פולקלור, מורשת ונוסטלגיה בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל - חלק ב'

אסף עיבד והוסיף: עוז אלמוג

חלק א'

חלק ג'

חלק ד'

מנהגים ומסורת דתית בקרב יהודי אתיופיה [1]

רקע

במובנים רבים ההלכה אצל "ביתא ישראל" דומה לזו של השומרונים, של הקראים ושל כתות מדבר יהודה. לכן בפני עולי אתיופיה המאמינים עומדות למעשה שלוש אפשרויות: א. ביטול מנהגם המיוחד וקבלת מנהג שאר עם ישראל (המנהג התלמודי, לגווניו). ב. שימור המנהג שלהם על חשבון המנהגים המקובלים יותר בקרב עם ישראל. ג. שילוב בין שני המנהגים. בפועל אפשר למצוא בישראל את שלושת הוריאנטים.

יהודי אתיופיה ניהלו את חייהם הדתיים על פי חוקי התורה ככתבם וכלשונם. ואכן, רבים מהמנהגים שאימצו, כגון אופן עריכת טקס ערב פסח, הקרבת קורבנות, חלוקת מתנות לכוהנים וכדומה, מצביעים על העדפת הפשָט של דברי התורה.

עם זאת, חלק מן המנהגים שונה מהפשט הכתוב בתורה, וגם ממה שנכתב בספרים החיצוניים. יש המייחסים זאת לנתק הממושך של קהילת יהודי אתיופיה משאר יהדות העולם. אחרים מצאו דימיון בין מנהגים אלה לבין מנהגי כיתות יהודיות מימי בית שני, ובעיקר כת הקראים, שנוסדה בבבל במאה השמינית לספירה.

אורח-החיים של העדה, כפי שתואר על-ידי חוקרים שונים במהלך ההיסטוריה, הצטייר כיהודי לחלוטין. בני העדה קיימו מצוות וחגגו חגים השייכים לדת היהודית. אומנם, קיימים אצלם גם מספר מנהגים, חגים וצומות שלא נהוגים אצל שאר הקהילות, אך כאשר בודקים את מקורם, מגיעים לבסוף אל מנהגים ומצוות שנזכרו בתנ"ך, ושבעבר הרחוק קיימו אותם גם אחיהם היהודים.

ניתן למצוא אצלם מנהגים שנראה כאילו נלקחו מתוך ההלכה הרבנית, וזאת למרות שהם לא נחשפו לתורה שבעל-פה ולא הכירו את המשנה והגמרא, עקב ניתוקם ובידודם מהעולם היהודי. מדובר במנהגים שיש בהם דימיון להלכות קדומות מתקופת בית-המקדש, כגון עניני טומאה וטהרה, סדר התפילות, היחס של חז"ל לספר נחמיה כמקור הלכתי, חג הסִיגְד, המהווה מעין שיחזור של מצוות הַקְהֶל (בימי בית שני, התכנסות עולי-הרגל בבית-המקדש, ביום א' של חול המועד סוכות, שם היה המלך קורא בפניהם פרקים מספר דברים), תפילות געגועים לשלום ירושלים ולעלייה אליה ועוד.

כאמור, בני ביתא ישראל לא היו מודעים לתורה שבעל-פה ולמצוותיה. ואולם, את המצוות שכן הכירו, הם קיימו באופן קפדני ביותר, לעיתים בחומרה רבה מהמקובל. כך, לדוגמה, השמירה על השבת, שלה הוקדש ספר מצוות שלם (תאזז סנבת). הצום בשבת נאסר בקרבם באיסור חמור עד כדי כך, שהוא דחה אף את צום יום הכיפורים אם חל בשבת. כך נהגו גם לגבי ברית מילה, שמועדה חל בשבת. הם לא עשו לעצמם הקלות והנחות, שנקבעו בתורה שבעל-פה, כגון עירוב תבשילים או תחום שבת. במהלך השבת לא היו עוזבים את תחומי הכפר, כפי שנכתב "אַל יֵצֵא אִיש מִמְקוֹמוֹ בָּיוֹם הַשְבִיעִי" (שמות ט"ז כ"ט).

טקסי טבילה וטהרה היו שכיחים בקרבם למדי. לפני כל ארוחה ובסיומה נטלו ידיים ובירכו ברכה קצרה. היו מצוות שעליהן ידעו בני העדה ובכל זאת לא קיימו אותן, וזאת משום שלא היו רלוונטיות למצבם (לדוגמה: שנת שמיטה כל שבע שנים, כיוון שלא היו בעלי קרקעות, אלא אריסים שעיבדו שדות של נוכריים). הם גם גזרו על עצמם מספר רב של צומות ותעניות, שלא היו נהוגים אצל אחיהם היהודים בתפוצות (או שהיו בעבר ובוטלו במרוצת הדורות).

מנגד, לא נמצאו אצל ביתא ישראל מספר סממנים דתיים שהם נחלת עם ישראל כולו, כגון טלית, תפילין ומזוזות. ישנם הבדלים גם בחוקי הכשרות ובדיני נישואים וגירושים.

יש לציין, כי ליהודי אתיופיה אין ספרי הלכה ולכן, על-מנת להבין לעומקם את מנהגי ההלכה שנהגו קודם עלייתם לארץ-ישראל, יש ללבן זאת בדרך של שיחה וראיונות עם חכמי העדה.

ספר האורית

ספר האוֹרִית (מלשון אורייתא), הוא התורה של קהילת ביתא ישראל, מרכז חייהם הדתיים והמקור שממנו שאבו את מנהגי הדת שלהם. האורית כלל את חמשת חומשי תורה, בתרגומם לשפת הקודש הקדומה, גֶעְז (השפה המדוברת באתיופיה עד המאה ה-12). בנוסף, ארון הספרים היהודי של ביתא ישראל כלל את ספרי הנביאים והכתובים ("מצהף קדוס"), רבים מהספרים החיצוניים וכן ספרים מקודשים ייחודיים לקהילה, כגון תָאזז סָנְבָּת (מצוות השבת), אבא אליאס (ספר אבא אליהו), ארדאת (ספר התלמידים), ועוד.

האורית נשמר במקום מיוחד בבית-הכנסת, או בביתו של אחד הקסים, עטוף בנרתיק עור ובצעיפים צבעוניים.

ספר האורית, צילום: לימור גלפרג, 1992

כהנים (קייסים)[2]

א. תפקידיו הדתיים של הקייס

התואר קסיס, המתייחס במקור לכומר נשוי בכנסייה האתיופית, הפך במרוצת הזמן שם נרדף בלשון היומיום לתואר כהן שיוחס לכמרים-נזירים. שימוש יומיומי זה בתואר קסיס חדר לשיח הביתא ישראלי והמונח החל לשמש כתואר גם לכהניה. עם עליית ביתא ישראל עבר המונח האמהרי "קסיס" התאמה לעברית ישראלית וכיום נפוץ השימוש בכינוי קס, או קייס, בלשון יחיד, וקסים או קייסים, בלשון רבים.

הקֵס הוא הסמכות הדתית הראשית בביתא ישראל. הקס לבדו מוסמך לפרש את כתבי הקודש ולפסוק הלכות במסגרת ההיימנות. הלִיקַה כַּהֲנַת ("כהן גדול"; רבים: "לִיקַנָה כַּהֲנַת") הוא כהן הממונה כסמכות דתית עליונה, באזור רחב, וסמכותו גבוהה משל הכהנים המקומיים.

חניכי הכהנת לומדים ומוכשרים לתפקיד במשך שנים רבות, ורק הטובים ביותר מביניהם, אלו אשר מצליחים לעבור את הבדיקות והבחינות הקפדניות ונמצאים כמתאימים גם להנהגה, מוסמכים ככהנים. טקס הסמיכה נערך בעבר בסמוך למסגיד (בית הכנסת) ולאחריו רשאי היה הקס לשחוט בעלי חיים באמצעות סכין שחיטה חדה במיוחד (מַרֶגַ'ה) שנשא עליו בכל אשר הלך.

תפקידי הקס כוללים: עריכת תפילות, ניהול טקסי נישואין וגירושין, ליווי נפטרים לקבורה בתפילת כפרה, פיקוח על שמירת טומאה וטהרה, ניהול משפטים בענייני דת, התערבות לשם השכנת שלום בין יריבים, הטלת סנקציות על מי שפגע במוסכמות הדתיות והחברתיות של הקהילה, חינוך ילדי הקהילה ועוד.

בדומה לכהני המקרא, כהן ביתא ישראל מחויב לשאת אישה בתולה, ומנוע מלשאת אישה גרושה או אלמנה.

באופן היסטורי סמכות הכהן הייתה שנייה רק לזו של הנזיר, אך עם תחילת היעלמות הנזירות בקרב ביתא ישראל, במהלך המאה ה-20, והאצת מגמה זו בחצי השני של המאה העשרים, החל תפקיד הכהן לכלול גם את תפקידי הנזיר והוא הפך לסמכות הראשונה בענייני דת.

צילום: לימור גלפרג, 1992

צילום: לימור גלפרג, 1992

ב. יישוב סיכסוכים

באתיופיה, מערכת היחסים הא-סימטרית בין בני הזוג הייתה, לא אחת, מקור למתחים וסכסוכים. היו בעלים שהיכו את נשותיהם כיוון שהללו 'לא עמדו בציפיות', ונשים רבות ספגו את המכות (והעלבון) בהכנעה ושמרו הכל בבטן.

במקרים של סיכסוך בין בני-זוג, היו המאמצים הראשונים והמרכזיים מופנים להביא לשלום-בית ("ארק"). החברה האתיופית המסורתית בנתה מספר שלבים בדרך להשגת לשלום-בית:

(1) ארק (השכנת שלום) בין בני-הזוג, ללא התערבות חיצונית: הפוגע (הבעל או האישה) מתנצל בפני בן-הזוג הנפגע והם סולחים אחד לשני. נוהג זה נדיר מאוד בקרב המשפחות המסורתיות, אך מקובל אצל הצעירים. אם לא הגיעו בני הזוג לשלום-בית בכוחות עצמם, היו פונים לשלב הבא:

(2) ארק באמצעות המשפחה המורחבת: באתיופיה, אם וכאשר התגלעו חילוקי-דעות בין בני-הזוג, היה נהוג להזעיק את ההורים של הצדדים כדי ליישב את הסיכסוך. ההורים נהגו להגיע לבית הזוג, ששכן לעיתים בכפר המרוחק מהם מרחק ימי הליכה. תחילה שוחחו ההורים עם יוצא חלציהם בנפרד. לאחר מכן שוחחו עם בן/בת-זוגו ושטחו בפניו את מכאוביו של בן-הזוג האחר, כך שישמע את הדברים ממקור נוסף. בידי ההורים הייתה הסמכות, בשל ניסיון חייהם והודות לניטראליות שנקטו, לומר לילדיהם לנהוג כך ולא אחרת. ההורים נהגו לתמוך כלכלית, לייעץ, לדובב ואף לאיים כדי להשכין שלום-בית. ההחלטה על המשך החיים המשותפים לאחר יישוב הסיכסוך נאמרה על-ידי אחד ההורים בטקסיות, כאשר כל הנוכחים עומדים, והיא הייתה מקובלת על בני-הזוג ככתב הסכמה.

לעיתים מערבים את הקרובים של בן-הזוג הנפגע. אם האישה היא הנפגעת, קורה שהיא עוזבת את הבית ביוזמתה והולכת לבית הוריה. במקרה שהבעל הוא הנפגע, הוא יכול לדרוש מאישתו לעזוב את הבית וללכת לבית הוריה. המשפחה המורחבת עושה מאמצים להביא לפיוס בין בני-הזוג, וברוב המקרים גם מצליחה. אם הדבר לא עלה בידה, עוברים לשלב הבא.

(3) ארק באמצעות שמאגלה. הבעל או האישה ולעיתים קרובי המשפחה, פונים לשמאגלה המקומי, כדי שיסייע להם בפיתרון הסיכסוך. השמאגלה (מגשר - יחיד של שמאגלוץ') אינו קרוב-משפחה של הזוג המסוכסך, אלא צד ניטראלי. אם הסיכסוך קשה במיוחד ולא נפתר בקלות, פונים אל מספר חברי שמאגלוץ', שהמבוגר בהם משמש כיושב-הראש.

הם קובעים תאריך לדיון בהשתתפות בני-הזוג, ההורים וקרובי משפחה. תהליך הפישור עשוי להימשך שעות, ובמקרים קשים גם מספר ימים רצופים. השמאגלוץ' לא אוכלים ולא שותים עד לפיתרון הבעיה. לאחר הבירור מתחיל מסע השיכנוע, שמטרתו להביא את הצדדים לשינוי התנהגות. תחילה באמצעות משא-ומתן עם בני-הזוג, והמשכו בהפעלת לחץ כבד עליהם. כדי לקרב את בני-הזוג מותר לשמאגלוץ' לשקר להם. כמאמר הפתגם: "שמאגלה וואשתו יאסתרקל" (מגשר משקר לשם השכנת שלום-בית).

לקראת סוף תהליך הפישור מטילים השמאגלוץ' תנאי על האשם, והוא חייב לעמוד בו. אחת ההתחייבויות שמקבלים עליהם בני הזוג, היא מעורבות של וואס (עָרֵב). הערב יכול להיות חבר, אך לא קרוב משפחה של מי מהצדדים. הוא חייב גם להיות מקובל על שני הצדדים. כאשר הבעיה מתעוררת שוב, או הפוגע חוזר על מעשיו, פונים לוואס והוא נוזף בפוגע ולעיתים מתערב ומשכין שלום-בית.

ההסכם כולל לעיתים גם סנקציה, כגון קנס, חיוב בגירושים, עזיבת הבית וכדומה. לאחר שהצדדים הגיעו להסכם, אם הבעל נמצא אשם בסיכסוך, הוא ניגש אל חותנו, יורד על ברכיו ומבקש סליחה ומחילה. האישה פטורה מטקס זה מפאת כבודה. בסיום מברך זקן השמאגלוץ' על המוגמר. השמאגלוץ 'לא מקבלים שכר בעבור הגישור, ורואים בכך מצווה. אם גם הם אינם מצליחים לפתור את הסיכסוך, עוברים לשלב הבא:

(4) ארק על-ידי הקֶס. נוכחותו של הקס מרתיעה את בני-הזוג, וזו הסיבה שפונים אליו רק כמוצא אחרון. בדרך זו, מרבית הסיכסוכים מגיעים לידי פיתרון. אם גם זה לא הועיל, הקס והשמאגלוץ ממליצים לבני-זוג להתגרש.

באתיופיה לא היה נהוג לקיים דיאלוג בין בני-הזוג לשם פיתרון סכסוכים, ואלה יושבו בעיקר באמצעות מתווכים. בישראל, מצופה מבני-זוג לנסות וליישב סכסוכים באמצעות דיאלוג. ואולם, אולם יוצאי אתיופיה הזקנים חסרים את המיומנויות הנדרשות לכך. מיומנויות אלו לא נלמדות במסגרות החינוך הקיימות, אלא נרכשות בדרך-כלל בתהליך החיברוּת (סוציאליזציה).

לכן, בשלב זה מופעלות תוכניות קהילתיות ל"שלום המשפחה" (יֶבֵתֵסֶב-דֵהֵנֵנֶת), המקדמות מספר חלופות ליישוב סיכסוכים בין בני-זוג, כגון הכשרת 'שגרירים' לנושא מקרב אנשי הקהילה (אחיות טיפות חלב, מורים ומורות, גננות, רופאי ואחיות במרפאות הקהילתיות ועוד), כמו-גם הכשרה מקצועית למגשרים המסורתיים (שמאגלוץ'), כולל תעודה רשמית ותיגמול כספי על עבודתם. בשנים האחרונות הוכשרו בבאר שבע לא פחות מ-15 שמאגלוץ'. בשנת 2005 נרשמה היסטוריה באשדוד, עם סיום פרויקט ההכשרה הראשון מסוגו של נשים מגשרות יוצאות אתיופיה.

כאשר זוג מסוכסך ("יש אש") מגיע למסקנה שאין ביכולתו לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, הוא יכול לפנות לשמאגלה ישירות, או דרך מתווכים (חברים, שכנים וכדומה). השמאגלה שומע במה מדובר וקובע להיפגש עם כל אחד מבני-הזוג בנפרד. לרוב, הוא יציע להיפגש במשרדי המוסד הקהילתי שמעסיק אותו, אבל אם הם מעדיפים מקום אחר, לא תהיה בעיה עם זה.

מסגרת הזמן לפגישות הבירור, גמישה ולא מלחיצה. נקודה זו היא מהותית במימשק בין הממסד לקהילה בכלל, ולעבודת השמאגלוץ' בפרט. לאחר התייעצות עם צוות עוזריו, חוזר השמאגלה אל כל אחד מבני-הזוג בנפרד ומשתף אותו בתובנות לגבי השיחה עם הצד השני. באותה פגישה הוא מטיל על בני-הזוג מטלות מעשיות (שיעורי בית) ומקבל את התחייבותם להפסקת האלימות כתנאי להמשך הגישור. לאחר כשבוע לערך, הצוות המטפל במקרה נפגש עם שני בני-הזוג ביחד כדי לשמוע מהם אם חל שיפור במערכת היחסים והאם ניתן להמשיך עם מהלך הגישור במטרה להגיע לשלום-בית. במקרה שהזוג, או אחד הצדדים, אינו מעוניין להמשיך בגישור, ימליץ הצוות לזוג להיפרד. בנוסף, הם ייעצו להם כיצד לעשות זאת בדרך שתמזער את הנזקים הצפויים להם, לילדים ולמשפחה המורחבת.

עם סיום התהליך מנסחים הסכם הכולל את כל ההחלטות שנתקבלו, וכל הצדדים המעורבים חותמים עליו. בשונה ממה שהיה מקובל באתיופיה, ההסכם אינו מגדיר סנקציות למקרה שאחד הצדדים מפר אותו.

ג. המתח בין הממסד הרבני בישראל לבין הקייסים

עם עליית ביתא ישראל נוצר חיכוך בין הממסד הרבני לכהנת, אחר שהרבנות פקפקה ביהדותם.

בשנת 1985, לאחר שהליקה כהנת איילין אדגואיצ'או עלה לישראל ומספר כהנת החלו להתאגד סביבו ולדרוש הכרה, החלה להישמע מחאה כנגד יחסה של הרבנות לכהנים, אך היא לא זכתה להתייחסות. בשנת 1992, החלו צעירים מקרב הקהילה, שרובם חילונים, לארגן מחאות והפגנות בדרישה להכרה בכהנים. בעקבות זאת, המחאה זכתה לראשונה להתייחסות ציבורית וממסדית רחבה. הרבנות השיבה שהיא אינה יכולה להרשות הכרה בכהנת כיוון שזו תגרור היווצרות מצב הלכתי דומה לזה של הקראים. בנובמבר 1992, המליצה ועדה ממשלתית מיוחדת בנושא, להכיר בכהנת, לשלבם במועצות הדתיות ולדרוש שיעברו קורסי רבנות שבסופם יוכרו כרבנים. במקביל לכך החלו הכהנת אשר הגיעו לישראל לפני שנות ה-90 ועברו קורסי רבנות, לפעול כמתווכים בין הצדדים. נעשו מספר מאמצים לכלול את הכהנת במועצות הדתיות, אך רבנים רבים התנגדו לכניסתם של הכהנת שלא עברו קורסי רבנות. בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסדר והרבנות הסכימה להעסיק 60 כהנת.

המצב בישראל: במסמך שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2002 נכתב כך:

"בעיה נוספת הקשורה לשירותי הדת הניתנים לעדה האתיופית קשורה למנהיגות הדתית המסורתית של העדה – הקייסים. מצד אחד, זוהי המנהיגות המסורתית, אשר קנתה לעצמה מעמד לאורך שנים ואשר מהווה בעיני רבים מבני העדה את הסמכות הדתית העליונה. מצד שני, הרבנות לא מכירה בסמכותם של הקייסים, ומבחינה חוקית הם אינם מוסמכים לתת שירותי דת כלשהם. עוד יש לציין, כי בעקבות מחאה ממושכת, נקבע כי הקייסים יקבלו משכורות ממשרד הדתות באמצעות המועצות הדתיות, וכך כיום רשומים בתיקי המשרד כ- 60 קייסים. במילים אחרות, זהו מעמד המוכר על-יד המשרד לצורך קבלת שכר, מוכר על ידי העדה כסמכות רוחנית, אך אין לו כל סמכות חוקית. משרד הדתות טוען כי לא ניתן להסמיך את הקייסים לתת שירותי דת, שכן במסורת האתיופית חסרים חלקים רבים המרכיבים את ההלכה היהודית המקובלת, ואשר נדרשים מרבנים, כגון בקיאות ב"שולחן ערוך". כמו כן, לא ידוע למשרד על קייסים שהשלימו את הכשרתם התורנית במטרה לקבל סמיכה לרבנות. אלה מבני העדה שהוסמכו לרבנות עשו זאת במסלול המקובל. אין כיום במשרד הדתות תוכניות לשלב את הקייסים במתן שירותי דת, ובכל מקרה נראה כי מדובר בסוגיה סבוכה הדורשת הסכמה הדדית של הקייסים ושל הרבנות כאחד." (אלעד ואן-גלדר ואודי שפיגל. 4.9.2002. שירותי דת לעדה האתיופית. מסמך רקע לדיון בנושא, מוגש לוועדת העליה, הקליטה והתפוצות. הכנסת – מרכז מחקר ומידע).

בינואר 2005 דווח עיתון "הארץ" על נתק בין הקייסים לבין הרבנות הראשית, שמחדד את הנתק בין הקהילה האתיופית בישראל לאוכלוסיה הרחבה:

"קייס אביהו עזריה טוען כי 90% מבני הקהילה אינו מקבל את הלכות הרבנות בישראל. יוסף הדנה, הרב המוסמך לענייני אתיופיה מטעם משרד הדתות, אישר כי "הקייסים מקובלים בקרב רוב הקהילה". בינואר האחרון שלח אביהו עזריה מכתב לראש הממשלה אריאל שרון. "הממסד הדתי אינו מכיר בקייסים ודורש שהמנהיגים הרוחניים של העדה יהיו אך ורק רבנים", כתב. "אנו מבקשים להוסיף קייסים נוספים, ושיתמנה קייס שיפעל כיועץ לממסד הדתי ולממשלה בכל הנוגע לעניינים הרוחניים של יהודי אתיופיה". אביהו עזריה אף טוען כי הכפילות הדתית יוצרת משבר זהות של צעירי העדה. "הרבנים בארץ הולכים לפי חוקי הרבנות הראשית, והקייסים הולכים לפי המסורת והמנהגים שהביאו עמם מאתיופיה, וזה לא תואם את המציאות הישראלית", מסביר הדנה את ההבדלים. "כל הטיעונים שלהם נכונים, אבל קשים לקיום במדינת אירופית כישראל, ולכן נוצרת התנגשות. ההלכות של הרבנות הראשית והלכות של הקייסים יוצרים בלבול רב לקהילה. הקייסים אינם רואים את טובת העדה לנגד עיניהם". ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה כי "לטובת הטיפול השוטף בצורכי הקהילה האתיופית בתחום הדת, הוכשרו משרדים חדשים בת"א הכוללים אולם המאפשר עריכת טקסי נישואין ע"י הרב הדנה. הרב הדנה אושר להיקלט כעובד מדינה במסגרת הרשות הארצית לשרותי דת בתפקיד מנהל שרותי הדת לעדה האתיופית. סוגיית מעמד הקייסים במועצות הדתיות נמצאת בימים האלה בבדיקה מקיפה של הרשות הארצית לשרותי דת. קייסים שהוכשרו כרבנים ע"י הרבנות הראשית מוכרים כרבנים לכל דבר ועניין. באשר להכרה במועצת כהני העדה האתיופית, הנושא נמצא בבדיקת הרב הדנה והרבנים הראשיים לישראל"." (איינאו פרדה סנבטו. 17.11.2005. הדרך לעצמאות דתית עוברת בשחיטה נפרדת. הארץ).

בישראל קיימת עמותה בשם "מועצת הכהנים של העדה האתיופית", שפועלת ללימוד והסמכת תלמידים לכהונה (מדובר בעמותה עצמאית, שהכשירה עשרות קייסים, שלא אושרו ע"י הרבנות הראשית בישראל). הרבנות הראשית מכנה גם רבנים יוצאי אתיופיה, אשר משמשים כרבנים לקהילתם בשם "קסים", גם אם לא עברו מעולם שום הסמכה לתפקיד כהן.

בשני בתי כנסת באשקלון ובבאר שבע הוקמו שתי ישיבות ללימודי יהדות ולהסמכה לכהונות קייס, בחסות עמותת "מועצת הכוהנים של יהודי אתיופיה בישראל".

בחודש פברואר 2018 החליטה וועדת שרים להכיר במעמד הקסים כ"רועים רוחניים" באופן רשמי, כולל הוספת 20 תקנים לקסים במערך הרבנות, ושילוב עתידי של קסים במועצות הדתיות.

קייסים בחג הסיגד בירושלים, 2008. צילום: סימה זצלצברג

בית-הכנסת והתפילות

באתיופיה, בית-הכנסת היה קרוי מֶסְגיד או בֵּת מֶקְדָס או צְלותָא בֵּת (תפילה, בארמית). בדרך כלל בית-הכנסת מוקם במרכז היישוב, והשתדלו לבנותו באתר גבוה ובצורה נאה ומכובדת שתבלוט ביחס לשאר המבנים שבכפר. לדוגמה, בית-הכנסת בכפר אָמבּוֹבֶר שבמחוז גוֹנְדר, נבנה כולו מאבן, יש בו חלונות ודלתות, קירותיו מטויחים ועל רצפתו פרושות מחצלות. על דלתות בית-הכנסת נהגו לרשום את מצוות התורה שיש לשמור.

נהוג היה לחלק את בית התפילה לשני מדורים - חיצוני ופנימי. המדור הפנימי נקרא קדוּסַתֶא קְדוּסַן (קודש הקודשים), בו הניחו את האורית (ספר התורה) ואליו נכנסו רק הקֶסים (הכוהנים) ועוזריהם.

המתפללים נהגו להיכנס לבית-הכנסת יחפים (פרשנות לציווי של אלוהים למשה במעמד הסנה הבוער: "שָל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"), וללא כיסוי ראש. היחידים שכיסו את ראשם היו הקסים. בבית-הכנסת הוקצב מקום מיוחד לנשים (הייתה הפרדה אך לא על ידי מחיצה. הנשים עמדו מאחור והגברים בחזית). בדרך כלל נשים באו להתפלל רק בשבתות ובחגים. רוב הנשים כיסו את ראשן. מניין מתפללים חייב שניים-עשר איש, כמספר שבטי ישראל (ולא עשרה, כמקובל בהלכה היהודית).

בימי חול התקיימו שלוש תפילות: עם עלות השחר, בחצות היום ובשקיעת החמה. כאמור, נושאן של מרבית התפילות הוא שבח והודיה לה'. תוכנן נלקח מספר תהילים או מנוסח בסיגנון דומה. בימות החול, עיקר הנוכחים בבית-הכנסת היו הכוהנים וזקני העדה. רוב הציבור הגיע בשבתות ובחגים.

התפילות תפסו מקום חשוב באורח-החיים היהודי באתיופיה. רובן ככולן כוונו לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב.

לא היה סידור תפילה. בידי הקייסים היה "יצולות מסחף", שבו היו מסודרים קטעים מהתנ"ך – תהלים וחיבורים אחרים. התפילות הן בעיקר על הגאולה וירושלים. בתפילת היחיד אין אזכור של דברים חומריים (חיים ארוכים, פרנסה או בריאות).

צילום (בחג הסיגד בירושלים): בני ווודו

שפת התפילה ושפת כתבי הקודש הייתה הגעז, שלא הייתה מוכרת להמון העם אלא לקייסים בלבד ועוזריהם. הרוב השתתפו בהקשבה. בין התפילות שהביאו עמם יוצאי אתיופיה לארץ, אפשר למצוא תפילות עתיקות בנות שלושת אלפים שנה.

התפילות התנהלו לרוב כמיזמורים: הקס שר פסוקי-תפילה, והקהל חזר עליהם. המיזמורים שובצו במילים עבריות כגון "קדוש", "אדונָי", "ישראל" וכדומה. הקס ועוזריו גם דאגו לתרגם את מילות התפילה לאמהרית. כיוון התפילה היה עם הפנים לירושלים. התפילה הייתה מלווה בשירה ובריקודים, ובימות החול אף בנגינה בכלי בכינור, מצילתיים, תוף ועוד. השתתפות הציבור הייתה, לרוב, פאסיבית והסתכמה באמירת "אמן" אחרי דברי הקס ובשירת מיזמור ידוע.

ליהודי אתיופיה לא היו תשמישי קדושה, דוגמת טלית, תפילין ומזוזות. המעטים שנמצאו בקהילות ביתא ישראל, היו תרומת המחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות היהודית, שהובאו לאתיופיה על-ידי שליחיה של מחלקה זו.

בית הכנסת בכפר וולקה שבאתיופיה, 2003. זכויות יוצרים: Wikimedia Commons contributors. צילום: Marc Baronnet

מצוות

במסורת האתיופית שני המינים מחוייבים במצוות באותה מידה. אין גם יוצאי דופן ל"לא תעשה כל מלאכה" בשבת, כולל במקרים של פיקוח נפש.

לא קיימת היררכיה בין המצוות, ולא מצוות שדוחות מצוות אחרות (כולן יחד מהוות יחידה אחת).

ברכות

אין נוסח ברכות קבוע, אלא כל אחד מברך כפי דרכו. אצל הקייסים הייתה פתיחה קבועה לברכות שלפני המצוות. הדבר תואם את המקובל מלפני תקופת המשנה והתלמוד.

ברכות הנהנין – לכולם נוסח אחיד – "יתברך אגזיאבהר אמלכ אסראל" – יתברך אדוני אלוהי ישראל. מי שלא ידע את הברכה בע"פ נחשב לבזוי.

ברכת המזון – הקייס היה אומר לאחר "מים אחרונים": "מה שאכלנו שיהיה לשובע, ומה ששתינו שיהיה לרפואה, ומה שהותרנו יהיה לילדים". האחרים שומעים ועונים אמן. כל אחד היה מוסיף ברכה אישית.

כיפה

בבבל התחיל המנהג לכסות את הראש ולא ללכת ארבע אמות בגילוי ראש. המנהג נפוץ בימי הביניים לכל העולם היהודי, וכיום הוא מקובל כמנהג מחייב ביהדות האורתודוכסית. בקרב ביתא ישראל כיסוי ראש נהוג רק אצל הכהנים – הקייסים, ובמעמד לא מחייב – אצל אנשים ממעמד חברתי גבוה – "שמגלוץ'". מנהג זה תואם את החיוב של הכהנים לכסות את הראש – מגבעת (כהן הדיוט) ומצנפת (כהן גדול).

ציצית

אין חובה ללבוש ציצית עד החתונה. הבגד מסמל כבוד והדר, בגרות ואחריות. הוא עשוי מצמר או מפשתים, ובקצות הבגד שזורים חוטים קטנים. הוא נקרא "נטלה" וצבעו בדרך כלל לבן. גם הנשים עטפו עצמן ב"נטלה", שהייתה שונה מזו של הגברים.

תפילין

רוב הלכות התפילין ביהדות נקבעו בבית שני. בקומראן היו תפילין שנמצאו בהם פרשיות שונות משלנו – האזינו, עשרת הדברות ועוד. בתעודה ממצרים של יהודי יֵב מהמאה השלישית מוזכרת תפילה מכסף. בתפילין מימי מרד בר כוכבא יש רק 2 פרשיות. מקובל לטעון שבימי התנאים לא הניחו כולם תפילין, ורק "חברים" נהגו כך [3]. בתלמוד אין תיאור מדויק איך מכינים תפילין, והמקור הקדום ביותר לכך הוא "שימושא רבא", ספר מתקופת הגאונים.

מצוות התפילין לא היתה מוכרת בתרבות ביתא ישראל (עד לחיבורה למדינת ישראל). יתכן שהיה מנהג כזה ונשכח בגלל חוסר רציפות של המסורת.

היו מקומות שבהם נהגו לקשור על הזרוע תפילין קטנות לא מושחרות, שנראות כקמע, ובתוכן קלף.

הקרבת קורבנות

מסורת הייתה נהוגה בעדה להקריב קורבנות, ואולם בהשפעתו של ד"ר יעקב פייטלוביץ ("אבי הפלאשים"), שנשלח אל יהודי אתיופיה בתחילת המאה ה-20, בוטל מנהג זה כליל. פייטלוביץ' ציטט באוזניהם את הפסוק מספר הושע, שבו נאמר "וּנְשָלְמָה פָּרִים שְפַתֵינוּ", ופירש אותו למענם כך: בזמן שבית-המקדש היה קיים, נהגו להקריב קורבנות כדי לכפר על חטאים. משחרב בית-המקדש, אין לנו אלא להתפלל.

עם זאת, אי-אלו שרידים ממנהג הקורבנות נותרו בקרב ביתא ישראל גם בשנים מאוחרות יותר: שחיטת צאן ובקר נעשתה קרוב לבית-הכנסת, ראש הבהמה הופנה לכיוון ירושלים ודמה ניגר לתוך גומה בקרקע.

השוחטים היו הקסים, מקביליהם של כוהנים ששירתו בבית-המקדש. בעת השחיטה נהג הכוהן לומר ברכה זו: "קבל את קורבננו כמו שקיבלת קורבן הבל, אלעזר הכהן ואהרן הכהן. הקרבן יסלח לחטאים, הקרבן יכפר עוונות, הקורבן ירבה אש, הקורבן תמים ואין בו מום".

בקהילת ביתא ישראל לא היה תפקיד מוגדר של שוחט, ואופן השחיטה נעשה בשונה מאשר אצל שאר יהודי העולם. ועם זאת, בני העדה הקפידו מאוד על דיני השחיטה. הם נזהרו מלאכול את בשרן של חיות שנשחטו בידי גוי, או כל תבשיל אחר שהוכן על-ידי מי שאינו יהודי.

שחיטת בהמה למאכל נחשבה כשרה, רק אם נעשתה על-ידי קס (כוהן). לאחר השחיטה היה הכוהן מקפיד לעקור את גיד הנָשֶה של הבהמה - גיד על כף הירך האחורית שלה, האסור באכילה על-פי המקרא. האיסור נקשר בתורה עם מאבקו של יעקב אבינו במלאך, שהסתיים בפגיעה בגיד הנשה שלו ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב, בגיד הנשה", בראשית ל"ב).

דיני שרייה, מליחה והדחה, כנהוג בהלכות שולחן ערוך, לכאורה לא היו מקובלים בקרב ביתא ישראל, אבל היה משהו דומה: לאחר שחיטת הקורבן נהגו לחתוך את הבשר לחתיכות קטנטנות, כדי לאפשר הוצאת מרבית הדם. את החתיכות האלה היו משרים ושוטפים במי-מלח, מייבשים ובכך מכשירים אותן למאכל.

היה איסור של עירוב חלב ובשר, כאמור בפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו".

טומאה וטהרה

טומאה וטהרה היו מן הנושאים החשובים ביותר בעיני יהודי אתיופיה, ולכן התאמצו להקים את יישוביהם בקירבת מקורות מים חיים, כגון נחלים או נהרות. הם נהגו לטבול לאחר כל דבר ועניין שנקשר בתודעתם לטומאה (מת, נידה, יולדת, שכבת זרע, שרץ, נבלה וכל מגע בנוכרי, כליו או מאכלו). לא בכדי כינו אותם שכניהם הגויים "בעלי ריח מים".

יהודי אתיופיה נהגו להרחיק את כל הטמאים מהכפר ולהקריב קורבנות ליד כל בית-תפילה, ומכאן מסיקים חוקרים כי הם התייחסו לכפרם כעיר המקדש ולעצמם כמשרתים בקודש (תופעה דומה ניתן למצוא אצל האיסיים, בני כת קומראן, שהתבודדו במערות ים המלח).

הגויים נחשבו לטמאים. לא נגעו בהם, לא אכלו ממאכליהם והשתדלו לא להכניס אותם לביתם או להתארח אצלם, מחשש מגע מטמא.

נגיעה במת בכל דרך שהיא, חייבה את הנוגע להימצא שבעה ימים מחוץ למושבו, ורק לאחר טבילה והזָאָת מֵי חטאת (מאימנך ווהה) ביום השלישי וביום השביעי, הותר לו לשוב לביתו. מקור המנהג בספר במדבר י"ט, י"א, שם נאמר: "הנוגע במת, לכל נפש אדם וטמא...הוא יתחטא בו".

הטיהור נעשה באמצעות אפר של פרה אדומה, אשר פוזר על מים שנשאבו ממי מעיין. מהמים האלה, שנקראו מי חטאת, היזו על הטמא ביום השלישי וביום השביעי. נוהג זה נפסק בשנות ה-70 של המאה הקודמת בשל שתי סיבות: האחת, המצב הביטחוני לא איפשר שהייה מחוץ לכפר; השנייה, לא היה עוד אפר פרה אדומה, וממילא לא היו מי חטאת.

מנהגי קבורה ואבלות

בקהילות יהודי אתיופיה היה נהוג למנות ארבעה אנשים לטיפול במת. תפקידם היה לרחוץ אותו, להכינו לקבורה ולהלבישו בתכריכים לבנים ("שאמה"). בהלוויה עצמה היו קרובי הנפטר ומכריו מלווים אותו בדרכו האחרונה, אך נזהרו שלא לגעת בו, שלא תעבור הטומאה אליהם.

ארבעת האנשים שטיפלו בגופה נחשבו טמאים לכל דבר, והיו מנודים מקהל ישראל במשך שבעה ימים. כל דבר שנגעו בו נטמא. ביום השלישי לטומאתם היו עולים לקבר, ואחר כך הולכים לטבול בנהר. בבוקר היום השביעי, לאחר ששרפו כל חפץ או בגד שאיתו באו במגע, שבו וטבלו בנהר או במקווה מים. גם לאחר הטבילה עדיין נאסר עליהם כל מגע עם קהל, עד צאת הכוכבים ועד שהכוהן טיהר אותם בעזרת מי מנזיך (מי חטאת, שהכילו אפר של פרה אדומה).

יש הגורסים כי האפר נשמר בקפדנות על-ידי הנזירים היהודים שחיו בהרי סימיין, שרשרת הרים בצפון אתיופיה, מאז חורבן בית ראשון (תופעת הנזירות, כלומר, יהודים שלא התחתנו והקדישו את חייהם לדת, הייתה תופעת יוצאת-דופן ביהדות והתקיימה רק בגולת אתיופיה). סופר, כי כל קֶס קיבל בטקס הסמכתו כלי ובו אפר פרה אדומה, שהספיק למשך כל שנות כהונתו. לפי גירסה אחרת, הייתה פרה אדומה באתיופיה, שנשחטה ונשרפה ואפרה נשמר על-ידי הקסים.

משנודע על פטירתו של אחד מבני העדה, נשלחו שליחים להביא את הבשורה המרה לקרוביו בכל כפרי האזור. לפעמים היו השליחים עוברים ברגל מרחקים של עשרות קילומטרים.

הקסים מילאו תפקיד מרכזי בטקס הקבורה, בימי 'השבעה' ובימי הזיכרון. הם היו הולכים לפני מיטת הנפטר ולפני קהל המלווים, ומתפללים לעילוי נשמתו. לרוב, בהלוויה נטלו חלק עשרות רבות של אנשים. סביב הקבר היה אחד מקרובי-המשפחה מגולל את קורות חייו של הנפטר ומפליג בשבחו. לאחריו החל סבב של קינות ומספד, ואז הורדה הגופה אל הבור וכוסתה בעפר.

עם היוודע דבר הפטירה,היו שכניו ומכריו של המנוח נרתמים להקמת סוכת אבלים ("דס") בפתח ביתו. במהלך ימי 'השבעה' היו מגיעים מאות רבות של אנשים לנחם, בהם כאלה שלא הספיקו להגיע להלוויה. המנחמים היו נכנסים קבוצות קבוצות אל סוכת האבלים, תוך שהם מקוננים וממררים בבכי. האבלים קמו על רגליהם, והמנחמים ניגשו אליהם, חיבקו אותם ועמדו כך ביחד זמן-מה, מתייפחים חרישית. אחר-כך ישבו על הרצפה והעלו זיכרונות על המנוח.

למנחמים הוגשה סעודת אבלים, שכללה אינג'רה ורוטב וואט. כהבעת תמיכה במשפחה האבלה ומתוך רצון לסייע לה, נהגו המנחמים לתרום לה סכומי כסף, איש כפי יכולתו (תרומה זו נקראה ימסתזזנ'ה ארדתה). אחד המנחמים מונה על איסוף ורישום התרומות.

אם אשכחך ירושלים

זיקתם של יהודי אתיופיה לציון (ירושלים) התבטאה בתפילות, בסיפורים, במכתבים ובאיגרות ששיגרו לארץ באמצעות שליחים. ירושלים הייתה מוקד התפילה, ואין תפילה שלא הוזכרה בה עיר הקודש. בכל תפילה ביקשו מהאל שיחזיר אותם לארץ אבותיהם. כשהתפללו או כששחטו, שמו פניהם מזרחה לכיוון ירושלים. בחג הסיגד נאמרה תפילה לשלום ירושלים, וכן בקשה ותחנונים מהקב"ה להעלותם ארצה במהרה.

בשיחות בחוג המשפחה ובאירועים חברתיים, תמיד הזכירו את ציון. הסבים והאבות סיפרו סיפורים על ירושלים הקדושה, והדגישו בפני הצעירים כי אם ישמרו על התורה ויקיימו את כל מצוותיה, יזכו לעלות לארץ הקודש ולהקריב קורבנות בבית המקדש.

ירושלים הוזכרה גם במשחקי חברה ובסיפורים על אנשים, שהאמינו שיום יבוא ויעלו לארץ הקודש. אחת הדוגמאות היא משחק מחשבה וידע כללי שנקרא אינקוקליש. למשתתפי המשחק הוצגו שאלות, ומי שלא ידע את התשובה נתבקש להפקיד משכון. בסיום המשחק, בשלב פידיון המשכון, לא ביקשו הילדים כסף, זהב או ממתקים, אלא את ירושלים.

דוגמה נוספת - אגדה עממית: בן קהילה שבנה בית, לא הקפיד על יסודות חזקים, או על רעפים משובחים ועמידים. כשתהו אנשי הכפר לפשר הדבר, היה עונה להם: "בשנה הבאה אהיה בירושלים, אז אין צורך להשקיע בבית עם יסודות חזקים. את הבית החזק והטוב יש לבנות אך ורק בירושלים, כי היא יסוד החיים של עם ישראל".

ברית מילה

גם נשים הורשו לימול כנאמר: אם אין אישה ימול גבר (כידוע, בסיפור המקראי ציפורה מלה את בנו של משה). היו מקומות שמלו ביום השביעי והיו שמלו ביום השמיני. המוהלת טובלת אך לא נכנסת לביתה אלא לאחר השקיעה.

הייתה נהוגה מילה לבנות במקומות מסוימים ובתקופות מסוימות. יתכן שהסיבה לכך היא הרצון למנוע לקיחת בנות על ידי לא יהודים. לא מלו בשבת.

גיל מצוות

בגיל 7 התחייבו הילדים במצוות. לא ציינו זאת באירוע מיוחד.

מזוזה

לא קיימת במסורת האתיופית הקדומה.

כשרות

באתיופיה נזהרו שלא לאכול או לגעת בחיות לא כשרות. מי שנגע נדרש לטבול בנהר. השחיטה נעשתה בצוואר הבהמה, כשראשה מופנה לירושלים. השוחט היה הקייס או מי שהיה לו ניסיון בשחיטה. לא היתה צורה מיוחדת לשחיטה. נהגו להסיר את גיד הנשה ולזורקו. חלקים שונים היו אסורים כמו בהלכה התלמודית. לא מלחו את הבשר, אלא חתכו אותו לחתיכות קטנות, שטפו ותלו לייבוש. לא אכלו בשר עם חלב ולא בישלו יחד אבל לא המתינו בין בשר לחלב. מותר היה לאכול עוף בחלב.

המצב בישראל:

בינואר 2005 דווח בתקשורת על פתיחת איטליז המיועד לבני העדה האתיופית ברחובות. ארבעה חודשים קודם לכן נפתח איטליז נוסף באשקלון.

במשך שנים שחטו הקייסים את הבשר בשחיטה שאסורה על פי החוק הישראלי, עד שנתפסו על ידי פקחי משרד החקלאות ונקנסו. בניגוד לפיקוח הרבני הרגיל, הקייסים הם אלו שהכשירו את הבשר הנמכר באיטליזים החדשים. פתיחת האיטליזים היוותה שלב נוסף בתהליך הינתקות הקייסים מהרבנות הדתית, והקמת זרוע דתית עצמאית, שאיננה נסמכת על מוסדות המדינה.

בעלי האיטליזים דיווחו על ביקוש רב. הכבשים והעזים נרכשו מהיישוב הבדואי רהט שבנגב. לבשר לא הוזרקו מים, בניגוד לבשר מוכשר רגיל. "לאורך השנים הלכנו בשעות החשיכה לכפרים מסוכנים כדי להביא בשר טרי וכשר, וכעת אני מרגיש שפתחנו לקהילה עידן חדש", אמר אצ'נפה אסנקו, בעל האיטליז ברחובות בראיון עיתונאי. "לא נישבר מהרדיפה של הרבנות הראשית. אנחנו מוצפים בהרבה הזמנות של שליחויות לאזורים שונים בארץ. לחנות מגיעים בממוצע כ-30 איש ביום" (איינאו פרדה סנבטו. 17.11.2005. הדרך לעצמאות דתית עוברת בשחיטה נפרדת, הארץ).

טומאת גוי

בתרבות ביתא ישראל חל איסור על טומאה של גויים. האמצעים: ריחוק, הנחת זרדים על הרצפה כדי שהגוי לא יגע ברצפה, מתן אוכל ומים לגויים בכלים מיוחדים. נאסר לאכול כל דבר שהגיע מלא יהודי. אם יהודי אכל אצל גוי הוא היה נדרש לאכול חומוס שבוע כדי לנקות את מערכת העיכול שלו.

גיור

התנאים המקובלים: א. מילה. ב. אכילת חומוס במשך שבוע כדי לנקות את הגוף.

זוגיות ונישואין

בחירת בן/בת הזוג

על-פי המקובל בקרב רוב הקהילות היהודיות באתיופיה, בחור בן 18 ונערה בת 13 רשאים היו לבוא בברית הנישואים. היו מקרים שהורי המיועדים החליטו להשיאם בגיל צעיר יותר, אלא שבמקרה זה אמנם נערכו הנישואין, אך הבחור לא היה רשאי להתייחד עם 'אישתו'. הורי החתן נתנו ערובות להורי הכלה, שזו תהיה תחת חסותם וכי הם ערבים לשלומה ולשלמותה (היינו, לבתוליה) עד שתגיע לפרקה, דהיינו לגיל שלוש-עשרה, שאז רשאי היה החתן לבוא אליה כדת וכדין. הזיווג היה מבוסס על שידוך. 'השדכן' היה לרוב אבי החתן המיועד. החיפושים אחר כלה מתאימה החלו בהגיע הבן לגיל 15-14. תהליך הבחירה המורכב חייב עמידה בארבעה קריטריונים. מועמדת שלא עמדה באחד מהם, נפסלה: (1). קירבת דם: האב מוודא שלא קיימת קירבת דם בין המשפחות, עד שבעה דורות לאחור. מדוע מקפידים יהודי אתיופיה (ויש לציין, גם אתיופים נוצרים) על ספירת שבעה דורות לצורך אישור החתונה? לדברי הקֵס מלכה עזריה, "שבע הוא מספר מקודש בהלכה: שבת, שנת שמיטה בכל שבע שנים, שבעת השבועות של ספירת העומר. בדור השביעי כבר לא זורם אותו דם. זה מאבותינו. באתיופיה קרה שבטעות חיתנו קרובי-משפחה, אולם מרגע שהתבררה הטעות, הזוג התגרש מייד ולא המשיך להביא ילדים לעולם בחטא".

מבוגרים יוצאי אתיופיה נהגו לזכור בעל-פה את אילן היוחסין שלהם, לפחות שבעה דורות אחורנית, ו"נישואים בתוך הזמד" (איסור נישואים לקרוב-משפחה עד דרגה שביעית) נחשבו לטאבו כנישואי אח לאחותו. כפי שנאמר בספר ויקרא כ', י"ז: "ואיש אשר-ייקח את אחותו בת-אביו או בת-אמו וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו, חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם, ערוות אחותו גילה, עוונו יישא". (2). מצב כלכלי של משפחת הכלה המיועדת.

(3). מצב חברתי של משפחת הכלה המיועדת. האב בודק אם יש לה סיכסוך או נקמת דם שלא יושבו.

(4). מחלות תורשתיות בקרב משפחת הכלה המיועדת. בפועל, האב לא בדק בעצמו, אלא לרוב הטיל את המשימה על אדם מכובד ובעל השפעה רבה על אבי הכלה המיועדת, כך שלאחרון יהיה קשה לסרב. בתפיסת-העולם החברתית האתיופית, זיווג או נישואין טובים התקשרו עם משפחה בעלת ייחוס ומוניטין. אלה נמדדו על-פי מצבה הכלכלי ומעמדה החברתית של המשפחה (אנשי עבודה, בעלי עמדה בקהילה, וכדומה). כמו בחברות מסורתיות אחרות, הכבוד והמוניטין המשפחתי נצברו במשך דורות. השידוך חייב השקעה באיסוף מודיעין הדדי של משפחה על רעותה, והצלבת הנתונים. כשהמימצאים הניחו את דעת הצדדים, נקבע מועד לסגירת העיסקה. המנהג כלל מעין הצגה עם תסריט ידוע ומקובל שהכל מכירים. אבי הבחור היה משגר משלחת נכבדים מכפרו אל הורי הנערה, כדי לבקש את ידה. הכנסת אורחים נחשבה מצווה, ומשפחת הכלה נהגה לקבלם בסבר פנים יפות, עם טקס שתיית קפה (בּוּנָה) וארוחה. רק כשהאוכל עתיר הרטבים הוכנס על-גבי המוסב (מגש קש גדול), נהגו השליחים לקום על רגליהם ולדווח לאבי הכלה על מטרת בואם. על פי כללי הטקס - זה מחה בסמליות, ביקש שיישבו אך נתקל בסירוב תקיף. על פי המנהג אבי הכלה חש כביכול לא בנוח, כיוון שסירוב להקשיב לאורחיו עלול להתפרש כפגיעה בכבודם. הוא היה מפציר בהם לדחות את ההודעה עד לסיום הארוחה, והם התעקשו לעשות זאת ללא דיחוי. 'הוויכוח' הטקסי נמשך מספר דקות, ובסופו התרצה המארח. או-אז היה פונה אליו זקן השליחים ואומר: "באתי לבקש את יד את בתך עבור בנו של פלוני. אם תיענה בחיוב, נשב ונאכל איתך". היה זה אקט סמלי המשלב נחישות והתרסה. האב היה מסכים לדון בבקשה לאחר הארוחה. בסיום הפגישה שבו חברי המשלחת לכפרם ומסרו דין-וחשבון להורי החתן. לאחר זמן מסוים (שבועות ולעיתים חודשים, תלוי במרחק שבין הכפרים), היו השליחים חוזרים, הפעם עם אבי החתן, אל הורי הנערה ומבקשים מאביה תשובה לבקשתם. אם השיב בשלילה, היו השליחים מתכבדים בכיבוד קל ושבים אל כפרם כלעומת שבאו. כאשר התשובה הייתה חיובית, היה אבי החתן מוסר לאבי הנערה, או לאפוטרופסה, שטר של דולר, לאות כריתת ברית ביניהם. עם קבלת הכסף היה אבי הנערה מתחייב שלא לתת את בתו לאיש זולת החתן המיועד, והתחייב שאם יפר את הברית, ישלם לאבי הבחור קנס גבוה כפי שישיתו עליו זקני הכפר. אחרי זמן-מה (זמן לא מוגדר) היה אבי החתן פונה באמצעות שליח אל הורי הנערה ומבקש מועד לפגישה, כדי לדון בסדרי החתונה (תנאים, תאריך ומקום). ביום המיועד היה אבי החתן, מלווה בזקנים מכפרו, בא אל בית אבי הכלה. משפחתה נהגה לערוך לכבודם סעודה חגיגית דשנה, שאליה היו מוזמנים גם זקני הכפר, ובסיומה החלו בדיון על התנאים. תחילה ביררו את כל התנאים שהוזכרו לעיל ובמידה והכל נמצא תקין, היו מסכמים על חתונה. אבי החתן היה נותן לאבי הכלה מוהר (ידג' מנשא), שטר כסף המסמל קנייה סמלית של בתו. גם אחרי סגירת הפרטים בין הצדדים, נאסר על הארוס לפגוש את ארוסתו ועל הורי הכלה לראות את החתן המיועד. הפמליה היתה חוזרת לביתה והאב היה מבשר לבנו שהוא עומד להתחתן. הבחור הנרגש היה רץ לספר לחבריו הטובים, ואלה כירכרו סביבו, בירכו אותו והתחרו ביניהם על הזכות להיות המיזיי (שושבין) שלו. בסופו של דבר, הוא היה מעניק את הכבוד לארבעה או חמישה מחבריו הקרובים, וממנה את חברו הטוב ביותר לשמש כראש מיזיי (ראש השושבינים). מיום זה ואילך החלו ההכנות של הצדדים לטקס הנישואין. אלו כללו הכנת טַלָה (בירה משעורים ופולים), אינג'רה (לחם מגרגרי טף), שוורים לטבח, בגדי מחלצות לזוג הצעיר בטקס הנישואים ובגדים לבני המשפחה הגרעינית. מפגש ההיכרות הראשון בין כל הצדדים נערך סמוך לטקס החתונה. עם זאת, יש לציין כי השידוך על-פי בחירת ההורים היה נהוג בעיקר ביישובים הכפריים. צעירים יהודים שהתגוררו בערים, החליטו בעצמם עם מי הם רוצים להתחתן, נפגשו והכירו זה את זו לפני החתונה. בישראל: מוסד השידוכים המשפחתי כמעט ואינו קיים. רוב הגברים הצעירים בוחרים לשאת לאישה את בת-הזוג שהכירו ביוזמתם ולהיפך. פיתגם אמהרי מבטא את עליונות האופי על היופי בתפישה התרבותית: "מֶלְכְ תֵטִיבוֹ אָיִטֶטָם" (מראה חיצוני אינו נספג בגוף פנימה). במילים אחרות, גם היפה בנשים אינה מושלמת ללא יופי פנימי.

בעבר, זוג צעיר בישראל שבחר להתחתן שלא על-פי המסורת, לא קיבל במקרים רבים (לא כולם כמובן) את ברכת המשפחה ולרוב אף ספג קללות נמרצות. התגובות עשויות היו לכלול חרם על הזוג המאורס, היעדרות הפגנתית מהחתונה ואף ניתוק כל קשר עם בני הזוג. המשפחה המורחבת של החתן והכלה אף היא הצטרפה לא אחת לחרם, בעיקר מפאת כבוד ההורים שנרמס. היום המוסכמה הזו עוברת במהירות מהעולם, בעיקר בקרב הדור השני והשלישי. עם זאת, מגבלת שבעת הדורות עדיין רווחת למדי בעדה ומעיקה על הצעירים רבים.

אירוסין

באתיופיה מקובל היה להכריז על אירוסין רשמיים, ולהמתין פרק-זמן של עד שנתיים בין האירוסין לחתונה. ההמתנה הממושכת הייתה מחויבת המציאות, הואיל וברוב המקרים היה מדובר בנישואי בוסר. לעיתים, ההמתנה נמשכה שנים ארוכות, כמו באותם מקרים בודדים שבהם בת למשפחה מיוחסת ומבוקשת, התארסה כבר בגיל חמש או שש לילד בן גילה. משפחותיהם השלימו את עיסקת השידוך, וכל מה שנותר לעשות זה להמתין עד שהזוג הצעיר מאוד יגיע לפירקו. ידוע על מקרים, אם כי נדירים למדי, של זיווגים שנעשו כשאחד המשודכים עדיין לא נולד: נשים הרות שביקשו לשריין את עתידו של פרי בטנן, הגיעו להבנות בעל-פה עם ראשי משפחה שאיתה רצו להשתדך. אם תיוולד בת, היא תינשא בבוא היום לבן המשפחה האחרת, אם ייוולד בן זכר הוא יישא לאישה את בת המשפחה. סיבה נוספת להמתנה נגזרה ממצבם הכלכלי של הורי הנער או הנערה. הם שאפו לחתן את ילדיהם ברוב פאר והדר, אך ידם לא השיגה לממן את השמחה. הטקס נדחה, איפוא, עד שירווח להם כלכלית. כך או כך, כל המהלכים וההחלטות היו של הורי הצדדים, ללא שיתוף הזוג המיועד. בטקס האירוסין (גִיטְגִיט, באמהרית) שנערך בכפר, היה נהוג שהורי הארוסה יזמינו לביתם את הורי הארוס, וכן את שאר המעורבים בשידוך. אבי הארוס היה מוסר תכשיטים לאבי הארוסה, ואילו הארוס עצמו קיבל מהורי אישתו-לעתיד שוורים ופרות (בטקסים שנערכו בערים, נהג הגבר לתת לאישתו-לעתיד טבעת במתנה). כהוקרה על האירוח, הייתה משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לביתם. בשני המקרים, מסמר האירוע הייתה ארוחה חגיגית, כולל שחיטת כבש, שתייה ועוד. שלושה ימים לפני החתונה היו הצדדים, כל אחד בכפרו, חוגגים חג משפחתי הקרוי אביברי, שבו היו טועמים מן הטָלָה (בירה ביתית), כדי לבדוק את טיבה. בחג זה נטלה חלק המשפחה המורחבת. בערב שלפני טקס הנישואין נחוג חג הקרוי אינסוסלי. הכלה נהגה לצבוע את ציפורני ידיה ורגליה בצבע אדום שהופק מצמח הגורשיט. טקס צביעת הציפורניים (על-ידי טבילתם בתמיסה) היה מלווה בזבח כבשים, והוזמנו אליו צעירי הכפר. השכם בבוקר היום השני, לפני בוא החתן אל כפר הכלה, היה הכוהן שוחט שור ומוסר אותו לפושטי העור. אחר-כך היה מסיר את גיד הנָשֶה (חלק בגוף החי האסור באכילה) ומעביר את השור לאחרים, כדי שיחתכו את הבשר לפרוסות. את הבשר החתוך היו הנשים שוטפות היטב, בהשגחת הכוהן, ואחר-כך מבשלות אותו. באותה שעה היו צעירי הכפר מקימים סוכה רחבת-ידיים לעשרות בני-אדם. החתן והשושבינים, לבושים במיטב מחלצותיהם, יצאו רכובים על סוסים לכפרה של הכלה. בהגיעם לשם, פנה ראש השושבינים אל המארחים והכריז חגיגית: "באנו כפי שסיכמנו". משפחת הכלה ענתה: "ואנחנו מחכים כפי שסיכמנו" - ובכך ניתן האות לחגיגה של אוכל ושתייה כדת. בתום הארוחה היו מושיבים את החתן בכיסא על במה מוגבהת. מולו הסתדרו בשורה הכוהנים, בעוד יתר האורחים ופרחי-הכהונה היו מקישים בתוף ובמצילתיים, אות להתחלת התפילה. נוסח התפילה הוא כדלהלן (מתורגם מלשון געז): "אשבחך ה' בכל עת ובכל ימי חיי, בך בטחתי ה', אשתחווה אל היכל קודשך. הנחני בצדקתך. ה' בורא שמיים וארץ ברוך ה' שהגיעני עד היום הזה, ולא שכחתני עד עצם היום הזה. ה' יראה טוב ומי ימצא שנות חיים. יתברך שם ה'." בעוד הכוהנים מתפללים, הכין אחד מהם חוט או סרט (קְשֵרָה), צבוע בפסי לבן ואדום. הלבן מסמל את טוהר החתן, והאדום (דם הבתולים) - את הכלה. אחותו או גיסתו של החתן הייתה צובעת את עיניו בפוך, מורחת חמאה מבושמת בשיערו, ושמה את כף-ידה על לוח ליבו. הכוהן היה נוטל את הסרט (לפעמים שני סרטים - אחד לבן והשני אדום), העבירו מעל אצבעות הרגל, דרך הברכיים, משם ללב, ואחר-כך כורך אותו סביב מצחו של החתן. בעת הקשירה היו הכוהנים פוצחים בשירה: "והוא כחתן יצא מחופתו, ישיש כגיבור לרוץ אורח" תהלים י"ט). האישה שמשחה את ראש החתן בחמאה המבושמת, הייתה מחוללת לפניו לצלילי תופים ומצילתיים וכל הקהל היה מצטרף אל ההילולה. הכהן היה קושר סרט נוסף לראשו של ראש השושבינים. בתום טקס הקְשֵרָה היו החתן, השושבינים, הכוהנים והזקנים קדים קידה לקהל, והורי החתן מודים להם ומברכים אותם. הכוהן שקשר את הסרטים היה מקבל שכר של שלושה דולר מידי החתן. בישראל, משך הזמן המקובל מתחילת ההיכרות בין בני-זוג ועד לטקס האירוסין, נע בין מספר שבועות לשנה. בארץ נוטים פחות להתארס, לנוכח הניסיון המר של לא מעט זוגות שהתארסו רשמית ולאחר מכן נפרדו. משפחותיהם קיבלו את זה קשה, וראו בכך מעין הליך גירושין. כדי למנוע את עוגמת-הנפש, עורכים את טקס האירוסין כשבוע לפני החתונה. יש זוגות שמתארסים רק אחרי שקבעו מועד לחתונה, ויש שמתארסים זמן קצר קודם לכן. הטקס מתקיים בנוכחות נציגי הצדדים וכל המחויבויות של הארוס כלפי אישתו-לעתיד, מועלות על הכתב ונחתמות. הפרה של הסכם אירוסין עלולה לחרחר ריב בין המשפחות. ניתן לבטל אירוסין אם במהלך בדיקת המאורסים שבעה דורות לאחור, מתגלה אחד הדברים הבאים: קירבת משפחה, דם על ידיים, מום או מחלה תורשתית. בני-הזוג חוגגים את אירוסיהם במסיבה, אליה מוזמנים בני-משפחה וחברים. הורי הכלה נושאים בהוצאות האירוע. הבעל לעתיד מרעיף על ארוסתו מתנות ככל שידו משגת. יש טקס אירוסין דתי, שנקרא קֶלֶבֶּת (באמהרית, טבעת) שאותו מנהל הקֵס. בני-הזוג לובשים בגדים חגיגיים, היא בלבן, הוא בבגד מסורתי, מחליפים טבעות ומקבלים ברכות.

מנהגי החתונה

באתיופיה נהוג היה לחתן את הילדים לפי סדר לידתם, תחילה הבן הבכור ואחריו, בסדר יורד, שאר האחים. היה מצב שבו השיאו אחות צעירה לפני אחיה המבוגר ממנה, מכיוון שבאתיופיה העדיפו לחתן את הבנות בגיל צעיר. ילדה בגיל שמונה-תשע כבר נחשבה כשירה להיכנס לחופה, אם כי לא לקיים יחסי אישות מלאים עם בעלה. הילדים הנשואים זה לזו נשארו להתגורר בנפרד, כל אחד בבית הוריו, עד שבגרו ועברו לגור ביחד. כשאח או אחות צעירים הגיעו לפירקם, ועדיין לא נמצא זיווג לאחיהם הבוגר, הייתה המשפחה חורגת בלית ברירה מהמסורת, ומחתנת את הצעירים תחילה. כחלק מההיערכות לחתונה מקובל היה שהגבר בונה בית לו ולבחירת-ליבו, ולוקח בחשבון גם את צאצאיהם העתידיים. אבי הכלה היה נותן לבתו 'רכוש' (גזמי באמהרית, נכסי מלוג בלשון התלמוד) כדי שתעבירו לבעלה. המתנה, או 'הרכוש', שניתן למשפחת החתן והכלה גם יחד, נקרא מאג'ה. החתן והכלה ראו זה את זה לראשונה רק ביום כלולותיהם. מטבע הדברים, ההתרגשות של הזוג הייתה עצומה וכך גם הסקרנות לראות עם מי הם הולכים להקים משפחה. הגבר השתוקק לראות את אם ילדיו העתידיים, היא מצידה הייתה להוטה לראות את הגבר שאיתו תחלוק את שארית חייה. לאחר טקס הקְשֵרָה (ראו להלן בהרחבה) החלה תזוזה לכיוון כפרה של הכלה. בפתח הסוכה היה סוס או פרד רתום עבור החתן, ובצאת החתן מן הסוכה היה ציבור המוזמנים שר "נחני ה' בצדקך והוליכני במישרים". החתן היה נוטל עמו את המתנות המיועדות לבחירת-ליבו: שימלה רקומה מעשה חושב, נאד מלא חמאה מבושמת, ארנק עם קישוטי כסף, צמידים מכסף, עגילים, עשר טבעות, כמספר אצבעותיה של הכלה וזוג נעליים - הכול ארוז בשקית לבנה. הכלה קיבלה את המתנות, התקשטה בהן, סידרה את שערותיה, קרעה עיניה בפוך וצבעה את ציפורניה בגורשיט אדום. איתה בחדר נמצאו חברותיה, נשים מן הכפר ואורחות. בנות הכפר היו שרות לה ורוקדות לפניה. טקס זה נמשך עד הישמע תרועת חצוצרה, שבישרה את תחילת הטקס. הכוהנים והמוזמנים, בני כפר הכלה, תפסו את מקומותיהם בסוכת האירוח המוארת. בהתקרב החתן והשושבינים אל הסוכה, נשמעו יללות שמחה "שיוו לוגה שיוו לוגה שיוו", והקהל משיב: "היי היי לוגה שיוו" (קריאות שמחה חסרות-משמעות קונקרטית). זקן הכוהנים קידם את פניהם ב"ברוכים הבאים" ונשא תפילה קצרה להצלחת נישואיהם. נוסח הברכה כלל את שמותיהם של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה) - רוצה לומר, כשם שאלוהים חיבר וחיזק את הקשר ביניהם, כך יעשה גם עם הזוג הצעיר. החתן ופמלייתו נשארים עומדים, וזקן הכוהנים שב והציג להם את אותן שאלות שנשאלו כשנפגשו לראשונה, כאשר באו לבקש את ידה של הכלה. במעמד זה נכתבה הכתובה בשלושה עותקים - אחד לחתן, אחד לכלה, ואחד לעורך הנישואין, והיא נקראה בפי אבי החתן ואבי הכלה. להלן נוסח הכתובה (שנכתבה במקור באמהרית):

"אני פלוני בן פלוני ופלונית מאשר בזה שלקחתי לי לאשה את פלונית בת פלוני ופלונית בתנאים הבאים: א) הנישואין שלנו הם על תנאי מזלה ומזלי, כלומר שהרכוש שהיא ואני נרכוש בעת הימצאנו ביחד כבעל ואשה, שייך שווה בשווה לשנינו. ב) אני מתחייב בזה לעבוד ולטרוח בכל כוחי למען בריאות המשפחה, שלום הבית, חיים וכבוד בביתנו. ג) אני מתחייב בזה לא להימצא בתוך עסק או כל דבר אשר יצער את אשתי, ואשתדל בכל מאודי למלא את רצון אשתי ולהתרחק מכל דבר אשר יביא פגם למשפחתי. ד) אני מתחייב בזה להיות נאמן לאשתי בכל המובנים. ה) אני מתחייב בזה, אי"ה ויינתן לנו זרע, לגדל את ילדינו בחיים ובמסירות לפי מסורת אבותינו. אם אסטה מהתנאים הכתובים לעיל, יבואו עלי קללות התורה ונשבע אני בחיי הנגוס (השליט) פלוני. אני פלונית בת פלוני ופלונית, בהינשאי לפלוני בן פלוני ופלונית לו לאשה, מתחייבת לקיים את כל התנאים שנכתבו לעיל במלואם ומתחייבת להיות נאמנה לבעלי ולמשפחתי. אם אסטה מהתנאים הכתובים לעיל, יבואו עלי כל קללות התורה, ונשבעת אני בחיי הנגוס פלוני."

על שטר הכתובה חתמו החתן, הכלה, אבי החתן, אבי הכלה, הכהן המשיא ושלושה עדים. הכלה חתמה בחדרה שבבית הוריה, בנוכחות יתר החותמים והשושבינים. אחרי החתימות קם אבי הכלה ואמר: "אני פלוני בן פלוני מביע בזה את רצוני ונותן את בתי פלונית לפלוני בן פלוני לאשה, ולזה נשבע אני בחיי הנגוס פלוני". אבי החתן או בא-כוחו השיב לו: "הנני מביע בזה כי קיבלתי את פלונית בת פלוני לאשה לבני פלוני בן פלוני, ולזה נשבע אני בחיי הנגוס פלוני". בסיום טקס הכתובה היו מוסרים לאבי הכלה את המתנות, אחת לאחת, בפני כל הנוכחים. צעירות הכפר היו חוסמות את הדרך בפני החתן בשירה וריקודים, ולא הירפו עד שהשושבינים חילקו גם להן מתנות - בדרך כלל בקבוקי-בושם. בתום הטקס הזה נכנסו החתן ופמלייתו אל הסוכה, תפסו את המקומות שהועידו להם וההילולה הייתה נמשכת עד אור הבוקר. לא נעשתה הפרדה בין גברים ונשים, כי באתיופיה לא הייתה חלוקה לדתיים וחילוניים. כולם היו דתיים, או לפחות מסורתיים. למחרת, עם עלות השחר, התפנו הגברים לתפילת שחרית, ולאחריה סעדו את ליבם והלכו לנוח. נשות הכפר היו מכינות סעודת צהריים חגיגית, ושוב נשמעו שירים וזמירות. או-אז הייתה הכלה מובאת אל הסוכה, על גבו של השושבין שהכירה מיום היוולדה. השושבין היה מורידה ליד החתן ושניהם (החתן והכלה) היו קדים קידה לפני הורי הכלה, וקיבלו את ברכתם. במעמד זה היה הכוהן המשיא נושא דרשה שעניינה קדושת הנישואים. הוא ציטט פסוקים מהמקורות ונשא דברי ברכה לזוג: פרו ורבו כעץ השקמה (עץ המצוי בשפע באזור גונדר) והיו תמיד רעננים כעץ הציבה (עץ ירוק-עד). ייתן ה' לכם את הברכה אשר התברכו בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ואמהותינו שרה רבקה לאה ורחל. ייתן לכם ה' בנים גיבורים ובנות מכובדות. כאן תם הטקס בבית הורי הכלה. בהגיע תור הוריה להיפרד ממנה, התחיל טקס הבכי (ללא דמעות), הבעת הצער והאנחות הכבדות. בני-הזוג עלו על הסוסים או הפרדות שהמתינו בחוץ, והחלו לנוע לכיוון כפר החתן. ההכנות בבית החתן היו רבות יותר, כי השמחה שם נועדה להימשך שבעה ימים. באחת מפינות הסוכה שהוכנה למטרה זו מבעוד מועד, הועמדה 'חופה' מקושטת, בה יבלו החתן והכלה שבעה ימים כאשר הם מוקפים אורחים רבים. בהתקרב פמליית החתן לפאתי הכפר, נשמעה תרועת חצוצרה המבשרת על שובם בשלום מכפר הכלה. הזוג התיישב מתחת לחופה המקושטת. השמחה החלה בארוחה חגיגית. לקראת הערב, כשהאווירה התחממה, פרשו החתן והכלה להתייחדות בחדר שהוכן מראש. השושבינים היו ממתינים בחוץ כדי לבשר לקהל הדרוך על מצבה של הכלה. אם הייתה בתולה, יצא החתן, הודיע לשושבינים שהכול כשר, ואז היו אלה באים אל הקהל שבסוכה ומודיעים להם. הקהל הריע ופצח בשירה אדירה. הכל שיבחו את הכלה שידעה לשמור על כבודה ועל כבוד משפחתה, והשמחה נמשכה עד אור הבוקר. כאמור, חגיגת הכלולות בכפרו של החתן נמשכה שבעה ימים, שבמהלכם נשארו בני הזוג הטרי בסוכה, אכלו ושתו, שרו ורקדו עם אורחיהם. אחות החתן או אחת מנשות משפחתו והשושבין, היו משרתים את הכלה ומספקים לה את מבוקשה. החתן אף הוא העביר את זמנו בנעימים. ביום השביעי אחרי הצהריים, בתום סעודה חגיגית שאליה הוזמנו כל אנשי הכפר, היו בני-הזוג נכנסים לביתם ומתחילים את חייהם המשותפים. הכניסה הייתה מלווה בשירה ובריקודים. הכוהן שקשר בשעתו את הסרט הלבן-האדום למצחו של החתן, הורידו עכשיו וקשרו על הקורה האמצעית שבבית הזוג. חודש אחרי החתונה התקיים בבית הורי הכלה טקס מְלַש (חזרה), שאליו הוזמנו הזוג הטרי, השושבינים, חברי החתן ונכבדי הכפר. האירוע נמשך ארבעה ימים תמימים, ונועד להעמיק את ההיכרות בין המשפחות. כאשר גבר גרוש נשא בתולה, היו נערכים כל אותם טקסים בדומה לנישואין ראשונים. אם הייתה זו חתונה שנייה אצל שניהם, לא נהגו חופה אלא כתובה בלבד והורי שני הצדדים היו מכינים סעודה קלה למוזמנים. בדרך כלל לא היו מתחתנים בתקופה שבין ניסן לתשרי, בין היתר משום שהייתה זו עונת הגשמים שהצריכה את כל תשומת-הלב והמשאבים כדי להבטיח יבולי תבואה מוצלחים. סיבה נוספת: החתונות התקיימו תחת כיפת השמיים, ועונת הגשמים לא הייתה נוחה לכך. באתיופיה, לא היה מקובל לשאת יותר מאישה אחת, אך היו גברים שניצלו את ההיתר והתחתנו עם שתי נשים. אם סברו שילקקו דבש, באה המציאות וטפחה על פניהם. מרבית מערכות היחסים המשולשות עלו על שירטון, והחבילה התפרקה כעבור שנים לא רבות.

בקרב הדור הצעיר בעדה מקובל היום בישראל לקיים שני טקסי נישואין: אחד בנוסח מסורת ביתא ישראל והשני בנוסח היהודי הרגיל. מסיבת החתונה נמשכת לפחות כל הלילה ולעתים אף כמה לילות.

טקס הקשרה

ה"קשרה" הוא אחד ממנהגי טקס הנישואים בביתא ישראל. לפי המסורת בונים סוכה גדולה שתכיל את כל הנכבדים ובראשם הקייסים (כהנוצ') ומקצת השמגלווץ' ("שמגלה" הוא מושג חבשי שמשמעותו מבוגר, בכיר, זקן השבט וידען. השמגלה משמש בתור מגשר, יועץ והיסטוריון הבקיא בגנאלוגיה ובמסורת העדה).

הטקס קודם לשבועת הנישואים ונפתח בריקודים. המנצח על הטקס קורא את פסוקים ב'-ח' מפרק י"ט שבספר תהילים, וכן פסוקים נוספים, בעיקר מהתורה והנביאים. לאחר מכן פוצחים הכוהנים בשירה, מחיאות כפיים, הקשה בתופים ובקאצ'יל (ענבל/גונג) והאורחים מצטרפים (ידי הנשים פרושות מעלה בתפילת הודיה).

בשלב השני של הטקס, הכהן לוקח "קשרה", כלומר רצועת בד לבנה שעליה ארוגים פס אדום לצד פס לבן, וקושר אותה סביב מצחו של החתן. החוטים נבדקים מבעוד מועד באופן מדוקדק. הצבע האדום מסמל את טוהר הכלה והצבע הלבן את טוהר החתן. קשרות נוספות נקשרות סביב מצחם של השושבינים והן מכונות "י-גר מיזה". אגב, כאן גם טמון מקור המושג "קשרה", לאמור: קשירת החוטים, ויש המייחסים זאת גם לקשר הזוגי. לאחרונה הופיע האיות "כשרה", שמתכתב עם המושג "כשרות". אפשר לשער שמדובר בעדכון סמלי בדיעבד - דפוס שכיח בחברות מסורתיות רבות [4].

השלב השלישי של הטקס כולל את ברכת הקייסים והשמגלוץ. הם מברכים את החתן בזה אחר זה בשפת הגעז, כאשר ראשו מורכן וידיו פשוטות כלפי מעלה (כאות כבוד וענווה).

השלב האחרון כולל את הסעודה, שבסיומה מלווים השושבינים את החתן למקום מושבה של הכלה. באתיופיה נהוג היה לצאת במחולות ברחבי הכפר (כזכור, למעלה מ-95% מיהודי אתיופיה חיו בכפרים).

אחרי עליית קהילת ביתא ישראל לארץ המשיך המנהג, אך עם התאקלמות בני הקהילה, פחות ופחות משפחות מקיימות אותו. זאת, ככל הנראה משתי סיבות: ראשית, המסורת הישנה נחלשת בקרב הדור הצעיר, ובעיקר בקרב ילידי הארץ. הם מעדיפים ליישר קו עם מנהגי החתונה הנפוצים בישראל. שנית, מדובר בטקס שנועד במקור להדגיש את שמירת הבתולין (מרכיב שכיח בטקסי הנישואים המסורתיים ברוב הקהילות המסורתיות). היום, המרכיב הסמלי הזה לא רלוונטי. רוב הצעירים ממוצא אתיופי דוגלים בשוויון מגדרי, לפחות באופן עקרוני, ורבות מן הנשים האתיופיות מאד אסרטיביות ועצמאיות. עם זאת, יש משפחות שממשיכות לקיים את הטקס מתוך כבוד למסורת העבר. יש בזה גם סוג של "רטרו עדתי" נוסטלגי, שמצד אחד מתנתק ממרכיבי התוכן המקוריים ומצד שני משמר את מרכיבי הטקס שתורמים לאווירה, לזהות ולגאווה העדתית: ריקודים, תפילות, וכדומה.

טקס הקשרה בישראל, צילום: בני וודו.

בעיות עם המימסד הרבני בתחום רישום הנישואים

במסמך שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2002 נכתב כך:

"באופן עקרוני, שירותי הדת הניתנים לעדה האתיופית זהים לשירותי הדת הניתנים לכלל האוכלוסייה היהודית בישראל. ואולם, לבני העדה צרכים מיוחדים הנובעים ממסורתם הייחודית, ואלה לא תמיד ממולאים. אין בארץ כמעט בתי כנסת הבנויים על פי מסורת העדה, או ספרי תורה הכתובים בהתאם לה, אולם יש הסכמה כי משרד הדתות עושה מאמצים על-מנת להשלים את הפערים. אחת הפעולות העיקריות שנעשות היא בניית בתי כנסת ניידים, אשר מוסעים ממקום למקום בתיאום עם המועצות הדתיות והרשויות המקומיות ומשרתים את העדה. עד עתה נבנו עשרה מבנים כאלה, ומבנים נוספים נמצאים בשלבי בנייה שונים במטרה להיות מושלמים עד תקופת "הימים הנוראים". עם זאת, יש לציין כי גם בתחום זה נשמעות טענות על אפליה, גם בתחומים בהם אין לבני העדה צרכים ייחודיים. כך למשל, יש טענות כי לאחרונה החלה בניית מקוואות מיוחדים לבני העדה שכן יש מקוואות אשר מסרבים לשרת אותם, ללא כל סיבה הלכתית שניתן להצביע עליה. בקרב כל הגורמים העוסקים בנושא, קרי משרד הדתות, הרבנות הראשית והרבנים מבני העדה, שוררת הסכמה כי בעיית הנישואין היא הבעיה הדחופה והמטרידה ביותר, אשר פוגעת ביותר בבני העדה. עיקר הבעיה נובע מהספקות הקיימים ביחס ליהדותם של בני העדה. לאור הספק הזה, שולחות חלק מהמועצות הדתיות את בני העדה המבקשים להינשא לבדיקת יהדות. את הבדיקה עורך הרב הדנה – הרב הראשי לעדה האתיופית, או רב בן העדה המשרת במועצה הדתית. לעיתים די באישורו זה, אולם לעיתים המועצה הדתית לא מכירה בו, ולכן הרב הדנה מחוייב גם להמשיך את הפרוצדורה ולהנפיק בעצמו את תעודת הנישואין." (אלעד ואן-גלדר ואודי שפיגל. 4.9.2002. שירותי דת לעדה האתיופית. מסמך רקע לדיון בנושא, מוגש לוועדת העליה, הקליטה והתפוצות. הכנסת – מרכז מחקר ומידע).

בדצמבר 2005 קיימו הקסים ורבני העדה שביתה ממושכת מול משרד ראש הממשלה בירושלים, בתביעה למנות קסים ורבנים לרושמי נישואים בכל הארץ, ובכך למנוע את ההשפלה במועצות הדתיות, שעוברים זוגות שמבקשים להינשא. בעקבות השביתה, הוציא מנהל שירותי הדת במשרד ראש הממשלה הנחיה, שמחייבת את כל המועצות הדתיות לפתוח ליהודי אתיופיה תיקי נישואים בכל יישוב, ואף לקלוט במועצות הדתיות קסים ורבנים שיסייעו לקהילתם. בספטמבר 2006 אישרה מועצת הרבנות הראשית מינוי של ארבעה רבני קהילה אזוריים (בעפולה, חדרה, נתניה ובאר שבע), כחוקרי יהדות ועורכי רישום נישואים ליהודי אתיופיה. בחודש מאי 2007 הודיעה הרבנות הראשית, כי תמנה אחד-עשר קֶסים חדשים לקהילת יוצאי אתיופיה. עוד הוסכם שתוקם ועדה ציבורית משולבת בין שר הקליטה, הרשות לשירותי דת ומשרד הרבנות הראשית, שתבחן את מעמד הקסים במועצות הדתיות ואת האפשרות שלהם להעניק שירותים לקהילה במועצות הדתיות.

מנהגי נידה

אישה בנידתה (בתקופת המחזור החודשי) לא הייתה רשאית לשהות במחיצת בני המשפחה, והיה עליה לעבור למשך שבוע למבנה ארעי שנקרא ידם גוג'ו ("סוכת הדם" או "בקתת הקללה"). הסוכה, המוקפת גדר האבנים, הייתה מחוץ לתחום לטהורים, מחשש שייטמאו. במשך שבעת הימים לא הייתה האישה יוצאת משם, כי נאסר עליה להיראות בציבור. את האוכל היו מגישים לה בכלים מיוחדים. בתום שבוע ההסגר הייתה טובלת ושבה לביתה. יש שהיו מגלחות גם את שיער ראשן, ורק אחר כך שבות לביתן.

הפרישה היא לשבעה ימים, ללא "שבעה נקיים" (חומרא דרבי זירא). במוצאי היום השביעי נהגו הנשים לטבול בנהר ואחר כך לחזור לביתן. הבעל ליווה את אשתו אל הנהר. היא מנקה היטב את כל גופה, סורקת שערה, גוזזת ציפורניה ומכבסת את כל בגדיה. נשים מלוות אותה ומוודאות שאין עליה שערות. בהגיעה לבית ממתינה לה סעודה מיוחדת עם לחם מיוחד שנאפה לצורך כך.

לאחר לידה האשה הייתה שוהה בסוכת לידה במשך 40 יום אחרי לידת בן ו-80 יום אחרי לידת בת. טומאת הלידה מתחילה כשהיולדת רואה דם. ביום השביעי ללידה האשה יכולה לטבול ולהיטהר. גם את התינוק מטבילים כהכנה לברית.

דיני יולדת

יהודי אתיופיה אימצו לעצמם מנהגים ייחודיים, בכל הקשור לטומאה וטהרה בכלל ולטומאת נידה ויולדת בפרט. עם תחילת צירי הלידה נדרשה היולדת לעזוב את ביתה ולהסתגר בבקתה שמחוץ לכפר, שנקראה מרגם גוג'ו (בית הטמאות). קרובות משפחה ושכנות התלוו אליה כדי לסייע לה בשעת הלידה. בבקתה זו היא ילדה את תינוקה ושהתה עמו עד סוף היום השביעי ללידתה. בחלק מהכפרים, בעיקר הקטנים שבהם, המרגם גוג'ו הייתה משותפת לנידות וליולדות.

לאחר היום השביעי בלידת זכר, או היום הארבעה-עשר בלידת נקבה, עברה היולדת אל הארס גוג'ו (בית היולדת). בבקתה זו, הממוקמת אף היא מחוץ לכפר, התקיים טקס ברית המילה, ושם שהתה היולדת עד מלאות ארבעים יום ללידה בלידת זכר, או שמונים יום בלידת נקבה.

בבוקר היום הארבעים ללידת זכר (או היום השמונים ללידת נקבה), כשהיא בצום, ירדה האם הטרייה אל שפת הנחל הסמוך בלוויית חברותיה, שהתה שם לאורך היום כולו, כיבסה את בגדיה, סרקה את שיערה, נטלה את ציפורניה וטבלה שוב ושוב במים הזכים. גם התינוק הוטבל באותו יום במי הנחל. זאת, משום שאין ערך לטבילת היולדת ללא טבילת התינוק, מכיוון שבשעת ההנקה הוא יטמא את אמו.

לפנות ערב לבשה האישה את בגדיה הנקיים ושבה אל ביתה שבכפר. סמוך לביתה או למסגיד (בית התפילה) המתינו לה כל אנשי הכפר ליד שולחנות עמוסי כל טוב. הקס הרעיף ברכות על ראשה וראש תינוקה, ובמעמד זה ניתן שם לרך הנולד. אחר-כך הביאה האישה "קורבן יולדת", מנחה בהתאם ליכולתה הכלכלית של המשפחה: העשירים שחטו כבש לעשירים, עשירים פחות הביאו עוף ומעוטי היכולת הכינו מאפה לחם. כשהורע מאוד מצבם הכלכלי של יהודי אתיופיה, הם הסתפקו בתפילות ובקריאה מתוך ספר ארדאת (ספר תפילות וברכות ששימש אותם בעיקר לקריאה ותפילה בשעת טקסי לידה וטהרה).

יוסי זיו, מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, שחקר את מנהג יהודי אתיופיה בדין טהרת יולדת, מספר כי ניסה לשאול קסים בדבר הסתירה בין מנהגם ובין פשט הכתוב, אך לא קיבל תשובה מספקת. "כך עושים וזהו!" ענו לו בקצרה.

גירושין

באתיופיה, שיעור הגירושין היה נמוך ביותר, בשל המוסכמה השמרנית והחשש מיחסה של החברה. במקרים נדירים, הייתה פנייה של אחד מבני-הזוג לבית-המשפט האזרחי של המדינה באתיופיה. במקרה שהמאמץ של הקייסוץ' (כוהני העדה) או השמאגלוץ' (זקני העדה) להשכין שלום-בית נכשל, היה מתחיל משא-ומתן על תנאי הגירושין בין בני-הזוג, בנוכחות ההורים. השמאגלוץ' הם אלה שניסחו את הסכם הגירושים, ועל בני-הזוג הייתה חובה לכבדו.

טקס הגירושין המסורתי בכפר התקיים בנוכחות הכוהן, הזקנים והשושבינים. הכוהן היה קורע את הכתובה שברשותו וכן את אלו שבידי צד החתן וצד הכלה. הבעל נתן לאשתו גט, שנוסח בזו הלשון:

"שם הכפר ..... תאריך ...... אני פלוני בן פלוני ופלונית באתי בברית נישואין עם פלונית בת פלוני ופלונית, בתאריך (זה וזה). במשך שבתנו יחד, ילדה לי פלונית (כך וכך) ילדים (בנים ובנות). היות ומסיבות שונות הופר שלום-הבית עד שאין לו תקנה, החלטנו להתגרש. מתאריך זה (כך וכך) ביטלנו את ברית נישואינו ואת השבועה שנשבענו בזמן הנישואין. מתאריך פלוני, פלונית בת פלוני יכולה להינשא למי שהיא חפצה בו. הילדים אשר אשתי ילדה, מחמת גילם הרך יימצאו תחת השגחת אמם, ומתחייב אני בזה לספק את כל צרכיהם על פי החלטת בית הדין והזקנים, (כך וכך) דולרים לחודש. אני נותן לכל זה תוקף בשבועה בחיי הנגוס (השליט)".

על גט הכריתות חתמו הבעל, האישה, הדיין והעדים. אחרי החתימה מסר הבעל את הגט לאישה בפני העדים, והאישה יצאה מבית בעלה כדי שלא לשוב אליו עוד.

הילדים נשארו בדרך כלל בחזקת האישה. ילדים מעל גיל שבע נשאלו אצל מי הם רוצים להיות. במקרים רבים, הם הלכו עם האב. ברוב המקרים, הסבתא (אם האב) היא זו שגידלה אותם. גם כאשר האב נשא אישה בשנית, הילדים מנישואיו הקודמים נשארו אצל הסבתא. השמאגלוץ' עודדו ביקורים של האב את ילדיו, אך לא כפו זאת עליו.

אם הילדים המשותפים נמסרו לחזקת האישה, היה מקובל לחייב את האב לשלם דמי מזונות עד הגיעם לגיל עשר. מגיל זה ואילך הם נחשבו 'כוח עזר' והבעל היה פטור ממזונות. המזונות 'שולמו' בדרך-כלל פעם בשנה באמצעות שקי תבואה. המזונות בטלו מרגע שהאישה נישאה בשנית.

בנושא חלוקת רכוש: המאצ'ה (נדוניה, הרכוש שהביאה עמה האישה בנישואיה, בדרך כלל צאן ובקר), הוחזרה לה במלואה. יתרת הרכוש המשותף (בהמות, תבואה, רהיטי הבית וכדומה), חולקה שווה בשווה בין בני-הזוג. אם השדה היה שלהם - הם התחלקו בו. אם הזוג שכר את האדמה ועיבד אותה, נשאר השדה אצל הבעל, אך יבול התבואה של אותה שנה התחלק בינו לבין גרושתו.

לאחר הגירושין, הבעל נשאר להתגורר בבית המשפחה, ואילו האישה וילדיה חזרו לבית הוריה. אם אביה היה בעל אמצעים, בדרך כלל היה בונה לגרושתו ולנכדיו בית בסמוך לביתו. במשפחות עניות, הצטרפה הבת לבית המשפחה. לאחר הגירושים נאסר על האישה להינשא בשנית במשך ארבעה חודשים, כדי לוודא שהיא לא בהריון וכדי לאפשר לזוג לחזור בו מהגירושין.

החגים

רקע

יהודי אתיופיה נהגו לחגוג את כל החגים הנזכרים בתורה שבכתב, הנקראת בפיהם אורית (מלשון אורייתא). הם חיו בבידוד, בלי קשר אל מרכזים יהודיים אחרים, במשך מאות או אלפי שנים, ושימרו מסורות מימי בית ראשון. המשנה והתלמוד לא היו ידועים להם, ולכן לא חגגו חנוכה, פורים, ל"ג בעומר או ט"ו בשבט, שלא נזכרו בתורה. האורית נחשב הספר החשוב והקדוש ביותר בעיני יהודי אתיופיה. תבניתו שונה מספר התורה המקובל אצלנו. אומנם גם הוא עשוי קלף, אך לא יריעות מגוללות התפורות יחד, אלא דפים משורטטים הכרוכים כספר, שבכל אחד מהם שלוש עמודות.

שמות החגים צוינו באמהרית (שפת הדיבור) ובגֶעְז (שפת הקודש העתיקה, שהייתה ידועה רק לכוהנים ולפרחי הכהונה. געז היא שפה שמית קדומה הדומה לארמית ולעברית). מבחינת המנהגים והאיסורים, יש דימיון בין חגי ביתא ישראל לאלה הנהוגים בשאר הקהילות היהודיות בארץ ובעולם. זאת, למרות הנתק המוחלט שלהם מהמורשת היהודית, שנוצרה במשך הדורות. בדומה ללוח-השנה העברי, גם לוח-השנה האתיופי נקבע לפי השמש, ולכן תאריכי החגים חופפים ברובם זה לזה.

הסיגד

החג באתיופיה: לצד החגים המסורתיים שנזכרו בתורה, יש חגים ייחודיים המעוגנים במסורת הקהילה. הידוע מכולם ומי שהפך בישראל לאירוע המזוהה ביותר עם הקהילה האתיופית הוא הסִיגְד.

הסיגְד (מלשון סגידה והשתחוויה) הוא חגם המיוחד של יהודי אתיופי. החג נזכר בכתובים כבר במאה ה-15, ורק מעט ידוע על מקורו. על-פי המסורת, הסיגד נחוג לזכר חידוש הברית בין ישראל והקדוש-ברוך-הוא בימי שיבת ציון, ביוזמתם של עזרא ונחמיה.

עזרא הסופר היה מנהיגם הרוחני של יהודי ארץ-ישראל בתחילת ימי בית שני, במאה החמישית לפני הספירה. עלה מבבל לירושלים בראש שיירת עולים גדולה בשנת 457 לפני הספירה, ופעל להפצת התורה בעם ולחיזוק האמונה באלוהים. נחמיה בן חכליה, אשר כיהן כנציב יהודה מטעם מלך פרס, היה ממניחי היסודות לתקומת ישראל בימי בית שני וממעצביה הראשיים של היהדות באותה עת. עזרא ונחמיה ערכו אמנה עם העם להשלטת דיני התורה ביהודה כחוק המדינה, ולהנהגת קריאת התורה בציבור.

מקורות החג שאובים מספר נחמיה, בו מתוארת עצרת הגולים ששבו לציון: "וּביום עֶשרים וארבעה לחודש הזה נֶאספו בְּני-ישראל בצום ובשַׂקים ואֲדמה עליהם. וייבדלו זֶרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוודו על חטאותֵיהם ועוונות אבותיהם. ויקומו על עָמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום ורביעית מתוודים ומשתחווים לה' אלהיהם... ויאמרו הלוויים ישוע וקדמיאל: קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל בְּרכה ותהילה. אתה הוא ה' לבדך, אַתָּ(ה) עשיתָ את השמים שמֵי השמַים וכל צבאם הארץ וכל אשר בהֶם ואתה מחיֶה את כֻּולם וּצבא השמים לךָ משתחווים...

ובמקום אחר בנחמיה נאמר: "וַיפתח עזרא הסֵפר לעיני כל העם, כי מֵעל כל העם היה, וּכְפתחו עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' הָאלהים ויענו כל העם אמֵן אמֵן במועַל ידיהם, ויִקודו וישתחוו לה' אפַּיים ארצה" ( נחמיה ח', ה-ו).

יהודי אתיופיה אימצו את מנהג חידוש כריתת הברית, וקבעו את כ"ט בחודש חשוון (טקמט) כיום חג הסיגד. המועד לא היה מקרי - הוא חל חמישים יום לאחר יום הכיפורים, בדומה לחג השבועות החל חמישים יום לאחר פסח.

טקס הסיגד מהווה מעין שיחזור סמלי של מעמד הר סיני ולוחות הברית, שהיו ברית עולם בין עם ישראל ואלוהיו. יהודי אתיופיה ייחסו משמעות מיוחדת לחג. למרות הסבל הכרוך בשמירה על יהדותם, הם חשו צורך עז לחדש מדי שנה את הברית עם עמם ותורתם. כמו כן, שימש החג הזדמנות לבני העדה לחזור בתשובה, להפגין את נאמנותם לברית ולפנות בצום ובתחינה לאביהם שבשמיים שיחזירם לארצם.

תפילות החג שחוברו במשך הדורות, מדגישות את הזיקה לציון. להלן אחת התפילות, שנכתבה במקור בשפת געז: "בַּשֵׂר לנו, בשר לנו על ירושלים, בשר לנו/ בשר לנו, בשר לנו על בית המקדש, בשר לנו/ בעניין בית דויד בקשו טוב ושלום לירושלים.../ התגעגעתי לירושלים, התגעגעתי/ כי יעבדו עמי בתוך ביתי".

אחת ההשערות גורסת, שבני העדה החלו לחגוג את הסיגד בתקופה קשה, כאשר התעורר חשש מפני התבוללות ונטישת הדת, ולכן החליטו הכוהנים וזקני העדה ליזום חג שעיקרו חיזוק הרוחניות והאמונה בתורה.

בבוקר יום כ"ט בחשוון, לאחר שהיטהרו, כיבסו את בגדיהם והחלו בצום, היו בני ביתא ישראל מתקבצים למרגלות הר גבוה, שסימל את הר סיני. יהודים באזורים שונים באתיופיה נהגו לקדש את ההר הקרוב לכפרם.

הכוהנים עלו ראשונים, נושאים את ספרי האורית בידיהם, ואחריהם צאן מרעיתם. בהגיעם לפיסגת ההר עמדו הכוהנים על במה מוגבהת, מוקפת מחיצה, וקראו פרקים ממעמד הר סיני, הסיגד הראשון בימי עזרא ונחמיה, מספר מלכים, ירמיהו, ישעיהו, דניאל ותהילים. הפרקים נקראו בגעז (שפת הקודש בה נכתבו) ותורגמו לאמהרית. הכוהנים קראו וההמון חזר ושינן אחריהם את הפסוקים, המטיפים לו לשמור אמונים לתורה הקדושה ולירושלים. הטקס לווה בהשתחוויות אפיים ארצה. הכוהנים התפללו תפילות מיוחדות, כולל אזכרת נשמות.

בשעות אחר-הצהריים, ירדו כולם מההר לבית התפילה, החזירו את ספרי התורה לארון הקודש וישבו לשבור את הצום בסעודה דשנה, שלֻוותה בשירים וריקודים. גם כאן, נגזר המנהג מהכתוב בספר נחמיה, פרק ח'. במעמד ההיקהלות בירושלים, פרצו שבי ציון בבכי בשומעם את הקריאה בספר התורה. שכן, נוכחו לדעת עד כמה כשלו בעבודת הבורא. עזרא ונחמיה פנו אליהם ואמרו: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם".

ד"ר מאיר כהן, מחבר הספר ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל, נכח בשנת 1981 בטקס הסיגד באמבּוֹבֵר, הכפר הגדול והמרכזי באזור גונדר. לדבריו, למרות הסכנות הרבות, נהרו לאמבובר קרוב לעשרת אלפים יהודים מכפרי הסביבה. להלן תיאורו:

"החג נמשך שלושה ימים ושלושה לילות, והוא לווה בטקסים רבים. בבוקר היום הראשון התכנסו הקסים וזקני העדה ליד בית-הכנסת שבכפר, והוציאו את ספרי האורית מארון הקודש וכן ספר תורה. הספרים נישאו בידי זקן הכוהנים והכוהן הגדול וזקן העדה. הכוהנים, עטופים בטליתות ומחזיקים שמשיות צבעוניות, יצאו בראש תהלוכה ססגונית לעבר מעלה ההר. על פסגת ההר, שם היה מתקיים הטקס המרכזי, נעשו הכנות מיוחדות. הכוהנים שטבלו מבעוד יום, הקיפו ארבעה עצים ביריעות-בד והמקום הפך למעין מקדש-מעט, שלתוכו נכנס רק הכוהן שנטהר. לכבוד החג היו שוחטים מבעוד יום שוורים אחדים לסעודת-המצווה ולשם הכנסת אורחים, והיו מכינים כמויות עצומות של קמח טף לצורך אפיית האינג'רה (הפיתה האתיופית), וכדים רבים של טלה (בירה ביתית עשויה שעורים ופולים). במלאכת הכנת הבשר עסקו מספר גברים, שתפקידם היה לפשוט את עור הבהמות, הוצאת הקרביים וניקוים וחיתוך לנתחים...החג היה מלווה בשירה ובריקודים. שתיית היין תרמה למצב-הרוח המרומם".

חג הסיגד בישראל: לאחר עלייתם ארצה נחשפו יהודי אתיופיה לכל החגים שלא נחגגו בארץ מוצאם - חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, ל"ג בעומר, יום העצמאות ויום ירושלים. עם זאת, הם מקפידים לחגוג מדי שנה, בכ"ט בחשוון, את הסיגד, על אף שכיום, יש לחג משמעות שונה לחלוטין. במקור, החג ביטא את כיסופיהם לציון והזכיר להם את שייכותם לעם ישראל, לתורת ישראל ולארץ-ישראל. כיום, לאחר שתפילותיהם התגשמו ורגליהם דורכות על אדמת ירושלים, החג מהווה קול קורא לשמירה על אורח-חיים דתי, כמו גם על חזרה לשורשים.

וורקה יאלו, עובדת סוציאלית המתגוררת בפרדס-חנה, מנתחת את החג מנקודת-מבטה המקצועית:

"המתבגרים יוצאי אתיופיה נופלים בין הכיסאות, הם לא מקבלים מענה מושלם לצרכיהם המיוחדים לא בבית ולא בבית-הספר. לאחר השירות הצבאי הם נוטים לגלות יותר עניין במסורת ומחפשים את הדרך חזרה לשורשים, אך לפעמים הם נזכרים מאוחר מדי ולא תמיד יודעים למי לפנות. מכאן חשיבתו של הסיגד בעיני, חג שבעבר קרא לקהילה לשמור על מורשתה היהודית, היום מפציר בבני הקהילה לא לשכוח מניין באו ומתאמץ להזכיר לנוער את שורשיו".

בישראל נחוג הסיגד משנות ה-80' של המאה הקודמת, במתכונת שונה מעט מזו שהייתה נהוגה באתיופיה. זה החל כהפגנה המונית שאירגנו הצעירים ב-1980, ביום הסיגד, למען העלאת היהודים שנותרו בגלות. בשנת 1982 חגגו את הסיגד בעצרת מרכזית בהר ציון, שהסתיימה בתהלוכה לכותל המערבי. בשנת 1984, לאחר חילוקי-דעות בעדה וקיום טקסים מקבילים נוספים בחורשת ארמון הנציב, הוחלט שהטקס והחג יתקיימו בטיילת ארמון הנציב שעל "הר העצה הרעה", המשקיפה על העיר העתיקה ואל רחבת הכותל המערבי.

את הטקס מארגן היום איחוד אירגונים של עולי אתיופיה. בשנים האחרונות ניכרת נוכחות גדלה והולכת של צעירי הקהילה, תיכוניסטים, חיילים וסטודנטים, הרואים בחג התחברות אל שורשי מורשתם. רבים מהם הציעו לצקת בטקס תכנים חדשים, שידברו גם אל ליבם של ישראלים ילידי הארץ.

טקס חג הסיגד בירושלים, צילום: בני וודו

באתר הסוכנות היהודית נכתב תיאור של אחד הטקסים, שהתנהל על ההר:

"בשעות הבוקר מתחילים יוצאי העדה להתאסף למרגלות ההר. בשעה עשר לערך מגיעים הקסים, לבושים גלימות רקומות מפוארות, לראשם מצנפת שש לבנה (ככתוב בספר שמות כ"ח, לט: "ועשית מצנפת שֵש"), ובידם צֵ'רָה (מבריח זבובים עשוי שיער זנב סוס). כל קס מלווה בתהלוכה קטנה של נושאי שמשיות מפוארות ובאדם הנושא על ראשו את האוֹרִית (ספר התורה), עטופה בבד צבעוני. מבריח הזבובים והשמשייה הם סמלי מעמד אפריקניים מקובלים. הקהל מפנה לקסים דרך והם תופסים את מקומם על הבמה. בינתיים מתקבצים אלפי אנשים בחורשה. הצעירים מאחור, עסוקים בשיחות חולין, המבוגרים והזקנים קרובים לבמה. לתפילות הנישאות עתה מאזינות בעיקר נשים מבוגרות, מניפות ידיהן בתנועת תחינה ואחדות אף כורעות מדי פעם ומשתחוות, כפי שמקובל בעדה. מעיניהן נשקפת ההתרגשות שבחוויה הדתית. התפילות הארוכות מלוות בנעימות אפריקניות. ראשי העדה, שרים, חברי כנסת ועוד עולים לבמה ונושאים דברים בפני העדה. אחריהם נואמים הקסים. לאחר שאחרון הקסים מסיים להשמיע את דבריו... פורסים בקדמת הבמה בדים צבעוניים והקהל נדחק אליהם לשלם נדרים. הבדים מתמלאים עד מהרה במטבעות ובשטרות, בעיקר שטרות בערכים נמוכים. רוב האתיופים דלי-אמצעים וכל תרומה מתקבלת בברכה. נשים זקנות מביאות שקיות ובהן מטבעות של שקל, שניכר כי אספו אותם אחד לאחד במשך השנה. אחרי הטקס מתאספים הקסים ומחלקים ביניהם באופן שווה את תרומות הנדרים. נשים רבות ממלאות שקיות פלסטיק בעפר שהן אוספות מתחת לבמה. בבית יצררו את עפר ירושלים הקדוש בשקיק בד, והוא יביא לביתן מזל עד השנה הבאה, כשיזכו לשוב ולחגוג את הסיגד. את 'המשמנים והממתקים' אוכלים המשתתפים באוטובוסים המסיעים אותם חזרה לבתיהם. חלקם שובר את הצום בהר באכילת לחם המצווה שנאפה במיוחד לכבוד הסיגד... אחרי הצהריים, בסיום התפילה האחרונה, מתפזרים אלפי המשתתפים. הם צמו כל היום, עמדו על רגליהם בדוחק ובצפיפות, אבל אף אחד לא מתלונן, הם אינם נדחפים ואינם כועסים. כאלה הם ביתא ישראל..."

ירושלים אינה המקום היחיד בו חוגגים את הסיגד. בנובמבר 2007, החליטו פרנסי העיר פרדס חנה, שבה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה, לציין את החג בתהלוכה מפוארת בחוצות העיר. בראש התהלוכה נסעה משאית עמוסת סמלים של העדה המביעים את משמעות החג. שירים מסורתיים ותפילות בקעו מרמקולים ענקיים. בתהלוכה לקחו חלק עשרות רבות של בני העדה, לבושים בגדי חג לבנים ומצנפות לבנות לראשם.

החוגגים והאורחים נכנסו אל היכל התרבות המקומי, שם התכבדו במאכלים מסורתיים לשבירת הצום - לחם דאבו, תבשיל עדשים ואינג'רה. הקייס ברהנו פיטגו נשא תפילה וקרא לנוער ללכת בדרכי האל. מי שמתנתק מהיהדות מאבד את הכיוון בחיים, אמר, ולכן חשוב לשמר את מסורת הסיגד כתזכורת לברית בין עם ישראל ואלוהיו.

הסיגד כחג ממלכתי: בנובמבר 2007 פנתה האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה לרבנים הראשיים לישראל, הרב שלמה עמאר והרב יונה מצגר, בבקשה להכיר בחג הסיגד כמועד רשמי בחגי ישראל. לדברי אבי מספין, דובר האגודה, "חודש חשוון הינו היחידי בלוח העברי שאין בו חגים ומועדים יהודיים. לשמחתנו, יהדות אתיופיה הביאה לנו את החג בן אלפי השנים, הסיגד, אשר נחוג מדי שנה בכ"ט בחשוון, ואנו רוצים לחלוק אותו עם כלל עם ישראל. דין הסיגד כדין פורים. כשם שפורים, חג מדרבנן, שראשיתו בגולה והמשכו בארץ-ישראל, ונחוג עד עצם היום הזה, גם הסיגד שראשיתו בגולה וכיום נחוג בקרב יוצאי אתיופיה בארץ, מזה כשלושים שנה, ראוי להיכלל כחגם של כלל היהודים".

הרבנים הראשיים התמהמהו בהחלטתם אם לתת לחג גושפנקא דתית, אך הכנסת הזדרזה והעניקה לו גושפנקא ממלכתית. ב-30 ביוני 2008 אישרה הכנסת את חוק חג הסיגד, ה'תשס"ח-2008, שהוצע על ידי חבר הכנסת אורי אריאל מן האיחוד הלאומי, בשיתוף חברי כנסת מש"ס, מרצ, העבודה והליכוד.

החוק קובע כי חג הסיגד יצוין על ידי המדינה בכ"ט בחשוון, בעצרת מרכזית שתאורגן על ידי משרד התרבות והספורט ובפעילויות חינוכיות שייוחדו לחג הסיגד על ידי שר החינוך. כמו כן נקבע בחוק כי יום הסיגד הוא יום בחירה. נוסח הצעת החוק התבסס על נוסח חוק יום ירושלים. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי "אימוץ החג על ידי הכנסת ועל ידי מדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית". עוד קובע החוק, כי אם יחול יום כ"ט בחשוון ביום השבת, יוקדם החג ליום חמישי, כ"ז בחשוון.

ראש השנה (בְּרְהַן סָרַאקָא)

ביום הראשון של חודש תֶשְרַתוֹ (תשרי) נחוג חג בְּרְהַן סָרַאקָא (זריחת האור). חג זה סימל את תחילתה של השנה החדשה, המביאה איתה אור חדש. החג נמשך יום אחד ונקרא גם בֶעַלֶ-מֶטְקְע (חג התקיעה). שם נוסף לחג הוא תֶזְכַּר אַבְרָהָם (לזכר אברהם). זאת, משום שלפי מסורת יהודי אתיופיה, ביום זה עקד אברהם אבינו את בנו יצחק. יום לפני החג היו הקֶסים (כוהני העדה) עוברים מבית לבית, ומזכירים לכולם להתחיל בהכנות. בבוקר יום החג הלכו אנשי הכפר לנהר, כדי להתרחץ ולהיטהר. בערב החג נהגו לקטוף פרחי-בר בשדות, ולהגישם לשכנים עם איחולים לשנה טובה. עם התקדש החג התקהלו כולם, גברים ונשים, בבית-הכנסת של הכפר, שנקרא צלותא בֵּת (בית תפילה, בארמית). נהוג היה לקרוא בספר מיוחד – גדולת אברהם, המספר על מותו של אברהם אבינו. הקֶסים ערכו את התפילה החגיגית והקהל חזר אחריהם על הפסוקים. התפילה, שנמשכה ארבע שעות, לוותה בתופים ומצילתיים. בסיומה ערכו ארוחה חגיגית ליד בית התפילה, בה אכלו מַסְוָואֵית (לחם מצווה, שמשמעו מנחה לה'. נקרא גם ברכתה, ברכה) ושתו טֶלַה (שיכר מר המבושל משעורים ופול). הקֶס נשא דרשה, בירך על המזון וחילק ממנו לכולם. בטקס נטלו חלק גם קרובי-משפחה שבאו ממרחקים, כדי לחגוג עם בני משפחתם. אף שבתורה נאמר על ראש השנה "יוֹם תְרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט, י'), וכך גם מתפרש הפסוק במסורת יהודי אתיופיה, לא נהגו בני העדה לתקוע בשופר. הם נימקו זאת בכך, ששכחו את מסורת התקיעה והכנת השופר מקרן האיל. כתחליף, הם נהגו להכות בתוף ולהקיש במצילתיים. בהקשר זה יש לציין, כי צעירים ילידי אתיופיה שהובאו לישראל במחצית הראשונה של המאה הקודמת, התחנכו בארץ ושבו למולדתם, ניסו להנהיג את מצוות תקיעת השופר כחלק מן התפילה.

באתיופיה לא נהגו "תשליך".

החג נמשך יום אחד, ככתוב בתורה. ביום החג חל איסור לעסוק במלאכות חולין, כגון זריעה, חליבה או נפחות. לעומת זאת, מותר היה לבצע מלאכות הקשורות בהכנת האוכל, כגון קטיף פרי והבערת אש לבישול. באתיופיה לא הכירו את מנהג תשליך (תפילה ביום א' של ראש השנה, הנאמרת על שפת נהר או ים, ותכליתה בקשה מהיושב במרומים להשליך את חטאי המתפללים למצולות הים).

יום הכיפורים (בָּעָלַ אַסְתֵּרְסֶרְיוֹ)

הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נחשבים כימים של תשובה וסליחות ("עשרת ימי תשובה", במסורת היהודית) והכוהנים וזקני העדה נהגו להעבירם בצום. יום הכיפורים, שחל ביום העשירי לחודש תשרי, נקרא בשפת גֶעְז בָּעָלַ אַסְתֵּרְסֶרְיוֹ, ובפי העם בָּעָלַ אֶסְתֵרַאי, או בָּעָלַ אסתת (חג העשור). חובת הצום חלה על כולם, גברים, נשים וילדים מגיל שבע. הציווי "ועיניתם את נפשותיכם" (במדבר כ"ח ז) פורש כחובה לענות את הגוף, ולכן התאמצו שלא להירדם בליל יום הכיפורים. מנהג רווח היה לענות את הגוף בקפיצות קצביות בעת התפילות וביניהן. הכוהנים נהגו להגיע לבית-הכנסת כבר בשעות אחר-הצהריים של ערב כיפור, ועזבו לביתם רק במוצאי החג. הכוהנים סיפרו לבני עדתם כי זהו יום הסליחות על כל החטאים שנעשו במשך השנה. ביום זה, שהוא הקדוש מכל החגים, אנו מוסרים את נפשותינו לה', מענים את גופנו (מסורת הייתה אצל הכוהנים לצום בכל עשירי לחודש, במשך כל השנה, כדי לא לשכוח את תאריך יום הכיפורים). המפגש בבית-הכנסת החל בבקשת סליחה ומחילה ובברכה לכל הנוכחים, שייכתבו בספר חיים טובים. תפילת "כל נדרי" לא הייתה ידועה באתיופיה, ובמקומה נפתחה תפילת ערב יום כיפור במעין "ברכי נפשי את ה'", הדומה למיזמור ק"ד בתהילים. תפילות החג נמשכו כל הלילה וכל היום למחרת. תפילת היום נחלקה לחמישה: אוסאובה גוהה (שחרית), ניאון סגיד (מנחה), מי הרנה (סליחות), קדוס (קדושה), מהרי (ה' המרחם. ברכות למשתתפים). לקראת סיום הצום היה הקס מפסיק את התפילה ומזמין את צאן מרעיתו לבקש סליחה. או-אז ניגשו המתפללים איש לרעהו, התחבקו וביקשו סליחה ומחילה זה מזה. אחר כך קראו את עשרת הדיברות וערכו טקס אזכרת נשמות. בסיום הטקס היה נהוג לצאת אל מחוץ לבית-התפילה ולפזר בחזיתו זרעוני חיטה לציפורים. הזרעונים סימלו את נשמות הנפטרים, והציפורים שניקרו בהם ואחר-כך פרשו כנף ועפו, כמו נטלו עימן את התפילות לעילוי נשמתם. בסיום התפילה נהגו הקסים לקרוא את שמות כל מי שהשתתפו בתפילה במשך היום. על-פי המסורת, מי שקראו בשמו זכה להיכתב בספר החיים. בתום הצום נערך טקס אכילה ושתייה בחצר בית התפילה. הנשים היו מביאות מיני מאפה ומשקה לשבירת הצום, והסעודה המלווה בברכת הכהן נמשכה עד שעה מאוחרת.

חג הסוכות (בָּעָל-מַצַלַתְּ)

חג הסוכות, הקרוי בָּעָל-מַצַלַתְּ (חג הצל, או הסכך), נחוג בחמישה-עשר בחודש תשרי ונמשך שמונה ימים. מצוות הקמת הסוכה והישיבה בה קוימה במסורת העדה ככתבה וכלשונה. הסוכה נבנתה בסמוך לבית או לבית הכנסת בכפר. כשלא ניתן היה לבנות סוכה מכל סיבה שהיא, הבית הקבוע שהיה עשוי עצים וגג קש נחשב כסוכה. מעטים מבני העדה נהגו להקים סוכה. היו שנימקו זאת בכך שביתם הקבוע אינו אלא סוכה, והיו שטענו כי בניית דירת-קבע בצורת סוכה מסמלת את הישיבה הזמנית בגלות, הכיסופים למשיח, לגאולה ולעלייה לארץ-ישראל. סעודת החג נערכה בסוכה המרכזית בכפר. חג הסוכות היה חג האסיף, והחקלאים נהגו להביא לבית-הכנסת את ביכורי הירקות שהבשילו, כגון תירס (מָשילָה), פילפל (בֶּרְבֶּרֶה), אפונה ופול. הקס בירך על הביכורים, והקהל הוזמן לטעום. מסורת נטילת ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס וערבה) לא נשמרה, כיוון שגידולים אלה היו נדירים באתיופיה. גם אילו רצו לגדלם, הגויים, בעלי האדמה היו מונעים זאת מהם (יהודי אתיופיה עבדו כאריסים ונאסר עליהם להיות בעלי קרקעות). לעיתים היו מניחים ערבה או תמר על סכך הסוכה.

במהלך שמונת ימי החג הירבו בשמחה ובתפילות והשתדלו להימנע ממלאכות חולין. היום הראשון והשמיני נחשבו חגיגיים יותר בשל היותם ימי פתיחה וסיום, אולם לא חלו עליהם איסורים כגון קטיף ירק למאכל, בישול, הבערת אש, או רעיית הצאן. במהלך ימי החג היו אנשי הכפר מארחים קרובי-משפחה, או הולכים להתארח אצל מכריהם בכפרים סמוכים, כדי לחזק את הקשר המשפחתי. נהוג היה להביא קטניות לסוכה ומברכים עליה וזה התיר אכילת התבואה החדשה (כמו בפסח).

חג שמחת תורה הנהוג בקהילות ישראל ביום השמיני של סוכות, לא נזכר בתורה, אלא נקבע על-ידי חז"ל בתקופת התלמוד הבבלי. יהודי אתיופיה לא ידעו על קיומו, ולכן לא חגגו אותו.

חג הביכורים (אְהְל בְּיכּוּרַת)

ביום י"ב בחודש כסלו, חגגו יהודי אתיופיה את אְהְל בְּיכּוּרַת (חג הביכורים), שנודע גם בשמו האחר, הְדַר מַעְרֶר. החג חל בחודש נובמבר, חמישים ימים לאחר חג בֶּעַלֶ-מֶצֶּלֶת. עונת הקציר באתיופיה חלה בחודש נובמבר, שבו מתחילים הפירות להבשיל. יהודי אתיופיה היו מביאים את ראשית האסיף והביכורים לבית התפילה. הקסים בירכו על הביכורים והתפללו ליבול טוב.

פורים

ימי הפורים נזכרים במגילת אסתר, שהייתה מצויה בכתבי הקודש של העדה. למרות זאת, לא נהגו יהודי אתיופיה לקיים את ארבע המצוות שנזכרו במגילה - משתה ושמחה, קריאת המגילה, משלות מנות ומתנות לאביונים. יש קסים התולים זאת במצוקה ובלחץ בהם היו שרויים שנים רבות. לעומת זאת, את תענית אסתר הם נהגו לציין במשך שלושה ימים, זכר לתענית שגזרו על עצמם מרדכי ואסתר. הצום החל בי"א בחודש יֶכַּתִית (אדר) והסתיים בי"ד בחודש. הקסים וזקני העדה נהגו לצום בשעות היום, ושברו את הצום בלילה. בסיום שלושת ימי התענית שבו הכל לשיגרת יומם.

פסח (פָּסִיכָּה)

ההכנות לחג הפָּסִיכַּה החלו בימים הראשונים של חודש מֶגַבִּיט (ניסן, באמהרית ליסן). הנשים ערכו ניקיון יסודי בבית, ביערו את החמץ וכיירו כלי אוכל חדשים. כלי חרס אלה נועדו להחליף את הכלים שהשתמשו בהם כל השנה, כיוון שלפי ההלכה אין להגעיל (להשרות במים רותחים) כלי חרס. הבית, הכלים, הגגות, ואפילו הבוץ שבבתים - הכל נצבע מחדש. המצות נאפו בערב פסח. העיסה אסור שתשהה יותר משלוש דקות, פן תחמיץ. המצה, הקרויה פָּסִיכַּה קיטָה, דמתה למצה שמורה שנלושה בעבודת יד, והייתה שונה בטעמה מהאינג'רה, הלחם שנאכל מדי יום. כל משפחה נהגה להביא לבית-הכנסת מספר מצות קיטה. בי"ד בחודש, כשהם לבושים בגדי חג, התקבצו כל בני הכפר בבית-התפילה. הקסים וזקני העדה נכנסו ראשונים ואחריהם הקהל כולו, מבוגרים, נשים וטף. התפילה, שנמשכה כשעתיים, נפתחה בדברי שבח לבורא: בורוק (יתברך) ה' אמלקה (אלוהינו) ישראל זה ו צאני (שהחיינו) יום סקיום (מיום עד יום) סך זהטי הלט (ועד יום זה). בהמשך, נזכרו בה שלושת האבות: "כמו שה' זכר את אבותינו, כך גם יזכור ויגאל אותנו". עיקר תוכנה - כיסופים לירושלים ולציון. התפילות נאמרו בשפת הגעז, ומתורגמן היה מתרגם אותן לאמהרית. לסיום היה הכוהן מכריז: "יהיה פסח לה' אלוהיך". הקסים ערכו תפילות, שחטו כבש (קורבן פסח) וזבחו אותו על מזבח אבנים שהוקם בקרבת מקום. לאחר צליית הכבש חילקו מבשרו לכל משפחה והוסיפו גם נתח של קיטה, אותה בצעו בסכין מיוחדת. לא היו עורכים ליל סדר כמקובל ביתר העדות (ההסבר שניתן לכך: אנחנו בגלות וממילא מר לנו). במקום זה, היו הקסים מרכזים סביבם את הילדים, מספרים להם על נס יציאת מצריים ושרים שירי געגועים לירושלים. ביום החג בבוקר היו הולכים לבית-הכנסת, מתפללים ושרים לציון ואחר כך מזכירים את הפסח: וגבר פסי כהו לה' (תעשה פסח לה') סבוה עלת (שבעת ימים תאכלו מצות) סתכה בהרה אפילפומו ישראל (גזר הים ועברו ישראל) או קמהי קמזיק (באמצע היום). בשבוע הפָסִיכַּה הקפידו בני ביתא-ישראל שלא לאכול דבר חמץ, או מאכלים שנדרש זמן רב להכנתם. מלבד חמשת מיני הדגן וכן מיני קטניות, לא אכלו גם דברים שהחמיצו, כגון חלב שעמד ושאר מוצרי חלב, להוציא חלב טרי. נהגו גם לערוך ביקורי משפחות ולהכין ארוחות חגיגיות. בחמשת הימים שבין תחילת החג לסיומו לא נהגו לעבוד כרגיל, אלא רק לקנות בשוק ולרעות את הצאן. את סיום החג ציינו בארוחה חגיגית, שכללה מֶסְווַאִית וטָלַה.

מנהגים נוספים המקובלים בחג:

- הקייסים וה"שמגלוץ'" נהגו לצום בי"ד.

- נהגו להחליף את כל הכדים בחדשים. שלושה ימים לפני הקרבת הקורבן הבית היה נקי מחמץ.

- נהגו לאכול חומוס קלוי בלבד, שלא יהיה חמץ במעיים. כל מאכל יכול להיות חמץ, ולכן יש לאכול בשר, חלב אפונה ותירס בעודם טריים.

- לאחר הקרבת הקורבן היו אוכלים אותו בדממה יחד עם הקיטה בשקט מוחלט. הזקנים נהגו להחזיק מקל ביד לחגור חגורות ולשים שק על גבם.

- היו קוראים בתורה על יציאת מצרים ומתרגמים לשפה מדוברת.

- הנותר מהקורבן היה נשרף, וחלק נשארו עוד לשמוע סיפורים. למחרת, ביום הראשון של פסח – מותר היה לבשל או לעשות מלאכות קטנות בכפר. בשאר הימים הייתה מותרת עבודה אבל לא בכמויות מסחריות.

- בשביעי של פסח שבתו כמו בראשון. היו אוכלים מהאינג'רה (לחם) ומהבירה ("טלה" באמהרית או "סווה" בתיגרית). רק בבוקר היום השמיני אכלו חמץ.

חג השבועות (בָּעָלַ-מָאֶרַרְ)

חג השבועות הוא חג הקציר, ומכאן שמו, בָּעָלַ-מָאֶרַרְ (באמהרית, קציר), ולפי גירסה אחרת, סֶנֵי מַעְרֵר. הוא נחוג בחודש סיוון (גְנְבּוֹט), ביום החמישים ממחרת שביעי של פסח. כך פירשו חכמי העדה את הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת... עד מחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג, ט"ו-טז). בשלושת הימים שלפני החג נהגו להתרחץ בנהר כדי להיטהר. ביום החג, הנחשב כיום מתן תורה, נהגו להביא לבית-הכנסת מהתבואה ומלחם המצווה, עליהם בירך הכהן. בנוסף, היו מתפללים תפילות הנקראות "קבלת התורה". היו קוראים בתורה על שלושת האבות, וכן את עשרת הדברות. לפנים היה נהוג לספור ספירת העומר ממחרת היום השביעי של פסח, ורק לאחרונה נהגו כמו בארץ, לספור ממחרת יום-טוב ראשון של פסח. כיוון שאין פירות חדשים באתיופיה בעונה זו היו מביאים את הביכורים בחודש כסלו. את הפירות היו מביאים לבית הכנסת. הכהנים היו מברכים עליהם והם מיועדים לכהנים ולעניים וליתומים.

שבת (סַנְבָּת)

באתיופיה: קדושת השבת נתפשה בעיני יהודי אתיופיה כמקבילה לקדושת בית-המקדש, ולכן נהגו בה לחומרה. נשים הורשו להתקין מאכלים לשבת, רק לאחר שרחצו והיטהרו. כל מלאכות הבית והשדה נאסרו באיסור חמור, מכניסת השבת ועד צאת הכוכבים במוצאי שבת. איש לא עזב את גבולות הכפר ועל הזוגות הנשואים נאסר לקיים יחסי אישות. ברית מילה שחלה בשבת, נדחתה ליום ראשון. נמנעו מחילול שבת אף לטיפול בחולה קשה, ורק מצב של מלחמה או מתקפה על היישוב, נחשב פיקוח נפש הדוחה שבת. הספר של יהודי אתיופיה שהוקדש להלכות שבת, נקרא תאזז סָנְבָּת (מצוות השבת). וכך נאמר בו, בין היתר: "ועתה אכתוב את חוקת השבת, כל מצוותיה ודיניה...ששת ימים תעשה מלאכתך ובשביעי שבת לה' אדוניך אלוהיך. לא תעשו שום עבודה ביום זה, לא אתם, לא נשותיכם, לא בניכם, לא בנותיכם, לא עבדיכם ולא אמהותיכם, לא בהמותיכם, לא גריכם ולא הסוסים אשר אתכם. ואשר יחלל יום זה - מות יומת." במסורת יהודי אתיופיה, כל שבתות השנה חולקו לקבוצות של שבע שבתות, ולכל שבת במחזור ייחוד משלה, שנזכר גם בתפילת ליל שישי. השבת השביעית (לֶנְתָגַא סַנְבָּת) נחשבה מקודשת מכולן וצוינה בתפילות מיוחדות וחגיגיות. פעמיים בשנה ציינו שבתות מיוחדות (ברֶבַע סֶנֶבֶּת). ההכנות לשבת החלו כבר מיום חמישי, וכללו כיבוס בגדים, רחיצה וטבילה בנהר. הנשים החלו להכין את מאכלי השבת, רק לאחר שטבלו בנהר או במקור מים אחר. ביום שישי בצהרי היום, לאחר ניקיון יסודי של הבית והחצר, שבתו הכל ממלאכתם. הם טבלו במקור מים זורמים להיטהרות ולבשו גלימה מיוחדת ללא חגורה או אבנט, כדי שלא לקשור אותה בשבת כדרך שרגילים בימות החול. קודם שקיעת השמש נהגו לכבות את אש הכירה ולצקת מים על הגחלים, במסגרת האיסור להשאיר אש דולקת בשבת, כדברי הכתוב: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות ל"ה, ג'). לכן, מאכלי השבת היו קרים. עם זאת, היה מותר להשאיר אש דולקת למאור בליל שבת, עד שכבתה מאליה. היה זה לרוב נר עשוי דונג לשימוש ביתי, או נר עשוי עשבים למאור בבית-הכנסת (בשל האיסור על שימוש בנר דונג במקום קדוש). בכפרים וביישובים שהקידמה הגיעה אליהם, השתמשו בפנסי גז למאור. עם שקיעת השמש החלה תפילת הערב המיוחדת לשבת, שבה נטלו חלק כל בני הקהילה. הואיל ובאתיופיה לא גידלו ענבים ולא ייצרו יין, לא יכלו היהודים לעשות "קידוש", כמקובל בשאר קהילות ישראל, וגם לא בירכו ברכת "המוציא לחם מן הארץ". למחרת בבוקר נהגו הכוהנים והזקנים להשכים לתפילת שחרית מוקדמת. שאר הציבור הצטרף מאוחר יותר. במהלך התפילה קרא הקס פרשה מתוך האורית (ספר התורה), שנכתבה בשפת הקודש העתיקה גֶעְז, תירגם את עיקריה לשפת הדיבור האמהרית ונשא דרשה בענייני אמונה ומצוות. יהודי אתיופיה לא הכירו את השפה העברית. לטענתם, ידעו את השפה, אן היא נשתכחה או הושכחה במשך השנים בלחץ הסביבה. התפילה הייתה נאמרת בעל-פה, או מתוך ספר בשפת הגעז. השתתפות הקהל הייתה לרוב פאסיבית והסתכמה באמירת "אמן" ושירת מיזמור לשבת.

קריאת התורה לא הייתה חלק מתפילת השבת, אלא לאחר התפילה היו יוצאים מחוץ לבית הכנסת והיו קוראים בתורה. הקורא היה בשפת הגעז והיה מתרגם לשפה מדוברת, ואפשר היה לשאול שאלות תוך כדי, והקייס היה משיב. אין קטע מוגדר, אלא לפי החלטת הקייס. לאחר התפילה התקיימה סעודה משותפת. כל אישה הכינה למשפחתה את התפריט החגיגי הקבוע, שכלל מַסְוָואֵית וקנקן משקה טָלָה. הקֶס עבר בין המגשים שעליהם הונחו הלחמים, פרס מהם פרוסה ואמר ברכה. אחר-כך לקחה עקרת-הבית מן הלחמים לביתה, לסעודה עם בני המשפחה. בני הכפר סעדו את ליבם, פצחו בשירים מסורתיים שבת ובירכו זה את זה בסַנְבָּת סָלֵם (שבת שלום). במהלך היום התקיימו תפילות נוספות, ולקראת צאת השבת נערכה עוד סעודה חגיגית. בישראל: המעבר מסביבת מגורים כפרית- מסורתית לדיור מודרני ועתיר פיתרונות טכנולוגיים, חולל תמורות מרחיקות לכת הן בשלב ההכנות לשבת והן בקיום מצוות השבת עצמה. אם באתיופיה, ההכנות החלו בדרך כלל כבר ביום חמישי, בכיבוס הבגדים, ברחצה בנהר וטבילה לצורך היטהרות, כאן אין צורך בהול לרחוץ או לכבס את הבגדים יום קודם לכן. מנהג הנשים לטבול במקווה-טהרה לפני שהן ניגשות להכין את מאכלי השבת, הפך נדיר למדי בישראל, וכך גם החובה להשלים את כל ההכנות לשבת עד יום שישי בצהריים. זמני כניסת השבת מתפרסמים בכל אמצעי התקשורת, וגם שומרי השבת בקרב יוצאי אתיופיה יודעים, שלא צריך להילחץ. יהודי אתיופיה הקפידו על ספירת מחזורים. השנה חולקה לשבע שביעיות, כאשר כל שבת שביעית (לנגתא סנבת), נחשבה לקדושה ולחשובה שבכולן. בישראל, נוהג זה התייתר ושומרי השבת הולכים על-פי מנהג המקום. באתיופיה, לאחר תפילת ליל שבת, נערכה בחזית בית-הכנסת סעודת הערב, שכללה מסאווית ומשקה טלה. הואיל ובאתיופיה לא גידלו ענבים ולא ייצרו יין, לא יכלו היהודים לעשות "קידוש", כמקובל בשאר קהילות ישראל, וגם לא בירכו ברכת "המוציא לחם מן הארץ". בישראל, עושים קידוש על היין בליל שישי, מברכים ברכת "המוציא לחם" וגם מקיימים סעודה מגוונת הרבה יותר. באתיופיה, פיקוח-נפש דחה שבת רק במקרה של מלחמה או התקפה על היישוב. בישראל, נוהגים על-פי ההלכה ומותר לחלל שבת במספר רב של מקרי חירום ופעילויות לשמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה. בתפילת שחרית של שבת באתיופיה, היה הכוהן נוהג לקרוא באורית (ספר התורה הקדוש של יהודי אתיופיה), שנכתב בשפת געז, ולתרגם את הדברים לאמהרית, שפת-המדינה. המתפללים שהתקבצו בבית-הכנסת נטלו חלק פאסיבי, שהסתכם באמירת "אמן" ובשירת מיזמור לשבת. בבתי-הכנסת של העדה בישראל, חלו שינויים רבים. באתיופיה, לא היו משאירים אש בוערת בשבת. בארץ, יש שנוהגים להשאיר אש דולקת, אבל מכוסה. שומרי שבת רבים מצטיידים גם בפלטה לשבת, השומרת על חום התבשילים.

מלאכות בשבת – יש דברים שנחשבים בהלכה המקובלת כאיסור דרבנן ואילו אצל "ביתא ישראל" הם נחשבו כאיסור מן התורה – משה ומתן בשבת, שאיבת מים, קללה בשבת, עמידה בשמש, רכיבה על בהמה, ירידה מאוניה. אסור לחלוב בשבת, או לשתות חלב שנחלב בשבת. אסור לצאת מתחומי הכפר.

לא מחללים את השבת לקיים מצוות אחרות – מילה או צום יום הכיפורים.

לצורך עבודת האל הותר לטלטל כל דבר, אבל למלאכה – אסור כל דבר. זה מתאים לכתוב בירמיהו [5] ובנחמיה [6].

הקייסים נהגו ללכת לשם כבוד עם מטריה בשבת. ברית מילה שנופלת בשבת אינה נדחית ליום ראשון, אלא מתקיימת בו-ביום.

לפי היהדות הרבנית יש לצום בשבת אם היא נופלת על יום צום, ואילו לפי "ביתא ישראל", המתבססים על ספר היובלים, אסור לצום בשבת, ולכן יש לעשות קידוש בשבת ולאכול, גם אם זה יום הכיפורים. הקייסים אומרים לעשות קידוש ולאכול, והרבנים אומרים לצום.

בניגוד למסורת בכל שאר קהילות ישראל, בקרב יוצאי "ביתא ישראל" נהוג שמביאים כסף לבית הכנסת בשבת ומניחים את התרומות על הבמה, מבוסס על הכתוב: "לא יראה את פני ה' ריקם, איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך".

לא היו משאירים בבית אש דולקת. אין להנות מאש שהודלקה מלפני שבת. לא הודלקו נרות שבת.

בשבת אכלו אוכל קר, משום שלא הייתה דרך שבה מותר היה לחמם אותו.

הקידוש נעשה על הלחם ולא על יין, ובכלל חל על יין איסור מוחלט לכל מטרה, כיוון שהוא נחשב לנושא רוח רעה.

זמן כניסת שבת אינו מוגדר. סמוך לשקיעה אנשים קיבלו את השבת.

לא קיים היתר לחלל שבת עבור פיקוח נפש.

מועדים נוספים

במסורת העדה האתיופית יש ימים נוספים, שבהם שובתים ממלאכה: - בכל ראש חודש היה יום חג. ביום זה נחו ושבתו מכל מלאכה ועבודה. אגב, ברכת הלבנה – אסורה במסורת ביתא ישראל, שכן על פי תפישתם אסור לפנות לכוכבים אלא לה' לבדו.

בכל ראש חודש אין עושים מלאכה ונאמרת בו תפילה מיוחדת. - בכל יום עשירי בחודש: חג העשירי לזיכרון יום הכיפורים. - בכל יום י"ב בחודש: חג השניים-עשר לזיכרון חג השבועות. - בכל יום ט"ו בחודש: חג החמישה-עשר לזיכרון חג הפסח וחג השבועות. - בי"ח בחודש אלול: נחוג חג השמונה-עשר לזכר שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב. ביום זה נהוג לקרוא בכתבי הקודש של העדה, המספרים על חייהם של אבות האומה העברית.

ימי צום ותענית

במסורת העדה נהוגים ימי צום רבים, פרט ליום הכיפורים (הילדים לא צמו מלבד יום כיפורים, שבו ילדים מגיל 7 צמו). חובת התענית חלה בעיקר על הכוהנים וזקני העדה, שנהגו לצום מעלות השחר ועד רדת החשיכה. - בימי שני וחמישי בכל ימות השנה: תענית של הזקנים (כמסורת מעזרא הסופר) שתכליתה כפרת עוונות ותשובה - בכל ערב ראש חודש. - ביום הסיגד החל בכ"ט בחודש חשוון. - בחודש תמוז (תוּמְס) צמו תשעה ימים, מראש חודש ועד לתשעה בו, לאות אבל על כיבוש ירושלים וחורבן הבית הראשון. - בחודש אב צמו בכל שבעה-עשר הימים הראשונים של החודש, אף זאת לציון חורבן ירושלים. צמים בשעות היום ואוכלים בלילה. מיום ב' באב לא הסתפרו, וגם בסעודות שוברות הצום נמנעו מאכילת בשר. היו סליחות וקינות מיוחדות. בעבר, היה האבל נמשך עד ליום י"ט בחודש. כיום מנהג זה התבטל והאבל מסתיים בעשירי באב (למחרת תשעה באב). כל איסורי תשעה באב המקובלים אצל יתר העדות, נהוגים גם אצל יהודי אתיופיה. - יום כיפור קטן. בעשרת הימים הראשונים של חודש לול (אלול), צמו כהכנה לקראת ראש השנה ויום הכיפורים.

- ביום י' לחודש אלול נהוג היה יום כיפור קטן. צמים חצי יום, מתפללים חלק מתפילות יום-הכיפורים ומזכירים למתפללים, כי בעוד חודש יחול יום-הכיפורים. כך נהגו במשך כל החודש, מיום י' באלול עד ליום י' בתשרי. - צום גדליה. צום לזכר שארית הפליטה (ובהם הנביא ירמיהו) אשר ברחו למצריים לאחר שהתנקשו בחייו של גדליה בן אחיקם, מושל יהודה מטעם נבוכדנאצר מלך בבל. בקהילות ישראל היה נהוג צום בן יום אחד, ביום ג' בתשרי. באתיופיה נהגו הכוהנים והזקנים לצום במשך תשעה ימים ברציפות, מיום ג' בתשרי עד מוצאי יום-הכיפורים. - תענית אסתר. שלושה ימי צום, זכר לתענית שגזרו על עצמם מרדכי ואסתר. הצום החל בי"א בחודש יֶכַּתִית (אדר) והסתיים בי"ד בחודש.

עין הרע

מעבר למנהג הזאר (ראו בהרחבה בהמשך) בתרבות האתיופית - המיסטיקה מרכזית כללה: קמעות, השבעות וסגולות נגד עין הרע. חרוזים כחולים וירוקים שמשו סגולה נגד עין הרע, וכן נרתיק עור שבתוכו קמע שנענד על צוואר האישה בתוספת טבעת כסף עבה.

נשים רבות נהגו לקעקע את פניהן. יש אומרים משום אסתטיקה או כנגד עין הרע, או כדי להקשות על זיהויין בתוך האוכלוסייה הנוצרית. עם זאת, הקייסים אסרו זאת.

עתיד המסורת הדתית של ביתא ישראל

הרב ד"ר שרון שלום נולד ב-1973 בשם זאודה (כתר) טספאי, בכפר קטן בצפון אתיופיה, למשפחה חקלאית בעלת שדות חיטה ותירס, הבכור מבין חמישה ילדים [7]. את המסע לארץ ישראל החל בשנת 1981, אז באישון ליל העירו אותו ואת משפחתו והחלה התארגנות מהירה, שקטה וסודית לעבר החלום. במסע השתתפו נשים, גברים, זקנים וילדים ובשקט מופתי הם צעדו במשך כחודשיים עד אשר הגיעו למחנה הפליטים בסודאן. בגלל צפיפות האוכלוסייה והתנאים הקשים בהם שהו בהמתנה לעלייה, רבים מתו ממחלות ורעב.

תחילה חשב כי שהותם היא עניין של כמה ימים עד לעלייתם לארץ, אך שהייתם ארכה כשנה במחנה הפליטים. במשך שנה זו עבד שרון במכירת שקיות בשוק ועזר בפרנסת משפחתו. יום אחד הגיעה אל דודו ההוראה להמתין באמצע הלילה למשאית שתאסוף את משפחתו, אז החליטו הוריו של שרון לשלוח אותו יחד עם דודו והם נפרדו ממנו לשלום ונשארו מאחור. את דרכו לארץ עשה דרך הים בספינת חיל הים. מסעו זה היה חלק ממבצע בשם "מבצע אחים" עליו פיקד דני לימור - מבצע אשר נמשך בין השנים 1977–1991.

בהגיעו לארץ התגורר שרון בגבעת המורה ואחר כך הועבר אל פנימיית בית הילד בעפולה בה הודיעו לו כי הוריו נספו בסודאן - מידע שהתברר בדיעבד כשגוי, משום שלאחר שנה הוריו הגיעו לארץ, תחילה אמו אחיותיו ואחיו ולאחר מכן אביו וסבתו. בעקבות האיחוד המשפחתי עבר שרון לגור עם משפחתו באור עקיבא ואחר כך נדדו וקבעו את מקומם בקריית גת, בה הוא מתגורר עד היום, יחד עם אשתו אביטל ילידת שווייץ, וחמשת ילדיהם.

שרון למד בכולל ישיבת "הר עציון" אשר באלון שבות והיה תלמידם של הרב אהרון ליכטנשטיין, הרב יהודה עמיטל וראש הכולל הרב שלמה לוי. הוא הוסמך לרבנות "יורה, יורה" על ידי הרבנות הראשית לישראל וקיבל אישור הסמכה לכהן כרב שכונה על ידי הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל.

כאשר ביקש להתמנות לרב הקהילה האתיופית בקריית גת - הוא סורב. הטענה הייתה כי הכיפה אשר לראשו לא מספיק שחורה. "עזבתי הכול והלכתי ללמוד תואר ראשון בייעוץ חינוכי ותואר שני בתלמוד ופילוסופיה יהודית ומשם המשכתי לדוקטורט, בעזרת מלגות מכובדות. בסופו של דבר קיבלתי הסמכה מאיגוד רבני צוהר ואני עומד היום בראש קהילה של ניצולי שואה."

כיום שרון עומד בראש הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, ד"ר לפילוסופיה, רב קהילת "קדושי ישראל" בקריית גת, מרצה באוניברסיטת בר-אילן ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטה וחבר בוועדת היגוי להרחבת הנגישות ליוצאי אתיופיה של מל"ג/ות"ת.

ספרו (שנעשה על בסיס עבודת הדוקטורט שלו) "מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה ; כולל "שולחן האוּרית" : מדריך הלכתי לביתא ישראל, עריכה: אברהם ונגרובר (תל אביב: משכל, 2012 ) הכה גלים בעולם ההלכתי וקמו לו תומכים ומתנגדים רבים.

בספר ניסה הרב שלום לבסס את הלגיטימיות של המסורת האתיופית, ולהדגיש את הצורך בהכרה מצד הקהילות השונות בישראל - למרות שינויים משמעותיים במנהג. לדבריו, גם בעבר נתקלו קהילות עדתיות שונות בקשיים בשל מסורות ייחודיות. כך, למשל, הוא מספר כי עם עליית יהודי תימן ארצה, הסתייגו האשכנזים והספרדים אפילו מלצרף אותם למניין. "הם נבהלו משום שיהודי תימן הסתמכו על הרמב"ם ולא התייחסו בפסיקתם לשולחן ערוך. למרות זאת, במהלך השנים למדו הצדדים לחיות זה עם זה, תוך הכרה הדדית". "אני בעד גישה אינטגרטיבית עד כמה שניתן", הוא אומר. "הדור הראשון של יהודי אתיופיה רשאי להמשיך במנהגים כפי שהיו באתיופיה, אבל על בני הדור השני לאמץ גישה משתלבת שכוללת לצד המשך המסורת באתיופיה הכרה במציאות המשתנה. הספר נכתב מתוך צורך אישי, אך אני חש שהוא מספק משהו מן הצורך של יוצאי אתיופיה בהכרה במסורת ובחוויה הדתית הייחודית שלהם, סוף כל סוף החברה בישראל תכיר אותנו לא על פי הדימוי שלנו כ'מסכנים', אלא על-פי המורשת התרבותית שאנחנו מביאים איתנו" (איתמר מרילוס. 21.3.2012. ה"שולחן ערוך" האתיופי: מותר מטרייה בשבת. Ynet).

הרב שלום הוא רב צעיר ולא פלא שהסכמות לספרו הוא מצא רק בציבור הדתי-לאומי, אצל הרב נחום רבינוניץ’ והרב שבתי רפפורט. כצפוי, רבנים חרדיים שוללים את ספרו ודורשים ממנו לאמץ את מנהגי ספרד במקרה הטוב או מגנים אותו במקרה הרע (הספר נוגע קלות בשאלה זו גם לגבי עדות מרוקו, תוניסיה, אלג’יר ועוד).

הרב שלום מציע באומץ מיתווה למעבר להלכה המקובלת בהתאם לדורות כאשר הדורות המבוגרים יותר ימשיכו להחזיק במנהגים הישנים והדורות הצעירים יאמצו לאט לאט את ההלכה המקובלת. כמו כן מנהגים שיכולים להפריע לקיום זוגי (בנישואים בין עדתיים) צריכים לדידו להידחות משום שלום בית ועוד.

העיתונאי הוותיק דני אדינו אבבה (נולד בכפר באזור וגרה, שבמחוז גונדר שבאתיופיה. בגיל 9 עלה ארצה במבצע משה) פרסם ב-2015 מאמר עם תזה מעניינת באשר לעתידו של חג הסיגד בישראל:

"פעם בשנה היינו יוצאים לבושים בבגדים לבנים אל ההר הגבוה, כמו אברהם אבינו, שעלה על הר מוריה. [...] לאחר שנים רבות ותפילות על ההר הגבוה, החלום התגשם. מבלי ששמנו לב, תפילותינו נשמעו, ובדרך לא דרך, לאחר אינסוף תלאות ומכשולים, אנחנו בארץ ישראל.

אחת השאלות המהותיות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איפה אנחנו, הנקלטים, טעינו בטנגו שאנחנו רוקדים עם החברה הישראלית. האם נגזר עלינו להתפלל גם מפה לשם? איני חושב שיש לבטל את הסיגד על כל חלקיו, אך יש לעשות חשבון נפש לגבי המתכונת הנוכחית שלו. [...] החג הזה היה יכול לשמש לנו קרש קפיצה להפצת ההיסטוריה שלנו, כיהודים שחורים ושונים. אך מאז עלייתנו ארצה, לא השכלנו לגייס אותו לטובתנו, אלא הסתגרנו בדל"ת אמותינו. אני חושב שיש להפוך את החג לסוג של מימונה לבני העדה, כמו זו של יוצאי צפון אפריקה. אנחנו צריכים לחזק בחג הזה את ההיבטים החברתיים, ולא להבליט את הנושא הדתי - שכבר אין בו צורך ממשי. מנהיגי העדה חייבים להבין שהדרת הציבור הלא אתיופי מהסיגד שוחקת אותו והופכת אותו ללא רלוונטי. יוצאי אתיופיה שנולדו כאן אינם שונים בהתנהלותם משאר הישראלים, ולכן, אנחנו חייבים לעזוב את ההר. אסור לנו להמשיך להתבודד עליו, כי אין מנוס אלא למצוא דרך רלוונטית לשמר את החג לדורות הבאים. במתכונתו הנוכחית הוא עתיד להישכח מהר משאנחנו מתארים לעצמנו." (דני אבבה. 10.11.2015. לבד על ההר. בית אביחי).

כמיהתו של אבבה היא כנראה גם במידה רבה גם תחזית סוציולוגית. הדור הצעיר של יוצאי אתיופיה, בעיקר ילידי הארץ, עברו תהליכי ישראליזציה מואצים. הסוציאליזציה שלהם משתקפת בין השאר בחיבור ההדוק יותר שהם מגלים למנהגים, הטקסים והתפישות המקובלים בקרב האוכלוסיה הישראלית-יהודית הוותיקה בתחום הדת והאמונה. רבים מהם אינם שואפים לחדד את השונות שלהם ביחס לרוב האוכלוסיה היהודית – בפרט בתחום כה רגיש וסמלי – ובמילא ברבים מהם גם נחלשה הזיקה לדת (ביחס להוריהם). לכן אפשר להניח שחלק גדול מהמסורת הדתית של יהודי אתיופיה תעלם בהדרגה מהנוף הישראלי (כבר היום רבים מצעירי העדה לא מכירים חלק מהמסורת הזו) ומה שישאר בהווי המשפחתי והקהילתי הם מנהגים וטקסים שאינם מתנגשים או מאיימים על המוסכמות הרווחות בישראל. באותה מידה אפשר לשער שכמה ממנהגי העדה (בעיקר חג הסיגד) יאומצו כחלק מהפולקלור הלאומי הרב תרבותי, בדומה לחג המימונה של יוצאי מרוקו וחג הסהרנה של יוצאי כורדיסטן.

מקורות לנושא הדת בקרב ביתא ישראל

- משרד החינוך, התרבות והספורט. 2002. מורשת יהדות אתיופיה - קהילת ביתא ישראל באתיופיה ובישראל.

- ישראל מאיר לאו. 1978. יהדות הלכה למעשה. מסדה.

- המרכזייה החינוכית. 2001. חג הסיגד - צרור פעילויות לחניכי הפנימיה.

- מאיר כהן. 1996. ממנהגיהם של יהודי אתיופיה. בתוך: אשר וסרטיל (עורך). ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל. משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל החינוך הדתי, ירושלים.

- ליאורה ישראלי. 1999. חגים ומועדים. בתוך: מיכל טולדנו וענת צ'רנובילסקי (עורכות). מזמור: עקבות מאתיופיה במילים ובמנגינות. מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.

- בלפור חקק. 6.11.2007. על חג הסיגְד. NFC.

- עדן הראל. 30.1.2008. המדינה תכיר בחג הסיגד של עולי אתיופיה. אתר דתילי.

- יוסי סופר. 12.2.2013."חדשים מקרוב באו - על השפעת ההלכה האתיופית על האורתודוכסיה". שאלה של שיעור (שיעור ייחודי הניתן ע"י יוסי סופר, בביתו בעיר מודיעין).

- שרון שלום. 2012. מסיני לאתיופיה. תל אביב.

הערות שוליים (רפרנס)

[1] הפרק הזה מבוסס על עיבוד ושיכתוב הפריטים המופיעים ברשימה הביבליוגרפית שמופיעה בסופו וכן עידכונים ותוספות - בעיקר מתוך המאמר של מאיר כהן על מנהגי יהודי אתיופיה, השיעור של יוסי סופר על השפעת ההלכה האתיופית על האורתודוכסיה והסקירה על מורשת יהדות אתיופיה מטעם משרד החינוך. כמו כן נעזרתי בראיונות שערכו התחקירן אסף דקל, וצחי אורקו - מנהל פורום יוצאי העדה האתיופית באתר Ynet. [2] חלק גדול מהטקסט בנושא הקייסים מצוטט מהערך "כהן (ביתא ישראל)" בויקיפדיה. [3] "חברים" היו מי ששימרו את ההלכות התלויות בארץ (הקפידו על מעשרות וכדומה), ועל דיני טומאה וטהרה. מי שאינו "חבר" הוא "עם הארץ". הביטוי "ירושלים... שעושה כל ישראל חברים", משמעו בהקשרו הוא שבשעת העלייה לרגל אנו מחשיבים כל אדם בירושלים כאילו הוא "חבר", ואיננו חושדים בו שאינו מקפיד על מעשרות או על טומאה וטהרה. [4] על התהליך השכיח של עיצוב מחודש של מסורת ראו: Hobsbabawm Eric, Ranger Terence, The Invention of Tradition, Cambridge University Press 2004 [5] ירמיהו י"ז 21-27: "כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שומע שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בה בּוֹ כָּל מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם." [6] נחמיה י"ג 15-21: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת." [7] להלן מצוטט מהערך שרון שלום, בויקיפדיה.

לחלק ג'