אמנות אתיופית מסורתית בישראל

כתב: עוז אלמוג, 2022

רקע

האמנות האתיופית המסורתית שייכת לז'אנר הנאיבי והשבטי (Tribal) שמאפיין תרבויות קדומות רבות באפריקה, אוקיאניה ואסיה. היא מצטיינת בשימוש בחומרים מהטבע ובויזואליזציה צבעונית של סיפורי עם על החיים בכפר שעוברים מדור לדור. גם האמונה היהודית משתקפת ביצירותיהם: פסלים רקמות וציורים שמשלבים סצנות מסיפורי התנ"ך (בעיקר סביב המלך שלמה ומלכת שבא), וכן ביטויים של כמיהה לירושלים.

בדומה לאומנות הכפרית-המסורתית בארצות אחרות, גם האמנות האתנית של יהודי אתיופיה יושבת על תפר שבין אומנות לאמנות (האמן בקהילה הוא קודם איש מלאכה ורק אחר כך יוצר). כך למשל, כלי בית שימושיים עם קישוטים פיסוליים או לבוש יומיומי המשלב ריקמות מסורתיות.

קניין עזריאלי, צילום: שרון הורנשטיין, 2006

מטבע הדברים העליה לישראל הקשתה על האמנים ובעלי המלאכה מאתיופיה לשמר את אמנותם המסורתית ורבים מהם שקעו בדיכאון ובשיתוק יצירתי. מספר ארגונים, ובראשם "בהלצ'ין", ניסו לתמוך במסורה באמנים-העולים, אבל זה כמובן לא הספיק. רק אחרי תקופה ארוכה של הסתגלות ואחרי שהדור הצעיר של עולי אתיופיה חזר בהיסוס למקורות, החלה גם תחיה של אמנות אתיופית מסורתית.

עמותת אלמז

לגלריית התמונות באתר

מפעל "אלמז" (יהלום באמהרית) הוקם בלוד ב-1993 (השם הוענק לו על ידי ח"כ אדיסו מסאלה). מטרתו היתה כפולה: שימור האמנות היהודית-אתיופית מסורתית, תוך הענקת הכשרה ותעסוקה לנשים בנות העדה האתיופית (שריג, 2007).

מעצבת האופנה מיקי שפירא הגתה את הרעיון להקים את המפעל בהשראת נסיונה רב השנים כמעצבת ב"משכית". הניצוץ הוצת כאשר פגשה נשים בלבוש מסורתי, כולל רקמה אתיופית, במכולת ליד בית הוריה. המיזם קרם עור וגידים לאחר שהג'וינט-ישראל, הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה פרסו חסות על הפרויקט. בתחילה גייסה שפירא עולות חדשות מאתר הקרוואנים "חצרות כח" שליד ראש העין ואחר כך נוספו גם ממקומות נוספים. בשיא הפעילות כלל הפרוייקט כ-12 תופרות שעבדו במפעל ועוד כ-100 נשים שעבדו בדירותיהן.

עם הזמן גדלו כמות ומגון המוצרים: מוצרי יודאיקה, מפות שולחן, ציורים, קישוטי קיר, שטיחים, פסלים, פריטי לבוש ועוד. את הדגמים נהגו להעתיק מספרי אומנות אתיופית מסורתית ואליהם נוספו עיצובים מקומיים.

ההצלחה הכלכלית והתדמיתית הראשונית של "אלמז" נבעה משלושה גורמים: המוצרים המרהיבים, התדמית החברתית, ושיווק מוצלח – כולל חנות בקניון "גן העיר" בתל אביב. תוצרי המפעל זכו להערכה רבה בקרב מומחים, נמכרו בין השאר במוזיאונים וגלריות וחולקו כמתנות לעובדי בנקים ועיריות. אפילו משרד החוץ השתמש בהן באופן ייצוגי בתערוכות וירידים בחו"ל (סופר שאשת הנשיא דאג, הילרי קלינטון, קנתה שרוולים וגלביות ומעצב האופנה גדעון אוברזון עיצב שמלה שנרקמה במפעל ונמכרה באלפי שקלים).

כאמור, בניגוד למפעלים רגילים "אלמז" היה יותר ממקום עבודה עבור העובדות שלו, הן בשל הרקע החברתי המשותף (רובן ממשפחות נזקקות) והן בשל תחושת השליחות (החיאה של תרבות שהלכת ודועכת) והעשיה האמנותית-יצירתית. יתר על כן, כיוון שלעדה האתיופית לא הוקם בארץ מוזיאון שמנציח את תרבותם המסורתית, המפעל היווה סוג של תחליף. אחת העובדות הוותיקות הגדירה זאת כך:

"רוב הנשים שעובדות כאן מגיעות ממשפחות שמקבלות השלמת הכנסה. התרופות היום מאוד יקרות ויש משפחות שאין להם איך לשלם על התרופות. הכסף מהרקמה עוזר לנו לתרופות, לתה, לקפה וללחם. המצב כאן קשה ואנשים נכנסים לדכאון, הרקמה עוזרת לרפא אותנו, כמו ריפוי בעיסוק, כשצריך לחשוב על האמנות ואיזה צבע חוט להכניס ואיך לקשט אותה - שוכחים מהצרות. מעבר לכך, מדובר ב'עולם הולך ונעלם' - באתיופיה ענין הרקמה היה שיגרתי, כאן בארץ הבנות הצעירות לא יודעות לרקום וזה לא מעניין אותן. מה שנשאר זה המקום הזה שהוא בעצם כמו "תעודת זהות" שלנו העובדות. זה מחמיא לנו ונותן גאווה כש'פרנג'ים' באים למפעל קונים מוצרים ואוהבים. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו שווים משהו ולא כלומניקים ויש לנו עבר ומסורת שהאחרים מכירים בה." (רחמים. 6.8.2012).

הערה: הרקמה האתיופית נקראת טֶלְף. היא מאופיינת בצבעוניות רבה ובדגמים מורכבים. השטח הרקום ממולא בצפיפות עד שהוא נראה כתמונה תלת ממדית. על פי המסורת הרקמה מסמלת את עושרה ואת אושרה של האישה. ככל שהרקמה בשמלת האישה עשירה בדגמים ובצבעים, כך גדולה יותר יכולתה הכלכלית של הלובשת אותה ובהתאם גם כבוד בעלה אליה. בתחילה רקמו נשות ביתא ישראל צלבים (סמל אתיופי בסיסי), אבל עם החשיפה ליהדות העולם במאה העשרים נוספו סמלי מגן דוד. דגם הצמח מסולסל, מורכב ותחום במסגרת, מסמל את שאיפתם של יהודי אתיופיה לפרוץ את גבולות המקום ולעלות לארץ ישראל.

על הרקמה האתיופית ראו בהרחבה:

- עינת ליצ'י אוסרי, הרקמה כביטוי אמנותי.

- לבוש אישה מאתיופיה, אתר מוזיאון ישראל.

- תיעוד וידאו של עובדות המפעל ראו "שם נולדתי", חינוכית, 12.7.2010.

אחרי שלוש שנים עבר מפעל אלמז מ"חצרות כוח" בראש העין ללוד וגם ההנהלה התחלפה. למרבה הצער, עם הזמן הצטמצמו התמיכות והמפעל הצליח לצוף מעל המים בעיקר בשל סבסוד שקיבל מהתמ"ת. אבל אחרי שגם הנהלת קניון "גן העיר" החליטה להפסיק את התמיכה בחנות שבה נמכרו מוצרי המפעל, היא הועברה לאתר מרכזי פחות בככר קדומים ביפו. ב-2010 החליט התמ"ת להפסיק את תמיכתו, אבל בעקבות לחץ תקשורתי הוארכה התמיכה לשנתיים נוספות.

יצירה של עמותת אלמז, צילום: אליהו כספי, 2016

הצרות לא נגמרו. לאחר שנים של דיונים החליטה עירית לוד לא לוותר על תשלומי הארנונה ואלמז חויב לשלם חוב של כחצי מיליון שקלים שהצטבר מתשלומי ארנונה. כך נצברו עוד ועוד גרעונות עד שב-2013 נסגר אלמז סופית.

סגירת המפעל לא סיימה את שליחותה ההיסטורית של אלמז. את הרעיון להקמת עמותת "אלמז" במקום המפעל שנסגר, הגתה סמדר מסינג, מי שהיתה בעבר מנהל השיווק של המפעל.

מסינג היא אמנית ואוצרת, ילידת הארץ. היא עבדה בבית הספר לפיסול "פרדי פביאן" כיחצנית ואוצרת תערוכות. בשלהי שנות ה-80 הציעה מסינג להנהלת בית ספר לקיים תערוכה של עולים. הסוכנות היהודית נענתה לפנייתה לסייע והתערוכה נפתחה בבית הספר פרדי פביאן ב-1989 (אחרי מבצע משה ולפני מבצע שלמה). זו היתה התערוכה הראשונה בישראל שהתמקדה ביהודי אתיופיה. בעקבותיה הפיקה מסינג עוד מספר תערוכות של אמנות אתיופית – אחת מהן היתה תערוכה ניידת שהוצגה בכל התאטראות הגדולים בארץ (הבימה, ירושלים חיפה ועוד).

מסינג הכירה את מפעל אלמז בהיותה יחצנית של המפעל, ורק טבעי היה עבורה להסב את הפרויקט לעמותה שמטרתה לקדם אמנים ואמנות אתיופית בישראל. העמותה מאגדת היום כ-100 אמנים יוצאי אתיופיה, ביניהם פסלים בעלי שם כגון אלי אמן ומולו גטה וכן רוקמות ורוקמים ברמה גבוהה.

העמותה מוכרת עבודות שונות כמתנות חגים לחברות מסחריות גדולות שרואות בקנייה זו שילוב בין מתנה ייחודית ואמנותית לבין תרומה לשימור המסורת האתיופית וקיום האמנים. כך למשל חפצי יודאיקה ורקמה אתנית כגון כיסויי מצה וחלה, כריות נוי, קמעות, כיפות רקומות, גלביות ושטחי קיר.

רוב הנשים שעובדות במסגרת העמותה הן בגילאי 35-60 שמשלימות הכנסה אחרי יום עבודה. יש גם בנות צעירות שעוזרות לאמהותין בבית בעבודת הרקמה.

לאחרונה, בעקבות גל החזרה לשורשים שמאפיין את צעירי העדה, גוברת ההתעניינות במוצרי "אלמז". אמנים ואמניות צעירים נוסעים לאתיופיה כדי להשתלם במלאכות מסורתיות או לשווק את המוצרים שלהם. יתר על כן, יותר ויותר זוגות צעירים מבין העדה משלבים בחתונתם לבוש אתיופי מסורתי או אלמנטים מתוכו.

ההתעניינות הגוברת באמנות האתיופית המסורתית מגיעה לאחרונה גם למוסדות להשכלה גבוהה. כך למשל, פרויקט רקמה המשותף לאמני "אלמז" ותלמידי בי"ס הטכנולגי בחולון שמשלב בין חדש לישן.

מנגד (וללא סתירה), לא מעט אמנים צעירים ממוצא אתיופי מסרבים היום להיות מזוהים עם "הטיקט האתיופי" ומבקשים לפלס לעצמם שם ומוניטין כאמנים עצמאיים ללא שום שיוך עדתי. דוגמאות רבות אפשר למצוא למשל בקרב בוגרי שנקר.

מרכז אהטה

מרכז "אהטה" (אחותי באמהרית) בקריית גת (רחוב החלוץ 48/4), הוקם ב-2005 במטרה לשמש מרחב תעסוקתי ותרבותי לעשרות נשים יוצאות אתיופיה בעיר הדרומית, להעצים את הנראות הציבורית של התרבות האתיופית בעיר ולהחזיר לוותיקי העדה את הגאווה העצמית.

את הפרויקט יזמה ומפעילה תנועת "אחותי", שפועלת "למען נשים מודרות, מהפריפריה הגיאוגרפית-פוליטית-כלכלית-תרבותית בישראל". על נסיבות ההקמה סיפר איתי יעקב בכתבה שפורסמה ב-nrg:

"מפגש הביכורים בין הנשים שלקחו חלק בפרויקט התקיים לפני כארבע שנים בפארק הירקון בתל אביב. שעטנז של מעצבות אופנה מתל אביב, עולות חדשות מקריית גת, ונשים מזרחיות עם אג'נדה פמיניסטית רדיקלית, שהתקבצו על מנת ללמד אחת את השנייה אמנות, עיצוב ואוכל. כך למשל, אירה גולדמן, המעצבת של "קום איל פו," לימדה את הנשים כיצד יוצרים ציור טכני של בגד, כדי שאופן התפירה יהיה ברור למתפרה, ובתמורה זכתה לסדנאות בנושא קליעה ורקמה מסורתית-אתיופית. יריית הזינוק של הפרויקט עודדה את שתי הקבוצות לעבודה משותפת, שטומנת בחובה מערך אידיאולוגי, כלכלי וחברתי, בנוסף לפריטי האופנה והעיצוב." (יעקב, 4.6.2010).

הערת ביניים: "שיטת הקליעה האתיופית מבוססת על איסוף צרור חומר, ליפוף סרט על הצרור ותפירתו אל השורה הקודמת בעזרת מחט. השיטה בארץ נשמרת, אלא שבמקום שימוש בצמח דמוי קש שגדל באתיופיה ("סבז"), משתמשים בענפי תמר ובסרטים צבעוניים. בשיטה הזאת מייצרים כלים בצורות ובגדלים שונים: צִיפְת – שטוח ונראה כמו תחתית לסיר. שימש לניקוי גרעיני חיטה; עגילגיל - תיק ששימש את הכלה לכלי תפירה וסדקית או את הגבר לאוכל; מוֹסֶב - כלים גדולים ומפוארים במבנה של פירמידה, ששמשו להגשת כיבוד לאורחים. ככל שלכלי קומות רבות יותר, כך הוא נועד למכובדים יותר" (שריג, 2007).

בקרב יהדות אתיופיה נהוג היה להעניק סלסלת קש כמתנה לכלה ביום חתונתה. הכלה, מצידה, אפסנה בסלסלת הקש את תכשיטיה. שימוש נוסף של סלסלת הקש הוא לאחסון ושמירה של דברי מתיקה, כגון סוכריות.

מנהלת המרכז היא לקייה ירדני, שעלתה מאתיופיה ב-1984 במסגרת מבצע משה. חייה הם סיפור הצלחה של אישה שנאבקה לא רק בקשיי העלייה ותקרת הזכוכית, אלא גם בחברה הפטריארכאלית ממנה הגיעה. היא עשתה דרך ארוכה שהחלה כמנקה בבית ספר בקריית גת וכפועלת בחוות הזרעה, דרך השתתפות בפרויקט "אשת חיל" של ויצו להעצמת נשים ועד לניהול מרכז אהטה בקרית גת.

פריטי העיצוב ואביזרי האופנה של מרכז "אהטה" הוצגו בתערוכות שונות ושולבו באופנה עכשווית (כך למשל בבגדיה של המעצבת האתיופית טסי אשאטו).

מרכז "אהטה" מהווה גם מרכז מבקרים למשלחות וקבוצות שבאות כדי להיחשף לאמנות האתיופית המסורתית ולסיפורי העלייה של הנשים האתיופיות.

את האמנות שמיצר מרכז אהטה אפשר לרכוש הן במרכז בקרית גת או ב"אחותי" - חנות סחר הוגן ברחוב שלמה המלך 4 בתל אביב, בבית בנמל בנמל תל אביב ובשתילי הר באבו גוש.

התמונות באדיבות מרכז אהטה

טזי-טזה

מזה שנים חיפה היא עיר הולכת ומזדקנת, ללא חנויות או מקומות בילוי שמתקרבים להיצע המסחרי והתיירותי של תל אביב. רבים מצעיריה עזבו לערים במרכז הארץ, ורבים אחרים איבדו בה עניין של ממש.

העירייה אמנם עושה בשנים האחרונות נסיונות להפוך את העיר לאטרקטיבית יותר, אבל לרוב באופן מהוסס, לא מקצועי מספיק וללא השקעות משמעותיות.

"מתחם 21", הממוקם בלב העיר התחתית, הוא דוגמא לנסיונות הללו. במסגרת המיזם, שנחנך ביוני 2013, העניקה העירייה חללי סטודיו ל-21 אמנים, בעלי מלאכה ומעצבים, וזאת ללא כל עלות למשך שנתיים. מאז הצטרפו אליהם עוד בתי עסק וגלריות, כשבפתח כל אחד מהם ניצב שלט ועל גביו שם האמן או היוצר.

מדי יום שלישי, הפך "מתחם 21" למדרחוב סגור. שולחנות וכיסאות הונחו במרכז הכביש, ומבקרים הוזמנו לפקוד את המקום, להתרשם מהיצירות ולרכוש. החגיגה כללה גם מופעי רחוב שנועדו לשוות לאירוע צביון של הפנינג עירוני.

אחד המיזמים של הפרויקט נקרא "טֵזִי-טֵזָה" - בית לאומנות אתיופית (רחוב הנאמנים 1). דגה פדר וגילה גודאי, חברות ואמניות, הציגו בסטודיו שלהן טעימה מאמנויות מגוונות של העדה האתיופית (בגדים, כדים, ציורים ועוד). מכאן גם שם המקום - "טזי טזה", שפירושו באמהרית "מכאן ומשם". הסטודיו המשותף הציע גם חוגים וסדנאות למחול אתיופי מודרני וכן מופעי מוזיקה ומחול בסגנון אתני.

קדרות ופסול בתרבות האתיופית המסורתית

במאה ה-14 שלטו באתיופיה קיסרים נוצרים שניהלו מלחמת חורמה ביהודים"ביתא ישראל") ובמוסלמים, וניסו לנצר אותם. משסירבו הולאמו אדמותיהם, וכך הודבק לחלק מהיהודים כינוי הגנאי "פלאשה" - פולשים זרים. מאחר שנמנעה מיהודי אתיופיה, בעלות על קרקעות, הם פיתחו דרכים חלופיות להתקיים – הם היו לקדרים, לחרשי ברזל ולאורגים, ותוצרתם שימשה את הקהילה ונמכרה לשכניהם הנוצרים והמוסלמים. ישיבתם ליד מקורות מים, בשל ההקפדה על טהרה, סייעה במיוחד בהתפתחות תעשיית הקדרות, ושמם יצא למרחוק כמומחים בשריפת הקרמיקה (Shala). במשך הזמן גדל בידודם הכלכלי, החברתי והדתי של היהודים, בשל האמונה התפלה של הנוצרים והמוסלמים כי לקדרות ולנפחות יש כוח מאגי. הם נתפסו כ"בודה" - מעין יצורים על טבעיים שביום מחופשים לאנשים ובלילה הופכים לצבועים. הקדרות הפכה בהדרגה למקצוע נשי, ואֵם העבירה אותו לבתה. עבודת הקדרות נעשתה בעונה היבשה, מאוקטובר עד אפריל, שבה קל יותר לייבש את הכלים, למצוא חומר בערה לשרפתם ולטלטלם ממקום למקום. ( שריג, 2007).

במשך שנים רבות שימשה הקדרות בכל העולם (וכך גם באתיופיה) כסוג של אמנות שימושית, כלומר ליצירת כלי קיבול, בישול והגדשה. יוצאים מן הכלל היו הכלים המזוהים עם הדת: למשל, מחזיקי קטורת או צלבים שהוכנו בעיקר עבור הפטרונים הנוצרים של האמנים.

בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים כ-75% מבתי האב של ביתא ישראל באזור גונדר ייצרו הכנסה בנוסף לחקלאות, בעזרת קדרות ונפחות. (על התופעה ראו בהרחבה: קדם, 8.5.2012; קדרות ביתא ישראל, ויקיפדיה; מסורות בחומר. פסלונים לתיירים מלאכת קדרות יהודיות מאתיופיה, מוזיאון ישראל; Quirin, J. 1992; Messing, S. 1982).

כבר בשנים הראשונות להתאקלמותם בארץ פעלו בארץ מספר קדרים יוצאי אתיופיה. כך למשל, במתנ"ס טאובל במתחם מוזנח בשכונה ג' בבאר שבע פעלה החל משנת 1997 קבוצת אמניות שקיבלו סיוע ארגוני ממתנדבת בשם טובה מרד. הן ייצרו ביחד כלים מסורתיים (רקמה, קליעה בקש, פסול בחימר ועוד) וחפצי נוי. קבוצות מבקרים נהגו לבוא למקום לשמוע סיפורים על קהילת ביתא ישראל, וכרקע לסיפורים הם ראו את האוסף וגם יצרו כלים בעצמם בהדרכת האומניות. מקצת מהכלים נמכרו לתיירים או לנדבנים מחו"ל.

כיוון שעשיית פסלים אסורה ביהדות ( שלוש מצוות לא תעשה אוסרות זאת: איסור עשיית פסל לעצמו, איסור עשיית פסל לאחרים, ואיסור עשיית דמות אדם) – הפרויקט עורר את כעסם של הקייסים. אבל לאחר הסברים ומאמצי שכנוע רבים הם הבינו את הצורך של הנשים להתפרנס ונתנו להן היתר שבשתיקה.

היום פועלים בישראל מספר פסלים וקדרים/יות שמשמרים את המסורת האתיופית בתחום הזה. רוב יצירותיהם נמכר בחנויות ובגלריות שאינן בבעלותם (החנויות רוכשות את היצירות מהם כדי למכרן). אחת הידועות היא טנאת (אתניה) אאוקה. היא נולדה (1960) וגדלה בכפר וולקה שבמחוז גונדר ועלתה לארץ בשנת 1991. כיום היא מתגוררת ועובדת בגבעת אולגה (ראיון נרחב איתה ראו: קדם, 8.5.2012).

דוכן בקניון איילון, צילום: שרון הורנשטיין, 2006

מבין הוותיקות והחשובות ראויה לציון גם טדג היילו. היילו נולדה בכפר חולקה הסמוך לעיר גונדר באתיופיה בשנת 1954 ועלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1991. היא אמא ל 3 ילדים (אפרת בת 40 נשואה + 5 , זלקה בן 38 נשוי + 4 וסמואל בן ה30 - נכון ל-2021) ומתגוררת בסמיכות לבתה בנתניה. היא התאלמנה מבעלה ב-2014. כבר בנעוריה עסקה באמנות והבינה עד מהרה את הפוטנציאל העסקי שלה (בעיקר כאשר תיירים אמריקאים הגיע לכפר והתעניינו ביצירות שהיא וחברותיה יצרו).

היא מתמחה בעיקר בפיסול מסורתי בחימר (הכל בידיים בלבד). פסליה המרהיבים משקפים את הווי החיים של קהילת "ביתא ישראל". כך למשל, קייסים האוחזים ספרי תורה, נשים השואבות מים מבאר או מניקות את ילדיהן, גברים השקועים במלאכת יד ועבודה חקלאית, גוג'ו ועוד.

יצירותיה מנציחות גם אירועים היסטורים משמעותיים ועכשויים בחיי הקהילה: המסע לסודאן, חתונה ועוד. לעתים היא מכינה פסלים בהזמנה.

העבודות פונות לקהל הרחב – בעיקר לחובבי האמנות האתנית והנאיבית, לבעלי המודעות והרגישות החברתית הגבוהות ולאנשים שמחפשים מתנה אמנותית ייחודית (בני הקהילה הם אחוז זניח מאוד מהרוכשים).

מאז 2010 ועד היום (2021) מציגה ומוכרת טדג את עבודותיה בדוכן במדרחוב האומנים בנחלת בנימין בתל אביב. שם עיקר פעילותה, ולעתים רחוקות יותר היא נותנת קורס/חוג פיסול. למעט בימים שבהם היא נוכחת בדוכן היא מעבירה את רוב זמנה במפגשים חברתיים עם קרובי משפחה ומסייעת בגידול חלק מהנכדים .

משבר הקורונה דחף אותה לבסס יותר את פעילותה בדף פייסבוק (הוא נקרא "טדג - אמנות אתיופית"), במטרה שיהווה מעין חנות און ליין (הדף הוקם עוד לפני פרוץ המשבר).

אמן וותיק נוסף הראוי לציון הוא אלי אמן. אמן עלה לישראל בשנת 1985 מאתיופיה בהיותו בן 27. המסע הטראומטי לישראל, דרך סודאן, הותיר בנפשו צלקות רבות. אלי איבד את אמו, שתי אחיותיו ושני ילדיו בדרך. אביו ששרד הוליד עוד ארבע בנות ובן. גם אלי הצליח להשתקם בישראל, להתחתן ולהוליד ילדים.

באתיופיה עבד כחקלאי ונפח ועם עלייתו ארצה הופנה לערד לאולפן. הוא החל לעבוד בעבודות מזדמנות ובמקביל למד את אמנות הצורפות והפיסול במכללה בירוחם. כך נעשה לאחד האמנים האתיופים האתנים החשובים בישראל.

אמן הציג מיצירותיו במספר בגלריות ומוזיאונים (בין השאר באמצעות עמותת אלמז). עבודה מיוחדת וחשובה בין השאר משום שהוא משלב ביצירותיו זיכרונות ילדות ואלמנטים מסורתיים (למשל פסלים עם דמויות מהכפר האתיופי).

הוא גר היום עם משפחתו בבאר שבע ולצד יצירותיו מקיים סדנאות פיסול לבני הקהילה ולכל מאן דבעי שמתעניין בסוג האמנות הזה.

אלי אמן, 2016 צילום: אליהו כספי

מרכז תרבות אינסרה

נגסט אשגרוו היא ילידת אתיופיה שעלתה במבצע משה. היא השלימה לימודים לתעודת בגרות במכללת אריאל, סיימה קורס יזמות עסקית במסגרת מט"י (מרכז טיפוח יזמות), עסקה בתחום השיווק, השתלמה בתחום האומנות ופיתחה סדנאות חווייתיות לבני נוער ולמבוגרים.

מורן עומייסי (נשוי לבת העדה ואב לארבעה) הוא מדריך טיולים ומורה מוסמך (בעל תואר ראשון בלימודי א"י ויהדות המזרח ומ"א בתולדות ישראל - שניהם באונ' בר אילן, שוחט וסופר סת"ם). הוא טייל במשך שנה ברחבי אתיופיה, למד את נופיה ואנשיה והחליט להקדיש את חייו להנצחת מורשת ביתא ישראל.

רעיון להקמת מרכז תרבות נבט במוחם בעקבות עבודתם בכפרי נוער עם תלמידים יוצאי העדה. הרעיון היה ליצור קבוצה של מדריכים, מרצים, רבנים ואמנים מבני העדה שיוכלו להעביר את המורשת האתיופית לדורות הבאים. כך הוקם "אינסרה" (באמהרית - כד גדול עשוי בוץ, להובלת מים מהבאר).

המרכז מציע מגוון תכניות לימוד ופעילויות חווייתיות לבני נוער ולמבוגרים בני העדה ושאינם בני העדה: כך למשל, הרצאות על אתיופיה ויהודיה בשיתוף הקהל ובשילוב סרטונים וקטעי מוזיקה; תערוכות ניידות של מוצגים מסורתיים; סדנאות יצירה אתנית מסוגים שונים (אבנים, חרוזים וכדומה); סדנאות מוזיקה וריקוד (כולל שימוש בכלי נגינה מסורתיים, כגון תוף הכברו, כינור המסקו, גיטרת הקרר חצוצרת הטרומבה וחליל הוושינט); האזנה לסיפורי חיים של עולים; משחקים לימודיים.

להקת "אינסרה" – להקת הבית של המרכז - מונה כ-14 אומנים: נגנים, רקדנים, זמרים וזמרות. הלהקה מתמחה בהפקת מוסיקה, מחול ושירה אותנטית שמקורה באתיופיה (כולל שימוש בכלי נגינה מסורתיים).

התוכניות המגוונות מופעלות לא רק במרכז עצמו אלא בכל רחבי הארץ: גני ילדים, בתי ספר, מוסדות אקדמיים, מתנ"סים, קיבוצים ועוד.

התמונות באדיבות אינסרה

אמנות אתיופית עכשווית – בזיקה למקורות

- הספר "הנזיר והאריה: אמנות אתיופית חזותית עכשווית בישראל (הוצאת אחותי, 2017) הוא ספר-קטלוג המוקדש כולו ליצירה הענפה של אמניות ואמנים ישראלים-אתיופים. הוא בוחן את הקשר בין זהותם של האמנים הישראלים-אתיופים לבין יצירתם. לצד העבודות, הספר כולל גם מאמרים שכתבו נשות ואנשי רוח ותרבות שתחומי התמחותם הם תרבות ואמנות של ישראלים-אתיופים ורב-תרבותיות בישראל.

- הפורטל אתיוביז – קהילת העסקים של ביתא ישראל מנגיש מידע על אמנים ממוצא אתיופי שיצירתם מתכתבת עם אמנות אתיופית מסורתית.

- חמישה אמנים יוצאי אתיופיה מספרים על יצירותיהם, בערב הוקרה לאמנות האתיופית.

אשנב ביתי לאתיופיה

בגלים הראשונים של העליה קשה קשה היה עד בלתי אפשרי לעולים לקחת איתם מזכרות מאתיופיה. אבל עם הזמן יותר עולים וותיקים נסעו לאתיופיה בשליחות מסחרית, דיפלומטית או חינוכית והביאו איתם מזכרות מהמולדת.

כמו רוב הזוגות הצעירים בארץ, גם זוגות צעירים ממוצא אתיופי מעדיפים לקשט את דירתם בחפצי נוי ויצירות אמנות מודרניות. זאת, בניגוד להוריהם ששמרו "צוהר" למולדת באמצעות קישוטים אתנים ששרדו באמתחתם, שנקנו בחנויות האתניות הספורות ברחבי הארץ. חפצי וינטג' ונוסטלגיה כאלה אפשר למצוא גם במסעדות האתיופיות שנפתחו בזו אחר זו.