עיתונאי, עורך, שדרן, אביר נוסטלגיה מוזיקלית
תמיד אהבתי מוזיקה. תמיד אהבתי לכתוב. לכתוב על מוזיקה (וטלוויזיה ובידור בכלל), נראה הדבר הטבעי וההגיוני ביותר. את ההזדמנות הראשונה לכתוב מדור קבוע על מוזיקה קיבלתי כשהייתי נער צעיר מיעקב אשמן ז"ל, עורך "הארץ שלנו", והמשכתי לכתוב שם גם לאחר שהלך לעולמו בטרם עת, עד שהתגייסתי לצבא, וגם לאחר מכן. כשהייתי רכוש צה"ל נאלצתי למצוא לעצמי שמות בדויים כדי להמשיך לכתוב בעיתונים יומיים: הייתי, לתקופה קצרה מאוד, "אילן הראל" בעיתון הארץ (לא, אין קשר למעטר-המוזיקלי בשם זה שעבד בטלוויזיה הישראלית, בערוץ הראשון), ואחר כך "עופר ניר", למשך שנים רבות, ב"על המשמר", ינוח בשלום על משכבו בארכיון העיתונות. כתבתי שם כמעט עד לסגירת העיתון.
תוך כדי הכתיבה בעל המשמר הגעתי, ב-1981 , גם ללהיטון. אורי אלוני ז"ל (מייסד להיטון, עם דויד פז יבדל"א), הביא אותי לשם כמחליף שלו במדור המוזיקה. חמש שנים טובות עשיתי שם, וב-1986 עברתי ל"לאישה". בהמשך, פז הביא אותי לעבוד לצדו בהקמת שני שבועונים: ראש1 ופנאי פלוס, ובשניהם המשכתי לכתוב, חלק מהזמן במקביל. בהמשך, בטבעיות, נתבקשתי לכתוב גם לידיעות אחרונות וייסדתי שם (די בתחילת ימי ה-WWW), את האתר היומי, בכל יום כתבתי על אתר אינטרנט אחד ברשת, ואחר כך גם כתבות בידור. כאשר נוסד המוסף לנוער "פיוז", כתבתי גם בו, החל מהראשון, מדור של חדשות פופ, ראיונות עם כוכבי-פופ מחו"ל, ואחר כך גם מדור טריוויה קבוע (אהבה גדולה שלי, אודה במבוכת-מה).
ב-2014 ייסדתי את אתר "להיטון.קום" (lahiton.com), כמחוות-כבוד למגזין שהפך למותג והיה לי הכבוד לכתוב בו. בלהיטון.קום שאפתי לשלב בין חדשות, לנוסטלגיה. המדור "כותרות האתמול", לדוגמה, מביא כתבה מלהיטון של פעם, או ידיעה, לרוב כזו שיש בה רלוונטיות למועד פרסומה כיום (ימי הולדת, מוות לא עלינו), או שהיא פורסמה במקור היום לפני...ומשתדל מאוד שיהיה זה תאריך עגול שמושך את עיני הקוראים (והקוראות).
במקביל ללהיטון.קום אני כותב בבלוג להיט.ON שהוא גיבוי לכל הכתבות המתפרסמות באתר העיקרי, אבל גם מאפשר לי לצטט ממקורות שאינם להיטון, אלא כתבי-עת אחרים. הבלוג בכתובת lahitonblog.wordpress.com
למעשה, נכנסתי לעולם הבלוגים לפני שנים רבות, ונכבשתי ופתחתי בלוג אחר בלוג. לבושתי אודה שכיום אין לי זמן לתחזק אותם כפי שהייתי רוצה, אבל מדי פעם אני נהנה לבקר, בעיקר aaronmorag.wordpress.com שהיה הבלוג הראשון שלי ושם פרסמתי כתבות וביקורות מהארץ שלנו ועד על המשמר.
בשנות ה-90, כתבתי (עם אמירה) מדורי היאבקות-בידורית, WWF ודומיה, שזכו לפופולאריות גדולה. לבי מתרחב כשאנשים צעירים (ממני), אומרים לי את המשפט שכל עיתונאי מת לשמוע ולקרוא: גדלתי עליך. קניתי את ראש1 ואחר כך פנאי פלוס רק בגלל המדור הזה. תחילה הייתי נבוך לשמוע זאת, כפי שהובכתי ממחמאות של קוראים-לשעבר על כתבות וראיונות שפרסמתי במשך עשרות שנים, עד שהבנתי שזה בסדר גמור שאוהבים אותך, או בכל אופן את מה שכתבת. אני מרוצה ושמח שהשארתי חותם מסוים בעיתונות המוזיקה והבידור. אני מקווה להמשיך ולעשות זאת בלהיטון.קום
בשנים האחרונות אני גם ברדיו. אפשר לומר שחזרתי לרדיו: בשנות ה-70 הייתי עורך מוזיקה בתוכנית "רדיו עשרה" ברשת ב' של קול ישראל, ובשנות ה-80 שידרתי פינות קבועות בגל"צ במגזין המוזיקה שערך יואב קוטנר והגישה אורלי יניב. הגעגוע למיקרופון התעורר כאשר ליוויתי את אמירה לאולפן רדיו קס"ם 106 FM לתוכנית אליה הוזמנה לדבר על מקצועה, עריכת ספרים. הקסם שוב אחז בי. התוכנית הראשונה שיזמתי ואני משדר כבר כחמש שנים היא להיטון.קום, מחווה לאתר שלי, בה אני מביא מוזיקה פופולארית בהקשר נוסטלגי רלוונטי לאותו שבוע. בהמשך, שני הפטפונים באולפן הולידו את החשק לשדר מוזיקה מתקליטים וכך הבאתי לעולם לפני למעלה מארבע שנים את "מעדן ויניל" (גם זה שם שנולד באתר להיטון.קום), בו אני ומשה ירונסקי (מנהל הרדיו), מנגנים מוזיקה בעיקר מתקליטים, וינילים, רבים מהם מהאוסף שלי. תוך זמן קצר מהשקת התוכנית התחלנו לארח בה אספני תקליטים שצברו מאות ואלפי פריטים, חלקם נדירים מאוד, ויוצרים ומוזיקאים ותיקים עם תקליטיהם. מאילן וירצברג ועד אבי טולדנו, ממיקי גבריאלוב ועד נסים גרמה, מדני בן-ישראל ואבי קורן ויוסי גמזו עליהם השלום, ועד דן אלמגור יבדל"א.
את האתר והבלוג ואת תוכניות הרדיו אני עושה באהבה גדולה ובהתנדבות, שלא על מנת לקבל שכר (הלוואי שהיה...). אני נהנה לכתוב על מוזיקה שאני אוהב ואני נהנה לשדר אותה, ואוהב לשוחח מול המיקרופון עם אנשים שאוהבים כמוני מוזיקה.
שאלוהים ייתן לי כוח להמשיך לכתוב, להמשיך לשדר, להמשיך ליהנות ממוזיקה ולגלות אותה מחדש, בכל יום.