרנות לראות עם מי הם הולכים להקים משפחה. הגבר השתוקק לראות את אם ילדיו העתידיים, היא מצידה הייתה להוטה לראות את הגבר שאיתו תחלוק את שארית חייה. לאחר טקס הקְשֵרָה (ראו להלן בהרחבה) החלה תזוזה לכיוון כפרה של הכלה. בפתח הסוכה היה סוס או פרד רתום עבור החתן, ובצאת החתן מן הסוכה היה ציבור המוזמנים שר "נחני ה' בצדקך והוליכני במישרים". החתן היה נוטל עמו את המתנות המיועדות לבחירת-ליבו: שימלה רקומה מעשה חושב, נאד מלא חמאה מבושמת, ארנק עם קישוטי כסף, צמידים מכסף, עגילים, עשר טבעות, כמספר אצבעותיה של הכלה וזוג נעליים - הכול ארוז בשקית לבנה. הכלה קיבלה את המתנות, התקשטה בהן, סידרה את שערותיה, קרעה עיניה בפוך וצבעה את ציפורניה בגורשיט אדום. איתה בחדר נמצאו חברותיה, נשים מן הכפר ואורחות. בנות הכפר היו שרות לה ורוקדות לפניה. טקס זה נמשך עד הישמע תרועת חצוצרה, שבישרה את תחילת הטקס. הכוהנים והמוזמנים, בני כפר הכלה, תפסו את מקומותיהם בסוכת האירוח המוארת. בהתקרב החתן והשושבינים אל הסוכה, נשמעו יללות שמחה "שיוו לוגה שיוו לוגה שיוו", והקהל משיב: "היי היי לוגה שיוו" (קריאות שמחה חסרות-משמעות קונקרטית). זקן הכוהנים קידם את פניהם ב"ברוכים הבאים" ונשא תפילה קצרה להצלחת נישואיהם. נוסח הברכה כלל את שמותיהם של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה) - רוצה לומר, כשם שאלוהים חיבר וחיזק את הקשר ביניהם, כך יעשה גם עם הזוג הצעיר. החתן ופמלייתו נשארים עומדים, וזקן הכוהנים שב והציג להם את אותן שאלות שנשאלו כשנפגשו לראשונה, כאשר באו לבקש את ידה של הכלה. במעמד זה נכתבה הכתובה בשלושה עותקים - אחד לחתן, אחד לכלה, ואחד לעורך הנישואין, והיא נקראה בפי אבי החתן ואבי הכלה. להלן נוסח הכתובה (שנכתבה במקור באמהרית):

"אני פלוני בן פלוני ופלונית מאשר בזה שלקחתי לי לאשה את פלונית בת פלוני ופלונית בתנאים הבאים: א) הנישואין שלנו הם על תנאי מזלה ומזלי, כלומר שהרכוש שהיא ואני נרכוש בעת הימצאנו ביחד כבעל ואשה, שייך שווה בשווה לשנינו. ב) אני מתחייב בזה לעבוד ולטרוח בכל כוחי למען בריאות המשפחה, שלום הבית, חיים וכבוד בביתנו. ג) אני מתחייב בזה לא להימצא בתוך עסק או כל דבר אשר יצער את אשתי, ואשתדל בכל מאודי למלא את רצון אשתי ולהתרחק מכל דבר אשר יביא פגם למשפחתי. ד) אני מתחייב בזה להיות נאמן לאשתי בכל המובנים. ה) אני מתחייב בזה, אי"ה ויינתן לנו זרע, לגדל את ילדינו בחיים ובמסירות לפי מסורת אבותינו. אם אסטה מהתנאים הכתובים לעיל, יבואו עלי קללות התורה ונשבע אני בחיי הנגוס (השליט) פלוני. אני פלונית בת פלוני ופלונית, בהינשאי לפלוני בן פלוני ופלונית לו לאשה, מתחייבת לקיים את כל התנאים שנכתבו לעיל במלואם ומתחייבת להיות נאמנה לבעלי ולמשפחתי. אם אסטה מהתנאים הכתובים לעיל, יבואו עלי כל קללות התורה, ונשבעת אני בחיי הנגוס פלוני."

על שטר הכתובה חתמו החתן, הכלה, אבי החתן, אבי הכלה, הכהן המשיא ושלושה עדים. הכלה חתמה בחדרה שבבית הוריה, בנוכחות יתר החותמים והשושבינים. אחרי החתימות קם אבי הכלה ואמר: "אני פלוני בן פלוני מביע בזה את רצוני ונותן את בתי פלונית לפלוני בן פלוני לאשה, ולזה נשבע אני בחיי הנגוס פלוני". אבי החתן או בא-כוחו השיב לו: "הנני מביע בזה כי קיבלתי את פלונית בת פלוני לאשה לבני פלוני בן פלוני, ולזה נשבע אני בחיי הנגוס פלוני". בסיום טקס הכתובה היו מוסרים לאבי הכלה את המתנות, אחת לאחת, בפני כל הנוכחים. צעירות הכפר היו חוסמות את הדרך בפני החתן בשירה וריקודים, ולא הירפו עד שהשושבינים חילקו גם להן מתנות - בדרך כלל בקבוקי-בושם. בתום הטקס הזה נכנסו החתן ופמלייתו אל הסוכה, תפסו את המקומות שהועידו להם וההילולה הייתה נמשכת עד אור הבוקר. לא נעשתה הפרדה בין גברים ונשים, כי באתיופיה לא הייתה חלוקה לדתיים וחילוניים. כולם היו דתיים, או לפחות מסורתיים. למחרת, עם עלות השחר, התפנו הגברים לתפילת שחרית, ולאחריה סעדו את ליבם והלכו לנוח. נשות הכפר היו מכינות סעודת צהריים חגיגית, ושוב נשמעו שירים וזמירות. או-אז הייתה הכלה מובאת אל הסוכה, על גבו של השושבין שהכירה מיום היוולדה. השושבין היה מורידה ליד החתן ושניהם (החתן והכלה) היו קדים קידה לפני הורי הכלה, וקיבלו את ברכתם. במעמד זה היה הכוהן המשיא נושא דרשה שעניינה קדושת הנישואים. הוא ציטט פסוקים מהמקורות ונשא דברי ברכה לזוג: פרו ורבו כעץ השקמה (עץ המצוי בשפע באזור גונדר) והיו תמיד רעננים כעץ הציבה (עץ ירוק-עד). ייתן ה' לכם את הברכה אשר התברכו בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ואמהותינו שרה רבקה לאה ורחל. ייתן לכם ה' בנים גיבורים ובנות מכובדות. כאן תם הטקס בבית הורי הכלה. בהגיע תור הוריה להיפרד ממנה, התחיל טקס הבכי (ללא דמעות), הבעת הצער והאנחות הכבדות. בני-הזוג עלו על הסוסים או הפרדות שהמתינו בחוץ, והחלו לנוע לכיוון כפר החתן. ההכנות בבית החתן היו רבות יותר, כי השמחה שם נועדה להימשך שבעה ימים. באחת מפינות הסוכה שהוכנה למטרה זו מבעוד מועד, הועמדה 'חופה' מקושטת, בה יבלו החתן והכלה שבעה ימים כאשר הם מוקפים אורחים רבים. בהתקרב פמליית החתן לפאתי הכפר, נשמעה תרועת חצוצרה המבשרת על שובם בשלום מכפר הכלה. הזוג התיישב מתחת לחופה המקושטת. השמחה החלה בארוחה חגיגית. לקראת הערב, כשהאווירה התחממה, פרשו החתן והכלה להתייחדות בחדר שהוכן מראש. השושבינים היו ממתינים בחוץ כדי לבשר לקהל הדרוך על מצבה של הכלה. אם הייתה בתולה, יצא החתן, הודיע לשושבינים שהכול כשר, ואז היו אלה באים אל הקהל שבסוכה ומודיעים להם. הקהל הריע ופצח בשירה אדירה. הכל שיבחו את הכלה שידעה לשמור על כבודה ועל כבוד משפחתה, והשמחה נמשכה עד אור הבוקר. כאמור, חגיגת הכלולות בכפרו של החתן נמשכה שבעה ימים, שבמהלכם נשארו בני הזוג הטרי בסוכה, אכלו ושתו, שרו ורקדו עם אורחיהם. אחות החתן או אחת מנשות משפחתו והשושבין, היו משרתים את הכלה ומספקים לה את מבוקשה. החתן אף הוא העביר את זמנו בנעימים. ביום השביעי אחרי הצהריים, בתום סעודה חגיגית שאליה הוזמנו כל אנשי הכפר, היו בני-הזוג נכנסים לביתם ומתחילים את חייהם המשותפים. הכניסה הייתה מלווה בשירה ובריקודים. הכוהן שקשר בשעתו את הסרט הלבן-האדום למצחו של החתן, הורידו עכשיו וקשרו על הקורה האמצעית שבבית הזוג. חודש אחרי החתונה התקיים בבית הורי הכלה טקס מְלַש (חזרה), שאליו הוזמנו הזוג הטרי, השושבינים, חברי החתן ונכבדי הכפר. האירוע נמשך ארבעה ימים תמימים, ונועד להעמיק את ההיכרות בין המשפחות. כאשר גבר גרוש נשא בתולה, היו נערכים כל אותם טקסים בדומה לנישואין ראשונים. אם הייתה זו חתונה שנייה אצל שניהם, לא נהגו חופה אלא כתובה בלבד והורי שני הצדדים היו מכינים סעודה קלה למוזמנים. בדרך כלל לא היו מתחתנים בתקופה שבין ניסן לתשרי, בין היתר משום שהייתה זו עונת הגשמים שהצריכה את כל תשומת-הלב והמשאבים כדי להבטיח יבולי תבואה מוצלחים. סיבה נוספת: החתונות התקיימו תחת כיפת השמיים, ועונת הגשמים לא הייתה נוחה לכך. באתיופיה, לא היה מקובל לשאת יותר מאישה אחת, אך היו גברים שניצלו את ההיתר והתחתנו עם שתי נשים. אם סברו שילקקו דבש, באה המציאות וטפחה על פניהם. מרבית מערכות היחסים המשולשות עלו על שירטון, והחבילה התפרקה כעבור שנים לא רבות.


בקרב הדור הצעיר בעדה מקובל היום בישראל לקיים שני טקסי נישואין: אחד בנוסח מסורת ביתא ישראל והשני בנוסח היהודי הרגיל. מסיבת החתונה נמשכת לפחות כל הלילה ולעתים אף כמה לילות.


ד. טקס הקשרה


ה"קשרה" הוא אחד ממנהגי טקס הנישואים בביתא ישראל. לפי המסורת בונים סוכה גדולה שתכיל את כל הנכבדים ובראשם הקייסים (כהנוצ') ומקצת השמגלווץ' ("שמגלה" הוא מושג חבשי שמשמעותו מבוגר, בכיר, זקן השבט וידען. השמגלה משמש בתור מגשר, יועץ והיסטוריון הבקיא בגנאלוגיה ובמסורת העדה).


הטקס קודם לשבועת הנישואים ונפתח בריקודים. המנצח על הטקס קורא את פסוקים ב'-ח' מפרק י"ט שבספר תהילים, וכן פסוקים נוספים, בעיקר מהתורה והנביאים. לאחר מכן פוצחים הכוהנים בשירה, מחיאות כפיים, הקשה בתופים ובקאצ'יל (ענבל/גונג) והאורחים מצטרפים (ידי הנשים פרושות מעלה בתפילת הודיה).


בשלב השני של הטקס, הכהן לוקח "קשרה", כלומר רצועת בד לבנה שעליה ארוגים פס אדום לצד פס לבן, וקושר אותה סביב מצחו של החתן. החוטים נבדקים מבעוד מועד באופן מדוקדק. הצבע האדום מסמל את טוהר הכלה והצבע הלבן את טוהר החתן. קשרות נוספות נקשרות סביב מצחם של השושבינים והן מכונות "י-גר מיזה". אגב, כאן גם טמון מקור המושג "קשרה", לאמור: קשירת החוטים, ויש המייחסים זאת גם לקשר הזוגי. לאחרונה הופיע האיות "כשרה", שמתכתב עם המושג "כשרות". אפשר לשער שמדובר בעדכון סמלי בדיעבד - דפוס שכיח בחברות מסורתיות רבות.[4]


השלב השלישי של הטקס כולל את ברכת הקייסים והשמגלוץ. הם מברכים את החתן בזה אחר זה בשפת הגעז, כאשר ראשו מורכן וידיו פשוטות כלפי מעלה (כאות כבוד וענווה).


השלב האחרון כולל את הסעודה, שבסיומה מלווים השושבינים את החתן למקום מושבה של הכלה. באתיופיה נהוג היה לצאת במחולות ברחבי הכפר (כזכור, למעלה מ-95% מיהודי אתיופיה חיו בכפרים).