מייסודו של משה שמש
משה שמש מחולון, חיי ונושם את עולם הכבאות מזה ארבעים ושמונה שנים ברציפות. בבעלותו חברה לייעוץ בנושאי כיבוי אש ובטיחות, הפועלת באזור התעשייה בחולון וקיימת מזה כשלושים וארבע שנים.
משה שמש הקים ומפעיל את המוזיאון (הפרטי) לכיבוי אש, הראשון והיחיד בישראל.
בנוסף, משה משרת כמתנדב בכיר בכבאות והצלה לישראל, ונושא בדרגת טפסר משנה, והוא המתנדב הראשון והיחיד בישראל הנושא דרגת קצונה בכירה זו.
חברת שמש משה פרויקטים מיוחדים בע"מ, יועצים לכיבוי אש ובטיחות מספקת ייעוץ מקצועי בנושאי כיבוי אש ובטיחות אש ופרויקטים מיוחדים ופועלת ממשרדיה ברח' המלאכה 57 בחולון. החברה משמשת מזה כעשרים ושתיים שנים, כנציגה הבלעדית בישראל של חברת TARIFOLD מצרפת, המתמחה בייצור עזרים להצגת מידע ונתונים. בין לקוחות החברה ניתן למצוא את 'נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ. יוניליוור ישראל. אבן קיסר שדות ים. מאפיות אנג'ל. דן תחבורה ציבורית. עמיר שיווק והשקעות בחקלאות. המרכז הבינתחומי הרצליה. בית חולים הרצליה מדיקל סנטר. איגוד ערים אזור חיפה-מכון טיהור שפכים ועוד. החברה מתמחה בביצוע לגליזציה למפעלים, חברות ומוסדות, הנדרשים לאישורי כיבוי אש / היתרי בניה.
"נולדתי בישראל בשנת 1959. גדלתי והתחנכתי בעיר בני ברק. נישאתי לנאוה שמש ז"ל ואני אביהם של ליטל ואלירן וסבם של ליאם, נאור ויונתן. בשלהי מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, הגעתי לתחנת הכיבוי הגדולה ברחוב השומר 25 בבני ברק, על מנת להתנדב כצופה אש. בכל השנים מאז ועד היום המשכתי בפעילות התנדבותית בשירותי הכבאות וההצלה והתקדמתי בסולם הדרגות עד לדרגת טפסר משנה, מתנדב בכיר. במסגרת פעילות זו השתתפתי באלפי פעולות כיבוי אש, חילוץ והצלה.
בתום השירות הצבאי שלי, מתוכו חמש שנים בשירות קבע, השתחררתי בדרגת סרן ולאחר שמילאתי מגוון של תפקידים, בין היתר בתחום כיבוי האש. בתחילת שנת 1987 יצאתי לדרך עצמאית והקמתי את חברת 'שמש משה פרויקטים מיוחדים בע"מ' שבראשה אני עומד מאז ועד היום.
משנת 1988 שירתי במילואים בהג"א, בתחילה בתפקיד קצין מטה לכיבוי אש ועם הקמת פיקוד העורף בשנת 1992, עברתי לשמש כסגן קצין הכיבוי הפיקודי. בשנת 2003 מוניתי לתפקיד הרם של קצין הכיבוי הפיקודי והיועץ לכיבוי אש למפקד פיקוד העורף בצה"ל. בדצמבר 2019 השתחררתי לאחר 34 שנים רצופות בשרות מילואים פעיל. זכיתי והגעתי לתפקיד הבכיר ביותר בישראל בתחום כיבוי האש, שאליו למיטב ידיעתי, הגיע אי פעם, מתנדב בשירותי הכבאות וההצלה.
במהלך שירות המילואים התקדמתי בסולם הדרגות עד לדרגת אלוף משנה. השתתפתי במגוון קורסים, השתלמויות והכשרות בנושא כיבוי אש והצלה, הן בארץ והן בעולם; עסקתי בכתיבת התורה לכיבוי אש והכשרתי דורות של כבאים בפיקוד העורף; זכיתי להיות בין המייסדים של מערך הכיבוי האחוד בעורף, שימשתי כמפקד על מספר רב של קורסים להכשרת כבאים בעורף ולקחתי חלק במאות אירועי חילוץ והצלה בארץ. בתפקידי כקצין הכיבוי הפיקודי בפיקוד העורף, היו לי הכבוד והזכות לשמש במשך כשני עשורים, כממשיך דרכם של גדולים וטובים שנמנו על המתנדבים ועל מייסדי הכבאות העברית בישראל. בתפקיד זה זכיתי לתרום רבות לייסוד והקמת מערך כיבוי אש אחוד לחירום, מודרני ומצויד היטב שמסייע רבות לכבאות והצלה לישראל בשגרה ובחירום, עד היום.
השירות רב־השנים כקצין כיבוי אש מתנדב, העיסוק היום יומי בכיבוי אש גם בעסק הפרטי וגם במסגרת פיקוד העורף, הגבירו את אהבתי ותשוקתי למקצוע, ומכאן גדלה והתעצמה התעניינותי במורשת ובהיסטוריה של הכבאות בישראל. בשנים האחרונות הוצאתי לאור מספר אלבומים העוסקים במורשת הכבאות בישראל ובהם: 'רכבי כיבוי אש בישראל משנת 1925 ועד היום'. 'מבצע באש ובמים'. 'חדרי המבצעים בשירותי הכבאות וההצלה'. שמונים שנה למכבי אש בני ברק'. בימים אלה, בתפקידי כסגן יו"ר הוועדה לשימור מורשת הכבאות בישראל, אני עוסק גם בהקמת מוזיאון ממלכתי לכיבוי אש. תפקיד זה נעשה בהתנדבות, כפי שנהגתי לאורך כל שנותיי בכבאות.
אני מספר זאת בגאווה רבה, כי את הבסיס והיסודות לאהבת המקצוע, הנתינה לזולת עד כדי הקרבת החיים באם צריך והחינוך לשמירת המורשת, קיבלתי בתחנת מכבי האש בבני ברק, תחת פיקודו של מפקדי, מורי ורבי הנערץ, טפסר אהרון כספי ז"ל שהמוזיאון לכיבוי אש שהקמתי, קרוי על שמו (טפסר אהרון כספי שימש כמפקד שירותי כבאות והצלה אזור בני ברק בין השנים 1996-1961, והיה ממניחי היסוד לכבאות המקצועית המודרנית בישראל. הוא שימש כמפקדי הישיר בעת שרותי כצופה אש ומתנדב בתחנת הכיבוי בבני ברק, משנת 1973).
במשך כל השנים דאגתי לאסוף ולשמר פריטים ומוצגים ישנים הקשורים לעולם הכבאות בישראל, אותם אספתי מגלי אשפתות, בקנייה מסוחרי מתכות ובשווקי עתיקות ומכל הבא ליד. בחודש ספטמבר 2019 החלטתי לפתוח במשרדי החברה בחולון (רחוב המלאכה 57), את המוזיאון לכיבוי אש הראשון וככל הידוע לי, היחיד בישראל. החלטה זו גמלה בליבי לאור העובדה המצערת שעד אז, אף גורם רשמי לא הצליח לקדם את הקמת המוזיאון הממלכתי לכיבוי אש, למרות שהכבאות בישראל חיה ופועלת מזה כתשעים ושש שנים! ראיתי שהציוד והאמצעים בכל מקום נזרקים אל פחי האשפה ולכן, החלטתי שלא עוד. מוזיאון לכיבוי אש קום יקום, גם אם זה יהיה בשלב זה, על חשבוני הפרטי. המוזיאון פתוח לציבור הרחב לביקורים (בתיאום מראש בטלפון 050-533-7070),
המוצגים והחומרים ההיסטוריים במוזיאון נאספו על ידי בשקידה רבה במשך כשלושים וחמש שנים, כאשר את הבסיס לאוסף ואת התשוקה העזה להצגתם ירשתי מאהרון כספי, שטרח ואסף מאות פריטים במשך שנים רבות וטרם יציאתו לגמלאות, העבירם אליי מתוך הבנה ש'אצלי הדברים יישמרו לדורות'. ואכן, אני משתדל למלא את צוואתו ומציג את הדברים לציבור הרחב. בתצוגה שהקמתי יש מאות פריטי ציוד כיבוי אש היסטוריים ששימשו את הכבאים בישראל משנותיהם הראשונות, כגון: ציוד לחימה באש, קסדות, כובעים, מדים, חליפות כבאים, סמלים, אותות, דגלים, סימני דרגות, ופריטים רבים נוספים. וכן, ספריה שבה אלפי תצלומים וקטעי עיתונות על שריפות ואירועים בארץ, מאות פרסומים, חוברות, ספרים ועלונים בנושא כיבוי אש, שיצאו לאור בארץ ובעולם, בנוסף, מוצגים לראווה אלבומים, ספרים ומאמרים מקצועיים רבים שאותם פרסמתי.
בנוסף למוזיאון, אני מחזיק גם באוסף דגמי מכוניות כיבוי אש והצלה הגדול ביותר בישראל ובין הגדולים בעולם המונה כיום מעל שלושת אלפים דגמים. "השיגעון" שלי לנושא כיבוי אש, החל עוד בהיותי בן תשע שנים (בשנת 1968 לערך) כאשר בכל הזדמנות שהייתה לי הגעתי לתחנת הכיבוי, שעמדה אז ברח' הרצל 46 בבני ברק, שבסמוך לה התגוררו בני משפחתי, וקרוב משפחה שלנו, הקצין אורי דן ז"ל, עבד אז בתחנה. התשוקה לדגמי מכוניות כיבוי אש הוצתה בי עוד בתחילת שנות השמונים, בהשראתו של הקצין משה הרשקוביץ ז"ל, ששימש אז כקצין התחנה של בני ברק, והחזיק בחדרו ארונית שבה היו דגמים עתיקי יומין ומדהימים אשר גרמו לי להתאהב בהם. בכל הזדמנות הייתי נכנס לחדר, מנקה ומסדר את הדגמים, חוקר ובודק. משה ראה את התלהבותי ונתן לי, לאחר מספר שנים, דגם מיוחד של כבאית אשר היוותה תוספת יקרת ערך לאוסף שלי. דגם זה נמצא ברשותי עד היום. במשך השנים אני שוקד במסירות ובהתמדה על הרחבת האוסף הענק של דגמי המכוניות לכיבוי אש והצלה, בגדלים ובצבעים שונים, מכל רחבי העולם. האוסף מהווה אבן שואבת למבקרים רבים המגיעים לצפות בו ומתפעמים מהמראה הנדיר והמיוחד ביופיו.
רעייתי נאוה שמש ז"ל
רעייתי, נאוה שמש ז"ל, נפטרה בטרם עת, ביום 6/2/05 והיא בת 43 שנים במותה. לאחר מותה נתרמו איבריה של נאוה לשישה אנשים, אשר קיבלו חיים חדשים בזכותה. נאווה ליוותה אותי בכל שנותיי בשירותי הכבאות וההצלה, השתתפה יחד עימי באירועים גדולים וקטנים, והייתה אהודה ומוכרת היטב בפני כל. מותה הפתאומי היה מכה קשה לי ולמשפחתי אבל המעשה שעשיתי בכך שתרמתי את איבריה לשישה אנשים זרים שקיבלו חיים בזכותה, גורם לי לאושר וגאווה גדולים עד היום ומסייע לנו לזכור אותה בכל יום מחדש. אלבום 'רכבי כיבוי אש בישראל' שיצא לאור בשנת 2015, הוקדש לרעייתי נאוה ז"ל, במלאות עשר שנים למותה. בעקבות האסון קיבלתי החלטה חשובה שאני לא עוצר את החיים ולא שוקע. כי אם אני אשקע, הכל ישקע , החיים, הילדים והעסק המשפחתי.
הכאב והזיכרון יישארו תמיד בלב. לכן, ממשיכים קדימה במלוא המרץ עם חיוך על הפנים ומבט מתמיד אל השמש שבכל מיום זורחת מחדש.
אני מקווה ומאמין שהתשוקה והאהבה למקצוע הכבאות ולמורשת הכבאות, כפי שהם בוערים בי גם היום, לא תכבה לעולם. אני גא להיות חלק מהמתנדבים שהקימו וייסדו את מערך הכבאות וההצלה בישראל ולנו עומדת הזכות הגדולה להימנות עמם, ולהמשיך את דרכם ואת מורשתם להצלת נפש ורכוש בישראל! ומודה על הזכות שניתנה בידי לשמר את מורשת הכבאות בישראל."
דבריו של ברל כצנלסון, המשמשים לי השראה ומובילים אותי בפעולות לשימור המורשת של הכבאות בישראל:
