כתב וצילם: גוסטבו הוכמן
יש בחיים שלנו רגעים שאנחנו לא יכולים לשכוח. ויש גם אחרים שממש לא רוצים, לשכוח.
אתמול חוויתי אחד כזה. רגע אחד ששינה את הכל. רגע אחד שבו הצלחתי להתבונן עמוק פנימה, כדי לראות את העצמי, על כל יתרונותיי. על כל חולשותיי.
הירידה מהאוטובוס בתוך קיבוץ בארי הייתה כמו לדרוך על הירח. אתה מרגיש שדורך על אדמה שהיא לא מה שהכרת. תוך 3 שניות כבר שמעתי את רעם התותחים לכיוון השכנים שמעבר למה שנותר מהגדר. ועוד אחד. ועוד הרבה אחרי. העין רואה, ומסרבת להאמין. העדשה מפקסת, והעין קולטת מציאות שעולה על כל דמיון. זה לא הרס. זה לא חורבן. זה רוע שרק אדם שנולד בתוך עולם כזה, מסוגל לקלוט כמעשה מקובל.
חוש הראייה התחדד יותר ויותר, ככל שחוש השמיעה עושה כמה שניות של הפוגה כדי לקבל את הבום הבא. בום שמשאיר לרגע צלצולים באוזניים. שריקות מוזרות שרק שם ורק בימים האלה אפשר לשמוע.
אבל היה שם עוד משהו. כל הבתים היו פתוחים. אלה שנהרסו עד היסוד. אלה שבוזזו. ואלה שלא רואים פגע כלשהו מלבד ארונות ריקים ובגדים בכל מקום על הרצפה. בכל בית שנכנסתי, הייתה כתובת "מזוכה". הדלת פתוחה הזמינה להיכנס, ושם, בסלון האור דולק. מאוורר התקרה מסתובב ומסתובב ללא הפסקה. ושומעים רק את הדריכות שלי. מהר מאוד אני מרגיש פולש. מתבייש בנוכחותי שם. נכנסתי לחיים של האנשים האלה שלא מכיר. רואה תמונות במקרר עם מגנטים. חלק מהסלט שהספיק להיחתך כבר מלא בעובש וזבובים. מזוזה על הרצפה. כדור של ילד מפונצ'ר. חפצים אישיים. חלקם אינטימיים. אלה הרגעים שהרגשתי שזה לא המקום להרים את המצלמה. זה המקום והרגע לצאת. לבית הבא.
הבית שממול, נקי מהרס. שם פסחה רוח המקרה, אבל בכל זאת הדלת פתוחה. שם, בשלווה הזאת, בשקט הזה, הרגשתי חובה לשאול בקול "שלום?. יש מישהו בבית?". וכמובן לא היה שם מי שיענה. סיירתי בבית. חיפשתי הסבר הגיוני שיענה על השאלה למה הבית משמאל נראה כמו שהוא נראה, וזה שאני מבקר, נראה הבית הכי קרוב בו חלמתי לגור בקיבוץ, כאשר עליתי לארץ ב-1989.
מתחיל להגיע הרגע שצריך לחזור. את המקום הכי משמעותי בשבילי, השארתי בכוונה לסוף. כי ידעתי שאם אתחיל לצלם בו, לא אוכל להמשיך.
לא רק שלא טעיתי, נכנסתי לגן הילדים וכבר לא הרגשתי שדרכתי על הירח. הרגשתי שאני פשוט, מחובר למקום הזה וממנו לא ארפה ולא אתנתק עד סוף ימיי, כי על חושי השמיעה וראייה כבר סיפרתי. על חוש המישוש אתם יכולים לדמיין לבד. הטעם ?, יבש בפה גם עם חיסלתי יותר מ2 ליטר מים. אבל חוש הריח בתוך גן הילדים, לימד אותי על תובנות חדשות שלא הכרתי מימיי.
כיסיתי מלחמות בעולם. תיעדתי את הפיגועים הקשים ביותר בארץ. אבל לדבר כזה, אין הסבר. לפחות לא במונחים שאוכל להבין עם המילים שעומדות לרשותי, בכל שפה. הגן, המקום הבטוח ביותר אם זה לא הבית. המקום בו הילדים גדלים ביחד. המקום בו לומדים ומתפתחים. המקום הכי אהוב ומתוק בו רק משחקים ורוצים לחזור. ומה שנשאר ממנו, היא רק רמז קטן ממה שהתרחש באמת, ביקום המקביל הזה.
צילום, היא השפה המדוברת ביותר בעולם. צילום מעביר רגש. צילום מספר סיפור ללא מילים. צילום כאמור, חוויה רב חושית. ואתמול, בזכותם, הייתי הכי אני שיש.
התצלומים באדיבות אהרון גוסטבו הוכמן, 2023
אהרון הוכמן (נולד ב-12 בינואר 1960) הוא צלם עיתונות וצלם רחוב. כחלק מפעילותו השתתף בתערוכות בישראל ובחו"ל, תיעד עבור רשת החדשות "שוקן" ועבור סוכנויות החדשות הזרות את הסכסוך הישראלי-ערבי בישראל ומחוצה לה במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה וצילם פיגועי טרור רבים עבור החדשות בעיתונות, ביניהם הפיגוע במסעדת מקסים, הפיגוע בקו 37, הפיגוע בקו 16 בחיפה, הפיגוע ביגור, הפיגוע בצ'ק פוסט ועוד.