אסף עיבד והוסיף: עוז אלמוג
מנהגים ומסורת דתית בקרב יהודי אתיופיה [1]
רקע
במובנים רבים ההלכה אצל "ביתא ישראל" דומה לזו של השומרונים, של הקראים ושל כתות מדבר יהודה. לכן בפני עולי אתיופיה המאמינים עומדות למעשה שלוש אפשרויות: א. ביטול מנהגם המיוחד וקבלת מנהג שאר עם ישראל (המנהג התלמודי, לגווניו). ב. שימור המנהג שלהם על חשבון המנהגים המקובלים יותר בקרב עם ישראל. ג. שילוב בין שני המנהגים. בפועל אפשר למצוא בישראל את שלושת הוריאנטים.
יהודי אתיופיה ניהלו את חייהם הדתיים על פי חוקי התורה ככתבם וכלשונם. ואכן, רבים מהמנהגים שאימצו, כגון אופן עריכת טקס ערב פסח, הקרבת קורבנות, חלוקת מתנות לכוהנים וכדומה, מצביעים על העדפת הפשָט של דברי התורה.
עם זאת, חלק מן המנהגים שונה מהפשט הכתוב בתורה, וגם ממה שנכתב בספרים החיצוניים. יש המייחסים זאת לנתק הממושך של קהילת יהודי אתיופיה משאר יהדות העולם. אחרים מצאו דימיון בין מנהגים אלה לבין מנהגי כיתות יהודיות מימי בית שני, ובעיקר כת הקראים, שנוסדה בבבל במאה השמינית לספירה.
אורח-החיים של העדה, כפי שתואר על-ידי חוקרים שונים במהלך ההיסטוריה, הצטייר כיהודי לחלוטין. בני העדה קיימו מצוות וחגגו חגים השייכים לדת היהודית. אומנם, קיימים אצלם גם מספר מנהגים, חגים וצומות שלא נהוגים אצל שאר הקהילות, אך כאשר בודקים את מקורם, מגיעים לבסוף אל מנהגים ומצוות שנזכרו בתנ"ך, ושבעבר הרחוק קיימו אותם גם אחיהם היהודים.
ניתן למצוא אצלם מנהגים שנראה כאילו נלקחו מתוך ההלכה הרבנית, וזאת למרות שהם לא נחשפו לתורה שבעל-פה ולא הכירו את המשנה והגמרא, עקב ניתוקם ובידודם מהעולם היהודי. מדובר במנהגים שיש בהם דימיון להלכות קדומות מתקופת בית-המקדש, כגון עניני טומאה וטהרה, סדר התפילות, היחס של חז"ל לספר נחמיה כמקור הלכתי, חג הסִיגְד, המהווה מעין שיחזור של מצוות הַקְהֶל (בימי בית שני, התכנסות עולי-הרגל בבית-המקדש, ביום א' של חול המועד סוכות, שם היה המלך קורא בפניהם פרקים מספר דברים), תפילות געגועים לשלום ירושלים ולעלייה אליה ועוד.
כאמור, בני ביתא ישראל לא היו מודעים לתורה שבעל-פה ולמצוותיה. ואולם, את המצוות שכן הכירו, הם קיימו באופן קפדני ביותר, לעיתים בחומרה רבה מהמקובל. כך, לדוגמה, השמירה על השבת, שלה הוקדש ספר מצוות שלם (תאזז סנבת). הצום בשבת נאסר בקרבם באיסור חמור עד כדי כך, שהוא דחה אף את צום יום הכיפורים אם חל בשבת. כך נהגו גם לגבי ברית מילה, שמועדה חל בשבת. הם לא עשו לעצמם הקלות והנחות, שנקבעו בתורה שבעל-פה, כגון עירוב תבשילים או תחום שבת. במהלך השבת לא היו עוזבים את תחומי הכפר, כפי שנכתב "אַל יֵצֵא אִיש מִמְקוֹמוֹ בָּיוֹם הַשְבִיעִי" (שמות ט"ז כ"ט).
טקסי טבילה וטהרה היו שכיחים בקרבם למדי. לפני כל ארוחה ובסיומה נטלו ידיים ובירכו ברכה קצרה. היו מצוות שעליהן ידעו בני העדה ובכל זאת לא קיימו אותן, וזאת משום שלא היו רלוונטיות למצבם (לדוגמה: שנת שמיטה כל שבע שנים, כיוון שלא היו בעלי קרקעות, אלא אריסים שעיבדו שדות של נוכריים). הם גם גזרו על עצמם מספר רב של צומות ותעניות, שלא היו נהוגים אצל אחיהם היהודים בתפוצות (או שהיו בעבר ובוטלו במרוצת הדורות).
מנגד, לא נמצאו אצל ביתא ישראל מספר סממנים דתיים שהם נחלת עם ישראל כולו, כגון טלית, תפילין ומזוזות. ישנם הבדלים גם בחוקי הכשרות ובדיני נישואים וגירושים.
יש לציין, כי ליהודי אתיופיה אין ספרי הלכה ולכן, על-מנת להבין לעומקם את מנהגי ההלכה שנהגו קודם עלייתם לארץ-ישראל, יש ללבן זאת בדרך של שיחה וראיונות עם חכמי העדה.
ספר האורית
ספר האוֹרִית (מלשון אורייתא), הוא התורה של קהילת ביתא ישראל, מרכז חייהם הדתיים והמקור שממנו שאבו את מנהגי הדת שלהם. האורית כלל את חמשת חומשי תורה, בתרגומם לשפת הקודש הקדומה, גֶעְז (השפה המדוברת באתיופיה עד המאה ה-12). בנוסף, ארון הספרים היהודי של ביתא ישראל כלל את ספרי הנביאים והכתובים ("מצהף קדוס"), רבים מהספרים החיצוניים וכן ספרים מקודשים ייחודיים לקהילה, כגון תָאזז סָנְבָּת (מצוות השבת), אבא אליאס (ספר אבא אליהו), ארדאת (ספר התלמידים), ועוד.
האורית נשמר במקום מיוחד בבית-הכנסת, או בביתו של אחד הקסים, עטוף בנרתיק עור ובצעיפים צבעוניים.
כהנים (קייסים)[2]
א. תפקידיו הדתיים של הקייס
התואר קסיס, המתייחס במקור לכומר נשוי בכנסייה האתיופית, הפך במרוצת הזמן שם נרדף בלשון היומיום לתואר כהן שיוחס לכמרים-נזירים. שימוש יומיומי זה בתואר קסיס חדר לשיח הביתא ישראלי והמונח החל לשמש כתואר גם לכהניה. עם עליית ביתא ישראל עבר המונח האמהרי "קסיס" התאמה לעברית ישראלית וכיום נפוץ השימוש בכינוי קס, או קייס, בלשון יחיד, וקסים או קייסים, בלשון רבים.
הקֵס הוא הסמכות הדתית הראשית בביתא ישראל. הקס לבדו מוסמך לפרש את כתבי הקודש ולפסוק הלכות במסגרת ההיימנות. הלִיקַה כַּהֲנַת ("כהן גדול"; רבים: "לִיקַנָה כַּהֲנַת") הוא כהן הממונה כסמכות דתית עליונה, באזור רחב, וסמכותו גבוהה משל הכהנים המקומיים.
חניכי הכהנת לומדים ומוכשרים לתפקיד במשך שנים רבות, ורק הטובים ביותר מביניהם, אלו אשר מצליחים לעבור את הבדיקות והבחינות הקפדניות ונמצאים כמתאימים גם להנהגה, מוסמכים ככהנים. טקס הסמיכה נערך בעבר בסמוך למסגיד (בית הכנסת) ולאחריו רשאי היה הקס לשחוט בעלי חיים באמצעות סכין שחיטה חדה במיוחד (מַרֶגַ'ה) שנשא עליו בכל אשר הלך.
תפקידי הקס כוללים: עריכת תפילות, ניהול טקסי נישואין וגירושין, ליווי נפטרים לקבורה בתפילת כפרה, פיקוח על שמירת טומאה וטהרה, ניהול משפטים בענייני דת, התערבות לשם השכנת שלום בין יריבים, הטלת סנקציות על מי שפגע במוסכמות הדתיות והחברתיות של הקהילה, חינוך ילדי הקהילה ועוד.
בדומה לכהני המקרא, כהן ביתא ישראל מחויב לשאת אישה בתולה, ומנוע מלשאת אישה גרושה או אלמנה.
באופן היסטורי סמכות הכהן הייתה שנייה רק לזו של הנזיר, אך עם תחילת היעלמות הנזירות בקרב ביתא ישראל, במהלך המאה ה-20, והאצת מגמה זו בחצי השני של המאה העשרים, החל תפקיד הכהן לכלול גם את תפקידי הנזיר והוא הפך לסמכות הראשונה בענייני דת.
צילום: לימור גלפרג, 1992
ב. יישוב סיכסוכים
באתיופיה, מערכת היחסים הא-סימטרית בין בני הזוג הייתה, לא אחת, מקור למתחים וסכסוכים. היו בעלים שהיכו את נשותיהם כיוון שהללו 'לא עמדו בציפיות', ונשים רבות ספגו את המכות (והעלבון) בהכנעה ושמרו הכל בבטן.
במקרים של סיכסוך בין בני-זוג, היו המאמצים הראשונים והמרכזיים מופנים להביא לשלום-בית ("ארק"). החברה האתיופית המסורתית בנתה מספר שלבים בדרך להשגת לשלום-בית:
(1) ארק (השכנת שלום) בין בני-הזוג, ללא התערבות חיצונית: הפוגע (הבעל או האישה) מתנצל בפני בן-הזוג הנפגע והם סולחים אחד לשני. נוהג זה נדיר מאוד בקרב המשפחות המסורתיות, אך מקובל אצל הצעירים. אם לא הגיעו בני הזוג לשלום-בית בכוחות עצמם, היו פונים לשלב הבא:
(2) ארק באמצעות המשפחה המורחבת: באתיופיה, אם וכאשר התגלעו חילוקי-דעות בין בני-הזוג, היה נהוג להזעיק את ההורים של הצדדים כדי ליישב את הסיכסוך. ההורים נהגו להגיע לבית הזוג, ששכן לעיתים בכפר המרוחק מהם מרחק ימי הליכה. תחילה שוחחו ההורים עם יוצא חלציהם בנפרד. לאחר מכן שוחחו עם בן/בת-זוגו ושטחו בפניו את מכאוביו של בן-הזוג האחר, כך שישמע את הדברים ממקור נוסף. בידי ההורים הייתה הסמכות, בשל ניסיון חייהם והודות לניטראליות שנקטו, לומר לילדיהם לנהוג כך ולא אחרת. ההורים נהגו לתמוך כלכלית, לייעץ, לדובב ואף לאיים כדי להשכין שלום-בית. ההחלטה על המשך החיים המשותפים לאחר יישוב הסיכסוך נאמרה על-ידי אחד ההורים בטקסיות, כאשר כל הנוכחים עומדים, והיא הייתה מקובלת על בני-הזוג ככתב הסכמה.
לעיתים מערבים את הקרובים של בן-הזוג הנפגע. אם האישה היא הנפגעת, קורה שהיא עוזבת את הבית ביוזמתה והולכת לבית הוריה. במקרה שהבעל הוא הנפגע, הוא יכול לדרוש מאישתו לעזוב את הבית וללכת לבית הוריה. המשפחה המורחבת עושה מאמצים להביא לפיוס בין בני-הזוג, וברוב המקרים גם מצליחה. אם הדבר לא עלה בידה, עוברים לשלב הבא.
(3) ארק באמצעות שמאגלה. הבעל או האישה ולעיתים קרובי המשפחה, פונים לשמאגלה המקומי, כדי שיסייע להם בפיתרון הסיכסוך. השמאגלה (מגשר - יחיד של שמאגלוץ') אינו קרוב-משפחה של הזוג המסוכסך, אלא צד ניטראלי. אם הסיכסוך קשה במיוחד ולא נפתר בקלות, פונים אל מספר חברי שמאגלוץ', שהמבוגר בהם משמש כיושב-הראש.
הם קובעים תאריך לדיון בהשתתפות בני-הזוג, ההורים וקרובי משפחה. תהליך הפישור עשוי להימשך שעות, ובמקרים קשים גם מספר ימים רצופים. השמאגלוץ' לא אוכלים ולא שותים עד לפיתרון הבעיה. לאחר הבירור מתחיל מסע השיכנוע, שמטרתו להביא את הצדדים לשינוי התנהגות. תחילה באמצעות משא-ומתן עם בני-הזוג, והמשכו בהפעלת לחץ כבד עליהם. כדי לקרב את בני-הזוג מותר לשמאגלוץ' לשקר להם. כמאמר הפתגם: "שמאגלה וואשתו יאסתרקל" (מגשר משקר לשם השכנת שלום-בית).
לקראת סוף תהליך הפישור מטילים השמאגלוץ' תנאי על האשם, והוא חייב לעמוד בו. אחת ההתחייבויות שמקבלים עליהם בני הזוג, היא מעורבות של וואס (עָרֵב). הערב יכול להיות חבר, אך לא קרוב משפחה של מי מהצדדים. הוא חייב גם להיות מקובל על שני הצדדים. כאשר הבעיה מתעוררת שוב, או הפוגע חוזר על מעשיו, פונים לוואס והוא נוזף בפוגע ולעיתים מתערב ומשכין שלום-בית.
ההסכם כולל לעיתים גם סנקציה, כגון קנס, חיוב בגירושים, עזיבת הבית וכדומה. לאחר שהצדדים הגיעו להסכם, אם הבעל נמצא אשם בסיכסוך, הוא ניגש אל חותנו, יורד על ברכיו ומבקש סליחה ומחילה. האישה פטורה מטקס זה מפאת כבודה. בסיום מברך זקן השמאגלוץ' על המוגמר. השמאגלוץ 'לא מקבלים שכר בעבור הגישור, ורואים בכך מצווה. אם גם הם אינם מצליחים לפתור את הסיכסוך, עוברים לשלב הבא:
(4) ארק על-ידי הקֶס. נוכחותו של הקס מרתיעה את בני-הזוג, וזו הסיבה שפונים אליו רק כמוצא אחרון. בדרך זו, מרבית הסיכסוכים מגיעים לידי פיתרון. אם גם זה לא הועיל, הקס והשמאגלוץ ממליצים לבני-זוג להתגרש.
באתיופיה לא היה נהוג לקיים דיאלוג בין בני-הזוג לשם פיתרון סכסוכים, ואלה יושבו בעיקר באמצעות מתווכים. בישראל, מצופה מבני-זוג לנסות וליישב סכסוכים באמצעות דיאלוג. ואולם, אולם יוצאי אתיופיה הזקנים חסרים את המיומנויות הנדרשות לכך. מיומנויות אלו לא נלמדות במסגרות החינוך הקיימות, אלא נרכשות בדרך-כלל בתהליך החיברוּת (סוציאליזציה).
לכן, בשלב זה מופעלות תוכניות קהילתיות ל"שלום המשפחה" (יֶבֵתֵסֶב-דֵהֵנֵנֶת), המקדמות מספר חלופות ליישוב סיכסוכים בין בני-זוג, כגון הכשרת 'שגרירים' לנושא מקרב אנשי הקהילה (אחיות טיפות חלב, מורים ומורות, גננות, רופאי ואחיות במרפאות הקהילתיות ועוד), כמו-גם הכשרה מקצועית למגשרים המסורתיים (שמאגלוץ'), כולל תעודה רשמית ותיגמול כספי על עבודתם. בשנים האחרונות הוכשרו בבאר שבע לא פחות מ-15 שמאגלוץ'. בשנת 2005 נרשמה היסטוריה באשדוד, עם סיום פרויקט ההכשרה הראשון מסוגו של נשים מגשרות יוצאות אתיופיה.
כאשר זוג מסוכסך ("יש אש") מגיע למסקנה שאין ביכולתו לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, הוא יכול לפנות לשמאגלה ישירות, או דרך מתווכים (חברים, שכנים וכדומה). השמאגלה שומע במה מדובר וקובע להיפגש עם כל אחד מבני-הזוג בנפרד. לרוב, הוא יציע להיפגש במשרדי המוסד הקהילתי שמעסיק אותו, אבל אם הם מעדיפים מקום אחר, לא תהיה בעיה עם זה.
מסגרת הזמן לפגישות הבירור, גמישה ולא מלחיצה. נקודה זו היא מהותית במימשק בין הממסד לקהילה בכלל, ולעבודת השמאגלוץ' בפרט. לאחר התייעצות עם צוות עוזריו, חוזר השמאגלה אל כל אחד מבני-הזוג בנפרד ומשתף אותו בתובנות לגבי השיחה עם הצד השני. באותה פגישה הוא מטיל על בני-הזוג מטלות מעשיות (שיעורי בית) ומקבל את התחייבותם להפסקת האלימות כתנאי להמשך הגישור. לאחר כשבוע לערך, הצוות המטפל במקרה נפגש עם שני בני-הזוג ביחד כדי לשמוע מהם אם חל שיפור במערכת היחסים והאם ניתן להמשיך עם מהלך הגישור במטרה להגיע לשלום-בית. במקרה שהזוג, או אחד הצדדים, אינו מעוניין להמשיך בגישור, ימליץ הצוות לזוג להיפרד. בנוסף, הם ייעצו להם כיצד לעשות זאת בדרך שתמזער את הנזקים הצפויים להם, לילדים ולמשפחה המורחבת.
עם סיום התהליך מנסחים הסכם הכולל את כל ההחלטות שנתקבלו, וכל הצדדים המעורבים חותמים עליו. בשונה ממה שהיה מקובל באתיופיה, ההסכם אינו מגדיר סנקציות למקרה שאחד הצדדים מפר אותו.
ג. המתח בין הממסד הרבני בישראל לבין הקייסים
עם עליית ביתא ישראל נוצר חיכוך בין הממסד הרבני לכהנת, אחר שהרבנות פקפקה ביהדותם.
בשנת 1985, לאחר שהליקה כהנת איילין אדגואיצ'או עלה לישראל ומספר כהנת החלו להתאגד סביבו ולדרוש הכרה, החלה להישמע מחאה כנגד יחסה של הרבנות לכהנים, אך היא לא זכתה להתייחסות. בשנת 1992, החלו צעירים מקרב הקהילה, שרובם חילונים, לארגן מחאות והפגנות בדרישה להכרה בכהנים. בעקבות זאת, המחאה זכתה לראשונה להתייחסות ציבורית וממסדית רחבה. הרבנות השיבה שהיא אינה יכולה להרשות הכרה בכהנת כיוון שזו תגרור היווצרות מצב הלכתי דומה לזה של הקראים. בנובמבר 1992, המליצה ועדה ממשלתית מיוחדת בנושא, להכיר בכהנת, לשלבם במועצות הדתיות ולדרוש שיעברו קורסי רבנות שבסופם יוכרו כרבנים. במקביל לכך החלו הכהנת אשר הגיעו לישראל לפני שנות ה-90 ועברו קורסי רבנות, לפעול כמתווכים בין הצדדים. נעשו מספר מאמצים לכלול את הכהנת במועצות הדתיות, אך רבנים רבים התנגדו לכניסתם של הכהנת שלא עברו קורסי רבנות. בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסדר והרבנות הסכימה להעסיק 60 כהנת.
המצב בישראל: במסמך שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2002 נכתב כך:
"בעיה נוספת הקשורה לשירותי הדת הניתנים לעדה האתיופית קשורה למנהיגות הדתית המסורתית של העדה – הקייסים. מצד אחד, זוהי המנהיגות המסורתית, אשר קנתה לעצמה מעמד לאורך שנים ואשר מהווה בעיני רבים מבני העדה את הסמכות הדתית העליונה. מצד שני, הרבנות לא מכירה בסמכותם של הקייסים, ומבחינה חוקית הם אינם מוסמכים לתת שירותי דת כלשהם. עוד יש לציין, כי בעקבות מחאה ממושכת, נקבע כי הקייסים יקבלו משכורות ממשרד הדתות באמצעות המועצות הדתיות, וכך כיום רשומים בתיקי המשרד כ- 60 קייסים. במילים אחרות, זהו מעמד המוכר על-יד המשרד לצורך קבלת שכר, מוכר על ידי העדה כסמכות רוחנית, אך אין לו כל סמכות חוקית. משרד הדתות טוען כי לא ניתן להסמיך את הקייסים לתת שירותי דת, שכן במסורת האתיופית חסרים חלקים רבים המרכיבים את ההלכה היהודית המקובלת, ואשר נדרשים מרבנים, כגון בקיאות ב"שולחן ערוך". כמו כן, לא ידוע למשרד על קייסים שהשלימו את הכשרתם התורנית במטרה לקבל סמיכה לרבנות. אלה מבני העדה שהוסמכו לרבנות עשו זאת במסלול המקובל. אין כיום במשרד הדתות תוכניות לשלב את הקייסים במתן שירותי דת, ובכל מקרה נראה כי מדובר בסוגיה סבוכה הדורשת הסכמה הדדית של הקייסים ושל הרבנות כאחד." (אלעד ואן-גלדר ואודי שפיגל. 4.9.2002. שירותי דת לעדה האתיופית. מסמך רקע לדיון בנושא, מוגש לוועדת העליה, הקליטה והתפוצות. הכנסת – מרכז מחקר ומידע).
בינואר 2005 דווח עיתון "הארץ" על נתק בין הקייסים לבין הרבנות הראשית, שמחדד את הנתק בין הקהילה האתיופית בישראל לאוכלוסיה הרחבה:
"קייס אביהו עזריה טוען כי 90% מבני הקהילה אינו מקבל את הלכות הרבנות בישראל. יוסף הדנה, הרב המוסמך לענייני אתיופיה מטעם משרד הדתות, אישר כי "הקייסים מקובלים בקרב רוב הקהילה". בינואר האחרון שלח אביהו עזריה מכתב לראש הממשלה אריאל שרון. "הממסד הדתי אינו מכיר בקייסים ודורש שהמנהיגים הרוחניים של העדה יהיו אך ורק רבנים", כתב. "אנו מבקשים להוסיף קייסים נוספים, ושיתמנה קייס שיפעל כיועץ לממסד הדתי ולממשלה בכל הנוגע לעניינים הרוחניים של יהודי אתיופיה". אביהו עזריה אף טוען כי הכפילות הדתית יוצרת משבר זהות של צעירי העדה. "הרבנים בארץ הולכים לפי חוקי הרבנות הראשית, והקייסים הולכים לפי המסורת והמנהגים שהביאו עמם מאתיופיה, וזה לא תואם את המציאות הישראלית", מסביר הדנה את ההבדלים. "כל הטיעונים שלהם נכונים, אבל קשים לקיום במדינת אירופית כישראל, ולכן נוצרת התנגשות. ההלכות של הרבנות הראשית והלכות של הקייסים יוצרים בלבול רב לקהילה. הקייסים אינם רואים את טובת העדה לנגד עיניהם". ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה כי "לטובת הטיפול השוטף בצורכי הקהילה האתיופית בתחום הדת, הוכשרו משרדים חדשים בת"א הכוללים אולם המאפשר עריכת טקסי נישואין ע"י הרב הדנה. הרב הדנה אושר להיקלט כעובד מדינה במסגרת הרשות הארצית לשרותי דת בתפקיד מנהל שרותי הדת לעדה האתיופית. סוגיית מעמד הקייסים במועצות הדתיות נמצאת בימים האלה בבדיקה מקיפה של הרשות הארצית לשרותי דת. קייסים שהוכשרו כרבנים ע"י הרבנות הראשית מוכרים כרבנים לכל דבר ועניין. באשר להכרה במועצת כהני העדה האתיופית, הנושא נמצא בבדיקת הרב הדנה והרבנים הראשיים לישראל"." (איינאו פרדה סנבטו. 17.11.2005. הדרך לעצמאות דתית עוברת בשחיטה נפרדת. הארץ).
בישראל קיימת עמותה בשם "מועצת הכהנים של העדה האתיופית", שפועלת ללימוד והסמכת תלמידים לכהונה (מדובר בעמותה עצמאית, שהכשירה עשרות קייסים, שלא אושרו ע"י הרבנות הראשית בישראל). הרבנות הראשית מכנה גם רבנים יוצאי אתיופיה, אשר משמשים כרבנים לקהילתם בשם "קסים", גם אם לא עברו מעולם שום הסמכה לתפקיד כהן.
בשני בתי כנסת באשקלון ובבאר שבע הוקמו שתי ישיבות ללימודי יהדות ולהסמכה לכהונות קייס, בחסות עמותת "מועצת הכוהנים של יהודי אתיופיה בישראל".
בחודש פברואר 2018 החליטה וועדת שרים להכיר במעמד הקסים כ"רועים רוחניים" באופן רשמי, כולל הוספת 20 תקנים לקסים במערך הרבנות, ושילוב עתידי של קסים במועצות הדתיות.
קייסים בחג הסיגד בירושלים, 2008. צילום: סימה זצלצברג
בית-הכנסת והתפילות
באתיופיה, בית-הכנסת היה קרוי מֶסְגיד או בֵּת מֶקְדָס או צְלותָא בֵּת (תפילה, בארמית). בדרך כלל בית-הכנסת מוקם במרכז היישוב, והשתדלו לבנותו באתר גבוה ובצורה נאה ומכובדת שתבלוט ביחס לשאר המבנים שבכפר. לדוגמה, בית-הכנסת בכפר אָמבּוֹבֶר שבמחוז גוֹנְדר, נבנה כולו מאבן, יש בו חלונות ודלתות, קירותיו מטויחים ועל רצפתו פרושות מחצלות. על דלתות בית-הכנסת נהגו לרשום את מצוות התורה שיש לשמור.
נהוג היה לחלק את בית התפילה לשני מדורים - חיצוני ופנימי. המדור הפנימי נקרא קדוּסַתֶא קְדוּסַן (קודש הקודשים), בו הניחו את האורית (ספר התורה) ואליו נכנסו רק הקֶסים (הכוהנים) ועוזריהם.
המתפללים נהגו להיכנס לבית-הכנסת יחפים (פרשנות לציווי של אלוהים למשה במעמד הסנה הבוער: "שָל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"), וללא כיסוי ראש. היחידים שכיסו את ראשם היו הקסים. בבית-הכנסת הוקצב מקום מיוחד לנשים (הייתה הפרדה אך לא על ידי מחיצה. הנשים עמדו מאחור והגברים בחזית). בדרך כלל נשים באו להתפלל רק בשבתות ובחגים. רוב הנשים כיסו את ראשן. מניין מתפללים חייב שניים-עשר איש, כמספר שבטי ישראל (ולא עשרה, כמקובל בהלכה היהודית).
בימי חול התקיימו שלוש תפילות: עם עלות השחר, בחצות היום ובשקיעת החמה. כאמור, נושאן של מרבית התפילות הוא שבח והודיה לה'. תוכנן נלקח מספר תהילים או מנוסח בסיגנון דומה. בימות החול, עיקר הנוכחים בבית-הכנסת היו הכוהנים וזקני העדה. רוב הציבור הגיע בשבתות ובחגים.
התפילות תפסו מקום חשוב באורח-החיים היהודי באתיופיה. רובן ככולן כוונו לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב.
לא היה סידור תפילה. בידי הקייסים היה "יצולות מסחף", שבו היו מסודרים קטעים מהתנ"ך – תהלים וחיבורים אחרים. התפילות הן בעיקר על הגאולה וירושלים. בתפילת היחיד אין אזכור של דברים חומריים (חיים ארוכים, פרנסה או בריאות).
צילום (בחג הסיגד בירושלים): בני ווודו
שפת התפילה ושפת כתבי הקודש הייתה הגעז, שלא הייתה מוכרת להמון העם אלא לקייסים בלבד ועוזריהם. הרוב השתתפו בהקשבה. בין התפילות שהביאו עמם יוצאי אתיופיה לארץ, אפשר למצוא תפילות עתיקות בנות שלושת אלפים שנה.
התפילות התנהלו לרוב כמיזמורים: הקס שר פסוקי-תפילה, והקהל חזר עליהם. המיזמורים שובצו במילים עבריות כגון "קדוש", "אדונָי", "ישראל" וכדומה. הקס ועוזריו גם דאגו לתרגם את מילות התפילה לאמהרית. כיוון התפילה היה עם הפנים לירושלים. התפילה הייתה מלווה בשירה ובריקודים, ובימות החול אף בנגינה בכלי בכינור, מצילתיים, תוף ועוד. השתתפות הציבור הייתה, לרוב, פאסיבית והסתכמה באמירת "אמן" אחרי דברי הקס ובשירת מיזמור ידוע.
ליהודי אתיופיה לא היו תשמישי קדושה, דוגמת טלית, תפילין ומזוזות. המעטים שנמצאו בקהילות ביתא ישראל, היו תרומת המחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות היהודית, שהובאו לאתיופיה על-ידי שליחיה של מחלקה זו.
בית הכנסת בכפר וולקה שבאתיופיה, 2003. זכויות יוצרים: Wikimedia Commons contributors. צילום: Marc Baronnet
מצוות
במסורת האתיופית שני המינים מחוייבים במצוות באותה מידה. אין גם יוצאי דופן ל"לא תעשה כל מלאכה" בשבת, כולל במקרים של פיקוח נפש.
לא קיימת היררכיה בין המצוות, ולא מצוות שדוחות מצוות אחרות (כולן יחד מהוות יחידה אחת).
ברכות
אין נוסח ברכות קבוע, אלא כל אחד מברך כפי דרכו. אצל הקייסים הייתה פתיחה קבועה לברכות שלפני המצוות. הדבר תואם את המקובל מלפני תקופת המשנה והתלמוד.
ברכות הנהנין – לכולם נוסח אחיד – "יתברך אגזיאבהר אמלכ אסראל" – יתברך אדוני אלוהי ישראל. מי שלא ידע את הברכה בע"פ נחשב לבזוי.
ברכת המזון – הקייס היה אומר לאחר "מים אחרונים": "מה שאכלנו שיהיה לשובע, ומה ששתינו שיהיה לרפואה, ומה שהותרנו יהיה לילדים". האחרים שומעים ועונים אמן. כל אחד היה מוסיף ברכה אישית.
כיפה
בבבל התחיל המנהג לכסות את הראש ולא ללכת ארבע אמות בגילוי ראש. המנהג נפוץ בימי הביניים לכל העולם היהודי, וכיום הוא מקובל כמנהג מחייב ביהדות האורתודוכסית. בקרב ביתא ישראל כיסוי ראש נהוג רק אצל הכהנים – הקייסים, ובמעמד לא מחייב – אצל אנשים ממעמד חברתי גבוה – "שמגלוץ'". מנהג זה תואם את החיוב של הכהנים לכסות את הראש – מגבעת (כהן הדיוט) ומצנפת (כהן גדול).
ציצית
אין חובה ללבוש ציצית עד החתונה. הבגד מסמל כבוד והדר, בגרות ואחריות. הוא עשוי מצמר או מפשתים, ובקצות הבגד שזורים חוטים קטנים. הוא נקרא "נטלה" וצבעו בדרך כלל לבן. גם הנשים עטפו עצמן ב"נטלה", שהייתה שונה מזו של הגברים.
תפילין
רוב הלכות התפילין ביהדות נקבעו בבית שני. בקומראן היו תפילין שנמצאו בהם פרשיות שונות משלנו – האזינו, עשרת הדברות ועוד. בתעודה ממצרים של יהודי יֵב מהמאה השלישית מוזכרת תפילה מכסף. בתפילין מימי מרד בר כוכבא יש רק 2 פרשיות. מקובל לטעון שבימי התנאים לא הניחו כולם תפילין, ורק "חברים" נהגו כך [3]. בתלמוד אין תיאור מדויק איך מכינים תפילין, והמקור הקדום ביותר לכך הוא "שימושא רבא", ספר מתקופת הגאונים.