אסף עיבד והוסיף: עוז אלמוג
חוזרים למקורות
חיבור מחודש לאבא ואמא
רבים מהצעירים האתיופים עשו הכל כדי להיטמע בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית הפופולרית. אחד האמצעים לכך היה דחייה של תרבות המקור, מתוך תקווה שהדבר יסייע להם להיחשב כישראלים לכל דבר. הם העדיפו את המסורת המקומית על פני המנהגים הישנים (דפוסי זוגיות וחתונה, לבוש אוכל וכו'), דיברו ביניהם עברית בלבד ואספו חוויות ישראליות מעצבות וסמלי סטטוס יוקרתיים (שירות צבאי איכותי, תואר אוניברסיטאי).
הנתק הרגשי והלשוני עם ההורים יצר גם נתק תרבותי שפגע בשימור נכסי המסורת של הקהילה האתיופית (מנהגים, ניבים, פתגמים, סיפורים), בעיקר לנוכח העובדה שחלק גדול מהמוסכמות והמנהגים הועברו מדור לדור בעל פה ולא באמצעות הדפוס.
למרבה השמחה, אחרי שנים של שכחה והשכחה, מסתמן מפנה כאשר יותר ויותר צעירים ממוצא אתיופי חוזרים לשורשים ומחדשים את זיקתם למסורת האתיופית שנדחקה לקרן זוית. הדבר מתבטא במגוון רחב של תופעות:
א. התפתחות יצירה אמנותית בגוון מסורתי (על כך בהרחבה בהמשך).
ב. התפתחות הומור פנימי שמובסס גם על אסוציאציות תרבותיות. כך למשל, אמלק אלין אבבה - שחקן ופעיל חברתי מעביר סדנאות צחוק 'סאקו' בעברית ואמהרית. דוגמא נוספת היא קומדיית המצבים נֶבְסוּ (באמהרית - נשמה/נפש) שעלתה לראשונה לשידור ב-9 במרץ 2017 בערוץ 2, במסגרת שידורי הזכיינית "רשת" ופרקים חדשים שודרו מאז בכל עונה (העונה האחרונה עלתה לשידור ביוני 2020). את הסדרה יצרו וכתבו יוסי ואסה, שי בן עטר וליאת שביט, ביים שי בן עטר ומככבים בה יוסי ואסה, מירב פלדמן, חנה לסלאו, גדי יגיל, מסקי שיברו וסולומון מרשה. הסדרה זכתה להצלחה רבה הן בישראל והן בחו"ל (היא נמכרה לרשת FOX האמריקאית וזכתה בפרס אמי הבינלאומי לסדרה הקומית הטובה ביותר של 2018).
העלילה עוסקת בגילי צ'לצ'או (יוסי ואסה), פרסומאי ממוצא אתיופי, נשוי לתמר (מירב פלדמן), אמנית ופסלת ממוצא אשכנזי פולני. גילי ותמר מנסים לגדל את ילדתם בת החמש, למרות הדעות הקדומות והמתחים של המשפחה המורחבת, כאשר כל מפגש של המשפחות המורחבות גורם בעיקר לחילוקי דעות. הם מתגוררים אצל ניצה (חנה לסלאו) אמה חסרת הטאקט והמתנשאת של תמר ואצל יעקב (גדי יגיל), פנסיונר טרי שמבצע כל מה שניצה אומרת לו לעשות. אלמיטו צ'לצ'או (מסקי שיברו), אמו של גילי נאמנה למסורת האתיופית ודואגת לילדיה, כעת גרה עם אחיה שמלש (סולומון מרשה), דודו של גילי. הסדרה עוסקת בסיטואציות שנקלעים אליהן תמר וגילי בחיי היומיום, לצד סיטואציות של המשפחה המורחבת. (נבסו, ויקיפדיה). התגובות לסדרה היו מעורבות. היו כאלה שהאשימו אותה במיחזור והפצה של סטריאוטיפים ודעות קדומות והיו כאלה שדווקא ראו את גדולתה וחשיבותה של הסדרה בהצפת בעיית הגזענות בחברה הישראלית (באופן מחויך ולכן אולי יותר אפקטיבי). אפשר גם לראות בה ביטוי לבטחון העצמי של הדור הצעיר של יוצאי אתיופיה שיכול לצחוק על עצמו ללא תקינות פוליטית. כך או אחרת, הסדרה תורמת בעקיפין להנכחה של התרבות האתיופית, על המנהגים וקודים שמאפיינים אותה.
ג. פתיחת מסעדות אתיופיות (על כך בהרחבה בהמשך).
ד. פתיחת קורסים לאמהרית ובתי ספר לריקוד מסורתי שאליהם נשלחים ילדים קטנים כדי ללמוד לרקוד "כמו שסבא וסבתא רקדו".
ה. צעירים לומדים להיות קייסים – כוהני דת אתיופים מסורתיים, שהרבנות בישראל אינה מקבלת את סמכותם הרבנית כבר עשרות שנים.
ו. צעירים רבים בוחרים היום להתחתן בטקס המסורתי האתיופי, ולא ברבנות (זו שממילא הטילה כל השנים ספק ביהדותם) או לשלב רכיבים מסורתיים בטקס הסטנדרטי. למשל חידוש טקס הקשרה.
ז. רבים גם חוזרים לשם האתיופי המקורי שניתן להם לפני שהרשויות שינו אותו עם הגעתם ארצה.
לתופעה הזאת מספר סיבות:
- חרף המאמצים וההצלחות רבים מהצעירים חשים עדיין מנוכרים ודחויים, כלויים בתוך תדמית סטריאוטיפית שקשה להיפטר ממנה. התחושה הזאת תרמה לדחף שנוצר בהם לטפח זהות אתנית משל עצמם וגאווה אתנית. התחושה ש"אין אפשרות וגם לא צריך לברוח מעצמך ומעברך".
- צעירים רבים נולדו וגדלו בישראל, ספגו חוויות מעצבות וסמלי סטטוס יוקרתיים והם חשים היום מספיק בטוחים בעצמם ובאזרחותם כדי לחזור לשורשים ולהפסיק את ההסתתרות וההדחקה שנכפו עליהם באופן עקיף וישיר.
- המחאות הגדולות של השנים האחרונות הובילו למודעות עצמית גבוהה יותר בקרב צעירים, להכרה בכוח החברתי הטמון בשונות ובביחד (תחושת שותפות עמוקה) ובצורך לחקור את השורשים ואת התרבות שממנה באו. לרשתות החברתיות היתה תרומה מכרעת בהבט הזה. לפני כל מחאה ואחריה נוצר שיח ער בפייסבוק שחיזק מודעות והעצמה מגזרית. כך למשל במסגרת דף הפייסבוק החברתי 'אוטופיה שלי'. כתבה במאקו שעסקה בנושא המחישה את ההבט הזה. להלן מספר ציטוטים:
"רבים בבית הספר שלי לא ידעו שאני חצי אתיופית והמחאה נתנה לי את האומץ להיחשף. התחלתי לחקור את החלק הזה בזהות שלי, העברתי בבית הספר שיעור על התרבות של העדה שלי, סיפרתי את הסיפור של המשפחה שלי. הפסקתי להתבייש. הפסקתי להחליק את השיער ולפחד מהשמש, התחלתי ללבוש קצת מהבגדים המסורתיים של סבתא שלי. אני מוזיקאית, סקסופוניסטית, וקודם לכן לא אהבתי מוזיקה אתיופית; בשנה האחרונה זה השתנה. [...] אסרס (מימין), אזנהו וצגהון ברוך. אנשים לא הבינו למה הפגינו, עכשיו מבינים "מה התשובה? זה פשוט", מסביר לי אבישי צגהון ברוך, "ילד שעלה מאתיופיה בגיל שנתיים, אין לו מושג מה זה אתיופיה, רק מסיפורים ואולי מהטלוויזיה. הוא לא מכיר את השפה, את התרבות. הוא גדל בחברה ישראלית עד שיום אחד הוא סופג דחייה ושומע את המלה 'כושי'. אז הוא מרגיש בפעם הראשונה בחיים שלו תלוש. לכן הוא מאמץ את הזהות שהכי קרובה אליו, זהות שגם היא שחורה אבל בו זמנית היא גם זהות קולית – של תרבות ההיפ-הופ, או הרגאיי. [...] בר רפאלי ואייל גולן לא יכולים להיות מודלים לחיקוי עבור האתיופים", אומר יוהנס אזנאו, בן 32, אזנאו הוא פעיל חברתי, בעלים של סוכנות דוגמנות לקידום כהי עור בתעשיית הבידור, מורה לריקוד, ובנוסף הוא פתח עם אבבה מולועלם את בית הספר "אנמר" - נלמד - ללימודי השפה האמהרית. "לכן הצעירים מצאו את המודלים באמנים אפרו-אמריקאים או רגאיי ששרו מחאה, תסכול, שבאו מהגטאות בדיוק כמוהם; הרי גם אותם ואת המשפחות שלהם המדינה מיקמה בגטאות. ההזדהות הזאת נובעת מהגזענות של הממסד ושל הציבור הישראלי, שרק מחריפה, אבל להערכתי החיקויים האלה דווקא הולכים ופוחתים" (מצוטט מתוך ראיון לכתבה: יאנה פבזנר בשן. 1.9.2016. אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. מגזין mako).
- הצעירים האתיופים נחשפו, דרך הלימודים האקדמיים והמדיה, להשפעות אפרו אמריקאיות ולאידיאולוגיות ומודלים של העצמת מיעוטים ושל רגישות לזכויות היחיד והקבוצה. התהליך הזה מאפיין דור שני ושלישי של מהגרים בכל העולם המערבי והוא קשור בין השאר להתחזקות האידיאולוגיה והמודל הרב תרבותי בחברות המהגרים.
- בחברה צרכנית ויזמית חודרת ההכרה שלתרבויות מסורתיות יש ערך כלכלי (בתחום האמנות, הלבוש, התיירות ועוד).
- הרוח הגבית שהעדה האתיופית מקבלת היום מהמוסדות הפוליטי, המשפטי והתקשורתי (בין השאר בעקבות גלי המחאה האחרונים) תורמת לתהליך "גילוי העבר" וחזרה מפוייסת של הצעירים לשורשים.
- הגילוי מחדש של התרבות האתיופית החל כבר במועדני הלילה האתיופים שצמחו באזור המרכז לפני עשור (למשל מועדון "המנליק" - הוא קרוי על שם מלך אתיופיה, שעל פי המסורת היה בנם המשותף של המלך שלמה ומלכת שבא). הם נבנו לטעם האתיופי ולכן שילבו מוזיקת רגיי אתיופית, קליפים של אמנים אתיופים, ריקודים אתיופים מסורתיים והופעות של כוכבים אתיופים מקומיים (זמרים, סטנדאפיסטים וכו'). להלן ציטוטים ממחישים מתוך הכתבה שפורסמה במאקו:
צעיר: "רבים מאיתנו התכחשו לכל סממן תרבותי וחשבו שכך הם יהיו שווים, אבל הצבע משחק תפקיד" צעירה: "אצלנו הכי כיף. יש לנו את המוזיקה שלנו ואת הקהילה שלנו, ואני לא אעמוד שעות בתור בכניסה לאיזה מועדון, ואחכה לעבור סלקציה, רק בשביל להרגיש שייכת. יש לנו הכול משלנו ולא צריך טובות". צעירה: "אמרו לנו להפסיק לדבר בשפה שלנו, והעברת הנכסים התרבותית נקטעה" (מצוטט מתוך ראיון לכתבה: יאנה פבזנר בשן. 1.9.2016. אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. מגזין mako).
- סיבה נוספת לחזרה לשורשים היא התפתחות טיולי השורשים לאתיופיה. להלן נרחיב.
מסע שורשים
תוכניות לשילוב יוצאי אתיופיה במערכת החינוך פועלות היום ברוב המכללות לחינוך ברחבי הארץ. הראשונה שהפעילה תוכנית כזו היתה מכללת אחווה בדרום ב-2001. התוכנית, שאותה יזמה שוש מילאט, נשיאת המכללה דאז, דמתה במתכונתה לתוכנית ההכשרה הרגילה של מורים במדינת ישראל אבל כללה התאמות לאפיונים התרבותיים של הלומדים וצרכיהם (ארנה שץ אופנהיימר ואסתר קלניצקי. 2010. מסע מבנה זהות. דפים, 50, 74-105).
ד"ר אסתר קלניצקי (ילידת ארגנטינה שעלתה לישראל בשנות השבעים), ששימשה מספר שנים כרכזת ארצית מטעם משרד החינוך להכשרת מורים יוצאי אתיופיה, מונתה לרכזת הנגשה להשכלה אקדמית ליוצאי אתיופיה במכללה. קלניצקי פיתחה קורסים ייחודיים לבני העדה האתיופית ומנגנון תמיכה שמלווה אותם מהמכינה ולכל אורך התואר.
אחד הקורסים שפיתחה קלניצקי במסגרת תפקידה היה 'זהות אישית תרבותית ומקצועית' שעסק בדילמות שנוצרות בין תרבות אתיופית לישראלית ובזהות של מהגרים על רקע המתח שנוצר בתהליך הקליטה. הקורס נגע גם בתחום המורשת האתיופית ושם גם עלה לראשונה רעיון מסע השורשים של הסטודנטים לאתיופיה.
מסעשורשים, מכללת אחווה, 2006. התמונות באדיבות המכללה
המסע הראשון התקיים בשנת 2006. לאור ההצלחה גם במכללת אורנים אימצו את הרעיון והפיקו מסעות דומים. להלן קטעים מתוך ראיון עם ד"ר קלניצקי ושבו תארה את חוויות המסע של הסטודנטים (החוויות נחקרו ותוארו באופן אמפרי במאמר: ארנה שץ אופנהיימר ואסתר קלניצקי. 2010. מסע מבנה זהות. דפים, 50, 74-105):
"יש את הנושא האישי של כל אחד ואחת: לראות מאיפה באנו, ואיך היינו נראים אילו נשארנו שם, וכמו כן יש הנושא התרבותי. המסע מייצר תחושת הגאווה קבוצתית. יש צורך של הסטודנטים לשתף את כולם בתחושה שהם הגיעו ממדינה יפה עם נופים קסומים, ומורשת מכובדת. בנוסף יש את הפן המקצועי של החינוך. הם הולכים לבקר במוסדות חינוך באתיופיה ושם הם מבינים לראשונה את הפערים בין אתיופיה לישראל – לטוב וגם לרע. בניגוד לחוצפה הישראלית, בתרבות האתיופית יש חינוך למתן כבוד למבוגרים בכלל ולמורים בפרט. כששואלים אותם האם היו רוצים לחיות שם, כולם עונים בשלילה. הם בהחלט מחוברים לציונות ולמדינת ישראל. המסע הוא קודם כל חינוכי ונועד להפגיש אותם עם המקור היהודי המשותף. במקרה שלהם מקובל ליחס את המוצא לסיפור האהבה בין שלמה המלך למלכת שבא. במסגרת המסע הם מבקרים באקסום שבצפון אתיופיה, שם אפשר לראות ולחוש בסיפור של ממלכת שבא שמדבר אליהם. אמנם יש כל מיני גירסאות וספקות באשר לאמיתו, אך ללא ספק בני הקהילה מתרפקים ואוהבים את הזיקה הזו. זה ממלא אותם גאווה. אגב, הנשים האתיופיות שניחנו ביופי מיוחד, מייחסות את סגולתן למלכת שבא הנודעת ביופיה. בנוסף נהוג לבקר באתר הארכיאולגי "אומו קיביש" בדרום באתיופיה, שבו יש את המאובנים העתיקים ביותר שסווגו. החלק המרכזי והמרגש ביותר במסע הוא הביקור בכפרי ביתא ישראל באזור גונדר – שבהם התגוררו קרובים רבים של הסטודנטים הצעירים. לחלקם ניתן להגיע רק באמצעות ג'יפים. ההתרגשות מרקיעה שחקים כאשר הסטודנטים פוגשים בכפר שמהם יצאו בני משפחתם. בכפרים הללו, הם גם מבקרים בבתי עלמין של היהודים במקום. לעתים קרובות הם מוצאים שם של קרוב משפחה. זה מרגש עד דמעות. באחד המקרים המרטיטים מצאה סטודנטית את קברו של אביה. אירוע מרגש במיוחד התרחש כאשר נסענו בשתי מכוניות לחפש את מקום המגורים של משפחתה של אחת הסטודנטיות. כשנעצרנו לשאול את אחד המקומיים שהכיר את בני המשפחה כשעוד גרו באתיופיה, הוא ביקש לעלות למכוניות ולזהות לבד את הסטודנטית, בת המשפחה מהכפר ההוא. ואכן, הוא הצליח לזהות את הבחורה שתווי פניה דומים לאמה שהתגוררה בכפר הזה. העבודה החקלאית היא חלק בלתי נפרד מחיי הכפר האתיופי והיא מעוררת זכרונות או זכרונות מתווכים בקרב הסטודנטים. היו מקרים שבהם טיילנו בכפרים וכאשר הם ראו מקומיים סוחבים ערימות של שיבולים הם ביקשו לעצור, ירדו וחיבקו את הערימות הללו בגעגוע. וכמובן גם הצטלמו למזכרת. כשהסטודנטים חוזרים ממסע השורשים לארץ, התחושה שלהם היא גאווה, על הנופים המיוחדים של מולדתם ההיסטורית, על הערכים האתיופיים של הכבוד ההדדי ועזרה לזולת ועל כיבוד המבוגרים. החזרה לתמימות של פעם מרגשת אותם בין השאר לנוכח הציניות והחיספוס המאפיינים את החברה הישראלית שבה נקלטו. בתור סטודנטים לחינוך, כשהם רואים את המצב בישראל של חוסר הכבוד למבוגרים ובין אחד לשני, הם רואים לעצמם שליחות להעביר את אותם ערכים חיוביים. התחושה שלהם היא שיש להם מה לתרום לחברה הישראלית בתחום החינוך."
למסעות הללו, שנעשו שכיחים יותר, ניתן הד תקשורתי רב והן יצרו תגובת שרשרת. היום גם במקומות מחוץ לאקדמיה מתקיימים מסעות שורשים ביוזמה פרטית (חברות התיירות מארגנות טיולים מגוונים, כולל טיולי ג'יפים, לאתיופיה ובטיולים הללו נכללים בחלק מהמקרים גם אתרים יהודיים) או ציבורית, ובכלל זה במסגרות חינוך תיכוניות.
טיול לאתיופיה, 2011, התמונות באדיבות עתליה שיינפלד
כך למשל באפריל 2016 יצאו 12 חניכים של כפר הנוער “רמת הדסה” למסע ייחודי לאתיופיה. המסע המרגש נערך במשך שבוע ימים, שבמהלכו עברו החניכים חווית שורשים של ממש. בין המקומות בהם ביקרו: לליבלה, גונדר ואדיס אבבה. בכתבה על האירוע שפורסמה במגזין האינטרנטי "כוכב" נכתב:
"המסע לאתיופיה הוא בין הראשונים שנערכו בארץ. חניכי הכפר, בני העדה האתיופית, זכו להזדמנות לבקר במקום הולדתם והולדת משפחתם. בכך הם עשו צעד נוסף בדרך לגיבוש זהותם. כמו כן, החניכים שאינם בני העדה שהצטרפו למסע, זכו לראות נופים עוצרי נשימה, להיחשף למאכלים, מוסיקה, תרבות ומנהגים אחרים. חשוב מכך, זו הייתה הזדמנות עבורם להכיר מקרוב ולעומק את חבריהם לכיתה. [...] כידוע, בחיי היום יום, בבית הספר, החניכים לא מתעמקים בשוני התרבותי, אלא מקבלים אותו או שלא מקבלים אותו. וכעת, בעקבות המסע הראיה השתנתה, יש סיפור מאחורי כל אחד: המסע שהוא עשה בכדי לעלות לארץ, המשפחה שהשאיר מאחור, המנהגים שהביא עימו ועוד, פתאום לכל אלה יש משמעות אחרת. רבים מהחניכים בני העדה האתיופית, חזרו לראשונה לאזור הולדתם, למפגש מרגש עם זיכרונות העבר ועם בני משפחתם שנשארו באתיופיה. אחד מרגעי השיא של המסע היה כאשר א’, בן ה-18 , חווה במהלך המסע רגע מרגש במיוחד. א’, עלה ארצה עם אביו כשהיה בן שנה וחצי, ובמהלך מסע השורשים פגש לראשונה בחייו את אמו ואחיו אשר נשארו באתיופיה. המפגש המרגש לא הותיר עין אחת יבשה. תלמידה נוספת שזכתה להתאחד עם משפחתה היא ש’, בת 17 שעלתה לארץ בגיל תשע. במהלך המסע לאתיופיה היא פגשה את דודתה, שאף אירחה את כל חברי המשלחת כיד המלך. אבל לא רק החניכים זכו לחזור אל עברם, גם המורה שמואל יוסף חזר לראשונה לאזור הולדתו, למפגש עוצמתי עם בני משפחתו. שמואל, שעלה לארץ בגיל תשע, סיפר לתלמידי המשלחת על דרך הייסורים שעבר מסודן לאריתריאה ומשם לאילת." (אדי גל. 13.4.2016. שורשים: התיכוניסטים מכפר הנוער רמת הדסה חזרו מטיול באתיופיה. אתר כוכב).
המחשה נוספת לברז הרגשות שפותחים המסעות הללו בקרב בני העדה, כולל תהליך של חשבון נפש והתחברות מחודשת להורים, אפשר למצוא בכתבה נוספת שפורסמה במאקו. להלן מספר ציטוטים:
"זאת חוויה משוגעת", אומר דניאל, עיתונאי בן 26. "כי זאת חוויה של נורמליות. בישראל אתה לא מרגיש נורמלי. פתאום מצאתי את עצמי אומר משפטים באמהרית, שפה שחשבתי ששכחתי. עד אז התנהגתי כמישהו שלא יודע אמהרית בכלל". ג'ני, הסקסופוניסטית בת ה-16, באה ממשפחה מיוחסת – סבא שלה היה שר בממשלת אתיופיה, והיא מנסה לשכנע את הוריה לאפשר לה לנסוע לבקר שם, "אבל", היא מוסיפה, "אני מפחדת שארגיש שייכת יותר לשם מאשר למקום שבו נולדתי". "נולדתי בישראל, אבל הרגשתי שייכת כשהיינו חודשיים באתיופיה בפעם הראשונה, כאילו אני במקום שלי", אומרת בתאל אסרס, 17, מרחובות שמאז אותו ביקור נסעה לאתיופיה עוד שבעה פעמים. בפייסבוק שלה בסעיף from כתוב אדיס אבבה, אתיופיה, "רק אחרי הביקור הזה הבנתי שעליי להפסיק לנסות להיות שייכת. לפני כן הייתי קונה קרמים מסריחים להבהרת העור, מנסה להחליק את שיערי. הפסקתי עם כל אלה והחלטתי להתמקד בדברים אחרים" (מתוך ראיון לכתבה: יאנה פבזנר בשן. 1.9.2016. אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. מגזין mako).
קטעי וידאו של טיולי שורשים ראו למשל:
· מסע מנהיגי העתיד לאתיופיה, 2014
· טהוניה רובל יוצאת לאתיופיה, 3.9.2019
· טיול שורשים | שושקולדה, נובמבר 2019.
· כפר הנוער בן יקיר מסע לאתיופיה, תשע"ח
אמנות אתיופית מסורתית
רקע
האמנות האתיופית המסורתית שייכת לז'אנר הנאיבי והשבטי (Tribal) שמאפיין תרבויות קדומות רבות באפריקה, אוקיאניה ואסיה. היא מצטיינת בשימוש בחומרים מהטבע ובויזואליזציה צבעונית של סיפורי עם על החיים בכפר שעוברים מדור לדור. גם האמונה היהודית משתקפת ביצירותיהם: פסלים רקמות וציורים שמשלבים סצנות מסיפורי התנ"ך (בעיקר סביב המלך שלמה ומלכת שבא), וכן ביטויים של כמיהה לירושלים.
בדומה לאומנות הכפרית-המסורתית בארצות אחרות, גם האמנות האתנית של יהודי אתיופיה יושבת על תפר שבין אומנות לאמנות (האמן בקהילה הוא קודם איש מלאכה ורק אחר כך יוצר). כך למשל, כלי בית שימושיים עם קישוטים פיסוליים או לבוש יומיומי המשלב ריקמות מסורתיות.
קניין עזריאלי, צילום: שרון הורנשטיין, 2006
מטבע הדברים העליה לישראל הקשתה על האמנים ובעלי המלאכה מאתיופיה לשמר את אמנותם המסורתית ורבים מהם שקעו בדיכאון ובשיתוק יצירתי. מספר ארגונים, ובראשם "בהלצ'ין", ניסו לתמוך במסורה באמנים-העולים, אבל זה כמובן לא הספיק. רק אחרי תקופה ארוכה של הסתגלות ואחרי שהדור הצעיר של עולי אתיופיה חזר בהיסוס למקורות, החלה גם תחיה של אמנות אתיופית מסורתית.
עמותת אלמז
מפעל "אלמז" (יהלום באמהרית) הוקם בלוד ב-1993 (השם הוענק לו על ידי ח"כ אדיסו מסאלה).מטרתו היתה כפולה: שימור האמנות היהודית-אתיופית מסורתית, תוך הענקת הכשרה ותעסוקה לנשים בנות העדה האתיופית (ניתן שריג. 2007. אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי. מסע אחר 192).
מעצבת האופנה מיקי שפירא הגתה את הרעיון להקים את המפעל בהשראת נסיונה רב השנים כמעצבת ב"משכית". הניצוץ הוצת כאשר פגשה נשים בלבוש מסורתי, כולל רקמה אתיופית, במכולת ליד בית הוריה. המיזם קרם עור וגידים לאחר שהג'וינט-ישראל, הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה פרסו חסות על הפרויקט. בתחילה גייסה שפירא עולות חדשות מאתר הקרוואנים "חצרות כח" שליד ראש העין ואחר כך נוספו גם ממקומות נוספים. בשיא הפעילות כלל הפרוייקט כ-12 תופרות שעבדו במפעל ועוד כ-100 נשים שעבדו בדירותיהן.
עם הזמן גדלו כמות ומגון המוצרים: מוצרי יודאיקה, מפות שולחן, ציורים, קישוטי קיר, שטיחים, פסלים, פריטי לבוש ועוד. את הדגמים נהגו להעתיק מספרי אומנות אתיופית מסורתית ואליהם נוספו עיצובים מקומיים.
ההצלחה הכלכלית והתדמיתית הראשונית של "אלמז" נבעה משלושה גורמים: המוצרים המרהיבים, התדמית החברתית, ושיווק מוצלח – כולל חנות בקניון "גן העיר" בתל אביב. תוצרי המפעל זכו להערכה רבה בקרב מומחים, נמכרו בין השאר במוזיאונים וגלריות וחולקו כמתנות לעובדי בנקים ועיריות. אפילו משרד החוץ השתמש בהן באופן ייצוגי בתערוכות וירידים בחו"ל (סופר שאשת הנשיא דאג, הילרי קלינטון, קנתה שרוולים וגלביות ומעצב האופנה גדעון אוברזון עיצב שמלה שנרקמה במפעל ונמכרה באלפי שקלים).
כאמור, בניגוד למפעלים רגילים "אלמז" היה יותר ממקום עבודה עבור העובדות שלו, הן בשל הרקע החברתי המשותף (רובן ממשפחות נזקקות) והן בשל תחושת השליחות (החיאה של תרבות שהלכת ודועכת) והעשיה האמנותית-יצירתית. יתר על כן, כיוון שלעדה האתיופית לא הוקם בארץ מוזיאון שמנציח את תרבותם המסורתית, המפעל היווה סוג של תחליף. אחת העובדות הוותיקות הגדירה זאת כך:
"רוב הנשים שעובדות כאן מגיעות ממשפחות שמקבלות השלמת הכנסה. התרופות היום מאוד יקרות ויש משפחות שאין להם איך לשלם על התרופות. הכסף מהרקמה עוזר לנו לתרופות, לתה, לקפה וללחם. המצב כאן קשה ואנשים נכנסים לדכאון, הרקמה עוזרת לרפא אותנו, כמו ריפוי בעיסוק, כשצריך לחשוב על האמנות ואיזה צבע חוט להכניס ואיך לקשט אותה - שוכחים מהצרות. מעבר לכך, מדובר ב'עולם הולך ונעלם' - באתיופיה ענין הרקמה היה שיגרתי, כאן בארץ הבנות הצעירות לא יודעות לרקום וזה לא מעניין אותן. מה שנשאר זה המקום הזה שהוא בעצם כמו "תעודת זהות" שלנו העובדות. זה מחמיא לנו ונותן גאווה כש'פרנג'ים' באים למפעל קונים מוצרים ואוהבים. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו שווים משהו ולא כלומניקים ויש לנו עבר ומסורת שהאחרים מכירים בה." (אביבה רחמים. 6.8.2012. הביטוח הלאומי קנה מסין, המפעל בארץ ייסגר. Ynet).
הערה: הרקמה האתיופית נקראת טֶלְף. היא מאופיינת בצבעוניות רבה ובדגמים מורכבים. השטח הרקום ממולא בצפיפות עד שהוא נראה כתמונה תלת ממדית. על פי המסורת הרקמה מסמלת את עושרה ואת אושרה של האישה. ככל שהרקמה בשמלת האישה עשירה בדגמים ובצבעים, כך גדולה יותר יכולתה הכלכלית של הלובשת אותה ובהתאם גם כבוד בעלה אליה. בתחילה רקמו נשות ביתא ישראל צלבים (סמל אתיופי בסיסי), אבל עם החשיפה ליהדות העולם במאה העשרים נוספו סמלי מגן דוד. דגם הצמח מסולסל, מורכב ותחום במסגרת, מסמל את שאיפתם של יהודי אתיופיה לפרוץ את גבולות המקום ולעלות לארץ ישראל.
על הרקמה האתיופית ראו בהרחבה:
- עינת ליצ'י אוסרי, הרקמה כביטוי אמנותי.
- לבוש אישה מאתיופיה, אתר מוזיאון ישראל.
- תיעוד וידאו של עובדות המפעל ראו "שם נולדתי", חינוכית, 12.7.2010.
אחרי שלוש שנים עבר מפעל אלמז מ"חצרות כוח" בראש העין ללוד וגם ההנהלה התחלפה. למרבה הצער, עם הזמן הצטמצמו התמיכות והמפעל הצליח לצוף מעל המים בעיקר בשל סבסוד שקיבל מהתמ"ת. אבל אחרי שגם הנהלת קניון "גן העיר" החליטה להפסיק את התמיכה בחנות שבה נמכרו מוצרי המפעל, היא הועברה לאתר מרכזי פחות בככר קדומים ביפו. ב-2010 החליט התמ"ת להפסיק את תמיכתו, אבל בעקבות לחץ תקשורתי הוארכה התמיכה לשנתיים נוספות.
הצרות לא נגמרו. לאחר שנים של דיונים החליטה עירית לוד לא לוותר על תשלומי הארנונה ואלמז חויב לשלם חוב של כחצי מיליון שקלים שהצטבר מתשלומי ארנונה. כך נצברו עוד ועוד גרעונות עד שב-2013 נסגר אלמז סופית.
סגירת המפעל לא סיימה את שליחותה ההיסטורית של אלמז. את הרעיון להקמת עמותת "אלמז" במקום המפעל שנסגר, הגתה סמדר מסינג, מי שהיתה בעבר מנהל השיווק של המפעל.
מסינג היא אמנית ואוצרת, ילידת הארץ. היא עבדה בבית הספר לפיסול "פרדי פביאן" כיחצנית ואוצרת תערוכות. בשלהי שנות ה-80 הציעה מסינג להנהלת בית ספר לקיים תערוכה של עולים. הסוכנות היהודית נענתה לפנייתה לסייע והתערוכה נפתחה בבית הספר פרדי פביאן ב-1989 (אחרי מבצע משה ולפני מבצע שלמה). זו היתה התערוכה הראשונה בישראל שהתמקדה ביהודי אתיופיה. בעקבותיה הפיקה מסינג עוד מספר תערוכות של אמנות אתיופית – אחת מהן היתה תערוכה ניידת שהוצגה בכל התאטראות הגדולים בארץ (הבימה, ירושלים חיפה ועוד).
מסינג הכירה את מפעל אלמז בהיותה יחצנית של המפעל, ורק טבעי היה עבורה להסב את הפרויקט לעמותה שמטרתה לקדם אמנים ואמנות אתיופית בישראל. העמותה מאגדת היום כ-100 אמנים יוצאי אתיופיה, ביניהם פסלים בעלי שם כגון אלי אמן ומולו גטה וכן רוקמות ורוקמים ברמה גבוהה.
העמותה מוכרת עבודות שונות כמתנות חגים לחברות מסחריות גדולות שרואות בקנייה זו שילוב בין מתנה ייחודית ואמנותית לבין תרומה לשימור המסורת האתיופית וקיום האמנים. כך למשל חפצי יודאיקה ורקמה אתנית כגון כיסויי מצה וחלה, כריות נוי, קמעות, כיפות רקומות, גלביות ושטחי קיר.
רוב הנשים שעובדות במסגרת העמותה הן בגילאי 35-60 שמשלימות הכנסה אחרי יום עבודה. יש גם בנות צעירות שעוזרות לאמהותין בבית בעבודת הרקמה.
לאחרונה, בעקבות גל החזרה לשורשים שמאפיין את צעירי העדה, גוברת ההתעניינות במוצרי "אלמז". אמנים ואמניות צעירים נוסעים לאתיופיה כדי להשתלם במלאכות מסורתיות או לשווק את המוצרים שלהם. יתר על כן, יותר ויותר זוגות צעירים מבין העדה משלבים בחתונתם לבוש אתיופי מסורתי או אלמנטים מתוכו.
ההתעניינות הגוברת באמנות האתיופית המסורתית מגיעה לאחרונה גם למוסדות להשכלה גבוהה. כך למשל, פרויקט רקמה המשותף לאמני "אלמז" ותלמידי בי"ס הטכנולגי בחולון שמשלב בין חדש לישן.
מנגד (וללא סתירה), לא מעט אמנים צעירים ממוצא אתיופי מסרבים היום להיות מזוהים עם "הטיקט האתיופי" ומבקשים לפלס לעצמם שם ומוניטין כאמנים עצמאיים ללא שום שיוך עדתי. דוגמאות רבות אפשר למצוא למשל בקרב בוגרי שנקר.
פרויקט מגמריה
כשאורנה ואיציק לוי, בעלי חברת התכשיטים הבינלאומית Yvel (לוי במהופך), בקשו לתרום לקהילה, עלה במוחם הרעיון להקים בית ספר שיכשיר צורפים מבני העדה האתיופית ויקלוט אותם לעבודה במפעל התכשיטים המשפחתי, המייצא את רוב תוצרתו לרחבי העולם. עבור איציק, שעלה עם משפחתו לישראל מארגנטינה לפני כ-50 שנה, סיוע לעולים חדשים בצעדיהם הראשונים בארץ, היווה סגירת מעגל.
בית הספר פועל במרכז המבקרים של החברה ברמת מוצא (על כביש הכניסה לירושלים). במשך שנת לימודים אחת הופכים העולים החדשים, חלקם חסרי השכלה וניסיון אך בעלי חוש יצירתי מפותח, לתכשיטנים ומשבצי פנינים ואבני חן מקצועיים.
כשנה לאחר שיצא הפרויקט לדרך ושבעה מבוגריו כבר הועסקו ב- Yvel החליטו בני הזוג לוי לפתח את המיזם, ולצורך כך הציעו לאנשי עמותת "ידיד" להצטרף. עמותת ידיד הוקמה בשנת 1997 במטרה לצמצם פערים חברתיים, להעצים משפחות מוחלשות ולתת להן כלים לעזור לעצמן בתחום התעסוקה.
שיתוף הפעולה הניב קמת חברה חדשה MEGEMERIA (המשמעות באמהרית היא בראשית/ התהוות), הפועלת כעסק חברתי שכל רווחיו חוזרים להרחבת בית הספר, יצירת משרות חדשות לתלמידים, ליוצאי אתיופיה בכלל וכן לסיוע לחברי האוכלוסייה המתגוררים בירושלים וסביבתה.
קולקציית התכשיטים, שמוצגת במרכז המבקרים במוצא ונמכרת ברחבי הארץ ובחו"ל, היא שילוב בין אלמנטים מודרניים, מסורת היודאיקה ואלמנטים אתניים.
פרויקט מגמריה, צילום: עוז אלמוג, 2017
מרכז אהטה
מרכז "אהטה" (אחותי באמהרית) בקריית גת (רחוב החלוץ 48/4), הוקם ב-2005 במטרה לשמש מרחב תעסוקתי ותרבותי לעשרות נשים יוצאות אתיופיה בעיר הדרומית, להעצים את הנראות הציבורית של התרבות האתיופית בעיר ולהחזיר לוותיקי העדה את הגאווה העצמית.
את הפרויקט יזמה ומפעילה תנועת "אחותי", שפועלת "למען נשים מודרות, מהפריפריה הגיאוגרפית-פוליטית-כלכלית-תרבותית בישראל. על נסיבות ההקמה סיפר איתי יעקב בכתבה שפורסמה בnrg:
"מפגש הביכורים בין הנשים שלקחו חלק בפרויקט התקיים לפני כארבע שנים בפארק הירקון בתל אביב. שעטנז של מעצבות אופנה מתל אביב, עולות חדשות מקריית גת, ונשים מזרחיות עם אג'נדה פמיניסטית רדיקלית, שהתקבצו על מנת ללמד אחת את השנייה אמנות, עיצוב ואוכל. כך למשל, אירה גולדמן, המעצבת של "קום איל פו," לימדה את הנשים כיצד יוצרים ציור טכני של בגד, כדי שאופן התפירה יהיה ברור למתפרה, ובתמורה זכתה לסדנאות בנושא קליעה ורקמה מסורתית-אתיופית. יריית הזינוק של הפרויקט עודדה את שתי הקבוצות לעבודה משותפת, שטומנת בחובה מערך אידיאולוגי, כלכלי וחברתי, בנוסף לפריטי האופנה והעיצוב." (יעקב איתי. 4.6.2010. רקמה אנושית: הפריטים היפים של הרוקמות מאתיופיה. Nrg).
הערת ביניים: "שיטת הקליעה האתיופית מבוססת על איסוף צרור חומר, ליפוף סרט על הצרור ותפירתו אל השורה הקודמת בעזרת מחט. השיטה בארץ נשמרת, אלא שבמקום שימוש בצמח דמוי קש שגדל באתיופיה ("סבז"), משתמשים בענפי תמר ובסרטים צבעוניים. בשיטה הזאת מייצרים כלים בצורות ובגדלים שונים: צִיפְת – שטוח ונראה כמו תחתית לסיר. שימש לניקוי גרעיני חיטה; עגילגיל - תיק ששימש את הכלה לכלי תפירה וסדקית או את הגבר לאוכל; מוֹסֶב - כלים גדולים ומפוארים במבנה של פירמידה, ששמשו להגשת כיבוד לאורחים. ככל שלכלי קומות רבות יותר, כך הוא נועד למכובדים יותר" (ניצן שריג. 2007. אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי. מסע אחר 192).
בקרב יהדות אתיופיה נהוג היה להעניק סלסלת קש כמתנה לכלה ביום חתונתה. הכלה, מצידה, אפסנה בסלסלת הקש את תכשיטיה. שימוש נוסף של סלסלת הקש הוא לאחסון ושמירה של דברי מתיקה, כגון סוכריות.
מנהלת המרכז היא לקייה ירדני, שעלתה מאתיופיה ב-1984 במסגרת מבצע משה. חייה הם סיפור הצלחה של אישה שנאבקה לא רק בקשיי העלייה ותקרת הזכוכית, אלא גם בחברה הפטריארכאלית ממנה הגיעה. היא עשתה דרך ארוכה שהחלה כמנקה בבית ספר בקריית גת וכפועלת בחוות הזרעה, דרך השתתפות בפרויקט "אשת חיל" של ויצו להעצמת נשים ועד לניהול מרכז אהטה בקרית גת.
פריטי העיצוב ואביזרי האופנה של מרכז "אהטה" הוצגו בתערוכות שונות ושולבו באופנה עכשווית (כך למשל בבגדיה של המעצבת האתיופית טסי אשאטו).
מרכז "אהטה" מהווה גם מרכז מבקרים למשלחות וקבוצות שבאות כדי להיחשף לאמנות האתיופית המסורתית ולסיפורי העלייה של הנשים האתיופיות.
את האמנות שמיצר מרכז אהטה אפשר לרכוש הן במרכז בקרית גת או ב"אחותי" - חנות סחר הוגן ברחוב שלמה המלך 4 בתל אביב, בבית בנמל בנמל תל אביב ובשתילי הר באבו גוש.
התמונות באדיבות מרכז אהטה
טזי-טזה
מזה שנים חיפה היא עיר הולכת ומזדקנת, ללא חנויות או מקומות בילוי שמתקרבים להיצע המסחרי והתיירותי של תל אביב. רבים מצעיריה עזבו לערים במרכז הארץ, ורבים אחרים איבדו בה עניין של ממש.
העירייה אמנם עושה בשנים האחרונות נסיונות להפוך את העיר לאטרקטיבית יותר, אבל לרוב באופן מהוסס, לא מקצועי מספיק וללא השקעות משמעותיות.
"מתחם 21", הממוקם בלב העיר התחתית, הוא דוגמא לנסיונות הללו. במסגרת המיזם, שנחנך ביוני 2013, העניקה העירייה חללי סטודיו ל-21 אמנים, בעלי מלאכה ומעצבים, וזאת ללא כל עלות למשך שנתיים. מאז הצטרפו אליהם עוד בתי עסק וגלריות, כשבפתח כל אחד מהם ניצב שלט ועל גביו שם האמן או היוצר.