ראיין וכתב: עוז אלמוג
עוז: ספר בבקשה על הרקע שבו גדלת.
בוקי: נולדתי בישראל בשנת 1948, בן יחיד להורים ניצולי שואה ילידי יוגוסלביה. חלק ניכר ממשפחתי נספו בשואה במחנה אושוויץ ובמחנות כפייה שונים - ביניהם שתי סבתותיי ואחים ואחיות של הוריי. בשנת 1948 עלו הוריי ושלוש מדודותיי ארצה באנייה Radnik . אלה היו שנים קשות של הסתגלות בארץ הגירה צעירה. הוריי השקיעו בי את מירב כוחם וגידלו אותי בתנאים הקשים. אני אסיר תודה על כך.
עוז: שמך אברהם. מניין הכינוי בוקי?
בוקי: כשהייתי בערך בכיתה ח'-ט' הלכתי עם כמה חברים לגן-חיות בראשון לציון והיה שם קוף מצחיק אחד שקראו לו "בוקי". אני מאוד ניקשרתי אליו ורכשתי את אמונו. האכלתי אותו וגירדתי אותו. קראתי לו בוקי וחבריי התלהבו ומאז החלו לכנות אותי "בוקי" על שם אותו קוף חמוד...
עוז: היכן למדת?
בוקי: למדתי בבית הספר חביב בראשון לציון, ובתיכון טכניקום ת"א - לימודי טכנאות בניין.
עוז: כדאי לציין לקוראינו שבית ספר היסודי "חביב" הוא מוסד ציוני מיתולוגי (נוסד בשנת תרמ"ו – 1866). זהו המוסד הלימודי העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל שבו כל מקצועות ההוראה נלמדו בעברית. אולי לפני שאתה ממשיך ספר משהו מהזיכרונות שלך מבית הספר הזה.
בוקי: אהבתי להשתתף בהצגות של בית הספר, אהבתי להיות בכיתת הנגרות שהייתה שם. באופן כללי הייתי שובב לא קטן...
עוז: היכן שרתת בצבא?
בוקי: התגייסתי בפברואר 1967 ושרתתי בצה"ל בתפקיד נהג זחל"ם וקומנדקר. רוב שירותי הייתי מסופח ליחידות של פיקוד הדרכה, בתרגילים מבצעיים, ניווטים ופעולות ביטחוניות שונות. בשנה האחרונה לשירותי, לאחר שהייתי במלחמת ההתשה באיסמעליה כבן יחיד לניצולי שואה, אימי דאגה לשחרר אותי מתפקידים מבצעיים והפכתי להיות מש"ק תחבורה. נטלתי חלק בחמש מלחמות: ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ולבנון הראשונה.
עוז: ואחרי שהשתחררת משירות סדיר?
בוקי: כבר בתיכון המקצועי למדתי נגרות בניין (כיתות ט'-י') וטכנאות בניין (י"א-י"ב). לאחר שחרורי מהצבא התחלתי לעבוד כעוזר מנהל עבודה, עד שנת 1974 בה הפכתי להיות מנהל עבודה מוסמך בענף הבניין. נשארתי במקצוע הזה, שמאד אהבתי, עד יום פרישתי לגמלאות בדצמבר 2015.
פה ושם יוצא לי לעסוק בייעוץ, שחזור וניהול בענף הבניין.
עוז: כמה מלים על משפחתך הגרעינית.
בוקי: התחתנתי בנובמבר 1972 עם אשתי חיה לבית אוסטר, אותה הכרתי עוד משנת 1966 בשכונת "רמת אליהו" בראשון, שבה התגוררתי באותה עת. חיה הייתה אישה אם מסורה לילדיה, וסבתא מיוחדת מאוד לנכדיה. לצערי היא הלכה לעולמה לפני כ-5 שנים, במרץ 2016. ביחד הולדנו שלושה ילדים, שני בנים ובת: שאול הבכור, ליאת האמצעית ואור הקטן. שלושתם נולדו בישראל. כיום כולם נשואים ברוך-השם ומהם יש לי היום שבעה נכדים מתוקים.
עוז: אתה עם ראשון לציון בלב ובנשמה, נכון?
בוקי: כן, בהחלט. נשארתי נאמן לעיר מגוריי. אני מתנדב במוזיאון העיר. התנדבתי בארכיון התמונות והמוצגים תקופה של בערך שנה, ולאחר מכן עברתי לארכיון המסמכים, שבו אני ממיין, סורק ומקטלג מסמכים מסוף המאה ה-19. זו עבודה מאוד מעניינת, מאתגרת ומלאת סיפוק.
עוז: ספר לי על האספנות. כיצד הכל החל?
בוקי: מילדותי אספתי בולים, מטבעות, עטיפות מסטיקים ומשחקים. אהבתי גם לייצר ולבנות כלים ומכשירים. היו לי ועדיין יש לי ידיים טובות וגישה לבנייה ותיקונים. עד היום אני משפץ רהיטים וכלים עתיקים.
כיוון שאני פטריוט ישראלי ואוהב מאד היסטוריה, בעיקר היסטוריה של ארץ ישראל, התחלתי להימשך יותר ויותר לתחום הישראליאנה.
בשנות השבעים נרשמתי לשירות הבולאי ובשנות השמונים נרשמתי לחוגים שונים כמו אמייל, שחזור עתיקות, ואיסוף כלי עבודה (עוד לא ישראליאנה). החוגים היו במסגרת החברה העירונית או המתנ"ס, חוג האמייל כשמו כן הוא, חוג שבו יצרנו כלים ויצירות שונות על גבי נחושת וציפינו באמייל, ולאחר מכן שרפנו בתנורים וקיבלנו יצירה מוגמרת. בהתנדבות הלכתי מעת לעת לעבוד בנגריה שבהב למדתי להכין, לתקן, וליצור כלים מעץ. כאן התחזקה אהבתי לתחום.
לאט לאט גדלה המשיכה לפריטים הישנים. במקביל הגדלתי את ביקוריי בשווקי הפשפשים ברחבי הארץ ואספתי עוד ועוד חברים אספנים שהתמחו בכל מיני סוגי אספנות. זה דחף אותי גם לפתח אוספים משלי.
עוז: תחום האמנות הישראלית השימושית הפך לאחרונה ללהיט אספני. אם בעבר התעסקו בזה באמת מעטים, היום מדובר באלפי משוגעים לדבר. אפשר לחוש זאת באתר המכירות בידספיריט ובקבוצות עניין בפייסבוק. מבחינה זאת אפשר להגיד שהקדמת את זמנך, לא?
בוקי: כנראה שכן. רוב האספנים בתחום הישראליאנה מתעניינים בקרמיקה הישראלית. גם לי יש אוסף צנוע של קרמיקה כזו, אבל מה שמיוחד אצלי זה ההתמקדות בכלי נוי ממתכת, תוצרת ישראל. בהדרגה התפתחו אצלי תת-ז'אנרים: מפיונים, מאפרות, פותחני בקבוקים, סכיני מכתיבם, צלחות נוי, אגרטלים, תומכי תמונות ועוד.
עוז: מדוע בחרת להתמקד דווקא בזה?
בוקי: קשה לדעת. זה עניין רגשי. יתכן שזה קשור לכלים שהיו בבית הורי או הדודים. אולי כמומחה לבניין יש לי איזה קשר למתכת. ואולי זה המשיכה לאמנות שימושית. אני מניח שיש כאן גם את הזיקה היהודית. מדובר בכלים שמזכירים מאד את הכלים עתיקים שמוצאים בחפירות הארכיאולוגיות. מה שמיוחד באוספים האלה זה שהם יכולים להיכלל הן בתחום הישראליאנה והן בתחום היודאיקה. אל תשכח שסמלי הציונות נבנו על תוכן יהודי שורשי, בעיקר תנכ"י. יש בכלים האלה המון סמליות תנכ"ית. כך למשל, כלי הגשה המעוטר בציורים המספרים את סיפור אליעזר ורבקה. יש כמובן גם סמלים המשקפים את העידן הלאומי התמים, שרבים מבני דורי מתגעגעים אליו. למשל, מפיון לציון נצחוננו במלחמת ששת הימים. הוא כולל טנק מדגם T62 שנלקח כשלל במלחמה.
עוז: זה לא קצת קיטש בעיניך? מבקר האמנות גדעון עפרת כתב על הז'אנר הזה: "הוא מילא את בתיה ודירותיה בתועפות כיעור, בנליה ומגושמוּת רגרסיבית חסרי תקדים".
בוקי: אני לא מסכים. אני לא מתייחס למראה החיצוני שיש בכלים. אם יוולד לי ילד מכוער, אני אשנא אותו? לא. ברור שלא. כי כשמדובר באהבה פנימית לדבר או לאיש מסוים - המראה לא משנה.
יתרה מזו, קיטש הוא בדרך כלל חיקוי או זיוף. כאן מדובר בכלים אותנטיים שנוצרו בתקופה קונקרטית. כלים שאותם ייצרו מעט מאד אמנים ובתי מלאכה ושקנו בעיקר ישראלים כדי לקשט את ביתם - לשים על השולחן או על המדף. לא מדובר בסתם כלים, אלא כלים שנושאים עימם מטען רגשי עמוק. זה הרגש הלאומי המשותף שעליו גדלתי ושאותו הורשתי לילדיי. אגב, אני ממליץ בחום רב לכל המתעניינים בתחום על ספרה של נורית כנען קידר "ארץ חפץ " (ראו פרטים בהמשך). מאז שהספר הזה הגיע לידיי הוא הפך למעין אנציקלופדיה עבורי, מדריך ו"מורה נבוכים" בתחום האספנות הספציפית הזו.
עוז: לדעתי מה ששובה את הלב בכלים הללו הוא בעיקר החומר שמהם יוצרו.
בוקי: אכן. רוב הפריטים שיש לי עשויים ממתכת צהובה (או נחושת), צבועה באמייל, צבעי שמן או פטינה ירקרקה (המאפיינת יצרנים כגון פלבל, דייגי, פורטונה, פאר ועוד). רובם ככולם יוצרו בתקופה ענייה מאוד בתולדות המדינה, והיו מיועדים לבעלי אמצעים מצומצמים שהתגוררו בדירות שיכון צפופות. המתכות שאיתן יצרו את הפריטים לא היו יקרות. אלה לא היו כסף, זהב, פליז ואפילו לא נחושת. זו הייתה אומנות "ענייה" ביחס לאומנות היודאיקה וחפצי הנוי היקרים. הכלים הללו שבו את לבם של האנשים הפשוטים בגלל טעמם הפשוט של הקונים, המחיר הזול והסמליות הציונית והיהודית שדיברה את לבם. הכלים גם היוו עבור המהגרים מעין תזכורת לכלים היהודים שהם השאירו בבתים שעזבו בארצות מוצאם. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".
עוז: אבל חייבים לציין שדווקא לפשטות הזו יש קסם. לא במקרה הם הפכו לפריטי ווינטג'. פה ושם גם נעשתה עבודה אמנותית יפה. עיצובים מעניינים.
בוקי. נכון.
עוז: כיצד אתה מנהל את האוסף?
בוקי: האוסף נמצא בדירה כמעט בכל מקום אפשרי. בוויטרינות, בארונות זכוכית, על המסדרונות, על הקירות. איפה לא? האוספים עוטפים אותי ואני עוטף אותם.
עוז: איך הילדים שלך הגיבו בזמנו לכך שהדירה כה עמוסה?
בוקי: כשהילדים היו קטנים האוסף עוד היה קטן ומצומצם פי כמה ולא הפריע לאף-אחד. באותו זמן, כפי שאמרתי, התעסקתי בבולים, במטבעות ובחוגים, שלא חייבו אותי להחזיק בבית וויטרינות ומקומות אחסון רבים.
עוז: ותכלס'. איך אתה מרחיב את האוסף.
בוקי: כמו רוב האספנים, אני פעיל במגוון במות. קונה ומוכר בשווקים בארץ ובחו"ל, במכירות פומביות אינטרנטיות, בפייסבוק. ויש כמובן גם חברים אספנים וחברים לא אספנים שעוזרים לי. בעולם האספנות מקובל "לשדך" בין אספנים. גם לי יוצא פה ושם לשדך בין אספנים שאני מכיר. כלומר כאשר אני יודע שהאחד רוצה למכור פריט שאני מכיר והאחר מחפש את הפריט הזה או מחזיק אוסף רלוונטי.
עוז: יכולתי לראות מיד שאתה מסוג האספנים הנדיבים. האופן שבו נעתרת באופן מיידי לבקשתי לשלוח לי תמונות של האוספים – היה מרגש.
בוקי: אני פתוח לכולם ושמח לשתף כל מאן דבעי באהבות שלי לארץ ישראל, עם ישראל ואמנות ישראל.
עוז: תודה רבה
מקורות
נורית כנען-קדר. 2006. אֶרֶץ חֵפֶץ – אומנות ועיצוב במתכת בשני העשורים הראשונים למדינה, מאוסף ויקי בן-ציוני, בהוצאת מוזיאון ארץ-ישראל , תל-אביב ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"ו. צילומים: לאוניד פדרול-קביטקובסקי (הספר ליווה תערוכה במוזיאון ארץ-ישראל.
נורית כנען-קדר. אֶרֶץ חֵפֶץ - תעשיית חפצי הנוי העשויים מתכת בשני העשורים הראשונים לקום המדינה, באתר קולקט – אס/מנות.
בית ספר חביב, ערך בויקיפדיה
פל בל, ערך בויקיפדיה.
ללא שם מחבר. חפצי חן ומזכרות ממתכת - פל-בל, האחים דייגי ואחרים, שנות ה־50, באתר הארץ.
הלנה מור. ישראליינה – במקום פולינייאנה, בבלוג שלה.
גדעון עפרת. 2015. אין חפץ בו, המחסן של גדעון עפרת.