מחבר: עוז אלמוג, 2022 (כל הזכויות שמורות)
אחסון האוסף והצגתו
רבים מניחים שאספנים זקוקים למרחב גדול לאחסון והצגה של פריטי האוסף שלהם. אבל הניסיון מלמד שהאהבה שלהם לקטלוג, סידור וארגון, מקלה עליהם לשמור ולנהל את האוסף הפרטי במרחבים מצומצמים. יש אוספים של עשרות אלפי פריטים, שמרוכזים בפינות צדדיות במחסן הביתי או בחדרי עבודה זעירים. עם זאת, בתי אספנים רבים מלאים עד אפס מקום בארגזים, מדפים ושידות שבהם דחוסים אוצרות אספנות עצומים.
בערוב ימיו שלח לי הגרפיקאי ואספן חיים שטייר ז"ל רשימה "חלקית" של האוספים שברשותו. היא כללה, בין השאר את הקטגוריות הבאות:
אופנה, אישים, אלבומים, אמנות, אמצעי תשלום, אריזות ותוויות למוצרי צריכה, בולאות, גלויות מהעולם (מ-1900 וראשית המאה), גלויות מהארץ (מתחילת המאה ועד היום), גפרורים, הגדות לפסח, הזמנות לאירועים משפחתיים ואחרים, הרצל, חגי ישראל, חוברות ומגאזינים שונים, חיפה, חפצים, פריטים ואריזות לחגים, יודאיקה, יינות, יום העצמאות, כלי כתיבה ושירטוט, כרזות (אישים בתולדות היישוב, תיאטרון, אירועים עירוניים, קולנוע מהארץ והעולם ועוד), כרטיסי טלכרט, כרטיסי ברכה לאירועים אישיים ומשפחתיים, כרטיסי כניסה למופעים, לוחות שנה, מודעות פוליטיות ואחרות, מחדדים, מחזיקי מפתחות, מטבעות, עטיפות מסטיקים, מעטפות דואר, מפות המדינה וחיפה, משחקים וצעצועים, ניירות מכתבים וכרטיסי ביקור, סביבונים, סטיקרים, סיכות ומדליונים, ספרים עתיקים, פסלוני ראשים, צה"ל, קישוטי יום עצמאות, קק''ל וקרן היסוד, שירונים, שקיות נשיאה, שקיות סוכר, תעמולת בחירות, תקליטים, ישראליאנה (חפצים שמייצגים את ההוויה הישראלית), כולל פריטי דפוס (שנות טובות, גלויות, מסמכים ועוד), חפצים כמו: סיכות ומדליונים, מאפרות, צלחות לתלייה (רבין, דיין), קופסאות ולוחיות עץ זית בעבודת בצלאל, מחזיקי מפתחות, מטבעות ושטרי כסף, מנורות, פסלוני גבס (הרצל, ביאליק) ועוד.
הרשימה הזאת ממחישה את הפער בין גודל האוספים (לעתים מאות אלפי פריטים) לבין המרחב הזעיר שבו הם מאוחסנים. לעתים (כמו במקרה של חיים שטיר ז"ל) מדובר בחדר עבודה בדירה בבית משותף. זהו חדר שהאוספים הרבים שאוחסנו בו אצרו את תמצית הציונות, או יותר נכון את הביטוי התמים, העממי והוויזואלי שלה.
רוב האספנים הגדולים מקשטים את השידות, המדפים והקירות בביתם בחפצי אספנות ונוסטלגיה; אבל בניגוד למה שלכאורה היה מצופה מהם, הקישוט מהווה לרוב מטרה שולית. למרות שברשותם פריטים מרהיבים ביופיים ולעתים אף מרגשים (כרזות, צילומים, ציורים וכו') הם מעדיפים בדרך כלל לשמור את רוב האוספים שלהם במגרות ובקופסאות מוגנות. זאת ממספר סיבות:
א. האסתטיקה אינה נמצאת במקום הראשון בסולם הערכים שלהם (הראייה, שפעמים רבות הם מוותרים על נוחות ועל יופייה של הדירה לטובת החפצים הדחוסים בכל פינה).
ב. קשה לבחור מתוך העושר הרב.
ג. האחסון המסודר מאפשר לשמר את האוספים טוב יותר (בקלסרים עם חיטוי וכו').
ד. קיימים גם שיקולי בטחון בהצפנת האוספים. ישנם יוצאים מן הכלל, כמו הדי אור וביל גרוס, שהקדישו מחשבה רבה לתצוגת האוספים שלהם בדירה (למשל, באמצעות ויטרינות נאות) ובכך הפכו אותה למעין גלריה.
במסעותיי לבתי אספנים פגשתי לא אחת כאלה שהאוספים שלהם מתפרסים על חדרי הבית (כולל בשירותים ובמטבח). לרוב זה נשאר בעיקר ברמה הקישוטית ובמקרים היותר קיצוניים זה הופך את הבית למחסן אוספים אחד גדול.
האספנים "הכבדים" מאחסנים את האוספים הגדולים שלהם גם בכספות בבנקים ובמחסנים שנשכרו לצורך כך.
רוב האספנים מקיימים מערכת אינטימית עם פריטי האוסף שלהם, ולעתים קרובות מסרבים לחשוף את כל הפריטים בו ואף לצלמם לטובת הציבור הרחב. הם חוששים להיחשף לא רק בגלל שהחשיפה הפומבית קשה להם, אלא מעוד שתי סיבות:
א. ההזדהות כאספנים מקצועיים - כלומר ככאלה שמכורים לתחביב הזה ולכן גם מוכנים להוציא עליו סכומים נכבדים - עלולה להביא להגבהת תג המחיר על הפריטים המוצעים למכירה – בעיקר מצד הסוחרים, שמכירים את החולשה הזו.
ב. יש החוששים שהפרסום יהווה הזמנה לפריצה לדירתם – בעיקר היום כאשר שוק האספנות והווינטג' פורח והמחירים מאמירים.
אבל יש גם מעטים שהפכו את האוסף שלהם למוזיאון ציבורי, מסיבות אידיאולוגיות וכלכליות. כך למשל, "אוצרות בחומה" בעכו שהוקם על ידי האספנים דן הורטמן מכפר ורדים ומיכאל לוריא מכורזים; "ינקלס' שטעטל" בכפר חסידים שהוקם על ידי האספן גדי יעקב; "המרכז למורשת עממית" בכפר שעב שהוקם על ידי האספן ד"ר עיסא חג'אג' ו"בן גוריון עשר" שהוקם על ידי הדי אור.
כמה מהאספנים הגדולים בארץ מנגישים חומר חשוב לציבור באמצעות הוצאה לאור של ספרים (לרוב במימון עצמי), פרסום כתבות במדיה התקשורתית (עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט) וכן תרומה של פריטים מהאוספים שלהם לתערוכות לקהל הרחב. כך למשל, ירון גאייר הוציא לאור שני ספרים בנושא הבובות הארץ ישראליות. הראשון בשת"פ עם האספן ד"ר חיים גרוסמן ז"ל (נרחיב על כך בהמשך) והשני ככותב יחיד (משפחת מאיר, בעלת מגדל שלום בזמנו, שהייתה גם הבעלים של בית חרושת לבובות, הרשתה לירון גאייר לעיין בארכיון המשפחתי שלה). גרוסמן הוציא לאור מספר ספרים ברוח נוסטלגית, על נושאים מגוונים: מסטיקים, משחקי קופסא ועוד. המלונאי ד"ר פדרו זוניגה אסף תוויות-מדבקה למזוודות שייצרו בזמנו בתי מלון בארץ. מכאן גלש למחקר בן עשר שנים שפורסם בספר בן שני כרכים (900 עמודים) על תעשיית המלונאות בארץ ישראל. העיתונאי והאספן קובי קלייטמן יצא למחקר בלשי אחרי תולדות מפעל הקרמיקה לפיד, שאותו סיכם בספר אלבומי המגולל את סיפור הכלים המצוירים ביד שכיכבו בכל בית בישראל.
לעיתים צאצאיו ויורשיו של אמן או אספן מוציאים ספר אלבומי לזכרו/ה. כך למשל, יורם שמיר, הוציא לאור ספר תיעודי על אביו ודודו, האחים גבריאל ומקסים שמיר, שהיו מהמעצבים הגרפיים הבולטים בארץ ישראל מאמצע שנות ה-30 עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 (עבודתם הידועה ביותר היא סמל מדינת ישראל). דליה לוי, בתו של יוסף אליהו, הוציאה לאור ספר על "גלויות האחים אליהו" שהופקו בארץ ישראל המנדטורית, מראשית שנות העשרים עד 1939.
אגודות, עמותות ומועדוני אספנות
קהילת מעריצים/מכורים/משוגעים לדבר המתגבשת סביב תופעה כלשהי, כגון אישים, תחביב, ז'אנר, אופנה, אמנות, ספורט או בידור, אינה תופעה חדשה. בספרות המקצועית היא מכונה פָאנדוֹם (באנגלית - Fandom, חיבור המילים Fan - מעריץ, Kingdom - ממלכה, כלומר: "ממלכת מעריצים"). אולם, עידן האינטרנט והתיירות ההמונית העצים את התופעה לאין שיעור. הדבר ניכר בין השאר בעולם האספנות. בשל האזוטריות של התכנים, קהילות מהסוג הזה פועלות בדרך כלל דרך הרשתות החברתיות, מה שמוליד בהמשך גם מפגשים פיזיים.
בישראל פעלו כבר לפני מספר עשורים אגודות ומועדוני אספנים, בעיקר בתחום הפילטליה (הבולאות), הנוּמִיסְמָטִיקָה (המטבעות) ורכבי האספנות, אבל התופעה קיבלה תנופה משמעותית החל מ-2018 בשל מספר סיבות:
א. הנורמליזציה של השימוש בסמרטפון (שמפשט את תהליך הצילום והשיתוף הדיגיטליים).
ב. הפופולריזציה של הטיולים ההיסטוריים והאתנוגרפיים ברחבי הארץ והעולם, ובכלל זה טיולים ליעדי קניות של וינטג' וענתיקות. הערה: בית המכירות שורשים הקים בית ספר לאספנות שבמסגרתו מופקים טיולים לשווקי פשפשים ברחבי אירופה.
ג. הסטנדרטיזציה של השימוש בפייסבוק (ראו להלן בהרחבה).
ד. הקמת פורטל המכירות הפומביות בידספיריט (ראו להלן בהרחבה).
ה. היוזמה של פרויקט "האספן" (ראו להלן).
ו. ריבוי תוכניות וסדרות הטלוויזיה בעולם שעוסקות בהיסטוריה פופולרית, בענתיקות ובאספנות ושמקצתן משודרות בערוצי הדיגיטל הישראלים (Yes, Hot, Cellcom) וזוכות לרייטינג נאה.
ד. משבר הקורונה, שכלא אנשים בסגרים ומינף את התעבורה הדיגיטלית.
יש אגודות בארץ ובעולם ששמן ועיסוקן מעלה חיוך של חיבה ואולי גם תמיהה. כך למשל, "מועדון העט הישראלי", עמותת "אספני נשק קר, אתנוגרפי והיסטורי", עמותת "אספני וקוראי קומיקס בישראל", וכמובן "אגודת אספני האצבעונים בישראל".
אגודות ומועדוני אספנים הן סיפור סוציולוגי מעניין, שמפתה תמיד לחקור. רבות מהאגודות הללו מתנהלות כמו מסדר סגור או כמועדון חברים אקסקלוסיבי, עם חוקים, היררכיה, מתחים, קנאות, פירגונים ואהבות - ללא ספק חומרים לסרט דרמטי.
לצד המפגשים הקבועים של אגודות האספנות (רכב, מטבעות, בולים ועוד) מתקיימים בשנים האחרונות בארץ יותר ויותר אירועים שקשורים בעולם הנוסטלגיה, הישראליאנה והאספנות: שווקים וירידים, כנסים וימי עיון ועוד.
אחד האירועים המיוחדים הוא מפגש אספנים שנתי אקסקלוסיבי (למוזמנים בלבד שרובם אספנים "כבדים" וותיקים, שמכירים זה את זו) לזכרו של האספן בני תמרי ז"ל שנפטר בדמי ימיו מסרטן (בן 41). היוזמים והמפיקים של המפגש הזה, שנערך מאז 2012, הם האספנים הדי אור ויורם לוביאנקר. המפגש נערך על גג דירתו של יורם לוביאנקר בנמל תל אביב (למעט בשנות מגפת הקורונה) וכולל הרצאות בנושאי אספנות, וכן מפגש חברים לתחביב באווירה חופשית ללא מסחר.
שוק האספנות הישראלי
לאחר שהתקבלה ההחלטה על נושא האוסף עומדות בפני האספן/נית שלוש שיטות להרחיב את האוסף: לקנות, לקבל מתנות ולשנורר – כלומר, לספר לכל העולם על האוסף ולא להפסיק לנדנד.
הודות לפופולריות הגדלה של חפצים ישנים ועתיקים, יותר ויותר אנשים מבינים את החשיבות של החפצים שברשותם או כאלה שירשו ונזהרים מלהיפטר מהם. במקום להשליך לפח, הם פונים לשמאים ומומחים כדי לקבל הערכת שווי.
רכישת עתיקות, מוצרי וינטג' וחפצי אספנות נעשית במספר מקומות ואמצעים טיפוסיים: שווקי פשפשים קבועים וארעיים, חנויות ענתיקות וחפצי וינטג' ויד שניה, סוחרי עתיקות, בתי מכירות פומביות ואתרי אספנות באינטרנט. להלן נפרט:
א. שווקי פשפשים וחנויות ענתיקות ויד שניה. מהפכת הצריכה והבילוי הביאה לפריחה חסרת תקדים של התחום העסקי הזה. חנויות ענתיקות ויד שניה הופיעו בזו אחר זו במרכזי הערים, במושבים ובקיבוצים ואלפים פוקדים אותן כחלק בלתי נפרד מבילוי החג וסופי השבוע. כל השווקים העירוניים הוותיקים עברו בשנים האחרות שיפוץ והרחבה וגם הם מושכים אלפי מבקרים. לאחרונה הופיעו בנוף תרבות הפנאי הישראלי גם שווקים פריודיים שבהם נמכרים חפצי וינטג' ויד שניה. הבולט מבניהם הוא "ימי בנימינה".
יש הבדל בין הרגלי הביקור של הקהל הרחב בשווקי הפשפשים לבין הרגלי הביקור של האספנים "המקצועיים". בקרב המקצועיים מדובר לא רק בתדירות ביקורים גבוהה יותר (לפחות פעם בשבוע ולעתים גם יותר), אלא גם בקשר עמוק וסדיר עם המוכרים-הסוחרים. רבים מהאספנים מבלים שעות בגלישה באינטרנט כדי למצוא "מציאות" אבל ההנאה הגדולה ביותר מופקת בדרך כלל דווקא מהמגע עם הסוחרים בשוק. חלק לא מובטל מהם קושר קשרי ידידות עם בעל החנות או בעל הדוכן, שלחלקם ידע רב בתחום הווינטג' והאספנות ולא אחת מסייעים ללקוחותיהם למצוא את הפריט הנחשק או מודיעים לו בטלפון על הגעתו.
הערה: משבר הקורונה, שכלא אנשים בבידוד ביתי, הנחית מכה אנושה על הענף הזה. חנויות רבות נסגרו ובעליהם עברו למכירות בדיגיטל. אבל בשלב זה נראה שמדובר במשבר זמני והפריחה שבה לפרוח במהרה.
ב. חנויות אוספים. בשנות השבעים הייתה פריחה לחנויות אוספים באירופה ובארה"ב (בעיקר ספרים, עיתונים, גלויות, בולים, מטבעות וצעצועים ישנים). אבל בשנים האחרונות סוג החנויות הללו הולך ונעלם בהדרגה מהמפה העולמית. בישראל נותרו חנויות ספורות בלבד שהן ובעליהן הוותיקים נחשבים למעין "שמורות טבע" (רובן בתחום בולאות).
בהקשר זה ראוי להזכיר את הספר "מועדון האספנים בן יהודה 34" (הוצאה עצמית 2015). זהו ספר בדיוני, אך מבוסס על דמויות אמיתיות שהסופרת והסוחרת לשעבר עפרה מדיסקר למדה להכיר. מדובר בחבורת אספנים (ואספנית אחת) שהיו פוקדים את דוכן השמונצס שמדיסקר ניהלה במרתף הבניין הגבוה ברחוב בן יהודה בירושלים. הדוכן פעל בימי שישי בלבד לאורך 15 שנה ושימש גם כמועדון. לקונים הוצעו בולים, כלי עבודה, מכונות כתיבה, גלויות, שנות טובות, מכתבים, תמונות, מפות עתיקות, מקטרות, מטבעות, חיות מיניאטוריות, תכשיטי וינטג', מנורות, פמוטים, אמצעי תשלום ישנים ועוד (חיטרון 2015).
חנות לאספני עטים וניירות ברובע העתיק בברצלונה, צילום: עוז אלמוג
ג. סוחרים ("אלטעזאכנ'ס" מדגם חדש). סוחרי העתיקות ופריטי האספנות משיגים את מרכולתם בעיקר באמצעות קנייה מושכלת בשווקי פשפשים (בארץ ובחו"ל), פנוי תכולת דירות, פינוי ירושות ועיזבונות או קניית תכולת דירות.
במקרים רבים המפנים אינם מודעים לאוצרות שהותירו אחריהם קרובי המשפחה שנפטרו או שאין להם את הזמן, האנרגיה והממון להתעסק בזה (בעיקר אחרי תהליכי האבל והפרידה הכואבים).
רוב הצעירים בימינו אינם מכירים את תופעת רוכלי היד שניה ("הסמרטוטרים" - Rag-and-bone man באנגלית), דוברי היידיש שנהגו להודיע על הגעתם לשכונה העירונית באמצעות הקריאה הרמה "אַלְטֶה זָכְן" (תרגום: "דברים ישנים")! את החפצים המשומשים (בעיקר רהיטים ישנים ומוצרי חשמל), שאותם קנו או מכרו לתושבים המקומיים, הם העמיסו על חמור או סוס רתום לעגלה, ותקופה קצרה אחר כך טנדר. מקצת מהסוחרים הללו הציעו גם שירותי פינוי מדירות ובתים בתמורה לחפצים שפונו על ידם. ככל שהטכנולוגיה התפתחה ורמת החיים עלתה, הלכה ונעלמה תופעת האלטעזאכענים.
את מקומם של עגלוני הגרוטאות תפסו עם הזמן בעיקר סוחרים פלסטינים מהשטחים. ב־19 באוקטובר 2016 הוקרן במסגרת פסטיבל חיפה סרטם התיעודי של אורן רייך וורד ירוחם "שאריות". בכתבה שפרסם עיתון "כלכליסט" על הסרט והתופעה סיפרה ירוחם: "הגענו לרעיון לעקוב אחר גלגול הזבל הישראלי כשעבדנו יחד על הסרט הקודם שלנו, 'מבצע נפתלי'. "שמעתי קריאות 'אלטעזאכן' ושאלתי את עצמי מיהם האנשים האלה וממה הם חיים. התחלנו לדבר איתם, ומשם זה התגלגל. לאט לאט התחלנו להבין את היקף הסצנה, ומה שגילינו היה מהמם". (מובא בתוך: בחור ניר, 2016).
הסרט אכן חושף מנגנון הכלכלי עצום ממדים המתקיים מתחת לרדאר של הכלכלה המוכרת, שרשרת מזון שלמה שניזונה מהפרורים של תרבות הצריכה. היא כוללת את מלקטי סחורה יהודים וערבים, כורזי האלטעזאכן, נהגים ערבים בעלי רישיון נהיגה ישראלי, סוחרים, משפצים, רוכלים — ובסופו של דבר קונים.
"אני עובד באלטעזאכן עם אבא שלי מגיל 15, זה המקצוע שלי, אין לי עבודה אחרת", מספר בסרט ראד, בן ה־45 מבית עווא, כפר פלסטיני בדרום הר חברון, על גבול הקו הירוק. הכלכלה של בית עווא, כמו גם זו של חלחול הצפונית יותר, מבוססת במידה רבה על סחורת אלטעזאכן מישראל, שניתן לראות אותה מוצגת בחנויות בשני הכפרים הללו אחרי טיפול ושיפוץ. "בישראל זורקים הכל", אומר ראד, "מקררים, ארונות, סלון. זורקים ישן וקונים חדש. אבל אנחנו באלטעזאכן יודעים את הערך של כל דבר. אני יוצא מהבית בשש בבוקר ומגיע לישראל בשמונה. כשאני בא כבר יש אנשים שאספו את מה שישראלים זרקו בלילה".
הסרט עוקב גם אחרי מאיר פסקו, הישראלי שמתפרנס מאלטעזאכן. התחנה הסופית לסחורה שלו היא שוק הפשפשים ברמלה. הוא מצולם בשוק הרמלאי אומר: "לפה מגיע מי שאין לו כסף לעשות קניות בקניונים. כל דבר שמישהו זורק, מישהו אחר קונה. חצי עזה חיה על זבל מפה. כולם באים לתחום הזה, זה כסף ברחוב". אחר כך הוא נראה אוסף לתוך רכבו מהרחוב שלד ששימש בעבר בשיעורי אנטומיה, עד שהלסת שלו נשמטה. "מת מת, אבל עדיין שווה", אומר פסקו על המציאה, שאותה ישווק בשוק ברמלה. "חבר לחיים ב־400 שקל, מחיר מבצע!"
לצד הסוחרים הפלסטינים עובדים בענף הגרוטאות גם חברות ישראליות מקצועיות. הן אינן מתרכזות באיסוף אשפה לא אורגנית ברחובות אלא בפינוי של דירות, משרדים, בתי עסק, חצרות, מקלטים, גגות, מחסנים ועוד. החברות הללו מציעות לכלל הציבור חלופות פינוי שכוללות מגוון רחב של שירותים – כולל הערכת שווי, מכירה או מסירה של ירושות ועיזבונות.
בימינו כל מפני הדירות מבינים היטב שאין צורך להסתפק עוד בפינוי חפצים שאפשר להשמיש או לחדש ולמכור במחיר מוזל, משום שהפינוי עשוי להניב "אשפה של זהב", כלומר אוצרות היסטוריים חבויים שיכולים להימכר בסכומים מכובדים בשווקים, בחנויות הענתיקות ובמכירות הפומביות. למעשה בעקבות הידוק הסגר על השטחים שבשליטה פלסטינית והתעצמות המסחר הדיגיטלי (בעיקר הפייסבוק והבידספיריט), רוב פינויי הדירות נעשה היום בתיאום עם בתי המכירות, החנויות והסוחרים העצמאים. האספנים הגדולים יותר קונים ישירות מהסוחרים.
רוב סוחרי העתיקות ופריטי האספנות שומרים על פרופיל נמוך ונזהרים מלהיחשף ולחשוף את לקוחותיהם. זאת, הן משום שאספנים רבים שומרים על דיסקרטיות והן משום שהמכירה גמישה מטבעה ומתנהלת בתנאים של אינטימיות, חוסר וודאות ומיקוח.
בעבר, נהגו רוב הסוחרים לפרסם עצמם באמצעות מודעות רחוב או בעיתונות המודפסת. רק מעט שבמעט פרסמו עצמם באינטרנט (בעילום שם כמובן). כך למשל, האתר החלוצי "יוסף האוסף" שכולל גם מידע רב ערך על עולם האספנות והמסחר בחפצים היסטוריים. היום, לא מעט סוחרי עתיקות ווינטג' מפרסמים מודעות במדיום הדיגיטלי (בעיקר בבמת היד2 של הפייסבוק). לרוב האספנים הגדולים יש קשרים רבי-שנים עם מספר סוחרים שמכירים אותם ויודעים אילו פריטים ידברו אל לבם. כאשר נמצא פריט מעניין הסוחרים מביאים אותו ישירות לאספן פוטנציאלי. המחיר תלוי בגורמים רבים ששני הצדדים מכירים, אבל עדיין, כמו בכל משא ומתן, יש את הפתעות ונעלמים (לטוב ולרע).
סוחר מגיע לדירת האספן ומציע לו לרכוש פריט אטרקטיבי שיכול להתאים לאוסף. צילום: עוז אלמוג, 2013
על אף שהמשא והמתן מתוח, בדרך כלל מתקיים בין הצדדים כבוד הדדי וקודים של יושר, אמינות ואמון (לרוב העסקה לא כוללת זיכרון דברים ומקדמה). סוחר עם שם טוב הוא כזה שהאספן יודע שהוא יציע מחיר הגיוני ולא ילך במקביל למספר אספנים כדי לתמרן אותם. אם סוחר נתפס בקלקלתו הוא יאבד את הלקוח הוותיק שלו.
האספנים הגדולים הם עתירי ניסיון ובעלי ידע רב והם יודעים פחות או יותר מה המחיר ההגיוני לקניית פריט כזה או אחר. באותה מידה סוחרים טובים ומנוסים ניחנים בחוש פסיכולוגי ויודעים מתי האספן נלהב במיוחד לקנות את הפריט (ולכן גם יהיה מוכן לשלם עליו סכום גבוה).
חלוצי אתרי האספנות העבריים באינטרנט
מאז שהאינטרנט נכנס לחיינו, עבר תחום האספנות ממש מהפכה. כיום אספנים מכל העולם יכולים למצוא פריטים עבור האוספים שלהם בלחיצת כפתור או להציע את האוצרות שלהם לקהל של מיליוני גולשים. כל מה שנדרש זה לפרסם את המוצרים במקומות הנכונים ולחכות להצעה הכי טובה.
אינספור מוצרי וינטג', ענתיקות ופריטי אספנות מחו"ל ומישראל נמכרים היום באופן קבוע באתרי אספנות ויד שניה ברחבי אינטרנט. האתרים הללו מהווים מקום מפגש וירטואלי לאספנים מתחומים וגילים שונים ומאפשרים לקשור קשרים מקצועיים וחברתיים. להלן האתרים החלוציים שפעלו בתחום (עד שהגיעה הפייסבוק ומינפה את המסחר בכמה וכמה דרגות):
א. קולקט-אמנות/אספנות. "אתר תוכן שעסק בנושאי אמנות ואספנות מגוונים כגון אמנות פלסטית, נומיסמטיקה, בולאות, עתיקות, רכבי אספנות, טלכרטים וכרטיסי חיוג, עטים ומכשירי כתיבה, יינות וכהילים וכן נושאים נוספים. האתר מכיל בעיקר מאמרים, כתבות, חדשות, קטלוגים, מאגרי מידע ופורומים. במרץ 2006 הושק מאגר פריטי אמנות ואספנות ייחודי ועצום בהיקפו, המכיל פריטים המוצעים למכירה בגלריות ובבתי המכירות השונים וכן מידע היסטורי אודות מכירות מהעבר. מטרת האתר להוות מאגר מידע עברי, קהילתי ומקיף בנושאים אלה ואחרים, להנאת ציבור האספנים והמתעניינים ולקידום נושאים אלה בישראל. האתר שואף לשיתוף פעולה עם כל גוף או פרט המוכנים לתרום למטרות האתר ותוכנו."
ב. תפוז - פורום אוספים ואספנות "נועד לתת במה לכל אספן, בכל תחום ובכל גיל, שבה יוכל להביא לידי ביטוי את אהבתו לאוסף שבנה בעמל רב. הפורום משמש כמקום מפגש לאספנים, שבו הם יכולים לקשור קשרים מקצועיים וחברתיים זה עם זה. אין בו העדפה לתחום איסוף זה או אחר - בולים ומטבעות, תחומי האיסוף ה"קלאסיים" דרים כאן בכפיפה אחת עם אוספי מחקים, כרטיסי ביקור, דגמי מכוניות, סביבונים, תגי יחידות צהליות, סכינים וחרבות ומה לא." לתפיסת מנהלי האתר "הקשר הבין-תחומי מפרה ומועיל, ובעיקר -מהנה. הפורום הזה שונה משאר הפורומים בעניין עקרוני אחד: בעוד שבמרבית הפורומים האנונימיות היא אחד מעקרונות היסוד, כאן - החשיפה לעיתים מתבקשת, כדי שניתן יהיה להחליף פריטים בין האספנים, וליצירת קשרים מקצועיים וחברתיים."
ג. אספנט (אתר האספנים) הוקם ב-2012 ו"עוסק באספנות ואוספים מכל תחום שהוא. האתר מאפשר לפרסם פריטים בלוח המודעות לצורך החלפה או מכירה (בהתאם לתנאי השימוש) ובמקביל גם למצוא פריטים שאנשים אחרים פרסמו."
ד. אספן ישראלי היא חנות פיזית ואינטרנטית שמשמשת כקניון אלקטרוני לרכישת מוצרים ושירותים, בין היתר באמצעות השתתפות במכירות רגילות, פומביות ו/או מכירות קבוצתיות.
ה. את הדף בשם "לוח פשפשוק" פתח אהוד פורת בשנת 2012. היעוד המקורי היה פרסום של חפצי אספנות, אך במהרה הדף הפך ללוח שוקק שמתפרסמים בו כל סוגי המוצרים. ב-2016 הוא החליט "שהגיע הזמן לאחד את כל קהילת האספנים בארץ לקורת גג אחת ופתח בפייסבוק את "פשפשוק אספנות".
ו. פרויקט אגורה מוגדר על ידי מייסדיו כ"מערכת שיתוף החפצים האינטרנטית הראשונה בעולם". "האתר הוקם בשנת 2006 על ידי צור טאוב וירון בן-עמי. טאוב עבד במחסן אופנה, וחשב על הרעיון אחרי שנתקל בקולבים רבים שהושלכו לאשפה. על פי הויקיפדיה במהלך 2010 נמסרו דרכו מעל 70,000 חפצים שונים. החפצים מחולקים באתר לקטגוריות ותת-קטגוריות, ומסומנים בדרגות שונות של מצב פיזי - החל מ"כמו חדש" ועד "טוב כחומר גלם". בנוסף, ב"אגורה" מתפרסמות גם מודעות לגבי שירותים התנדבותיים בחינם, וכך הפרויקט מנוצל לפעילויות פילנתרופיה ועזרה לקהילה. הפרויקט מגדיר עצמו כעסק חברתי אשר מקיים את עצמו כלכלית, וכן נעזר בתמיכה כספית מרצונם הטוב של משתמשיו.
על מנת לעודד מסירת חפצים בקרב הגולשים ולא רק את קבלתם, ומתוך אמונה שלכל אחד יש משהו בבית שאינו צריך ויכול לתת לאחר, האתר מחייב למסור לפחות חפץ אחד פעם בחודשיים על מנת לראות מודעות על חפצים מהיממה האחרונה. כאשר מתפרסמים חפצים טובים במיוחד, הם בדרך כלל נמסרים תוך דקות ספורות, ולכן יש אינטרס לראות את החפצים בהקדם האפשרי. האתר פופולרי במיוחד בקרב סטודנטים, אשר נוטים לחסוך בעלויות הבית ומשתתפים בפרויקטים חברתיים, וגם בקרב זוגות צעירים, חיילים, בחורי ישיבות ואף פנסיונרים.
באפריל 2020 התווסף לאתר מיזם נוסף לשיתוף במיומנויות וכשרים - בחינם, בתשלום על פי רצון או בתשלום, במטרה ליצור 'רשת של מיומנויות בקהילה'. המיומנויות המפורסמות באתר אינן בהכרח מיומנות מקצועיות שדורשות הכשרה ויכולות לנוע בין סדנאות שונות, הוראת נגינה, סיוע בעבודות פיזיות או טכניות במרחב הביתי, עבודות עריכה, תיקון תקלות מחשבים ועוד.
בקיץ 2020 החל לפעול האתר החדש של פרויקט אגורה, שנקרא קהילות אגורה (או בשמו הבינלאומי give N take). החידושים באתר החדש כוללים את האפשרות להקמת קהילות מסירת חפצים עצמאיות והתאמה למדינות ושפות נוספות" (פרויקט אגורה, ויקיפדיה).
ז. פורטל האספן. אין ספק שלאתר זה ושלוחותיו בפייסבוק יש תפקיד היסטורי חשוב ב"בום" הדיגיטלי המתחולל בשנים האחרונות בעולם האספנות הישראלי בכלל ובחלל הדיגיטלי בפרט. דימטרי (דימה) דוד שרף, הוא עובד בתחום האבטחה ומס ההכנסה, יליד ברה"מ (1989) שעלה ארצה בשנת 2003. בשל היותו אספן מטבעות ושטרות נלהב הוא הכיר את תחביב האספנות ממקור ראשון והבין בזמן אמת את הצורך של אספנים בישראל בפורטל מקצועי. הפורטל "האספן" הוקם על ידו ב-2019 באמצעים הדלים שעמדו לרשותו תחת החזון הבא:
"להיות אתר האספנות הטוב ביותר בשוק הישראלי תוך למידה מתמדת ושיפור קבוע. לעורר את התשוקה לאיסוף, להוביל בפעילות למען קידום האספנות בישראל. לתרום לידע של אלפי אספנים בישראל ולהשקיע בחינוך דור העתיד. אתר "האספן" היינו אתר אספנות היחידי בישראל והיחיד שנותן מענה לכל הצרכים של האספנים בארץ. לאחר ניתוח התנהגות השוק זיהינו מגמות של מעבר אלפי אספנים לעולם הדיגיטלי. אספנות כבר מזמן לא אותה אספנות כפי שאנחנו מכירים אותה. הדור החדש של אספנים דורש חדשנות, פרקטיות, התקדמות טכנולוגית וזמינות. המוטו שלנו – לכל דבר יש ערך" (מצוטט מתוך האתר).
הפורטל נחל הצלחה ותוך זמן קצר התרחב לאתר אספנות מקצועי שמספק שירותים מגוונים לכל מי שקשור בישראל בעולם האספנות: לוח מודעות (כולל על מכירות וירידים), אינדקס עסקים (חנויות, גלריות ומחסני אספנות, וינטג' ועתיקות), חנות אונליין המציעה כלי תיעוד ושימור לאספנים; שירות הערכת שווי אוספים (ניתן על ידי צוות מומחים); רשימת עמותות, ארגונים ומועדונים אספנות גדולים ישראל; פלטפורמת פרסום עבור חנויות, גלריות, בתי מכירות, מכירות חצר, ירושות למכירה, אספנים ועוד; מאמרים וכתבות על נושאי אספנות ומידע שימושי.
במקביל להתפתחות האתר יזם שרף (בשיתוף פעולה עם אספנים נוספים) את הקמתן של קבוצות אספנים ייעודיות בפייסבוק – כל אחת על פי תחום התמחותה. עד ל-2022 הוקמו ביוזמתו 24 קבוצות: אספני סיכות, סמלים, תגים ומיליטריה (אספנות פריטים צבאיים); אספנות כללית, וינטג', עתיקות ויד שנייה; אספני בולים גלויות מעטפות וטלכרטים; אספני מטבעות שטרות ומדליות (הקבוצה הגדולה בישראל); אספני מקלטי רדיו, גרמופונים ותקליטים; אספני שעונים עתיקים ומודרניים; אספני פורצלן, זכוכית, קריסטל וגז'ל; אספני טעויות וסוגים נדירים של מטבעות; אספני מטבעות זהב, כסף ופלטינה; אספני פוגים, מדבקות, קלפים וקומיקס; קבוצת אספני פסלים ודמויות בישראל; קבוצת אספני כלי כסף בישראל; אספני ניירת, עיתונים, מגזינים וספרים; קבוצת אספני אמצעי תשלום ישראלים; קבוצת אספני אמנות, תמונות וציורים; קבוצת אספני מצלמות בישראל; מכירות פומביות של פריטי אספנות; קבוצת אספני סכינים, חרבות וגרזנים; אספני דגמי מכוניות, רכבות ומטוסים; אספני משחקים, בובות וגיקים; קבוצת אספני מכונות כתיבה בישראל.
קבוצות אספנות בפייסבוק
פרט לקבוצות האספנות שיזם דימה שרף פועלות היום בפייסבוק למעלה מ-150 קבוצות עניין שמשמשות במות שיח, חליפין ומכירות בתחום האספנות, הוינטג', הישראליאנה והנוסטלגיה. מקצת מהקבוצות הללו פתוחות לכלל הגולשים ומקצתן קבוצות סגורות שדורשות אישור קבלה ממנהל/ת הקבוצה (אדמיניסטרטורים), על פי קריטריונים מסוימים (למשל, היותך אספן פעיל ולא סוחר). רוב הקבוצות מנוהלות ביד רמה על ידי מייסד/ת הפורום וכוללות (כמקובל בפייסבוק) כללי התנהגות נאותים שנועדו להסדיר אינטראקציה מכובדת, מכבדת ויעילה. בין השאר: איסור על פרסום ספאם ופריטים שאינם קשורים ישירות לנושא הקבוצה; חובה על ציון מחירים על פריטים למכירה (ולו מחיר מוערך); איסור על שימוש בשפה בלתי הולמת שיכולה לפגוע בחברי הפורום; איסור על "הריסת מכירות" (למשל, ניפוח מלאכותי של מחירים או הטעייה מכוונת).
למנהלי הקבוצה ניתנת זכות מוחלטת למחוק תגובות ופוסטים, לחסום פוסט לתגובות, לחסום חברים בקבוצה לתגובות, לבצע שינויים בתקנון ואף להסיר חברים מהקבוצה ללא נימוק או הסבר. מי שמפר את תקנון הקבוצה נחסם (וזה לא נדיר).
חשוב לציין שצמיחת הפייסבוק הגדילה באופן משמעותי - בכל העולם - את כמות ומגוון העמותות וקבוצות החברים בעלי עניין אספני משותף. אם לפני הקמת הרשת החברתית פעלו בארץ מספר זעום של עמותות האספנים (למשל, "מועדון החמש - רכבי אספנות"; "עמותת אספני נשק קר היסטורי ואתני בישראל"; איל"ת – "אגודה ישראלית לבולאות תמאטית"; "התאחדות בולאי ישראל"; "אגודת אספני טלכרט בישראל"; "מועדון אספנים באשדוד"; "מועדון אספני אצבעונים ישראל") - היום מדובר בעשרות התארגנויות כאלה. לצד הדף בפייסבוק חלקן מקיים ערוצי תקשורת נוספים, כגון רשתות ווצאפ ומיילים, ומפגשים פיזיים פריודיים (לרוב בדירה של אחד האספנים, בפסטיבל, בבית קפה או במסעדה).
האתרים הבינלאומיים הגדולים למכירות מקוונות
אתרי המכירות הבינלאומיות, ובראשם Amazon, Wal-Mart Stores Inc, Alibaba Group Holding Ltd, Facebook, Microsoft, Apple Inc, Ruby Lane ו- eBay Inc מהווים היום את שוק המסחר העיקרי בעולם. המוכרים הם אנשים פרטיים ועסקים קטנים עד בינוניים המציעים מיליוני פריטים ושירותים דרך הפלטפורמה המקוונת. מטבע הדברים גם המסחר בפריטי אספנות פורח בפלטפורמות הללו. ב"אמזון" (החנות המקוונת הגדולה בעולם) אמנם מוכרים את כל סוגי הפריטים, אבל המומחיות שלהם היא בעיקר במכירת ספרים עתיקים.
האספנים והסוחרים הישראלים מסמפטים במיוחד את המסחר בפלטפורמת ה-"e-bay", שנחשבת לבמה הגדולה בעולם לסחר בפריטי אספנות ("אי-ביי" גם נותנת מדי פעם חסות לאירועי מכירות של פרטי אספנות נדירים).
האתר Etsy מאפשר מכירה מהירה של פריטים שגילם יותר מ-20 שנה. תמורת 20 סנט מועלה הפריט לאתר ונשאר שם במשך ארבעה חודשים. לאחר המכירה מקבלת Etsy כ- 3.5% מההכנסות של המוכרים (משתנה מעט בהתאם למסים של כל מדינה).
האתר Shopify מאפשר הקמה של מעין חנות דיגיטלית שמוכרת את חפצי האספנות באמזון, בפייסבוק וב"פינטרסט". יצירת החנות מאד פשוטה, ומאפשרת להציג את פרטי המכירה בצורה נוחה ומושכת את העין. האתר מספק גם מידע רב בנושאים של קידום מכירות ושיווק.
מכירת אוסף או פריט מאוסף היא קלה ופשוטה ברוב הפלטפורמות, אבל כדי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, מומלץ לאמץ מספר כללי יסוד:
א. תחקיר מקדים על החפץ (חתימות, שנת ייצור, היסטוריה וכו') או על חפצים דומים לו - כדי ליידע ולמשוך את הקונים הפוטנציאלים ולקבל הערכה ראשונית של מחיר ופופולריות.
ב. כתיבת תיאור מדויק של הפריט (בעברית ו/או באנגלית רהוטה) כולל מילות מפתח רבות ככל האפשר שיקפיצו את הפריט בחיפושים.
ג. צילום איכותי של הפריט (כולל כיוונים וזוויות שונות).
ד. קביעת מחיר מינימום כולל מחיר המשלוח ועלות הביטוח.
מכירות פומביות
מכירה פומבית הוא כינוי למכירה וקנייה של מוצרים שנעשית באמצעות העמדתם להצעות מחיר ולבסוף מכירתם למרבה במחיר. המכירה יכולה להתרחש במקום פיזי, או באמצעות הצעות שמגיעות למוכר באמצעים עקיפים (כמו טלפון). בכלכלה, מכירה פומבית היא שיטה לקביעת ערכו של מוצר אשר מחירו הוא בבחינת משתנה בלתי ידוע (Auction, Wikipedia).
מהפכת הדיגיטל הביאה לשינוי דרמטי במסורת המכירות הפומביות, משום שהיא מנגישה את הפריטים ההיסטוריים באופן בלתי מוגבל וכיוון שהיא מייעלת ומפשטת את תהליך הקניה והמכירה לאין שיעור.
הקמת הפורטל הישראלי "בידספיריט" (bidspirit) בשנת 2012 שיחקה תפקיד מכריע בהתפתחות תרבות המכירות הפומביות של פרטי אספנות בישראל. האתר מציע לבתי המכירות הפומביות העיקריים שפועלים בזירת הישראליאנה והיודאיקה ממשק אינטרנטי לביצוע מכירות בשידור חי. האתר מאפשר השארת הצעות מוקדמות, צפייה וחיפוש בקטלוגים.
נכון לשנת 2022, בידספיריט הינו אתר האינטרנט היחידי בישראל שמאגד בתי מכירות פומביות לכדי פורטל אינטרנט אחד. עד לשנה זו נערכו במסגרת האתר יותר מ-5,000 מכירות פומביות והוצעו למכירה מאות אלפי פריטים (בידספיריט, ויקיפדיה).
בישראל פועלים היום קרוב ל-200 בתי מכירות וגלריות שמוכרים (כולל במכירות פומביות) ענתיקות, יודאיקה, ישראליאנה וחפצי נוי, פרטי אספנות ואמנות ישראלית ובינלאומית מסוגים שונים. בין המכירות הפומביות ניתן למנות מכירות של עיזבונות וירושות מסוגים שונים. האתר מספק פרטים בסיסיים על בתי המכירות וכן קטלוגים דיגיטליים של כל היצירות המוצעות למכירה.
במשך כל השנה מתקבלות יצירות אמנות למכירה ובתי המכירות מזמינים כל מאן דבעי לפנות אליהם באתר, בטלפון או במייל. בתי המכירות הגדולים והוותיקים יותר נעזרים בשירותי הערכה וייעוץ של מומחים מבית ומחוץ.
חלק מבתי המכירות מטפלים גם בעיזבונות, כאשר מלבד מכירת דברי הערך של העיזבון, הם מציעים ליורשים יעוץ למימוש כל הפריטים בדירת העיזבון עד פינוי הדירה. הכול נעשה כמובן באופן דיסקרטי ומתוך שאיפה למתן יחס אישי (בשל רגישות התחום).
המכירות נעשות בתדירות של בין אחת למספר שבועות לאחת למספר חודשים בשנה וכוללות מאות פריטים. יש פריטים זולים מאד (דולרים בודדים) ויש כמובן באלפים ואף יותר. לעתים מתקיימות גם מכירות למטרות צדקה.
הקטלוגים האינטרנטיים של בתי המכירות מהווים בעקיפין תערוכות דיגיטליות מרהיבות, שכן הם כוללים תמונות ומידע מעניין על פריטים הקשורים לתרבות ולהיסטוריה היהודית והישראלית. יחד עם זאת, רוב הגלריות ובתי המכירות מזמינים את הקהל להגיע פיזית ולהתרשם מהפריטים באופן בלתי אמצעי לפני מועד המכירה.
להלן בתי המכירות העיקריים בארץ:
קדם, אישתר, בן-עמי אנדרס, הארכיון, מורשת, מצארט, Pasarel, King David Auctions, ומונטיפיורי מכירות פומביות, תירוש, אוצרות לונדון, Hammersite, ירושלים של זהב מכירות פומביות, גלירה יאיר, קלאודיו'ס, Winnwe'S, שורשים, מרכז ארכיאולוגי, ארט קלאב, אמפייר מכירות פומביות, The Bidder, פריס אוקשנירס, גלריה יפו, בידרמן פרייבט ארט קולקשן, גלריה צמרות, Hammersite Market, משמרת מכירות פומביות, מהדורה מוגבלת, Mount carmel, גלריה דצק'ה, גלריה ליאור, גלריה זיו, CollecTodo, ארט קולקט, Jacob Samuel/גלריה 97, מכירה פומבית חברתית, עופר היסטוריה למכירה, Watch collect, גלריה במושב, מסורת, גלירה 316, גלריית המלכים, אסופה, גולדה יד שניה, וינטאג' הרצליה, מרכז הזהב – קניה, מכירה, משכון, THE BO GALLERY, קמאו עתיקות ואומנות, היסטוראמה, אוסף פרטי, גלריה 84, אומץ מכירות פומביות, KooKoo, גלריה ענבל, אקווה עתיקות ואמנות, Refaeli, גלריה אביב, בית-אבי גלרי, קדמת דנא, עלמא, ביז'ו מכירות פומביות, גלריית דוד חן, ארט טיים, אטליה, גלריית יוצרים, גלריה ספראי, סויסיא מכירות פומביות, צולמנ'ס מכירות פומביות, מכירות צדקה למען חולי לוקמיה, צפונות, טדי אמנות & עתיקות, גלריה אופאל, עתיקות מהעולם קובה, פעם שלישית, סוסיתא מכירות פומביות, קדמון מכירות פומביות, הזדמנות, גלריית גרשון, מעשה באומנות, רימון מכירות פומביות, מיה קולקשיין, גלריית שוב, גנזים, קונגרס הבואלים, גלריה דוד, גלריה בצלאל, פנטיקואריו, ברנד מכירות פומביות, ארט אסטס, רויאלס, הוד קדומים, CTM גלריה לאמנות, דוקטור ברוך פלח, תפארת, ארטי, גלריה בן עמי, גלריה מסכית, Trē Zouzē, ארטפארק – האגודה היהודית לעידוד האמנויות הפלסטיות, אוסף Art Pane עתיקות ואומנות, אמ-ארט, ART FOR ALL, מלכות, אנטיוכוס, אוריינטל ארמס, בראשית, קלונדייק, גלריה רעות, גלריה רעות, מדור לדור, איידלר עול םהמטבעות, ירושלים של זהב, תקופת המנדט, ספרא וסיפא, היו זמנים, קשר, Silver Lion, Valkyrie Historical Auctions, מנדרינה, Appel Auction, פספרטו, DYNASTY, פנטגון פומביות, יריב אגוזי, מינט – MINT, MAGUY-ART, סטלה, נוביה גלריה לאמנות – NOVIA, MAY HEART GALLERY, חרסון מכירות פומביות, Duzza antiques, שילה – תרבות ואומנות, שמאי מכירות פומביות, אבגיל ארט, מוזס קולקטיבלס, שלום עליכם, הגנזך, גלריה 74, Royal Jewlery, גלריה שון, נגב אנטיקס, סיגרלי Sigallery, עתיקות בינימינוף, אינפיניטי-דימונדס, "ארץ", ISRASTAMPS, אוצרות, אבות, ארט גייט, ארסופ קדם, סיסילה, זיטומיר קנין ספרים, אור הגנוז, נדיר, לוי מכירות פומביות, אוצרות ירושלים, קולמוס, פאר, שלומי שיק, Ron vintage gallery, גל אספנות, Make-A-Wish Israel, בהרוז, הרשקובית, אגם 2000, מרגליות, גלריה א.מ.י, בידוויזר, Royal Diamonds, SQUARE, Jewish Images, אסטרל (טיטניום טיים בע"מ), גלרית הקיסר, גראז' סייל קולקשיין, Memories, הר ציון - גלריית אומנות, אורן & רפאל אספנות ועתיקות, JOSEPH, Jerusalem Numismatics, Art core studio, אמנות ויהלומים, ברדיטשוב, שוקה אוספים, ארץ ישראל יפה, אניגמה תכשיטים, לאונרדו מכירות פומביות, רומנו בית מכירות בולים בע"מ, פלאונדרו מכירות, ART FIELDS, MYDYS unique collections.
השגת פריטי אספנות בדרכים לא חוקיות
המסחר בפריטי אספנות, שמתקיים ברובו במדיום הדיגיטלי, מבוסס ביסודו על אמון הדדי בין המוכרים לקונים: המוכר מציע את מרכולתו בפלטפורמת המסחר - הקונה מחליט על הרכישה ושולח את הסכום המבוקש לכתובתו של המוכר - ואז בתמורה מקבל את הפריט שנשלח אליו בדואר. לא מצאתי מחקר שבדק את שיעורי העסקאות המוצלחות אבל מראיונות רבים שערכתי עולה שברוב מכריע של המקרים העסקה מתבצעת כשורה. הדבר נובע בין השאר משום שדינם של רמאות ורמאות בתחום הזה להיות מדווחת ואף להיחשף די מהר.
"היום, אחרי עשרות אלפי פריטים שמכרתי בחמש השנים האחרונות ואחרי אלפי קניות בפלטפורמות השונות, זה קרה גם לי: אכלתי עקיצה. הסיפור פשוט: גולש העלה לכמה קבוצות בפייסבוק שהוא מוכר מעטפות קלפים (לא משנה איזה - כדי לא להלבין פניו של אותו אדם). אני מחפש את המעטפות הללו מזה זמן בכדי להשלים אלבום קלפים והמחיר נראה הוגן וסביר בהחלט. כתבתי לו, הגולש הפגין אדיבות רבה (מתברר שהוא אף לקוח של בית המכירות אותו אני מנהל) ואחרי דקות אחדות הועברו לחשבונו כמה מאות שקלים, כולל דמי דואר רשום. היום סופסוף הגיעה החבילה. מתברר שמחצית מהמעטפות חסרו. קורה. כתבתי לו על כך. לתדהמתי זכיתי לקיטונות של בוז, זלזול ורמיזה שאיני דובר אמת כי הוא "ספר כמה וכמה פעמים..." מה נשאר לי לעשות? רק לאחל לו בהצלחה בהמשך הדרך ושיהיה בריא. נשארתי עם טעם רע בפה. האמינו לי - זה לא הכסף שהלך לאיבוד, אלא האמון שהופר ברגל גסה. מצד שני, צריך להיות הוגן: חמש שנים, עשרות אלפי עסקאות - רובן מבוססות אמון מוחלט - אין ספור רכישות דרך פלטפורמות שונות ורק עכשיו נעקצתי. 99.9% הם לקוחות ומוכרים נפלאים. עשב שוטה אחד לא ישבור אותי ויגרום לי לאבד אמון באנשים..." (פורסם באחת מקבוצות הפייסבוק).
בתחום הגניבות הפיזיות הסיפור מעט שונה. איש אינו יודע אל נכון כמה גניבות מארכיונים וספריות בעולם מתבצעות מדי שנה, אבל אפשר לשער שמדובר בכמויות עצומות של דפי טקסט וצילומים היסטוריים. הסיבה מאד פשוטה: קל עד כדי גיחוך לגנוב מארכיונים וספריות משום שאמצעי האבטחה של רוב המוסדות הללו אינם משוכללים מספיק (לרבים אין כלל אמצעים כאלה מסיבות תקציביות). הגניבה קלה גם משום שמדובר בפריטים קטנים שקל להכניסם לתיק או לכיס המכנס ומשום שתרבות העיון וההשאלה בספריות ובארכיונים מבוססת בעיקרה על קוד של אמן וכבוד (Shetler, 2012). למרבה הצער לא חסרים בעולמנו אנשים חסרי מצפון ובעלי יצר חמדנות. וכאשר מדובר ברווח כספי הפיתוי רק עולה.
לרוב הארכיונים והספריות, לא רק שאין מצלמות משוכללות מספיק שמאפשרות לפקח מקרוב על השימוש בחומרים המושאלים, אלא שבשל מגבלות כוח אדם, הם גם אינם נבדקים בקפדנות עם החזרתם לדלפק ההשאלה. ויש עוד סיבה לריבוי הגניבות: ספריות וארכיונים רבים מעדיפים לעיתים לא לדווח על גניבות "קטנות" כדי לא למשוך בקורת שעלולה להרחיק את התורמים ולמשוך תשומת לב של גנבים פוטנציאלים נוספים.
ג'ון ג'נקינס, לשעבר נשיא איגוד מוכרי הספרים העתיקים של אמריקה, תיאר את "טבעם של גנבי הספרים" ומיין אותם לחמש קטגוריות: (1) הקלפטומן, כלומר זה שאינו יכול למנוע מעצמו לגנוב (2) הגנב הגונב לשימושו האישי (3) הגנב הגונב מתוך כעס (4) הגנב המזדמן (5) הגנב הגונב למטרת רווח. השכיחים והמסוכנים ביותר הם כמובן אלה שגונבים בשביל למכור, כי הם מכירים היטב את שווים של הפריטים הנדירים.
בשוק האספנות נמכרים מדי שעה אלפי פריטים גנובים בין השאר משום שסוחרים גדולים בתחום הזה נוהגים לעבוד בפרופיל נמוך, מחוץ לאור הזרקורים. רבים מהם מקבלים סחורה חדשה מבלי לבדוק בציציות מהיכן הגיעה והחוק גם לא מחייבם לעשות זאת.
זאת ועוד, כיוון שמדובר בשוק מאד דינמי, שבו סחורות עוברות במהירות מיד ליד, במקרים רבים קשה עד בלתי אפשרי להתחקות אחר שרשרת החליפין. פרטי אספנות רבים מוחזקים בכספות סגורות ולא נדיר שהיורשים אינם יודעים מהיכן וכיצד הם הושגו.
חשוב להדגיש שבמציאות המורכבת גניבה או "סחיבה" של פריטי אספנות (חסרי ערך או בעלי ערך אפסי) נמצאת במקרים רבים בתחום האפור. באתר flickr מוצג אוסף שלטי "נא לא להפריע" של אדוארדו פלורס מטורינו, איטליה. את השלט הראשון אסף פלורס בעת טיול בפקיסטן. היום האוסף הזה כולל יותר מ-19,000 פריטים. הפיקנטיות של האוסף הזה תתחזק עם הזמן בין השאר משום שבמלונות המודרניים השלטים הדיגיטליים (בתוך הדלת) מחליפים את השלטים הידניים המסורתיים. פלורס כמובן אינו אספן השלטים היחיד בעולם מהסוג הזה. אפילו בישראל יש מספר אספנים כאלה שסיפרו לי על דילמה שמלווה אותם בכל שהות בבית מלון: האם קיימת חובה לבקש רשות לקחת את השלט אתך בתיק (כמעין מזכרת) לאחר עזיבת החדר?
התשובה אינה פשוטה משלוש סיבות: א. הפריט קטן והפיתוי להחליק אותו לתיק (בלי שאף אחד ירגיש או יחשוד) גדול. ב. רבים מהפריטים מהסוג הזה הם למעשה סוג של פרסומת ובמילא נזרקים תוך זמן קצר לפח ומוחלפים (כלומר אין כאן נזק ממשי לבעל הפריט). ג. לעיתים קרובות צריך לקבל החלטה מהירה כי אוטוטו זזים.
ובכל זאת חשוב לבקש רשות מכמה סיבות: א. בשל הקוד המוסרי (זו שעת מבחן אמיתית לכל אדם). ב. בשל הנימוס. ג. קצת מביך שתופשים אותך לוקח משהו ללא רשות, גם אם לקיחתו לא גורמת נזק ממשי. ד. רבים מבעלי הפריטים הללו שמחים ומוחמאים מהבקשה הזו. אבל באותה נשימה הייתי ממליץ לבעלי המלון לגלות סובלנות ונדיבות כלפי אלה שכן התפתו לקחת את השלט, בעיקר אם מדובר באספן/ית אמיתי.
האספנים והממסד הישראלי
למרות חשיבותם של אוספי הישראליאנה, ממשלת ישראל מקציבה מעט מאד כסף לנושא. גם מוסדות המדע בישראל אינם לוקחים אחריות כוללת (ארגונית, תקציבית ומדעית) בתחום השימור ותיעוד הישראליאנה ונוטים לנער חוצנם מהשליחות הזו. כאשר כבר נעשה ניסיון חלוצי לשימור בתחום הזה, זה מבוצע טלאי על טלאי, בעצלתיים ותחת מחסור תקציבי חמור. נכון שמכוני מחקר ומוסדות מדעיים חדלו לראות בתרבות היומיום נושא נאיבי, דביק ואזוטרי ומבינים את חשיבותו ההיסטורית, אולם עדיין מדובר בשדה מחקר שהוא בחיתוליו. המצב מדאיג במיוחד בתחום שימור התמונות והסרטים. בשל חוסר המודעות המספקת לשימור חומר ויזואלי עצום ורב ערך (צילומי סטילס, סרטים, ווידאו) כבר הלך לאיבוד לעד ואין מושיע.
המוזיאונים הציבוריים נעזרים באספנים הפרטיים בהקמת תערוכות מתחלפות, משום שלרוב המוסדות הללו אין אוספי נוסטלגיה וישראליאנה קבועים משל עצמם. גם הרעיון להקים מוזיאון נוסטלגיה, שעלה מספר פעמים על סדר היום הציבורי, רחוק ממימוש. המוזיאונים חדלו לאסוף/לרכוש פריטי ישראליאנה בגלל חוסר מקום וקשיי תקציב. המצב הזה הוביל לכך שחלק גדול מהפריטים ההיסטוריים של ישראל נמצאים היום בחזקתם של אלפי אספנים פרטיים (רובם פועלים בצנעה ואינם מוכרים לממסד הממשלתי והמדעי) - ברצונם יאפשרו תערוכות וברצונם יסרבו.
בשנת 2002 הוסדר בחקיקה מעמדו החוקי של אספן העתיקות בישראל, שהוגדר כ"מי שבידו אוסף עתיקות שלא למסחר בהן". ההגדרה בחוק לאוסף עתיקות הינה: "מצבור עתיקות של חמש עשרה עתיקות ומעלה". לפי ההערכה, בישראל חיים לפחות 100,000 איש העונים להגדרה "אספני עתיקות", ואולם רק כמה מאות מתוכם מוכרים למדינה (אזרחים רבים מחזיקים בביתם פריטים ארכיאולוגיים שנאספו במהלך עבודות בינוי, עבודה חקלאית, שירות צבאי או טיול).
אבל אם בתחום העתיקות ישנן עדיין לקונות, דומה שתחום האספנות של פריטים עכשוויים (וינטג', ממורביליה, אפמרה וכו') פרוץ לגמרי ואפוף בערפל חקיקתי (הערה: יש הטוענים שזה דווקא המצב הרצוי. כלומר עדיף שוק חופשי גם בתחום זה). אספנים אינם מחויבים לדווח על האוספים שלהם למדינה (גם כאשר מדובר בפריטים היסטוריים חשובים) והמדינה מצידה לא מעניקה שום תעודה או רישוי בתחום.
זהותם של רוב האספנים בעולם אינה ידועה לסביבתם, או ידועה לסביבה הקרובה בלבד. קשה להעריך את מספרם, אבל אפשר לשער שבישראל הוא כולל מאות אלפים (בדרגות משתנות). העובדה שמעולם לא נערך מחקר שיטתי של אספנים ואוספים פרטיים בישראל (כולל צילום וקטלוג) מחדדת את אוזלת ידו של הממסד הישראלי, שאינו משקיע די מחשבה ומשאבים בתיעוד והנגשת ההיסטוריה של התרבות הפופולארית בישראל. בהעדר איסוף מסודר, כפי שקיים למשל בארה"ב, אנו עלולים לאבד נכסי תרבות חשובים ולמצוא עצמנו עומדים מול "חורים" בהיסטוריוגרפיה הישראלית.
למרבה המזל צמחו לנו לא מעט אספנים אידיאליסטים. יותר משהם מלקטים לעצמם "סמרטוטים" או חפצים ישנים, הם מלקטים עבורנו רסיסי תרבות, שמרכיבים את הפאזל הגדול של התרבות הישראלית לדורותיה.
חשוב לציין שכמעט כל משפחה בישראל מחזיקה בלפחות חפץ ישן אחד שיש לו ערך היסטורי, ובמקרים רבים בכמה וכמה חפצים כאלה. מקצתם ידועים לבני המשפחה ואף מוצגים במקומות בולטים ברחבי הבית ומקצתם נחבאים ונטושים אי שם בארונות, במגרות ובמחסנים.
אוסף המסמכים ששמר זאב סטודני ז"ל בדירתו מהווים הצצה מעניינית ולעתים משעשעת לעולם הבירוקרטיה של פעם. באדיבות סמדר סטודני-המבורגר. צילם: עוז אלמוג, 2015
המחשה לתפוצתם וחשיבותם של החפצים העממיים אני מקבל בכל שנה בקורס הישראליאנה שאני נותן לתלמידי המחקר באוניברסיטת חיפה. דרוש אפוא פרויקט לאומי שלמצער יתעד וינגיש את אוצרות הישראלים בדיגיטל.
בתמונה אוסף של תשעה אלבומים מהודרים שיצאו לאור בשנים 1950-1957 (הוצאת "לעם" חברה ישראלית בע"מ). הם כוללים סקירות של הישגי מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה (כל אלבום נוגע בתחום אחר). האלבומים הללו מהווים המחשה לפריטי ישראליאנה שפזורים לאלפיהם בבתי הישראלים ושרק שיעור זניח מתוכם מגיע לבתי המכירות. תלמידתי, דורית יונה-ימין, שצילמה את האלבומים הללו, כתבה: "האלבומים היו בבית הוריי ובהיותי ילדה הם היוו עבורי את 'חלקת אלוהים הקטנה'. שעות רבות הייתי סוקרת, בוחנת, לומדת את צפונותיו של כל אלבום ולא ידעתי שובע. כמובן שהיום האלבומים נמצאים בביתי. אני אוהבת אותם כי הם משקפים את ארץ אהבתי בחיתוליה ומאפשרים לי להתרפק על זכרונות ילדותי בבית הוריי".
מקורות
אבן האזל איילה. 14.3.2020. האנשים שהקדישו את חייהם לאספנות, כל הזמן – חדשות הציבור החרדי.
אגרנות כפייתית, ויקיפדיה.
אייכנר איתמר. 28.7.2021. בעקבות לחץ בינלאומי: "פנקס הזיכרון" העתיק שנעלם בשואה, הוסר ממכירה פומבית, Ynet.
איסוף יזום של חפצים מכל הבא ליד, מרכז המידע הישראלי לאגרנים כפייתיים.
בלקין לורן אודית . 26.7.2012. אוסף פרטי, Mako מגזין סוף שבוע
בר חיים גבי. 6.12.2019. טלאי צהוב הוא הטרנד הכי לוהט: האנשים שעושים ביזנס מהשואה, Ynet.
הדר דאה . 29.10.2009. שיחות עם אספנים שאוספים הכל ויודעים שזה קיצוני, הארץ.
וינברג אורין, 9.9.2016. מבובות מיקי-מאוס ועד רגלי גבס מצוירות: הכירו את האספנים, Ynet, במה.
זגריזק אסף. 18.2.2017. צפו במפגש המרגש: קופסת גפרורים מלפני 100 שנה חיברה קצוות סיפור היסטורי, Ynet.
חורש עמרי . 15.8.2016. בגלל שגיאת הקלדה: עותקים של הארי פוטר הפכו פריט אספנים יקר, ynet, מדור ספרים.
חיטרון חגי. 16.9.2015. הספר שמגלה אם אספנות היא תחביב או הפרעה נפשית, הארץ.
לוזיה דבי. 16.8.2018. כסף מגלגל ת'עולם: אספני האמנות שכדאי להכיר. Ynet.
לוקש וניר אלכסנדרה. 19.11.2019. החולצה של היטלר, השמלה של אווה בראון: היהודים נגד המכירה הפומבית, Ynet יהדות.
ללא שם מחבר. 12.9.2013. גרמופון ומקרר מהסיקסטיז: הקשיש שחי בעבר, Ynet.
מישל דור. 4.2.2007. להיות אספן זה אושר עילאי, Ynet צרכנות.
מערכת נענע 10, 14.1.2.2014. נוצות, מטקות ופוחלצים: האוספים הכי מוזרים, שי בשידור, קטעים נבחרים, אתר nana10.
סוכנויות הידיעות, 22.5.2017. הטבעת שנקנתה ב-10 ליש"ט ותמכר ב-350 אלף, Ynet, כלכלה.
פאנדום, ויקיפדיה
רז ישראל. 1.8.2012. השריטה שלי מאוד עמוקה: סיפורו של אספן אובססיבי, מקור ראשון.
Beattie Andrew. 2020. Contemplating Collectible Investments.
Benson Tracey (2001), Museum of the personal: the souvenir and nostalgia, A Thesis for submission to the Degree of Master of Arts, Queensland University of Technology.
Blom, Philipp (2005) To Have and To Hold: an intimate History of collectors and collecting.
Cabinet of curiosities, Wikipedia.
Castruccio, Enrico (2008) "I Collezionisti: usi, costumi, emozioni". Cremona: Persico Edizioni.
Chaney, Edward, ed. (2003) The Evolution of English Collecting. New Haven: Yale University Press.
Coppa, Francesca (2006). "A Brief History of Media Fandom". In Hellekson, Karen; Busse, Kristina (eds.) Fan Fiction and Fan Communities in the Age of the Internet. Jefferson, North Carolina: McFarland & Company. pp. 41–59.
Danziger, Pamela (July 1, 2004). Why people buy things they don't need: understanding
and predicting consumer behavior. Kaplan Publishing.
Fandom, Wikipedia
Hingston Sandy .25.9.2021. What’s Going to Happen to All the Crap I’ve Accumulated When I Die?, City Life.
Jenkins John. 1982. Rare Books and Manuscript Thefts (New York: Antiquarian Booksellers Association of America.
Jim Crace on Archival Ephemera, Youtube
Moskowitz Dan. 2021. The Risks of Investing in Art and Collectibles
Museum of the Personal: the souvenir and nostalgia, Chapter 4 — What is a souvenir?
Archived July 23, 2011, at the Wayback Machine
Pearce, S. 1992. Museums Objects and Collections. A Cultural Study. Leicester University Press.
Pertusa A., et al., Compulsive Hoarding: OCD Symptom, Distinct Clinical Syndrome, or Both?. Am J Psychiatry 2008,165: 1289-1298.
Schulz, Charles M. (1984) Charlie Brown's Super Book of Things to Do and Collect: based on the Charles M. Schulz characters. New York: Random House.
Shamash, Jack, (2013) George V's Obsession - a King and His Stamps.
Shetler, Brian. 2012. Guarding the Map Room: Understanding Theft and Increasing Security in Archives, The Primary Source: Vol. 31 : Iss. 2 , Article 4.
Stone Richard (2005). Fragments of the Everyday: A Book of Australian Ephemera.
The Encyclopedia of Ephemera: A Guide to the Fragmentary Documents of Everyday Life for the Collector, Curator, and Historian by Maurice Rickards et alia. London: The British Library; New York: Routledge, 2000.
Twyman, Michael (August 2002). "Ephemera: whose responsibility are they?". Library and Information Update. 1 (5): 54–55.
What is Ephemera? , Youtube