top of page

מורשת הבטחון: אמנות בידור ופולקלור

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2022


צה"ל באמנות ובבידור

המיתוסים, הערכים, הדימויים והגיבורים של צה"ל מהווים נושא פופולרי באמנות ובבידור הישראליים. לכן, רק טבעי שנכתבו עליהם מאמרים וספרים עיוניים ומדעיים לרוב, והופקו סרטי תעודה ותערוכות רטרוספקטיביות. רשימה חלקית של הבולטים ראו להלן במקורות.


ההווי הצבאי בפולקלור הישראלי

ההווי הצה"לי הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית והפולקלור הכללי של מדינת ישראל. הוא כולל אינספור מוסכמות, מסורות, סמלים וטקסים שהתרבדו עם השנים והפכו לחלק ממגדירי הישראליות. להלן ראו מקורות שמספקים מידע ופרשנות על תחומי ההווי המרכזיים של צה"ל.


מאוסף הדי אור


הורות וצה"ל

מטבע הדברים האופי של מעורבות ההורים בחיי ילדיהם בתקופת השירות הצבאי השתנה במהלך השנים בזיקה לשינויים התרבותיים (למשל, אתוס ההורות המגוננת) והטכנולוגיים (למשל כניסת הסלולר) שהתרחשו בחברה הישראלית. אבל המהות לא השתנתה בהרבה.

הצעירים בישראל מתגייסים למסגרת הצבאית הקשוחה בגיל צעיר יחסית (18) ולכן להוריהם נודע תפקיד חשוב ורב פנים בשירות הצבאי של ילדיהם:


הורים מעניקים תמיכה רגשית לילדיהם המשרתים בצה"ל. הם מציעים עידוד, אהבה והבנה בזמנים מאתגרים, כמו במהלך אימונים, פריסות או משימות קשות.


החברה הישראלית היא חברה קטנה, משפחתית ותקשורתית מאד, ולכן גם במהלך השירות הצבאי נמשך קשר תקשורתי הדוק בין הורים לילדיהם באמצעות טלפון/סלולרי מכתבים/מיילים, שיחות וידאו וביקורים (של ההורים בבסיסיים ושל הילדים בחופשות מהצבא).


הורים פועלים לרוב כסניגורים לטובת ילדיהם במערכת הצבאית. הם עשויים ליצור קשר עם מפקדים, להשתתף בפגישות או לבקש סיוע בעת הצורך כדי להבטיח את שלומם ויחסם הראוי של המפקדים לילדיהם.


הורים מרבים לספק תמיכה חומרית לילדיהם החיילים, כגון דמי כיס, הסעות ועוד. רבים גם מסייעים במשימות אדמיניסטרטיביות, בניירת או סידורים לוגיסטיים.

מקובל בצה"ל שהורים שולחים לבניהם ובנותיהם החיילים (בעיקר בזמן הטירונות) חבילות "צ'ופרים" מהבית. מכאן גם ביטוי הגנאי (הסלנגי) "הרטיב ביסקוויטים" (חייל שקיבל חבילה ואוכל את הממתקים לבדו בלילה מבלי לכבד את חבריו).

"אין כמו לסגור 21, ולקבל חבילה מלאה בהפתעות ושוקולדים מהמשפחה או מהחברים. אז כמו שחכמים אמרו לפנינו: מה שאהוב עליך, תעשה לחבריך!" רוצים להפתיע את החבר בחבילה מתוקה? הנה כל מה שאתם צריכים לדעת כדי שהחבילה שתשלחו תגיע ליעדה. (מערכת שבוז – מצו ראשון עד השחרור).

בישראל נפוץ גם מנהג "מתן חבילות שי לחיילי צה"ל על ידי תלמידי בית ספר. החבילות מובאות אל החיילים או נשלחות אליהם בדואר. חבילות אלו מכילות דברי מזון שונים ולעיתים גם פריטי נוחות כגון בגדים תחתונים, בגדים קלים וסבונים. ההווי הצה"לי מעודד חלוקה של תוכן חבילות שי שקיבלו החיילים בין חבריהם ליחידה." (חבילת שי, ויקיפדיה).


בעתות מלחמה ומבצעים צבאיים נפוצה התופעה של התגייסות של עסקים והציבור הרחב לתרומת חבילות שי בהרכבים שונים לחיילים המשרתים בחזיתות.


אפרופו חבילות לחיילים חשוב להזכיר את "אין לך מה לדאוג" (המוכר יותר כ"שלחי לי תחתונים וגופיות) - אחד מפזמוני מלחמת יום כיפור. הוא הפך לדברי הזמר עוזי פוקס ז"ל ל"שיר המורל הלאומי של המלחמה": "קובי אושרת התייצב אצל התמלילנית תלמה אליגון ובישר לה שכצב מנגינה חדשה, והיא חייבת לחבר לה מיד מילים, כי הוא חוזר בהקדם לסיני. [...] וזה מה שהיה כתוב בגלויה- ובפזמון בחוזר: שלחי לי תחתונים וגופיות/ כאן כולם כבר כמו חיות/ נלחמים כמו אריות/ מורל ממש גבוה/ ואצלנו בפלוגה/ מבקשים קצת הפוגה/ מותק לא לשלוח לי עוגה." 'מוכרחים להעלות את המוראל!', 'מוסף מיוחד- 30 שנה למלחמת יום כיפור'.


להורים נודע גם תפקיד חשוב בחיזוק המורל והביטחון של ילדיהם החיילים. הם מעודדים את ילדיהם בזמני לחץ וחרדה, משיאים עצות (בין השאר על רקע העובדה שגם הם חוו את חוויות השירות הצבאי), מזכירים להם את מטרתם ומעניקים תחושת גאווה בשירותם למדינה.


הורים מוזמנים לעתים קרובות לטקסים צבאיים (טירונות, סיום מסלול, קצונה וכו') ומקבלים יחס חם ואוהד מרשויות הצבא.


גיוס

עד לשלהי שנות התשעים, צעירים התגייסו לצה"ל ללא הכנה פיזית ונפשית מסודרת ומאורגנת. המושג העממי "הלם בקו"ם" שיקף את הטלטלה שהם עברו (בעיקר הגברים) במעבר החד מילדות לבגרות, מעצמאות לכפיפות, ומחיי נוחות ללחץ. אבל הגעת דור ה-Y (ילידי שנות השמונות והתשעים) לפרקו, השתנו המוסכמות. חברו כאן מספר גורמים: הרגישות הפסיכולוגית הגוברת בחברה הישראלית; מגמת ההתמקצעות ומיקור החוץ (כל קושי מוליד גם שירותי עזר בהתאם); התחזקות תודעת ההישגיות ואיתה גם התשוקה לאיסוף סמלי הצלחה (כולל סמלי סטטוס צבאיים); ומעל לכל - השתנות מאפייני היסוד של צעירים בדור הזה ושל תפישת ההורות. כך נולדה מסורת ההכנה לצה"ל שמייצרת גם זיכרונות קולקטיביים מסוג חדש. למשל, קורסי הכנה לצה"ל, ימי חשיפה עם חילות וזרועות צה"ל, אתרי מידע לפני גיוס, מכינות קדם צבאיות ועוד.

מזון ומשקה

הפולקלור הצה"לי כולל סיפורים, שירים, טקסים, מוצרים ואביזרים שהתגבשו סביב תרבות האכילה והשתיה בצבא ההגנה לישראל. הפולקלור הזה משקף את התושייה, היצירתיות ותחושת הקהילתיות והמשפחתיות בצה"ל ומטפח אחוות יחידה וזהות משותפת.


מעבר למסורת הכללית בצה"ל קיימים גם מסורות וטקסים של אוכל שייחודיים לכל יחידה. לדוגמה, ביחידות מסוימות יש ארוחות מיוחדות במפגשים טקסיים או לפני ואחרי פעולות אימון ולחימה.

"אף כי יש בעלי תושייה בקרב כל עם, ספק אם יש עוד מדינה שבה התושייה היא תכונת יסוד באוכלוסייה. הישראלים מבינים לרוב שהם בעלי תושייה רק במגע הראשון עם חו"ל, כך שרוב הסיפורים על התושייה הישראלית קשורים בטיולים בדרום אמריקה. כאשר הישראלי איננו מצליח להיעזר בתושייה, הוא עובר לתכונה השנייה שבה התפרסם, החוצפה הישראלית. נזכור לטובה את אפי ארזי להרוורד בלי תעודת בגרות, למשל, סיפור שכמו כל מעשי התושייה הישראלים, עובר בעיתונות גילגולים כמו צ'יזבט ליד המדורה. רוב אגדות התושייה הישראליות קשורות בכל זאת במלחמות. איך ניתקנו את קווי הטלפון בסיני בעזרת שני מוסטנגים שטסו נמוך, איך נחתנו עם כנף אחת, איך דפקנו ספינות אויב עם ירי מטנק (או ממרגמה, או מאקדח-קפצונים) ועוד. אבל האם אגדות גבורה אינו מאפיינות את הצבאות בכל העולם? ב"ספר השיאים של צה"ל" מוזכר מעשה תושייה שיכול היה להתרחש רק בישראל. כאשר ערכו ב1966- ספירת מלאי בספינה אח"י יפו, גילו קציני הביקורת שחסר מקרר. הם העניקו למפקד הספינה חודש לאתר אותו לפני הטלת עונשים, ואת המצב הציל החייל אורי תמיר: הוא לקח טופס המרה והודיע על החלפת המקרר לייעוד "מקרר קרח". כעבור שבוע הוא הודיע בטופס המרה שני ש"מקרר הקרח" ישמש מעתה "ארגז קרח". כעבור שבוע נוסף הוא הודיע ש"ארגז הקרח" ישמש מעתה רק כארגז, וכך, אחרי בניית ארגז מקרשים, אפשר היה להודיע למטה שהפריט החסר נמצא (גוטמן. 29.4.1998).

המטבח הצבאי. חדר האוכל קיים ברוב בסיסי צה"ל, והוא משמש להגשת ארוחות לחיילי הבסיס. בבסיסים גדולים מתקיימים מספר חדרי אוכל, למשל לשם הפרדה בין חוגרים לקצינים.


המזון המוגש בחדר האוכל מוכן במטבח הבסיס הצמוד לחדר האוכל, או מוכן במטבח חיצוני ומובא אל מטבח הבסיס רק לשם חלוקתו. בחדר האוכל מתקיימת הקפדה על הכשרות, ובדרך כלל מוגשות בו ארוחת צהריים בשרית וארוחות בוקר וערב חלביות. בפסח מוגש בחדר האוכל מזון כשר לפסח.


תפעול חדר האוכל נעשה על ידי חיילים שזה תפקידם הצבאי, וכן על ידי כלל חיילי הבסיס, במסגרת תורנות מטבח. בניגוד למסעדה, הפתוחה במשך כל שעות היום, חדר האוכל פתוח רק בשעות קבועות מסוימות, לארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב. בבסיסים פתוחים, שהחיילים אינם לנים בהם, מספר הסועדים בארוחת הבוקר ובארוחת הערב מצומצם יחסית למספר הסועדים בארוחת הצהריים (חדר אוכל, ויקיפדיה).

התפריט הצבאי וכך גם רמת התזונה השתנו לאורך השנים. ממאמר שפורסם בגלובס עולים כמה פרטים מעניינים בנדון:

63 שעות מקורס הטבחים הצבאי בשנות החמישים הוקדשו להכנת ארוחת בוקר לארוחת צהריים הוקדשו 140 שעות ולארוחת ערב - 71.5 שעות 16 שעות נוספות הוקדשו לתורנות שבת כבר אז אכלו אנשי צוות אוויר טוב מאחרים טבלת המזון קבעה להם 4,300 קלוריות ליום, ואילו לחיילי העורף - 3,000 בלבד בתערוכת המטבח הצ"הלי שנערכה ב-1958 הוצגו תנורי שדה, שלל סגנונות חדרי אוכל ועגלות חימום מיוחדות לשימור אוכל חם מה שלא שכנע את המפקדים שביקרו בתערוכה, וישבו לסעוד את ארוחת הצהריים על שולחן שדה, שבנו מאדמה (דותן, 11.9.2000).


ב-1960 החליט מפקד בית הספר לבישול בצה"ל לשפר את התפריט באמצעות הוספת חומוס, טחינה, חלבה, בשר עוף, דגים ותבלינים שונים. גם רמת הבישול שופרה. אפילו תחרות בין טבחי צה"ל הוכרזה באותה שנה וחולקו פרסים ותעודות הוקרה ליחידות המצטיינות (ללא שם מחבר, 4.4.1960).

הצילומים באדיבות ברק היינה


"בשנות השבעים הוכנסה לבסיסים מכונה מיוחדת לחיתוך לחם. לקראת החגים סופקו לחיילים שקיות שי, שהכילו תערובת בוטנים, צימוקים ושקדים, גומי לעיסה, סוכריות, פחית מיץ ואיגרת ברכה. בתחרות אשפי המטבח הצ"הלי ניצחו החניכים מבית הספר לקצינים הם הגישו תפריט שכלל דג מלוח, מרק בשר צח וחצילים חמצמצים. ב-1975 נשלחו לראשונה 8 טבחים צבאיים לקורס הכשרה ב"תדמור" המסורת הזו נשמרה במשך שנים רבות.


בשנות השמונים הוציא לראשונה חיל התחזוקה חוברת מיוחדת שהגדירה את מאפייניהם של המטבח וחדר האוכל הצבאיים. זאת מתוך כוונה ליצור בסיס אחיד לכל היחידות ולהחדיר את תורת הניהול והארגון הנכונים לצה"ל. מבחן השוואה שנערך באמצע שנות ה-80 הוכיח כי מחיר מנת מזון יומית לחייל שווה למחיר מנת פלאפל וקולה אזרחיות.

בשנות ה-90 הודחו מרשימת מוצרי המזון הצהל"יים המבוקשים ביותר ההמבורגר, סלט החצילים היווני, המיץ מרוכז, קציצת הירק והכבד הצלוי. מקום של כבוד מצאו בה, במהלך שנות התשעים, הקבאב, אבקת מרק בצל, סירופ דיאטטי, נקניקיות צמחיות ומאכלי דגים. לבסיסים עורפיים הוחדרה הכנת המזון על ידי חברות קייטרינג אזרחיות. בבסיסים נטולי מטבח ו/או חדר אוכל החלו החיילים להזין את עצמם באמצעות מכונות לשם כך צוידו בכרטיס מגנטי מיוחד" (דותן, 11.9.2000).


בעקבות סקרים מקיפים הוחלט בשנת 2000 על הכנסת קורנפלקס, שווארמה וארטיק לתפריט. שינויים התחוללו באותה עת גם באגף התבלינים והרטבים: מעתה התבשילים תובלו גם בבזיליקום, קורנית, רוזמרין וטימין. לקטשופ ולחרדל – הרטבים היחידים שהיו עד לאותה עת בצה"ל – נוספו גם ברביקיו ואלף האיים. למחלקת הסלטים הצטרפו חצילים על האש וחצילים במיונז. גם הקינוחים השתפרו ומאותה עת יכלו החיילים לקנח בקיץ בארטיק ובחורף בקרמבו (רפפורט, 19.7.2000).

ב-2001, לאחר יותר מ-52 שנים שבהן שלט ממרח המרגרינה בצה"ל ללא עוררין, קמה לו מתחרה: החמאה. עד אז הייתה החמאה "מחוץ לתחום" בצה"ל כי ההנחה היתה ש"אם ממילא יש מרגרינה, אז לא צריך להגיש לחיילים גם חמאה". אבל זמנים משתנים, הטעמים מתעדנים, ובצה"ל החליטו לפנק את החיילים (רפפורט, 16.8.2001.).


באפריל 2003 הוחלט להוסיף לתפריט הארוחות לחיילים ירקות– כולל לפת וכרישה. עידכון נוסף במטבחי הצבא היה החזרת ההמבורגר. קצין בכיר במרכז המזון של צה"ל הסביר, כי "היה לנו ניסיון לא ממש שמוצלח עם קציצות עוף. לא הרבה חיילים אהבו את הקציצות הללו, ולכן החלטנו להחזיר את ההמבורגר".

במקביל לתפריט החדש, ועדה של ענף מזון בצה"ל גיבשה תפריט חדש של מנת קרב לאור העובדה שהתגלה שחיילים רבים אינם רוצים היום דברים ומוצרים שונים, שבנויים על שומן (גליקמן, 9.7.2003).


גם הטבחים הצבאיים היו חלק בלתי נפרד מהפולקלור. בנוסף לתפקידיהם הקולינריים, הם ניהלו גם מלאי, מזמינים אספקה ​​ושומרים על ניקיון המטבח ופינות האוכל. בעבר האסוציאציה הרווחת של טבח בצה"ל היתה של "ג'ובניק" (פרופיל 64) שזוכה בסבב יציאות מפנק הביתה: שבוע בבסיס ושבוע בבית. בימינו, בעקבות שינויים בסדר העדיפויות של צעירים (כולל ביחס לשירות בצבא) והפופולריות הגואה של תדמית השף – חלה עליה גדולה בביקוש לתפקיד הזה (תורג'מן, 21.7.2021).


מסורת ופולקלור ארוך שנים בדרך להעלם כאשר הוחלט בצה"ל על מיקור חוץ של המטבחים בצה"ל. ההחלטה התקבלה בתחילת שנות ה-2000 כחלק ממאמץ רחב יותר לייעול וייעול פעילות הצבא. הסיבות העיקריות מאחורי החלטה זו היו עלות-תועלת, והרצון למקד את אנשי הצבא בתפקידי הליבה שלהם.


חשוב לציין כי ההחלטה על מיקור חוץ של מטבחים בצה"ל לא הייתה שינוי פתאומי או אחיד בכל היחידות הצבאיות. הוא יושם בהדרגה לאורך זמן, והיקף ההפרטה משתנה בין בסיסים ויחידות שונות בצה"ל.


אמנם למיקור חוץ מטבחים בצה"ל יש את היתרונות שלו, אבל עלו גם חששות לגבי האיכות והבטיחות של ארוחות במיקור חוץ, כמו גם חוסר השליטה והפיקוח הפוטנציאלי שיש לצבא על אספקת המזון שלו.


לצה"ל יש גם מערכת מטבחי שדה, המשמשים לספק ארוחות חמות לחיילים בשטח. מטבחי שדה אלו ניידים וניתנים להובלה למקומות שונים לפי הצורך.


המסטינג הוא כלי אוכל עשוי ממתכת. בדרך כלל מדובר בצמד צלחות מרובעות, אחת גדולה ואחת קטנה יותר, לכל אחת ידית מתקפלת והן נארזות אחת בתוך השניה. כל חייל וחיילת שהתגייסו לצה"ל, בעשורים הראשונים של המדינה, קיבלו ערכת מסטינג הכוללת, מלבד שתי הצלחות, גם סכו"ם מתכתי שנצמדו יחד עם "קליפס" מיוחד וכן ספל (תחילה אלומיניום ואחר כך פלסטיק). זה היה חלק מהציוד הצבאי האישי שקיבלו בבקו"ם והכניסו אל הקיטבג - יחד עם המדים, הגרביים, הנעליים והתחתונים. הם אכלו בהם לאורך כל תקופת השירות הצבאי, ובסיומה נדרשו להחזירם. מכאן נולד הביטוי "אכלנו מאותו המסטינג", כלומר, חברים בלב ובנפש.


בצה"ל נאלצים החיילים לא פעם להסתמך על טכניקות בישול בשטח בשל דרישותיהם המבצעיות. טכניקות מחייבות אלתור יצירתי להכנת ארוחות בסביבה לא נוחה. חיילים מפתחים מתכונים יצירתיים משלהם, מסתגלים למרכיבים הזמינים להם ומשתפים זה את זה בתגליות הקולינריות שלהם.


שקשוקה היא מאכל מזרח תיכוני פופולרי העשוי מביצים, עגבניות ותבלינים שונים. הוא הפך למרכיב עיקרי במטבחי השדה של צה"ל ולעתים קרובות מוגש לארוחת בוקר. לחיילים יש וריאציות משלהם של שקשוקה, כשהם מוסיפים מרכיבים כמו גבינה, ירקות או בשר כדי להפוך אותו למשביע יותר. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את הטוסט הצבאי, הלמ"ר (לחם, מרגרינה ריבה), והמציות.


גם לג'ובניקים פולקלור אוכל משלהם. למשל, הפוגות צהריים בחומסיות הסמוכות לבסיסי העורף.


שק"ם. חברת שקם (במקור שק"מ), ראשי תיבות של שרות קנטינות ומזנונים) הפעילה רשת שיווק שהחלה את דרכה במכירת מזון לחיילים בקנטינות בבסיסי צה"ל, אך במרוצת השנים התרחבה והפעילה גם רשת חנויות כולבו לשימוש הקהל הרחב ברחבי הארץ שמכרו מזון, מוצרי חשמל, ביגוד ועוד.


בתי המרגוע של שק"ם ב-5 מרכזי הקיט (צפת, טבריה, נהריה, חיפה ונתניה) אירחו אלפי נופשים מבין אנשי הקבע.


לאחר הפרטתה ניסתה החברה להתייעל ולגוון את שירותיה והקימה חנויות חדשות, אך מהלכים אלה לא צלחו. הרשת האחרונה המשתמשת כיום במותג השקם היא שקם אלקטריק (רשת חניות למוצרי חשמל).

מאוסף מיכאל לוריא, צילום: עוז אלמוג, 2016.


קנטינה (שקמית) הוא כינוי לחנות קטנה (סוג של קיוסק) בבסיס שבה חיילים יכולים לקנות כל מיני דברים (בעיקר מזון ומשקאות קלים).


"שירות קנטינות ומזנונים", או בקיצור "שקם", הוקם בהוראת המטה הכללי של ההגנה ב-14 באפריל 48' – חודש ויום לפני הכרזת המדינה – כהעתק מדוייק של נאפ"י, יחידת הקנטינות של הצבא הבריטי. את תקנון השקם חיברו שני קצינים, עולי אוסטריה, בגרמנית. בהמשך, כדי שיובן במטה ההגנה, הם תירגמו את התקנון לשפה הזרה היחידה שידעו – אנגלית.


היועצים התפעוליים היו מומחים ידועים בתחום המסעדנות באותה תקופה: אריה פילץ, אז הבעלים של קפה "פילץ" היוקרתי ברחוב הירקון ולימים קבלן עתיר נכסים, ויחזקאל איש כסית, הבעלים של קפה "כסית" המפורסם.

בתחילה הוקמו הקנטינות במתקני קבע (בבסיסים) ובניידות (ביחידות שדה). רשת החנויות הוקמה אחר-כך, בין השאר כדי לסבסד ברווחיה את הקנטינות.


הקנטינות שוכללו עם הזמן. מהן נתחדשו בריהוט ובציוד, לרבות מקררים חשמליים, מהן שנהיו למזנוני חלב, מהן שהתקדמו בשטח הקולינרי, עם הנהגת שיטות חדשות בהכנת האוכל ובקביעת התפריטים לפי תכנון ארצי אחיד.

הקנטינות הניידות ביקרו בהתמדה בכל היחידות הקטנות והמרוחקות. הן הגישו שירותהן יחד עם מתקני-שדה ארעיים מסוגים שונים - גם בתרגילים, כנסים, מיפגנים גדולים, לרבות צעדת-ארבעת הימים והמצעד של יום העצמאות.


בעקבות הרחבת התעשייה הצבאית אחרי מלחמת ששת הימים חלה התפתחות מואצת בענף המסעדות במשרד הביטחון. במכון 'בדק' הוקמה המסעדה הראשונה של השק"ם ל-400 סועדים ולענף המסעדות המוסדיות הצטרף לאחר מכן 'רפאל' עם 250 סועדים). גם התפרסות צה"ל בשטחים, בעיקר במרחב סיני, תרמה להתפתחות מסעדות השק"ם. בשנת 1971 כבר פעלו 15 מסעדות של השק"ם במפעלים ביטחוניים (ללא שם מחבר, 'פיתוח רשת המסעדות', שק"ם - ארבעים שנה בשרות כוחות הביטחון, 133). המסעדות הלל תרמו לא רק לתרבות ההסעדה בצה"ל אלא גם יצרו לגיטימציה לאכילה מחוץ לבית בכל הארץ.


בברכה שכתב יצחק רבין המנוח, אז שר הביטחון, לעובדי השקם באביב 88', כשחגג המוסד 40 שנה לקיומו, הוא תיאר אותם במילים הבאות: "חיילים אלמונים... אשר הולכים בשדות עם חיילי צה"ל ומלווים אותם בכל המלחמות ובדרכים ההולכות אל השלום".


כעבור חמש שנים בדיוק, בהיותו ראש הממשלה, חתם רבין על ההחלטה למכור את חנויות השקם. ב-1999 גם הגיע תורן של הקנטינות כאשר משרד הבטחון החליט להוציא למכרז את הקנטינות הצבאיות, הממוקמות בבסיסים, בצמתים או בניידות (אנוש, 13.1.1999).

ביולי 1969 פורסם בידיעות אחרונות כי "בדעת השק"ם לשכלל ולשפר את השירותים לחיילים בקווים. בין השאר, הבטיח המנכ"ל את החידושים הבאים: מזנון חלבי "מילק באר" – בסיני; התקנת טלוויזיה במועדון המרכזי של שק"ם בסיני; אספקת גלידה לקנטינות יחידתיות (כיום, למשל, מטיס השק"ם גלידה לשארם א-שייך); אספקת מקררים לאיחסון גלידה ביחידות; הקמת בתי קירור למשקאות קלים בבסיסים גדולים בסיני (הצריכה למשקאות קרים בסיני היא גדולה ביותר: רבבות בקבוקים נמכרים בכל יום !). מאמצים אלה, שייעשו בימים הקרובים, ואלה שכבר נעשו בעבר, זיכו את השק"ם באלפי תודות של חיילים בשירות סדיר ומילואים, ועובדים אזרחיים בשטחים. אין פלא, איפוא, שמנכ"ל השק"ם קיבל לא מכבר זר-פרחים גדול מיחידה בסיני, כאות-תודה על מאמצי העובדים. "אם אינך אל"מ גיאור הנכון", כתבו לו בהערה בסוף הברכה, "הואל נא להעביר פרחים אלה לכתובת הנכונה". ל"כתובת הנכונה" הגיע גם אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, שטילפן אל אל"מ גיאור לא מזמן וסיפר לו ברגשי תודה: "רק נסתיימה ההפגזה וכבר הגיע רכב מרחוק. לקחתי את המשקפת והסתכלתי: מי זה בא שניות אחדות אחרי ההפגזה בסואץ? לא האמנתי: זו הייתה ניידת של שק"ם..." (ללא שם מחבר, 28.7.1969).
זהו דירוג הפופולריות של מוצרי השק"ם בשנת 2003 (מספר המוצרים שנמכרו בחודש אחד בשקמיות): 1. במבה – 60,200. 2. פחיות קולה – 27,500. 3. ופל מצופה – 14,400. 4. מים מינרליים – 12,600. 5. חטיף אפרופו – 6,200. 6. קרקרים מסוגים שונים – 5,200. 7. שימורי טונה – 5,600. 8. "שוקולד פרה" של עלית – 1,800 (גליקמן, 9.7.2003).

צה"ל היה במשך שנים הגנרטור הגדול שהניע את צריכת החטיפים בישראל. בקנטינות בבסיסי צה"לנמכרו לחיילים בעיקר חטיפים ושתייה קרה. הפוגת האימונים להצטיידות במרעננים המתוקים של השק"ם הפכה עם השנים לחלק מהוויית השירות הצבאי והזיכרון האישי של רבים מהישראלים. לאחר מלחמת ששת הימים עברה הקנטינה הצבאית מתיחת פנים קולינרית. לצד משקה ה'טמפו' המוגז של שנות השישים (אורנג'דה ולימון) הופיעו ה'קוקה קולה' וה'קינלי' וה'שוופס' (בטעמים שונים); את סיגריות 'דובק' החליפו 'טיים' המשופרות ולצד ה'מצופה' הוותיק (ואפל שוקולד קטן ושטוח, נתון בעטיפת נייר כסף) נוספו חטיפי שוקולד חדשים בסגנון אמריקאי ובריטי: 'מקופלת', 'אגוזי', 'טוויסט' ו'טעמי' ולצידם גם החטיפים המלוחים בשקיות: ה'ביסלי' לסוגיו (נולד ב=1968 במפעל 'אסם' והצליח להפוך לשם נרדף לחטיפי חיטה בארץ. הטעמים המובילים: גריל, ברבקיו ובצל), 'אפרופו', 'קבוקים', ו'פופקו' (פופ קורן בציפוי מתוק). אך לראש פסגת הפופולריות החל באותן שנים לטפס חטיף ה'במבה' (המילה 'חטיף' הומצאה במפעל 'אסם' והאקדמיה ללשון סמכה ידה עליה).


גזלן. היגון והדכדוך בעקבות מלחמת יום כיפור נחרתו לשנים רבות בתודעה הישראלית, אך הטרגדיה לא פגעה בתיאבון הלאומי. לראשונה נראתה בארצנו תופעת ה'גזלנים' (כפי שהם מכונים בעגה הצבאית) - אותו בעל דוכן-טרנסיט נייד שהופיע פתאום באמצע שום-מקום במהלך אימון צבאי או אירוע צבאי ומכר לחיילים 'העייפים והרעבים' (כמאמר הסלנג הצה"לי) 'צ'ופרים' שאינם מצויים בתפריט הקנטינות הצבאיות. הגזלן נקרא כך על שום הגזל שבמחיריו המופקעים.

מנת קרב. "הפתגם "צבא צועד על קיבתו" מיוחס לנפוליאון בונפרטה, קיסר צרפת בשנים 1799-1814 ו- 1815, אך יש המייחסים אותו לפרידריך השני (הגדול), מלך פרוסיה בשנים 1740-1786.

הפתגם מתייחס לחשיבות ההצטיידות של צבא במצרכים ובמזון על-מנת להיות מוכן ללחימה. לפני שהחלו לצייד את הצבאות במנות קרב ובאספקת מזון סדירה, נאלצו החיילים לחפש את מזונם בשטח בעצמם, לעתים קרובות באמצעות שוד וביזה.


הודות לתפיסתו שיש לדאוג לצבא לאספקת מזון מסודרת וקבועה, הביא נפוליאון להמצאת קופסאות השימורים. בשנת 1800 הכריזה ממשלתו על פרס של 12,000 פרנקים למי שימציא שיטה זולה ויעילה לשימור כמויות גדולות של מזון, באופן שיתאים לטלטולי הדרך והקרב. מי שזכה בפרס, ב- 1810, היה קונדיטור צרפתי בשם ניקולא אפר (Appert), שקיבל את הכינוי "אבי השימורים". הוא המציא שיטה לשימור מזון בוואקום בצנצנות זכוכית – הצנצנות נאטמו בפקק שעם ובשעווה והוכנסו למים רותחים. לאחר מכן הוחלפה הזכוכית השבירה בפחיות פח או ברזל, שאותן נאלצו המשתמשים לפתוח בעזרת כידונים, אבנים או אזמל ופטיש. פותחני קופסאות ייעודיים הומצאו ושוכללו החל משנות ה- 1850." (מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו). מנת קרב הידועה גם בשם MREs (Meals Ready to Eat) היא ארוחה משומרת, מזינה וארוזה מראש, המיועדת לשמש כמזון במצב לחימה, בו אין אספקה מסודרת של מזון לכוחות. מנת הקרב מתוכננת להיות קלה להובלה.


מנת הקרב מיועדת לאכילה ללא צורך בבישול, ולכן מרבית המזונות בה הם משומרים, מיובשים או מיובשים בהקפאה. ישנו דגש על כך שמנת הקרב תכלול את כל אבות המזון, ותספק ביעילות את צורכי החייל במצב לחימה. מנות קרב הן בעלות חיי מדף ארוכים וניתנות לשינוע בקלות יחסית. היות שמנת קרב מכילה רכיבים משומרים בעיקר, טעמה ידוע לשימצה בקרב חיילים רבים. לצבאות רבים בעולם יש מספר תפריטים של מנות קרב, הכוללים מנות אתניות או מיוחדות כדוגמת מנות כשרות (צבא ארצות הברית, צבא הממלכה המאוחדת) ומנות קרב צימחוניות. מנות קרב משמשות גם לצרכים שאינם מלחמתיים: שימוש במנות קרב נעשה באימונים צבאיים, כאספקה באזורי אסון ובמקומות שלא ניתן להקים בהם מטבח מסודר. עלותה של מנת קרב לרוב גבוהה יותר מארוחה רגילה, ולכן משתדלים למעט בשימוש בה שלא לצור (מנת קרב, ויקיפדיה).


את מנת הקרב הביא הצבא הבריטי לארץ ישראל. השימורים יוצרו על ידי מפעלים ישראלים. כך למשל פחיות ה"פלחי" שהכילו פלחי אשכוליות בסירופ ואחר כך גם אננס. הבריטים לא שכחו כמובן גם את התיון. למנת הקרב הצה"לית נוספות מרכיבים עם הזמן: סרדינים, טונה, חלב מרוכז וממרחים בשפופרת, פחיות גרגרי תירס, חומוס ועלי גפן, וופלים, אבקת שתייה, ואפילו ממרח חצילים. לימים הותאו המנות גם לצמחונים (איך נולדה מנת הקרב של צה"ל?, כאן סקרנים). מנות הקרב הראשונות בצה"ל נארזו בקרטון קטן שאמור היה להאכיל חמישה לוחמים (המנה יועדה לטנק השרמן שהכיל חמישה לוחמים). מכאן צמחה המילה "חמישייה". אחר כך הופיעו מנות לעשרה וגם מנת יחיד. הסטנדרד היום הוא מנה המתאימה לצוות טנק מרכבה: ארבע לוחמים.


בצה"ל משמשות מנות הקרב לעתים גם כמזון בימים שטרם חג הפסח, בעת הכשרת כלי המטבח לחג.


חווית אכילת מנות קרב הפכה לחלק בלתי נפרד מזיכרונות השירות הצבאי (בעיקר של הלוחמים בשטח), ממספר סיבות: א. המנות מהוות תזכורת לאתגרים שניצבו בפניהם בזמן שירותם. ב. האכילה בשדה מהווה סוג של אתנחתא מהלחצים הרבים שבהם שרוי הלוחם. ג. העובדה שמדובר במזון בסיסי (בעיקר קופסאות שימורים) הולידה אינספור אלתורים מקוריים לשיפור הארוחה. ד. המזון המסופק במנות קרב הוא בסיסי ועבור רבים לא טעים (ולעתים אפילו מגעיל).


לוף. "כל לוחם בצה"ל ששירת עד סוף העשור הראשון של שנות ה-2000 מכיר היטב את הקופסאות הירוקות-צהובות שחיכו בכל מנת קרב. העולים מרוסיה טענו שמדובר במעדן, הצברים מהקיבוצים נשבעו שהם עומדים להקיא, אבל גם בחלוף השנים - אי אפשר להכחיש את העובדה שפחיות הלוף היו חלק מפולקלור צה"לי ופריט חובה, שהוסיף תבלין אדיר (גם אם לא טעים לכל הדעות) לשירות כלוחם." (גרינווד, 8.10.2022). אחיו הקולינרי של הלוף הוא הגולאש המשומר.


פרט פיקנטי: האחים שמיר הם אלה עיצבו את האריזה של קופסאת הלוף.


הגרסה המקובלת גורסת שהמילה לוף היא שיבוש של המילה האנגלית Meat Loaf (כיכר בשר קצוץ), שהיא מה שאמור היה להיות מותקן מהבשר הזה. אבל הוצע גם הסבר אחר: "לוף ארצישראלי הוא צמח ממשפחת הלופיים. יש לו תפרחת קטיפתית בצבעי בורדו-שחור והוא ניזון, בין השאר, מחרקים קטנים שנופלים לתוך התפרחת ומעוכלים שם. כדי למשוך את החרקים, הלוף הארצישראלי מפיץ, במחילה, ריח חזק של בשר מרקיב. לזבובונים, זה ריח שהם לא יכולים לעמוד בפניו. למילואימניקי עבר, זה ריח שמזכיר נשכחות. יכול להיות? יכול להיות שהלוף זכה לשמו לא בגלל ה-Meat Loaf המנדטורי, אלא בגלל ריחו של הלוף הארצישראלי" (כהן, 25.3.2010).


מקורו של הלוף במשבר הכלכלי הגדול בארה"ב. "בעקבות המשבר ניתנו סובסידיות למגדלי חזירים, ואלה ייצרו לקראת אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת מלאי עצום של בשר, שמי שרצה לא יכול היה להרשות לעצמו - ומי שיכול היה להרשות לעצמו לא רצה. הפתרון נמצא בדמות עוד אחת מההברקות שהפכו את ארצות הברית למעצמה: בשר חזיר בקופסת שימורים. חברת הורמל האמריקאית קצצה את הבשר, עירבבה אותו בשומן ויצרה חידוש עולמי: בשר קצוץ שאפשר לשמור בלי קירור. זה לא הפך את הבשר הקצוץ ליותר אטרקטיבי והררי הקופסאות הלכו ונערמו במחסני החברה, עד שב-1939 קרה לה נס: היטלר פלש לפולין. פתאום קופסאות הבשר המושמצות היו לחלק נכבד בסיוע הכלכלי שארצות הברית הגישה לבריטניה ושאר בעלות בריתה. הבשר המשומר העלוב והדחוי נהפך ללהיט. יותר מזה: הוא נהפך לסמל סטטוס. והחיילים הבריטים - גברים קשוחים שכמותם - אפילו התחילו לחבב את הקצוץ-קצוץ הזה.

במקור, הבשר הקצוץ והמעורב בשומן לא נקרא לוף, אלא בשם אחר שמוכר היטב. הבשר הזה נקרא SPAM, לא כדואר זבל, אלא קיצור של Spiced Ham (בשר חזיר מתובל). הכינוי לדואר זבל בא מהבשר הקצוץ: גם דואר זבל וגם שימורי בשר חזיר הוא משהו שדוחפים לכולם, אבל איש לא רוצה. שימורי החזיר הקצוץ ליוו את החיילים הבריטים גם בזמן המנדט והם החלו להיתפש כאן כפריט חובה באספקתו של צבא מנצח. כדי לעמוד בביקוש, ובכך שצבא ישראלי לא יכול, כמובן, לצעוד על שימורי חזיר, חברת ריכרד לוי, שהיתה הספקית היחידה של לוף, הקימה פסי ייצור לבשר בקר מעורב בשומן. וכך, מה שיצא לדרכו כפתרון דחק לעודפי בשר חזיר, נהפך עכשיו לתחליף דחק לפתרון דחק.

וככה בדיוק גם היה הטעם שלו. דורות של חיילים העמידו פנים שהם דווקא אוהבים לוף. בכל שירות מילואים היה האחד שטען שהוא בא רק מכיוון שהוא מתגעגע לטעם של הלוף. הוא לא ידע מה אומרים מאחורי גבו על הבישול של אשתו. רגע השיא של הלוף, כמו של לא מעט מיתוסים אחרים, היה דווקא בקולנוע. ב"גבעת חלפון אינה עונה" משה איש כסית המנוח, בדמותו הבלתי נשכחת של הטבח יוסיפון, פתח קופסת לוף בלחיצה אימתנית על הקופסה בלי להזדקק לפותחן. בתגובה, שייקה לוי יבדל"א, בדמותו של ויקטור חסון, חתך בהינף אחד סלט ירקות מפואר." (כהן, 25.3.2010).


ב-2010 נעלם הלוף ממנות הקרב, אבל לא בגלל שצה"ל ההחליט להוציאו ממנות הקרב, אלא משום שפשוט הפסיקו לייצר אותו.

ברק היינה, שף שמעביר סדנאות בשרים מעושנים ומנהל את קבוצת הפייסבוק "על העצם", הציע בזמנו למכירה שתי קופסאות לוף, הוא קיבל בתגובה מבול של פניות. בקבוצות פייסבוק של אספנים החלו מייד להעביר את הצילום של הפחיות ולהפיץ את הבשורה. היינה פרסם למכירה בקבוצת הפייסבוק "פשפשוק-אספנות" שתי קופסאות לוף, וסיפר ש"אין להשיג אותן בשום מקום". הוא ידע שמדובר בפריט מעניין, אך כנראה גם הוא לא צפה את המבול. לא פחות מ-146 תגובות נרשמו לפוסט, והוא מספר שגם בהודעות פרטיות הוא מקבל לא מעט תגובות ושאלות. 'הייתי בחלק מהשירות שלי בצאלים', נזכר אבי, אחד הגולשים, בפוסט של היינה. 'אחרי התרגילים היינו מקבלים מנות קרב שבתוכן הלוף. הייתי עושה מטעמים לחבר'ה. עושים מדורה, מטגנים עם ביצים, עגבניות ובצל. היה טעים". שמעון, מצידו, פחות התלהב. "רק להריח את זה היה גורם בחילה". 'אתה לא מבין, מציפים אותי באישי בפניות לרכוש את הפחיות', צוחק ברק. הוא רכש את פחיות הלוף לפני כשש שנים, וכעת החליט שהוא מעוניין למכור אותן באותו מחיר שקנה אותן - 300 שקל לפחית. 'הפחית האחרונה נמכרה לפני שבע שנים לאספן ב-100 דולר', הוא טוען." (גרינווד, 8.2.2022).
"לא רק הגויים יודעים לתת כבוד ללוף. גם כאן, במדינה שבה כולנו אכלנו מאותו המסטינג, שמור לו מקום מכובד כסמל תרבותי. הרגע המכונן שלו בארץ הגיע בשנת 1976, כאשר שייקה לוי נשלח לתורנות מטבח בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" על תקן קמרשהלור"ל (קצין מטבח ראשי שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום). כמו בדו-קרב במערב הפרוע ניצבים מר חסון ויוסיפון במאבק אימתני בחולות של גבעת חלפון. בנקודה המכרעת, שהיא אחת הסצנות המצחיקות בסרט, שולף יוסיפון (משה איש כסית) פחית של לוף, ובאקט של התרסה לוחץ על הקופסה, שנפתחת ללא צורך בפותחן. כל זאת כמובן, אם אני זוכר נכון. בכל זאת, '30 שנה, לך תזכור'." (שצ'יגובסקי, 18.7.2012).

התמונה באדיבות ברק היינה

משמעת מים. ישראל היא מדינה מדברית עם משאבי מים מוגבלים, ובזמן מלחמה או סכסוך, הגישה למים עלולה היתה להיות מוגבלת עוד יותר. כתוצאה מכך פיתח צה"ל מדיניות מחמירה של חיסכון במים כדי להבטיח שלחיילים תהיה גישה למספיק מים כדי לשרוד ולהשלים את משימותיהם.


מדיניות משמעת המים בצה"ל כללה צעדים כמו הגבלת מקלחות לשתי דקות, דרישה מהחיילים לשתות רק מהמימייה האישית ועידודם לחסוך במים בדרכים אחרות, כמו שימוש בשמפו יבש במקום לחפוף את שיערם.


מטרת משנה של משמעת המים היתה להכשיר את הלוחמים ביחידות החי"ר לעמוד בלחצים פיזיים ונפשים ולסגל אותם לתנאי השטח המדבריים. אימוני משמעת מים, כלומר איסור על החיילים לשתות בזמן האימונים ללא רשות, וגם אז במידה מינימלית, החלו בפלמ"ח ואחר כך אומצו גם בצה"ל. במסגרת האימונים אומצו כל מיני שיטות כדי להרגיל את החייל שלא לשתות, כמו לגרגר את המים ואח"כ לירוק אותם או להכניס לפה אבן קטנה ולמצוץ אותה כדי לשמור לחות ועוד. כתוצאה מכך היו מקרים רבים של התייבשות בקרב החיילים, שהסתיימו במקרים הפחות-קשים באבנים בכליות, אך לעיתים גם במוות.


ב-1958 ערך חיל הרפואה ניסוי, עליו פיקד הד"ר עזרא זהר, בנושא משמעת המים. בניסוי זה נשלחה יחידה מגדוד 51 של "גולני" למסע מדן ועד אילת. כל מחלקה או כתה קיבלה משקה אחר לשתייה: מים, חלב, שתייה-מוגזת וכו'. חלק מהחיילים היו כפופים למשמעת מים, ואחרים הורשו לשתות חופשי כאוות נפשם. בעקבות הניסוי הגיע ד"ר זהר למסקנה כי יש לבטל את משמעת המים, וכעבור זמן לא רב התקבלה המלצתו. השינוי הזה השפיע על כל תפישת הטרטורים והעינויים באימוני הלוחמים (התייבשות, ויקיפדיה; משמעת מים, אתר נוסטלגיה און ליין).


מדים

בדומה לשאר צבאות העולם, צה"ל מנהיג קוד לבוש אחיד לחייליו. ישנם סוגי מדים שונים המייצגים את סוג השירות (חובה או קבע), מסגרת השירות (בזרוע האוויר, הים או היבשה) ואופי הפעילות - מדי א' ("מדי שירות) לאירועים חגיגיים, ליציאה לחופשה או להתכנסויות יחידתיות; מדי שרד ייצוגיים (לטקסים ואירועים רשמיים), ומדי גאלה (לטקסים ואירועים מיוחדים. בצה"ל משמשים גם בעת שליחות דיפלומטית בחו"ל). בגדי העבודה בצה"ל מכונים מדי ב'. הם משמשים בתוך הבסיס, במהלך אימונים ומבצעים, או במהלך עבודה מלכלכת או פיזית. ישנם גם מדי עבודה לצרכים ייעודיים כמו סרבלים.


במדי השירות משולבים מספר סמלים: כובע/כומתה, דרגות, סיכות, פאטצ'ים, עיטורים, סמלי יחידות והישגים.

סמלי המתכת נענדים על הכומתה ועל החולצה – בצווארון ובחזה (על גבי כיס החולצה ומעליו). סמלי הבד כוללים את תגי השרוול ואותות המערכה. הסמלים השונים נועדו לציין את שיוכו של החייל ליחידות, חילות ומקצועות. קיימים גם סמלים המעידים על הישגים אישיים (כולל ציונים לשבח, לפי דרגת הגבורה במבצע ורמת מעניק הצל"ש), תפקידים מסוימים או צליחתן של הכשרות (קורסים).


רקע

"בסוף מאי ‏1948 החל צה"ל לספק מדים לחייליו. כשני שלישים מהמדים נקנו או הוזמנו בארץ ("אתא"הייתה הספק העיקרי) ושליש הוזמן מחוץ לארץ (בעיקר מארצות הברית). רבים מהפריטים שנקנו היו משומשים. המדים הגיעו גם במתנות, רובן מיהודי ארצות הברית. האספקה אמנם התעכבה מאוד, אך החיילים והחיילות שישבו בחזית ובמשלטים

הם שקיבלו את המדים ראשונים, ורק אחריהם החיילים בענפי השירותים. בשוך הקרבות הוקדשו יותר זמן ותשומת לב לנושא, אך אג"א (אגף האפסנאות) נתקל בבעיות ציוד רבות, חומריות וטכניות. בתחום ההלבשה נותר הצבא ללא רזרבות ונוסף על החיילים הסדירים נאלץ לדאוג לתלבושתם של אנשי המילואים. בסוף ‏1949 הוקמה ועדה מיוחדת למדים וסמלים, שבה ישבו נציגי המטכ"ל, כולל אג"א, נציגי אגף ההדרכה ונציגים של חיל האוויר וחיל הים. המלצות הוועדה הועברו לאישור המטכ"ל.


בראשית ‏1950 גובשה הצעה מפורטת לשינוי הלבוש הצבאי כדי להתאימו לתנאי המקום וצה"ל. ‏לצד שיקולים מעשיים (נוחות, בריאות ועלות) עסקו גורמים צבאיים שונים גם בשאלות אסתטיות – בעיקר לכל הנוגע למדי ייצוג ושרד.


העיצוב של מדי צה"ל הושפע מסגנונות עיצוב זרים, מתנאים מקומיים מגבילים ומן הניסיון להקנות למדים אופי ישראלי ייחודי. המראה של מדים זרים היה זמין בישראל, אם ישירות, באמצעות חיילים זרים שביקרו בארץ או הנספחים הצבאיים הזרים ששהו בישראל והתהלכו במדיהם, ואם בעקיפין, באמצעות תצלומים שהופיעו בעיתונות.

מאחר שצה"ל עסק גם במשימות שאינן צבאיות, מדי חיילים וראו לא רק במחנות ובשטחי אימונים אלא גם במחנות העולים ובמעבדות.


חיילים רבים לא פשטו את המדים בצאתם לבלות בעת חופשה, ומקורות מילוליים וחזותיים מלמדים על נוכחות מתמדת ובולטת של מדים ברחוב הישראלי לא רק בתקופת המלחמה, אלא גם לאחר סיומה.


התכתבויות השמורות בארכיון צה"ל מלמדות על המתח בין הצורך לסמן הבדלים פנימיים לבין הצורך לשמור על האחידות של המדים בצבא כולו. חלק מהדרישות בנושאי מדים, כומתות וסמלים מעידות על תחרות יוקרה שהתחוללה בין חילות ויחידות. ההבדלים בין מדי החילות השונים היו מוכרים גם לציבור הרחב. קהל גדול צפה במדי

צה"ל באירועים כמו מירוץ הלפיד בחנוכה ובטקסי המכבייה, ובייחוד במצעדים הצבאיים שנערכו מדי שנה בשנה ביום העצמאות, וחיל האספקה ניסה לתזמן את חלוקת מדי הקיץ החדשים כדי שיוכל להציגם לראווה במעמד זה." (הלמן, 2012, 223-229).


בראשית שנת 1949 הונהגו בצה"ל מדי קיץ ומדי חורף. מדי הקיץ היו בגדי חאקי בהירים מכותנה (עד 1951 לעיתים כללו מכנסים קצרים וגרביים ארוכים). מדי החורף כללו מכנסיים ומקטורן מצמר גס בצבע חאקי כהה, הדומה בגזרתו לזה שהיה נהוג בצבא הבריטי. מדים אלה כונו מאוחר יותר "סקוטש ברייט" על שום מרקם הבד המזכיר את כרית ניקוי הכלים המחוספסת. על דשי המקטורן נענדו שני סמלי צה"ל קטנים שנקראו "צהלונים". לקראת תום מלחמת העצמאות נוצרה כבר אחידות מסוימת במדי צה"ל.


מאז ועד היום עברו המדים שינויים כתולדה של שינויים ארגוניים, טכנולוגיים, אסתטיים וערכיים. והיו גם יוזמות של מפקדים מסיבות שונות. קצרה היריעה מלפרט בנדון ונסתפק במספר מאפיינים חשובים:


א. במהלך שנות החמישים הוחלפו המדים של כוחות היבשה, ממדי חאקי בהירים למדים בצבע זית.


ב. היו מספר חילות שזוהו במדים ייחודיים (בהשוואה לכלל החילות): חיילי חטיבת הצנחנים בודלו באמצעות מכנסי צנחן אשר להם כיסי צד וירכית. חיל הים הצטייד כבר עם קום המדינה במדים ייצוגים לבנים על מנת שחיל הים ייצג את המדינה הצעירה בעולם הגדול. מדי חיל הים וסימוני הדרגה היו בהתאם למסורת של הצי המלכותי הבריטי והצי האמריקני. קוד הלבוש הופרד בהתאם למסורת זו לשלוש קטגוריות: קצינים: כובע קצינים (כובע עם מצחיה) עם סמל קציני חיל הים (משושה עם עוגן בתוך זר) ודרגות שרוול וכתף בהתאם לתקן הצי האמריקאי; קצינות חבשו כובע קצינות ייחודית ללא מצחיה; נגדים: כובע קצינים (כובע עם מצחיה) עם סמל נגדי חיל הים (משושה עם עוגן) ודרגות יד פרט לסמל ראשון; חוגרים: בגדי מלחים וחולצת מלחים ו"כובע פופאי".


בשנת 1970 מדי החוגרים (בגדי מלחים) הוחלפו למדי חאקי רגילים וכומתה כחולה ועליה סמל חיל הים בעיצובו החדש, כאשר קציני חיל הים המשיכו לחבוש כובע קצינים ונגדים כובע נגדים בטקסים ואירועים חגיגים.


בתקופה הקצרה בין השנים 1979–1985 החזיר האלוף זאב אלמוג את כובעי הפופאיי האמריקאים לראשי החיילים עד תום כהונתו. לקציני ונגדי חיל הים נמשך השימוש בכובעי הקצינים (כובעים עם מצחייה).


לתזמורת צה"ל קיימים מדי שרד ייחודיים אשר כוללים חגורה אדומה; שרוך אדום (הנענד מעל כתף ימין); כובע מצחייה טקסי להופעות עם סמל התזמורת על רקע אדום וסרט שזור אדום.


שוטרים צבאיים לובשים סימני ההיכר מיוחדים בנוסף למדי צה"ל הרגילים: חוגר בתפקידי שיטור ומשמעת - כובע משטרה צבאית עם חלק עליון לבן, חגורה לבנה, סרט זרוע לבן על הזרוע השמאלית עם הכיתוב "מ״צ" בכחול על רקע כתום, שרוך בצבעי אדום-כחול מעל כתף שמאל. (במשימות ייצוגיות).


בעבר חבשו השוטרים הצבאיים בתפקיד פנימית של קסדה שנצבעה בלבן ועליה נכתב באדום: "מ.צ.". בסוף שנות ה-80, החליט הקמצ"ר, שלום בן-משה, להחליף את הקסדה בכובע מצחייה עם חלק עליון לבן, אשר משמש את החיל עד היום.


ג. במרוצת השנים הוחלפו האריגים של מדי צה"ל מכותנה לבד סינתטי. ב-1966 ניתנה למשרתי הקבע האפשרות ללבוש מדי א' עשויים דקרון בצבע בז'. בד זה היה נעים יותר למגע ולא דרש גיהוץ. החיילות קיבלו ירכיות בנוסף לחולצות צה"ל רגילות (ב-2012 בוטל שימוש בירכיות עבור חיילות).


ד. בנוסף למדים היצוגיים (מדי א') לבשו חיילי צה"ל, בתעסוקה מבצעית ובביצוע תפקידים טכניים ותפקידי אחזקה, בגדי עבודה (מדי ב'). תחילה הם היו מדי צה"ל ישנים שלא היו ראויים יותר לשמש כמדי א', ואחר כך מדים שיוצרו מלכתחילה כדי לשמש כבגדי עבודה. לבישת סרבלים בצה"ל נהוגה בעיקר, בחיל השריון ובחיל האוויר והם נחשבים למדי ב'. סרבלים עשויים מבד נומקס העמיד בטמפרטורות גבוהות, לכן לובשים אותם חיילים במקצועות קשורות לסכנת אש פתוחה. כמו כן, בגלל סרבלי טיסה של הטייסים, הסרבלים הפכו לסמל סטטוס ונכנסו גם למקצועות קרקעים, כמו בקרי טיסה ולימים גם מטיסי מל"טים.

ה. בעבר נהוג היה להחליף את מדי צה"ל, ממדי חורף למדי קיץ ולהפך, פעמיים בשנה, ב־1 באפריל וב־1 בדצמבר.

"הצהלונים" היו שני סמלי צה"ל קטנים שנענדו על הדשים של מדי החורף. (נהגים ואפסנאים נהגו לענוד אותם כקישוט גם על החגורה, מעל למכנסי ה"טייבאס" עם ביטול מדי החורף נעלמו גם הצה"לונים מהגרדרובה הצה"לית (צהלונים, אתר נוסטלגיה און ליין).


ו. "מכנסי טייבאס" הם "מכנסיים צבאיות שהוצרו על ידי החיילים, בעיקר נהגים ואפסנאים. הם היו פורמים את התפרים שלאורך המכנסיים, גוזרים רצועה מהבד ותופרים שוב, כך שהרגליים בתוך המכנסיים הללו נראו כמו צינורות, ואכן שמם השני של מכנסיי הטייבאס היה "מכנסי צינור". הצינורות הבליטו את ה"חבילה" שהייתה מעליהם, הנהגים הצבאיים חובבי הטייבאס פיתחו בעטיים הליכה מיוחדת, אותה מחקה נפלא הבדרן יעקב כהן בהופעותיו." (מכנסי טייבאס, אתר נוסטלגיה און ליין).


ז. מעיל "הדובון" נכנס לשימוש בסוף שנות השבעים עם ביטול מדי חורף. פריט הלבוש הזה הפך לאחד המזוהים ביותר עם צה"ל והמדינה, ואחר כך עם המגזר הדתי-לאומי. בתחילת שנות האלפיים, עיצוב הדובון לחוגרים עבר שינוי, הוא הפך למעיל ללא קפוצ'ון ועם צווארון צמר, המעיל קוצר ושונו גם כיסים.


ח. בשנות התשעים עבר צה"ל לשימוש במדי א' עשויים דקרון גם לחיילי החובה (כעשרים שנה לאחר שאפשר זאת למשרתי הקבע). מדים אלה עמידים וייצוגיים יותר וגם זולים יותר לרכישה.


ט. עד שנת 1990 הקפיד צה"ל לרוב לרכוש את המדים ממפעלים בישראל, בשנה זו הוחלט לראשונה ליבא מדים בכמות גדולה. מאז בהדרגה ירד היקף הרכש של מדים בישראל כמעט לחלוטין.

בנוסף, הונהגו בצה"ל מדי אירועים (מדים ייצוגיים) גם עבור חיילי הקבע בזרועות האוויר והיבשה.


י. בתחילת שנות ה-2000 המדים הייצוגיים של הקצינים הפכו למדי א' של אנשי הקבע ושינו את גוונם, חולצה בצבע תכלת ומכנס בצבע כחול-ירקרק עבור מדי קבע בזרוע היבשה, חולצה בצבע תכלת, אך בגוון שונה-כהה יותר ומכנסיים בצבע כחול עבור מדי קבע בזרוע האוויר והחלל.


יא. בשנת 2003 החל צה"ל לרכוש מדי עבודה (מדי ב') בצבעי הסוואה מעודפי צבא ארצות הברית. לפיכך ניתן למצוא בבסיסים מסוימים חייל צה"ל שעל מדיו מתנוסס שמו של חייל אמריקאי לצד הכיתוב "צבא ארצות הברית". המדים משמשים את צה"ל בין השאר בבסיסי טירונות ובמתקני-כליאה.


יב. במאי 2016 החליט הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט כי באירועי יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ואירועי יום העצמאות הממלכתיים הנערכים בישראל, ינועו נציגי צה"ל בדרגת תא"ל ומעלה וכן בעלי תפקידים נוספים הלוקחים חלק בטקסים, במדי השרד. במדי שרד וגאלה של חיל הים נהוגות דרגות "גולדבנד" (על השרוול במדי חורף, כתפות במדי קיץ), כמקובל בציים אחרים בעולם.


תג יחידה

תג היחידה נכלל במדים (מדי א' בלבד) והוא נענד על כותפת שמאל של החייל. תג יחידה ניתן לרוב ליחידה מרמת חטיבה, אולם כיום קיימת מגמה להענקת תגים ליחידות קטנות יותר. תג היחידה הונהג בצה"ל בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, תחילה לחטיבות, לפיקודים המרחביים, למטכ"ל ולחיל האוויר בלבד, ובמרוצת הזמן לכל סוגי היחידות והעוצבות.


לתג גזרת מלבן אנכי המסתיים בצורה קבועה, לרוב של מגן משולש-עגלגל. יוצאי הדופן הם תגי האגפים, הפיקודים, הזרועות ותגי רוב יחידות חיל האוויר וחיל הים, שבהם קצה התג עגול; לתגים אחדים צורת משולש חד. חטיבת גולני וחטיבת קרייתי הם הגופים היחידים בצה"ל, למעט תגיות שוחרים, שלהם תג מרובע. אורך התג הוא 13 ס"מ בדיוק, ומתחתיו נתפרות דרגות החוגרים.


לתג עיצוב סמלי, המשקף מאפיין מובהק של היחידה. תג היחידה היחיד שמציג את מספר היחידה הוא זה של חטיבה 7. על פי פקודות מטכ"ל בעבר היה נהוג כי תג היחידה לא יכלול יותר מחמישה צבעים ולא יכיל מידע המסגיר את פעילות היחידה, אולם כיום ישנם תגים עם שבעה ואף שמונה צבעים.


עקב צורת הייצור של התגים, הם מגיעים עם פסי גזירה לשימוש החיילים, וכך נוצרה מסורת שלפיה חיילים שאינם מעוניינים להישאר ביחידתם החדשה נעים עם תג מלבני ולא גזור.


על פי פקודות מטכ"ל, אסור להצמיד לתג היחידה דבר. חרף כך, ישנם חיילים המוסיפים על התגים סיכות, רקמות, חרוזים ועוד.


שוטרי משטרת ישראל ולוחמי משמר הגבול עונדים אף הם תג כתף, אך מסיבה לא ברורה ובניגוד למקובל בצה"ל ובצבאות ומשטרות אחרים בעולם, במשטרת ישראל התג על כתף ימין.


בצה"ל מאות תגי יחידה, שכוללים תגי המטה הכללי, הפיקודים, מפקדות הזרועות, האגפים ומפקדות החילות (תג יחידה, ויקיפדיה).


את תגי השרוול ייצרו בתחילה במפעל "גיוון רשתי" של יעקב ליפשיץ בבני ברק. לימים עבר הייצור לבית מלאכה במושב חירות ולמפעל "אביה" במעלה אפרים. התחנה הבאה היתה מפעל "נתיבי גרף" בבת ים ואחר כך "רשת גרף" בנהריה.


התגים הראשונים בצה"ל נעשו על ידי היחידות השונות כנראה באופן "פרטיזני". הם נרקמו, נתפרו או הודפסו על בד כותנה, לרוב בצבע חאקי. מאוחר יותר הופיע הבד המגומה (שתי שכבות כותנה וביניהן שכבת גומי), שנשאר בייצור התגים עד שנות השמונים. מאז מודפסים תגי השרוול על בד שמשונית - בצבע זית ליחידות היבשה, בצבע אפור ליחידות חיל האוויר ובצבע כחול כהה ליחידות חיל הים. הכלל הוא שלתג שרוול יהיו לא יותר מחמישה צבעים, אם כי פה ושם ישנם תגים שכוללים מספר גדול יותר של צבעים, מסיבות שונות.


נעליים

א. נעלי צבא מהוות חלק בלתי נפרד מהתלבושת הצבאית התקנית והמלאה. בצבאות שונים ברחבי העולם ישנה לרוב הפרדה בין "נעליים קרביות" לבין "נעליים יצוגיות" (כשם שיש הפרדה בצבאות העולם בין מדים המשמשים לפעילות מבצעית לבין המדים הייצוגיים).


ב. נעלי הצבא המשמשות בפעילות מבצעית נועדה לאפשר ללוחמים הגנה על רגליהם ועל קרסוליהם, ולאפשר יציבות במהלך הפעילות בתנאי שטח שונים. נעליים אלה עשויות באופן מסורתי מעור מוקשח, אולם בשלהי המאה ה-20 החל ייצור נעליים מסיבי ניילון.


ג. מרבית החיילים המשרתים בחילות השונים בצה"ל ובמג"ב נועלים "נעלי צבא": נעלי עור גבוהות, אטומות וכבדות משקל, בצבע שחור. הנעליים מתחלקות ל"נעליים כבדות" (כ-2 ק"ג), ו"נעליים קלות" (כ-1.250 ק"ג) המיוצרות מחומרים קלים ורכים יותר, ויועדו בעיקר למשרתים ביחידות חיל הרגלים. החל משנת 2008 כלל החיילים המתגייסים מקבלים "נעלים קלות", וחלק מהלוחמים מקבלים נעלי חי"ר אמריקאיות מתקדמות. בשנת 2019 נכנסה תקנה חדשה וכלל המשרתים מקבלים נעלי חי"ר, באופן השווה גם ללוחמים וגם תומכי לחימה, למעט בנות בתפקידים ספציפיים.


ד. לרוב, הנעליים אחידות לכל היחידות בצה"ל פרט ליחידות זכאיות שמקבלות נעלי חי"ר (נעליים מאווררות ובעלות סוליה חזקה יותר). בעבר, נהוג היה לחלק את סוג הנעליים בהתאם למשקלם: הסוג הראשון הוא של הנעליים הצבאיות הכבדות, שאותן בדרך כלל מקבלים החיילים העורפיים ותומכי הלחימה. הסוג השני הוא של נעליים קלות, שמשקלן נמוך בכמה מאות גרמים ממשקלן של הכבדות, מה שעוזר לקלות וזריזות התנועה בשטח של הנועל אותן. נעליים אלו קיבלו בדרך כלל החיילים הקרביים שביחידות הלוחמות. משנת 2008 הפסיק צה"ל לנפק נעליים כבדות למתגייסים והחל לחלק נעליים קלות בלבד.


ה. במספר יחידות, ובראשן חטיבת הצנחנים ויחידות הכפופות לה, וכן חטיבת הנח"ל וחטיבת כפיר, נועלים החיילים נעליים בצבע חום-אדום, כהמשך המסורת מיחידות הצנחנים הבריטיות שהועתקה לישראל, שכוללת גם חבישת כומתה אדומה וחגירת החגורה מעל לחולצה (ירכית). הסמכות לאשר ליחידות לנעול נעליים אלו נתונה בידי קצין חי"ר וצנחנים ראשי.


ו. על-פי פקודות המטכ"ל של צה"ל: חובה לנעול נעליים גבוהות בעת לבישת מכנסי דגמ"ח. על הגרביים להיות בצבע כהה. יש חובה להכניס הסרח העודף של השרוך אל תוך הנעל. יש להכניס דיסקיות זיהוי במקום המיועד לכך בנעל. על הנעליים להיות מצוחצחות בכל עת. על שארית מכנסי המדים להיות מחוזקים בגומיות מעל הנעל.

ישנן מספר יחידות מובחרות המתירות לחייליהן לנעול במשימות מבצעיות נעלי הרים במקום נעלי הצבא התקניות, ולעיתים אף על מדי א'.


ז. קצינים ונגדים מורשים לנעול נעליים חצאיות בצבע שחור כאשר הם לבושים במכנסי "קופיקו" או במדי יצוג. בנוסף, החל משנת 2010 ניתן לראות קצינים בכירים בחיל הים נועלים נעליים לבנות בטקסים.


ח. חיילות אשר אינן משרתות בתפקידים קרביים יכלו בעבר לנעול נעליים לא צבאיות בצבע שחור, אולם מחויבות מחודש ינואר 2006 לנעול נעליים המסופקות להן בבסיס הקליטה והמיון. בקיץ ניתנת כחלופה לחיילות, האפשרות לנעילת סנדלי עור שחורים, שאינם מבריקים. החל משנת 2010 הוחלפו הנעליים והסנדלים שסופקו עד אז לחיילות, בדגם חדש של נעלי שלושת-רבעי סגורות.


ט. בעבר גם לחיילים בצה"ל הייתה אפשרות לנעילת סנדלים תנ"כיים בימות הקיץ, ואילו החיילות נעלו נעליים שכונו "נעלי גולדה". נעלי גולדה הוא כינוי סלנג לסוג מסוים של נעליים לחיילות. בשנות ה-60' ניתן כינוי זה לנעליים חצאיות חומות, בעלות שרוכים.

ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שהייתה בשנים ההן שרת החוץ, נעלה נעליים אורתופדיות בעלות שרוכים ללא עקב גבוה. הנעליים התקניות, שהותרו לחיילות בצה"ל באותה תקופה, דמו במראה שלהן לנעלים של גולדה מאיר, לכן כונו "נעלי גולדה". לאחר הטירונות הותר לחיילות לנעול נעלי סירה שחורות חלקות ללא עקב, שאותן רכשו בעצמן, ונעלי גולדה נותרו ללא שימוש.

נעלי עבודה לנשים הזכירו את הנעליים התקניות של החיילים, אלא שבמקום לשורכן בשרוכים למלוא גובהן, רוכסים אותן בשני אבזמים המשלימים את שריכת השרוכים. עד אוגוסט 1993 היוו נעלי העבודה לנשים בצבא רכוש של הבסיס, והחיילות היו מוחתמות על ציוד (משומש) זה בהגיען, במידת הצורך, ומזדכות בעוזבן את הבסיס. החל מתאריך זה, נעלי נשים מהוות ציוד אישי של החיילת, ואינן מוחזרות לבסיס בעת החלפת בסיס. בכך הושוותה הלוגיסטיקה המטפלת בנעלי חיילות לזו המטפלת בנעלי חיילים.


י. החל מינואר 2018, אנשי הקבע בצה"ל מחויבים לנעול כאשר לובשים את מדי הא' נעלי שלושת-רבעי בעלות שרוכים מעור/ דמוי עור בלבד.


יא. עד יולי 2019 חלוקת הנעליים הייתה כך: חיילים עורפיים – נעליים גבוהות שחורות קלות, המכונות נעלי יח"ש; חיילות בתפקידים עורפיים – נעלי שלושה רבעים בצבע שחור; חיילים וחיילות תומכי לחימה – נעליים גבוהות שחורות קלות.


יב. חיילים וחיילות במערך הלחימה מקבלים נעלי חי"ר, שחורות (חיל התותחנים, חיל ההנדסה הקרבית, חיל האיסוף הקרבי, זרוע הים, חטיבת גולני, חטיבת גבעתי, מג"ב, חיל השריון, מערך ההגנה האווירית, לוחמי המעברים ולוחמי חילוץ והצלה של פיקוד העורף) או אדומות ( חטיבת הצנחנים, חטיבת הנח"ל, חטיבת כפיר, חטיבת עוז, חי"ר גבולות, הגדס"ר הבדואי, סיירת מטכ"ל, סיירת חרוב החדשה, יחידת דובדבן, יחידת עוקץ, בלנ״מ 444, לוט"ר, יחידת מגלן, היחידה הרב-ממדית, יחידה מבצעית 8200 ויחידות מובחרות נוספות). בעבר קיבלו הלוחמים של שייטת 13 ויחידה 707 את הפריבלגיה לנעול נעלי פלדיום (נעלים שמשו במקור את הקומנדו הימי הצרפתי, והיו הכלאה של נעלי ספורט ונעלי הליכה. הן היו עשויות קנבס מגומם וסוליות גומי טרקטור להליכה חרישית. בעקבות זאת הן זכו לפופולריות גואה גם בשוק האזרחי בתחילת שנות ה - 70 והוחל בייצורן ע"י "המגפר" תחת שם המותג 'נעלי קומנדו'. השימוש בנעלי הפלדיום ירד פלאים לאחר שאומצו גם ע"י המחבלים והומלץ שלא להשתמש בהן מחמת טעויות בזיהוי" (נעלי פלדיום, אתר נוסטלגיה און ליין).


יג. החל מאוגוסט 2019, כלל המתגייסים הבנים מקבלים נעלי חי"ר ללא קשר למערך שאליו הם מתגייסים. חיילים במערך הלחימה שהיו זכאים לנעלי חי"ר אדומות, ימשיכו לשרת עם נעליים בצבע זה. נעלי החי"ר מיוצרות על ידי החברות McRae ו-Belleville האמריקאיות ולעיתים גם חברת נגה עינת הישראלית, בעוד שהסולייה של הנעל מיוצרת על ידי חברת Vibram האיטלקית. נעלי חי"ר תוצרת McRae מכונות "ישראליות" ומוטבע עליהן סמל צה"ל בכיס הדיסקית בעוד שנעלי חי"ר תוצרת Belleville מכונות "אמריקאיות" וסמל צה"ל אינו מוטבע עליהן. עד שנת 2000 יוצרו הנעליים במפעל הנעליים אלבה של משפחת בדנר, ברמת גן.


יד. נעליים לבנות הונהגו מאז 2010 בחיל הים כחלק ממדי הייצוג של החיל ונועלים אותם מדרגת רס"ר או מדרגת רב-סרן ביחד עם המדים הלבנים.


טו. הבנות שהתנדבו לשרת בחילות קרביים, נועלות לרוב נעלי חי"ר שחורות. בנות שמשרתות בגדוד קרקל, לביא הבקעה, ברדלס או אריות הירדן לוחמות ביחידת עוקץ ומדריכות הצניחה נועלות נעלי חי"ר אדומות.

חיילים שבחרו לחתום קבע בצה"ל בחילות השדה (כולל קצינים מפקדים), ממשיכים לנעול את הנעליים הצבאיות שליוו אותם במשך שירותם. לעומת זאת בעורף, אנשי הקבע מורשים לנעול נעליים שחורות אזרחיות (חצאיות). הפקודות מחייבות את נשות הקבע כמו את הגברים.

חיילים וחיילות במסלול הנח"ל חיילים וחיילות במסלול הנח"ל אשר משרתים בתפקידים הזכאים למדי בנים נועלים נעליים אדומות.

אצל צוות אוויר בחיל האוויר הדיגום שונה. מאמצע קורס הטיס ועד שהם נפרדים מחיל האוויר הם מחויבים לנעול נעליים שחורות גבוהות, שלכאורה נראות כמו ה"קלות" הרגילות, מלבד העובדה שסולייתן חלקה ולא מחוספסת כמו אצל השאר, כדי לסייע לתפקוד בתא הטייס.


טז. סוג הנעליים שינעל החייל נקבע לפי פקודות צה"ל ולא נתון לבחירה. רופא צבאי רשאי לתת פטור זמני או קבוע מנעילת נעליים צבאיות. צה"ל מקפיד בכל הקשור לדיגום החיילים, וחייל שלא ינהג לפי הפקודות בקשר לנעליו עלול להקנס ובמקרים מסוימים אף להיענש בכלא צבאי עד ל-28 ימים.


יז. נעלי הצבא המודרניות הראשונות יוצרו במהלך מלחמת העולם השנייה, הן על ידי צבא גרמניה הנאצית והן על ידי הצבא האמריקאי, שכינה אותן 1943-M .בנעליים אלו נעשה שימוש במהלך מלחמת קוריאה ועד ראשית מלחמת וייטנאם, במהלכה הוחלף דגם 1943-M בנעלי העור הגבוהות והשחורות המקובלות עד ימינו במרבית צבאות העולם. מרבית הכוחות המזוינים של ארצות הברית משתמשים היום בנעלי עבודה חומות עשויות זמש (כדוגמת הנעליים המשמשות מטפסי הרים), והם זנחו את נעלי העור הגבוהות.


יח. בעבר החזיק צה"ל מספר סנדלרים לתיקון נעליים. וולדימיר ברץ' שעלה ארצה מאוקראינה בשנות השמונים הוא הסנדלר הצבאי האחרון בצה"ל. בראיון שנערך איתו ב-2022 הוא אמר: "הצעתי שיביאו מישהו ואלמד אותו את העבודה שלי, אבל כרגע הם לא רוצים". "כל חייל שבא לפה יש לי את ההזמנה שלו, והוא מביא מכתב מאורתופד", הסביר. "אנחנו לוקחים את המידות ואחרי שבוע הוא מקבל את הנעל. לייצר נעל יכול לקחת לי חצי יום, ויכול לקחת גם יום שלם" [...] כשהגעתי לפה אלו היו נעליים אחרות לגמרי. כי פה יש תשעה חודשים קיץ, לא חורף. עשיתי פה נעליים שאני אף פעם לא עשיתי – נעליים צבאיות ישראליות. [...] הנעל היום היא אחרת לגמרי. זאת נעל שמייצרים גם עם עור וגם עם בד, נעל שיש לה אוורור. פעם זאת הייתה נעל שעשויה רק מעור ועם סוליות גומי, זאת הייתה נעל שנהרסת מהר יותר. [...] אני חושב שהמקצוע הזה הולך ונעלם, כבר לא מלמדים את זה", הוסיף בצער. "היום הרבה יותר קל להביא את הנעל מוכנה, למכור, וזהו. לא לייצר אותה. היום גם כבר לא מתקנים, זורקים" (חזני, 6.5.2022).


יח. בעבר כל החיילים הקרביים נעלו נעליים גבוהות שסיפקו להם בלשכת הגיוס. לימים הוחלפו נעלי הצנחנים בנעלים קלות יותר מתוצרת קיבוץ עינת. היום יש מספר תחליפים המוצעים בשוק הפרטי. כך למשל, חברת "לוחמים ישראל" הוקמה בשנת 2014 על ידי לוחם חטיבת הצנחנים בשם אור על מנת לספק לחבריו בצבא ובצוות מוצרים חדישים במחירים אטרקטיביים שהיו חסרים להם בשדה הקרב. העסק גדל והתרחב הן לחיילים פרטיים והן לגופי הביטחון.

קניית נעליים צבאיות כתחליף לנעליים שהצבא מספק לחיילים עשויה להיות מורכבת כיוון שנדרשים לקנות זוג נעליים תקניות, כלומר זוג שיהיה זהה לזה שמקבלים ביום הגיוס. נעלים צבאיות לקניה לא נמצאות בכל חנות נעליים ולכן צעירים מעבירים ביניהם מידע היכן אפשר לקנות נעליים כאלה.

נעליים מומלצות לצבא ניתן למצוא בעיקר בחנויות למתגייסים וחיילים. יש להן מספר מאפיינים:

צבע – הנעליים צריכות להיות בצבע הנכון כלומר, חום או שחור בלבד.

מקום לדסקית – נעליים צבאיות מחייבות לוחמים להסתובב עם דסקית בכל נעל. ולכן נעליים תקניות יהיו בעלות שני כיסים ייעודיים לדסקיות.

סוליית VIBRAM – סוליה שחורה עבה וחזקה שצורתה משוננת כך שמתאימה להתנהלות בשטח. הסוליה הזו מאפיינת את הנעליים ה"גבוהות" ולא עלו של נעלי הבנות.


יט. מטבע הדברים הנעליים הצבאיות אינן מיוצרות באופן אישי עבור כל חייל לפי המבנה המיוחד של כפות רגליו. הנעליים הצבאיות בישראל מיוצרות במידות שלמות, ללא חצאי מידות, ובמידת רוחב אחת בלבד, (בדרך כלל "רחב"), זאת כדי לאפשר להן לתת מענה למגוון רחב ככל האפשר.


שבר מאמץ עלול להשבית חייל לתקופה ארוכה מאד. בקרב חיילים ביחידות קרביות מגיע לעיתים שעור שברי המאמץ לעשרות אחוזים. מחקרים רבים שבוצעו בצה"ל ובעולם הראו כי ניתן לצמצם את התופעה באופן משמעותי באמצעות מדרסים אורטופדים תפקודיים. ניסוי שנערך בצה"ל ובו נבדקו כ- 400 טירוני צנחנים, הצביע על ירידה של כשבעים אחוז בכמות שברי המאמץ כתוצאה משמוש במדרסים אורטופדים תפקודיים של "נוה מעבדות אורטופדיות".

נקע חוזר של הקרסול, הנובע מפציעות קודמות הגורמות לקרסול לא יציב, אף הוא פגיעה נפוצה בקרב חיילים. תפקידו של המדרס התפקודי הוא לייצב את הקרסול ולמנוע את הנקע הבא.


חיילים רבים סובלים מבעיות ברכיים קשות הנובעות ממאמץ יתר הליכה וריצה על משטחים לא אחידים. בעיות אלו מוחרפות במקרים בהם לחייל מבנה לא תקין של כפות הרגליים או הברכיים. תפקידו של המדרס התפקודי הוא לייצב את הקרסול בצורה הטובה ביותר ובכך לאפשר למפרק שמעליו – הברך, לתפקד בצורה הטובה ביותר.

כאבי גב ופציעות גב עשויים לנבוע מיציבה לקויה, נשיאת משאות כבדים ומבנה אנטומי לקוי. תפקידו של המדרס התפקודי הוא לייצב את הרגליים ולהתגבר על אי הסימטריה הקיימת לרוב בניהן, שבמקרים רבים היא הגורם לבעיות הגב.


לאור העובדה שהמאמץ הנדרש מחיילים קרביים הוא חריג, נבנים לאחרונה נבנים לאחרונה מדרסים אורטופדים תפקודיים עבורם מחומרים עמידים במיוחד למאמץ, כגון: פוליפרופילן (Polypropylene) - חומר בעל "זיכרון ארוך", כלומר חומר השב תמיד לצורתו המקורית למרות המאמצים המופעלים עליו וגורמים לו להתכופף, או גרפיט (Graphite) - חומר מורכב, דק וחזק מאוד, המכיל סיבי פחם ומשמש בין השאר בתעשיית האווירונאוטיקה והחלל של נאס"א. המדרסים עמידים במים, ומזה שנים רבות משמשים צוותים ביחידות העילית של צה"ל. המבנה המיוחד שלהם מאפשר לחייל להשתמש באותו זוג של מדרסים למשך כל תקופת השרות (מבוא מתוך: מדרסים אורטופדים תפקודיים לנעליים צבאיות, נווה מעבדות אורתופדיות).


כ. נעלי צבא הפכו למוצר אופנה בתרבות הגותיקה והפאנק בעולם. בישראל זה יותר נדיר. כמו כן, בשל נוחותן בתנאי שטח נוהגים גם אנשים שאינם אנשי צבא לנעול נעליים אלה, ואלה נמכרות גם בחנויות מטיילים.


כובעים

כומתות צה"ל הן כובעים רשמיים שמהווים חלק בלתי נפרד מהמדים. הכומתות עשויות מצמר, נישאות מתחת לכותפת שמאל של הבגד העליון במדים ונחבשות בטקסים ובמסדרים. החיילים חייבים תמיד לשאת עליהם כומתה (או במדי ב' – כובע) ורשאים היום לחבוש את הכומתה על ראשם כרצונם. על הכומתה נענד תג כובע בהתאם לשיוך החיילי.

ביום הגיוס מקבלים החיילים כומתה בצבע ירוק זית והם חובשים אותה בזמן הטירונות ולאחריה מקבלים כומתה בהתאם לתפקידים. לוחמים מקבלים את הכומתה הייחודית לחייל או לחטיבה שלהם בתום מסע הכומתה. חיילים שלא שייכים לתפקידים בעלי כומתה ייחודית ממשיכים לחבוש את הכומתה בצבע ירוק זית.


נדבן יהודי מארצות הברית, שהיה בעל מפעל לייצור כובעים, תרם לצה"ל בראשיתו את הכובעים שכונו "כובעי היטלמאכר" (היטלמאכר ביידיש: כובען). כובעים אלו עוצבו במתכונת הכובעים של לגיון הזרים הצרפתי, בחזיתם הייתה מצחיה ומצדם האחורי הייתה מגולגלת פיסת בד, שניתן היה להתירה ואז היא השתרעה על העורף, להגנה מפני חדירת חול לחולצה. במצעד הראשון של צה"ל, שנערך בתל אביב ב־27 ביולי 1948, שישה ימים לאחר כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה, הופיעו החיילים והקצינים כשהם חובשים כובעי היטלמאכר, ולראשונה כשהם עונדים דרגות.


כובעי צה"ל הוחלפו בראשית שנות החמישים מכובעי היטלמאכר לכומתות, הדומות לאלו הנהוגות בצבא הבריטי. הן הוחלפו במהרה בכומתות סרוגות. הכומתות נחבשו הן על ידי החיילים והן על ידי החיילות. בתחילה היו הכומתות במספר צבעים מצומצם: זית - לחילות היבשה; אפור - לחיל האוויר; שחור - לכוחות השריון, התותחנים והסיירות; אדום – לצנחנים.

חבישת הכומתות הייתה חובה על מדי א' (מדים שאינם מדי עבודה). הרמטכ"ל דוד אלעזר ביטל את החובה לחבוש כומתה והתיר לשאת אותה תחת הכותפת. הרמטכ"ל רפאל איתן החזיר את החובה לחבוש את הכומתה כסמל למשמעת. הרמטכ"ל דן שומרון החזיר את ההיתר לשאת את הכומתה תחת הכותפת בעקבות "הקצאת אמצעים כספיים וכוח אדם רב שלא לצורך" באכיפת משמעת הכומתה. כיום בבית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1), בבית הספר לטיסה בחצרים ובעיר הבה"דים מחויבת חבישת כומתה. החובה לחבוש כומתה נהוגה גם במספר בסיסים אחרים של צה"ל.


במהלך השנים התפתח צה"ל ונוצרו בו תפקידים מיוחדים נוספים. בעקבות כך, מאמצע שנות השבעים החל צה"ל להנהיג בהדרגה כומתות בצבעים נוספים המבטאות הערכה לתפקידים אלה ובונות תחושת גאוות יחידה אצל החובשים אותן. כיום יש שבעה עשר צבעים שונים לכומתות צה"ל.


עד לשנת 2006, כל הכומתות בצה"ל היו בעלות צבעים הומוגניים. משום שרוב צבעי הבסיס לסוגיהם כבר היו בשימוש הוחלט להעניק לחטיבת כפיר כומתה בצבעי ירוק-חום מנומר (בדומה לצבעי הסוואה) ולאחר מכן הוענקה גם כומתה מנומרת בצבעי צהוב-חום לחיל הגנת הגבולות וכומתה בצבע חום-צהוב בהיר - לחיילי חיל האיסוף הקרבי (2015).


צבעי הכומתות נקבע לאורך זמן על בסיס מספר גורמים:

א. מסורת עולמית. כך למשל, הצבע השחור לשריון והצבע האדום לצנחנים אומץ מהמסורת הבריטית.

ב. אסוציאציה לתחום ההתמחות. כך למשל, בחיל הים הצבע הכחול מייצג את הים ואצל חיל התותחנים הטורקיז מסמל את השמיים שדרכם עוברים פגזי התותחנים. צבע כומתותיהם של אנשי משמר הגבול נבחר בשל פעילותם לאורך הקו הירוק, זירת הפעילות העיקרית שלהם.

ג. פונקציוניות. כך למשל, בחיל השריון השחור בין השאר כדי למנוע מידי החיילים המזוהמות בשמן ללכלך את הכומתה.

ג. ברירת מחדל. כך למשל, צבעי הכומתה של המשטרה הצבאית הבריטית הוא כחול ואדום מכיוון שהצבע האדום כבר ניתן לצנחנים.

ד. יוזמה של מפקד. כך למשל הצבע הכסוף של כומתת חיל ההנדסה הקרבית נבחר על ידי קצין הנדסה ראשי, אבישי כ"ץ, במטרה לחזק ולהעצים את גאוות היחידה של אנשי החיל. עד אז חבשו חיילי ההנדסה כומתות שחורות. צבע הסגול של חטיבת גבעתי וגדוד הסיור המדברינבחר על ידי מפקד החטיבה הראשון, תת-אלוף יהודה דובדבני, עם הקמתה מחדש של החטיבה בנובמבר 1982.

ה. יוזמה של החיילים. כך למשל, צבע החום של כומתות גולני נבחר על ידי חיילי החטיבה ב-1976, כצבע המסמל את הקשר לאדמה, לקרקע ולשורשים, ומזכיר את סמל החטיבה, העץ בעל השורשים (עד 1976 חבשו חיילי החטיבה כומתות בצבע ירוק זית, כשל חיילי החיל הכללי).


ב־9 באפריל 2018, לרגל חגיגות שנת ה-70 למדינת ישראל ולצה"ל הנפיק השירות הבולאי סדרת בולים "לצה"ל בהצדעה" בנושא כומתות צה"ל. הסדרה, שכוללת 16 בולים, עוצבה על ידי אסנת אשל. ערכו הנקוב של בול בסדרה הוא 2.50 ש"ח. הסדרה הונפקה בצורה של גיליון מיוחד, כדי להדגיש כי ”למרות הגיוון הרב והמסגרות הייחודיות והמתמחות, כל היחידות הן חלק מצבא אחד, משולב, הפועל יחדיו להגנת מדינת ישראל ותושביה”.

בכל בול מופיעה תמונה של כומתה בצבע שונה ומצוין הגוף העיקרי (אגף, חיל או חטיבה) הנושאים את הכומתה. תג הכובע של הגוף הנושא את הכומתה הודפס ברקע בצבע הכומתה יחד עם דמות חייל או חיילת מצדיעים. על שובל הבול מוצג המוטו של הגוף הצה"לי וגם תג הכובע, שוב.

בארבע פינות גיליון הבולים מופיעות סיכות מ"מ, ובמרכזו הכיתוב "לצה"ל בהצדעה", והמספר 70 משולב בסמל צה"ל, על רקע אלמנטים צבאיים.


מלבד הכומתות, ישנם חיילים וקצינים בצה"ל החובשים כובעי מצחייה:


כובעי הקצינים, המיוחדים לקצינים ולנגדים בכירים, הונהגו כבר בשנות החמישים. היו אלה כובעים הדומים לכובעי הקצינים בצבא הבריטי והאמריקאי. לקצינות ניתנו כובעי סירה ואלו בוטלו כעבור זמן לא רב (פרט לחיל הים). במרוצת השנים הלך ופחת השימוש בכובעי קצינים ובהדרגה החלו גם הקצינים לחבוש כומתות.


ב-1960 הונהגו כובעים מיוחדים לחיילות, במקום הכומתות. כובעים אלו הדומים לכובעי דיילות אוויר או כובעי חיל מצב וכונו בעגה הצבאית "כובעי כרבולת" או "כובע כריש". כובעים אלה עוצבו תחילה בהשראת הדגם עמו נעו חיילי הצבא הבריטי ואחר כך עוצבו בעיצוב ייחודי. הראשונות שהתחילו להסתובב עם כובעי דיילות היו קצינות ויותר מאוחר גם חיילות סדירות קיבלו אותם.


צבעם של "כובעי דיילות" היה זהה לצבעם של כומתות באותו חיל, אלא אם כן הכומתות היו בצבע זית (כומתת בקו"ם), במקרה כזה כובעי החיילות היו בצבע שחור. בכמה מקרים כובעים שחורים נשאו סימן היכר נוסף של פס עליוןהכובע: חיל השריון - ירוק-שחור, חיל התותחנים -פס עליון אדום-חום, חיל המשטרה הצבאית - פס עליון אדום, חיל הים - פס עליון לב.

ב-2001 הונהגה מחדש חבישת כומתות לחיילות.


כיום חבישת כובעים נהוגה בצה"ל אצל טייסים וקציני חיל האוויר במדים יצוגיים, חובלים, קצינים ונגדים בחיל הים (בטקסים ובמשלחות), נגדי משמעת בטקסים, שוטרים צבאיים בתפקיד ובמסדרים, קציני הרבנות הצבאית ונגני תזמורת צה"ל בהופעה.

התצלומים באדיבות בתי המכירות הפומביות שמאי, מיה קולקשיין, טדי אמנות & עתיקות


תגי כובע

תג כובע הוא סמל עשוי מתכת, המייצג את שיוכו של חייל בצה"ל לחַיִל מסוים. תג כובע נכלל במדים, והוא נענד על הכומתה של כל חייל בצה"ל. היוצאים מן הכלל הם טירונים החובשים כומתה ללא סמל. כובעי מצחיה של חיל הים, חיל האוויר, רס"רי משמעת, משטרה צבאית ותזמורת צה"ל גם נושאים סמלים שהם זהים לסמלי כומתה ורק שונים בגודל. בצה"ל יש 22 תגי כובע שונים: תג כובע של רמטכ"ל, תגי כובע של קצינים בכירים, סמלי החילות, וכן סמלים ליחידות הבאות: הפרקליטות הצבאית, הרבנות הצבאית, תזמורת צה"ל.


חיילים ביחידות לוחמות רשאים לענוד את סמל הכומתה על גבי רקע בצבע אדום. בקורסים והכשרות מסוימים נענד סמל הכומתה על גבי עיגול בצבע לבן (בבה"ד 1, בקורס חובלים ובקורס טיס) או כחול (במספר השלמות חייליות).

בשפה הלא רשמית נקראים תגי כובע - סמל כומתה. להלן כמה פרטים פיקנטיים על תגי הכובע: א. עם הקמת צה"ל קיבלו חילות היבשה והאוויר, סמל כובﬠ אחיד שהוא סמל צה"ל. השיוך החילי התבטא בצבﬠ רקﬠ (מתחת לסמל) שונים לכל חיל, אך הרﬠיון יושם למעשה רק בחלקו. חיל הים קיבל 3 סמלי כובע ייחודיים, בהתאם לקוד הלבוש הקיים בחילות ים בעולם: לקצינים, לנגדים מדרגת סמל, למלחים (חוגרים) מדרגת טוראי עד רב"ט כולל. לקראת תום מלחמת העצמאות נוצרה כבר אחידות מסוימת במדי צה"ל. בצה"ל הוגדרו ונבנו החילות השונים ובהתאם לכך נקבעו תגי הכובע. פקודת מטכ"ל על חובת ענידת תגי כובע בצה"ל פורסמה ב-15 בדצמבר 1950.


ב. בשנת 1989 בוצﬠה רפורמה לשונית בכל תגי כובﬠ של צה"ל. לכל שם החיל התווספה ה"א הידיעה (לדוגמה: חיל רגלים הפך לחיל הרגלים) ובמילה האוויר, של שם חיל האוויר, הוספה ו' השנייה לפי כללי כתיב חסר ניקוד.


ג. כל סמלי כובע שהיו בשימוש בצה"ל היו עשויים מחלק אחד, פרט לשלושה שהיו עשויים משני חלקים מוזהב וכסוף: חיל חימוש (פגז עם להבה כחלק נפרד), הג"א (מגן עם פצצות כחלק נפרד), סמל כובע של קציני מטכ"ל (חרב עם ענף זית כחלק נפרד).


ד. לפי פקודת מטכ"ל, תגי הכובע של נגדים יחידתיים, שדרגתם רס"ל, לפחות, בכוחות היבשה ושל כל החוגרים בחיל המשטרה הצבאית, הנמצאים בתפקידי שיטור ובתזמורת צה"ל יהיו עשויים מפליז מוזהב. כמו כן, לשלושה תגי כובע הקיימים היום בצה"ל: משטרה צבאית, חיל השלישות וחיל הים, יש שתי גרסאות, גרסה קטנה עבור כומתות וגרסה גדולה עבור כובעי מצחייה, כאשר גרסאות הגדולות של משטרה צבאית וחיל השלישות הם עשויות מפליז מוזהב וגרסאות הקטנות הם בצבע מושחר הסטנדרטי. לתג כובע של תזמורת צה"ל קיימת רק גרסה גדולה עבור כובע מצחייה ייצוגי.


ה. עבור דן חלוץ רמטכ"ל הראשון היוצא חיל האוויר, רפי פרץ הרב הצבאי הראשי שהוא טייס מסוקים בחיל האוויר ואלי שרמייסטר קצין חינוך ראשי ובעברו בקר מוטס בחיל האוויר ייצרו במיוחד סמלי כובע של רמטכ"ל, של רבנות צבאית ושל חיל החינוך והנוער כסופים. עד אז סמלים האלה תמיד היו בצבע חילות היבשה (חום בהיר או כהה). קציני מטכ"ל בכירים יוצאי חיל האוויר מקבלים סמל מטכ"ל כסוף גם כן.


ו. לסמלי הכובע של חיל הים היו שלוש תקופות התפתחות עיקריות: התקופה הראשונה בין השנים 1949–1952, התקופה השנייה בין השנים 1952–1971 והתקופה השלישית משנת 1972. בשתי תקופות הראשונות היו סמלי כובע נפרדים לחיילים, נגדים וקצינים. בתקופות האלה הסמלים של קצינים ונגדים נענדו רק על כובעי מצחיה, ושל החיילים נענדו על כובע מלח ייחודית (עד 1972 הכומתות לא היו בשימוש בחיל הים).


ז. במהלך כהונתו כרמטכ"ל, הורה אביב כוכבי על הוספת עלי זית נוספים לתג הכובע של הרמטכ"ל והגדלתו. תג הכובע הקודם בו השתמש הועבר לאלופי המטה ותגם הקודם הוצא משימוש.


ח. עד לא מזמן, שיטת הייצור הנפוצה ביותר הייתה הטבעת פליז וסגסוגות דומות. בתחילת שנות האלפיים עם העברת ייצור מישראל לסין, נפוצה השיטה של יציקה. עקב כך ירדה איכות האסתטית של הסמלים ואין הקפדה על הפרטים הקטנים של הסמלים.


ט. סמלי הכובע עשויים היום מפליז בתהליך של אוקסידציה. תחילה ייצרו אותם במפעל קריצ'מר שבירושלים ואחר כל במפעל הכט בתל אביב. היום מייצרים אותם מפעל צ'חובוי בתל אביב.


"קריצ'מר ובניו" הוא מפעל ציוני מיתולוגי לסמלים, מטבעות ומדליות שנוסד בתחילת המאה העשרים ונעל סופית את שעריו בשנת 2003. התהליך של יציקת סמלי המתכת במפעל כלל שני שלבים: לאחר קבלת הסקיצה מחיל האספקה יוצר מודל גבס שממנו נוצק מודל המתכת ואז הוכן מבלט הפלדה (השטנץ). המבלט שימש להטבעת הסמל במאות אלפי 'מכות מכבש' שהוציאו מאות אלפי סמלים, סיכות, דרגות ועיטורים צה"ליים.

בעז קריצ'מר, נכדו של שמואל, מייסד בית המלאכה הזה, ובנו של אליהו, ממשיך דרכו, הביא לקיבוצו, צאלים, מאות פריטים – מעט מהאלפים הרבים שיוצרו בבית המלאכה. הוא פתח ב-2018 בקיבוץ מוזיאון בשם "מורשת צאן ברזל" שמנציח את המפעל המשפחתי


המפעל המשפחתי צ'חובוי נוסד ב-1920 על ידי גרשון צ'חובוי ז"ל - אמן מתכת שהתמחה בחריטת יד. בשנת 1946 הצטרף למפעל בנו מיכאל ז"ל; בשנת 1973 הצטרף הנכד אילן ובשנת 2004 הצטרף גם ערן, דור רביעי לשושלת האמנים. צ'חובוי נחשב במשך השנים למותג ולשם דבר בתחומו לא רק בישראל אלא ברחבי העולם. המשפחה מייצרת עד היום סמלים, מדליות, מגנים, מחזיקי מפתחות ודגלים.


י. הדעת נותנת שנושא כה רגיש, כמו ייצור תגים, דרגות, דגלים ואותות יוליד הליך בירוקרטי ארוך ומסובך שבו מעורבים אינספור קופירייטרים, גרפיקאים ומפקדים. אז זהו, שלא. במדינה "שלומפרית" ונטולת היררכיה כמו ישראל, שמתארגנת תוך כדי תנועה, זה כמעט צפוי שמאחורי עיצובם הסופי של רוב סמלי צה"ל יעמוד קיבוצניק אחד צנוע, שאין לו תואר רשמי בגרפיקה ואפילו לא דרגות קצונה. אזרח עובד צה"ל, מעצב צללים רב-פעלים ומסור שהפך את "הקישוטים" שעיטרו את המדים של כולנו לפרויקט חיים. זהו אמציה פורת ששירטט למעלה מ-1,600 תגי כובע ויחידה עבור צה"ל.


אות מערכה

בישראל, "אות מערכה" הוא אות צבאי הבא לציין השתתפות במלחמה, במערכה ובקרב. ההחלטה על חלוקת האות מתבצעת על פי החלטת ממשלת ישראל בהתאם לחוק העיטורים בצבא הגנה לישראל, ה'תש"ל-1970 ולפי תקנות שמתקין שר הביטחון.


ככלל, האות ניתן לכל חייל צה"ל ששירת בזמן המערכה בשירות סדיר או במילואים במשך "התקופה הקובעת" תקופת זמן מינימלית (אם הוא נהרג, נשבה, נעלם או חלה - גם במשך תקופה קצרה יותר). בנוסף, ניתן האות בדרך כלל לחברים נוספים במערכת הביטחון בישראל (כגון שוטרים, סוהרים, אנשי הרשות הארצית לכבאות והצלה, אנשי שב"כ, מוסד ועובדי התעשיות הביטחוניות) וכן לאישים וקבוצות נוספים, בהתאם למאפייני המערכה.

עד היום ניתנו אותות לציון מלחמות בהן היה גיוס נרחב ולא על קרבות או מלחמות בהן השתתפות ישראל הייתה מוגבלת (כגון מלחמת המפרץ ושתי האינתיפאדות). שתי אותות על מערכה שלא הוגדרה כמלחמה שהוענקו עד כה הן: אות מבצע צוק איתן שהוענק לראשונה ב-2015 ואות המערכה ברצועת הביטחון שהוענק לראשונה ב-2021.

האות מעוצב בצורת סרט בגודל 40×10 מ"מ המחובר באמצעות סיכות לפריט הלבוש ובצידו השמאלי מעל חפי הכיס.


בניגוד לאותות מערכה במדינות אחרות, לעיטורי הגבורה, העוז והמופת של צה"ל ולעיטורי משטרת ישראל, השב"ס וכבאות והצלה, אין לאותות אלו גרסת "מדליה" (פארה התלויה על סרט).


האותות הראשונים נעשו מבד ובמהלך השנים החלו להעניק אותות ממתכת מצופה אמייל-לאור הקושי באחזקתם לאור לכלוך שצברו.


אות מלחמת לבנון השנייה הוענק רק ממתכת מצופה אמייל (למעט בגרסה המיועדת ליחידות) ובעלי אותות מבד שהיו זכאים לאות מלחמה זה קיבלו במקום האותות מבד אות מאמייל.


על גבי האות לא נענדים סמלים נוספים, למעט מי שעוטר בצל"ש במהלך המלחמה. במקרה כזה נענד הצל"ש על גבי אות המערכה. חריג לכלל זה הוא אות מלחמת הקוממיות, שעליו נענדו סמלים נוספים.


דרגות

צה"ל הוא ביסודו ארגון צבאי עם היררכיה מאד מרוככבת. עם זאת, עולם הדרגות הצה"לי הוא מורכב ומכיל אינספור נוהגים שהשתנו עם השנים. נסתפק בציון כמה מאפיינים חשובים: א. דרגות רבות בצה"ל נקראות ביום־יום בראשי התיבות שלהן. נהוג לבטא ראשי תיבות בני שלוש אותיות כמילה המנוקדת בשני קמצים, אחד בכל אחת משתי האותיות הראשונות בראשי התיבות. כך, למשל, רב־סמל בכיר נכתב רס"ב ומבוטא רָסָ"בּ או רָסָ"ב.


יש המכנים בסלנג את הדרגות על פי צורתן:

"סרדינים" – כינוי לסמלי הדרגות רב"ט - סמ"ר, מכיוון שצורת הסמל נראית כמו 2–3 סרדינים בקופסת שימורים.

"פס" – כינוי לסמלי הדרגות רב"ט - סמ"ר מכיוון שדרגות אלו מסומנות על ידי מספר פסים שונה בכל דרגה על גבי הזרוע.

"דרגת אומץ" – כינוי לדרגת טר"ש (שבוטלה), לעג לחייל שענד אותה (כי ״נדרש אומץ״ לענוד דרגה נמוכה כל כך).

"שפיץ לציץ" – פתגם המתאר את הכיוון הנכון של ענידת דרגות החוגרים, כאשר הזווית החדה העליונה של "מקבילית" סמל הדרגה (השפיץ) צריכה להיות מכוונת לחזית הגוף.

"סיטרואן" – כינוי לצורת דרגת הרָסָ"ל, על שם צורת הסמל של יצרנית המכוניות "סיטרואן". כל דרגות הנגדים כוללות "סיטרואנים", מלבד דרגת הסמ"ר, אשר נחשבת דרגת הקבע ההתחלתית בקרב אנשי הקבע הגברים.

"כוכב" – כינוי למגן דוד, בדרגות רָסָ"ם עד רָנָ"ג. לדרגות הכוללות את הכוכב קוראים בסלנג הצבאי גם "סיטרואן עם מזגן".

"דפרון" – כינוי לדרגות הנגדים עד לשנת 1998 אשר ענדו בשני צידי הצווארון. דפ"ר ראשי תיבות: דירוג פסיכוטכני ראשוני, מהווה בסלנג הצבאי מילה נרדפת ל"טיפש" או ל"אידיוט" (כלומר, מי שהדירוג שלו נמוך), ודרגות אלו זכו לכינוי זה כלעג לנגד שענד אותן.

"שעון" – כינוי לדרגות הנגדים עד לשנות השמונים, אשר נענדו על שרוול חולצת המדים, כמו שעון יד.

דרגות קצינים:

"ארון" – כינוי למלבן הבולט עם ענף הזית, בדרגות סג"ם עד סרן. יש המכנים את הדרגה בשם המקברי "ארון מתים", משום שצורתה דומה לכיסוי של סרקופג (ארון מתים קדום).

"חד-פס", כינוי גנאי לדרגת סג"ם עקב היותו בעל "פס" אחד על הכתף.

"ארון שטוח", "ארון דפוק", "ארון מפונצ'ר" או "סטיקר" – כינוי למלבן המתכת הדק המשמש לדרגות הקצונה המקצועית קמ"א וקא"ב.

"פלאפל" – כינוי לעלה הגפן המופיע בחלק מדרגות צה"ל, על שום דמיונו לכדור פלאפל.

"חרבות", "איקס" או "סכין ומזלג" – כינויים להצלבת החרב וענף הזית, בדרגות תא"ל עד רא"ל.

"גולדבנד" – דרגות הפסים של הקצינים בחיל הים בשנים 1951–1971.


ב. חיילים וחיילות מתקדמים מדרגה לדרגה על פי שני מדדים עיקריים: הזמן שחולף מאז שקיבל את דרגתו הקודמת, או קורסים והכשרות שעבר. קידום על פי זמן שחלף מכונה בצה"ל "פז"ם", ראשי תיבות של "פרק זמן מינימלי". המילה הזו חצתה את גבולות צה"ל והפכה לחלק בלתי נפרד מהסלג הישראלי.


ג. קידום בדרגה מותנה לעתים גם במבחני כשירות (למשל, סיום קורס), בתקן ותפקיד שהתפנו (למשל, מינוי של קצין למפקד פלוגה מאפשר קידומו לדרגת רב-סרן), ובהמלצת המפקדים.


ד. על אף העובדה שלא היה צבא יהודי סדיר, בתקופת היישוב, היו לחלק מדרגות צבאיות לועזיות גם שמות עבריים. וכך, לצד שנות בריטיים ורוסיים, בשפה העברית נעשה שימוש בתארים כגון סמל לסרג'נט, סגן ללייטננט, אלוף לקולונל או המצביא לגנרל. מקביל, התארגנויות צבאיות או צבאיות למחצה, כגון בית"ר, אצ"ל או "ברית החשמונאים" השתמשו במערכת שמות הדרגות משלהם.


ה. הפעם הראשונה שבה הופיעו קצינים עטורים בדרגות חדשות הייתה במצעד צה"ל הראשון שהתקיים ב-27 ביולי 1948. בצה"ל היו כאמור רק שבע דרגות קצונה, וכאשר קידמו קצין מדרגת סגן-אלוף העניקו לו דרגת אלוף. ב-1950 נוספה דרגת קצונה שמינית בין סגן-אלוף לאלוף: אלוף-משנה, אשר נועדה למפקדי חטיבות ולמפקדי שירותים (חילות). כבר ביולי 1949 דובר על כך שיתווספו שתי דרגות קצונה: סרן ראשון לקצינים זוטרים (בין סרן ורב-סרן) ואלוף ראשון לקצינים בכירים (בין אלוף לרב-אלוף). לגבי הדרגה האחרונה, הוצע גם להנהיג במקומה דרגה בכירה מעל רב-אלוף שתיוחד לרמטכ"ל - "המצביא".לבסוף, ב-2.11.1949 כתב בן-גוריון ביומנו, שתונהג דרגת קצונה בכירה אחת אלוף-משנה בלבד. ביולי 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הונהגה בצה"ל דרגת קצונה תשיעית, בין אלוף-משנה לאלוף: תת-אלוף. דרגה זו נועדה למפקדי אוגדות, מפקדי חילות, ראשי חטיבות במטכ"ל, ראשי להק בחיל האוויר וראשי מספן בחיל הים.


ו. המילה קָצִין מקורה בתנ"ך. קָצִין הוא מנהיג – אם במלחמה, כגון בדברי זקני גלעד ליפתח: ”לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן” (שופטים, י"א, ו'), ואם בהקשרים אחרים, כגון ”לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל” (משלי, ו', ו'–ז'). יש הקושרים את המילה קָצִין למילים הערביות קַדַא (שָׁפַט) וקַאדִי (שופט). סולם הדרגות בצה"ל הוא: סֶגֶן־מִשְׁנֶה (סָגָ"ם), סֶגֶן, סֶרֶן, רַב־סֶרֶן (רָסָ"ן), סְגַן־אַלּוּף (סָאָ"ל), אַלּוּף־מִשְׁנֶה (אָלָ"ם), תַּת־אַלּוּף (תָאָ"ל) , אַלּוּף.


ז. דרגת קצונה מותנית בעמידה בתנאי קורס הקצינים בצה"ל, אבל יש גם מסלול עוקף שנקרא "דרגת ייצוג", המוענקת במקרים מיוחדים לחייל לתקופה קבועה מראש. למשל לבעלי תפקידים מסוימים, כמו שופטים, רופאים, ורבנים, או למשימות מסוימות, כגון ייצוג צה"ל במשלחות לחו"ל, בממשק עם אוכלוסייה זרה, ועוד.


ח. דרגות הקצינים המקצועיים הופיעו בצה"ל כבר בשנות ה-60. תחילה היו אלה דרגות של קצין משפטים וקצין רפואה שהוענקו לבוגרי העתודה האקדמית. שאר העתודאים חויבו לעבור קורס קצינים, אשר בסיומו קיבלו דרגת סגן. עתודאי שלא עבר קורס הקצינים המשיך את שירותו כחוגר במעמד "חוגר אקדמאי". משנת 1979 לבוגרי העתודה שלא עברו קורס קצינים הוענקה דרגת ממלא מקום קצין. בשנות ה-80 הונהגו דרגת רב צבאי ודרגה כללית לבוגרי העתודה האקדמית "קצין מקצועי אקדמאי" שייתרה את הצורך להעניק דרגות זמניות לעתודאים שלא עברו קורס הקצינים. לקצינים המקצועיים לא היו סימני דרגות מיוחדים, והם ענדו סרט עם שם הדרגה על הכותפת. במחצית שנות ה-90, בוטלה דרגת ממ"ק, והונהגו סימני דרגה מיוחדים לדרגת קמ"א - פס מתכת שטוח עם עלה של זית וקלף מגולגל. מאז סוף שנות ה-90 ועד מחצית העשור הראשון של המאה ה-21 כלל הקצינים המקצועיים בצה"ל ענדו את סימני הדרגות של קמ"א, אך אז שוב הוחזרו סרטים מיוחדים של סימני הדרגות של רב"צ, קמ"ש, קר"פ וקר"ש.


ט. החל מ-2022 חיילות המשרתות במקצועות צבאיים בעלי סרטי כתף נושאות כותפות בלשון נקבה. בפרט, נוצרו הדרגות החדשות "קצינת משפטים" ו"קצינת רפואה".


י. ממלא מקום קצין (ממ"ק) היא דרגה שהוענקה מאז 1952 לחיילים בוגרי קורס קצינים שלא השלימו את ההשלמה החילית או לחוגרים שמילאו תפקיד קצין מבלי לעבור קורס קצינים. צורתה – מלבן לבן ריק ושטוח. הדרגה בוטלה בתחילת שנות ה-90.


יא. הורדה בדרגה היא צעד חריג, הננקט כעונש בבית דין צבאי (ובמקרים נדירים בדין משמעתי) על עבירה חמורה. העונש עשוי להיות הורדה בדרגה אחת או יותר עד כדי הורדה מכל הדרגות (כלומר לדרגת טוראי).


יב. בעוד שבצבאות העולם, סימני הדרגות של קצינים יכולים להיות ממוקמים על כתפיים, על שרוול, על צווארון, על חזה או, אפילו, על כובע או קסדה, סימני הדרגות של קציני צה"ל מאז ומעולם מוקמו על הכתפיים בלבד (למעט דרגות הייצוג של קציני חיל הים).


יג. חיל האוויר, חיל הים והג"א עשו שימוש בדרגות בעלות שם שונה מכלל צה"ל מיום הקמתם, בדומה לנהוג ברוב צבאות העולם. להלן שמות הדרגות שנקבעו בשנותיו הראשונות של צה"ל. כך למשל בחיל הים טוראי נקרא מלח סגן נקרא סגן חובל, רב סרן נקרא חובל ראשון וסגן אלוף קברניט.

דרגות של סא"ל יורם בר ים, התצלום באדיבות בית מכירות מדור לדור


יד. במהלך שנות ה-60 חבשו קציני של חיל הים קסדות שעל גביהן צוירו סימני הדרגות שלהם.

בחיל הים נותרו סימני דרגה בצורת פסי זהב רקומים על רקע כחול-כהה ומעליהם סמל חיל הים (או כפי שכונו, "גולדבנד") עד שנת 1972. מאז, משמשים סימני דרגה אלו רק במדי הייצוג של קציני חיל הים כאשר הם שוהים מחוץ למדינה. בשנים 1972-1951 סימני הדרגות של סמל ראשון בחיל הים נבדלו מאלו של חילות היבשה וחיל האוויר: במקום עלה גפן על שלושת הפסים נענד סמל חיל הים - עוגן ששימש גם לדרגות הקצינים. עם ביטול דרגות ה"גולדבנד", שונו גם סימני הדרגה של סמל ראשון.


טו. גם דרגות נגדים הועברו במרוצת השנים מאזור "השעון" לכותפות, בדומה לאלה של קצינים. אולם, מסורת רבת-שנים הופרה בשנת 2015 עם הכנסת מדי קרב חדשים לצה"ל: סימני הדרגות של קצינים ונגדים מוקמו בחלקו העליון של שרוול, מעל המרפק, כטלאי רקום (פאטץ') המוצמד על גבי רצועה נדבקת (סקוטש).


טז. כיום הרקע לדרגה נקבע על פי שיוך פיקודי, זרועי ואגפי: "ירוקים" (זרוע היבשה, פיקודים וכו') - על פי רוב סָגָ"ם וסגן על גבי כותפת מבד ירוק, סרן ומעלה על גבי בד כחול, רקע הדרגה עצמה אדום.

חיל האוויר "כחולים" – כותפת מבד כחול, דרגה כסופה, חסרת רקע.

חיל הים "לבנים" – כותפות מבד כהה, דרגה זהובה, חסרת רקע.

על מעיליהם החדשים של משרתי הקבע (בצבע שחור) נענדות דרגות רקומות על פי הצבע החיילי, דומות במרקמם לדרגות הנגדים, על כותפת שחורה.


יז. טוּרַאי ראשון (טר"ש) היא דרגה שהייתה קיימת בעבר, וניתנה לחניך מצטיין בטירונות, לנופלים מקורס מ"כים ועוד. כיום איננה קיימת עוד. צורת הדרגה הייתה "פס" אחד.


יח. נגד הוא חייל בשירות קבע שלא עבר קורס קצינים, בדרגות סמל ראשון עד רב-נגד. המילה נַגָּד חודשה במשקל בעלי המקצוע. השורש נ.ג.ד במשמעות הובלה והנהגה מוכר מן המילה המקראית נָגִיד – שפירושה שליט – וכן מן הארמית של התלמוד. דרגות הנגדים ענודות על כותפת החולצה (באופן זהה לדרגות הקצונה).

במהלך השנים עברו דרגות הנגדים הכי הרבה שינויים (בירוקרטיים וסמליים) בהשוואה לכל דרגה אחרת. כך למשל, בשנת 1955 פוצלו דרגות הנגדים לשני מסלולים מקבילים: רבי-סמלים מקצועיים ורבי-סמלים יחידתיים: לקבוצה הראשונה השתייכו נגדים שלא מילאו תפקידים פיקודיים ברמת היחידות, ואילו לקבוצה השנייה השתייכו נגדים המכונים כיום "נגדי משמעת". החלוקה בוטלה בשנת 1958 וכל רבי-הסמלים החלו לענוד את סימני הדרגות שעד אז יוחדו לרבי-סמלים יחידתיים בלבד.


יט. בשנים 1955–1956 סימני הדרגות של רבי-הסמלים המקצועיים בחיל הים היו שונים משאר דרגות הנגדים: במקום "עלה גפן" במרכזים היה סמל המקצוע של כל איש קבע. בשנת 1956 חזרו רבי-הסמלים המקצועיים של חיל הים לענוד את סימני הדרגות הכלל-צה"ליים בצבע זהוב.


כ. במהלך שנות ה-60, בהפלגות לחוץ לארץ, ענדו רבי- הסמלים של חיל הים דרגות ייצוג מיוחדות המדמות את סימני הדרגות של Chief Petty Officer בחיל הים הבריטי המלכותי: שלושה כפתורים מוזהבים הממוקמים בקצה השרוול.

עד אמצע שנות השבעים, דרגת רס"ר הייתה הדרגה הגבוהה שאינה קצונה. לסימן הדרגה נוספו כוכבים, כוכב כנגד כל 5 שנות ותק. בשנת 1977 נוספה דרגת רָסָ"בּ (רב-סמל בכיר). לבעל דרגה זו היו תנאי שירות (משכורת ורכב) של סא"ל שלאחר זמן קצר הורדו לרמת רס"ן.


כא. בסוף שנות ה-70 נקבע כי הסמ"רים לא ייחשבו עוד כנגדים, ומאידך, רס"ר שיצבור וותק בדרגה של מעל 20 שנה (ארבעה כוכבים) יזכה בדרגת "רב-סמל בכיר" (רס"ב).


כב. בשנות ה-80 הוחלט כי דרגות הנגדים יוקטנו וייענדו על צווארוני המדים. בד בבד הוחלט לבטל את כוכבי הוותק של הרס"רים ולקבוע במקום זאת דרגות נגדים נוספות כדלקמן: רב-סמל (רס"ל), רב-סמל ראשון (רס"ר), רב-סמל מתקדם (רס"ם), רב-סמל בכיר (רס"ב) ורב-נגד (רנ"ג). עם זאת נקבע כי על הסוודרים, הדובונים והפליין-ז'קטים – הנגדים יענדו את דרגות החורף רקומות כמקודם, על אמות השרוולים.


כג. בשנת 1987 נוספה דרגת רב-סמל מתקדם. דרגת רב-נגד (רנ"ג) נוספה בשנת 1993 ודרגת רב-נגד משנה (רנ"ם) נוספה בין דרגת רס"ב לדרגת רנ"ג בשנת 2011. תחילה נענדו דרגות הנגדים על פרק יד ימין ברצועה (כמעין שעון יד); משנות ה-80 ועד לשנות ה-90 נענדו הדרגות על צווארון החולצה; מסוף שנות התשעים ואילך נענדות דרגות הנגדים על כותפות החולצה, כמו דרגות הקצינים.


כד. דרגות בצורת שברונים, "דרגות כתף" לנגדים הונהגו בצה"ל משנת 1998.

אחר העלאת גיל הפרישה בצה"ל אישר ראש המטה הכללי בני גנץ ב-2011 דרגה חדשה לנגדים, רב-נגד משנה (רנ"ם). הדרגה החדשה ממוקמת בין רב-סמל בכיר לרב-נגד.


כה. מש"ק (מפקד שאינו קצין): הוא חוגר או נגד, אשר יש בסמכותו תפקיד פיקודי, והוא אחראי על הכפופים לו. המש"קים אינם בוגרי קורס קצינים.


כו. חיילי מילואים חוגרים ממשיכים להתקדם בסולם הדרגות במהלך שירות המילואים, כאשר בין דרגה לדרגה מפריד פָּזָ"ם של כמה עשרות ימי שירות, המתפרסים על מספר שנים.


כז. מלבד השינויים המשמעותיים בסימני דרגות מסוימים, כגון החלפת סימני הדרגה של רב-אלוף ב-1950 או השינויים התכופים בסימני הדרגות של הנגדים, גם יתר סימני הדרגות עברו מאז 1948 ועד ימינו תהליך של שינוי בצורתם החיצונית. כך, סימני הדרגות הראשונים של קצינים זוטרים "ענף זית" היו אמנם עשויים ממתכת, אך פס המתכת היה שטוח ולא בולט, כפי שהוא כיום (בדומה לסימני הדרגות של ממ"ק או קמ"א). גם "עלה הגפן" של הקצינים הבכירים שינה את תצורתו במרוצת השנים. סימני הדרגות הראשונים לבגדי העבודה נרקמו על הבד ולא הודפסו, כפי שנהוג כיום. השינוי המשמעותי ביותר של תצורת סימני הדרגות התרחש בשנת 2001, כאשר סימני הדרגות המתכתיים של נגדים וקצינים הוחלפו ברקומים. בעקבות ההתנגדות העזה מצד הקצינים, שמחו נגד פגיעה, לכאורה, במעמדם, מספר חודשים לאחר מכן הוחזרו להם סימני הדרגות המתכתיים, למעט למעילי החורף, שעליהם חויבו הקצינים להמשיך ולענוד סימני דרגות רקומים. לעומתם, סימני הדרגות של הנגדים נותרו רקומים.


כח. רקע הדרגה של חיילים המשרתים בחיל האוויר היום הוא כחול. צבע הדרגה של חיילים המשרתים בחיל הים הוא זהוב. צבע הדרגה של יתר החיילים הוא ירוק-זית. עלה הסמ"ר (המכונה "פלאפל") הוא בצבע זהב בחיל הים, כסף בחיל האוויר וירוק בחילות היבשה. בעבר היה עשוי העלה ממתכת. החל ממחצית שנת 2006 הוחלפו הסיכות ממתכת בעלה רקום.


כט. החל משנת 2018 נכנסו לשימוש דרגות זרוע מיוחדות ללוחמי חוד, בהם הרקע הוא ירוק או שחור (בזרוע היבשה או בזרוע הים והאוויר, בהתאמה) וקווי התפר בצבע שחור לזרוע היבשה: זהב לחיל הים ולבן לחיל האוויר.


פריטי מדים בעולם האספנות

סמלי צה"ל, למיניהם, הם פריטי אספנות פופולריים בארץ. פריטי ביגוד צבאי (חולצות, מכנסיים, כובעים, נעליים וכו') נמכרים בבמות האספנות, אבל הכמות והמגוון קטנים בהרבה ביחס לסמלים. יתכן והדבר נובע מכך שאנשים בודדים ומשפחות לא נוטים לשמור ביגוד ישן. גם מרכיב הגודל יוצר משיכה גדולה יותר לסמלים צבאיים בהשוואה לביגוד צבאי.


גם במוזיאונים, בחנויות הוינטג' והיד שניה ובשווקי הפשפשים אפשר למצוא פה ושם פריטי ביגוד וסמלים צבאיים.


מוזיקה וצבא

להרחבה ראו בפרק נפרד.


מקורות

הורות וגיוס

אמנות ובידור

הווי צבאי

39 דברים שגבר צריך לדעת על הצבא, מתוך מגזין "בלייזר", פורסם ב-Ynet ב-21.12.2003.


מזון ומשקה

מדים

שפה והומור

bottom of page