top of page

מורשת הבטחון: ארכיונים מוזיאונים ואתרים

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2022


האם מדינת ישראל מיליטריסטית?

על פי המדדים של מכון BICC הגרמני, נכון ל-2021 ישראל היא המדינה "המיליטריסטית" ביותר בעולם (Global Militarisation Index, Bicc). האמנם? נתחיל בהבהרה: המושג "מיליטריזם" מעורפל למדי וכולל שובל ערכי סובייקטיבי. עם זאת, ישראל בהחלט יכולה להיחשב ל"אומה במדים" – כלומר מדינה שהצבא מרכזי בחייה ותרבותה. להלן מספר מאפיינים של התופעה:

א. בישראל שירות בצה"ל (בסדיר ובמילואים) הוא בגדר חובה אזרחית שמוסדרת בחוק (שירות ביטחון - נוסח משולב, התשמ"ו-1986). והגם שרק כ־46.6% מבני 18 (גיל הגיוס בישראל) מכלל האוכלוסיה מתגייסים בפועל לשירות סדיר ורק אחוז אחד מהאוכלוסיה משרת במילואים – עדיין מדובר במספר עצום בקנה מידה עולמי (שובל, 2022, ארץ, 2022). למעשה רוב האוכלוסיה הישראלית חוותה בחייה חוויה צבאית כלשהי.

ב. אירועי הבטחון תופסים חלק משמעותי מחדשות היום, בכל כלי התקשורת הישראלים.


ג. המרחב הציבורי בארץ רווי סממנים צבאיים. כך למשל, צעירים רבים מתהלכים במדים ונשק אישי.


ד. שירות קרבי נחשב במשך שנים (וגם היום במידה רבה) לשיאה של "אזרחות טובה", ומידת ההשתתפות במאמץ המלחמתי משמשת כקריטריון חשוב לדירוג אנשים וקבוצות. זו אחת הסיבות לכך שרבים מהפוליטיקאים הבכירים בישראל, לדורותיהם, נשאו דרגות בכירות בצה"ל. רשימה חלקית: יצחק רבין, אריאל שרון, עזר ויצמן, אהוד ברק, שאול מופז, משה דיין, יצחק מרדכי, עמרם מצנע, מתן וילנאי, רחבעם זאבי, אורי אור, בני גנץ, גבי אשכנזי, משה בוגי יעלון, יאיר גולן, גדי איזנקוט, פואד בן אליעזר, יואב גלנט.


ה. מערכת החינוך בארץ, מדגישה את הקשר החשוב לצה"ל באמצעות הכנה לשירות צבאי (כולל מכינות צבאיות), ביקורים במחנות צה"ל והרצאות של קצינים בבתי ספר.


ו. חלק ניכר מהפולקלור הישראלי הכללי כולל רכיבים של פולקלור צבאי ובטחוני.

התצלום באדיבות ארכיון צה"ל


מצד שני, אם מסתמכים על ההגדרה הלקסיקונית (מילולית) של המילה מיליטריזם (הַעֲרָצָה יְתֵרָה וְטִפּוּחַ מֻפְרָז שֶׁל הַצְּבָאִיּוּת) ישראל היא במידה רבה ההיפך הגמור ממליטריסטית:


א. בניגוד לסגנון המארש הצבאי התקיף המאפיין המנונים לאומיים רבים, ההמנון הלאומי בישראל הוא שקט ונוגה. הצבא מכונה "צבא הגנה לישראל", על כל המשתמע מהמושג "הגנה".


ב. לממסד הצבאי בארץ יש השפעה מרחיקת לכת על החלטות והכרעות בתחום מדיניות החוץ והבטחון של ישראל, אבל בסופו של דבר הוא הוכיח לכל אורך ההיסטוריה כפיפות מלאה להנהגה הפוליטית.

ג. בחברה הישראלית לא קיימת גלוריפיקציה של המלחמה וגם לא הרואיזם קיצוני או שוביניזם בסגנון פשיסטי, המלווה בשנאת זרים ובפולחן אישיות של גנרלים. גם רגע קצר היסטורי של פולחן גנרלים (אחרי מלחמת ששת הימים) צמח בעקבות תחושת הקלה (אחרי חרדה קיומית) ובהמשך זכה לביקורת נוקבת.


ד. אופיו המשפחתי-קהילתי-אזרחי (האנטי צבאי בעליל) של צה"ל משתקף באינספור היבטים סמליים גלויים וסמויים. כך למשל, בישראל אין מצעדים צבאיים מאז 1948. מדי הקצינים מצטיינים בדלות של אותות, סמלים ועיטורים והלבוש הבלתי פורמלי ומשלופמר (סמלי מחזור על החולצות, מכנסים ואפודים משופצרים בבית ועוד) הוא אחד מתווי ההכר של צה"ל.


ה . הפלמ"ח, ערש הצבאיות הישראלית, היה סוג של תנועת נוער צבאית עם מעט מאד נוקשות והרבה הומור, קלילות וחברות שיוויונית ברוח סוציאליסטית. הוא קבע את הטון והסגנון במידה רבה של צה"ל. עד היום המשטר הצבאי ודפוסי המשמעת מרוככים מאד בצה"ל, עד כדי כך שרווחות אינספור בדיחות ומערכונים על הרס"רים והמשטרה הצבאית. בכל פעם שצה"ל ניסה למשטר קצת יותר את חייליו, כמו למשל בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל רפאל איתן, זה לא ממש הצליח. צה"ל מתאפיין בהיררכיה לא נוקשה, במיעוט בגינוני בבל"ת (צעדות, הצדעות וכו') ובהעדר פאתוס. כך למשל, המפקדים מכונים על ידי פקודיהם בשמותיהם הפרטיים והאנדרטות לחללי מלחמה כוללות את שמות הנופלים ללא ציון דרגתם.


ו. הנטיה לרכך את המיליטריזם ניכרת בצה"ל גם בשיתוף הפעיל של הורי החיילים והקצינים בהוויה הצבאית (בטקסי ההשבעה וימי ההורים לטירונים, בחבילות הנשלחות לבנים ולבנות מהבית ובשיחות הישירות, הבלתי אמצעית, בין ההורים למפקדים).


ז. גם קיום מסגרות כלאיים, כגון להקות צבאיות ותחנת השידור גלי צה"ל, שאין להן אח ורע בעולם, מעיד על הנטיה לאזרח את צה"ל ככל האפשר ולהפוך אותו באמת לצבא העם.


ח. המיליטריזם המרוכך של החברה הישראלית משתקף גם במסורת אספנות המיליטריה אצלנו. בישראל המסורת הזו לא מפותחת - בוודאי בהשוואה למדינות שהמלחמה האחרונה שהן ידעו התרחשה לפני עשרות שנים (על כך בהרחבה בהמשך). באופן מעניין, למרות שמדינת ישראל עדיין שקועה עמוק במלחמת הישרדות עקובה מדם, ואולי דווקא בשל כך, אזרחיה מעדיפים ברובם לראות בצבאיות כורח שרצוי לתחמו ככל האפשר ולא תחביב או שעשוע לגברים מזדקנים.


הגישה הזו השפיע כמדומני אפילו על מחקרי הצבא באקדמיה. אין במוסדות להשכלה גבוהה ולו מחלקה אחת להיסטוריה צבאית. יש מעט מאד תוכניות לימודים בנושא זה ועוד יותר מעט היסטוריונים וסוציולוגים שזה תחום התמחותם.


ספרות צבאית שנכתבה על ידי עיתונאים וקצינים בדימוס יש אמנם בשפע, אבל היא מתמקדת בעיקר בתחום הטקטי, האסטרטגי והחוויתי-אישי וכמעט ולא בהבט החומרי (חפצים, מזכרות וכדומה).


על הפולקלור הצה"לי הבלתי פורמלי, שמעורר זיכרונות בקרב רבים, דווקא נכתבו ספרים ומאמרים לרוב – בעיקר בעיתונות הכללית ובכתבי העת הצה"ליים. על כך בהמשך.

התמונה באדיבות הדי אור


מוזיאונים של צבא ובטחון בעולם

מוזיאונים צבאיים עמדו תמיד במרכז תרבויות הלאום ברחבי העולם. מעבר לתפקידם התיעודי-היסטורי הם נועדו לייצר מורשת לאומית של גבורה והקרבה המועברת מדור לדור.


ברחבי העולם הוקמו עד היום מאות מוזיאונים המתמקדים בהיסטוריה של המלחמות והכוחות המזויינים שמושכים אליהם מליוני מבקרים מדי שנה. הם כוללים אינספור תצוגות של אוספי מיליטריה בבעלות ציבורית ופרטית. כך למשל, המוזיאון הצבאי הלאומי הבריטי ומוזיאון המלחמה האימפריאלי - שניהם בלונדון; מוזיאון הצבא בפריז; המוזיאון להיסטוריה צבאית בדרזדן; מרכז המורשת והחינוך של צבא ארה"ב במכללת צבא ארצות הברית בקרלייל, פנסילבניה; המוזיאון הלאומי של צי ארצות הברית בוושינגטון; המוזיאון הלאומי של חיל הנחתים בקוונטיקו, וירג'יניה; אנדרטה ומוזיאון המלחמה האוסטרלי שבקנברה; מוזיאון הטנקים בבווינגטון שבדורסט, אנגליה; מוזיאון האוויר והחלל סמוך לפריז; מוזיאון הטנקים בסאומור (צרפת); מוזיאון הצבא בטולדו (ספרד); מוזיאון הצי הספרדי במדריד; מוזיאון התעופה במדריד; מוזיאון הארטילריה בסגוביה (ספרד); מוזיאון כוחות ההגנה העצמית של יפן בטוקיו; המוזיאון המרכזי של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית, במוסקבה; המוזיאון המרכזי של הצי על שם הקיסר פיוטר הגדול, בסנט פטרסבורג, רוסיה.


מוזיאון מעניין במיוחד בהקשר שלנו הוא המוזיאון הצבאי הלאומי של מצרים (המוזיאון הרשמי של הצבא המצרי). הוא ממוקם באזור הצפון מערבי של שלושת ארמונות חראם, בתוך מצודת קהיר, המשקיפה על גבעות מוקטאם.


המוזיאון הוקם בשנת 1937 בבניין הישן של משרד המלחמה המצרי במרכז קהיר. מאוחר יותר הוא הועבר למקום זמני ברובע גרדן סיטי בקהיר. בנובמבר 1949 הועבר המוזיאון לארמון חראם במצודת קהיר. הוא שופץ מספר פעמים מאז, ב-1982, 1993 ו-2011.


המוזיאון כולל אולם הצבא העות'מני ומוחמד עלי פאשה; 1948 - אולם המלחמה הערבי-ישראלי; 1952

אולם המהפכה; 1956 - אולם מלחמת סואץ; אולם מלחמת 1967; אולם המלחמה של 1973.


המוזיאון הצבאי לאומי של מצרים רלוונטי למורשת הבטחון של מדינת ישראל, לא רק משום שהוא מציג את הזווית המצרית לאירועים הדרמטיים הללו (במקרים רבים תוך הטיות היסטוריות בוטות ואף סילופים) אלא משום שמוצגים בו נשקים ורכבי מלחמה ישראלים שנלקחו שלל במלחמת אוקטובר (יום כיפור, 1973).


אפרופו מלחמת אוקטובר, כדאי להזכיר גם את מוזיאון סאדאת באלכסנדריה, המוקדש למורשתו של נשיא מצרים אנואר אל סאדאת, שהוביל את מצרים למתקפה על ישראל ב-1973 וכעבור חמש שנים (1978) להסכם שלום היסטורי. המוזיאון נחנך ב-17 בפברואר 2009 על ידי סוזן מובארק וג'האן אל סאדאת והוא ממוקם ליד הפלנטריום של הביבליותקה אלכסנדרינה, המקיף 200 מטרים רבועים.

המוזיאונים המאוגדים ביחידת המורשת והמוזיאונים של משרד הבטחון

בישראל קיימים מוזיאונים ואתרים רבים המוקדשים לתיעוד העבר הבטחוני של ישראל ולהנחלת מורשת הגבורה והמאבק על הגנת המדינה. חלקם מוקדש ליחידות לוחמות וחלקם לאירועים היסטוריים בטחונייים. מהם שהוקמו מלכתחילה כמוזיאונים ואילו אחרים הוקמו כאתרי הנצחה, ובהדרגה נוספה תצוגה מוזיאונית העוסקת בהיסטוריה הביטחונית.


יחידת המורשת והמוזיאונים במשרד הביטחון "נושאת באחריות לשימור המורשת הביטחונית של ישראל ופועלת להנחיל לציבור הרחב את סיפור המאבק על קיומו ועצמאותו הלאומית של עם ישראל. כל זאת, כחלק מבניית החוסן החברתי לדורות הבאים. היחידה מהווה סמכות מקצועית מנחה עבור כלל אתרי המורשת המתוקצבים בידי משרד הביטחון וצה"ל."

תפקידי היחידה (על פי הגדרתה):

1. ​להתוות את מדיניות הנחלת המורשת הביטחונית ולממשה הלכה למעשה.

2. לחזק את התודעה הלאומית ובד בבד להנחיל ערכים של אחריות אישית, מעורבות חברתית והתנדבות לשירות צבאי ואזרחי.

3. להנחות מקצועית את כלל אתרי המורשת והמוזיאונים המתוקצבים בידי משרד הביטחון וצה"ל.

4. להציג במסגרת תערוכות קבועות ומתחלפות את סיפור המאבק להקמת המדינה וצה"ל ולהמחישו, תוך התייחסות למגוון ההיבטים השונים הכלולים בו.

5. לאתר, לאסוף, לתעד, לקטלג, לשמר ולאצור פריטים ומבנים בעלי ערך וקשר היסטורי למורשת הביטחונית של מדינת ישראל, והכול בהתאם לרמה ולתקנים המוזיאליים הקיימים בעולם.

6. לחקור בכלים ובשיטות אקדמיים את תקופת המאבק על הקמת המדינה וצה"ל ולעורר שיח פתוח ורבגוני בהקשרו. לשם כך לשתף פעולה עם צה"ל, האקדמיה וכל גורם רלוונטי אחר בארץ ובעולם.

7. ליזום פעולות חינוכיות ותרבותיות התואמות את ייעוד המוזיאונים וייחודיותם.

8. לפתח את ההדרכה, לאתר, למיין ולהכשיר את המדריכים לתפקידם.

9. לשווק את פעילות המוזיאונים לציבור, במטרה להרחיב את קהל המבקרים והעמיתים.

10. לנהל את המוזיאונים הכפופים ישירות ליחידה בהיבטי תכנון, תקצוב, כוח אדם, תפעול ואחזקה והכול בהתאם לנהלי משהב"ט, בשיתוף פעולה עם העמותות האזרחיות והצבאיות השונות שיזמו את הקמת המוזיאונים ועיצבו את אופיים​​.

11. לממש את כל אלה בסביבה מכבדת, תרבותית ואסתטית.​


עשרה מוזיאונים המתמקדים בהיסטוריה הביטחונית של היישוב ובתולדות צה"ל מאוגדים ביחידת המורשת והמוזיאונים של משרד הביטחון.

א. מוזיאון "ההגנה" ע"ש אליהו גולומב, הוקם בשדרות רוטשילד בתל אביב, בביתו של אליהו גולומב, מפקדו הלא רשמי של הארגון. התצוגה במוזיאון, שנפתח בשנת 1961, מביאה את הסיפור הביטחוני הציוני, מבר גיורא ו'השומר', דרך הגדודים העבריים, הקמת ה'הגנה' בשנת 1920, התפתחות יחידות ה'הגנה' ופעולותיה, ה'הגנה' במלחמת העצמאות ועד להקמת צה"ל ביוני 1948. המוזיאון כולל גם את שחזור דירתו של אליהו גולומב, שבה היה המטה החשאי של הארגון.


במבואה של מוזיאון ה"הגנה" מוצגת היום תערוכה המציגה באמצעות כרזות את תהליך הגיוס מפרוץ מלחמת העצמאות ועד להקמת צה"ל.

מוזיאון ההגנה. צילום: צבי הנרי כהן. התמונה באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל


ב. בשנת 1967, קלט משרד הביטחון מוזיאון נוסף, 'מוזיאון בית הגדודים', שנוסד בידי ותיקי הגדודים ובהם דוד בן גוריון ויצחק בן צבי. המוזיאון הוקם במושב אביחיל, שמייסדיו נמנו על ותיקי הגדודים. הבית מספר את תולדות ההתנדבות היהודית לגדודים העבריים שקמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, כדי להשתתף בשחרור הארץ מידי התורכים ולקדם את הקמת המדינה, ובכך השלים חלק מהסיפור הביטחוני שקדם ל'הגנה'.


ב-2017, במלאות 100 שנים להקמת הגדוד העברי ה-38 של קלעי המלך, שהשתתף בחזית הלחימה בארץ-ישראל לשחרורה מידי השלטון הטורקי ובמקביל 100 שנה לתחילת הכיבוש הבריטי ובעלי בריתם את ארץ-ישראל - חידש מוזיאון בית הגדודים את תצוגת הקבע "הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה". בתצוגה שולבו, בין השאר, דימויים חזותיים של הגדודים מאוסף המוזיאון.


בשנת 2018 נחנכה במוזיאון בית הגדודים תצוגת קבע חדשה: תצוגת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. התצוגה מתארת את הקמת הגדודים העבריים שנטלו חלק בשחרור ארץ-ישראל משלטון התורכים במטרה לחזק את התביעה הציונית על ארץ-ישראל (איך הכל התחיל, אתר יחידת המורשת והמוזיאונים במשרד הבטחון).


ג. שנת 1969 הועבר למשרד הביטחון 'מוזיאון בית השומר' בכפר גלעדי, הקיבוץ שהוקם בידי חברי ה'שומר'. המוזיאון מציג את סיפורם של בר גיורא וה'שומר' – מייסדי הכוח הביטחוני הציוני בארץ, והוא מסייע להתוודע לתקופה שקדמה ל'הגנה'.


הפסלת בתיה לישנסקי השאירה אחריה אוצר אומנותי מפואר: עשרות אנדרטאות בכל רחבי הארץ המבטאות ומנציחות את גבורת העם היהודי בגולה וחיי התקומה של א"י; מאות פסלים, שחלקם מוצבים ומעטרים מוסדות שונים

וחשובים בארץ וביניהם דיוקנאות של אישים מפורסמים וכן מאות רישומים.


בשנת 1988, ביוזמת אחותה רחל ינאית בן-צבי שהייתה בין חברות "השומר", ובאדיבות הפסלת עצמה, הוצבה

תערוכת קבע של הפסלת בגלריה שנפתחה בבית "השומר". התערוכה התקיימה כמעט 20 שנה ומשכה אליה חובבי אומנות ורבים אחרים. ב-2017, עם תחילת השיפוץ והעיצוב מחדש של בית "השומר" נסגרה התערוכה באופן זמני. לאחר ש יחידת המורשת והמוזיאונים של משרד הביטחון קיבלה למשמורת קבע את עזבונה המהווה אוצר אומנותי שלא יסולא בפז הוקמה במוזיאון גלריית קבע חדשה של הפסלת שכוללת הצגת חדר העבודה עם כלי העבודה האותנטיים של הפסלת, המאפשרים להבין לעומק את אופן עבודתה ודרך יצירתה. מלבד פסלים, דגמי אנדרטאות ואיורים, ניתן יהיה לראות יצירות רבות שיוצבו במעין מחסנים פתוחים גלויים למבקרים.


מוזיאון בית השומר כולל גם תצוגת הקבע "יד לגח"ל: ניצולי שואה במלחמת העצמאות" – המספרת על תרומת הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) וניצולי השואה במלחמת העצמאות.


ד. מוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה (1969), נושא את שמו של דוד הכהן. לצד מפעל ההעפלה מוצגת במקום פרשת מחנות קפריסין, בדגש על ההכשרה הצבאית שניתנה למעפילים לקראת עלייתם ארצה במלחמת העצמאות. בה בעת המוזיאון מוקדש גם לתולדות חיל הים, ששורשיו במפעל ההעפלה. הקשר בין ההעפלה לחיל הים מודגש בעובדה, שתצוגת ההעפלה מוקמה בספינת מעפילים ששירתה אחר כך בחיל הים. המוזיאון הוא גם אתר הנצחה ממלכתי לחללי ההעפלה.

מוזיאון ההעפלה וחיל הים סיים ב-2017 תהליך שינוי וחידוש. בתצוגה החדשה מומחש סיפור ההעפלה באמצעות אוניית המעפילים "אף על פי כן", הניצבת במוזיאון. התחנה הראשונה מתחילה באודיטוריום המשופץ המכיל כמאה מקומות ישיבה ובו ניתן לצפות בסרט המספר על תהליך ההכנה להפלגה של אוניית המעפילים "אף על פי כן" ועל האנשים שהיו מעורבים בתהליך משלוש נקודות מבט: אנשי "המוסד לעלייה ב'", הפלי"ם והמעפילים עצמם. מהאודיטוריום המבקר יוצא ועולה ל"רציף הנמל" ומשם נכנס לתחנה השנייה, אוניית המעפילים "אף על פי כן", שעברה עיצוב מחודש. תהליך השחזור היה מעמיק ויסודי ונועד לתת למבקרים את תחושת ההפלגה ההיא, בשלהי שנת 1947. לבטן האונייה הוכנסו דרגשים, הובלט הסליק שבו הוחבאו אנשי הצוות, ומיכל המים. ניתן גם לצפות בסרטון קצר המספר על קשיי ההפלגה מאותן שלוש נקודות מבט. על הסיפון שוחזרו השירותים וגשר הפיקוד והודגש המקום שבו נגחה המשחתת הבריטית את האונייה לקראת תפיסתה. לאחר תפיסת האונייה גורשו המעפילים למחנות המעצר בקפריסין. התחנה השלישית מציגה בסרט ובמוצגים מקוריים את החיים במחנות המעצר השונים שבהם כלאו הבריטים את המעפילים. נקודת מבט חדשה שלא הוצגה במוזיאון עד כה מוצעת למבקר בתחנה הרביעית. מוצג שם סרט ומוצגים מקוריים המספרים את תרומתה של ההעפלה להקמת המדינה. סיום תצוגת ההעפלה הוא תחילת תצוגת חיל הים במוזיאון. "אף על פי כן", שהביאה מעפילים ארצה, הייתה בהמשך לאוניית חיל הים. סרט קצר וכמה מוצגים קולעים מבהירים למבקרים את נושא הסיפור ומכניס אותם לאולם תצוגת חיל הים (תצוגה חדשה במוזיאון העפלה, קירות מדברים ברשת יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון, אגף משפחות, הנצחה ומורשת, גיליון מס' 1 אלול תשע"ז ספטמבר 2).

מוזיאן ההעפלה וחיל הים. צילום: צבי הנרי כהן. התמונה באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל


ה. בשנת 1987 נוסף למוזיאונים של משרד הביטחון מוזיאון האצ"ל בתש"ח ע"ש עמיחי פאגלין (גידי). המוזיאון, הנמצא על חוף הים בתל אביב, מתמקד באתרי הקרב של האצ"ל במלחמת העצמאות. התצוגה מתארת גם את קורות האצ"ל מיום החלטת החלוקה באו"ם ועד להכרזת המדינה והצטרפותו לצה"ל, בדגש המערכה על יפו.


ו. בשנת 1991, עבר לידי משרד הביטחון מוזיאון האצ"ל ב'מצודת זאב'. המוזיאון מביא את סיפורו של האצ"ל מיום הקמתו ועד לראשית מלחמת העצמאות. הוא מהווה התחלה והשלמה למוזיאון האצ"ל בתש"ח.


ז. באותה שנה קיבלה יחידת המוזיאונים לידיה שני אתרים נוספים, בירושלים ובעכו – בתי הכלא המרכזיים של ממשלת המנדט. באתרים אלו הוקמו בהדרגה מוזיאון אסירי המחתרות, ירושלים ומוזיאון אסירי המחתרות, עכו.


מבנה הכלא בירושלים שוקם, שופץ ושוחזר במהלך שנות התשעים. הוא מביא את סיפור אסירי המחתרות בתקופת המנדט והמאבק להקמת המדינה. תצוגה נוספת במקום מוקדשת לפועלן של עצירות ואסירות ה'הגנה', האצ"ל ולח"י, שישבו בבית הכלא ובית המעצר לנשים בבית לחם.


ח. תהליך השיקום, השיפוץ, והשחזור של מבנה הכלא בעכו נמשך זמן רב, בשל גודלו ומורכבותו של האתר. השלב הראשון של שיקום המבנה הסתיים באפריל 2008. במקום הוקמה תצוגה על חיי האסירים, הפריצה לכלא ועולי הגרדום. תצוגה נפרדת מוקדשת לסיפור מאסרם בעכו של ז'בוטינסקי וחבריו להגנת ירושלים בשנת 1920. המוזיאון הוא גם אתר הנצחה ממלכתי לעולי הגרדום.


באמצעות סיור חווייתי וחדשני מספר המוזיאון את סיפורו של כלא עכו המנדטורי (1948-1920) מנקודת מבטם של אסירי המחתרות ה"הגנה", האצ"ל ולח"י. במהלך הסיור המודרך פוגש המבקר את אסירי המחתרות ושומע את סיפורם, החל ממשפטם דרך אורח חייהם בכלא ועד לפריצה ההירואית מכלא עכו ב-4 במאי 1947. הסיור מתחיל בשנת 1946 בבית משפט צבאי בריטי משוחזר. המבקר חווה שלושה משפטים מאותה שנה: משפט בית הערבה (ה"הגנה"), משפט חולות בת-ים (האצ"ל) ומשפט בתי המלאכה של הרכבת (לח"י). הדמויות הנשפטות נידונות לתקופות מאסר ממושכות בכלא עכו. האסירים החדשים מגיעים לכלא עכו ומצטרפים אל חבריהם הכלואים והמבקרים מקבלים מבט לחייהם בין כותלי הכלא במגוון תחנות: בית המלאכה, תאי האסירים המשוחזרים, חדר ההתכנסות לתפילה, חדר איגרת אל החופש ועוד. שיאו של הסיור מתרחש סביב ההכנות לפריצה לכלא עכו והפריצה עצמה. המבקר צועד בעקבות הבורחים וחווה את הפריצה בעזרת אפקטים ייחודיים. הסיור המודרך מסתיים בתא הגרדום ובסיפורם של תשעת עולי הגרדום. הסיור במוזיאון מדגיש את מאבקם של לוחמי המחתרות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ואת הערכים המרכזיים שלאורם פעלו: ציונות ואהבת הארץ, גבורה והקרבה.

מוזיאון אסירי המחתרות בעכו. צילום: צבי הנרי כהן. התמונה באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל


ט. מוזיאון לח"י נוסף למוזיאוני משרד הביטחון בשנת 1994. המוזיאון הוקם בתוך הבניין שבו התגלה ונרצח מייסדו ומנהיגו של לח"י, אברהם שטרן – יאיר. המוזיאון בן שלוש הקומות מתאר את פרשת הירצחו של יאיר ואת תולדות לח"י מיום הווסדו ועד לחימת חבריו במסגרת צה"ל במלחמת העצמאות.


י. בשנת 1999 קיבל משרד הביטחון לידיו את מוזיאון בית הפלמ"ח, המשלים את סיפורה של ה'ההגנה'. זהו מוזיאון ייחודי המציג את סיפורו של הפלמ"ח דרך סיפורה של חבורת צעירים מיום גיוסם לפלמ"ח ועד להשתתפותם בקרבות מלחמת העצמאות. 'אוצר תמונות הפלמ"ח' שבמקום כולל אלפי תמונות בנושא הפלמ"ח, מהפלוגות בראשיתן, עבור להכשרות המגויסות, עבור למסעות ועד לפעילות החטיבות במלחמת העצמאות.


בתום מלחמת העצמאות עוטרו תריסר לוחמים, שמעשיהם במלחמה סימלו מעשי גבורה עילאיים, באות "גיבור ישראל". לימים הומר שמו של אות "גיבור ישראל" ב"עיטור הגבורה". תריסר נושאי אות "גיבור ישראל" ייצגו את פניו המגוונות של דור תש"ח. ב-2017 העבירה משפחת הורביץ לבית הפלמ"ח את התעודות המקוריות שקיבלה על מעשה הגבורה של זרובבל הורביץ ז"ל. סביב המסמכים המקוריים נבנתה תערוכה המציגה את הסיפור יוצא הדופן של תריסר גיבורי ישראל. התערוכה כוללת מסמכים מקוריים, סיפורם של הגיבורים, צילומים וסרטון נדיר המציג את טקס הענקת אותות הגבורה בידי נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל ביולי.1949. זמן קצר אחר כך נוספה למוזיאון תצוגה בשם "יד לגח"ל ולניצולי השואה במלחמת העצמאות". היא מציגה את התופעה המדהימה של השתתפות ניצולי השואה במלחמת העצמאות.


יא. בשנת 2000 צורף למשרד הבטחון גם מוזיאון גו'ערה. המוזיאון, הנמצא בתוך בסיס הגדנ"ע ברמת מנשה, הביא את קורות הכשרת המפקדים ב'הגנה', מפקדי הכיתות והמחלקות, שהיוו את עמוד השדרה של צה"ל במלחמת העצמאות. המוזיאון נסגר בשנת 2017, במסגרת פינוי הבסיס הצבאי.


יב. ב-1959 הורה דוד בן-גוריון להקים מוזיאון לתולדות צה"ל. כלי נשק ואמצעי לחימה שונים שחלק רב מהם היו שלל שנאסף בחזיתות מלחמות ישראל, נאספו ונאגרו במחסני הרכבת בתל אביב, כדי שניתן יהיה להשתמש בהם לכשיוקם המוזיאון. מחסנים אלה שימשו באותה העת כבסיס צבאי בו שכנו, בין היתר, הארכיון והמתפרה של צה"ל.

לקראת חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל הוחלט להציג את הפריטים שנאספו לציבור, ונפתחה תערוכה זמנית במבנים באפריל 1988. קהל רב נהר לצפות בתצוגה, ועקב כך הוחלט להפכה לתצוגת קבע. המקום הוכשר למבקרים, וב-1991 נחנך המוזיאון.


המוזיאון השתרע על פני 22 דונמים ברחוב אילת מספר 50 פינת רחוב אליפלט בתל אביב, בצמוד אל "מתחם התחנה" במבנים ששימשו את תחנת הרכבת יפו עד 1948. המוזיאון נוהל בידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון.

תצוגת המוזיאון כללה כלי נשק שונים, ששימשו את ההגנה, אצ"ל, פלמ"ח וצה"ל במשך המאה ה-20. באוסף ובתצוגה נמצאים אקדחים (כולל אקדחים מיוחדים) ורובים, בהם העוזי, הגליל ותבור; תותחים כגון תותח נפוליאונצ'יק, רכב קרבי משוריין כגון (זחל"מים, טנקים ומשגרי רקטות). הוצגו כלי נשק ניסיוניים שפותחו בידי התעשיות הביטחוניות, ולצידם אמצעי לחימה שנלקחו שלל במלחמות ישראל, כגון משגרי קטיושה וטילי סאגר. התערוכות הוצגו הן בביתנים קטנים והן מחוץ לביתנים (בעיקר כלים כבדים).


לחילות השונים היו ביתנים, כשהאחרון ביניהם שהוקם היה ביתן חיל התקשוב, ואלה הציגו את היסטוריית החיל, תמונות היסטוריות ולעיתים אף כללו פינת הנצחה לאישיות ביטחונית בכירה (למשל, בביתן חיל ההנדסה הייתה פינת הנצחה לתא"ל דוד לסקוב). ביתן מיוחד במוזיאון היה "ביתן הטרור" שכלל נשק שלל שנתפס מפעילי ארגוני טרור, ובו הוצגו גם רקטות קסאם וכלי נשק שנתפסו על הקארין A. בנוסף, כלל המוזיאון פריטים שאינם צבאיים, כמו מתנות שניתנו לשרי ביטחון והרמטכ"לים וכן רכבי השרד של שרי הביטחון.


בשנת 2017 נחתם הסכם בין משרדי האוצר והביטחון ורשות מקרקעי ישראל לפינוי המוזיאון ופיתוח המתחם שיפונה למגורים ותיירות. המוזיאון נסגר ב-1 בינואר 2019 והתצוגה מיועדת לעבור ליד לשריון בלטרון. (מצוטט עם שינויים מתוך מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל, ויקיפדיה).


מוזיאונים ואתרי מורשת עצמאיים המוקדשים לנושאי בטחון בישראל

לצד המוזיאונים המופעלים בחסות יחידת המורשת והמוזיאונים במשרד הביטחון פועלים בישראל עוד מספר מוזיאונים ואתרי מורשת הקשורים בבטחון:

א. במרכז למורשת המודיעין בגלילות פועל מוזיאון לתולדות המודיעין ובו תצוגה של אמצעי איסוף מודיעיניים מסוגים שונים ומדיסציפלינות המודיעין השונות (איסוף גלוי, האזנה, פענוח תצלומי אוויר, תצפיות ועוד). כמו כן מצוינים בו אירועים מהותיים בתולדות המדינה שבהם נטל המודיעין חלק מרכזי, כגון חטיפת אייכמן, הקלטת השיחה בין נאצר לחוסיין ערב מלחמת ששת הימים ועוד. במוזיאון מוצגים בין היתר:

מזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס) הצילום הראשון של חיל המודיעין. מזל"ט הוא כלי טיס קטן ממדים המוטס ללא טייס. המזל"ט נושא ציוד אלקטרוני שמשמש למשימות שונות; סלילי ההקלטה של השיחה הסודית בין נאצר מנהיג מצרים לחוסיין מלך ירדן, אשר נקלטה על ידי אמ"ן במהלך מלחמת ששת הימים; בקבוקים בהם הוחזק דיו כתב סתרים, המצויים במוזיאון המרכז למורשת המודיעין; כלים שונים בהם הסתירו בעבר אנשי המודיעין מסמכים סודיים ואמצעי האזנה והקלטה; דגם שדה התעופה באנטבה שעליו התאמנו הצוותים שפעלו במבצע אנטבה.


ארכיונים של צבא ובטחון

רוב הארכיונים האזרחיים בישראל כוללים חומרים מגוונים הקשורים בעקיפין ובמישרין לתרבות הבטחון של ישראל.

עם זאת, לישראל מספר ארכיונים צבאיים יעודיים המשמרים ומספקים גישה לרישומים היסטוריים ולמידע הקשור לכוחות ההגנה שלה:


א. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון הוא הארכיון ההיסטורי המרכזי של צה"ל ושל משרד הביטחון, ומשמש גם כמגנזה לצה"ל ולמערכת הביטחון. הוא מהווה את אחד המרכיבים החשובים בשמירת הזיכרון הקולקטיבי והמורשת הביטחונית של החברה בישראל. מעבר לנושאים הצבאיים-ביטחוניים מצוי בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון מגוון רחב של נושאים בטחוניים שהעסיקו ומעסיקים את החברה בישראל ובהם נושאים אופרטיביים, תורתיים, לוגיסטיים, חינוכיים, הדרכתיים, רפואיים, כלכליים ועוד בכל סוגי המדיה: תיקים, סרטים, קלטות קול, תצלומים, מפות ועוד.


ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון הוא למעשה הארכיון הממלכתי הראשון שהוקם בישראל. הוא מוגדר כיחידה במשרד הביטחון הכפופה לסמנכ"ל ולראש אגף תקשוב וניהול מערכות מידע, ושוכן במחנה דורי בתל-השומר, בסמוך ללשכת הגיוס ולבית חיים ישראלי של משרד הביטחון.


במסגרת הארכיון כלולים גם הארכיון לתולדות ההגנה, ארכיון הפלמ"ח וארכיון הלח"י.

התמונות באדיבות ארכיון צה"ל


ב. עמותת דור הפלמ"ח שוכנת בבית הפלמ"ח שברמת אביב. הבניין הוא גם מקום משכנם של מוזיאון הפלמ"ח, וכולל את האודיטוריום ע"ש לוחמי השיירות. עם הנחת אבן הפינה להקמת בית הפלמ"ח, בשנת 1993, החל מבצע לאיסוף מסמכים, מוצגים ופריטים רלווטיים. החומרים שנאספו שימשו מסד נתונים לארכיון הווירטואלי אודות ההיסטוריה של הפלמ"ח. בשנת 2000 נחנך בית הפלמ"ח על-ידי עמותת דור הפלמ"ח, ובשנת 2005 הועבר ארכיון הפלמ"ח (הפריטים הפיזיים) מהעמותה לארכיון צה"ל.


בארכיון הוקמו ספרייה בת אלפי כותרים ומאגר של סרטים, עדויות, תמונות ומוצגים. במקביל הוקם חדר הנופלים עם מגירות לכול נופל ונופלת של הפלמ"ח בין השנים 1941-1949.


מאגר המידע הממוחשב בבית הפלמ"ח ובאתר הפלמ"ח כולל: 1301 מושגים הקשורים לתולדות הפלמ"ח ומורשתו בשפה העברית. 500 מושגים מתורגמים לאנגלית ונגישים באתר; 3029 כותרים, מאמרים וחוברות; 1197 רשומות של חללי הפלמ"ח; שמות של 6851 של לוחמות ולוחמי פלמ"ח, מחציתם עם קורות חיים ותמונות; 57 מפות של מבצעים ואתרי קרבות; 197 אלבומי תמונות; 27,652 תמונות; 1447 סרטים; 23 שירים; 43 מוצגים; 650 עדויות ורישום של 35,940 פריטי ארכיון שונים. עובדי הארכיון נמצאים בקשר עם חברי עמותת דור הפלמ"ח ובני המשפחות להמשך קליטת חומרים ארכיוניים שהצטברו אצלם בשנים האחרונות.


המאגר הממוחשב מקושר גם לאוצר תמונות הפלמ"ח, המכיל עשרות רבות של אלבומי תמונות. אתר הפלמ"ח מכיל קישורים וירטואליים למאגרים הפיזיים של הארכיון. בנוסף, בארכיון הפלמ"ח עומד לטובת המעיינים חדר עיון עם עמדות מחשב, ספרים, סרטים, מאגר עדויות, אוסף גדול של תיקים אישיים של אנשי הפלמ"ח, לצד אוסף של תיקי נושאים אשר נוצר עם השנים על ידי אנשי הארכיון מעיזבונות ופיקדונות של אנשי הפלמ"ח, בני המשפחות השכולות, העיתונות הכתובה ועוד (ארכיון הפלמ"ח, בתוך אתר ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון).


בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ישנם מסמכים הנוגעים לפעילות הפלמ"ח במלחמת השחרור, ובארכיון יד טבנקין ישנם מסמכים מקוריים של פעילות הפלמ"ח מהשנים 1941-1949.


ג. יד לשריון הוא אתר הכולל את האנדרטה והמוזיאון הרשמי של חיל השריון של צה"ל. במקום אוסף נרחב של חפצים צבאיים, כולל טנקים, כלי רכב משוריינים וכלי ארטילריה. במוזיאון נכלל גם ארכיון עם מסמכים היסטוריים, תצלומים וסרטים הקשורים ללוחמת שריון וליחידות השריון של צה"ל.


ד. ארכיון חיל האוויר הישראלי ממוקם בתוך מוזיאון חיל האוויר הישראלי, שנמצא בבסיס חצרים. בסיס חצרים ממוקם באזור הנגב בישראל, בסמוך לעיר באר שבע. הארכיון מחזיק רישומים היסטוריים, מסמכים, תצלומים, סרטונים וחומרים נוספים הקשורים להיסטוריה ולפעולות של חיל האוויר הישראלי.


ה. אוסף הלוחם היהודי בצבאות העולם ובמחתרות, אשר נמצא בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, מכיל אלפי מסמכים, תצלומים, רשימות, ספרים, קטעי עיתונות ועוד, המתעדים את תולדות היהודים בארץ ישראל ובתפוצות במאמציהם הביטחוניים.


ו. הרעיון להקמת המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), אתר הנצחה ממלכתי לחללי קהילת המודיעין, עלה בשנת 1979 וקרם עור וגידים בשנת 1983 כאשר ראשי קהילת המודיעין, המשפחות השכולות וגופי קהילת המודיעין חברו יחד כדי להקים אתר הנצחה לחללי קהילת המודיעין ומרכז שינחיל את מורשתם ואת מורשת הקהילה וערכיה.


במל"מ שלושה גופים עיקריים הנמנים על קהילת המודיעין הישראלית: אגף המודיעין (אמ"ן), המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (המוסד) ושירות הביטחון הכללי (שב"כ). יצוין, כי גם ארגון "נתיב", שפעל בתוך משרד ראש הממשלה לשמר את הקשר של ישראל עם היהודים שחיו מאחורי מסך הברזל במזרח אירופה ככלל (הגוש המזרחי), ובברית המועצות בפרט, קיים זיקה למל"מ בראשית דרכו, בהיותו אז חלק מקהילת המודיעין הישראלית.


באתר ההנצחה מונצחים גם חללי חיל האיסוף הקרבי שהתפצל מחמ"ן (חיל מודיעין) ושייך לזרוע היבשה בצה"ל.

אנו שמחים להזמין אתכם לבקר בארכיון המתחדש של המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), ארכיון מודיעין ישראלי בלתי מסווג.


היעד הוא הנגשת חומר ארכיוני למטרות מורשת, הנצחה, חינוך ומחקר.


בארכיון שנמצא במרכז אגורים חומרים מתולדות המודיעין הישראלי מלפני קום המדינה (מודיעין עברי), ממידע על מבצעי המודיעין ועד להשתתפות המוסד בהבאת מטושים לקורונה. הארכיון אינו פתוח למשתמשי הרשת, ולכן מתחייבת פנייה ותיאום מוקדם.


הארכיון כולל ארכיונים אישיים ומוסדיים, ובמרכזם ארכיון מסמכים, הארכיון הוויזואלי וארכיון מסמכי השלל.

הארכיון מאוחסן במערכת מחשוב של חברת "אידאה" ברשת פנימית ואימץ את כללי האיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע.


רוב הארכיון דיגיטלי , אך חלק מהחומרים בעותקים קשיחים, הארכיון מצוי בתהליכי סריקה ודיגיטציה עם פענוח של OCR - זיהוי תווים אופטי.


ארכיון המסמכים הכולל בין היתר קטעי עיתונות, מסמכים, פרסומים על מודיעין ישראלי בערבית, בעברית ובאנגלית.

ניתן לאתר בארכיון חומרים לפי מילות מפתח, או לפי נושאים מרכזיים, כמו לדוגמה מבצע סוזאנה, אלי כהן, כמו כן ניתן לחפש בארכיונים אישיים של אישי מודיעין, כגון: ארכיון מאיר עמית, ג'ורג' גוטלמן ויהושפט הרכבי .


הארכיון החזותי כולל סרטים, תצלומים, מצגות וקטעי אודיו - חומרים תיעודיים אישיים של ותיקי קהיליית המודיעין הן מפיהם (תיעוד ותיקים) והן מחבריהם לנשק.


בארכיון נמצא גם מאגר חומרי שלל ובו מסמכי שלל (חלקם בערבית + תרגום) ממלחמות ישראל, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מבצע של"ג וחומת מגן (המרכז למורשת המודיעין, ויקיפדיה).


במסגרת הנחלת המורשת במרכז למורשת המודיעין, הוקם בשנת 1999 פרויקט "היסטוריה בתמונות ובמסמכים של קהילת המודיעין". פרויקט ייחודי זה, בו נאספים תמונות ומסמכים ממוסדות הקהילה ומגמלאיה, מהווה מאגר ראשון מסוגו. במאגר המרכז למורשת המודיעין נמצאים כיום למעלה מ-5,000 תמונות ומסמכים. כמו כן, כחלק מהפרויקט, לוקטו מסמכי היסוד של קהילת המודיעין לאלבום שניתן לעיין בו במקום.


מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית הוא חלק מהמרכז למורשת המודיעין, ואחראי על פרסומים בנושאי מודיעין וטרור. זהו מכון מחקר העוסק במחקר נושאי מודיעין וטרור, בליקוט מסמכים, ובהפצתם לקהל הרחב.

באתר בגלילות שוכן מאגר מידע ממוחשב הגדול מסוגו בארץ, המכיל מעל 30 אלף פריטים העוסקים במודיעין ובטרור בישראל ומחוצה לה. פריטים אלו כוללים: ספרות מקצועית, לקטי מודיעין וטרור הנוגעים לעולם הערבי המתעדכנים בתכיפות, כתבי עת מהמובילים בעולם (ניוזוויק, Time) הרואים אור בחו"ל, קלטות וידאו הכוללות מבצעים נועזים, סיפורים מרתקים של בוגרי קהילת המודיעין, ראיונות, מאמרים ממקורות שונים וכו'. ניתן לשאול פריטים וכן להיעזר בשירות צוות המידע במקום. המקום כולל עמדות עבודה, אינטרנט וכיוצא בזה. השירות ניתן חינם ופתוח לקהל הרחב.


בשנת 2003 נפתח באתר מוזיאון ובו תערוכה של חומרי טרור שנתפסו על ידי כוחות הביטחון (צה"ל, השב"כ, מג"ב וימ"מ) בפעילותם ביהודה, שומרון ועזה נגד הטרור. המוזיאון כולל גם אמצעי לחימה פלסטיניים, ציוד וכלי נשק שנתפסו על האונייה "קארין איי", וכן מסמכי שלל שתפס צה"ל במוקאטעה במבצע חומת מגן, אשר מוכיחים את מעורבותו של יאסר ערפאת בטרור של האינתיפאדה השנייה.


במרכז המידע למודיעין ולטרור קיימת ספרייה, שהייתה בעבר ספריית אמ"ן. בספרייה מצוי האוסף הגדול ביותר בישראל של ספרים, מאמרים ופריטי מידע בנושאי מודיעין וטרור. כמו כן, בספרייה אוספים בנושאי ביטחון, הסכסוך הישראלי-ערבי, המזרח התיכון, האסלאם ויחסים בין־לאומיים (המרכז למורשת המודיעין, ויקיפדיה).


ז. מרכז מורשת קשר (מרמ"ק) הוקם ביהוד על בסיס הארכיון של היסטוריון החיל בשנים 1972-2008 ,סא"ל גבי שריג ז"ל, שנתרם לעמותה ע"י משפחתו. המרכז מופעל על ידי מתנדבים מוותיקי החיל המשמרים את מורשתו. כמו כן נמצא במקום ארכיון ממוחשב של מסמכים ותמונות מפעילות החיל לדורותיו, פרסומים חיליים וספרי מורשת שהופקו ופורסמו ע"י העמותה למורשת החיל.


הארכיון הממוחשב משמש חוקרים , נציגי יחידות ואת וותיקי החיל החונכים את צוערי החיל בהכנת עבודות מורשת.


במקום מוצגת תערוכה של פריטי ציוד קשר – החל ביוני הדואר, ההליוגרף והפנסים שהיו בשימוש אנשי ההגנה בירושלים ב־1920, דרך ציוד שהיה בשימוש אנשי שרות הקשר של ההגנה משנת 1937, ועד מערכות ומכשירי הקשר המשמשים את החיל כיום.


במסדרונות הבית תערוכה המציגה את ההתפתחות הטכנולוגית של ציוד הקשר בחיל, החל ממכשירי קשר מעודפי מלחמת העולם השנייה ועד המכשירים הנישאים והלבישים שפותחו לאחרונה עבור החיל.


פינה מיוחדת מוקדשת לציוד הקשר ששימש את ה 'גדעונים' - מפעילי הקשר האלחוטי של המוסד לעלייה ב', בתחנות אלחוט באירופה, בארצות ערב ובספינות מעפילים בלב ים.


באולם הכנסים מותקנות שש מצגות אור־קוליות המציגות את שלבי ההתפתחות של חיל הקשר והתקשוב וכן אוסף של כ־ 50 מפתחות מורס שונים, שאסף ותרם אמנון בר־גיורא ז"ל שהיה גדעוני, קצין קשר, חובב רדיו ועובד משרד ראש הממשלה.


חשוב לציין שהגישה לארכיונים צבאיים בישראל מוגבלת בדרך כלל, וחוקרים צריכים לפעול לפי נהלים והנחיות ספציפיות כדי לקבל גישה לחומרים מסווגים או רגישים.

מרכז מורשת חיל התקשוב. צילום: עוז אלמוג

ח. מערך דובר צה"ל היא יחידה באגף המבצעים בצה"ל, שתפקידה לייצג את הצבא במגעיו עם הציבור ועם התקשורת. בראש המערך עומד קצין בדרגת תת-אלוף (תא"ל) שתוארו "דובר צה"ל". המערך אחראי לפרסום ההודעות הרשמיות של צה"ל, להפעלת פלטפורמות הדיגיטל של צה"ל ולפגישות אנשי הצבא עם אמצעי התקשורת (עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכדומה). כמו כן ייעודו של המערך "העצמת אמון הציבור בצה"ל, חיזוק הלגיטימציה לפעילותו והרתעת האויב באמצעות השפעה על המרחב הציבורי תקשורתי באופן ממלכתי, מבצעי, חדשני ויוזם".

המערך כולל בין השאר מדור תקשורת חזותית שהוא הגורם המוביל בצה"ל בהפקה ועריכת תוצרים חזותיים (גרפיקה, סרטים, סרטונים) המציגים את פעילות הצבא בשגרה ובחירום. תוצרי המדור מופצים לציבור בישראל ומחוצה לה באמצעות כלי התקשורת השונים, וכן משמשים את צה"ל באירועים רשמיים. במדור פועל החמ"ל הוויזואלי של צה"ל אשר מרכז את כל החומרים הוויזואלים מכלל האמצעים הצה"ליים.


בפלגת התיעוד והצילום של דובר צה"ל נמצאים כלל המתעדים המבצעיים והצלמים של המערך. הפלגה נותנת מענה תקשורתי על ידי צילום תרגילים מבצעיים, מעצרים, חיילים בשטח, פעילות שוטפת, מסעות כומתה ועוד. לוחמי התיעוד המבצעי לוקחים חלק משמעותי בהבאת חומרים ויזואליים מהשטח (דובר צה"ל, ויקיפדיה).

כל החומרים שנאספים במערך דובר צה"ל אגורים בארכיון הפנימי של היחידה ואינם פתוחים לקהל הרחב.


"הודעות דובר צה"ל הן חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל למודת המלחמות, הפיגועים והאסונות. אוזנו של כל אזרח ישראלי מורגלת לשמוע ולפענח את הביטויים המוכרים, שבחלקם חדרו לשפת היומיום. הלב מחסיר פעימה בין "חילופי אש כבדים מתנהלים משעות הבוקר" ועד "לכוחותינו אין נפגעים", או חלילה "הודעה נמסרה למשפחות". כולנו זוכרים איפה היינו כששמענו: "זוהי אזעקת אמת. עקב התקפת טילים על ישראל הציבור מתבקש לפתוח את ערכות המגן", ולכולנו סומרות השערות כשנשמעת תזכורת להודעת דובר צה"ל ההיא: "היום בשעה שתיים פתחו הכוחות המצריים והסוריים בהתקפה בסיני וברמת הגולן".


הספר "דובר צה"ל מודיע" (משכל ידיעות ספרים, 2011) מציג מבחר עשיר של הודעות דובר צה"ל ההיסטוריות, המרגשות, העצובות, המסעירות והדרמתיות ביותר. החל בהודעות הראשונות ממלחמת העצמאות, מפיו של "דובר צבא ההגנה", דרך רצף האירועים המשמעותיים בתולדות מדינת ישראל, ועד לשנים האחרונות שבהן דובר צה"ל מפרסם את הודעותיו באינטרנט. מהודעה בדבר "צה"ל שפרץ היום לעיר העתיקה", דרך ה"לילה השקט שעבר על כוחותינו בתעלה", ועד ל"שמו של החייל הנעדר הוא גלעד שליט". אלה האירועים שעיצבו את חיינו, וזה הפסקול שליווה אותם" (מצוטט מתוך עטיפת הספר).


אתרי קרבות וגבורה היסטוריים

מוצבים

"מוּצב", שנקרא בעבר "מִשלט" ולימים גם "מעוז", הוא מערך מוגן המורכב ממספר עמדות המשמשות ברובן לתצפית ולחימה (בדרך כלל הגנתית). עמדות המוצב סמוכות זו לזו כדי שיהיה קשר עין וקול ביניהן וזאת על מנת להקשות ניסיון חדירה למוצב. מוצבים מוקמים במיקומים אסטרטגיים - בנקודות גבוהות שקל יחסית להגן עליהן ושאחיזה בהן משמעותה שליטה בשטח גדול יותר. את המוצב מאיישים כוחות לחימה בסדר גודל של כיתה עד פלוגה. לעתים משמש המוצב כמפקדה של הכוחות. היחידות הקרביות בצה"ל והלוחמים בלבד הם אלו שתופסים את המוצבים הפזורים לאורך הגבולות ומבצעים בהם משימות ביטחון שוטף. שאר תומכי הלחימה תופסים מוצבים למטרות לוגיסטיקה, מפקדה, קשר וכדומה (מוצב, ויקיפדיה).


קרבות רבים - התקפיים והגנתיים - נערכו סביב מוצגים ומקצתם התקבעו בזיכרון הלאומי כאתרי קרב מפורסמים: גבעת הקסטל; גבעת התחמושת; מוצב החרמון; מעוז בודפשט; מוצב המזח; מוצב הפעמון; מוצב טרמית - בציר פילדלפי ברצועת עזה; מוצב הבופור - בדרום לבנון; מוצב ריחן - בדרום לבנון; מצפה נוקייב – מוצב סורי שנמצא על כביש סובב כנרת בשער הכניסה אל רמת הגולן ממוקם מצפה נוקייב; מוצב עוג'ה אל חפיר, סמוך לניצנה; מוצב תל פאחר; מוצב שומריה; מוצב תל עזזיאת; משלטי לטרון (בעיקר משלט י"ד שחלש על הדרך לשער הגיא); משלט הצומת הדרומי; משלט 219; משלטי הכביש; משלט עיבדיס בנגב; משלטי חוליקאת במישור החוף הדרומי; גבעה 69; גבעת הקרב ביד מרדכי.


כמעט כל כובשי האזור הזה לתקופותיהם הקימו עמדות מבוצרות, שמקצתן נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות ושומרו לימים כאתרי מורשת – בעיקר באזור ירושלים ומישור החוף.


מלחמת העצמאות מזוהה במיוחד עם קרבות קשים שנערכו סביב מוצבים של הצבא המצרי ושלימים הפכו לאתרי מורשת. לא בכדי השיר הקליט "יא משלטי" (מילים: יחיאל מוהר; לחן: משה וילנסקי) שאותו שרה לראשונה להקת הנח"ל, הוא אחד מפזמוני המלחמות המוכרים ביותר בזמר העברי.


גם מורשת הקרב הלאומית סביב מלחמת ששת הימים כוללת שמות של מוצבים שבהם נערכו קרבות מפורסמים, כאשר המפורסם מכולם הוא היעד המבוצר גבעת התחמושת.


"קו בר-לב" (נקרא גם קו המעוזים) היה מערך מבוצר, שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מדצמבר 1968, לשם הגנה על חיילי צה"ל המשקיפים על הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה. הקו נקרא בפי התקשורת על שמו של הרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב, ומאז התקבע שמו בפי הציבור. המוצבים שלאורכו נקראו "מעוזים", והמוצבים העורפיים שנמצאו כ-10 ק"מ מזרחה נקראו "תעוזים". במלחמת יום הכיפורים התמוטט הקו הראשון של המערך - כאשר כל המוצבים הסמוכים לתעלה, למעט מוצב בודפשט, נכבשו (קו ברלב, ויקיפדיה).


רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון (ברוחב קילומטרים ספורים) הסמוך לגבול עם ישראל, שבו שהו צה"ל וצד"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבין-לאומי ב-24 במאי 2000. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מרונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון, שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים. יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך מעברי הגדר הטובה (מעבר ראש הנקרה, מעבר בירנית, מעבר תורמוס, מעבר תבנית, שער עגל ושער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי).


במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון תמך צה"ל במיליציה המקומית – צד"ל – צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם וכן ארבעה מוצבים: סוג'וד, ע'זלן, ערמתא וחונה. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שנפרשו בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978 (רצועת הבטחון, ויקיפדיה).


צה"ל החזיק ברצועה למעלה מ-20 מוצבים. למרבית התושבים בישראל שמות המוצבים הללו לא אומרים הרבה, אבל לאלפי הלוחמים שעשו בהם חודשים ארוכים ומורטי עצבים, הם מהווים חלק חשוב בביוגרפיה האישית.


ברוב המוצבים המיתולוגיים שנמצאים בשטח ישראל שומרו תעלות הקשר ועמדות הקרב, מה שיוצר המחשה בלתי אמצעית של קרב הדמים שהתחולל במקום. ברובם גם הוקמו אנדרטות שמנציחות את הלוחמים שהקריבו את חייהם.

בהקשר מורשת הביצורים ראוי להזכיר את תערוכה ביקורתית בשם "קווי הגנה. מאז'ינו, בר־לב ומעבר" שהוצגה בדצמבר 2018 בגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר באוניברסיטת תל אביב. התערוכה הזו היוותה חלק מפרויקט מקיף יותר שנשא את הכותרת "קווי הגנה" שמטרתו היתה "לחולל שיח רחב, שחורג מעבר לגבולות האמנות החזותית ועוסק בשאלות מרכזיות לתקופתנו." הפרויקט כלל שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין הגלריה האוניברסיטאית לבין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והיא הציעה לקהל הרחב גם סדרת הרצאות בניהול המכון, שבה השתתפו חוקרים, אנשי צבא, אנליסטים, מדינאים ואנשי תקשורת. בדברי ההקדמה לתערוכה כתבה האוצרת שלה, גליה גור זאב:

"ימיהם של קווי הביצורים הם כימי ההיסטוריה האנושית. הצורך והדחף לבצר טריטוריה כדי למנוע חדירה של ה"אחר" הם עתיקים ואוניברסליים. התערוכה "קווי הגנה" בוחנת את תופעת הביצור בנקודות שונות בהיסטוריה. היא מראה כיצד מבני התבצרות מרשימים וראוותניים נהרסו, נשכחו, נזנחו לחסדיהם של כוחות הטבע ובחלוף הזמן הפכו לאנדרטאות לכישלון, למעין דגם בסיסי של הפחד האנושי. במרכז תערוכה זו מוצגים תצלומים משני קווי ביצורים מפורסמים: קו מאז'ינו הצרפתי, שנבנה ברובו על גבול צרפת־גרמניה לקראת מלחמת העולם השנייה ב־1945, וקו בר־לב הישראלי, שנבנה על הגדה המזרחית של תעלת סואץ לפני מלחמת יום הכיפורים ב־1973. שני הקווים הללו, למרות ההבדלים ביניהם, נצרבו בזיכרון הקולקטיבי ככישלון צבאי מחפיר ונקשרים עד היום עם טראומות אישיות ולאומיות. הצבתם זה מול זה מאפשרת התבוננות מחודשת בהבטחות ובאשליות הכרוכות באקט הביצור ובהתפכחות הנגזרת מקריסתו."

עמדות הפילבוקס

פילבוקס (באנגלית: Pillbox, בעברית: מצדית) הוא הכינוי שניתן לעמדות שמירה מבוצרות מסוג בלוקהאוס עשויות בטון שהקימו הבריטים בארץ ישראל בתקופת המנדט, החל במאורעות תרצ"ו. מקור השם בצורתן הגלילית שהזכירה קופסת גלולות (Pill Box)‏.


עמדות פילבוקס נזכרות בשנת 1887 כמחסה מעוגל וקטן למכונת ירייה וכדומה. בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה הוקמו עמדות פילבוקס הן בצד הגרמני והן בצד הבריטי. במלחמת העולם השנייה נודעה לפילבוקס עדנה, ועמדות רבות הוקמו בקרבת חופי בריטניה כהכנות לפלישה הגרמנית הצפויה. ביצורי חבל הסודטים כללו עמדות פילבוקס, ששימשו את הנאצים להתגוננות מפני הצבא האדום. גם הביצורים היפניים בקרב איוו ג'ימה כללו עמדות פילבוקס.


בזמן המרד הערבי הגדול בארץ ישראל (1939-1936) הציב קצין המשטרה הבריטי צ'ארלס טגארט, שהיה מומחה לדיכוי מרידות ולמלחמה בטרור, עמדות פילבוקס בדרכים. עמדות הפילבוקס שהקימו הבריטים במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו בגובה של כ-4 מטרים ובקוטר של כ-3.5 מטרים. הכניסה לפילבוקס והיציאה ממנו היו אפשריות אך ורק דרך דלת פלדה יחידה. השומרים שנכנסו לפילבוקס היו עולים בסולם או במדרגות מדלת הכניסה לעמדת השמירה שבקומה העליונה. דרך חרכי ירי וחלונות ניתן היה לחלוש באש ובתצפית על האזור שבו מוקמה העמדה.


בתחילת מלחמת העצמאות הקים גם ארגון "ההגנה" עמדות פילבוקס להגנה על יישובים עבריים (דוגמה לעמדה כזו נמצאת בעפולה).


הפילבוקסים המנדטוריים הם אתרים היסטוריים חשובים, אך רובם מוזנחים ורק חלקם מהווים יעד תיירותי או מוזאוני.


במהלך האינתיפאדה השנייה הפילבוקס חזר לשימוש בארץ ישראל. את מקומו של הצבא הבריטי תפס צה"ל, ואת הפילבוקס המנדטורי החליף הפילבוקס הצה"לי שהוא גבוה יותר, צר יותר וממוגן יותר.


בטרם בוצעה תוכנית ההתנתקות הגנו שני קווי פילבוקסים על גוש קטיף ויישובי עוטף עזה - האחד, בתוך רצועת עזה, הגן על ציר "חלקיק" שהפריד בין גוש קטיף לשטחי הרשות הפלסטינית; והשני, עוטף את הרצועה ומגן על יישובי עוטף עזה ועל העורף הישראלי (בשלביה האחרונים של תוכנית ההתנתקות פורק קו הפילבוקסים שהגן על גוש קטיף).


גם ביהודה ושומרון הוקמו עמדות פילבוקס בנקודות שאירעו בהם אירועים ביטחוניים מרובים, וגם לאורך גדר ההפרדה ניתן לראות פילבוקסים רבים. בגבול הצפון ניתן לראות פילבוקסים בודדים, שמהווים חלק ממערך מגננה של מוצב (כלומר, לא יוצרים רצף פילבוקסים). (פילבוקס, ויקיפדיה).


הסליקים

המונח "סליק" מתייחס במקור לתצורות הסלע הטבעיות ולנקיקים החצובים במים המצויים במדבר הנגב. מכאן הושאל המושג לתחום הצבאי (יש הגורסים שמדובר בנגזרת של המילה "סילוק" במובן של לסלק מהעין). בעגה הצבאית "סְלִיק" הוא מחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בארץ ישראל בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, אז בנו המחתרות השונות (ארגון "ההגנה", לח"י ואצ"ל) סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות. מאותו שורש נגזר גם הפועל "להסליק" שמשמעו להחביא, להעלים מן העין.


תופעת החבאת הנשק מעיני השלטון הזר החלה עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. סליקים חשובים היו בשלהי תקופת השלטון העות'מאני (הטורקי) בארץ ישראל. הסליקים השתייכו בחלקם למחתרת ניל"י שפעלה לצד הבריטים ועוד קודם לכן לארגון השומר.


בשנים 1936–1939 התחולל בארץ המרד הערבי, שכוּון בעיקר כנגד היישוב היהודי. השלטון הבריטי סיפק נשק להגנה עצמית ליישובים היהודיים וגם לכפרים הערבים. מצבת הנשק שסופקה על ידי הבריטים הייתה בדרך כלל כמות קטנה של כ-12 רובים, שהיו בכמות בלתי מספקת. עם החמרת המצב הביטחוני החלו היישובים היהודיים להתארגן כל אחד כפי יכולתו ולאגור נשק ותחמושת. הנשק והתחמושת שנאגרו ללא רישיון מטעם המשטרה הבריטית הושמו במקומות מסתור שונים. כך נולדו הסליקים היישוביים. למעשה לא היה יישוב בארץ שלא היה בו סליק עם כמות נשק מסוימת. נשק זה שימש גם את לוחמי הפלמ"ח באימונים. פרט לכך היו שני סוגי סליקים נוספים: סליקים ארציים וסליקים אישיים. הסליקים הארציים תוכננו ואורגנו על ידי ארגון ההגנה.


ההחלטה על מיקום הסליקים לא הייתה פשוטה. כפי שבנהלל נבנה הסליק מתחת למתקן לשאיבת שתן פרות, כך למשל ביד מרדכי נבנה הסליק מתחת לרצפת לול עופות, במקום בו תמיד היה זבל עופות מסריח, ואילו בעין גנים שכן הסליק בתוך בית הכנסת.


לאחר "השבת השחורה" וגילוי מספר סליקים ארציים, יצאה הוראה מטעם ההגנה לכל היישובים להוציא את הסליקים מתוך היישובים ולבנותם מחוץ לגדרות היישוב. אירועי השבת השחורה ביחס לארגון ההגנה היוו קו פרשת המים. המטרה העיקרית של הבריטים הייתה איתור וגילוי נשק לא חוקי ותפיסת מבצעי פיגועים ומבוקשים אחרים הקשורים בפעילות נגד השלטון הבריטי.


חודשיים יותר מאוחר חשדו הבריטים שארגון ההגנה אוגר נשק בסליקים מרכזיים בדרום ברוחמה ובדורות. השכם בבוקר 28 באוגוסט 1946 הוקפו דורות ורוחמה בכאלפיים חיילים שהחלו במבצע חיפוש שנמשך שישה ימים והסתיים ב-3 בספטמבר. אף על פי שהבריטים גרמו להרס רב לא מצאו ברוחמה דבר פרט לסליקים ריקים. מצד שני גילו סליק אחד בדורות שהכיל שני תת-מקלעים שמייסר, שישה תת-מקלעים טומפסון, שלושה מקלעי ברן, תשעה מקלעי מ.ג. 34 ומכונת ירייה כבדה אחת.


הסליקים נחלקו בארץ לשלוש רמות: סליק ארצי, סליק יישובי וסליק פרטי. לארגון "ההגנה" היו 22 סליקים ארציים ברחבי הארץ. הסליקים הארציים נוהלו על ידי "יחידת הסליקרים של ההגנה". (כך הם קראו לעצמם). תפקיד היחידה היה להסדיר את העברת וקבלת הנשק והתחמושת, לאחסן אותו בהסתר מהבריטים, להעביר אותו בצורה מוסתרת לאחסנה בסליקים לטווח ארוך או קצר, לשמור אותו במצב תקין ולמסור ליחידות ההגנה השונות לפי הצרכים. צרכים אלה כללו מסירת נשק ליחידות הפלמ"ח לקראת אימון במסגרת גדולה (פלוגה ויותר) או לקראת פעולות שונות. היו מקרים רבים בהם הנשק שהוצא מהסליק ונמסר ליחידות למטרות אימון או מבצעיות, היה בגמר המבצע או האימון מוחזר לסליק.


ליחידה היו מספר דרכים להעביר את הנשק והתחמושת: בתוך מכונית פרטית שהותקנו בה חללים מוסתרים, בתוך מכלי דלק עם דופן כפולה וכדומה. ניתן לראות את אחת המכוניות עם ההתקנים המיוחדים במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל ביפו.


סליקים מתקופת טרום המדינה התגלו במהלך השנים ומקצתם הפכו לאתרי תיירות ומורשת (סליק, ויקיפדיה).


סליקים ידועיים במיוחד:

א. ברחבי קיבוץ יגור הוטמנו כלי נשק ב-25 סליקים של הקיבוץ. הסליק הגדול והחשוב ביניהם הוא סליק הארצי שנבנה בשנים 1937–1938 בקיבוץ והיה הסליק המרכזי בצפון הארץ. כניסה לסליק הייתה דרך חור ברצפה של צריף בקיבוץ, כאשר הצריף שימש כמסווה לסליק. החור מוקם תחת מכונה, אך היה מוסתר מהעין אם לא פתחו את הכניסה דרך מנגנון מיוחד. כדי לפתוח את הדלת של הסליק היה צורך להסיר את אחד מחלקי המכונה שדרכו היה אפשר להעביר מוט שפותח את דלת הכניסה. בזכות מנגנון מתוחכם זה הסליק ניצל מגילוי פעמים רבות (הסליק ביגור, ויקיפדיה). הסליק הזה, שנותר ריק לחלוטין מאז השבת השחורה שבה התגלה על ידי הבריטים, שוחזר ושופץ בשנת 1983 במסגרת חגיגות ה-60 לקיבוץ יגור ובמקום נערכים סיורים מודרכים. דוגמאות לכלי הנשק שאוחסנו בו מוצגות בו לאחר שנתקבלו ממוזיאון בתי האוספים של צה"ל שביפו.


ב. סליק אבידוב בנהלל היה סליק מרכזי של ארגון ההגנה שנבנה ב-1943 בחצר ביתו של יעקב אבידוב בנהלל.הסליק נבנה כחדר גדול בגודל 5x5 מטר ובעומק של כחמישה מטרים. על אף הקמת המדינה וצה"ל נותר בארגונים שונים החשש מפני הממלכתיות. אחד הארגונים האלו היה מפ"ם שחשד במנגנונים של מפא"י ולכן הורתה הנהגת מפ"ם לקיבוציו להכין נשק בסליקים. ב-1949 נרשם ניסיון דומה של מפ"ם להשתלט על הסליק במשק אבידוב. דב אבידוב (בנו של יאני) הוזמן לפגישה עם משה סנה בחיפה כשבהמשך החלו שליחים של מפ"ם לשפץ את הסליק ללא אישור המשפחה. הנושא דווח למשה דיין ואיסר הראל והניסיון נעצר. נכדו של יאני, עופר אבידוב, שיפץ את הסליק והפך אותו לאתר תיירות הפתוח למבקרים המשולב במספר אתרים נוספים הקשורים לסיפור משפחת אבידוב. הסליק מוזכר בספר "רומן רוסי" מאת מאיר שלו. (סליק אבידוב בנהלל, ויקיפדיה).


ג. סליק אלדמע היה סליק מרכזי של ארגון ההגנה, שנבנה בביתו של אברהם אלדמע בשכונת בורוכוב שבגבעתיים. הסליק הוגדר כאתר מורשת מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובתמיכת עיריית גבעתיים.

אברהם אלדמע (מראשוני המצטרפים להגנה) היה בין מייסדי שכונת בורוכוב בגבעתיים והקים בה את ביתו ב-1922. ב-1923 נבחר הבית לחפירת סליק. לצורך כך הוקם בחצר הבית צריף עץ ששימש למכבסה והיווה כיסוי להסוואת החפירה. עם צאתו לגמלאות, החל רן אלדמע, בנו של אברהם אלדמע, לפעול לשימור המקום והפיכתו לאתר מורשת, בתמיכתם של עיריית גבעתיים והמועצה לשימור אתרים (סליק אלדמע, ויקיפדיה).


ד. סליק קפה פילץ - שכן סמוך למחסן המשקאות של בית הקפה התל אביבי, בו בילו קצינים בריטים. הנשק פוזר בין סליקי תל אביב בטנדר של בית הקפה, בארגזי משקאות ריקים.


ה. מכון איילון - היה סליק ומפעל מחתרתי לייצור תחמושת לתת מקלע סטן צפונית מזרחית לרחובות. הסליק, שהיה הגדול בארץ, הכיל מפעל שלם לייצור תחמושת 9 מ"מ לתת מקלע סטן. לסליק היו שתי כניסות מוסוות: אחת מתחת למכונת כביסה והשנייה מתחת לתנור אפיה. במשך שנים רבות לא נודע לציבור הסיפור של מכון איילון. משנת 1975 החלו גופים שונים לפעול למען שיקום ושימור האתר. ב-1986 הוקם ועד ציבורי, ביוזמת שלמה הלל, במטרה לשקם את האתר. בוועד היו נציגים מן התעשייה הצבאית, ארגון חברי ההגנה, קיבוץ מעגן מיכאל, עיריית רחובות, מכון ויצמן למדע, קק"ל, החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, אשר קיבלה על עצמה את משימת השיקום. ב-1987 נחנך במקום מוזיאון.

מוזיאון מכון איילון מופעל על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, הדרכה על החיים הכפולים בקיבוץ ופעילות המכון (מכון איילון, ויקיפדיה).

ו. הסליקים בבית הספר "תל-חי" בחיפה הם שני סליקים שבנה ארגון ההגנה בחדר האוכל של בית הספר "תל חי" שבשכונת נווה שאנן בחיפה. הסליקים היו בשימוש לפני ובמהלך מלחמת העצמאות ונשכחו אחריה, ונחשפו רק 40 שנה לאחר הקמת המדינה. בימינו משמשים הסליקים כמוזיאון המשמר פריטים שנמצאו בהם וכן ממצאים מהתקופה בה נעשה שימוש בסליק.

לאחר תום מלחמת העצמאות נשכחו הסליקים. ב-1978 נתגלה סליק-1 במהלך תיקוני חשמל אולם הוא נמצא ריק. ב-1993 נערך שיפוץ כללי בחדר וארון כלי האוכל הוזז ממקומו התגלה הפתח של סליק-2. בסליק זה נתגלו מספר כלי נשק במצב שמיש.

לאחר גילוי שני הסליקים הפך המקום למוזיאון שמשרת את שיעורי ההיסטוריה של התלמידים וכן קבוצות שבאות לבקר במקום. בנוסף לכלי הנשק שנמצאו בסליק מוצגים במקום חפצים שונים מתקופת הסליק (הסליקים בבית הספר "תל-חי" בחיפה, ויקיפדיה).

ז. העיר פתח תקווה היתה משופעת בסליקים חשובים של ארגון ה"הגנה", ארגון האצ"ל וארגון הלח"י. רובם נחפרו בבתים ובחצרות של חברי הארגונים שמפעם לפעם החליפו את מיקומם בשל הצורך בחשאיות. לימים התגלו ותועדו (בעיקר בשלטים) לא פחות מ22 סליקים. מידע עליהם מונגש באתר בית הספר בן צבי (חטיבת הביניים).


ח. בקיבוץ כפר גלעדי ידוע על 22 סליקים. המפורסם ביותר הוא סליק "השומר" שנחפר ב-1922 על ידי אנשים הקשורים לארגון השומר ונחשב לסליק המשמעותי הראשון שנבנה בארץ. הסליק שימש לאחסון כמות גדולה של נשק ותחמושת שיועדה הן לשימושו של הקיבוץ והן לסיוע ליישובים אחרים. הסליק נחשף רק ב-1975 ונפתח לביקורים ב-1996 לאחר שהוגדר כאתר מורשת מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועבר שימור. האתר נסגר ב-2019 לאחר שגשמים חזקים גרמו להתמוטטות של חלק מהסליק (סליק "השומר" בכפר גלעדי, ויקיפדיה).


ט. חברי גבעת ברנר סיפרו כי במשך שנים רבות הסתובבו בקיבוץ שמועות ואגדות על מאגרי נשק שהוחבאו במקום לפני קום המדינה. בקיבוץ אף היו מפות מאותה תקופה אשר ניסו לתעד את מקום החבאת כלי הנשק, אולם לאורך השנים לא הצליחו החברים לפענח אותן ולכן גם לא איתרו את הסליקים.

האחראי על הביטחון בקיבוץ איתר את מצבורי הנשק בעזרת מכשיר מיוחד לגילוי מוקשים. מדובר במחסנים תת קרקעיים אשר הוטמנו באזור בית הקברות של הקיבוץ מחוץ למתחם המגורים.

ב-2005 נחפר הסליק במימון מוזיאון חיל האוויר בחצרים. במצבור שנחשף נמצאו כלי נשק רבים, אשר ככל הנראה נגנבו מבסיס תל נוף שהיה בעבר בשליטת הבריטים, והוחבאו בתוך הקיבוץ לצורך שימוש במסגרת המאבק על הקמת היישוב. מהסליק הוצאו 48 רובים, 14 מקלעים, 136 רימונים ואלפי כדורי רובה במשקל כולל של טון.

חלק מהנשק, וממכלי המתכת שבהם אוחסן, שנמצא בסליק מוצגים במוזיאון חיל האוויר בחצרים (סניור אלי. 17.7.2005. עוד סליק נחשף - הפעם בגבעת ברנר, Ynet).


י. בשנת 1942 בנה האצ"ל סליק מתחת לארון הקודש של בית כנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים, כחלק מתוכנית האצ"ל למלחמה כנגד כיבוש גרמני אפשרי של ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה. הסליק התגלה רק במהלך העבודות לשיקום "החורבה" בראשית המאה ה-21, מגיני הרובע בתש"ח לא היו מודעים לקיומו, ולאנשי האצ"ל שידעו על הסליק לא הייתה באותה עת דרך להעביר מידע זה למגינים (סליק, ויקיפדיה).


יא. בקיבוץ עין השופט, שהוקם ב-1937, החל תהליך בניית סליקים כבר ב-1940 אז הוטמן הנשק של הקיבוץ במספר סליקים קטנים עד שהתקבלה החלטה לבנות סליק גדול.

הסליק המרכזי של הקיבוץ הוקם ב-1945 כשרק 8 מחברי הקיבוץ היו שותפי סוד. המקום שנבחר לבניית הסליק היה המתבן שלייד הרפת והוא נבנה בחשאיות במהלך חודשיים.

עומק הסליק היה 4 מטר וגודלו 4 מטר על 4 מטר כשעובי קירותיו כ-30 ס"מ. על מנת לרדת לסליק נבנה פיר שעל פיו הונחה דלת ברזל שהוסתרה על ידי מרצפות גדולות שכוסו בערמות קש. אל הסליק הוכנסו חביות, כדי חלב וצנורות שבהם אוחסנו הנשק והתחמושת. צינור אוויר הותקן בדופן הסליק לסילוק לחות.

גם לאחר השלמת בנייתו של הסליק הגדול והעברת נשק אליו המשיכו חברי הקיבוץ להחזיק נשק גם בסליקים הקטנים שנבנו מוקדם יותר. בשבת השחורה נפוצה הידיעה על החיפושים שעורכים הבריטים והנשק שהיה בסליקים הקטנים הוסתר במערה ביער ובהמשך הועבר לסליק המרכזי.

לאחר קום המדינה סירבו שמונת אנשי הסוד לגלות את מיקומו של הסליק ואף היו יורדים אליו בחסות החשכה כדי לטפל בכלי הנשק. ב-1960 הפך המתבן למדגרה ורצפת בטון חדשה נוצקה תוך שחברי הסוד עוקבים בחשאי אחר הבניה כדי שוודא שהסליק בטוח. לאחר סיום העבודות הגיעו למקום בלילה וחפרו ברצפת הבטון החדשה פיר עד לפתח הברזל המקורי של הסליק והניחו מלמעלה לוח ברזל חדש. שנים רבות לאחר מכן נסגרה גם המדגרה ובמקומה הוקם חדר כושר וכיסוי לינולאום הונח על רצפת הבטון.

עם השנים הלכו לעולמם שבעה מאנשי הסוד ונותר בחיים רק חבר הקיבוץ ברל קרן. ב-1998 עבד קרן במעל הקיבוץ "אלתם" וגילה למנהל המפעל, אלישע שפירא, את מיקום הסליק אך השביעו לגלות את הסוד לציבור רק לאחר שקרן ילך לעולמו. במקביל המשיכו חברי קיבוץ במאמצי שכנוע בלתי פוסקים לחשיפת מקום הסליק.

ב-2009, כשהוא כבר בן 96, הצביע קרן על חדר הכושר כמקום בניית הסליק. מאחר שלא היה ידוע המיקום המדויק של הפתח השתמשו בחישובים שונים ובטכנולוגיית גילוי חללים תת-קרקעיים. לאחר חפירה שגויה הצליחו המחפשים ב-16 ביוני 2009 להגיע לגילוי מכסה הברזל העליון, הפיר ומכסה הברזל התחתון המקורי.

עם פתיחת המכסה התברר שמים מילאו את הסליק לגובה של 120 ס"מ וחדרו למיכלי אחסון הנשק והתחמושת. לאחר שאיבת המים החלה הוצאת המיכלים ובשיתוף חבלני המשטרה נפתחו המיכלים והופרדו התחמושת (שנשלחה לפיצוץ) והנשק (שהועבר לנשקיה לפיצוץ). הסליק יובש, נוקה וסולם מאפשר ביקור בו כשעל קיר חדר הכושר נתלו שלטים המספרים את סיפורו של הסליק.

בסך הכל הוצאו מהסליק כ-100 כלי נשק. ב-2011 נפתח באסם של הקיבוץ מוזיאון ובו מוצג מידע על הסליק ועל בוניו וכן הנשק והמיכלים שנמצאו בו לאחר שנשטפו ושומרו. ברל קרן נפטר ב-8 במרץ 2011 כשנתיים לאחר גילוי הסליק כשהוא בן 98 (הסליק בעין השופט, ויקיפדיה).


יב. מבחוץ זה נראה כמו עוד צריף ישן, קצת מוזנח, אבל תוך כדי הלחימה בעזה, בזמן שחיפשו מקומות מקלט אפשריים התגלה בו אוצר עתיק: סליק שבנו אנשי קיבוץ נירים כאשר נלחמו בעוז מול הצבא המצרי במלחמת העצמאות. כנראה שקצת אחרי סוף המלחמה ההיא, החליטו חברי הקיבוץ שלא יעמדו עוד לעולם חסרי נשק מול האויב ואז נבנה המחבוא.

שוטרי משטרת הנגב שהוזעקו למקום במהלך ימי הלחימה, גילו מחסן נשק שלא היה מבייש שום מחתרת ושום צבא: רובים צ'כיים, מקלעי סטן, תחמושת רבה ואפילו פצצות מרגמה שנשתמרו היטב מתחת לאדמה. כאילו מישהו שמר עליהם במטרה להשתמש בהם שוב יום אחד.

לאחר בדיקת המשטרה הועבר הנשק למשמרת במוזיאון הקיבוץ (בשן שגיא. 26.1.2009. סליק חדש נחשף בקיבוץ נירים, המהדורה המרכזית, חדשות 2).


יג. בקיבוץ גן שמואל התגלו שני סליקים. האחרון התגלה מתחת לריצפת בלטות של אחד מהמבנים הראשונים בקיבוץ. כאשר החלו בהקמת משטח חדש גורד השטח בטרקטור וכך נמצא הסליק. את תיאור מקומו ותפקידו של הסליק מצאו אנשי ארכיון הקיבוץ בספרו האוטוביוגרפי של אחד מראשוני גן שמואל - מרדכי פרנק.


יד. הסליק במזרע היה הסליק המרכזי של קיבוץ מזרע שנבנה ב-1936 כחלק מהמכבסה של הקיבוץ. הוא שימש לאחסנת נשק לא חוקי עד מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה שומר הסליק והפך לאתר מורשת (הסליק במזרע, ויקיפידיה).


טו. סליק "בית החמרה" בנען היה הסליק המרכזי של קיבוץ נען שנבנה ב-1943. לאחר קום המדינה הפך הקיבוץ את המקום לאתר מורשת הפתוח לטיולים (סליק בית החמר בנען, ויקיפדיה).


טז. הסליק ברמת יוחנן היה הסליק המרכזי של קיבוץ רמת יוחנן. נבנה ב-1941 מתחת למחסן בגדי החורף ושימש לאחסון נשק עד ובמהלך מלחמת העצמאות. הסליק נפתח רק לאחר מלחמת ששת הימים ומהווה אתר תיירות וחלק משביל המורשת של הקיבוץ (הסליק ברמת יוחנן, ויקיפדיה).


יז. הסליק בטירת צבי היה הסליק המרכזי של קיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן. הסליק נבנה ב-1944 מתחת למחסן התבואה ושימש את הקיבוץ לאחסון נשק. הסליק נפתח רק בשנות ה-70, הוגדר כאתר מורשת ונפתח לביקורים (הסליק בטירת צבי, ויקיפדיה).


יח. הסליק בעין המפרץ היה הסליק המרכזי של קיבוץ עין המפרץ. הסליק נבנה ב-שנות ה-40 תחת מבנה הקומונה ושימש את הקיבוץ עד מלחמת העצמאות. לאחר הקמת המדינה ננעל הסליק עד 1991 אז נפתח (הסליק בעין המפרץ, ויקיפדיה).


יט. הסליק בגבת (תחנת שרה) היה סליק בקיבוץ גבת, שבניגוד לרוב הסליקים בארץ יועד להיות תחנת אלחוט של ארגון ההגנה. הסליק הוקם ב-1939 והפעילה אותו אלחוטנית בשם שרה (ולכן הסליק נקרא "תחנת שרה"). הסליק פעל כחמש שנים במהלכן שימש ליצירת קשר עם אירופה. לאחר קום המדינה הפך לאתר מורשת וניתן לבקר בו (הסליק בגבת, ויקיפדיה).


כ. סליק המחסן באיילת השחר היה סליק בנוי, שהוקם בקיבוץ איילת השחר והיה אחד מארבעת הסליקים הארצים שהקים ארגון ההגנה לאחר הקמתו. הסליק נבנה מתחת למחסן התבואות ופתחו הוסתר בשקי חיטה. לאחר קום המדינה הועברה תכולת הסליק לרשויות והוא נסגר. בכוונת הקיבוץ להקים במקום מוזיאון שיספר את תולדות הסליק (סליק המחסן באיילת השחר, ויקיפדיה).


כא. סליק "השומר" בכפר גלעדי הוא סליק שנחפר בכפר גלעדי ב-1922 על ידי אנשים הקשורים לארגון השומר ונחשב לסליק המשמעותי הראשון שנבנה בארץ. הסליק שימש לאחסון כמות גדולה של נשק ותחמושת שיועדה הן לשימושו של הקיבוץ והן לסיוע ליישובים אחרים. הסליק נחשף רק ב-1975 ונפתח לביקורים ב-1996 לאחר שהוגדר כאתר מורשת מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועבר שימור. האתר נסגר ב-2019 לאחר שגשמים חזקים גרמו להתמוטטות של חלק מהסליק (סליק "השומר" בכפר גלעדי, ויקיפדיה).


כב. בתחילת מלחמת העצמאות נערך בגבול הקיבוץ קרב בלימה, בניסיון לעצור את הצבא המצרי הסדיר שנע צפונה לעבר תל אביב. במשך שישה ימים החל מ-18 במאי ועד ל-23 במאי נערכו ניסיונות של חטיבה מצרית סדירה לכבוש את קיבוץ יד מרדכי עליו הגנו 150 לוחמים עם 75 כלי נשק קלים.

כאשר התברר סופית שהתגבורת שנשלחה לא מצליחה לחדור את הכיתור המצרי, ולאחר שהלוחמים נותרו ללא תחמושת ונשק ראוי וספגו אבדות כבדות, הוחלט על נטישת הקיבוץ. סיפור עמידת קומץ הלוחמים החמושים בנשק דל, מנותקים ללא סיוע חיצוני כנגד חטיבה מצרית סדירה, הפך לאחד הסמלים הבולטים של עמידה עיקשת בתש"ח. לימים נמצא בקיבוץ סליק אישי של אחד מלוחמי הקיבוץ שהכיל אקדח מאוזר ושני רימוני יד.


כד. אנה (חנה) טיכו נולדה לפנחס וברטה בראון בעיר ברנו שבמוראביה (אז חלק מאוסטרו הונגריה, כיום חבל בצ'כיה). בגיל 15 החלה ללמוד ציור בוינה. בשנת 1912 עלתה לארץ ישראל עם בן דודה, רופא העיניים ד"ר אברהם אלברט טיכו, ובהמשך נישאה לו. הם התיישבו בירושלים ופתחו בה מרפאת עיניים, בה סייעה טיכו לבעלה. לימים התגלה במקום סליק של הפלמ"ח.


כה. סליק לוחמי האצ"ל התגלה בביתה של משפחת אלדורף בשכונת יד אליהו (בתוך לול התרנגולים בחצר האחורית).


התחביב של זיו לבני

זיו לבני הוא חבלן משטרתי (ראש תחום תחמושת במחלקת החבלה של משטרת ישראל) שאימץ לעצמו תחביב מיוחד מאד. הוא אוסף תחמושת נשכחת (פצצות, רימונים, מטעני צינור וחומרי נפץ אחרים) ששרדה את הזמן ומתגלה באקראי בסליקים או בכל מקום מפתיע אחר.


במאמר שפרסם ב-2013 על תחביבו זה הוא כתב: "מושבניק חופר בגינה ונתקל בכד חלב מחליד שבתוכו מוסתרים רימוני יד וכרוזים של ההגנה. קיבוצניק זקן מחליט פתאום שהגיעה השעה לספר על הסליק שמתחת לרפת. אלה הרגעים שהכי מסעירים אותי בעבודה המשטרתית השוטפת. זה לא רק העיסוק בחומרי נפץ ובמנגנוני הפעלה ישנים שדורשים משנה זהירות; זאת העובדה שפצצה ישנה היא קפסולת זמן. וכשמדובר בפצצות שנוצרו כאן על-ידי אנשי המחתרות לפני קום המדינה, מדובר בחתיכת היסטוריה מרתקת. כשאני אוסף את הפצצות האלה ומנהל תחקיר מתמשך בעקבות הסיפורים שהן מקפלות בתוכן, זה כבר לא חלק מהעבודה השוטפת. זאת שריטה פרטית (לבני, 8.3.2013).


מחנות ובסיסי צה"ל מיתולוגיים

בסיסי צה"ל הם היישוב, הבית ומגרש האימונים של המגויסים בסדיר ושל צבא המילואים במשך שנים רבות. לכן, אך טבעי שצמחו סביבם חוויות, סיפורים וזיכרונות מגוונים. חוויות עוצמתיות במיוחד מספקים בסיסי הטירונות וההכשרה לקצונה. בפורטל "נוסטלגיה און ליין" מובאים תיאורי רקע ומספר תמונות של כמה מהבסיסים המיתולוגים של צה"ל:

באר אורה, בה”ד 12, בה”ד 4, בסיס חיל האוויר לוד, בסיסי ח”א בסיני, בסיסי צה”ל בסיני, ג`וערה, מחנה אליהו, מחנה בן עמי, מחנה ג`וליס, מחנה ג`למי, מחנה דורה, מחנה השלישות הראשית, מחנה חסה, מחנה יונה, מחנה מרכוס, מחנה נועם, מחנה סירקין, מחנה צריפין, מחנה קריית מאיר, מחנה שדמה (גוש עציון), מתקני נופש בנתניה, נבי רובין, סן-ג'ין.

אל הרשימה הזו אפשר להוסיף את: בה"ד 1 במצפה רמן, בה"ד חיל הים בבת גלים, בה"ד 15 בגלילותובסיס חיל האוויר בחצרים.


עיתון במחנה הקדיש כתבה לבסיסים המיתולוגיים של צה"ל שכותרתה "בית חסה, ג'וערה ומ"ק 12 נשמעים לכם מוכר? כך נראים היום הבסיסים שאתם בטח זוכרים" (גולנזר 27.2.2019).


חשוב לציין שקשה היה עד היום לייצר לפתח את תרבות הזיכרון והנוסטלגיה סביב הבסיסיים הללו, כי כי נאסר על חיילים לצלם בהם. בנובמבר 2014 פינה צה"ל את מחנה 80, הסמוך לפרדס חנה, הבסיס המיתולוגי, שמאות אלפי ישראלים עברו בו טירונות, לטובת שכונת מגורים. בכתבה נוסטלגית שפורסמה ב-Xnet נכתב:

"לפי התוכנית של ועדת הדיור הלאומי (וד"ל), בשטח אמורות להיבנות 1,140 יחידות דיור: 20 יחידות צמודות קרקע, 276 יחידות במבנים בני ארבע יחידות דיור, ו-844 בבניינים בני חמש עד עשר קומות. רוב מבני המחנה ייהרסו, מלבד ארבעה מבני סיליקט קטנים שיוסבו למבני מסחר, וכן בית הכנסת. בחוות הדעת שכתבה יועצת השימור של הוועדה המחוזית, האדריכלית עדי סלע-וינר, יש המלצה לשמר מבנים נוספים, בהם המטבח, חדר האוכל ומגדל המים, וכן המלצה לשמר קבוצות עצים נוספים. הבעיה המרכזית בתוכנית, מלבד כריתת העצים ההמונית, היא שאין בה שום בשורה. השטח ההיסטורי יהפוך לפרוור משוכפל, עם אוסף בניינים סטנדרטיים ומעט מאוד אפשרויות למסחר ולתעסוקה. בדיון בנושא שנערך בוועדה הארצית לדיור לאומי, היחיד שהעלה טענות נגד התוכנית היה נציג המשרד לאיכות הסביבה, שחר סולר. "אתה יודע", אמר ליו"ר הוועדה, שוקי עמרני, "בסוף כל התושבים ב-1,100 יחידות הדיור, עם שתי המכוניות שלהם, ייסעו לתל אביב או לתחנת הרכבת. צריך לנסות לשפר את הקטע הזה של העירוניות". תגובת עמרני הייתה: "אנחנו נעודד אותם לעבוד בצפון. זה בכיוון השני". רכזת החברה להגנת הטבע במחוז חיפה, יעל לביא אפרת, אמרה ל-Xnet שהשיקולים התכנוניים לא עומדים בראש סדר העדיפויות של הוועדות לדיור לאומי. "אלה תוכניות שעוברות במסלול מואץ למגורים", אמרה. "בעידן של משבר דיור אולי יש לזה הצדקה, אבל סד הזמנים הוא לחוץ, וההתערבות של הציבור בדיוני הוועדה היא מוגבלת. הוועדות מבצעות ביקורת אדריכלית מסוימת, אבל הסיכוי שוועדה תדחה תוכנית על רקע אדריכלי, קלוש" (ריבה, 21.11.2014).

ברוב בסיסיו הוותיקים של צה"ל מצויים אתרים היסטוריים מתקופות שונות. לעיתים ניתן למצוא בבסיס מסוים שריד אחרון לתופעה אדריכלית רחבה שנותרה רק בו. רבים מן האתרים נשמרו בבסיסים בזכות מפקד זה או אחר או בדרך מקרה. כך למשל, מגדל מים בריטי נטוש בשדה התעופה הישן בכפר סירקין. מגדלי מים מסוג זה איפיינו את בסיסי הצבא הבריטי בכלל, ובסיסי חיל-האוויר המלכותי הבריטי בפרט. כדאי לשים לב לעיטורים הבריטיים האופייניים בצורת X על-גבי גוף המיכל.

בשדה תימן עומד על תילו דת"ק מטוסי קרב בריטי - מבנה תת-קרקעי מבוצר, שנבנה בתקופת מלחמת העולם השנייה לצורך אחסנתו והגנתו של מטוס ספיטפייר בודד. המקום - שדה תעופה בריטי שהוקם צפונית-מערבית לבאר שבע, לנוכח התקרבות הצבא הגרמני למצריים בשנת 1942. במבצע קדש שימשו מבנה זה ומבנים נוספים בסביבתו את טייסת 140 שהפעילה מטוסי הרווארד לתקיפת הצבא המצרי בסיני. כמו כן בשדה נמצאת עמדת נ"מ בריטית דמויית באר אשר שימשה בתקופת מלחמת העולם השנייה כעמדה מוגנת לתותח נ"מ קל, מהיר ירי, בעל קצב אש גבוה ולצוותו, לצורך הגנת שדה התעופה.


בבסיס חיל האוויר חצור עומד על תילו מגדל פיקוח בריטי מתקופת מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה נקרא הבסיס קסטינה - כשם העיירה הערבית הסמוכה אליו. מגדלי פיקוח בריטיים שרדו ברמת-דוד, מגידו, סירקין, תל-נוף וחצור.

המבנה המרכזי בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה והמתחם שסביבו שימשו בשנות ה-30 כבית-ספר תיכון מקצועי לתלמידים ערבים מחיפה. עם כיבוש חיפה במלחמת העצמאות, באפריל 1948, הוסב ו מתקני בית-הספר לשימוש צבאי, ונפתח בו בה"ט (בסיס הדרכה טכנית) 2. כיום משמש המבנה, שהפך במשך השנים לסמלו של בית-הספר הטכני של חיל-האוויר, את בית הספר למקצועות הטכניים בתחום האלקטרוניקה (אתרים היסטוריים, אתר מוזיאון חיל האוויר).


לרבים מהמבנים הללו נשקפת סכנת הריסה רק משום שהם אינם מתפקדים עוד בתפקידם המקורי או מסיבות בטיחות. יוצא דופן בגישתו השימורית הוא חיל האוויר. "מוזיאון חיל-האוויר רואה עצמו כאחראי להצלתם ולשימורם של מבנים בעלי ערך היסטורי מיוחד בתחומי בסיסי חיל-האוויר".

מסורת החילות והיחידות בצה"ל

לכל חיל ויחידה בצה"ל יש את המסורת, המורשת ודפוסי הזיכרון וההנצחה הייחודיים להם. הם מותנים לא רק במוסכמות פורמליות שיזמו המפקדים לדורותיהם אלא גם ביוזמות של פרטים, משפחות והתארגנויות קבוצתיות ספונטניות. להלן כמה מערוצי ההנצחה והמורשת המרכזיים:


א. בויקיפדיה מונגש מידע מקיף על חילות צה"ל ועל יחידותיו. ב-2017 השיק צה"ל פורטל חדש שמכיל מידע ותכנים ייחודיים על כלל היחידות ופעילותן, סרטונים, תמונות ומידע.

גם באתר מאקו, בעיקר במדורים פזםו-הווי צבאי, פורסמו כתבות רבות הרלוונטיות לנושא.


חלק גדול מהפרסומים על תרבותו של צה"ל הופיעו בכתבי העת הצבאיים לחיילותיהם ודורותיהם. באופן כללי כתבי העת הצבאיים מהווים מקור מידע עשיר במיוחד להיסטוריה, מורשת ופולקלור צבאי כללי ויחידתי: במחנה; במחנה גדנ"ע; במחנה נח"ל; בטאון חיל האוויר; ביבשה; בין הקטבים; מחניים; מערכות; מערכות ים; בין גלים, מבטמל"ם (כתב עת לענייני מודיעין ומודיעין מבית המרכז למורשת המודיעין).

דפי שער של גליונות "במחנה" משנים שונות


ב. לרוב חילות צה"ל ישנן עמותות, שפועלות גם בתחום המורשת וההנצחה.


יש גם לא מעט עמותות ליחידות ספציפיות. כך למשל עמותת יוצאי היחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין (81); עמותת מגיני הינשוף (סיירת הנח"ל); עמותת סיירת שקד; עמותת סיירת צנחנים; עמותת העטלף (בוגרי שייטת 13); עמותת יחידת דובדבן.


ג. מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל נוסד בשנת 1999 על ידי עמותת חיל האוויר, המאגדת את פורשי שרות הקבע של חיל האוויר הישראלי, במטרה לעודד ולבצע מחקר וחשיבה בתחום האוויר והחלל. המכון שוכן בבית חיל האוויר בהרצליה ועוסק בעיקר בביצוע מחקרים, ארגון כנסים וימי עיון, והפעלת מרכז מידע בתחומי התעופה והחלל העומד לרשות הציבור. ספרייתו כללה: ספרי טייסות ויחידות; ספרים רבים על חיל האוויר הישראלי; מחקרים על חיל האוויר; חוברות וספרים על הנופלים; היסטוריה של התעופה בעולם ובארץ; פרסומים על חילות אוויר זרים ופעילותם במלחמות; 800 סרטים על תעופה וחיל האוויר; אוסף של כל ביטאוני חיל האוויר.


ב-2011 השיק מכון פישר ספריה דיגיטאלית למורשת חיל האוויר, שבה מונגשים לציבור מחקרים היסטוריים וסרטי ארכיון שלא היו נגישים עד אז לציבור הרחב. הספרייה כוללת ספרים בתמליל מלא הניתנים להורדה למחשב ללא תשלום, ביטאונים ישנים של חיל האוויר וסרטים.


בין הפרסומים שמונגשים באתר: ספרי היסטוריה רשמיים של חיל האויר, ספרי זיכרונות של יוצאי חיל האויר, ספרים שונים על חיל האויר ביטאוני חיל אויר בין השנים 1948 עד 1997 – שנים בהם עד כה לא היו גרסאות אינטרנטיות לביטאונים וסרטי ארכיון המתעדים דיונים סגורים, לקחי מלחמות ואף סרט המתאר את טיסתו האחרונה של אילן רמון ז"ל.


להלן רשימה חלקית: תולדות חיל האוויר במלחמת העצמאות, שורשי חיל האוויר, מתנדבים בכחול – ארצישראלים בשירות חיל התעופה המלכותי, תולדות חיל האוויר מעצמאות לקדש, המעופפים הראשונים, חישול הכנפיים, כנפי הניצחון, ביום בליל בערפל, לבד בשחקים, השמים אינם הגבול, סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, נץ בשחקים, צבעוני 4, א"א היה או לא היה, תמוז בלהבות: הפצצת הכור העיראקי – הסיפור המלא, שעה 6 כרגיל, שמים חדשים, כנפי מלחמה כנפי שלום – תולדות התעופה בארץ-ישראל במאה העשרים, כרעם ביום בהיר - כך הושמדו חילות האויר הערביים במלחמת ששת הימים, רוח רפאים מעל קהיר - חיל האויר הישראלי במלחמת ההתשה (1967-1970), מטוסי חיל האויר - מהטייגר מות' ועד הסופה, צה"ל בחילו – אנציקלופדיה לצבא וביטחון, כנפים מעל סואץ, כנפי תחזוקה אווירית, טרפז - מסע של טיס מסוקים, הם המריאו בעלטה, סואץ, אש על המים, The Israel Air Force אלבום תמונות, רשאי להמריא, טייסת הפילים, מחלקת הטייס של הפלמ"ח, טייסת הנגב במלחמת העצמאות, טייסת הגליל במלחמת העצמאות.


בינואר 2019 נסגרה הספריה הפיזית של בית פישר. בהודעה שפורסמה בדף הפייסבוק "אנחנו צוותי הקרקע" בזו הלשון:

בצער רב עלי להודיעך על סגירת ספריית מכון פישר לאחר שכל המאמצים לשמר את הספרייה לא נשאו פרי.חלק מתוכנה של הספרייה נארז בקרטונים וימתין לגואל במרתפי בית חיל האוויר וחלקים אחרים ניתנו לפלנתניה - מרכז ללימודי חלל בנתניה ולמוזיאון לתעופה וחלל בראשון לציון. יתר החומרים ימסרו לכל המעוניין ביום שני 28.1.19 בין השעות 09:00-14:00 - כל הקודם זוכה. ואסיים בהערה אישית: במחאה על כך שעמותת חיל האוויר לא פעלה לשימור הספרייה ולו בצורה חלקית, החלטתי להפסיק את חברותי בעמותה. אין לי אלא לחזור על דבריו של יגאל אלון שאמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לּוט בערפל". הכותב: עמוס כהן.

ד. גלעדים, שלטי הנצחה ואנדרטות פיסוליות וסביבתיות לזכר הנופלים פזורים ברחבי הארץ (לרוב באתרי קרבות, בחורשות ובפסגות הרים). הם הוקמו במשך השנים על ידי מערכת הביטחון, צה"ל ויחידותיו ואף בני משפחה וחברים.

חלקם נמצא בתוך אתרי הנצחה - קומפלקס הכולל בנוסף לאנדרטה עצמה בדרך כלל גם מרכז מידע, מוזיאון, משרדים של העמותה המנהלת את האתר, אודיטוריום או אמפיתיאטרון לעריכת טקסים, הרצאות ואירועים.

להלן מרכזי ההנצחה החיליים:

אנדרטה לזכר לוחמי חיל האוויר שנפלו בעת שירותם (הר הטייסים); אנדרטה לחללי חיל הלוגיסטיקה (תל חדיד); יַד לַשִּׁרְיוֹן - אתר הנצחה לחללי חיל השריון (לטרון); אנדרטה לנופלי פיקוד העורף (רמלה); אנדרטת דרך הגבורה לחללי חיל ההנדסה בכל מערכות ישראל (צומת חולדה); אנדרטת הצנחנים (כביש גדרה - צומת ביל"ו); אנדרטת חייל הכללי (גן הנופלים בבסיס תל השומר); אנדרטת חיל משאבי האנוש ((גן הנופלים בבסיס תל השומר); אתר הנצחה ומוזיאון חטיבת גולני (צומת גולני); אתר הנצחה לחללי המשטרה הצבאית (בסיס בית ליד); אתר הנצחה לחללי הנח"ל וחיל החינוך (פרדס חנה-כרכור); אתר הנצחה לחללי חיל החימוש (נתניה); אתר הנצחה לחללי חיל הרפואה (חיפה); אתר הנצחה לחללי חיל התותחנים (זיכרון יעקב); אתר הנצחה לחללי חיל התקשוב - הקשר והאלקטרוניקה (יהוד); אתר הנצחה לחללי משמר הגבול (צומת עירון); יד לחללי חיל הים (אשדוד).

בית מורשת משמר הגבול. צילום: צבי הנרי כהן. התמונה באדיבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל


מאות מיזמי זיכרון ומורשת המזוהים עם חטיבות, גדודים ופלוגות ספציפיים פזורים ברחבי הארץ. כך למשל, אנדרטת חטיבת הראל בלטרון; אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע; בית כפיר וחורשת הנופלים – אתר ההנצחה הראשי לחטיבת הרגלים כפיר (חטיבה 900) בעפולה; האנדרטה לחטיבה 943 בבית הספר בישיבת אורט מעלות; האנדרטה לחטיבה 5 בצומת ניצני עוז; אנדרטת חטיבה 14 בלטרון; אנדרטת חטיבה 37 על כביש מירון-צפת, ליד קדיתא; האנדרטה לחללי חטיבה 500 ביער המגינים שבקרבת לטרון; אתרי ההנצחה של חטיבות 7 ו-679, ושל הגדודים 405, 77, 71, 53, 595, ו-61 ושל סיירת אגוז (כולם ברמת הגולן); אנדרטת גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני באזור לטרון;


ה. לא מעטות יחידות בצה"ל הקימו ומתחזקות אתר אינטרנט משלהן, שכולל מידע על היחידה, הישגיה ותולדותיה. לרוב גם עמוד המוקדש לחלליה. באתרים רבים אפשר למצוא כלי לחיפוש הנופל לפי שמו, לפי תאריך או מבצע בו השתתף. לעיתים, מפעל ההנצחה נמצא בידי עמותת היחידה – גוף המורכב מיוצאיה ותומכיה, המבטיח שסיפורי מורשת היחידה וחלליה ימשיכו ויעברו לדורות הבאים (סדן, 2010).

אתר מורשת מרשים במיוחד הוא האתר "הצנחנים – עשור ראשון, 1948-1958" שהקים ד"ר אריה גילאי ז"ל.


ו. גם הפייסבוק מאפשרת היום להקים במת מורשת לקבוצות עם רקע צבאי משותף. כך למשל, "אנחנו צוותי הקרקע" - דף פייסבוק שמפעיליו מגדירים את מטרותיה כדלהלן: "מטרות הקבוצה הן, לספר את סיפורם של צוותי הקרקע בתעופה. הקבוצה פתוחה לכול, תוך שימוש בשפה נקיה ושמירת כבוד האדם. תמונות, תגובות, זכרונות, חוויות סיפורים ומחשבות הקשורים לצוותי הקרקע בתעופה, יתקבלו באהבה".


ז. בכל שנה מתקיימים בארץ מאות מפגשי מחזור של אנשים ששירתו ביחד בצבא. מקצתם נערכים בתאריך קבוע ומקצתם באופן חד פעמי (לרגל תאריך עגול או סיבה אחרת). החברים בלב ונפש נפגשים זה עם זה כדי להתעדכן, לחזק קשרים וחברויות שנצרבו בנשמה, להעלות זיכרונות יפים וכואבים, להנציח את חברים שכבר אינם איתנו, לתמוך בפצועים ובנפגעים. עבור רבים מהמשתתפים למפגשים האלה אין תחליף לא רק בשל המכנה המשותף הביוגרפי, אלא גם משום שיש חוויות שרק מי שחווה אותן איתך יבין לליבך.


ח. אספנים רבים מחזיקים בפריטים מגוונים הקשורים ליחידות השונות של צה"ל. רבים מהם מוצעים למכירה בפלטפורמת הבידספיריט. כך למשל, פריטי אספנות של חילות הנח"ל, השריון, התותחנים, הים, האוויר, הרגלים, ההנדסה, החימוש, המשטרה הצבאית.


מורשת קרב

קרבות, מבצעים צבאיים ומלחמות

א. מדינת ישראל ידעה חמש מלחמות: מלחמת העצמאות, מלחמת סיני (מבצע קדש), מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל), מלחמת לבנון השניה.

בערך "מלחמות ישראל" בויקיפדיה מופיעים קישורים לערכים שבהם נמצא מידע עשיר את הנושא.


נוסף על המלחמות שידעה מדינת ישראל, ביצע צה"ל מספר גדול של מבצעים צבאיים, כחלק ממלחמה כוללת או בנפרד ממנה, מהם נקודתיים ביותר (כמה פעולות תגמול) ומהם שהתפתחו לממדים של מלחמה (למשל מלחמת שלום הגליל). בערך "מבצעי צבא הגנה לישראל" בויקיפדיה נמצאת רשימה המרכזת את כל המבצעים הצבאיים של צה"ל ושל כוחות הביטחון הישראליים (שפרסומם הותר) בסדר כרונולוגי, בחלוקה לפי מלחמות ולפי תקופות.

סביב המלחמות והמבצעים של צה"ל התגבש פולקלור היסטורי עשיר: סיפורי קרב וגבורה, ספרות יפה, שירים ופזמונים, אלבומי ניצחון וזיכרון, מכתבי חיילים, כתבות וכתבות עיתונות.


ב. במהלך השנים פורסמה ספרות עיונית ומחקרית עניפה על המלחמות והמבצאים של צה"ל.


ג. בארכיונים רבים ברחבי המדינה פזורים אלפי תצלומים המתעדים רגעי קרב - מתקופת היישוב ועד ימינו. לצד התצלומים הרשמיים (של צלמים של סוכנויות העיתונות השונות) מתגלים עם השנים עוד ועוד תצלומים שצילמו צלמים חובבים מקרב הלוחמים. תרומה ייחודית לחשיפה והנגשה של תצלומים מהסוג הזה נודעת להיסטוריון הצילום נדב מן. להלן מספר דוגמאות:

1. מנחם רותם עלה מפולין לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1933. הם גרו על גבול תל אביב יפו, ועם פרוץ מאורעות 1936 פינו את ביתם שנתפס להיות עמדת הגנה. זמן מה לאחר מכן, עבר מנחם למוסד החינוכי במשמר העמק, שם היה מדריך בני נוער והתגייס עם חבריו לפלמ"ח. מנחם עסק כתחביב בצילום, והמצלמה ליוותה אותו גם עת שירת בגדוד 9 בחטיבת הנגב. במלחמת העצמאות נפצע, ועם החלמתו חזר לגדוד והיה איש מודיעין. כך שירת במבצע קדש (1956), ואז גם נהרג – והוא בן 29 בלבד. בארכיון משמר העמק נמצא חומר צילומי שהותיר אחריו. מן בחר להביא לזכרו מבחר תמונות שצילם עת שירת בגדוד 9, במבצעים לשחרור הנגב ב מלחמת העצמאות (1948-1949) (מן, 16.5.2014).


2. גדוד 71 של חט' 7 היה בין אלו ששחררו את צפון הארץ ב-1948. צילומיו של יהודה בן-דוד, מפקד הגדוד, מביאים את הרגעים הבלתי נשכחים ממבצע "חירם", דקל" ו"בן-עמי" שהשיבו למדינה את הגליל (מן, 31.5.2013).


3. ב-2013 גילה מן אלבום תצלומים נדיר של חטיבה 8 (חטיבת השריון הראשונה של צה"ל) בדירתו של מייסד החטיבה יצחק שדה. הצילומים באלבום היו באיכות מצוינת וחשיבותם בעובדה שהם אמיתיים ונעשו בעת בניית החטיבה ובימי הלחימה. הצלמים היו אנשי מקצוע של "שירות המפות והצילומים" - יחידה של ההגנה שלימים הייתה ליחידה צה"לית. בין צלמי היחידה נמנו כמה צלמים מפורסמים, כמו בנו רוטנברג, בוריס כרמי ומרגוט שדה שאולי, אשתו של יצחק שדה, שבזכותה נבנה אלבום זה לפני שנים רבות. העתק של האלבום נמצא בבית הפלמ"ח (מן, 18.1.2013).


4. במלאות 40 שנים למלחמת יום כיפור הוקמה באתר השריון בלטרון תערוכת תצלומים שצולמו בידי לוחמים באותם ימים ובתוך המולת הקרב. למרות קדושת יום הכיפורים והגיוס החפוז למלחמה ההיא, היו בין המתגייסים שזכרו להצטייד גם במצלמה. מי שריכז את הפרויקט היה האוצר והיסטוריון הצילום נדב מן. אחד הצלמים שהציג בתערוכה היה האלוף במיל. יוסי בן חנן. נדב מן, שהפיק את התערוכה כתב: "נודע לי כי המפקד מחיל השריון, יוסי בן חנן (אז סא"ל, היום אלוף במילואים), הינו צלם חובב מושבע. שמעתי שהמצלמה לא משה מידיו באש ובמים, בכל שנות שירותו, מאז למד בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה ועד היום. גם אז, באותה מלחמה, אחז במצלמה וצילם כדרכו אפילו בעת הלחימה מהטנק שלו. יצרתי איתו קשר בירושלים וביקשתיו לאפשר לנו לשתף את הציבור ב"סיפורו המצולם" ממלחמת יום הכיפורים. חשבתי שפרסום זה עשוי לעורר ולעודד לוחמים נוספים שיש בידם תצלומים, להתקשר ל"יד לשריון" ולהציע את "זכרונותיהם המצולמים" לעורכי התערוכה (מן, 14.6.2013).


5. ב-2014, במלאות 100 שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, פרסם מן באתר Ynet שלושה אוספי תצלומים המתעדים אנשים שונים שהיו מעורבים במלחמה הזו. אלבום הצילומים של ד"ר כנען שהיה רופא בבית חולים שדה של התורכים בתקופת המלחמה; אלבום הצילומים של ד"ר נתן (וילהלם) וולף (אביהם של אורי ומרגלית רוזוליו) ששרת כחובש בטייסת הבווארית 304 ואלבום הצילומים של הנשל שטראוס ממייסדי מושב בלפוריה ששרת בגדוד העברי (מן, 1.8.2014).


ד. אינספור כנים וימי עיון נערכים מדי שנה בנושאים צבאיים, לרוב אפרופו יורצייט של מלחמה, קרב, או פטירה של גיבור מלחמה ידוע.


ה. הפייסבוק מספק במה לפורומים שייעודם העלאת זכרונות ממלחמות וקרבות. כך למשל הפורום המכונה "מלחמת יום כיפור: סיפורים מסמכים, זכרונות ותמונות". מנהלי הפורום הגדירו את מטרותיו כך: "הקבוצה נועדה לתת תיעוד לסיפורים, מסמכים, זיכרונות ותמונות ולספר את הסיפור של מלחמת יום הכיפורים. המלחמה שפרצה ב-6.10.1973 למעשה לא נגמרה אצל רבים עד היום. ועדת אגרנט, התפטרות הממשלה והסכמי הפרדת הכוחות, לא גרמו להגלדת הפצע שנפער בחברה הישראלית. אנחנו נביא חומרים מקוריים, מאמרים וספרים על המלחמה ונגיש את החומר למשתתפי הקבוצה. מטרתנו היא שכל מי שחבר בקבוצה יוכל לספר על חוויותיו במלחמה, להעלות זיכרונות ותמונות ולספר את ההיסטוריה הפרטית שלו."


ו. מדריכים ומורי דרך רבים מובילים קבוצות מטיילים וסקרנים ל"סיורים לאזורי קרבות" או "טיולים בעקבות לוחמים". מבין המדריכים השונים ישנם גם בוגרי מלחמות וקרבות שיכולים לספר על החוויה הדרמטית ממקור ראשון. כך למשל, סיורים שהוביל לפני מספר שנים צביקה גרינגולד ברמת הגולן (באוקטובר 73', היה ברינגולד קצין שיריון צעיר, שעם טנק בודד ופגוע נלחם בעוז מול האויב הסורי. על מעשיו בקרב זכה בעיטור גיבור ישראל) [נאור, 27.9.2009].


ז. מרבים לדבר במקומותינו על רגשות האחווה והאֶסְפְּרִי דֶה-קוֹר (esprit de corps) שמתהווים בקרב חיילי היחידה, בעיקר בקרב לוחמים בשדה הקרב. אבל חשוב להדגיש שהחוויה הצבאית היא לא תמיד רק חיובית. השירות הצבאי מפרך וכרוך בדרך כלל בחוויות טראומטיות לא קלות. זה נכון במיוחד בישראל שבה השירות הצבאי אינו בחירה אלא כורח ושהמתגייסים הם במקרים רבים צעירים שסוג השירות הזה אינו הולם את אופיים וכישוריהם. זו גם חוויה ארוכה מאד שאינה מסתיימת אחרי הסדיר. לצד החוויות המרוממות, אנשים זוכרים גם את הלחץ הנפשי סביב מבחינה הסינון והקבלה, את האימונים המפרכים, את ההתעללות של המפקדים ולעתים גם החברים לצוות, את איבוד האינטימיות והזהות העצמית בתוך מגעל צפוף שבו "אחד בתחת של השני" במשך תקופה כה ארוכה. את הגעגועים הביתה ואת הציפיה המייאשת שהכל כבר יסתיים.


ןמעל לכל, אם זוכרים את חווית הקרב הקשה והמיסרת. את הפחדים והחרדות, הבלק אאוט, האימה, האכזבה, הכאב הפיזי (מפציעות, שבי, רעב), את תחושת הכישלון, הבושה והאשמה, את האובדן וחוסר האונים ובמקרים קיצוניים גם את ההלם המשתק. אלה תחושות שהזמן לא תמיד מרפא ולפעמים אפילו מחריף. רבים, רבים מאד, נאלצים להתמודד כל חייהם עם הטראומה והזכרונות הקשים שאינם מרפים.


אחד האמצעים החשובים להקלה על המועקה הזו הוא גדיעת קשר השתיקה וההשתקה. היום, בניגוד לעבר הלא רחוק, המוטו הוא לעודד הלוחמים לדבר ולהציף.


ב-2019, במלאות 46 שנים למלחמת יום כיפור פרסמה יהודית דור, מנהלת מרכז התיעוד בנט"ל, מאמר חשוב וכואב שקורא ללוחמים להשתחרר מהזיכרונות שלא מרפים, לשתף, ולספר את סיפור המלחמה הפרטי של כל אחד ואחת, כדי לנסות ולהקל על המועקה.

"כולנו חונכנו וגדלנו על האתוס של "יפי הבלורית", מקדשים את הגבריות, את הכוח, את דמות הלוחם, זה שלא נשבר. בהיררכיית הפציעות: פציעה פיזית נחשבת הרואית לעומתה הפציעה הנפשית שמלווה ברגשות אשם, בושה ובדידות ,זו שנעדרת כל לגיטימציה. אני יודעת איך זה מרגיש. מיד אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים בתחושת אופוריה, ירדתי עם מפקדיי לסיני ושם התגלו לנגד עיניי מראות קשים, גופות חיילי האויב השרופות, ריחות שקשה לתאר ואווירת כאוס שצרובה בעורי ובאפי עד היום. אין ספק שהביקור בסיני הותיר בי טראומה קשה, זעזוע נפשי שמעולם לא פתחתי ולא שיתפתי בו איש. לא הרגשתי צורך, אולי לא מצאתי את הזמן. יותר מ-40 שנים אחרי, במסגרת תפקידי כמנהלת מרכז התיעוד של נט"ל, אחד מבוגרי מלחמת יום כיפור שהגיע לתעד את סיפורו בנט"ל, סיפר על הריחות הקשים מהקרבות שלא עוזבים אותו, כאילו כל יום הוא מריח וחי אותם מחדש. באותו רגע, באופן לא רציונלי, עלה באפי ריח חריכה חזק. הייתי בטוחה שאחד החדרים במבנה בו ישבנו, עולים באש. ריח השריפה שנישא באפי היה כל כך חזק שגרם לי ללכת ולחפש את מקור השריפה. רק כעבור מס' דקות הבנתי שהכל בסדר, זה הריח מלפני 40 שנה שעלה וצף באפי כאילו לא חלפו השנים. אותו ריח שנצרב ודאגתי לאפסן עמוק במגירות הנפש, התעורר שוב בצורה חזקה ומאוד נוכחת. זה בדיוק העניין בפוסט טראומה, היא חיה ובועטת בכל יום מחדש. כמו במקרה של אותו לוחם שנפל בשבי המצרי במהלך המלחמה. הוא עבר שם ימים של סבל, עינויים קשים. כשהוא חזר משם הוא לא העיז לשתף אפילו את הקרובים ביותר בגיהנום שעבר עליו. הפחד מהלילות, הסיוטים שחוזרים על עצמם, הקולות שמהדהדים, הפציעות הפיזיות שנגרמו עקב העינויים. הוא חש ברגשות בושה בכל הקשור לתחושות שלו, חשש שאף אחד לא יבין אותו. אז הוא חזר מהשבי, הניח את התיק הזה מאחוריו וחזר לשגרת חיים. הוא הקים משפחה וחי לכאורה חיים נורמליים לגמרי. אבל רק לכאורה. כדי לטשטש את הזיכרונות ולהתנתק מעצמו, הוא ברח לעבודה אינטנסיבית, סביב השעון. אבל בפנים הכול בער בכל יום מחדש בעוצמה גבוהה יותר. [...] מימד הזמן בהתמודדות עם טראומות מן העבר אינו גורם מקל, לעיתים אף להפך. הלוחמים הצעירים שיצאו אל הלא נודע לפני 46 שנים חדורי מוטיבציה ורצון להגן על המדינה, במהלך הקרבות הקשים נחשפו ונדרשו להתמודד עם המראות הקשים, הפחד המשתק, רגשות האשם והבושה והחברים שלא חזרו. הגיבורים ההם, מיטב בנינו ששעטו לקרב לא ידעו שלא יחזרו אותם אנשים. [...] הם נצרו את הכאב והטראומה, מסתירים את הזיעה הקרה שעוטפת עוד לילה מלא בסיוטים. הם נמנעים מללכת לאירועי ברביקיו רק כדי לא להתקרב לריח הבשר השרוף. את חוסר הסבלנות והכעס מול הילדים הם יתרצו בעומס בעבודה, עייפות וכל טריקת דלת תקפיץ אותם ואף אחד מקרוביהם לא באמת מבין למה. היום, רובם בפנסיה. יש להם ילדים, נכדים, והם ממשיכים לסחוב איתם את המטען הרגשי שחזרו איתו משדה הקרב לפני 46 שנים. הם נוצרים את הטראומה כמו סוד כמוס שאסור או אפילו גרוע מזה, מביש לדבר עליו. לוחמי 73, הגיע הזמן להשתחרר מהזיכרונות שלא מרפים, לשתף, ולספר את סיפור המלחמה הפרטי של כל אחד ואחת מכם, רק ככה תצליחו להקל את המועקה שמלווה אתכם מאז ועד היום". (דור, 8.10.2019).

מורשת הקרב בחינוך הצה"לי

"מורשת קרב" היא מסורת שהתפתחה בתנועות הנוער וצה"ל – מעין מהדורה ציונית מעודכנת של המוטו היהודי "עלינו לספר ביציאת מצרים".

נהוג לראות באמירה של יגאל אלון "עַם שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר אֶת עֲבָרוֹ הַהוֹוֶה שֶׁלּוֹ דַּל וַעֲתִידוֹ לוּט בַּעֲרָפֶל" מעין תמצית החשיבות החינוכית של מורשת הקרב.


הרעיון הוא להנגיש לדור הצעיר מידע על קרבות וגיבורי קרב כדי לייצר בו זיכרון היסטורי צבאי ולאומי ובכך ליצור בנפשו את הצורך לרצף של מסירות ומחויבות. סיפורי הקרבות חשובים לא רק להחדרת ערכי הפטריוטיזם, השרותנות והמסירות לצבא, לאומה ולמדינה על גם ערכים פונקציונליים של חברות, גאוות יחידה, מנהיגות, יוזמה ותושיה.


מורשת הקרב היא כמעט תמיד חיובית ולא ביקורתית ומהווה חלק חשוב בבניית גאוות היחידה, חיזוק מורל המשרתים בה והתוויית הערכים והסטנדרטים שלאורם היחידה מחונכת ופועלת.


מורשת הקרב נאספת ומתועדת מחד על ידי מפקדי היחידות ולוחמיהן, ותיקי היחידות (veterans), ועמותות יוצאי ובוגרי היחידות, לצרכים פנימיים; והן על ידי היסטוריונים צבאיים ולעיתים גם עיתונאים, לצורכי מחקר והנגשת סיפורי הקרב (שהם לרוב מעניינים) לכלל הציבור. היא מאוגדת ומוצגת בספרים, בכתבות בעיתונים ובכתבי עת, ומוצגת במוזיאונים צבאיים ואתרי הנצחה, וכן באתרי אינטרנט שמופעלים על ידי היחידות עצמן או עמותות הוותיקים שלהן, או על ידי היסטוריונים צבאיים (מורשת קרב, ויקיפדיה).


דוגמאות לספרות שמשמשת בהדרכת מורשת קרב:

  • קהלני אביגדור. 1975. עֹז 77, הוצאת שוקן (ספר המנציח מור"ק של גדוד שריון במלחמה).

  • נתניהו עידו ובנימין (עורכים). 1977. מכתבי יוני, מעריב (אסופת מכתבים שכתב סא"ל יוני נתניהו למשפחתו וחבריו ושמשקפת ערכי פטריוטיזם).

  • דור-רפפורט רחלי . 2015. עד קצה הגבול: פסקל אברהמי - לוחם היחידה ללוחמה בטרור, הוצאת אופיר ביכורים (ספר המנציח לוחם מעוטר שנפל בקרב).

  • ראשונים תמיד: מורשת חיל ההנדסה הקרבית, הוצאת אפי מלצר, 2019 (ספר המנציח את מורשת החיל ותולדותיו).

סביב מסורת מורשת הקרב צמחו בארץ מספר מנהגים וטקסים:

א. סדרות חינוך שבהם מפקדי היחידה או של משק"ים/קציני חינוך מעבירים שיעור על קרב כזה או אחר בתולדות היחידה.

ב. ערב יחידה שבה הווטרנים (לוחמים בדימוס) מספרים לצעירים (לוחמים בהווה) על פועלם ההיסטורי ובכך מדרבנים אותם ללכת בעקבותיהם.

ג. ביקורים באתרי קרבות היסטוריים ומורשת קרב. מאות אתרים כאלה פזורים ברחבי הארץ - על פסגות הרים וגבעות, בחורשות, במצפים ועוד). ההאזנה לסיפור-המורשת באתר האותנטי שבו התרחש האירוע ההיסטורי לא רק מחישה טוב יותר את הנרטיב, אלא גם יוצרת חיבור רגשי חזק יותר למסרים הערכיים הטמונים בו. האפקט חזק במיוחד כאשר במקום יש שיירים היסטוריים: קברים, אנדרטות, רק"ם פגוע, מבנה היסטורי, בונקר, תעלת קשר וכיוצא באלה.


צה"ל מחנך את חייליו לשליחות ומסירות בשירות הצבאי והלאומי, לא רק בשגרת האימונים בשיחות תדרוך עם חיילים ובערבי יחידה אלא גם באמצעות טקסים ומנהגים מגוונים, כגון טיולי יחידה ומעל לכל במסגרת פרויקטים של חיל החינוך והנוער.


חיל החינוך הוקם בשנת 1984 על בסיס מפקדת קצין חינוך ראשי ומערך קציני ומש"קי החינוך של צה"ל שהוקמו בשנת 1948. במהלך שנות התשעים עם סגירתם של פיקוד הגדנ"ע ופיקוד הנח"ל הפך לחיל החינוך והגדנ"ע ובהמשך לחיל החינוך והנוער.


החיל כפוף לאגף כוח האדם בצה"ל ועומד בראשו הקָחָ"ר (קצין החינוך והנוער הראשי) בדרגת תת-אלוף.

בין שלל מטרותיו הרשמיות ופחות רשמיות של החיל נמנות:

"חיזוק תחושת השייכות והמחויבות של מפקדים וחיילים בצה"ל למדינת ישראל, לארץ ישראל, לעם ישראל ומורשתו."

"סיוע בהטמעת "רוח צה"ל" בקרב מפקדים וחיילים בצה"ל וביחידותיו כחיילים וכאזרחים במדינת ישראל."

"טיפוח הנכונות והמוכנות של הנוער לשירות משמעותי בכלל וקרבי בפרט."


בבסיס ההדרכה של החיל עוברים הכשרה כמעט כל בעלי התפקידים בחיל: קציני החינוך (השלמה חילית), מד"נים בבסיסי הגדנ"ע, מש"קיות חינוך, מש"קיות הוראה ופיקוד, מש"קיות עלייה, מדריכות מוזיאונים, מש"קיות הסברה, כתבי גלי צה"ל, שחקני תיאטרון צה"ל, נגני תזמורת צה"ל והתזמורת הקאמרית של החיל, זמרי הלהקות הצבאיות, מוזיקאים מצטיינים, אנשי יחידת ההסרטה של החיל, מורות חיילות.


פרט להקניית חינוך והשכלה כללית לאלפי חיילים מכל היחידות בתחום האמנות (תיאטרון, מחול, מוזיקה וקולנוע) חיל החינוך והנוער עוסק בהקניית ערכים – בעיקר כאלה הקשורים למסירות ושליחות לצבא, ללאום ולמדינה. לצורך זה מופקים פרוייקטים מגוונים. כך למשל, מזה שנים רבות מוציא צה"ל משלחות של "עדים במדים". משלחת כזו יוצאת לפולין כחלק ממסע למחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית אשר בהם נרצחו יהודים במהלך השואה. במהלך המסע החיילים לוקחים חלק בהכנת הטקסים במחנות וביערות. החיילים מכלל החילות והאגפים נוסעים במדי צהל ולוקחים חלק רגשי וערכי.


מדריכי נוער במרחב ובבסיסי הגדנ"ע מתמקדים בהכנת הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

חיילי הנח"ל במסלול גרעינים מגדוד 50, גדוד קרקל וגדוד ברדלס, וחיל חינוך החוזרים לאחר שירות בפרק הצבאי הראשון בתפקידים השונים בצה"ל למשימות חינוכיות בפרק המשימה.


מַחְצַבִּי"ם (מנהיגות חינוכית צה"לית בירושלים), היא אחת מיחידות חיל החינוך והנוער הפועלת במסגרת מדרשת חינוך ירושלים. היחידה הוקמה במאי 2007, ומתקיימות במסגרתה השתלמויות חינוכיות לקצינים בדרג הבכיר (סא"ל-תא"ל). תחומי התוכן כוללים שני צירים מרכזיים: יחסי צבא-חברה ופיקוד ממלכתי. ההשתלמויות נועדו לחזק את הזיקה ותחושת השייכות של מפקדי צה"ל לעם, למדינה ולארץ, להגביר את מודעותם של המפקדים לצורך בעיסוק החינוכי, ולסייע להם במתן כלים לשם מימוש תפקידם. היחידה נמצאת באתר גבעת התחמושת שבירושלים.

במרץ 1943 קיבל עזריהו ארנן את המשימה להקים את מערך קציני ההסברה והמורשת של ההגנה, ארנן אסף ומיין מועמדים וערך קורס הכשרה לקציני המורשת, הקורס התקיים בגבעת השלושה ונמשך כשבועיים, בין המרצים היו דוד בן-גוריון, משה שרת, אליהו גולומב, ישראל גלילי ומשה סנה.


ביוני 1944 התקיים הקורס השני אשר התמקד בתולדות הציונות, עלייה והתיישבות, מצב החזיתות במלחמת העולם השנייה, מדינות ערב, שואת יהדות אירופה וגילויי הגבורה, ההעפלה ומורשת ההגנה והפלמ"ח. בסיום ההכשרה נשלחו קציני המורשת לכל פלוגה. עם הקמת גדודי הפלמ"ח מונו קציני הסברה גדודיים ("פוליטרוקים"), במרץ 1948 לאחר הקמת החטיבות יפתח הראל והנגב מונו קציני הסברה ומורשת חטיבתיים.


קצין ההסברה והמורשת היה חלק ממטה החטיבה ומאוחר יותר פעלו תחת שירותי תרבות של ההגנה ולאחר הקמת צהל תחת מחלקת התרבות . קציני ההסברה והמורשת דאגו להנגיש את המורשת כולל פעילויות תרבות, אספקת ספרים, עיתונים, סיוע בהזמנת מרצים ואמנים, טקסים בחגים, ימי זיכרון וימי ציון לאירועים מרכזיים בתולדות עם ישראל והיישוב .בראשית שנות החמישים עסקה מחלקת התרבות (מחת"ר) בסיוע לקליטה עולים לשורות צה"ל, לימודי עברית, פעילויות תרבותיות, עם השנים הופסקה פעילות קציני ההסברה והמורשת והתכנים הועברו במסגרת היחידות אך לא באופן מערכתית.


ב-21 לאפריל 2021 הוקמה היחידה מחדש, התקיים קורס קציני מורשת בחוות השומר ובית הפלמ"ח ל-30 קצינים מורשת.


כיום (2022) מונה היחידה כ-80 קציני מורשת הפועלים בזרוע היבשה, האוויר והים ומטרתם הנגשת המורשת וחיזוק רוח לחימה לקצה המבצעי והתומך.


המשך שנים הוזמנו מפעם לפעם לוחמים ומפקדים ליחידות (בעיקר בסיסי הדרכה) לספר, להרצות ולשוחח על מורשת קרב.


במרץ 2020 הנחה הרמטכ"ל אביב כוכבי על הקמה בחיל החינוך יחידת מורשת מיוחדת – “מעבירי הלפיד”, אשר מטרתה לאגד לוחמים ומפקדים שיספרו סיפורי מורשת קרב לחיילי צה"ל במסגרות שונות. הנחלת המורשת באמצעות סיפורים בזווית אישית ממלחמות ומבצעים.


"מצפן מורשת" הוא פרויקט של חיל החינוך והנוער המציג סיפורי מורשות קרב נבחרים. הסרטים המופיעים באתר הזה כוללים ראיונות עם לוחמים, ומשולבים בהם קטעי אנימציה.


מקורות

כללי


מוזיאונים וארכיונים

ארכיון הפלמ"ח, בתוך אתר ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון.


פילבוקס

  • פילבוקס, ויקיפדיה.

  • זלמנוביץ בועז (בשיתוף עם עוזי בן שלום). 2009. עמדות פילבוקס – התפתחותן, תפקידיהן והפעלתן, מערכות 426, אוגוסט, עמ' 56 – 65.

  • זלמנוביץ בועז. 2005. ההיסטוריה של ה'פילבוקס', מח"ץ 18, מרץ, עמ' 14 – 17.

  • זלמנוביץ בועז. 2007. הפילבוקסים בנוף הארץ, אריאל 179, אפריל, עמ' 58 – 63.

סליק

דובר צה"ל

אתרי גבורה ומורשת













תגובות


bottom of page