כתב: עוז אלמוג[1]
קטנוע זריז
"טוסטוס" הוא הכינוי הישראלי העממי לאופנוע קטן בעל מנוע בנזין בסיסי, הניתן להנעה גם באמצעות דוושות רגל. מדובר במעין אופניים ממונעות (לפני המצאת האופניים החשמליות של ימינו) שכללו בדרך כלל דרישות רישוי ורגולציה פחות מחמירות מאופנועים סטנדרטיים (יותר מ-50 סמ"ק)ם וממכוניות.
מאפיין נוסף של הטוסטוס הוא שילדה קלה "שאפשר לעבור דרכה" (באנגלית: step-through frame design). למרות שלטוסטוסים יש בדרך כלל שני גלגלים, ישנם מקומות בעולם שבהם גם כלי-רכב בעלי שלושה או ארבעה גלגלים ובעלי הספק נמוך מסווגים בעולם כטוסטוסים (כולל טרקטורונים וקרטינגים).
האופניים הממונעים הופיעו באירופה כבר בעשור השני של המאה העשרים (דוושות הותאמו לכמה אופנועים מוקדמים כגון הדאגלס מ-1912) אבל הם הפכו לכלי תחבורה פופולרי באירופה רק אחרי מלחמת העולם השנייה.
אמנת וינה בנושא תעבורה בדרכים משנת 1977 הגדירה טוסטוס כרכב דו גלגלי או תלת גלגלי בעל מנוע בעירה פנימית עם קיבולת צילינדר שאינה עולה על 50 סמ"ק ושמהירותו אינה עולה על 50 קמ"ש. האמנה משאירה למדינות השונות את החופש להחליט האם לכלול בהגדרת טוסטוס גם כלי-רכב ללא דוושות.
עד תיקון מספר 12 בתקנות התעבורה, שבוצע בשנת 2014, נחשב הטוסטוס בישראל ל"אופניים עם מנוע עזר". נסיעה בכל רכב כזה דרשה רישיון רכב ורישיון נהיגה מתאימים. בעקבות תיקון פקודת התעבורה בשנת 2014 המונח "אופניים עם מנוע עזר" מתייחס היום רק לאופניים עם מנוע חשמלי.
השימוש במילה "טוסטוס" בישראל החל בשנות ה-60 והדעות על מקורה חלוקות:
- ההשערה המקובלת ביותר היא שמדובר במילה אונומטופאית אשר מחקה את צליל המנוע הרעשני. אגב, הטוסטוס התאפיין לא רק במנוע מטרטר אלא גם מזהם, בשל פליטת עשן גבוהה. פליטת העשן נגרמה מהסיבה שבטילון הותקן מנוע שתי פעימות. המשמעות היא שהבנזין אשר הוכנס למיכל כלל גם שמן ביחס של 4%. נהוג היה להוסיף שמן לבנזין כדי לשמן את כל מכלולי המנוע בשעת פעולתו. זאת, בניגוד למנוע ארבע פעימות שמורכב במכונית ושבו מותקן אגן שמן (קרטר) שמתוכו מוזרם השמן למכלולי המנוע (בעזרת משאבה). מחקרים מצאו שטוסטוסים בעלי דו פעימות, ב-50 סמ"ק, פולטים פי עשרה עד שלושים פחמימנים מאלה המקובלים בתקני הרכב המיושנים של היורו.
- יש הסבורים שההשראה למילה "טוסטוס" הגיעה מהמילה "טוקטוק", שפירושה ריקשה, בתאילנד, הודו והולנד.
- ההשערה השלישית מתחברת למובן הסמנטי של המילה "טוס". כיוון שהדגם האנגלי שיובא ארצה כונה Nippy (זריז באנגלית) ניסו להדביק לאופנוע הזה כינוי עברי מותגי שישקף את זריזותו על הכביש. נזכיר בהקשר זה את פזמון הילדים הפופולרי של ח.נ. ביאליק "פרש": רוץ בן סוסי, רוץ ודהר! רוץ בביקעה, טוס בהר!/ רוצה, טוסה, יום וליל - פרש אני ובן חיל!
הפירוש הזה גם מתחבר לכינוי המותגי "טילון" - שניתן לטוסטוס על ידי המפעל ישראלי בצרעה. אגב, הן המילה "טילון" והן המילה "קלנוע" לא דחקו את הכינוי העממי "טוסטוס" (המילה "קלנוע" הופיעה פה ושם במודעות פרסומות).
- ראוי לציין שהמילה האנגלית לטוסטוס היא Moped. עם הזמן הפכה המילה הזו לכינוי סלנג לאדם לא יציב נפשית – "חסר צירים". למעשה הראשון שטבע את המילה הזו היה העיתונאי השבדי Harald Nielsen (בשנת 1952), כהלחם של המילים השוודיות מנוע ודוושה (motor and pedaler).
חרף המראה הסגפני, הצליל הצורמני והמהירות האיטית, הטוסטוס זכה לפופולריות רבה, בעיקר בקרב צעירים, בשל מספר סיבות:
- מעבר לכיף שמעניקה הרכיבה הדו-גלגלית (בדומה לרכיבה על סוס) הטוסטוסים אפשרו לנערים להשיג לעצמם רכב ממונע בגיל הצעיר מזה שהיה מותר במכוניות (באותן שנים, ניתן היה להוציא רישיון לרכב דו-גלגלי כבר בגיל 16, אם כי בכל זאת נדרש אישור חתום של ההורים). מבחינה בירוקרטית טוסטוס הוגדר ברישיון כ"אופניים עם מנוע עזר" - רישיון א'. אגב, חשוב לציין שעל הטוסטוס רכבו כמובן אנשים מכל הגילאים.
- בנים רבים קנו לעצמם טוסטוס בשביל להרשים את הבנות. זאת, בעיקר על ידי הרכבתן על הספסל האחורי של האופנוע ועל ידי מפגן גבריות של "חארקות על הכביש". הדבר הקנה לטוסטוסים במקומות מסוימים (בעיקר בשנות השבעים) תדמית פרועה והמונית ("פושטקית"). אפרופו: היו כאלה שהסירו את משתיק הקול בתוך הדוד של הטוסטוס במטרה להגביר את המהירות והרעש מהמנוע (חשוב לציין שלאחר מאמצים רבים הטוסטוס יכול היה להגיע למהירות של 70 קמ"ש לכל היותר).
- אפילו בהשוואה למכוניות משומשות, עלויות הרכישה של הטוסטוסים היו לרוב זולות בהרבה מכל כלי רכב אחר ואמינותם המכנית היתה יחסית גבוהה. הם גם היו חסכוניים בצריכת דלק ובעלויות ביטוח, שלא לדבר על חיסכון עלויות החניה ויכולת תמרון קלה בכבישים הפקוקים.
- רכיבה בטוחה על טוסטוס דורשת לרוב את אותם שיקולים כמו רכיבה בטוחה על אופנוע. עם זאת, המהירויות הנמוכות הפחיתו כמה סכנות והגבירו אחרות. כאז כן היום, הסכנה הגדולה ביותר היתה שנהגים והולכי רגל לא יבחינו בנוכחות הטוסטוס לצידם.
אופנים ממונעים תוצרת ישראל
קיבוץ צרעה ממוקם מעל אפיק נחל שורק ליד העיר בית שמש, בלב שפלת יהודה. מקור שמו של הקיבוץ הוא תנכי (ספר שופטים) ובקרבתו תל שזוהה כישוב הקדום צרעה, שבתקופה הישראלית שכן בנחלת שבט יהודה ובגבול שבט דן והוא מקום הולדתו של השופט המקראי שמשון.
קבוצת המייסדים עלתה על הקרקע בדצמבר 1948. נקודת ההתיישבות הראשונה היתה במרומי הרכס, במקום שבו נמצא הכפר הערבי הנטוש סרעה (נכבש ב-13.7.48 במסגרת "מבצע דני"), ששמר על השם המקראי העתיק.
צרעה היה אחד מ"ישובי המשלט", שנועדו להבטיח את הדרכים והשטחים החדשים של מדינת ישראל הצעירה. שנה וחצי לאחר העלייה על הקרקע החל המעבר אל נקודת הקבע על צלע הגבעה שמול עמק שורק.
לאורך השנים נקלטו בקיבוץ גרעינים תנועתיים, אשר ביססו והרחיבו את אוכלוסיית צרעה, שכללה בעיקר צברים בוגרי "התנועה המאוחדת" (ובהמשך "הנוער העובד והלומד") ועולי דרום-אפריקה (בוגרי "הבונים"). עם השנים נקלטו בצרעה גם בודדים ומשפחות מישראל ומעוד 28 מדינות אחרות. לאחרונה התחדשו הבנייה והקליטה בקיבוץ עם קליטה של עשרות משפחות חדשות, רובן של בני הקיבוץ.
כלכלת הקיבוץ מבוססת היום על חקלאות, תעשייה, עבודת חברים מחוץ לקיבוץ ויזמויות מקומיות. צרעה הוא קיבוץ מתחדש שעבר שינוי ארוך ומהותי ומעצב את זהותו כקהילה עצמאית, פתוחה וצומחת.
עד להופעת הטילונים היו בארץ מספר זוגות של אופניים עם מנוע מתוצרת חברת "שטייר" האוסטרית עם מנוע "זקס" (Sachs) וקראו להם "זקס מוטור".
היו גם פה ושם רוכבים שהרכיבו על הגלגל הקדמי של האופניים שלהם מנוע עזר (לרוב מתוצרת מפעל VéloSoleX המבוסס על פטנט צרפתי) שסובב את הגלל באמצעות חיכוך המנוע עם הצמיג וללא תמסורת ישירה כמו שרשרת.
זכות הראשונים לייצור אופנועים בישראל שמורה לבית מלאכה תל אביבי שייצר כבר ב-1938 אופנוע בשם "צבי" (המפתח היה שלום שיינפלד). אלה לא היו אופניים ממונעות, אלא דגם די בסיסי שעוצב על פי מודל ממלחמת העולם השנייה.
הרעיון להקים מפעל לייצור אופניים רגילות וממונעות, התבשל בקיבוץ צרעה כבר במחצית שנות החמישים, בעיקר בקרב החברים שעלו מדרום אפריקה ובראשם אייבי פריים, מי שהיה לימים מנהלו הראשון של המפעל.
הבקשה להקמת המפעל אושרה על ידי מוסדות המדינה ו"חברה הקבוצות והקיבוצים" ב-1958 בשתי התניות: א. שהמפעל יוקם סמוך לקיבוץ. ב. שחלק גדול מעובדיו יגיעו מיישובי האזור. זאת מתוך הנחה שהמפעל יתרום להגדלת מוקדי התעסוקה עבור העולים החדשים (סמוך לקיבוץ הוקמה באותה עת מעברת בית שמש ועוד מספר מושבי עולים חדשים).
בשנת 1958 דווח לראשונה בעיתונות על הקמת מספר מפעלים באזור בית שמש ובהם גם מפעל האופניים שמוקם על הקרקע שבה שוכן היום קניון ביג החדש (בעבר אזור התעשייה הישן של בית שמש). הוא נקרא: "מפעלי אופניים ישראליים" (מ.א.י) - Israel Cycle Manufacturers (ICM).
לצורך בחירת המוצר האופטימלי נבחנו מספר דגמים ובסוף נפלה ההחלטה לקנות פס ייצור של דגם "נורמן ניפיי" (Norman Nippy) מחברת נורמן הבריטית (הבריטים קנו את פס הייצור של הדגם הזה מחברה הולנדית-גרמנית בשם Germaan Capri). העסקה נסגרה סופית בשנת 1959 ובשלהי אותה שנה הוחל בשיווק הקטנוע החדש בישראל. לפני הגעתו של פס הייצור ארצה נשלחו מאנגליה כ-300 יחידות של טילונים מפורקים והם הורכבו בארץ (הם היו זהים לדגם הבריטי ואפילו מספר השלדה שלהם היה בריטי).
לאחר שפס הייצור הגיע לישראל הוחל בייצור מלא של חלקי הפח (שלדה חישוקים, חישורים, כנפיים , סבל, ג'ק אוכף (מושב) בהתחלה מושב בודד ולאור דרישה מושב כפול) וההרכבת הטילון בוצעה במלואה בארץ, בעוד שהחלקים הנוספים הגיעו משאר העולם. כך למשל, מנוע הזאקס (Sachs) 49 סמ"ק מגרמניה וידיות הילוכים, צופרים, מדי מהירות ופנסים - מאיטליה. כאמור, הקטנועים מייצור מ.א.י שווקו תחת השם "טילון" ומ-1960 ואילך (כאשר השלדות יוצרו בישראל) עם מספר שלדה ישראלי. חשוב לציין שהדגם שיוצר במלואו בארץ היה שונה במקצת מזה המקורי הבריטי.
המפעל העסיק בראשיתו 60 פועלים, רובם מאזור בית שמש (הר טוב באותה עת) - מספר שגדל תוך שנה ל-150. עם השנים פיתח ושכלל המפעל בצרעה את הטילון לנוחות הרוכבים. כך למשל, בתחילת הדרך נועד המושב לרוכב בודד בלבד, אבל לאור דרישת הלקוחות יוצר מושב כפול (הוא נקרא "בננה") שאיפשר להרכיב עוד נוסע. שיפור נוסף היה הוספת טלסקופים (בולמי זעזועים) בחלק הקדמי (במקום הבולמים הישנים) ואחר כך נוספו טלסקופים גם בחלק האחורי. שיפור נוסף, שהיה כרוך בתשלום נוסף של הלקוח, הוא מגן ברכיים שתפקידו היה להגן על הנוהג בטילון מהשפרצות של מים מהגלגל הקדמי ורוחות קרות בחורף. בשנים מאוחרות יותר, עם החלת החובה ללבישת קסדה, נבנתה על גבי הטילונים מערכת ברזלים שתפקידה היה לחבוק את הקסדה ולנעול אותה עם מנעול, כדי למנוע את גניבתה.
במקביל ייצר המפעל גם אופניים רגילים. פרט פיקנטי: באותה עת המפעל ייצר יותר חלקים מחברת "ראליי" הבינלאומית הידועה.
כעבור מספר שנים, עבר המפעל למיקום חדש: מול הקיבוץ. חשוב לציין שהמפעל לא ייצר רק אופניים וטילונים וכדי לקיים את עצמו מכר גם ציוד ושירותי תעשייה (בעיקר בתחום ציפויי הניקל). כך למשל, במפעל צופו רפלקטורים לתנורי חימום וסולמות (לצורך קטיף פירות, עלייה למטוסים ועוד) ויוצרו עגלות נגררות לנשיאת חימוש עבור מטוסי חיל האוויר.
בשנים הראשונות לקיומו נראה היה שהמפעל נוחל הצלחה כלכלית ומתפתח. אורגנה מערכת שיווק והפצה מודרנית, כלי הרכב החמודים רכשו לעצמם מוניטין בשוק המקומי ומחזור המכירות גדל בהתמדה.
כבר בשנתו הראשונה ייצר המפעל לא פחות מעשרת אלפים זוגות אופניים ובשנה השניה עלה המספר ל-30 אלף. יצור הטילונים החל כעבור שישה חודשים לפתיחה וכבר בשנה הראשונה מכר המפעל 5000 טילונים (הם נקראו אז בעיתונות "אופניים ממונעים").
שני שלישים מהייצור יועד ליצוא מתוך הנחה שהאופניים והטילונים הישראלים יוכלו להתחרות בשווקי העולם. מחיר האופניים לייצוא עמד אז על 25 דולר ומחיר הטילונים על 180 דולר. מחירו של טילון משומש בשנת 1968 היה 250 ל"י. אגב, ב-1963 שיווק המפעל לראשונה גם דגם טילון עם מנוע אוטומטי שהיה מבוסס על טילון מדור א'. שווקו נמשך תקופה קצרה ובכמויות מועטות ולכן הוא נחשב בקרב אספנים לדגם נחשק מאוד.
הרחבת ייצור האופניים והטילונים חייבה השקעות נוספות. כדי לגייס משקיעים פנתה הנהלת המפעל לישראל דונסקי, לשעבר נשיא הפדרציה הציונית בדרום אפריקה שעלה ארצה ב-1957. בתיווכו הגדילו המשקיעים הדרום אפריקאים את חלקם במפעל. הקיבוץ מצידו השקיע סכום נוסף והמפעל קיבל גם הלוואות מבנקים מקומיים.
למרבה הצער, ניהול בעייתי יצר ערימת חובות שהמפעל התקשה יותר ויותר לפרוע. במצוקתו פנה הקיבוץ למספר גורמים: מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, "הבנק לפיתוח התעשייה", "תעשיות כפר", ותנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים". כולם הסכימו להגיש סיוע אבל התנו זאת בתוכנית הבראה, שכללה בין השאר קונסולידאציה של החובות באמצעות דחיית מועד פרעונם. אבל זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. המפעל לא הצליח להתאושש לא רק בשל החובות הכספיים אלא מעוד מספר סיבות:
- מדיניות ממשלתית שהביאה לחשיפה גוברת של יבוא אופניים מחו"ל (זוגות שלמים לצד חלקים להרכבה).
- בשנות ה-70 גדל יבוא הקטנועים מחו"ל (הונדה "חצי", פוך, קאסל, ג'ילרה ועוד) - בעיקר מאיטליה ויפן, שהפכה באותה עת למעצמת רכב. הנוער שחיפש אופנועים עם מראה ספורטיבי ו"לוק" בינלאומי, זנח בהדרגה את הטוסטוסים הישנים ועבר לתחליפים קוסמים יותר בנפחי 50 סמ"ק. כדי להתמודד עם התחרות החדשה מחו"ל ניסה קברניטי המפעל בצרעה לשפר במעט את דגמי הטילונים הוותיקים בעזרת ייצור חישוקים רחבים יותר, וכן כנפיים וכיסויי מנוע שצופו בניקל. בשנת 1974 יצא דגם חדש של טילון שנקרא "מוסטנג" ושיווקו נמשך עד שנת 1976/7. הוא כלל משענת גב כנפיים ומכסי מנוע – שניהם מצופים ניקל. הדגם הזה התאפיין גם במדבקה ייחודית.
אבל גם השיפורים והדגם החדש לא שיפרו את מצבו של המפעל. הציבור לא התלהב מהדגם האוטומטי שלא העניק את חווית הנסיעה המחוספסת שצעירים חיפשו. הדגם האוטומטי גם היה יקר מדי לכיס של הלקוח הטיפוסי של הטילונים.
בעקבות הירידה במכירות נאלץ המפעל לעבור לייצור ריהוט משרד – תחילה תחת המותג הוותיק ICM ומאוחר יותר תחת המותג החדש "רהיטי צרעה" (קו ייצור שקיים עד היום בקיבוץ).
ועם כל זה לא הספיק לצרות, בשנת 1974 פרצה במפעל שריפה שהשביתה את פס הייצור כליל. הטילונים והחלקים/חלפים שנשארו במלאי (כולל חלקי אופניים) המשיכו להימכר עוד מספר חודשים למפעלי הרכבה מקומיים, כאשר שנת מכירת הרכב/עלייה לכביש נרשמה במשרד הרישוי כשנת הייצור, והמפעל נסגר סופית בשלהי העשור המפעל שנשרף עמד בשיממונו שנים ארוכות, עד לפני כ-15 שנה נהרסו שרידיו ועל השטח הוקם מרכז לוגיסטי של חברת מנדלסון. אגב, הטילון החדש ביותר מבין אלה ששרדו הוא משנת ייצור 1979. בסך הכל, מתחילת הייצור ועד סיומו, עלו על הכביש כ-15 אלף טילונים.
הטוסטוס בפולקלור הישראלי
הטוסטוס היה לחלק חשוב ובלתי נפרד מרחוב הישראלי של שנות הששים והשבעים ושיקף את השתייכותה של מדינת בישראל בכלל ומערכת התחבורה שלה בפרט באותן שנים לקטגוריה של "עולם שני". בסרט "ארבינקא" של אפרים קישון רואים את חיים טופול ואבנר חיזקיהו מככבים על טילון. אגב, לצורך כך נאלץ חיים טופול להוציא רישיון נהיגה. בעיתונות פורסמה מודעה שמפעל ICM מברך אותו על הצלחתו במבחן הרישוי.
רוב מכריע של בעלי הטוסטוסים היה גברים, בעיקר בשל תפישות מגדר מסורתיות, שהיום נראות כמיושנות ומגוחכות. ב-1977 פרסמה העיתונאית סמדר שיר כתבה בעיתון מעריב שכותרתה "יש להן רישיון על טוסטוס". היא ראיינה קומץ נשים אמיצות וחלוצות שהעזו לרכב על ה"קטנוע הגברי". עלמה בשם שיאונה (בת 35), מנהלת בית קפה שנהגה לשנע את העוגות לעסק באמצעות טוסטוס, סיפרה: "בפעם הראשונה שהייתי על הכביש עם טוסטוס עצר אותי שוטר, שפשף את העיניים וביקש לראות את רישיון הנהיגה שלי. [...] לפעמים בימים הגשומים במיוחד, אני מרשה לעצמי לקחת מונית. כשבבוקר אני לא מצליחה להתניע את הטוסטוס אני מיד מזעיקה את המוסכניק שלי. הוא בא והוא טוען שאני מקבלת ממנו יחס מיוחד בגלל שבגרז' שלו אני נהגת הטוסטוס היחידה, אבל לא פעם נדמה לי שבגלל עובדה זו אני משלמת ביוקר. תשאלי אותי איך מחליפים גלגל, מאיפה לי לדעת? אני נוסעת עד שהטוסטוס נעצר" (שיר, 1977).
רוב תנועת הטוסטוסים היתה בתוך הערים משום בכבישים הבינעירוניים היה קשה להתנייד בכלי רכב קטן ואיטי. אגב, ב-1967 דווח בעיתונות על רוכב טוסטוס שנזרק מהכביש על ידי משב רוח עז וגרם לתאונה.
בשנות השישים, השבעים והשמונים שימש הטוסטוס ככלי פופולרי עבור שליחים (למשל לצורך חלוקת עיתונים). במודעות ה"דרושים" לא נדיר היה למצוא מודעות בסגנון: "שליח + טילון למשרה מלאה". ב-1972 דווח בעיתונות כי "משטרת ישראל במחוז תל אביב מכניסה לשירות בימים הקרובים 'נשק סודי' חדש בדמות טילונים – אופניים ממונעים, המכונים בפי הנוער 'טוסטוסים'. כלי הרכב הקל הזה לא ישמש אמנם למטרות שיטור, אולם יעזור לשוטרי המחוז בחלוקת הזמנות לבתי המשפט ועוד תפקידי שליחויות כדי למנוע שימוש בכלי רכב ממונע גדול יותר" (על המשמר, 29.7.1972). אגב, הטילונים שימשו כנראה בהמשך גם את מיחלק הנוער (על בסיס עדות שמיעה ממכונאי שעבד במשטרה ותיקן אותם).
רבים מבעלי הטוסטוס סבלו מגניבות. אפרופו, לא מעט גנבים בארץ ובעולם נעזרו בטוסטוס לצורך השוד משום שהוא איפשר בריחה קלה ומהירה מזירת הפשע.
כיוון שמדובר בכלי רכב קטן המיועד בין השאר לנערים, לא מעט צעירים נסעו על טילונים ללא רישיון נהיגה.
קפריסין ויוון הפכו בשנות השמונים ליעד תיירותי אטרקטיבי עבור הישראלים בין השאר משום שהן איפשרו נסיעה על טוסטוסים ווספות ללא רישיון מתאים. להלן קטע מתוך כתבה שפורסמה במעריב ב-1980: "רק בשנה האחרונה גילו הישראלים שכבר כבשו את כל איי יווון האופנתיים, גם את האי קוס. [....] כל מי שרוצה יכול לעלות על טוסטוס. אפילו אם אין לו רשיון. אפילו אם הוא עוד ילד. תמורת 250 דראכמות (שהן כ-300 לירות ישראליות) אתה מקבל ליום שלם טוסטוס אוטומטי, שבו אתה צריך רק ללחוץ על הגז והברקס - ולסייר בכל האי, מקצה עד קצה. אז מה הפלא שהטוסטוסים תופסים את כל התיירים, כולל נשים וילדים? מי שפוחד מטוסטוס - יכול להתסתפק באופנוע או באופניים. מי שלא רוצה להתאמץ יותר מדי - שוכר מכונית. אבל מי צריך אוטו, אם את זה יש גם בארץ"? (יוחנן, 1980)
בעבר אפשר היה למצוא המון טוסטוסים ישנים בבתים ישנים ובמוסכים ישנים. היום נדיר מאד למצוא אחד כזה.
סיפורה של תמונה: "בהיותי בן 17.5 נענו הורי לבקשתי והסכימו כי אוציא רישיון נהיגה לקטנוע. עוד הסכימו לקנות לי טוסטוס. יתכן שקיוו כי בכך יעודדו אותי ללמוד טוב יותר לקראת בחינות הבגרות..... בתחילת ינואר 1967 עברתי טסט ובסוף אותו חודש קיבלתי את הטילון. הוא היה יד שניה, מודל 1965 (תאריך רישום 2.2.1965). קנינו אותו אצל מתקן האופניים והטילונים יחיאל מדהלה, ברחוב כצנלסון בגבעתיים. למיטב זיכרוני הוא עלה 550 ל"י (חדש עלה אז כ-800 ל"י). התמונה לעיל שבה מופיעים אחותי אורנה ואני צולמה ברמת-גן, כנראה בינואר-פברואר 1967. הצלמת היא אמי, לאה פירסט ז"ל. השתמשתי בטילון הזה ברציפות עד יוני 1975, אז הייתי מעורב בתאונה שעיקמה אותו. נשארו לי למזכרת צלקות ליד ברך ימין. הטילון השבור נשאר בחזקתי במשך שנים והחליד בחצר הורי ברמת-גן. ניר עוזדור פגש את אחותי, שמע את הסיפור וביקש רשות לפנות את הטילון לחלקי-חילוף. השאר היסטוריה"(עודד פירסט)
האספן חיים סירי ומועדון הטילונים הישראלי
חיים סירי נולד (1955) וגדל בהרצליה, בן זקונים (עם שתי אחיות) להוריו. "בצעירותי" הוא מספר, "יכולתי רק לחלום שיהיה לי טילון – כלי שהיה מקובל ונפוץ מאד בין חברי. אצלי במשפחה קנייתו לא באה בחשבון משום שהורי היו קשיי יום.
בשנת 2005 פרסם משרד התחבורה מספר הקלות על הוצאת רישיון לרכב דו-גלגלי ובראשן ויתור על מבחן תיאוריה לבעלי רישיון על מכונית. הנושא עלה בשיחה בין חיים לחבר בעבודה. החבר הקניט: "נראה אותך מוציא רישיון, לא תצליח". חלום הילדות הלא ממומש, ההודעה של משרד התחבורה והאתגר הצחקני שהציב החבר הביאו להחלטה המשותפת לגשת ביחד לטסט. החברים סיכמו שאם רק אחד מהם עובר את המבחן, זה שנכשל מממן לרעהו את עלות הרישיון. למזלם ושמחתם שניהם עברו בטסט הראשון ונחסכה אי הנעימות.
חיים חכך בדעתו מה לעשות עם הרישיון החדש ולפתע עלה רעיון במוחו גאוני: לשלב בין אהבתו הישנה לישראליאנה לאהבתו הישנה לאופנועים ולכישרונו המכני. הוא החל לחפש טילון ישן שיוצר במפעל הישראלי בצרעה. מסע החיפוש הזה שינה את חייו. הוא מצא טילון שענה על הדרישות (בין האחרונים ששווקו ב-1978) אצל חבר "מועדון החמש" והשמיש אותו בביטוח וטסט. במקביל הצטרף למועדון החמש והחל להגיע למפגשי יום שישי, שנערכו אז במגרש החניה של אוניברסיטת תל אביב, כשהוא מצויד בטילון הישן שלו.
"בהתחלה לא ידעו איך לאכול אותי" הוא מספר. "כולם הגיע עם רכבים משופצים ונוצצים ואני הקטן הגעתי למפגשים עם ספק אופנוע ספק אופניים. הייתי הברווזון המכוער בלהקה של ברבורים. אבל כידוע, גם לברווזים יש חיים תוססים ויופי משלהם. בכל בעיני המתבונן. שלא לדבר על סמל הסטטוס של "תוצרת ישראל". אט אט החלו להצטרף למפגשים הללו עוד בעלי טילונים, והכלי הדו-גלגלי שהפך למיתוס ישראלי היסטורי, נעשה לחלק בלתי נפרד מהסצנה המוטורית האספנית. אבל חיים לא הסתפק בזה. כידוע, מועדון אספנות דומה במקצת לבית כנסת. לפעמים המתפללים הוותיקים רוצים להקים לעצמם אחד משלהם. J בשנת 2007 פרשה קבוצת חברים ממועדון החמש והקימה גוף אספנים מקביל למועדון הוותיק. חיים היה שותף לצוות הניהול של הגוף החדש ובגלל חיבתו לדו גלגלי קטני נפח ריכז תחום במסגרתו. לאחר מספר שנים הוא פרש גם מהגוף החדש ומאז ועד היום מתנהל באופן עצמאי.
בשנת 2007 כשעדיין היה חבר במועדון ה 5 הוא פתח במת אינטרנט שנקראה "אתר הטילונים ICM", שישבה על ספק תוכן חינמי. זאת, מתוך מטרה לשתף מידע בנושא הטילונים, להציע עזרה הדדית וליזום אירועים משותפים. ב-2013 נסגר האתר ובמקומו הקים חיים אתר חליפי שמטרתו נרחבת יותר מקודמו: "שימור תעשיית הרכב הדו-גלגלי אשר יוצרה/הורכבה בארץ (כלי רכב וחלפים): ווספות, אופנועים, אופניים וטילוני I.C.M)." גם שמו של האתר החדש שונה: "אתר הטילונים הקלאסיים ICM וכל השאר" (הוא מונה 128 חברים). מדוע "כל השאר"? חיים מסביר: "כי לא נותרו הרבה טילונים בארץ ומספר האספנים שלהם מועט. לכן, רציתי לצרף למועדון בעלי כלי רכב דו גלגליים בנפחי 50 סמ"ק."
מאוחר יותר הוקם למועדון גם דף פייסבוק שמונה (נכון למאי 2022) 780 חברים ובעלי עניין, וכן קבוצת וואטסאפ שמונה 141 חברים.
במקביל החל חיים להתעניין ולחקור את תולדות המפעל בצרעה, בין השאר באמצעות ביקור בארכיון הקיבוץ (הוא מחזיק ברשותו צילומים של כל מסמך היסטורי שקשור לנושא). גולת הכותרת של פעילות המועדון שהקים היה מפגש נוסטלגי שארגנו חיים וחבריו עם חברי הקיבוץ. בשנת 2010 הוא מספר שהחברים הוותיקים היו המומים מכמות האופניים והטילונים שהגיעו למפגש המרגש (סך הכל כ-35 טילונים).
פעילות המועדון כוללת היום החלפת עדכונים ומידע מקצועי (דרך הבמות הדיגיטליות), מפגשים נוסטלגיים במקומות שונים ברחבי הארץ ואירוע השקה. מפגשים גדולים במיוחד של "מופדים" התקיימו בקיבוצו של יגאל גל - דליה. כך למשל, המפגש ב-2013.
ב-2014 עלתה במוזיאון העיצוב חולון תערוכת האופניים "ללא מעצורים", של אספן מאוסטריה בשם מיכאל אמבאכר (הוא הביא לארץ את כל האוסף שלו). התערוכה כללה פינה מתוצרת ישראל ("חרש אופן", "דהר", "מיכלסון", "סנונית" ו"מ.א.י"), שאותה הציג האספן אלון וולף, שהקים את מוזיאון האופניים הישראלי ב"חרב לאת". חיים סירי פנה למוזיאון בהצעה להקים בחצר המוזיאון (במסגרת התערוכה) תצוגת טילונים מתוצרת המפעל בצרעה - ונענה בחיוב. אחד המוצגים שהביא עמו חיים לתצוגה, היה טילון שיוצר במיוחד עבור בית ספר לנהיגה "טילון" ששיתף בזמנו פעולה עם המפעל. המנוע, השלדה, הפנסים והבלמים נחתכו כך שניתן לראות את כל המרכיבים של כל המכלול.
האספן יגאל גל תרם לתצוגה חמישה טילונים משופצים עד לרמת הבורג. הוא סיפר למבקרים על טילון שהיה ברשותו ושבו נהג להסיע את בתו הקטנה (דאז). לימים מכר את הטילון הזה. צחוק הגורל שכעבור 25 שנה הוא קנה את אותו טילון מאותו אדם ושיפצו מחדש. כיום יגאל מסיע את נכדתו על הטילון הזה. הנה כי כן, דור לדור יביע אומר.
האספן ישראל סולומון, הדגים למבקרים בתערוכה כיצד מניעים טילון וכיצד ניתן להשתמש בו גם כאופניים, ע"י דיווש. כידוע, קצת כושר לא מזיק, לא אז ולא היום.
האספן עמוס שחורי, הגיע לתצוגה כשהוא רכוב על אופניים עם מנוע עזר ונותן למבקרים שיעור בהתנעה ע"י משיכת כבל.
ב-3.10.2015 התקיים בקיבוץ דליה מפגש גדול ומרגש במיוחד. אף שרוב האספנים חצו את גיל ה-50 מזמן, כולם הגיעו בעיניים בורקות כאילו מדובר בבני טיפשעשרה מלאי הורמונים.גולת הכותרת של המפגש, היתה השקת טילון משנת 1964 ששופץ על ידי רון בארי ונכדו, בעזרתו של יגאל גל שתרם מניסיונו לשיקום המנוע. הטילון, בעל מנוע Sachs הגרמני, נצבע כחול-לבן, כיאה לארץ מוצאו של הכלי. הלוט הוסר, מחיאות כפיים נשמעו, ותעודות החליפו ידיים. כך נכנס כלי רכב נוסף להיכל השימור והמורשת הישראלי.
ב-2019 מלאו 60 שנה לשיווק הטילון הראשון בישראל ולכבוד המאורע יזם חיים הפקת כרזה ובה קולאז' של 60 תמונות שהעבירו לו בעלי הטילונים.
מזה 10 שנים מפיק חיים לוח שנה שעוסק בנושא הטילונים. ב-2020 הוא חרג ממנהגו והחליט להוציא הפעם לוח שנה בנושא "ריקשה" (קטנוע בעל שלושה גלגלים - אחד קדימה ושניים מאחור, או להיפך - שכולל ארגז מטען לנשיאת משאות ונפח מנוע 175-200 סמ"ק). אולי בכך נפתח אפיק אספני נוסף בתרבות המוטורית-נוסטלגית בישראל.
להערכת חיים סירי שרדו בארץ כ-200 טילונים בכל מיני מצבי צבירה - מטילונים פעילים עם רישוי וביטוח ועד לגרוטאות שממתינות לשיפוץ.
רוב האספנים בישראל מחזיקים בקטנוע אספני אחד. שני יוצאי הדופן הם: יגאל גל (בן קיבוץ דליה) וכמובן חיים סירי. האוסף של סירי כולל היום בעיקר אופנועי 50 סמ"ק ומתמקד בטילון על דגמיו השונים. ברשותו ריקשה ייחודית מתוצרת אינוצנטי (יצרן למברטה) שלא היתה נפוצה בארץ, אופנוע הארלי דוידסון 350 סמ"ק, הונדות 50 ו-100 סמ"ק, סולקס. ועוד אחרים. הוא גם מחזיק במספר רכבי אספנות. אחד מהם נסע לפני שנתיים ואחרים מחכים לשיפוץ.
מקורות
סופרו הכלכלי של דבר. 1.12.1975 היבוא אילץ 'מפעלי אופניים' להפסיק הרכבת אופניים, דבר
ללא שם מחבר. 16.6.1960. כאן מייצרים אופניים ממונעים, מעריב.
צבי מרדכי. 6.10.1964 כשרוקח עוסק בייצור אופניים..., מעריב.
ללא שם מחבר. 9.6.1960. רבבות זוגות אופניים לשנה ייצר ביח"ר 'מאי' בבית שמש, חרות.
ללא שם מחבר. 22.11.1960. משפטן ועסקי – המייצר אופניים, מעריב.
שיר סמדר. 19.1.1977. יש להן רשיון על טוסטוס, מעריב עמ' 24.
קלמנס יוחנן. 25.8.1980. שגעון הטוסטוסים בקוס, מעריב.
סירי חיים. 22.12.2007. אני זוכר אותו מהמכולת - טילון Ynet ,ICM.
גלעד אילון. 18.8.2021. מתי יוצרו הווספות הראשונות בישראל, וכיצד קיבל הקטנוע את שמו המוכר?, הארץ.
צרעה (קיבוץ), ויקיפדיה.
אתר הבית של קיבוץ צרעה.
דף הפייסבוק של המועדון.
The Moped Gallery (אתר שבו מוצגים מרבים יצרני המופדים בעולם).
Moped, Wikipedia