top of page

פולקלור, מורשת ונוסטלגיה בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל - חלק ד'

אסף עיבד והוסיף: עוז אלמוג


חוזרים למקורות


חיבור מחודש לאבא ואמא


רבים מהצעירים האתיופים עשו הכל כדי להיטמע בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית הפופולרית. אחד האמצעים לכך היה דחייה של תרבות המקור, מתוך תקווה שהדבר יסייע להם להיחשב כישראלים לכל דבר. הם העדיפו את המסורת המקומית על פני המנהגים הישנים (דפוסי זוגיות וחתונה, לבוש אוכל וכו'), דיברו ביניהם עברית בלבד ואספו חוויות ישראליות מעצבות וסמלי סטטוס יוקרתיים (שירות צבאי איכותי, תואר אוניברסיטאי).


הנתק הרגשי והלשוני עם ההורים יצר גם נתק תרבותי שפגע בשימור נכסי המסורת של הקהילה האתיופית (מנהגים, ניבים, פתגמים, סיפורים), בעיקר לנוכח העובדה שחלק גדול מהמוסכמות והמנהגים הועברו מדור לדור בעל פה ולא באמצעות הדפוס.


למרבה השמחה, אחרי שנים של שכחה והשכחה, מסתמן מפנה כאשר יותר ויותר צעירים ממוצא אתיופי חוזרים לשורשים ומחדשים את זיקתם למסורת האתיופית שנדחקה לקרן זוית. הדבר מתבטא במגוון רחב של תופעות:

א. התפתחות יצירה אמנותית בגוון מסורתי (על כך בהרחבה בהמשך).


ב. התפתחות הומור פנימי שמובסס גם על אסוציאציות תרבותיות. כך למשל, אמלק אלין אבבה - שחקן ופעיל חברתי מעביר סדנאות צחוק 'סאקו' בעברית ואמהרית. דוגמא נוספת היא קומדיית המצבים נֶבְסוּ (באמהרית - נשמה/נפש) שעלתה לראשונה לשידור ב-9 במרץ 2017 בערוץ 2, במסגרת שידורי הזכיינית "רשת" ופרקים חדשים שודרו מאז בכל עונה (העונה האחרונה עלתה לשידור ביוני 2020). את הסדרה יצרו וכתבו יוסי ואסה, שי בן עטר וליאת שביט, ביים שי בן עטר ומככבים בה יוסי ואסה, מירב פלדמן, חנה לסלאו, גדי יגיל, מסקי שיברו וסולומון מרשה. הסדרה זכתה להצלחה רבה הן בישראל והן בחו"ל (היא נמכרה לרשת FOX האמריקאית וזכתה בפרס אמי הבינלאומי לסדרה הקומית הטובה ביותר של 2018).


העלילה עוסקת בגילי צ'לצ'או (יוסי ואסה), פרסומאי ממוצא אתיופי, נשוי לתמר (מירב פלדמן), אמנית ופסלת ממוצא אשכנזי פולני. גילי ותמר מנסים לגדל את ילדתם בת החמש, למרות הדעות הקדומות והמתחים של המשפחה המורחבת, כאשר כל מפגש של המשפחות המורחבות גורם בעיקר לחילוקי דעות. הם מתגוררים אצל ניצה (חנה לסלאו) אמה חסרת הטאקט והמתנשאת של תמר ואצל יעקב (גדי יגיל), פנסיונר טרי שמבצע כל מה שניצה אומרת לו לעשות. אלמיטו צ'לצ'או (מסקי שיברו), אמו של גילי נאמנה למסורת האתיופית ודואגת לילדיה, כעת גרה עם אחיה שמלש (סולומון מרשה), דודו של גילי. הסדרה עוסקת בסיטואציות שנקלעים אליהן תמר וגילי בחיי היומיום, לצד סיטואציות של המשפחה המורחבת. (נבסו, ויקיפדיה). התגובות לסדרה היו מעורבות. היו כאלה שהאשימו אותה במיחזור והפצה של סטריאוטיפים ודעות קדומות והיו כאלה שדווקא ראו את גדולתה וחשיבותה של הסדרה בהצפת בעיית הגזענות בחברה הישראלית (באופן מחויך ולכן אולי יותר אפקטיבי). אפשר גם לראות בה ביטוי לבטחון העצמי של הדור הצעיר של יוצאי אתיופיה שיכול לצחוק על עצמו ללא תקינות פוליטית. כך או אחרת, הסדרה תורמת בעקיפין להנכחה של התרבות האתיופית, על המנהגים וקודים שמאפיינים אותה.


ג. פתיחת מסעדות אתיופיות (על כך בהרחבה בהמשך).


ד. פתיחת קורסים לאמהרית ובתי ספר לריקוד מסורתי שאליהם נשלחים ילדים קטנים כדי ללמוד לרקוד "כמו שסבא וסבתא רקדו".


ה. צעירים לומדים להיות קייסים – כוהני דת אתיופים מסורתיים, שהרבנות בישראל אינה מקבלת את סמכותם הרבנית כבר עשרות שנים.


ו. צעירים רבים בוחרים היום להתחתן בטקס המסורתי האתיופי, ולא ברבנות (זו שממילא הטילה כל השנים ספק ביהדותם) או לשלב רכיבים מסורתיים בטקס הסטנדרטי. למשל חידוש טקס הקשרה.


ז. רבים גם חוזרים לשם האתיופי המקורי שניתן להם לפני שהרשויות שינו אותו עם הגעתם ארצה.


לתופעה הזאת מספר סיבות:

- חרף המאמצים וההצלחות רבים מהצעירים חשים עדיין מנוכרים ודחויים, כלויים בתוך תדמית סטריאוטיפית שקשה להיפטר ממנה. התחושה הזאת תרמה לדחף שנוצר בהם לטפח זהות אתנית משל עצמם וגאווה אתנית. התחושה ש"אין אפשרות וגם לא צריך לברוח מעצמך ומעברך".


- צעירים רבים נולדו וגדלו בישראל, ספגו חוויות מעצבות וסמלי סטטוס יוקרתיים והם חשים היום מספיק בטוחים בעצמם ובאזרחותם כדי לחזור לשורשים ולהפסיק את ההסתתרות וההדחקה שנכפו עליהם באופן עקיף וישיר.


- המחאות הגדולות של השנים האחרונות הובילו למודעות עצמית גבוהה יותר בקרב צעירים, להכרה בכוח החברתי הטמון בשונות ובביחד (תחושת שותפות עמוקה) ובצורך לחקור את השורשים ואת התרבות שממנה באו. לרשתות החברתיות היתה תרומה מכרעת בהבט הזה. לפני כל מחאה ואחריה נוצר שיח ער בפייסבוק שחיזק מודעות והעצמה מגזרית. כך למשל במסגרת דף הפייסבוק החברתי 'אוטופיה שלי'. כתבה במאקו שעסקה בנושא המחישה את ההבט הזה. להלן מספר ציטוטים:


"רבים בבית הספר שלי לא ידעו שאני חצי אתיופית והמחאה נתנה לי את האומץ להיחשף. התחלתי לחקור את החלק הזה בזהות שלי, העברתי בבית הספר שיעור על התרבות של העדה שלי, סיפרתי את הסיפור של המשפחה שלי. הפסקתי להתבייש. הפסקתי להחליק את השיער ולפחד מהשמש, התחלתי ללבוש קצת מהבגדים המסורתיים של סבתא שלי. אני מוזיקאית, סקסופוניסטית, וקודם לכן לא אהבתי מוזיקה אתיופית; בשנה האחרונה זה השתנה. [...] אסרס (מימין), אזנהו וצגהון ברוך. אנשים לא הבינו למה הפגינו, עכשיו מבינים "מה התשובה? זה פשוט", מסביר לי אבישי צגהון ברוך, "ילד שעלה מאתיופיה בגיל שנתיים, אין לו מושג מה זה אתיופיה, רק מסיפורים ואולי מהטלוויזיה. הוא לא מכיר את השפה, את התרבות. הוא גדל בחברה ישראלית עד שיום אחד הוא סופג דחייה ושומע את המלה 'כושי'. אז הוא מרגיש בפעם הראשונה בחיים שלו תלוש. לכן הוא מאמץ את הזהות שהכי קרובה אליו, זהות שגם היא שחורה אבל בו זמנית היא גם זהות קולית – של תרבות ההיפ-הופ, או הרגאיי. [...] בר רפאלי ואייל גולן לא יכולים להיות מודלים לחיקוי עבור האתיופים", אומר יוהנס אזנאו, בן 32, אזנאו הוא פעיל חברתי, בעלים של סוכנות דוגמנות לקידום כהי עור בתעשיית הבידור, מורה לריקוד, ובנוסף הוא פתח עם אבבה מולועלם את בית הספר "אנמר" - נלמד - ללימודי השפה האמהרית. "לכן הצעירים מצאו את המודלים באמנים אפרו-אמריקאים או רגאיי ששרו מחאה, תסכול, שבאו מהגטאות בדיוק כמוהם; הרי גם אותם ואת המשפחות שלהם המדינה מיקמה בגטאות. ההזדהות הזאת נובעת מהגזענות של הממסד ושל הציבור הישראלי, שרק מחריפה, אבל להערכתי החיקויים האלה דווקא הולכים ופוחתים" (מצוטט מתוך ראיון לכתבה: יאנה פבזנר בשן. 1.9.2016. אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. מגזין mako).

צילום: בני וודו

- הצעירים האתיופים נחשפו, דרך הלימודים האקדמיים והמדיה, להשפעות אפרו אמריקאיות ולאידיאולוגיות ומודלים של העצמת מיעוטים ושל רגישות לזכויות היחיד והקבוצה. התהליך הזה מאפיין דור שני ושלישי של מהגרים בכל העולם המערבי והוא קשור בין השאר להתחזקות האידיאולוגיה והמודל הרב תרבותי בחברות המהגרים.


- בחברה צרכנית ויזמית חודרת ההכרה שלתרבויות מסורתיות יש ערך כלכלי (בתחום האמנות, הלבוש, התיירות ועוד).


- הרוח הגבית שהעדה האתיופית מקבלת היום מהמוסדות הפוליטי, המשפטי והתקשורתי (בין השאר בעקבות גלי המחאה האחרונים) תורמת לתהליך "גילוי העבר" וחזרה מפוייסת של הצעירים לשורשים.


- הגילוי מחדש של התרבות האתיופית החל כבר במועדני הלילה האתיופים שצמחו באזור המרכז לפני עשור (למשל מועדון "המנליק" - הוא קרוי על שם מלך אתיופיה, שעל פי המסורת היה בנם המשותף של המלך שלמה ומלכת שבא). הם נבנו לטעם האתיופי ולכן שילבו מוזיקת רגיי אתיופית, קליפים של אמנים אתיופים, ריקודים אתיופים מסורתיים והופעות של כוכבים אתיופים מקומיים (זמרים, סטנדאפיסטים וכו'). להלן ציטוטים ממחישים מתוך הכתבה שפורסמה במאקו:

צעיר: "רבים מאיתנו התכחשו לכל סממן תרבותי וחשבו שכך הם יהיו שווים, אבל הצבע משחק תפקיד" צעירה: "אצלנו הכי כיף. יש לנו את המוזיקה שלנו ואת הקהילה שלנו, ואני לא אעמוד שעות בתור בכניסה לאיזה מועדון, ואחכה לעבור סלקציה, רק בשביל להרגיש שייכת. יש לנו הכול משלנו ולא צריך טובות". צעירה: "אמרו לנו להפסיק לדבר בשפה שלנו, והעברת הנכסים התרבותית נקטעה" (מצוטט מתוך ראיון לכתבה: יאנה פבזנר בשן. 1.9.2016. אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. מגזין mako).

- סיבה נוספת לחזרה לשורשים היא התפתחות טיולי השורשים לאתיופיה. להלן נרחיב.


מסע שורשים


תוכניות לשילוב יוצאי אתיופיה במערכת החינוך פועלות היום ברוב המכללות לחינוך ברחבי הארץ. הראשונה שהפעילה תוכנית כזו היתה מכללת אחווה בדרום ב-2001. התוכנית, שאותה יזמה שוש מילאט, נשיאת המכללה דאז, דמתה במתכונתה לתוכנית ההכשרה הרגילה של מורים במדינת ישראל אבל כללה התאמות לאפיונים התרבותיים של הלומדים וצרכיהם (ארנה שץ אופנהיימר ואסתר קלניצקי. 2010. מסע מבנה זהות. דפים, 50, 74-105).


ד"ר אסתר קלניצקי (ילידת ארגנטינה שעלתה לישראל בשנות השבעים), ששימשה מספר שנים כרכזת ארצית מטעם משרד החינוך להכשרת מורים יוצאי אתיופיה, מונתה לרכזת הנגשה להשכלה אקדמית ליוצאי אתיופיה במכללה. קלניצקי פיתחה קורסים ייחודיים לבני העדה האתיופית ומנגנון תמיכה שמלווה אותם מהמכינה ולכל אורך התואר.


אחד הקורסים שפיתחה קלניצקי במסגרת תפקידה היה 'זהות אישית תרבותית ומקצועית' שעסק בדילמות שנוצרות בין תרבות אתיופית לישראלית ובזהות של מהגרים על רקע המתח שנוצר בתהליך הקליטה. הקורס נגע גם בתחום המורשת האתיופית ושם גם עלה לראשונה רעיון מסע השורשים של הסטודנטים לאתיופיה.


מסעשורשים, מכללת אחווה, 2006. התמונות באדיבות המכללה

המסע הראשון התקיים בשנת 2006. לאור ההצלחה גם במכללת אורנים אימצו את הרעיון והפיקו מסעות דומים. להלן קטעים מתוך ראיון עם ד"ר קלניצקי ושבו תארה את חוויות המסע של הסטודנטים (החוויות נחקרו ותוארו באופן אמפרי במאמר: ארנה שץ אופנהיימר ואסתר קלניצקי. 2010. מסע מבנה זהות. דפים, 50, 74-105):


"יש את הנושא האישי של כל אחד ואחת: לראות מאיפה באנו, ואיך היינו נראים אילו נשארנו שם, וכמו כן יש הנושא התרבותי. המסע מייצר תחושת הגאווה קבוצתית. יש צורך של הסטודנטים לשתף את כולם בתחושה שהם הגיעו ממדינה יפה עם נופים קסומים, ומורשת מכובדת. בנוסף יש את הפן המקצועי של החינוך. הם הולכים לבקר במוסדות חינוך באתיופיה ושם הם מבינים לראשונה את הפערים בין אתיופיה לישראל – לטוב וגם לרע. בניגוד לחוצפה הישראלית, בתרבות האתיופית יש חינוך למתן כבוד למבוגרים בכלל ולמורים בפרט. כששואלים אותם האם היו רוצים לחיות שם, כולם עונים בשלילה. הם בהחלט מחוברים לציונות ולמדינת ישראל. המסע הוא קודם כל חינוכי ונועד להפגיש אותם עם המקור היהודי המשותף. במקרה שלהם מקובל ליחס את המוצא לסיפור האהבה בין שלמה המלך למלכת שבא. במסגרת המסע הם מבקרים באקסום שבצפון אתיופיה, שם אפשר לראות ולחוש בסיפור של ממלכת שבא שמדבר אליהם. אמנם יש כל מיני גירסאות וספקות באשר לאמיתו, אך ללא ספק בני הקהילה מתרפקים ואוהבים את הזיקה הזו. זה ממלא אותם גאווה. אגב, הנשים האתיופיות שניחנו ביופי מיוחד, מייחסות את סגולתן למלכת שבא הנודעת ביופיה. בנוסף נהוג לבקר באתר הארכיאולגי "אומו קיביש" בדרום באתיופיה, שבו יש את המאובנים העתיקים ביותר שסווגו. החלק המרכזי והמרגש ביותר במסע הוא הביקור בכפרי ביתא ישראל באזור גונדר – שבהם התגוררו קרובים רבים של הסטודנטים הצעירים. לחלקם ניתן להגיע רק באמצעות ג'יפים. ההתרגשות מרקיעה שחקים כאשר הסטודנטים פוגשים בכפר שמהם יצאו בני משפחתם. בכפרים הללו, הם גם מבקרים בבתי עלמין של היהודים במקום. לעתים קרובות הם מוצאים שם של קרוב משפחה. זה מרגש עד דמעות. באחד המקרים המרטיטים מצאה סטודנטית את קברו של אביה. אירוע מרגש במיוחד התרחש כאשר נסענו בשתי מכוניות לחפש את מקום המגורים של משפחתה של אחת הסטודנטיות. כשנעצרנו לשאול את אחד המקומיים שהכיר את בני המשפחה כשעוד גרו באתיופיה, הוא ביקש לעלות למכוניות ולזהות לבד את הסטודנטית, בת המשפחה מהכפר ההוא. ואכן, הוא הצליח לזהות את הבחורה שתווי פניה דומים לאמה שהתגוררה בכפר הזה. העבודה החקלאית היא חלק בלתי נפרד מחיי הכפר האתיופי והיא מעוררת זכרונות או זכרונות מתווכים בקרב הסטודנטים. היו מקרים שבהם טיילנו בכפרים וכאשר הם ראו מקומיים סוחבים ערימות של שיבולים הם ביקשו לעצור, ירדו וחיבקו את הערימות הללו בגעגוע. וכמובן גם הצטלמו למזכרת. כשהסטודנטים חוזרים ממסע השורשים לארץ, התחושה שלהם היא גאווה, על הנופים המיוחדים של מולדתם ההיסטורית, על הערכים האתיופיים של הכבוד ההדדי ועזרה לזולת ועל כיבוד המבוגרים. החזרה לתמימות של פעם מרגשת אותם בין השאר לנוכח הציניות והחיספוס המאפיינים את החברה הישראלית שבה נקלטו. בתור סטודנטים לחינוך, כשהם רואים את המצב בישראל של חוסר הכבוד למבוגרים ובין אחד לשני, הם רואים לעצמם שליחות להעביר את אותם ערכים חיוביים. התחושה שלהם היא שיש להם מה לתרום לחברה הישראלית בתחום החינוך."

למסעות הללו, שנעשו שכיחים יותר, ניתן הד תקשורתי רב והן יצרו תגובת שרשרת. היום גם במקומות מחוץ לאקדמיה מתקיימים מסעות שורשים ביוזמה פרטית (חברות התיירות מארגנות טיולים מגוונים, כולל טיולי ג'יפים, לאתיופיה ובטיולים הללו נכללים בחלק מהמקרים גם אתרים יהודיים) או ציבורית, ובכלל זה במסגרות חינוך תיכוניות.

טיול לאתיופיה, 2011, התמונות באדיבות עתליה שיינפלד


כך למשל באפריל 2016 יצאו 12 חניכים של כפר הנוער “רמת הדסה” למסע ייחודי לאתיופיה. המסע המרגש נערך במשך שבוע ימים, שבמהלכו עברו החניכים חווית שורשים של ממש. בין המקומות בהם ביקרו: לליבלה, גונדר ואדיס אבבה. בכתבה על האירוע שפורסמה במגזין האינטרנטי "כוכב" נכתב:


"המסע לאתיופיה הוא בין הראשונים שנערכו בארץ. חניכי הכפר, בני העדה האתיופית, זכו להזדמנות לבקר במקום הולדתם והולדת משפחתם. בכך הם עשו צעד נוסף בדרך לגיבוש זהותם. כמו כן, החניכים שאינם בני העדה שהצטרפו למסע, זכו לראות נופים עוצרי נשימה, להיחשף למאכלים, מוסיקה, תרבות ומנהגים אחרים. חשוב מכך, זו הייתה הזדמנות עבורם להכיר מקרוב ולעומק את חבריהם לכיתה. [...] כידוע, בחיי היום יום, בבית הספר, החניכים לא מתעמקים בשוני התרבותי, אלא מקבלים אותו או שלא מקבלים אותו. וכעת, בעקבות המסע הראיה השתנתה, יש סיפור מאחורי כל אחד: המסע שהוא עשה בכדי לעלות לארץ, המשפחה שהשאיר מאחור, המנהגים שהביא עימו ועוד, פתאום לכל אלה יש משמעות אחרת. רבים מהחניכים בני העדה האתיופית, חזרו לראשונה לאזור הולדתם, למפגש מרגש עם זיכרונות העבר ועם בני משפחתם שנשארו באתיופיה. אחד מרגעי השיא של המסע היה כאשר א’, בן ה-18 , חווה במהלך המסע רגע מרגש במיוחד. א’, עלה ארצה עם אביו כשהיה בן שנה וחצי, ובמהלך מסע השורשים פגש לראשונה בחייו את אמו ואחיו אשר נשארו באתיופיה. המפגש המרגש לא הותיר עין אחת יבשה. תלמידה נוספת שזכתה להתאחד עם משפחתה היא ש’, בת 17 שעלתה לארץ בגיל תשע. במהלך המסע לאתיופיה היא פגשה את דודתה, שאף אירחה את כל חברי המשלחת כיד המלך. אבל לא רק החניכים זכו לחזור אל עברם, גם המורה שמואל יוסף חזר לראשונה לאזור הולדתו, למפגש עוצמתי עם בני משפחתו. שמואל, שעלה לארץ בגיל תשע, סיפר לתלמידי המשלחת על דרך הייסורים שעבר מסודן לאריתריאה ומשם לאילת." (אדי גל. 13.4.2016. שורשים: התיכוניסטים מכפר הנוער רמת הדסה חזרו מטיול באתיופיה. אתר כוכב).

המחשה נוספת לברז הרגשות שפותחים המסעות הללו בקרב בני העדה, כולל תהליך של חשבון נפש והתחברות מחודשת להורים, אפשר למצוא בכתבה נוספת שפורסמה במאקו. להלן מספר ציטוטים:


"זאת חוויה משוגעת", אומר דניאל, עיתונאי בן 26. "כי זאת חוויה של נורמליות. בישראל אתה לא מרגיש נורמלי. פתאום מצאתי את עצמי אומר משפטים באמהרית, שפה שחשבתי ששכחתי. עד אז התנהגתי כמישהו שלא יודע אמהרית בכלל". ג'ני, הסקסופוניסטית בת ה-16, באה ממשפחה מיוחסת – סבא שלה היה שר בממשלת אתיופיה, והיא מנסה לשכנע את הוריה לאפשר לה לנסוע לבקר שם, "אבל", היא מוסיפה, "אני מפחדת שארגיש שייכת יותר לשם מאשר למקום שבו נולדתי". "נולדתי בישראל, אבל הרגשתי שייכת כשהיינו חודשיים באתיופיה בפעם הראשונה, כאילו אני במקום שלי", אומרת בתאל אסרס, 17, מרחובות שמאז אותו ביקור נסעה לאתיופיה עוד שבעה פעמים. בפייסבוק שלה בסעיף from כתוב אדיס אבבה, אתיופיה, "רק אחרי הביקור הזה הבנתי שעליי להפסיק לנסות להיות שייכת. לפני כן הייתי קונה קרמים מסריחים להבהרת העור, מנסה להחליק את שיערי. הפסקתי עם כל אלה והחלטתי להתמקד בדברים אחרים" (מתוך ראיון לכתבה: יאנה פבזנר בשן. 1.9.2016. אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום. מגזין mako).

קטעי וידאו של טיולי שורשים ראו למשל:



אמנות אתיופית מסורתית


רקע


האמנות האתיופית המסורתית שייכת לז'אנר הנאיבי והשבטי (Tribal) שמאפיין תרבויות קדומות רבות באפריקה, אוקיאניה ואסיה. היא מצטיינת בשימוש בחומרים מהטבע ובויזואליזציה צבעונית של סיפורי עם על החיים בכפר שעוברים מדור לדור. גם האמונה היהודית משתקפת ביצירותיהם: פסלים רקמות וציורים שמשלבים סצנות מסיפורי התנ"ך (בעיקר סביב המלך שלמה ומלכת שבא), וכן ביטויים של כמיהה לירושלים.


בדומה לאומנות הכפרית-המסורתית בארצות אחרות, גם האמנות האתנית של יהודי אתיופיה יושבת על תפר שבין אומנות לאמנות (האמן בקהילה הוא קודם איש מלאכה ורק אחר כך יוצר). כך למשל, כלי בית שימושיים עם קישוטים פיסוליים או לבוש יומיומי המשלב ריקמות מסורתיות.

קניין עזריאלי, צילום: שרון הורנשטיין, 2006


מטבע הדברים העליה לישראל הקשתה על האמנים ובעלי המלאכה מאתיופיה לשמר את אמנותם המסורתית ורבים מהם שקעו בדיכאון ובשיתוק יצירתי. מספר ארגונים, ובראשם "בהלצ'ין", ניסו לתמוך במסורה באמנים-העולים, אבל זה כמובן לא הספיק. רק אחרי תקופה ארוכה של הסתגלות ואחרי שהדור הצעיר של עולי אתיופיה חזר בהיסוס למקורות, החלה גם תחיה של אמנות אתיופית מסורתית.



עמותת אלמז


מפעל "אלמז" (יהלום באמהרית) הוקם בלוד ב-1993 (השם הוענק לו על ידי ח"כ אדיסו מסאלה).מטרתו היתה כפולה: שימור האמנות היהודית-אתיופית מסורתית, תוך הענקת הכשרה ותעסוקה לנשים בנות העדה האתיופית (ניתן שריג. 2007. אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי. מסע אחר 192).

מעצבת האופנה מיקי שפירא הגתה את הרעיון להקים את המפעל בהשראת נסיונה רב השנים כמעצבת ב"משכית". הניצוץ הוצת כאשר פגשה נשים בלבוש מסורתי, כולל רקמה אתיופית, במכולת ליד בית הוריה. המיזם קרם עור וגידים לאחר שהג'וינט-ישראל, הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה פרסו חסות על הפרויקט. בתחילה גייסה שפירא עולות חדשות מאתר הקרוואנים "חצרות כח" שליד ראש העין ואחר כך נוספו גם ממקומות נוספים. בשיא הפעילות כלל הפרוייקט כ-12 תופרות שעבדו במפעל ועוד כ-100 נשים שעבדו בדירותיהן.


עם הזמן גדלו כמות ומגון המוצרים: מוצרי יודאיקה, מפות שולחן, ציורים, קישוטי קיר, שטיחים, פסלים, פריטי לבוש ועוד. את הדגמים נהגו להעתיק מספרי אומנות אתיופית מסורתית ואליהם נוספו עיצובים מקומיים.

ההצלחה הכלכלית והתדמיתית הראשונית של "אלמז" נבעה משלושה גורמים: המוצרים המרהיבים, התדמית החברתית, ושיווק מוצלח – כולל חנות בקניון "גן העיר" בתל אביב. תוצרי המפעל זכו להערכה רבה בקרב מומחים, נמכרו בין השאר במוזיאונים וגלריות וחולקו כמתנות לעובדי בנקים ועיריות. אפילו משרד החוץ השתמש בהן באופן ייצוגי בתערוכות וירידים בחו"ל (סופר שאשת הנשיא דאג, הילרי קלינטון, קנתה שרוולים וגלביות ומעצב האופנה גדעון אוברזון עיצב שמלה שנרקמה במפעל ונמכרה באלפי שקלים).

כאמור, בניגוד למפעלים רגילים "אלמז" היה יותר ממקום עבודה עבור העובדות שלו, הן בשל הרקע החברתי המשותף (רובן ממשפחות נזקקות) והן בשל תחושת השליחות (החיאה של תרבות שהלכת ודועכת) והעשיה האמנותית-יצירתית. יתר על כן, כיוון שלעדה האתיופית לא הוקם בארץ מוזיאון שמנציח את תרבותם המסורתית, המפעל היווה סוג של תחליף. אחת העובדות הוותיקות הגדירה זאת כך:


"רוב הנשים שעובדות כאן מגיעות ממשפחות שמקבלות השלמת הכנסה. התרופות היום מאוד יקרות ויש משפחות שאין להם איך לשלם על התרופות. הכסף מהרקמה עוזר לנו לתרופות, לתה, לקפה וללחם. המצב כאן קשה ואנשים נכנסים לדכאון, הרקמה עוזרת לרפא אותנו, כמו ריפוי בעיסוק, כשצריך לחשוב על האמנות ואיזה צבע חוט להכניס ואיך לקשט אותה - שוכחים מהצרות. מעבר לכך, מדובר ב'עולם הולך ונעלם' - באתיופיה ענין הרקמה היה שיגרתי, כאן בארץ הבנות הצעירות לא יודעות לרקום וזה לא מעניין אותן. מה שנשאר זה המקום הזה שהוא בעצם כמו "תעודת זהות" שלנו העובדות. זה מחמיא לנו ונותן גאווה כש'פרנג'ים' באים למפעל קונים מוצרים ואוהבים. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו שווים משהו ולא כלומניקים ויש לנו עבר ומסורת שהאחרים מכירים בה." (אביבה רחמים. 6.8.2012. הביטוח הלאומי קנה מסין, המפעל בארץ ייסגר. Ynet).

הערה: הרקמה האתיופית נקראת טֶלְף. היא מאופיינת בצבעוניות רבה ובדגמים מורכבים. השטח הרקום ממולא בצפיפות עד שהוא נראה כתמונה תלת ממדית. על פי המסורת הרקמה מסמלת את עושרה ואת אושרה של האישה. ככל שהרקמה בשמלת האישה עשירה בדגמים ובצבעים, כך גדולה יותר יכולתה הכלכלית של הלובשת אותה ובהתאם גם כבוד בעלה אליה. בתחילה רקמו נשות ביתא ישראל צלבים (סמל אתיופי בסיסי), אבל עם החשיפה ליהדות העולם במאה העשרים נוספו סמלי מגן דוד. דגם הצמח מסולסל, מורכב ותחום במסגרת, מסמל את שאיפתם של יהודי אתיופיה לפרוץ את גבולות המקום ולעלות לארץ ישראל.


על הרקמה האתיופית ראו בהרחבה:

- עינת ליצ'י אוסרי, הרקמה כביטוי אמנותי.

- לבוש אישה מאתיופיה, אתר מוזיאון ישראל.

- תיעוד וידאו של עובדות המפעל ראו "שם נולדתי", חינוכית, 12.7.2010.


אחרי שלוש שנים עבר מפעל אלמז מ"חצרות כוח" בראש העין ללוד וגם ההנהלה התחלפה. למרבה הצער, עם הזמן הצטמצמו התמיכות והמפעל הצליח לצוף מעל המים בעיקר בשל סבסוד שקיבל מהתמ"ת. אבל אחרי שגם הנהלת קניון "גן העיר" החליטה להפסיק את התמיכה בחנות שבה נמכרו מוצרי המפעל, היא הועברה לאתר מרכזי פחות בככר קדומים ביפו. ב-2010 החליט התמ"ת להפסיק את תמיכתו, אבל בעקבות לחץ תקשורתי הוארכה התמיכה לשנתיים נוספות.

יצירה של עמותת אלמז, צילום: אליהו כספי, 2016


הצרות לא נגמרו. לאחר שנים של דיונים החליטה עירית לוד לא לוותר על תשלומי הארנונה ואלמז חויב לשלם חוב של כחצי מיליון שקלים שהצטבר מתשלומי ארנונה. כך נצברו עוד ועוד גרעונות עד שב-2013 נסגר אלמז סופית.


סגירת המפעל לא סיימה את שליחותה ההיסטורית של אלמז. את הרעיון להקמת עמותת "אלמז" במקום המפעל שנסגר, הגתה סמדר מסינג, מי שהיתה בעבר מנהל השיווק של המפעל.


מסינג היא אמנית ואוצרת, ילידת הארץ. היא עבדה בבית הספר לפיסול "פרדי פביאן" כיחצנית ואוצרת תערוכות. בשלהי שנות ה-80 הציעה מסינג להנהלת בית ספר לקיים תערוכה של עולים. הסוכנות היהודית נענתה לפנייתה לסייע והתערוכה נפתחה בבית הספר פרדי פביאן ב-1989 (אחרי מבצע משה ולפני מבצע שלמה). זו היתה התערוכה הראשונה בישראל שהתמקדה ביהודי אתיופיה. בעקבותיה הפיקה מסינג עוד מספר תערוכות של אמנות אתיופית – אחת מהן היתה תערוכה ניידת שהוצגה בכל התאטראות הגדולים בארץ (הבימה, ירושלים חיפה ועוד).


מסינג הכירה את מפעל אלמז בהיותה יחצנית של המפעל, ורק טבעי היה עבורה להסב את הפרויקט לעמותה שמטרתה לקדם אמנים ואמנות אתיופית בישראל. העמותה מאגדת היום כ-100 אמנים יוצאי אתיופיה, ביניהם פסלים בעלי שם כגון אלי אמן ומולו גטה וכן רוקמות ורוקמים ברמה גבוהה.


העמותה מוכרת עבודות שונות כמתנות חגים לחברות מסחריות גדולות שרואות בקנייה זו שילוב בין מתנה ייחודית ואמנותית לבין תרומה לשימור המסורת האתיופית וקיום האמנים. כך למשל חפצי יודאיקה ורקמה אתנית כגון כיסויי מצה וחלה, כריות נוי, קמעות, כיפות רקומות, גלביות ושטחי קיר.


רוב הנשים שעובדות במסגרת העמותה הן בגילאי 35-60 שמשלימות הכנסה אחרי יום עבודה. יש גם בנות צעירות שעוזרות לאמהותין בבית בעבודת הרקמה.


לאחרונה, בעקבות גל החזרה לשורשים שמאפיין את צעירי העדה, גוברת ההתעניינות במוצרי "אלמז". אמנים ואמניות צעירים נוסעים לאתיופיה כדי להשתלם במלאכות מסורתיות או לשווק את המוצרים שלהם. יתר על כן, יותר ויותר זוגות צעירים מבין העדה משלבים בחתונתם לבוש אתיופי מסורתי או אלמנטים מתוכו.


ההתעניינות הגוברת באמנות האתיופית המסורתית מגיעה לאחרונה גם למוסדות להשכלה גבוהה. כך למשל, פרויקט רקמה המשותף לאמני "אלמז" ותלמידי בי"ס הטכנולגי בחולון שמשלב בין חדש לישן.

מנגד (וללא סתירה), לא מעט אמנים צעירים ממוצא אתיופי מסרבים היום להיות מזוהים עם "הטיקט האתיופי" ומבקשים לפלס לעצמם שם ומוניטין כאמנים עצמאיים ללא שום שיוך עדתי. דוגמאות רבות אפשר למצוא למשל בקרב בוגרי שנקר.


פרויקט מגמריה


כשאורנה ואיציק לוי, בעלי חברת התכשיטים הבינלאומית Yvel (לוי במהופך), בקשו לתרום לקהילה, עלה במוחם הרעיון להקים בית ספר שיכשיר צורפים מבני העדה האתיופית ויקלוט אותם לעבודה במפעל התכשיטים המשפחתי, המייצא את רוב תוצרתו לרחבי העולם. עבור איציק, שעלה עם משפחתו לישראל מארגנטינה לפני כ-50 שנה, סיוע לעולים חדשים בצעדיהם הראשונים בארץ, היווה סגירת מעגל.


בית הספר פועל במרכז המבקרים של החברה ברמת מוצא (על כביש הכניסה לירושלים). במשך שנת לימודים אחת הופכים העולים החדשים, חלקם חסרי השכלה וניסיון אך בעלי חוש יצירתי מפותח, לתכשיטנים ומשבצי פנינים ואבני חן מקצועיים.


כשנה לאחר שיצא הפרויקט לדרך ושבעה מבוגריו כבר הועסקו ב- Yvel החליטו בני הזוג לוי לפתח את המיזם, ולצורך כך הציעו לאנשי עמותת "ידיד" להצטרף. עמותת ידיד הוקמה בשנת 1997 במטרה לצמצם פערים חברתיים, להעצים משפחות מוחלשות ולתת להן כלים לעזור לעצמן בתחום התעסוקה.


שיתוף הפעולה הניב קמת חברה חדשה MEGEMERIA (המשמעות באמהרית היא בראשית/ התהוות), הפועלת כעסק חברתי שכל רווחיו חוזרים להרחבת בית הספר, יצירת משרות חדשות לתלמידים, ליוצאי אתיופיה בכלל וכן לסיוע לחברי האוכלוסייה המתגוררים בירושלים וסביבתה.


קולקציית התכשיטים, שמוצגת במרכז המבקרים במוצא ונמכרת ברחבי הארץ ובחו"ל, היא שילוב בין אלמנטים מודרניים, מסורת היודאיקה ואלמנטים אתניים.

פרויקט מגמריה, צילום: עוז אלמוג, 2017


מרכז אהטה


מרכז "אהטה" (אחותי באמהרית) בקריית גת (רחוב החלוץ 48/4), הוקם ב-2005 במטרה לשמש מרחב תעסוקתי ותרבותי לעשרות נשים יוצאות אתיופיה בעיר הדרומית, להעצים את הנראות הציבורית של התרבות האתיופית בעיר ולהחזיר לוותיקי העדה את הגאווה העצמית.


את הפרויקט יזמה ומפעילה תנועת "אחותי", שפועלת "למען נשים מודרות, מהפריפריה הגיאוגרפית-פוליטית-כלכלית-תרבותית בישראל. על נסיבות ההקמה סיפר איתי יעקב בכתבה שפורסמה בnrg:


"מפגש הביכורים בין הנשים שלקחו חלק בפרויקט התקיים לפני כארבע שנים בפארק הירקון בתל אביב. שעטנז של מעצבות אופנה מתל אביב, עולות חדשות מקריית גת, ונשים מזרחיות עם אג'נדה פמיניסטית רדיקלית, שהתקבצו על מנת ללמד אחת את השנייה אמנות, עיצוב ואוכל. כך למשל, אירה גולדמן, המעצבת של "קום איל פו," לימדה את הנשים כיצד יוצרים ציור טכני של בגד, כדי שאופן התפירה יהיה ברור למתפרה, ובתמורה זכתה לסדנאות בנושא קליעה ורקמה מסורתית-אתיופית. יריית הזינוק של הפרויקט עודדה את שתי הקבוצות לעבודה משותפת, שטומנת בחובה מערך אידיאולוגי, כלכלי וחברתי, בנוסף לפריטי האופנה והעיצוב." (יעקב איתי. 4.6.2010. רקמה אנושית: הפריטים היפים של הרוקמות מאתיופיה. Nrg).

הערת ביניים: "שיטת הקליעה האתיופית מבוססת על איסוף צרור חומר, ליפוף סרט על הצרור ותפירתו אל השורה הקודמת בעזרת מחט. השיטה בארץ נשמרת, אלא שבמקום שימוש בצמח דמוי קש שגדל באתיופיה ("סבז"), משתמשים בענפי תמר ובסרטים צבעוניים. בשיטה הזאת מייצרים כלים בצורות ובגדלים שונים: צִיפְת – שטוח ונראה כמו תחתית לסיר. שימש לניקוי גרעיני חיטה; עגילגיל - תיק ששימש את הכלה לכלי תפירה וסדקית או את הגבר לאוכל; מוֹסֶב - כלים גדולים ומפוארים במבנה של פירמידה, ששמשו להגשת כיבוד לאורחים. ככל שלכלי קומות רבות יותר, כך הוא נועד למכובדים יותר" (ניצן שריג. 2007. אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי. מסע אחר 192).

בקרב יהדות אתיופיה נהוג היה להעניק סלסלת קש כמתנה לכלה ביום חתונתה. הכלה, מצידה, אפסנה בסלסלת הקש את תכשיטיה. שימוש נוסף של סלסלת הקש הוא לאחסון ושמירה של דברי מתיקה, כגון סוכריות.


מנהלת המרכז היא לקייה ירדני, שעלתה מאתיופיה ב-1984 במסגרת מבצע משה. חייה הם סיפור הצלחה של אישה שנאבקה לא רק בקשיי העלייה ותקרת הזכוכית, אלא גם בחברה הפטריארכאלית ממנה הגיעה. היא עשתה דרך ארוכה שהחלה כמנקה בבית ספר בקריית גת וכפועלת בחוות הזרעה, דרך השתתפות בפרויקט "אשת חיל" של ויצו להעצמת נשים ועד לניהול מרכז אהטה בקרית גת.


פריטי העיצוב ואביזרי האופנה של מרכז "אהטה" הוצגו בתערוכות שונות ושולבו באופנה עכשווית (כך למשל בבגדיה של המעצבת האתיופית טסי אשאטו).


מרכז "אהטה" מהווה גם מרכז מבקרים למשלחות וקבוצות שבאות כדי להיחשף לאמנות האתיופית המסורתית ולסיפורי העלייה של הנשים האתיופיות.


את האמנות שמיצר מרכז אהטה אפשר לרכוש הן במרכז בקרית גת או ב"אחותי" - חנות סחר הוגן ברחוב שלמה המלך 4 בתל אביב, בבית בנמל בנמל תל אביב ובשתילי הר באבו גוש.

התמונות באדיבות מרכז אהטה


טזי-טזה


מזה שנים חיפה היא עיר הולכת ומזדקנת, ללא חנויות או מקומות בילוי שמתקרבים להיצע המסחרי והתיירותי של תל אביב. רבים מצעיריה עזבו לערים במרכז הארץ, ורבים אחרים איבדו בה עניין של ממש.


העירייה אמנם עושה בשנים האחרונות נסיונות להפוך את העיר לאטרקטיבית יותר, אבל לרוב באופן מהוסס, לא מקצועי מספיק וללא השקעות משמעותיות.


"מתחם 21", הממוקם בלב העיר התחתית, הוא דוגמא לנסיונות הללו. במסגרת המיזם, שנחנך ביוני 2013, העניקה העירייה חללי סטודיו ל-21 אמנים, בעלי מלאכה ומעצבים, וזאת ללא כל עלות למשך שנתיים. מאז הצטרפו אליהם עוד בתי עסק וגלריות, כשבפתח כל אחד מהם ניצב שלט ועל גביו שם האמן או היוצר.


מדי יום שלישי, הפך "מתחם 21" למדרחוב סגור. שולחנות וכיסאות הונחו במרכז הכביש, ומבקרים הוזמנו לפקוד את המקום, להתרשם מהיצירות ולרכוש. החגיגה כללה גם מופעי רחוב שנועדו לשוות לאירוע צביון של הפנינג עירוני.


אחד המיזמים של הפרויקט נקרא "טֵזִי-טֵזָה" - בית לאומנות אתיופית (רחוב הנאמנים 1). דגה פדר וגילה גודאי, חברות ואמניות, הציגו בסטודיו שלהן טעימה מאמנויות מגוונות של העדה האתיופית (בגדים, כדים, ציורים ועוד). מכאן גם שם המקום - "טזי טזה", שפירושו באמהרית "מכאן ומשם". הסטודיו המשותף הציע גם חוגים וסדנאות למחול אתיופי מודרני וכן מופעי מוזיקה ומחול בסגנון אתני.



קדרות ופסול מסורתיים


במאה ה-14 שלטו באתיופיה קיסרים נוצרים שניהלו מלחמת חורמה ביהודים ("ביתא ישראל") ובמוסלמים, וניסו לנצר אותם. משסירבו, הולאמו אדמותיהם, וכך הודבק לחלק מהיהודים כינוי הגנאי "פלאשה" - פולשים זרים. מאחר שנמנעה מיהודי אתיופיה, בעלות על קרקעות, הם פיתחו דרכים חלופיות להתקיים – הם היו לקדרים, לחרשי ברזל ולאורגים, ותוצרתם שימשה את הקהילה ונמכרה לשכניהם הנוצרים והמוסלמים. ישיבתם ליד מקורות מים, בשל ההקפדה על טהרה, סייעה במיוחד בהתפתחות תעשיית הקדרות, ושמם יצא למרחוק כמומחים בשריפת הקרמיקה (Shala). במשך הזמן גדל בידודם הכלכלי, החברתי והדתי של היהודים, בשל האמונה התפלה של הנוצרים והמוסלמים כי לקדרות ולנפחות יש כוח מאגי. הם נתפסו כ"בודה" - מעין יצורים על טבעיים שביום מחופשים לאנשים ובלילה הופכים לצבועים. הקדרות הפכה בהדרגה למקצוע נשי, ואֵם העבירה אותו לבתה. עבודת הקדרות נעשתה בעונה היבשה, מאוקטובר עד אפריל, שבה קל יותר לייבש את הכלים, למצוא חומר בערה לשרפתם ולטלטלם ממקום למקום. (ניצן שריג. 2007. אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי, מסע אחר 192).


במשך שנים רבות שימשה הקדרות בכל העולם (וכך גם באתיופיה) כסוג של אמנות שימושית, כלומר ליצירת כלי קיבול, בישול והגדשה. יוצאים מן הכלל היו הכלים המזוהים עם הדת: למשל, מחזיקי קטורת או צלבים שהוכנו בעיקר עבור הפטרונים הנוצרים של האמנים.


בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים כ-75% מבתי האב של ביתא ישראל באזור גונדר ייצרו הכנסה בנוסף לחקלאות, בעזרת קדרות ונפחות. על התופעה ראו בהרחבה: הגר קדם. 8.5.2012. בין אומנות לאמנות: קרמיקה אתיופית במציאות משתנה. אפריכאן; קדרות ביתא ישראל, ויקיפדיה.

Quirin, J. 1992. The Evolution of the Ethiopian Jews. Philadelphia: University of Pennsylvania; Messing, S. 1982. The Story of the Falashas: 'Black Jews' of Ethiopia. Brooklyn: Balshon Printing and Offset.


כבר בשנים הראשונות להתאקלמותם בארץ פעלו בארץ מספר קדרים יוצאי אתיופיה. כך למשל, במתנ"ס טאובל במתחם מוזנח בשכונה ג' בבאר שבע פעלה החל משנת 1997 קבוצת אמניות שקיבלו סיוע ארגוני ממתנדבת בשם טובה מרד. הן ייצרו ביחד כלים מסורתיים (רקמה, קליעה בקש, פסול בחימר ועוד) וחפצי נוי. קבוצות מבקרים נהגו לבוא למקום לשמוע סיפורים על קהילת ביתא ישראל, וכרקע לסיפורים הם ראו את האוסף וגם יצרו כלים בעצמם בהדרכת האומניות. מקצת מהכלים נמכרו לתיירים או לנדבנים מחו"ל.


כיוון שעשיית פסלים אסורה ביהדות ( שלוש מצוות לא תעשה אוסרות זאת: איסור עשיית פסל לעצמו, איסור עשיית פסל לאחרים, ואיסור עשיית דמות אדם) – הפרויקט עורר את כעסם של הקייסים. אבל לאחר הסברים ומאמצי שכנוע רבים הם הבינו את הצורך של הנשים להתפרנס ונתנו להן היתר שבשתיקה.


היום פועלים בישראל מספר פסלים וקדרים/יות שמשמרים את המסורת האתיופית בתחום הזה. רוב יצירותיהם נמכר בחנויות ובגלריות שאינן בבעלותם (החנויות רוכשות את היצירות מהם כדי למכרן) או בדוכנים. אחת הידועות היא טנאת (אתניה) אאוקה. היא נולדה (1960) וגדלה בכפר וולקה שבמחוז גונדר ועלתה לארץ בשנת 1991. כיום היא מתגוררת ועובדת בגבעת אולגה (ראיון נרחב איתה ראו: הגר קדם. 8.5.2012. בין אומנות לאמנות: קרמיקה אתיופית במציאות משתנה. אפריכאן).

דוכן בקניון איילון, צילום: שרון הורנשטיין, 2006


מבין הוותיקות והחשובות ראויה לציון גם טדג היילו. היילו נולדה בכפר חולקה הסמוך לעיר גונדר באתיופיה בשנת 1954 ועלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1991. היא אמא ל 3 ילדים (אפרת בת 40 נשואה + 5 , זלקה בן 38 נשוי + 4 וסמואל בן ה30 - נכון ל2021) ומתגוררת בסמיכות לבתה בנתניה. היא התאלמנה מבעלה ב-2014. כבר בנעוריה עסקה באמנות והבינה עד מהרה את הפוטנציאל העסקי שלה (בעיקר כאשר תיירים אמריקאים הגיע לכפר והתעניינו ביצירות שהיא וחברותיה יצרו).

היא מתמחה בעיקר בפיסול מסורתי בחימר (הכל בידיים בלבד). פסליה המרהיבים משקפים את הווי החיים של קהילת "ביתא ישראל". כך למשל, קייסים האוחזים ספרי תורה, נשים השואבות מים מבאר או מניקות את ילדיהן, גברים השקועים במלאכת יד ועבודה חקלאית, גוג'ו ועוד.


יצירותיה מנציחות גם אירועים היסטורים משמעותיים ועכשויים בחיי הקהילה: המסע לסודאן, חתונה ועוד. לעתים היא מכינה פסלים בהזמנה.


העבודות פונות לקהל הרחב – בעיקר לחובבי האמנות האתנית והנאיבית, לבעלי המודעות והרגישות החברתית הגבוהות ולאנשים שמחפשים מתנה אמנותית ייחודית (בני הקהילה הם אחוז זניח מאוד מהרוכשים).

מאז 2010 ועד היום (2021) מציגה ומוכרת טדג את עבודותיה בדוכן במדרחוב האומנים בנחלת בנימין בתל אביב. שם עיקר פעילותה, ולעתים רחוקות יותר היא נותנת קורס/חוג פיסול. למעט בימים שבהם היא נוכחת בדוכן היא מעבירה את רוב זמנה במפגשים חברתיים עם קרובי משפחה ומסייעת בגידול חלק מהנכדים .


משבר הקורונה דחף אותה לבסס יותר את פעילותה בדף פייסבוק (הוא נקרא " טדג - אמנות אתיופית"), במטרה שיהווה מעין חנות און ליין (הדף הוקם עוד לפני פרוץ המשבר).


אמן וותיק נוסף הראוי לציון הוא אלי אמן. אמן עלה לישראל בשנת 1985 מאתיופיה בהיותו בן 27. המסע הטראומטי לישראל, דרך סודאן, הותיר בנפשו צלקות רבות. אלי איבד את אמו, שתי אחיותיו ושני ילדיו בדרך. אביו ששרד הוליד עוד ארבע בנות ובן. גם אלי הצליח להשתקם בישראל, להתחתן ולהוליד ילדים.


באתיופיה עבד כחקלאי ונפח ועם עלייתו ארצה הופנה לערד לאולפן. הוא החל לעבוד בעבודות מזדמנות ובמקביל למד את אמנות הצורפות והפיסול במכללה בירוחם. כך נעשה לאחד האמנים האתיופים האתנים החשובים בישראל.


אמן הציג מיצירותיו במספר בגלריות ומוזיאונים (בין השאר באמצעות עמותת אלמז). עבודה מיוחדת וחשובה בין השאר משום שהוא משלב ביצירותיו זיכרונות ילדות ואלמנטים מסורתיים (למשל פסלים עם דמויות מהכפר האתיופי).


הוא גר היום עם משפחתו בבאר שבע ולצד יצירותיו מקיים סדנאות פיסול לבני הקהילה ולכל מאן דבעי שמתעניין בסוג האמנות הזה.

אלי אמן, 2016 צילום: אליהו כספי


מרכז תרבות אינסרה


נגסט אשגרוו היא ילידת אתיופיה שעלתה במבצע משה. היא השלימה לימודים לתעודת בגרות במכללת אריאל, סיימה קורס יזמות עסקית במסגרת מט"י (מרכז טיפוח יזמות), עסקה בתחום השיווק, השתלמה בתחום האומנות ופיתחה סדנאות חווייתיות לבני נוער ולמבוגרים.


מורן עומייסי (נשוי לבת העדה ואב לארבעה) הוא מדריך טיולים ומורה מוסמך (בעל תואר ראשון בלימודי א"י ויהדות המזרח ומ"א בתולדות ישראל - שניהם באונ' בר אילן, שוחט וסופר סת"ם). הוא טייל במשך שנה ברחבי אתיופיה, למד את נופיה ואנשיה והחליט להקדיש את חייו להנצחת מורשת ביתא ישראל.


רעיון להקמת מרכז תרבות נבט במוחם בעקבות עבודתם בכפרי נוער עם תלמידים יוצאי העדה. הרעיון היה ליצור קבוצה של מדריכים, מרצים, רבנים ואמנים מבני העדה שיוכלו להעביר את המורשת האתיופית לדורות הבאים. כך הוקם "אינסרה" (באמהרית - כד גדול עשוי בוץ, להובלת מים מהבאר).


המרכז מציע מגוון תכניות לימוד ופעילויות חווייתיות לבני נוער ולמבוגרים בני העדה ושאינם בני העדה: כך למשל, הרצאות על אתיופיה ויהודיה בשיתוף הקהל ובשילוב סרטונים וקטעי מוזיקה; תערוכות ניידות של מוצגים מסורתיים; סדנאות יצירה אתנית מסוגים שונים (אבנים, חרוזים וכדומה); סדנאות מוזיקה וריקוד (כולל שימוש בכלי נגינה מסורתיים, כגון תוף הכברו, כינור המסקו, גיטרת הקרר חצוצרת הטרומבה וחליל הוושינט); האזנה לסיפורי חיים של עולים; משחקים לימודיים.


להקת "אינסרה" – להקת הבית של המרכז - מונה כ-14 אומנים: נגנים, רקדנים, זמרים וזמרות. הלהקה מתמחה בהפקת מוסיקה, מחול ושירה אותנטית שמקורה באתיופיה (כולל שימוש בכלי נגינה מסורתיים).


התוכניות המגוונות מופעלות לא רק במרכז עצמו אלא בכל רחבי הארץ: גני ילדים, בתי ספר, מוסדות אקדמיים, מתנ"סים, קיבוצים ועוד.

התמונות באדיבות אינסרה


אמנות אתיופית עכשווית – בזיקה למקורות


- הספר "הנזיר והאריה: אמנות אתיופית חזותית עכשווית בישראל (הוצאת אחותי, 2017) הוא ספר-קטלוג המוקדש כולו ליצירה הענפה של אמניות ואמנים ישראלים-אתיופים. הוא בוחן את הקשר בין זהותם של האמנים הישראלים-אתיופים לבין יצירתם. לצד העבודות, הספר כולל גם מאמרים שכתבו נשות ואנשי רוח ותרבות שתחומי התמחותם הם תרבות ואמנות של ישראלים-אתיופים ורב-תרבותיות בישראל.


- הפורטל אתיוביז – קהילת העסקים של ביתא ישראל מנגיש מידע על אמנים ממוצא אתיופי שיצירתם מתכתבת עם אמנות אתיופית מסורתית.


- חמישה אמנים יוצאי אתיופיה מספרים על יצירותיהם, בערב הוקרה לאמנות האתיופית.


אשנב ביתי לאתיופיה


בגלים הראשונים של העליה קשה קשה היה עד בלתי אפשרי לעולים לקחת איתם מזכרות מאתיופיה. אבל עם הזמן יותר עולים וותיקים נסעו לאתיופיה בשליחות מסחרית, דיפלומטית או חינוכית והביאו איתם מזכרות מהמולדת.


כמו רוב הזוגות הצעירים בארץ, גם זוגות צעירים ממוצא אתיופי מעדיפים לקשט את דירתם בחפצי נוי ויצירות אמנות מודרניות. זאת, בניגוד להוריהם ששמרו "צוהר" למולדת באמצעות קישוטים אתנים ששרדו באמתחתם, שנקנו בחנויות האתניות הספורות ברחבי הארץ. חפצי וינטג' ונוסטלגיה כאלה אפשר למצוא גם במסעדות האתיופיות שנפתחו בזו אחר זו (נרחיב על כך בהמשך).

התמונות צולמו בדירה (תמונה ראשונה משמאל) ובמסעדה (שאר התמונות) בעפולה, שנת 2006



לבוש במסורת האתיופית [1]


ביגוד צנוע


העולות מאתיופיה הגיעו ברובן מאזורים כפריים, שם נהגו ללבוש בגדים ארוכים כמנהג המקומיות. לבוש קצר ומודרני נחשב שם ללבוש עירוני 'פרוץ' ולא מוסרי, ויחס זה לביגוד נותר במידה רבה בעינו בקרב הדור הראשון של העולים לישראל.

עולים בעפולה, 1996, באדיבות אריאלה יריב


בישראל הולכים ונעלמים הקודים המסורתיים של הלבוש. צעירות אתיופיות שנולדו וגדלו בישראל אימצו ברובן את הקודים המקובלים במגזר החילוני או הדתי והן שונות בסגנון הלבוש שלהן מהאימהות והסבתות שלהן.


רוב הנשים המבוגרות מבנות העדה אינן לובשות מכנסיים, כי המסורת שהיתה נהוגה בכפרי אתיופיה מחייבת אותן ללבוש חצאיות או שמלות ארוכות. אמנם אין איסור מפורש על לבישת מכנסיים, אולם הן נחשבו לגבריות ובלתי צנועות.


שמלה ליום יום היא הבגד הרצוי ביותר לאישה האתיופית המבוגרת, לצד הצירוף של חצאית וחולצה. השמלה מתאפיינת במראה מרווח, רופף ולא צמוד, עשויה מאריג ולא מסריג, כדי לא ליצור הבלטת אברי הגוף ולשמור על ידי כך על צניעות מאופקת.


אריגי השמלה בדרך כלל מעוטרים בהדפסים קטנים כהים, החוזרים על עצמם במבנה ובמקצב קבועים (repeat), על רקע בהיר יותר. בדרך כלל האריגים מתאפיינים בצבעוניות שקטה. בחירה זו מתקשרת לאסתטיקה האפריקאית במובנה הרחב: המוטיבים לקוחים מצורות סכמאטיות המצויות בטבע, כמו עלים ופרחים מעולם הצומח, ומצבעוניות הקשורה לצבעי קרקע, אבנים וצמחיה. המחשופים צנועים, השרוולים באורך הנע בין המרפק לפרק כף היד. קפלים באזור הבטן מאפשרים הרחבת השמלה והימנעות ממראה הדוק וצמוד, או הבלטת אברים.


הפתח העליון בשמלה מאפשר הכנסת הראש בצורה נוחה, ואינו מתפקד כמוטיב עיצובי אלא פונקציונאלי לחלוטין. אישה אתיופית מבוגרת לא תלבש בדרך כלל שמלות העשויות מסריג, מאחר והסריגים, בעיקר הזולים שביניהם, נצמדים לגוף ומשדרים לתפישתן מראה חצוף וזול (כך נאמר לנו בראיונות).


הביגוד המסורתי


הבגדים המסורתיים באתיופיה עשויים מיריעות של בדי כותנה ועליהם רקמה מיוחדת. גלימות עוטפות את הבגד שנלבש על הגוף. כמו במקומות רבים בעולם, הכפריים מתלבשים אחרת מהעירונים. בעיר מקובל יותר ללבוש חולצות, חליפות ומכנסיים בדומה למקובל בישראל.

גַּבִּי הוא צעיף או גלימה של גברים. כדי ליצור גבי מחברים יחד שני בדים או יותר.

תַּּה היא גלימה חגיגית של גברים ונשים כאחד ולובשים אותה בעיקר בערים. את תחתית התה מקשטת רקמה מיוחדת.


השמלה נקראת באמהרית 'קֶמיס' (במקביל למלה בערבית שמשמעותה אף היא שמלה, ונהגית 'קָמיס'). ה'קֶמיס' מאפיינת את הנשים הכפריות, בעוד שהעירוניות מהודרות יותר, ולובשות 'שִבְשֶבו'. שמלת ה 'שִבְשֶבו' הדוקה יותר לגוף באזור המותניים ויותר עשירה בבד, המונח בקפלים רחבים מסביב לבטן. שרווליה ארוכים והיא מגיעה עד מתחת לברכיים. בשוליה פס אריג מסוגנן, המעיד על מעמדה הגבוה יותר של הלובשת, מודעותה הגבוהה יותר למראהה החיצוני, עירוניותה ועושרה היחסי.


מערכת הלבוש של האישה הכפרית (באתיופיה) מורכבת משלושה פריטים: 'קֶמיס' - גלימה, "מקנט" - אבנט, ו'נטלה' או 'גדמיה'- מעטפת לכתפיים. כל מערכת הלבוש עשויה בד ארוג ביד.

לבוש מסורתי בחג הסיגד, טיילת אמרון הנציב, ירושלים. צילו: סימה זלצברג, 2007


הגלימה - "הקמיס" - לבנה ועשויה משתי שכבות בד (שנארג ביד) המחוברות אחת לשנייה. על הגלימה ישנה רקמה בצבע שחור, ירוק ואדום, לאורך הציר המרכזי של הגלימה מקדימה ומסתיימת ב"מסקל" - דגם מסוגנן של צלב. דוגמא זו מופיעה גם במרכז הגב. לאורך שולי הגלימה האחוריים ישנה שזירה בפס אריג ירוק או אדום.


השמלה לחג למבוגרות מתאפיינת במראה גלאביה לבנה בגזרת 'שק' ישרה וארוכה, בעלת פתח חריץ בחזית מבסיס הצוואר, המעוטר ברקמה צבעונית בעבודת יד. דוגמת הרקמה חוזרת על המוטיבים שלה גם בשולי השרוולים, שאורכם נע בין המרפק לפרק כף היד.


"אג'גה" היא סוג אחר של גלימה, בעלת שרוולים צמודים. על השרוול ישנה רקמת פסים סיבובית מן המרפק לאמה.


"המֶקֶנֶט" - האבנט, שנכרך למותנים ושוליו מפוספסים ומשונצים המשתלשלים מלפנים. "המקנט" מסמל את צניעותה של האישה ואישה שנתפסת בלעדיו ננזפת. את המֶקֶנֶט חוגרים מסביב למותניים בימי חול בלבד.


ה"נֶטֶלַה" או ה"גדמיה" - מעטפת הכתפיים, עוטפת כמעט את כל הגוף, והיא נלבשת הן על ידי האישה והן על ידי הגבר (היום רואים זאת פחות ופחות בישראל). הנטלה עשויה שכבת בד אחת דקה, ואילו הגדמיה עשויה שתי שכבות בד המחוברות זו לזו בקצה. זוהי מטפחת גדולה מאוד וצבעונית, אותה כורכת האתיופית, בדרך כלל המבוגרת, על בגדיה. באירועים חגיגיים הנטלה בצבע לבן. בקצה הנטלה פסים צבעוניים, שאופן הנחתם ומיקומם משמעותי: אם הלובשת מצויה באבל, היא מניחה את הנטלה על גופה כך שהפסים כלפי מטה, בקרבת הרגלים. בהעדר נטלה בתקופת האבל, אישה אתיופית (וגם גבר) הופכים את חולצתם הרגילה כך שיעידו על האבל שהם שרויים בו.

באדיבות משפחות סמאי ואדמסי מעפולה. צילום: ג'ומאנה זמאל וחתאם עבאס, 2001


במקומות המודרניים יותר באתיופיה, היה נהוג מערכת הלבוש העירונית המורכבת מה 'שִבְשֶבו' וה 'כּוּתָה'. שמלת שבְשֶבו - היא שמלת קפלים צמודה למותניים ולה שרוולים ארוכים. ה'כּוּתָה' היא גלימה חגיגית גם לגברים וגם לנשים. מתאפיינת ברקמה מיוחדת בשוליה. גלימה זו היא פריט מסורתי המאפיין את הלובשים המבוגרים בעדה. לעיתים הכותה גזורה כגלימה, ולעיתים היא מטפחת ענקית ולבנה, שבשוליה רקמה זהה לרקמת השמלה מתחתיהה"כותה" היא מעטפת עשויה שכבת בד אחת ומעוטרת בשוליה בפס אריג הזהה לזה המעטר את השמלה.


בחגים ובשבתות גם הצעירות האתיופיות לובשות לעתים את שמלות המסורתיות (תופעה זו הולכת ונעלמת בשנים האחרונות מהנוף). חלקן מוותר עליהן ומעדיפות לשלב בגדים לבנים מודרניים, על פי רוב צירוף של חצאית וחולצה.


נדיר למצוא צעירות הלובשות שמלות אתיופיות מסורתיות ביום יום, אלא אם כן השמלות ככלל מהוות פריט אופנתי בן זמננו. הן לובשות את השמלה המסורתית בימי חג בזמן פגישות משפחתיות, כדי לכבד את המבוגרים בעדה ובמשפחה.


צעירות אתיופיות בערים הגדולות ובעיקר בתל אביב, המעורות בקודים הישראלים, לובשות שמלות אופנתיות, כמו רוב הצעירות הישראליות. לאחרונה נראו שמלות אריג בהירות בעלות כתפיות דקיקות בדוגמאות פרחים.

צעירים וצעירות ממוצא אתיופי בלבוש מסורתי בדוכני הסברה לכבוד חג הסיגד, אוניברסיטת חיפה, צילום: עוז אלמוג, 2016


תכשיטים


הסגנון האתני

באתיופיה מקובל לענוד תכשיטים ואבזרי קישוט רבים. גברים רבים נוהגים לענוד טבעת חותם מכסף או מזהב. זקנים ומכובדים מחזיקים בידם שרביט משיער לבן של זנב סס או מוט הליכה מגולף – זַָּרָה (פירושו מקל).


כוהני הדת נעזרים בטלה שהיא שמשייה צבעונית.


בנות העדה המבוגרות ככלל אינן משופעות בכסף, וניכר עליהן שאינן עמוסות תכשיטי יוקרה. תכשיטיהן קטנים, עדינים ומנימליסטים.


את מקומם של האבנים היקרות, הזהב והפלטינה תופסים חרוזי עץ, פלאסטיק וזכוכית, בסגנון אתני על פי האופנה בשווקים. הצעירות המבוססות יותר ובעלות היכולת מתהדרות בתכשיטי זהב צנועים ועדינים. מבין המתכות, הנפוץ ביותר הוא הכסף, בעיקר בשל מחירו הנמוך.


באתיופיה, האישה הכפרית אשר מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה להתקשט בתכשיטי זהב - היתה מתקשטת בתכשיטים עשויים כסף ומתכות אחרות.


ה"סנקאדרי" - מורכב משני תליונים חלולים: מלבן וטרפז. אחד התליונים תלוי מאחור ואחד מלפנים. הם מחוברים זה לזה בשמונה שרשרות כסף, ארבע מכל צד. דוגמת תכשיט זה הוא כדוגמת הרקמה המופיעה בחלק מהשמלות.


הנשים נהגו לענוד גם צמיד מכסף. הצמיד היה עגול, רחב ובעל פתח. את הצמידים ענדו על כל אחת מהידיים. תכשיט נוסף היא טבעת מכסף או מזהב ללא דגם.


רוב הנשים ענדו שתי שרשרות - אחת מכסף ואחת מחרוזים ירוקים וכחולים.


תכשיטים "מאגיים"

לבתולות אסור היה באתיופיה לענוד תכשיטים, כדי לא למשוך גברים, אך ישנם תכשיטים המותרים לענידה בכל גיל, ואלו תכשיטים בעלי סגולה מאגית:


"זגול" - שרשרת עשויה שבלולים זעירים


"דבה" - טבעת זכוכית כחולה


"כתם" - קמע עטור עשוי חרוזים רבי- גוונים בצורת מרובע או עיגול. לילדות מותר אף לענוד מחרוזת העשויה חרוזי זכוכית צבעוניים בדרך כלל ירוק או כחול.


תכשיטים המייצגים מצב אישי

תכשיטיה של האישה מייצגים את מצבה האישי . ישנם שלושה תכשיטים עיקריים אשר מסמלים זאת:


"בר אנקות" - מטבע כסף אשר תלוי על שרוך. ניתן לכלה לאחר שהמשפחות החליטו על קיום הנישואין . המטבע ניתן לכלה על - ידי אבי החתן והוא מסמל את ארוסי הנערה.


"גותצ'ה" - עגילים קמורים ובקודקודם כדורים זעירים. הם מזכירים כיפת כנסיה. עגילים אלו מסמלים נישואין בטקס דתי והם ניתנים על-ידי החתן לכלה כשהוא מגיע לכפרה לקחת אותה אל כפרו .


"דרי" - מחרוזת ארוכה שעשויה משלוש שרשרות כסף הניתנת לאישה לאחר שילדה שלושה ילדים.


תכשיטים נוספים

פרט לגותצ'ה נוהגת האישה לענוד על אחת מאוזניה עגיל דמוי סלסלה שבמרכזו אבן כחולה.


התליונים מושחלים על מחרוזות מחרוזים כחולים או על חוטי כותנה כחולים. חוץ מתליון ה"בר אנקות", מקובלים גם תליון עגול מזהב שנענד סמוך לצוואר. חוץ מה"דרי" מקובלת גם מחרוזת מחרוזי כסף.


מחרוזת פחות מקובלת היא "אלסם". זוהי מחרוזת העשויה מתליונים חלולים רבים בעלי צורות גיאומטריות המחוברים זה לזה. המחרוזת ארוכה ומגיעה עד מתחת לחזה.


כור היתוך אופנתי

התחזקות המגמה הרב תרבותית, לצד הפופולריות הגדלה של אמנות קולאז'ית ושל חזרה "לטבעי" ולשורשים, הביאה לשילוב אלמנטים של לבוש אתיופי מסורתי ביצירותיהם של יצרני אופנה עכשוויים.

הבגדים האתניים, שלפני כעשור עדיין נפלו להגדרה של שמרני ואנכרוניסטי, הופכים לאחרונה למקור של רעיונות. כיום השמלות האתניות בעיצוב החדשני אינם עוד רחבות ועשויות רק מאריג לבן, אלא מותאמות למבנה גופה של האישה, בשלל צבעים וריקמות מסורתיות מרהיבות. המגמה הזאת ניכרת גם בתצוגות אופנה הנערכות באתיופיה.


בארץ, יותר ויותר צעירים אתיופים שרכשו השכלה בתחום עיצוב האופנה ושמחפשים שורשים, גאווה וזהות ייחודית, החלו להתעניין בנושא ולשלב ביצירותיהם מרכיבים מסורתיים. הם מבינים ששונות של מיעוט תרבותי יכולה להיות גם יתרון יחסי המכניס עניין, גיוון וחידוש למציאות החברתית הכוללת.


אושרת פרדה נולדה וגדלה באשקלון, ואת האהבה לאופנה קיבלה מאמה. "אמא שלי תמיד הקפידה להיראות טיפ־טופ עם שיער עשוי ותכשיטים גדולים. עוד בתיכון נהגתי לצייר סקיצות, קראו לי 'האופנתית'. אחרי הצבא ניסיתי להתקבל לשנקר. לא היה לי תיק עבודות מפואר כמו לכולן - באתי נטו מתוך תשוקה לדבר - ולא התקבלתי. במקום זאת נרשמתי ללימודים מקצועיים המתמקדים בתדמיתנות ובתפירת מוצרי טקסטיל, ובמקביל לקחתי קורסים בשנקר וככה בניתי את ההשכלה שלי בתחום". את נסיונה צברה בהמשך במקומות עבודה מגוונים. היא היתה עוזרת של המעצבת אורלי גולן, ניהלה את השיווק בזבוב ג'ינס ובהמשך גם עיצבה בשבילם.

ביום הולדתה ה־30 הבינה פרדה שזה הרגע להקים מותג עצמאי משלה. "תמיד היה לי ברור שזה יקרה, וגיל 30 תפקד כמו קריאת השכמה. פתחתי חסכונות, נכנסתי למינוס והשקעתי את כל כולי. אני מאוד מאמינה במותג. במהלך השנים קיבלתי גם חיזוקים מחברים שאמרו לי להבליט את הזהות האתיופית של העיצובים שלי, לא לחשוש מהתיוג הזה, אלא לראות בו מקור של ייחוד. גם בעולם אין כמעט מעצבים אתיופיים, וזה היעד הבא שלי".[2]

ב-2015 היא השיקה את קולקציית ביכורים שלה שמושתתת על סגנון אתני. אושרת לא מצניעה את זהותה האתיופית, אלא להפך - זה סוד הייחוד של המותג. בראיון לכלכליסט, שהקדיש לה כתבה, אמרה: "לקהילה האתיופית יש דברים כל כך יפים להציע, וחבל לי שמה שיוצא החוצה בסוף זה דווקא אלימות. [...] גם בעולם אין כמעט מעצבים אתיופיים וזה היעד הבא שלי".

הקולקציה מנתה כ-15 פריטים – בעיקר שמלות וחצאיות עם רקמה אתיופית. התוצאה היא פיוז'ן עשיר ומקסים שמושתת על סגנון בוהמייני־מערבי בשילוב עם נגיעה אתיופית אינטנסיבית וחושנית.

הקולקציה החדשה הוצעה למכירה בבוטיקים ידועים באנינותם ברחבי תל אביב, דוגמת בנקר בדיזנגוף וצ'וצ'ה בשינקין, או ישירות דרך המעצבת.

בראיון לכלכליסט נשאלה פרדה: ביקרת באתיופיה? וענתה: "מעולם לא, אבל הגיבוש של המותג, ששואב השראה מהתרבות האתיופית, דורש שאסע לשם ואבחן את שורשיי מקרוב" [3]


שיער

תסרוקות ועיצוב שיער בעדה האתיופית הם שם-דבר בשל היצירתיות, הטכניקות המושקעות, יפי המראה והמקוריות של התוצאות.


העיסוק בקליעת צמות דקיקות במספר אינסופי כמעט היא מיומנות אתיופית נרכשת, המצריכה בעיקר סבלנות, זריזות ידיים, יצירתיות וחוש אסתטי. רוב הצעירות האתיופיות עושות צמות לבד, לעצמן או לחברותיהן, לבנותיהן ולכל מי שמבקשת. לעיתים המיומנות הזו מהווה מקור פרנסה נוח וזמין.


מקורה של תסרוקת הצמות היא ב'קונדלה' - קליעת צמות דקיקות המחוברות בפסים ישרים לאורך הגולגולת עד קשירתן יחד באזור העורף. קצוות התסרוקת נפרשות כצווארון מסביב לעורף.


תסרוקת זו הייתה מקובלת על הנשים באתיופיה, וכעת היא נחלת המבוגרות, בעוד שהצעירות קולעות את הצמות בדרכים מגוונות ורבות. במקור, תסרוקת זו מסמלת אישה בוגרת, נשואה או שהייתה נשואה ולה שלושה ילדים לפחות. את התסרוקת עושה אישה לרעותה. כאשר מסתיימת קליעת הצמות, מפזרים גושי חמאה קטנים על ראשה של האישה קלועת הצמות, והם נמסים וזורמים על הצמות שנקלעו. על פי אמונה אתיופית מסורתית - בחמאה ישנו כוח מרפא ולכן כדאי למרוח אותה על הראש.


הצעירות האתיופיות אינן כפופות כמובן למסורת השיער הישנה ומושפעות בעיקר מאופנות אפרו-אמריקאיות ואפרו-אירופאיות עדכניות.


גם התסרוקות של הצעירים האתיופים מעוצבות ומטופחות בדרך כלל תוך השפעה לאופנות שיער בקרב צעירים ישראלים מכל המגזרים, לצד התרבות אפרו-עולמית (כולל שיער צבוע, ראסטות ועוד ועוד.


המבוגרים מקפידים על תסרוקות "רגועות" ושמרניות יותר, כך גם צעירים הנמצאים במסגרות חינוכיות המקיימות אורח חיים דתי.


קעקועים מסורתיים


ההלכה היהודית אוסרת לחרוט כתובות קעקע על הגוף. איסור זה הוא אחד מתרי"ג מצוות ומקורו בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ח: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶש לאֹ תִתְּנו בִּבְשַרְכֶם וכְּתֹבֶת קַעֲקַע לאֹ תִתְּנו בָכם".


האיסור חל על כתובת קעקע בכל מקום בגוף, בין מקום שרגיל להיות גלוי ובין מקום שרגיל להיות מכוסה. העונש על קעקוע הוא 39 מכות. בשל האיסור ההלכתי וכיוון שבשנות השמונים והתשעים הקעקועים לא היו פופולרים (כמו היום) גם בקרב האוכלוסיה החילונית בישראל – קעקועיהן של הנשים האתיופיות היו עבורן מקור למבוכה עם עלייתן ארצה (אנשים סביבן נעצו מבטים בצורה לא נעימה).




חשוב לציין שחלק מהקעקועים על מצחהין של הנשים בביתא ישראל נעשו בכוח על ידי הנוצרים (מכאן גם קעקועי הצלב שאפשר לראות פה ושם). מקצתם נעשו בשל הסיכון שחשבו בתור יהודים במדינה נוצרית, כלומר במטרה להסתיר את יהדותם.


על פי המסורת באתיופיה הנשים מכחילות את החניכיים שלהן ומקעקעות מחרוזות "טוקוראת" על הצוואר ועל הזרועות. את הקעקוע והכחלת החניכים עושים על-ידי דקירות המקום שרוצים לקעקע עד זוב דם. את חומר הקעקוע עושים מהפחם שדבק בפירים ומאפר מדורה. את התערובת הזאת מורחים על הפצעים הפתוחים ודוקרים שוב ושוב עד שהחומר חודר פנימה. כאשר הפצעים מגלידים נשאר קעקוע בצבע שחור.


את החניכיים היו מקעקעים ליופי וגם כתרופה לכאב חניכיים, את ה"טוקוראת" מקעקעים ליופי בלבד, ולכן רק לאישה נשואה מותר לקעקע אותן ואילו נערה לא נשואה שתעשה זאת תחשב מופקרת.


אשת הקייס המכובדת בנשים מקעקעת "טוקוראת" גם בפניה, בקשתות מעוגלות מתחת לעפעפיים התחתונות. זוהי מעין העצמה של העיניים, ראי הנפש.


מטבע הדברים מסורת זו עוברת מהעולם בקרב יוצאי אתיופיה בישראל. לעומת זאת, הצעירים והצעירות ממוצא אתיופי בישראל מיישרים קו עם אופנת הקעקועים המערבית שנעשתה פופולרית מאד בשנים האחרונות גם בישראל.



תרבות האוכל המסורתית בעדה האתיופית


רקע

רבים מיהודי אתיופיה קבעו את מגוריהם בבקתות, בקירבת נחלים ונהרות. מעבר ליתרונות המובהקים של אספקת מים שוטפת להשקיית השדות ולשתייה, שימשו המים הזורמים למטרת טבילה וטהרה לנשים לאחר לידה או נידה, לקראת שבתות וחגים וכן להיטהרות לאחר מגע עם המת.


הם נהגו לגדל את כל הדרוש לקיומם הבסיסי, כולל בקר (ששימש מקור לחלב ובשר), צאן (כבשים ועיזים) ותרנגולות, לבשר ולמסחר. הבקר ניזון רק ממרעה טבעי, ולכן היה דל שומן. חלקי-הארי של מזונם היה מתוצרת עצמית. מצרכים כגון קפה, תה, מלח וסוכר, נקנו בשווקים. יין היה נדיר, מאחר ובאותן שנים כמעט ולא היו באתיופיה כרמים.


יהודי אתיופיה כוננו מסורת קולינארית עשירה, מגוונת וייחודית, שהתפרשה על פני קשת רחבה של טעמים. הם שמרו בקפידה על כשרות, שחטו רק בעלי-חיים שהתורה התירה לאכול את בשרם, דיקדקו בשלבי התקנת הבשר למאכל וכמובן, הפרידו בין בשר וחלב. יתירה מזו, ביום שבו אכלו בשר היה מקובל שלא לאכול מוצרי חלב, מטעמי כשרות. דגי הנהרות שהעלו ברשתם נבדקו בשבע עיניים, ונאכלו רק אם עמדו בחוקי ההלכה (היינו, בעלי סנפיר וקשקשת).


בהיעדר אמצעים לשמירת מזון בקירור, נהגו לשחוט את הפרה או הכבש לקראת שבת (בדרך כלל ביום חמישי) או בערב החג, ובכך להבטיח את טריות הבשר. לאחר השחיטה בידי שוחט מוסמך (לרוב, הקייס, רב העדה), נהגו לחלק את הבשר לבני-משפחה ולקרובים, ואם נשאר – גם לשכנים ולידידים. חלוקת הנתחים נעשתה על-פי מראה עיניים, שכן מאזני שקילה לא היו בנמצא.


כמקובל בחברות מסורתיות, גם בחברה היהודית באתיופיה, הנשים נשאו בעול עבודות הבית (בישול, ניקיון, שאיבת מים, הכנת כלי בישול מחרס, אריגה, טוויה, רקמה ותפירה), כמו-גם בנטל גידול הילדים וחינוכם. הנשים הנשואות טיפול בגידולים החקלאיים (ירקות, צמחי תבלין) שנזרעו בסמוך לבקתת מגוריהן. לעבודה בשדות יצאו רק צעירות לנשואות.


לקראת קציר היבולים, שנמשך בדרך-כלל ימים ספורים, נערך גיוס חירום של ידיים עובדות - בני-משפחה, ילדים, מבוגרים וגם משפחות מהאזור, שהתנדבו על בסיס עזרה הדדית. המארחים דאגו לכל מחסורם, מאוכל ולינה ועד ערבי הווי סביב המדורה. הנשים עמלו על הכנת התבשילים ואיחסנו אותם בכלי צידה מיוחדים. צעירי המשפחה, עם סירים מהבילים בידיהם, יצאו אל הקוצרים בשדות. היו אלה ימים של שמחה וחברותא אמיתית.


הבישול בבית נעשה בכלי חרס ומעל אש גלויה במרכז המטבח בבקתה, או בחצר מחוץ לבקתה. בדרך כלל זה היה אירוע קבוצתי, בחברת נשים שישבו במעגל על הקרקע סביב המדורה.


פינת האוכל באתיופיה מוקמה לרוב במרכז הבית, בנפרד מאזורי השינה. משפחות ממעמד חברתי-כלכלי מבוסס הוסיפו יחידת אירוח נפרדת, הנקראת אַדֵרַש. חדר האירוח היה בדרך כלל רחב-ידיים, במרכזו המוסֶב (שולחן קש עגול ונמוך המקושט מבחוץ בדוגמאות קלועות בקש, שעליו הונחה קערת האינג'רה וכן המשקאות) וסביבו הסועדים, יישובים על דרגשים עשויים עץ או בוץ (מֵדֵב).

ציוד המטבח יכלול לרוב קדירות חרס או עץ, לוחיות פח עגולות לאפיית אינג'רה או דָאבּו, סכינים, כפות וכלי הגשה מתוצרת עצמית.

באתיופיה נהוג לשתות מכוסות חרס או מקִיל, כוסות מקליפת פרי או ירק (בטטה, לדוגמה) שתוכו הוצא ממנו, מזכוכית (בעיקר בערים), או מקרן שור מלוטשת (וָאנצָה).


החום והעדר רשת חשמל הקשו על אחסון המזון במטבח האתיופי. על כן נעשה שימוש רחב במצרכים טריים, ירקות שנקטפו בערוגה הסמוכה לבקתת המשפחה, או בשר משחיטה שבושל ונאכל בו-ביום. את קציר התבואה, התירס, הטֶף והשעורה אי-אפשר היה לצרוך במלואו בתוך יום או יומיים, ואי לכך אוחסנו שקי הגרעינים בגוּטֶה (מעין ממגורה שנבנתה מבוץ) שבחצר הבית. הגוּטֶה נבנה בגדלים שונים לפי דרישה. בממגורות הגדולות שנבנו לגובה ניתן היה לאחסן עד טון תבואה, לתקופה של שנה תמימה. חלב אוחסן בכדי חרס, אף הם עשויים בוץ, ששמרו על טמפרטורה נמוכה.


האמונה העזה בביאת המשיח והתפילות לשיבה לירושלים, עמדו במרכז חייהם הרוחניים והדתיים של יהודי אתיופיה. הזהות היהודית והכיסופים למולדת המקורית, ארץ-ישראל, עברו מדור לדור, מאב לבן, מאם לבת. זה היה הדלק שהזין את תעצומות הנפש ואיפשר להם לשמור על זהות דתית ולאומית, במדינה שרדפה אותם עד צוואר.


ואכן, באמצע המאה הקודמת, כאשר יהודי אתיופיה 'גילו' שיש עוד יהודים בעולם, ומאוחר יותר, שיש גם מדינה יהודית, הם חשו כמי שמצא את בנו האובד. העלייה לישראל הייתה רק שאלה של זמן. המסע הרגלי המפרך שעשו לקראת עלייתם ארצה, גבה מחיר דמים כבד. בהגיעם לכאן, נעשה מאמץ מרוכז להקל את חבלי הקליטה שלהם, באמצעות תוכנית שנתפרה לצרכיהם הייחודיים, אך התהליך עדיין נתקל בקשיים רבים.


תרבות האוכל אוצרת בתוכה את המתח בין מסורת לשינוי, בין זהות אתיופית לזהות ישראלית ובין דור המבוגרים לדור הצעירים. אפשר לומר, כי מתחים אלה אינם מנת חלקם של מרבית בני הדור השני והשלישי. הם מיודדים עם המטבח הישראלי, צורכים מזון מהיר ולא אחת מעדיפים לקנות אוכל מוכן במקום לבשל. למעשה כל מסורת האוכל האתיופית (מנהגים ומאכלים) נשחקת במהירות ונעלמת בהדרגה מהנוף הישראלי. האם ידעו הצעירים להחיות בעתיד את המסורת הישנה? ימים יגידו.


עד מחצית העשור הראשון של המילניום לא עמדו לרשות הקורא הישראלי חומרים בעברית על תרבות האוכל של ביתא ישראל. למרבה השמחה, בשנים האחרונות, בעיקר בזכות האינטרנט, גדלו הפרסומים בנושא. כך למשל:


- ישראל אהרוני ונלי שפר. 1998. המטבח של כור ההיתוך. משכל.


- צעירי טספצ'ין. 2007. המטבח האתיופי: היכרות עם המטבח האתיופי, איך להכין, איך להגיש ואיך לאכול : טעים, מזין, בריא. עמותת טספצ'ין. (הספר נעשה במסגרת פרוייקט יזמים צעירים של צעירי טספצ'ין בני העדה האתיופית ביבנה).


- דנה, שוופי. 13.3.2007. המדריך המלא למטבח האתיופי. Nrg.


- לאה הרפז, עוז אלמוג ודוד פז. 5.5.2008. תרבות האוכל בקרב יוצאי אתיופיה. בתוך: עוז אלמוג. אוכל ישראלי בראיה מגזרית. אנשים ישראל.


- לאה הרפז, עוז אלמוג ודוד פז. 5.5.2008. מאכלים מסורתיים בתרבות יהודי אתיופיה. בתוך: עוז אלמוג. אוכל ישראלי בראיה מגזרית. אנשים ישראל.


- מאיה קוילר. תשע"ד (2014). 'אוכל, כבוד ואהבה' - התמורות שחלו בתרבות האוכל של יוצאי אתיופיה בעקבות עלייתם לישראל. ישראלים, כרך 6, עמ’ 122-95.



- דקלה דנינו וזהר עמר.2013. אוכל אתיופי: רזי המטבח של יהדות אתיופיה. בתוך: אתיופיה בישראל - רפואה ותרופות מסורתיות של קהילת יוצאי אתיופיה. יד יצחק בן צבי (פורסם גם במסע אחר).


- ריטה גולשטיין. 26.2.2013. אוכל עולמי: כל היופי של המטבח האתיופי. וואלה.


- המטבח האתיופי. ויקיפדיה.


- לוקש, כהן ושומפלבי. 26.11.2019. חג הסיגד: "שמנו את המטבח האתיופי על המפה". Ynet.



- מאגר התמונות של גוגל כולל היום אלפי תוצאות תחת הערך "אוכל אתיופי".


גם ביוטיוב מופיעים קטעי וידאו שונים שקשורים לנושא. כך למשל:








מאפייני המטבח האתיופי המסורתי

העדה האתיופית הביאה עימה לישראל מסורת קולינרית ייחודית, שניכרת במספר מאפיינים:

א. המטבח האתיופי פשוט ובריא מאד. הירקות והקטניות הם חומר הגלם העיקרי שממנו מכינים את התבשילים השונים. השימוש בסוכר אינו שכיח וגם מינון הגלוטן והכולסטרול נמוך.

עם זאת, לאחר עלייתם של בני העדה לישראל חלו שינויים רבים בהרגלי האכילה שלהם, בכמות, ברכיבי המזון מהם מכינים את התבשילים ובייחוד בצריכה מוגברת של סוכר ומוצריו בכמויות משמעותיות, שלא היו בהישג יד באתיופיה. התוצאה היא עליה דרמטית בחולי הסוכרת בקרבם (חדשות הכנסת. 17.1.2017. יוצאי אתיופיה חולים בסוכרת: פי שלושה משאר הישראלים).


ב. העדה האתיופית ניכרת בקשרים חברתיים הדוקים והאוכל משחק בתוך הקהילה תפקיד מלכד חשוב. ארוחה אתיופית מסורתית נוהגים לאכול בחברותא, כאשר במרכז השולחן ניצבת צלחת גדולה שבה מוגשים מגוון המאכלים על מצע של הלחם האתיופי המסורתי – אינג'רה (ראו גם בהמשך).



ג. כמו ברוב התרבויות והעדות בעולם, בימי המנוחה והחגים מוגש אוכל החוג מהשגרה. באתיופיה מקובל היה לשחוט בקר או כבש לכבוד האירוע החגיגי.


ד. ברוב הכפרים לא היה מקררים חשמליים וזו גם הסיבה שהמטבח האתיופי מבוסס בעיקרו על מוצרי מזון טריים.


ה. באתיופיה הנשים הופקדו על הכנת האוכל. גם היום לנשים יש תפקיד מרכזי במטבח אבל בקרב הצעירות ילידות הארץ, המסורת הקולינרית הולכת ונשכחת. באופן כללי רוב הצעירים אימצו את תרבות האוכל הישראלית – לטוב ולרע.


ו. הטֶף הוא דגן עגול, זעיר בגודלו, עשיר בברזל, סידן וחלבון ואינו מכיל גלוטן. הטף גדל באזורים מוגבהים בעלי כמות גשם מספקת. בשל אזורי הגידול המוגבלים שלו ותלותה הכמעט מוחלטת של החקלאות האתיופית בגשם, מחירו יקר יחסית לדגנים אחרים.

חשוב לציין כי באתיופיה קיים איסור לייצא את קמח הטף, זולת למדינה אחת - ישראל. אנחנו מייבאים טונות רבים של טף בזכות העלייה האתיופית, ולאחרונה אף התחלנו לגדל את הטף בארץ (חגית לביא. 24.4.2016. הטף, הזקקבי והברברה - ידידים ישנים חדשים. דוגרינט, אתר חברתי של תושבי הגליל).


ז. אנג'רה (בתיגרינית "טייתה") היא לחם שטוח, עגול וגדול העשוי מתהליך התססה של טף. לאחר ערבוב המים והטף לכדי עיסה, מאפשרים לעיסה לתסוס במשך מספר ימים, בדומה לתהליך הנעשה במחמצת שאור. כתוצאה מתהליך התסיסה לאנג'רה נוסף טעם חמצמץ עדין. לאחר מכן מגיע שלב האפייה בו מוזגים את העיסה בצורה מעגלית שנסגרת אל תוך עצמה (כבמעין ספירלה) אל תנור חשמלי או צלחת חימר - מחבת (אמהרית: מטאד/מגוגו) המונחת על האש בו האנג'רה נאפת ומקבלת את שקעיה (אשר מכונים באמהרית עיניים).


בשונה מבצקי שמרים אחרים, הבצק נוזלי מספיק על מנת שאפשר יהיה לשפוך אותו אל משטח האפייה. חלקה התחתון של האנג'רה שנוגע בשטח המחומם נותר בעל מרקם חלק יחסית. ואילו חלקה העליון הופך לנקבובי ואוורירי (מרקם מעין ספוגי שמזכיר את לחם הלחוח), דבר המאפשר לה להוות משטח טוב יותר לאיסוף רטבים ומנות אוכל שונות (הנזידים שנהוג לאכול עם האנג'רה נקראים באמהרית "ווט"). כמו כן קיימים מאכלים (כגון: אנג'רה פירפיר, אנג'רה פיטפיט) העשויים מאנג'רה קרועה לחתיכות וספוגה ברטבים שונים.


במובנים מסוימים, מזכירה הארוחה האתיופית המסורתית את ה"טאלי" ההודי. מסביב לפחמימה הבסיסית - במקרה זה האינג'רה - המקבילה במידת מה לדושה ההודית - יש תבשילים שונים ומגוונים המשמשים כמיטבלים, ומופיעים בדרך כלל בצבעים חזקים ומנוגדים שמעוררים את העין והקיבה - צהוב, אדום, ירוק ועוד.


האנג'רה נפוצה בקרב העמים החבשים ומהווה חלק חשוב במטבח האתיופי, הסומלי והאריתראי. ישנם מספר סוגי אנג'רה באתיופיה המסווגים על פי סוג הטף שמשמש להכנתם, בהם: "נֵאצ'" (לבן), "קאי" (אדום), "טוקור" (שחור). בדומה לפיתה האנג'רה היא תחליף לסכו"ם – מה שמאפשר אכילה אינטימית וחברותית.


בסעודה משותפת, לרוב יחלקו הסועדים את האנג'רה על צלחת אחת גדולה ולעיתים אף יאכילו אחד את השני ב"ביסים" של אנג'רה (הנקראים באמהרית גוּרְשָׁה), כסימן לחיבה, כבוד ואהבה. כך למשל, אב הבית יאכיל בידו את כל יושבי ביתו או זוג נאהבים יאכיל אחד את השני. למרות שאכילת האנג'רה בעזרת הידיים יכולה להראות למתבונן המערבי כחסרת נימוס, כללי הנימוס של האכילה מוגדרים. בעזרת יד ימין, נהוג לקרוע או לבצוע חתיכות קטנות של אנג'רה ולכרוך בהם תבשילים וסלטים, אין ללקק את האצבעות כי כאמור סועדים מאותה הצלחת וכאשר מאכילים "גורשה" אין לגעת בפיו של הסועד. אכילת אנג'רה בצורה מכובדת היא יכולת נרכשת, בדומה לאכילה במקלות סיניים.


ח. הבישול האתיופי מבוסס על מנות המתבשלות בקדירה על אש נמוכה ולאורך זמן ממושך. מקובל שימוש נרחב בתבלינים חריפים וארומטיים. מקצתם נחשבים כמועילים לאון הגברי (ראו: רונית ורד. 24.2.2015. הגיע הזמן לגלות את נפלאות האוכל האתיופי, הארץ). התבלינים הנפוצים ביותר הם הל, בצל, שום, פלפל שחור, פלפל אדום, כמון, כורכום, חרדל שחור, קינמון, ציפורן, כוסברה, זנגביל טחון, חילבֵּה, קֶצָח, פפריקה מתוקה, אגוז מוסקט ופלפלים חריפים שונים.


התבלינים באתיופיה נקנים על פי רוב בצורתם הגולמית (קיימות מספר חנויות ברחבי הארץ שמוכרות את התבלינים הללו), ונטחנים בבית בעלי ומכתש, בהתאם לצורך, כאשר בכל בית נוצרת גרסה ייחודית לתערובות התבלינים העיקריות.

עפולה, 2001


"ברברה" היא תערובת של פלפל אתיופי אדום חריף (שהעניק את שמו לתערובת), פלפל שחור אתיופי, פלפל אנגלי, הל, ציפורן, כמון, חילבה, אגוז מוסקט, כוסברה, זנגוויל, כורכום, מלח, פפריקה וקינמון. תערובת אדמדמה, ארומטית וחריפה המשמשת בהרבה מאכלים אתיופיים. לכל משפחה תערובת ייחודית משלה מאחר שהם טוחנים אותה בעצמם. ישנה גרסה חריפה יותר הנקראת מיטמיטה (mitmita) וכן גרסה מעודנת יותר הנקראת אווז (awaze)

"קורָארִימָה" היא תערובת נפוצה לבישול ירקות ובשר, המורכבת מאגוז מוסקט, הל, ג'ינג'ר, ציפורן ופלפל שחור אתיופי.


ט. להלן כמה מאכלים פופולרים במיוחד במטבח האתיופי:

אָמְבָּשָה - לחם שטוח על בסיס קמח לבן רגיל, דומה לדאבּו ומתקתק אף הוא.

אמיזה - "כריך מטוגן" מאכל דגנים מתקתק-חריף, עשוי משני חלקים הנראים כפיתה עבה וביניהם ממרח. מטגנים את הבצק במחבת ומורחים נוג, טלבה או שומשום לפי הטעם.

גֶבְס - דייסת שעורה. המרכיב העיקרי הוא קמח שעורה טחונה או שבורה.

גֶנְפוֹ - דייסת שעורה פיקנטית. המרכיבים הם קמח שעורה, ניטֶר קיבֶּה (חמאה מתובלת) ובֶּרְבֶּרֶה

בֶּסוֹ - דייסת שעורה מתוקה, מזינה ולא חריפה

מוּק - דייסת שיבולת שועל. מאכל חורפי, מומלץ לטיפול בהצטננות

קינצֶ'ה - דייסת חיטה מתובלת. מגישים חם כמנה עיקרית או כתוספת

דורו אליצ'ה וואט - נתחי עוף וביצה חומה ברוטב כורכום.

דורו קיי וואט - תבשיל של שוקי עוף ברוטב ברברה עם ביצים קשות.

יבג וואט - בשר כבש בתיבול חריף.

יֶבֶג גוּבֶּט - תבשיל כבד כבש, לימון, בצל ופלפל חריף, המוגש באירועים וחגים.

אָליצָ'ה סֶגָה דִינִיץ וָואט - תבשיל בסיסי, המוגש כמעט מדי יום, ובו בשר ותפוחי אדמה.

מָנצֶ'ט אָבִיש קֵיי וָואט- תבשיל בשר קצוץ, מבושל ומתובל ברוטב חריף.

דוּלֶט - תבשיל קדירה מחלקים פנימיים של כבש (קיבה, מעיים, כבד, לב), החתוכים לקוביות קטנות.

יֶבֶג סֶגָה - בשר כבש מטוגן בתוספת בצלים, פלפלים חריפים ותבלינים.

יֶקָאפֶט סֶגָה - כתף בקר ברוטב חריף של עגבניות עם בצל, שום ותערובת ברברה.

דירְקוֹש פִירְפִיר או יָקוּאָנטָה פִירְפִיר - תבשיל בשר ואינג'רה מיובשת.

טֶבְס מָנְקָשְקָשָה - בשר כבש מטוגן ומוקפץ במָנקָשְקָשָה - כלי בישול דמוי ווק.

אָסָא וָואט - מאכל חגיגי ביותר של דג חריף בקדירה.


י. יהודי אתיופיה נהגו לאכול בשר טרי, בעיקר בחגים ובמועדים מיוחדים. בארץ מהוווים הבשר (סֵגַה) והעוף (דוֹרוֹ) מרכיב בהרבה בישולי קדירה. הם מתובלים במגוון תבלינים אתיופיים ומוגשים על מצע האנג'רה. מוצרי חלב לא נצרכו בכמות גבוהה באתיופיה. המוצרים הנפוצים היו אְרְגוֹ, מין יוגורט ביתי הנעשה מחלב, וחמאה ביתית ייחודית המכונה קְבֵה. זוהי חמאה המתובלת בתבלינים שונים, כדוגמת הריחן האתיופי המכונה "זֶקַקְבֵה" או אבקת שורש החֻמְעַה האתיופית הקרויה "מֶקְמֶקוֹ", והמעניקה לה גוון אדמדם. ישנם יוצאי אתיופיה שממשיכים גם בארץ להכין את חמאת הקבה, הידועה גם כבעלת סגולות רפואיות.


יא. דגים וביצים לא נצרכו בכמויות גדולות באתיופיה. רק באזורים רחוקים ממקורות מים גידלו דגים, וזו הסיבה שרבם יוצאי אתיופיה למדו להכיר מאכלי הדגים רק עם הגיעם ארצה.


יב. "התפריט האתיופי כולל מגוון נרחב של משקאות המבוססים בעיקר על דגנים שונים. אחד המשקאות הפופולריים מכונה טֶלַא. זוהי בירה אתיופית מתוצרת ביתית. הטלא מופקת בתהליך של החמצה הגורם לריח חריף הנישא באוויר. ההכנה דורשת השקעה רבה. מרכיבי הטלא הם: עלי גֵשוֹ (אשחר אלוני), שעורה מונבטת טחונה, המכונה בֵקְל, שעורה קלויה טחונה, המכונה אַשַרו או דוֹרְקֵט, ודַגוּסַה טחונה (דִּגְנָה קורקני). כל המרכיבים הללו מוכנסים לדלי גדול המיועד לכך, בתוספת ארבעה ליטר מים לערך. את הדלי עם התערובת מניחים במקום קריר. זמן ההמתנה הוא עד שבוע בימי הקיץ החמים, ובין שבועיים לשלושה שבועות בעונת החורף. יש שמשתמשים גם בזרעי חיטה מונבטים או בזרעי דורה. ישנם סוחרים בשווקים האתיופיים בישראל אשר מכינים את מרכיבי הטלא בחנותם, וכך למשל הם מנביטים את השעורים. משקה אלכוהולי נוסף מכונה טֶג. זהו יין דבש, משקה מתוק על בסיס מים, דבש ועלי גשו. כתחליף לדבש יש שמכינים את המשקה עם טַזְמַה, נוזל מתקתק המופק מדבורה חסרת עוקץ, ייחודית לאתיופיה. משקה זה נחשב למשובח, אך עלותו רבה. הכנת המשקה נמשכת שבעה ימים ואף יותר. משקה אחר המופק מדבש מכונה בְּרְז. הוא עשוי מדבש, אבקת זנגביל או גשו. סוכר לא נהגו לצרוך בכפרים, אך השתמשו בקנה סוכר. משקאות נוספים הם הכַּתִיכַּלַה והאוזו, משקאות אלכוהולים דמויי ערק, בעיקר על בסיס זרעי דגוסה או גבס (שעורה).


חנויות מזון אתיופיות


בשכונות שבהן קיימים ריכוזים של אוכלוסיה ממוצא אתיופי אפשר למצוא חנויות שמוכרות מוצרים מסורתיים כגון בגדים, תכשיטים, תיקים ובעיקר כלי בישול ומוצרי מזון, שקשה או לא ניתן להשיגם בארץ, כגון קיטניות, קמח טף ועוד. כך למשל בחיפה, בקרית ביאליק, בקרית חיים, בנתניה, ביהוד, בחדרה, רחובות, אשקלון וקרית מלאכי.

חנות למוצרים אתיופים מסורתיים, קרית ביאליק, צילום: עוז אלמוג, 2016


הקפה בתרבות האתיופית


אחד המשקאות המזוהים עם הקהילה האתיופית והמהווים חלק חשוב מתרבותה ומאורחות חייה הוא הקפה הקרוי בונָּּה - ככל הנראה שיבוש של הביטוי הערבי "קהוות אל-בּוּן" שמשמעותו המטאפורית "היין של הפול"). בניבים הצפוניים של האמהרית ובהם הגונדרי, הקפה מכונה 'בונה' ובניב השאווני 'בון' הלקוחים מהמילה 'בונמה' שמשמעותה 'חום', צבעו של המשקה. בערבית המילה 'בון' מציינת אף היא את המשקה עצמו, פוליו וצבע חום.

אטימולוגיה עממית קושרת את המילה "קפה" לשם חבל הארץ "קאפה" אשר במדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום שבאתיופיה.


הקפה שיחק תפקיד קולינרי וחברתי חשוב בתרבות האתיופית כולה עוד מימי קדם. רוב החוקרים מאמינים כי מקור הקפה הוא באתיופיה, משם עבר דרך העיר המוסלמית אל תימן ואל שטחי האסלאם, ביחד עם העבדים הסודאנים, שהיו נוהגים ללעוס את פולי הקפה הלבנים.

בנוסף להכנת קפה, שימשו פולי הקפה להכנת מאכלים מסורתיים בערבוב עם חמאה או שומן מבעלי חיים.


האתיופים מייחסים חשיבות רבה לשתיית הקפה, וגם במקומות הנידחים ביותר באתיופיה נהוג לשתות אותו – בעיקר בבוקר (לפני תחילת יום העבודה) ובערב (בסיום יום העבודה).

שתיית הקפה נפוצה במפגשים משפחתיים או חברתיים ונחשבת כחלק חשוב ממנהגי הכנסת האורחים, גישור ויישוב סכסוכים.

התמונות באדיבות אינסרה


הכנת הקפה המסורתית היא תהליך טקסי ארוך שאורך כחצי שעה, ובו מספר שלבים: השלב הראשון כולל את הכנת הבית לאורחים, בין השאר באמצעות פיזור עלים ירוקים של צמחים ריחניים (צ'ופה).

טקס בונה בגרסתו המלאה ינוהל בדרך כלל על ידי אם המשפחה, כשהיא לבושה בבגד האתיופי המסורתי – שמלה לבנה שבשוליה רקמה צבעונית.


השלב השני הוא קליית פולי הקפה (המתקן שעליו שמים את הגחלים לקליית הבונה במחבת נקרא פֶרְמֵלֹ) והגשתו לשולחן הקפה, כדי שהאורחים ייהנו מריחם. לאחר שהתקרר, טוחנים את הקפה במכתש ועלי בעל ידית ארוכה. את הקפה הטחון מעבירים תוך בחישה איטית לקנקן מסורתי עם מים רותכים שנקרא גֶ'בֶּנָה, שלו בטן עגולה, פקק עשוי מקש ובתוכו מים רותחים. טחינת הקפה אינה אמורה להיות אחידה ולכן המשקה מסונן מספר פעמים לפני מזיגתו לאורחים.


בשלב השלישי, נהוג שצעיר ילדי המשפחה נשלח להכריז שהקפה מוכן; הוא גם זה שיושיט את הספל הראשון לאדם הזקן ביותר בחדר. מסירת הספל מהצעיר לקשיש היא סמל לחיבור בין הדורות.

כעת המארחת מוזגת את המשקה המהביל בספלי חרסינה לשאר האורחים שבילו את מחצית השעה האחרונה בהתבוננות, המתנה, האזנה לקולות הקלייה והטחינה ורחרוח הארומה.


הקפה נמזג לספלים הקטנים מגובה של 30 סנטימטרים והנוכחים יכולים לחזות בצבעו הזהוב ובמיומנותה של המארחת, שאחרי מאות מזיגות כאלה אינה מאבדת אף טיפה בדרך מהקנקן אל הספלון. היא תמלא את הספל ממש עד שוליו כי ספל מלא, "מולו סיני", הוא מחווה לשלמותו של האדם שמקבל אותו לידיו.


"המזיגה נעשית לפי סדר חשיבות האורחים: המבוגרים והזקנים ראשונים, אחר כך האורחים ואז הנשים והילדים. נהוג למזוג לשלושה ספלים קטנים ("פְנְגַ'ל") בזה אחר זה. בכל פעם מרתיחה המארחת שוב את הקפה עם מים חדשים (באתיופיה נהוג היה לרחוץ את הכוסות מול האורחים). את כוסות הקפה מגישים על מעין מגש שולחני קטן המכונה גֶנְדָה (על טקס הקפה בהרחבה ראו: טקס קפה ה"בונה" באתר ביתא ישראל).


כעת מגיע תורם של האורחים להשמיע קול ונהוג לשבח את טעם הקפה ואת ההכנה שאין בה רבב. עם הקפה מוגש כיבוד שנקרא "בונה קורס", הכולל פופקורן, גרגרי חיטה מעורבים בגרגרי חומוס ודאבו – לחם אתיופי. מקובל להגיש גם חטיפים דוגמת: קוֹלוֹ. הוא כולל מגוון קטניות ודגנים כמו שִימְבֵּרַה (חומוס), סְנְדֵ (חיטה), בַהְר מַשְלַה (תירס), מַשְלַה (דורה) וגֶבְּס (שעורה). חטיפים אלו מורתחים במים חמים ולאחר מכן נקלים על מחבת. חטיף נוסף מכונה נפרו באמהרית וטטקו בתגריניה. זהו מתאבן חם של קטניות שונות המבושלות במים חמים, דוגמת חומוס, פול או עדשים.

1996, דאבו במטבחה של משפחת עולים מאתיופיה


מאכל ייחודי אחר הינו האְלְווַט. זהו מטבל קר ומרענן על בסיס אַבְּש (גרגרנית החילבה), ובַּקְלַה (פול). הוא נחשב לבריא ביותר ומחזק את הגוף. הוא כולל שלוש כוסות פול, כוס אבש, שום, זנגביל ומלח. טוחנים את הפול ואת זרעי האבש, את התערובת מבשלים במים חמים ומוסיפים את התבלינים. לאחר מכן מכניסים להקפאה ומגישים זאת כמקפא קציפתי. המאכל מתאים בעיקר לימות הקיץ החמים.


ישנם מספר צמחים באתיופיה המשמשים לייצור שמן למאכל. העיקריים שבהם הינם צמח גיזוטייה צרת עלים (נוּג), פשתה תרבותית (תֶּלְבַּה), שומשום מזרחי (סליט) וקרטם הצבעים (סוף). השמן מופק מזרעי הצמח על ידי טחינתם ונמכר בשווקים השונים באתיופיה. יש סוחרים בישראל אשר טוחנים ומפיקים את השמן גם בחנויות בארץ.

אם תוזמנו לטקס בונה והמשקה ייראה לכם חלש מדי או הספל קטן מדי, קחו בחשבון שהטקס חוזר על עצמו פעמיים או שלוש ביום, בדרגת חגיגיות כזאת או אחרת, ואינו מסתיים לפני שכל אחד מהנוכחים לגם שלושה ספלים. המזיגה נעשית בשלושה סבבים, שלכל אחד מהם שם משלו: הראשון נקרא "אבּוֹל", השני "טוֹנה" והשלישי – בראכה, כלומר ברכה. לא מחדשים את הקפה הטחון שבבטן הג'בנה, אלא רק מוסיפים לפני כל סבב מים חמים, כך שהמשקה הופך בהיר יותר מספל לספל.

ברור שבקפה של אחר הצהריים עם השכנים לא מקפידים על כל כללי הטקס, ובימים של חול אפשר לוותר על הצ'ופה, האת'ן והבגדים החגיגיים. אבל זמן הקפה בחברה האתיופית הוא תמיד זמן איכות – לשיחה, להידוק הקשרים החברתיים, לדיון בענייני היום והשעה. זאת לא פחית משקה חפוזה על הדרך, אלא אתנחתא אמיתית שאפשר לאמץ, ולא משנה אם הבחירה שלנו היא בסופו של דבר באספרסו, הפוך או קפה שחור. העיקר שלקחנו את הזמן." (מצוטט מתוך: בוּנָה – הפסקת קפה בנוסח אתיופיה. אתר קפה לנדוור).


על משמעות טקס הקפה "הבונה" בעדה האתיופית, אופן הכנתו ותפקידו החברתי/משפחתי - ראו ראיון עם אלמיטו - פעילה חברתית בעדה האתיופית.


מסעדות אתיופיות


עד לפני שנים לא רבות היה המטבח האתיופי בארץ סמוי מן העין, למי שלא התמזל מזלו להיות מוזמן לארוחה במשפחה אתיופית. מסעדה אתיופית הייתה בארץ מושג לא קיים - תופעה מוזרה למדי, בהתחשב בעובדה שבכל עיר גדולה בעולם אפשר למצוא לפחות מסעדה אתיופית אחת. האוכל האתיופי סבל מתדמית גרועה שמקורה בהסתכלות מזלזלת על התרבות והאוכלוסייה האתיופית. למעשה רוב הישראלים כלל לא הכירו את המטבח האתיופי ואת המסורת הקולינרית של יוצאי אתיופיה. אבל בשלהי שנות ה-90 וראשית המילניום החדש החלו לצוץ בערים הגדולות מסעדות אתיופיות קטנות. היו אלה מסעדות פועלים פשוטות ולא יומרניות שמרבית הסועדים בהן היו צעירי העדה, אלא שיצאו מהבית כדי ללמוד או לעבוד מחוץ לעירם ורצו להמשיך לאכול את האוכל הביתי שהורגלו אליו. המסעדות הללו הפכו למקום מפגש קהילתי ופה ושם גם מוקדים לשמחות משפחתיות ואתרי תיירות קולינרים. כאשר הגיעו ארצה גלי מהגרי העבודה מאריתראה, קיבל האוכל האתיופי תמריץ נוסף. בעקבות ההתפתחות המהירה של תרבות הפנאי והבידור בארץ, ואיתה גם התרבות הקולינרית – המטבח האתיופי החל להשתלב במגמת הרב תרבותיות ומאוחר יותר גם במגמה הצמחונית והטבעונית שהפכו כאן לטרנד סוחף. גם התקשורת החלה לסקר את את המטבח הזה באינטנסיביות רבה יותר ובהדרגה גם החלו מאמרים וספרים על הנושא (ראו: עמית אהרנסון. 6.11.2019. 30 שנה אחרי העלייה הגדולה לישראל: המסעדות האתיופיות פורחות. חדשות ערוץ 13).


זכות החלוצים והעקביים בענף שמורה למסעדת חבש (תמי לויאב. 28.11.2006 . חבש זה כאן: מסעדה אתיופית בלב תל אביב. Ynet). היא הוקמה ב-2006 על-ידי שלושת האחים לבית הדנה ברחוב אלבי בתל אביב. מאוחר יותר עברה לרחוב הנגב 10. המסעדה עוצבה כבקתה אותנטית בכפר אתיופי. פלטות התבשילים מוגשות למרכז השולחן על גבי סלסלה הנקראת "מוסב", וכל המסובים סועדים מצלחת אחת.


התבשילים התבססו על חומרי גלם הנפוצים באתיופיה: קטניות כגון אפונה, עדשים וחומוס; שורשים כמו תפוחי אדמה, גזר וסלק; בשרים, ובהם עוף, כבש ובקר; ודגים.


"חבש", שאירחה גם שמחות משפחתיות כגון ימי הולדת, בריתות, בר-מצתוות וחתונות, הציעה לסועדים גם מבחר בירות אתיופיות, וקפה ("בונה"), שנקלה במקום.

חגיגה משפחתית במסעדת חבש, 2008. התמונות באדיבות המסעדה


בשנים האחרונות גדל מספרן של המסעדות אתיופיות ברחבי הארץ (לפחות עד למשבר הקורונה). כולן כוללות תפאורה אתנית, ליצירת אווירה הולמת (כלים מסורתיים, תמונות אתניות, חפצי אמנות וכדומה) ותפריט מסורתי המתבסס בחלקו על מצרכים המיובאים מאתיופיה. הסועד הישראלי שמחפש גיוון מתחיל לגלות עניין במטבח הבריא והארומטי הזה, והמסעדות הללו נהנות מגידול בתנועת הלקוחות.


מקצת ממסעדה מספקות גם שירותי קייטרינג. כמו בכל ענף וז'אנר גם המסעדות האתיופיות לא תמיד מחזיקות מעמד. מבין אלה שהוקמו כאן ראוי לציין את הבאות:

- בתל אביב: "חבש", "באליאנג'ירה", "לליבלה", "טנאת", "תיאודורוס".

- בחיפה והצפון: "המסעדה של אימא", "מגנג'נה" (קרית אתא), "יאסו" (קרית ביאליק), "את-יופיה" (כרמיאל).

- בירושלים: "שגר", "אהטנט", " אתיו-ישראל", "ווליה-אייבקס", Habesh, "אנסרה".

- בדרום-מרכז: "בייאנטו" (פתח תקווה), "יאנט אינג'רה" (פתח תקווה), "נריטו" (ראשון לציון), "מרסרה" (ראשון לציון), "בונה" (רמלה), "גוג'ו" (רחובות), "ללה" (רחובות) " אדיס-עלם" (אשדוד), "יתברק" (אשדוד), "אנניה" (אשקלון), "צלל" (באר שבע).


חשוב לציין שבמקביל להתפתחות המסעדות צומח גם הקייטרינג האתיופי והמשלוחים. כך למשל, "קייטרינג אתיופי – אנט | ENAT", Kategna"", או "המטבח של אסמרו".

מסעדת באליאינגירה, 2016. צילום: אנטולי מיכאלו והדס קסטנבאום. התמונות באדיבות פנטה פראדה


רפואה טבעית בקהילת יוצאי אתיופיה


כיוון שרוב יהודי אתיופיה הגיעו מאזורים כפריים, הרחוקים מהערים גדולות, הרפואה שהיתה המוכרת להם היתה בעיקר המסורתית, שכוללת בין השאר התייעצות (בנושא תחלואת הגוף והנפש) עם ה"טנקאוי" – קורא בקפה וה"אווקי" – קורא מזלות.


ה"טנקאוי" מסתפק בעיקר בגילוי פרטים (דיאגנוזה) על הפציינט וסביבתו החברתית. "האווקי", לעומת זאת, מעניק הדרכה מעשית ומכין תרופות (מעשבים ומאפר). ברפואה העממית האתיופית מחלות פיזיות ונפשיות מיוחסות לגורמים סביבתיים-חברתיים ופיזיים: ריח רע בסביבה נתפס כגורם לאסתמה, בית/רחוב שאינו מתאים נתפס כגורם לכאבי בטן.


על פי האמונה העממית, מקור חשוב לקשיים ומחלות הן "הכוחות המקננים" אצל אנשים מסוימים, בשל מה שנתפס כגנטיקה פגומה. מחלה נתפסת לעיתים גם כמוזרות וכתולדה של שליטה עצמית מוגבלת.


המחלות נתפסות כגורמות ל"זאר" - תופעה של אובדן עשתונות, הימנעות מיציאה מהבית בימים מסוימים, התעלמות מבני משפחה ועוד. ישנו סימן היכר לאנשים להם יש "זאר" – שרשרת בפתח החדר וכשהדירה מרווחת - מגורים נפרדים בתוכה. ההתייחסות אל אנשים שנתפסו בזאר איננה של דחיה. אדרבא, מקבלים את מצבם בהבנה והתפישה היא שהאקסטזה היא חלק בלתי נפרד מחייהם.


הסובבים אותם חשים מחויבות להיענות ולציית לכל הדרישות שהרוחות מכתיבות לבעל ה"זאר" שכן, גם הם חשים מאוימים מפני פגיעה בהם במידה ולא יצייתו לרוחות - פגיעה פיזית, מחלה או אסון. חשוב לציין כי ההתייחסות ל"אנשי הזאר" אינה כאל לחולים (על תופעת הזאר ראו בהרחבה, כולל הפניות, בערך "זאר", בויקיפדיה).


תפישת היסוד ברפואה האתיופית העממית היא שגורמים סביבתיים ומזג אישי קובעים את מצבו הגופני והרגשי של האדם, והמרפא להם מצוי אף הוא בתחומים אלה, כלומר: שנוי מקום מגורים וכן – שתיית שיקוים, מריחת משחות מצמחים וחומרים אחרים.


אגב, המרפאים הללו ביצעו לעיתים גם פעולות פולשניות כגון כריתת הענבל לתינוקות כמניעה לחנק שעלול להתרחש על פי האמונה המסורתית.


הדור הראשון של המהגרים לישראל המשיך להשתמש ביועצים המסורתיים הללו (לצד הרפואה הקונבנציונלית) כאשר טיפול כזה היה כרוך לעיתים בתשלומים לא מבוטלים (1,000 ₪ למפגש).

המפגש של הוותיקים עם רופאים הקונבנציולים במרפאות ובבתי החולים לווה בחששות, שכן דרכי הפעולה כאן שונות מאלה המסורתיות. תשאול החולה על מצבו והתייחסות לפרטים אישיים ואינטימיים לא התיישבו עם ערך שמירת הסוד ( בני העדה, במיוחד המבוגרים והקשישים, אינם מסגירים את כל הפרטים על עצמם ועל מחלתם והדבר היקשה על הריפוי).

החולה האתיופי המבוגר ציפה כי הדיאגנוזה של הרופא תעשה באמצעות מגע ידיים (מישוש). שליחת החולה לבדיקות מעבדה נתפסה אצל חלקם כביטוי לחוסר ידע וחוסר מקצועיות של הרופא.


זאת ועוד, קיים היה קושי בקשר בין רופא לחולה לא רק בשל נתק ותהום תרבותית שהיתה הפעורה ביניהם, אלא גם בשל העובדה שחלק מהעולים לא שלטו בשפה העברית והנחיות על לקיחת תרופות לא היו מובנות להם. בשל כך במקרים רבים אחד מילדי המשפחה, הדובר עברית, מנחה את ההורה בתחום זה.


מנגד, דווקא בתחום הבריאות במזון, דומה שהאתיופים יכולים ללמד את המערב לקח.

בשנת 2013 יצא לאור הספר "אתיופיה בישראל - רפואה ותרופות מסורתיות של קהילת יוצאי אתיופיה" (הוצאת יד יצחק בן-צבי). המחברים, דקלה דנינו וזהר עמר, הם חוקרים במדור לתולדות הרפואה שליד המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. ספרם הוא פרי מחקר מקיף וחדשני, שנעשה לראשונה, על המסורת הרפואית העתיקה והייחודית של הקהילה האתיופית בישראל. מחקרם התבסס על מאות ראיונות עם יוצאי הקהילה האתיופית בכל רחבי הארץ, בהם מרפאים מסורתיים. במסגרתו נערך סקר מקיף בין חנויות לממכר תבלינים ועשבי מרפא ונבדקו מהם עשבי המרפא השכיחים ביותר והשימושים הנפוצים ביותר.


חשיבותו של הספר גדולה בין השאר משום שמדובר במסורת רפואית ייחודית שנלמדה בעבר בעיקר כתורה שבעל פה וכיום אין כמעט דור המשך שישמר את המסורת. תהליכי המודרניזציה וההשתלבות בחברה הישראלית בעלת האופי המערבי, גרמו לטשטוש ולאיבוד חלק ניכר מהמסורות והמנהגים האותנטיים הרבים שהיו נהוגים בקרב הקהילה האתיופית.



הפרויקט של יעל מקונן-דגו

בהקשר זה כדאי לציין את הפרויקט של יעל מקונן-דגו. היא עלתה עם הוריה ואחיה לישראל בשנת 1984 בהיותה בת 10, במסגרת מבצע משה, לאחר מסע רגלי מאתיופיה לסודן. המשפחה התיישבה בכרמיאל שהיתה לעיר מגוריה גם אחרי נישואיה.

בראיון לאתר דוגרינט היא סיפרה על ילדותה:


"אני זוכרת לרוב את ההתבוננות שלי בטבע, בבריאה, ההתבוננות בשקיעה ובעיקר תנועת העננים. במבט לאחור נדמה לי שהיה לי המון זמן להיות עם עצמי, תהיתי בתופעות ושאלתי שאלות את עצמי בעיקר כי לא היה מקום לשאלות ולסקרנות שלילדים, כנראה שאלות מין הסוג שעניינו אותי, היה בהם משהו שמערער על כוחו שלאלוקים (דבר שלא היה מקובל!). אם אני מסתכלת על הילדים שלי היום, אני לא חושבת שיש להם זמן לבהות, להקשיב לרעשים של הטבע, לצפות בבעלי חיים, בטבע המשתנה. כשהגעתי לארץ נכנסתי לעולם הספרים. מאד אהבתי לקרוא. ספר ביום. בשבילי זה היה המקום שבו יכולתי למצוא תשובות לעולם החדש שאליו הגעתי, לקרוא את מה שלא הכרתי בישראל. היום אני מחפשת את העולם הישן של פעם עם רצון עז להכיר את ההיסטוריה האתיופית ובפרט היסטוריית יהודי אתיופיה" (חגית לביא. 24.4.2016. הטף, הזקקבי והברברה - ידידים ישנים חדשים. דוגרינט, אתר חברתי של תושבי הגליל).


בעת שירותה הצבאי חלתה יעל במחלת הקרוהן (Crohn's disease) שפוגעת במערכת העיכול. היא עברה שני ניתוחים שלא שיפרו את מצבה. במצוקתה הבזיקה במוחה המחשבה שאפשר שמחלתה נגרמה מתזונה לא נכונה. עד להגירת לישראל לא הכירה הקהילה את האתיופית את המחלה הזאת.

"בכל פעם שאכלתי אצל אמא שלי", היא סיפרה, "הרגשתי טוב. בתקופה שחליתי אמא תיבלה את המזון בצורה נכונה בשבילי. ליכולת ההבראה של התזונה האתיופית הגעתי דרך המטבח של אמא. בעזרת ניסוי ותהיה, ידעתי מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע. גיליתי שלאוכל האתיופי יש פוטנציאל מצוין של הקלה."


ואמנם, מהרגע שבו היא התנתקה מהתרופות ושינתה אורח חיים והרגלי תזונה חלה הטבה משמעותית בבריאותה. השיקום העצמי באמצעות המטבח האתיופי, האהבה לטבע והרצון לתרום לחברה הובילו לרעיון להנגיש את האוכל האתיופי לציבור באמצעות מיתוגו כאוכל בריאותי (והוא אכן כזה בהבטים רבים.


היא החלה להעביר במטבחה שבכרמיאל סדנאות של הכרת המטבח האתיופי וסגולותיו הרפואיות. מדובר בשני מפגשים בהם האורחים מכינים ביחד קיטה, ממרחים, תבשילי קטניות, אגות, ואינג'רה. יושבים ביחד, אוכלים, מדברים על טעמים. יעל מספרת על המנהגים האתיופים, על מקומה של הארוחה בחיי המשפחה והקהילה ועל סגולותיו הרפואיות של המטבח האתיופי.


חשוב לציין כי המטבח האתיופי בריאותי הן בשל מיעוט הגלוטן ומוצרי החלב והן משום שהוא עתיר סיבים תזונתיים. זו הסיבה שבשנים האחרונות הוא תופס תאוצה בכל מדינות המערב – בעיקר בקרב קהל הטבעונים, הצלאיקים והספורטאים. אם בעבר, תזונאים ישראלים היו ממליצים על "קינואה" ולא הכירו את הטף שנמצא בארץ כבר למעלה מ-30 שנה, ומאושר לייצוא מאתיופיה כמעט רק לישראל (בזכות קהילת ביתא ישראל), היום אין כמעט תזונאי/ת שלא מכירים את הטף והתבלינים השונים במטבח האתיופי – ולא ממליצים עליהם.


חברת טיפ-טף

חברת "טיפ-טף" בבעלות משותפת של דניאל אישטה ורון הר גיל נוסדה ב-2018. החברה מתמחה בייצור כלים חדשים ומתקדמים למטבח האתיופי (בפיתוח ייחודי שלה): א. גריל להכנת איג'נרה (עשוי מטפלון איכותי) שיוצר במקור בנורבגיה והיום מיוצר בסין. ב. דליי נירוסטה לשמירת טריות המזון (8 ליטר ו-20 ליטר. רוב המכירות נעשות באמצעות הפייסבוק (הספקה טרייה לשוק הפרטי ולחנויות של בני הקהילה). החברה על סף פריצה לשוק האמריקאי וההודי וכרגע נמצא בשלב של פיתוח שני מוצרים נוספים: א. אבקת טף שאמור להחליף את התערובת המסורתית המשמשת להכנת האינג'רה (מקצרת את ההכנה). ב. מטחנת טף שמאפשר ייצור הקמח תוך שעה בלבד במקום שלושה עד ארבע ימים.


הערה: טף הוא הדגן הקטן בעולם. מקורו באפריקה ואזור גידולו העיקרי הוא באתיופיה. הוא הוכרז כמזון על ומכיל את כל שמונה חומצות האמינו שהחיוניות לגוף האדם. הוא עשיר בברזל, מגנזיום, סידן, חלבון וויטמינים וקל לעיכול (בכוס טף מעל 80% מהתצרוכת היומית של ברזל ושל מגנזיום, מעל 35% מהתצרוכת היומית של סידן, 50% מהתצרוכת היומית של חלבון ומעל 50% מהתצרוכת היומית של סיבים). מאה גרם של טף מכילים כמות ברזל, סידן וחלבון המצויה בעשר ביצים או ב-1 ק"ג בשר, ולכן הטף מתאים גם לטבעונים הנמנעים ממזון שמקורו בבעלי חיים. הוא עשיר מאד בויטמין B, ומכיל כמויות יוצאות דופן של מנגן, מינרל החיוני לתפקוד התקין של המוח ובעל יעילות מוכחת בטיפול במספר מחלות עצביות, כגון: אלצהיימר וסכיזופרניה. הוא גם ממלא תפקיד חשוב בייצור תירוקסין בבלוטת התריס, תורם לספיגת סידן בגוף ויש הטוענים שהוא גם מעלה ייצור חלב אם. קיימים שני סוגי קמח טף: טף בהיר וטף חום. ככל שהצבע כהה יותר הטעם עשיר יותר וכנראה גם עשיר יותר מבחינה תזונתית, אך גם כבד יותר לעיכול. הטף הכהה מגיע מצמחים שקל יותר לגדלם. הלחם האתיופי - אינג'רה - עשוי מקמח טף בהיר שהוא כאמור קל יותר לעיכול.


המטרה העיקרית של "טיפטף" היא להנגיש את המזון האתיופי לישראלים ולעולם כולו באמצעות שיפורים של כלים ושיטות מסורתיות (כדאי להזכיר שרק בארה"ב מתגוררים כמעט מליון אתיופים).

התמונות באדיבות דניאל אישטה


הערות (רפרנס) [1] נכתב יחד עם ד"ר דליה בר אור [2] מורן לונדון. 27.5.2015. כוח הרקמה האתיופית. כלכליסט. [3] מורן לונדון. 27.5.2015. כוח הרקמה האתיופית. כלכליסט.

Bình luận


bottom of page